» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים באפריל 2006       חזור

שלוש אימהות לשני אחים - נוסעים סמויים ברכבת קסטנר
מאת: יצחק וינברג

ההוצאה: יד ושם "המסע הרגלי התנהל בכבדות. אחי ואני צעדנו בתוך השיירה הארוכה. לא הכרתי איש מהנוסעים האחרים ולא הבנתי על מה הם מדברים ביניהם בהונגרית. בכל המצבים הקשים תמיד היה מישהו שדאג לנו, ואילו עכשיו הייתי אחראי לעצמי ולאחי, שבכה והתלונן וסבל מרעב ולא היה בידי להושיעו... הייתי בן חמש וחצי, ועמדתי במרכז מחנה ברגן-בלזן בגרמניה, על תלולית עפר, עם אבנר אחי בן הארבע ורבע. עמדנו שם לבדנו, בלא משפחה, בלא איש או מודע, שני ילדים פולנים בתוך קבוצה של יהודים הונגרים". בין נוסעי רכבת קסטנר היו שני ילדים יהודים מקרקוב - הפרט הייחודי הזה בפרשה הידועה של רכבת קסטנר נחשף לראשונה בספר שלפנינו.

וינברג אינו מבין עד היום מניין שאב את כוחות הנפש ותבונת החיים להתמודד עם העולם האכזר שהושלך אליו. הוא היה בן תשעה חודשים כשפרצה מלחמת העולם השנייה והגרמנים כבשו את קרקוב שבפולין, ובן שנתיים וחצי כשעבר עם הוריו ואחיו הקטן לגטו. הוריו נרצחו ודודתו מלכה הצליחה למלט את האחים מן הגטו.

שנתיים כמעט נדדו בין הכפרים הפולניים ולבסוף הגיעו להונגריה, ושם הצליחה דודתם להבריחם לרכבת קסטנר מתוך תקווה שיגיעו במהרה לארץ-ישראל. אך לא כך היה. שני הילדים מצאו את עצמם בלבו של מחנה ברגן-בלזן ומסביבם זרים שאינם דוברים את שפתם. נעמי מאיר, שנמנתה עם נוסעי רכבת קסטנר, אימצה אותם וטיפלה בהם במסירות. רק בסוף 1944 שוחררו כל נוסעי רכבת קסטנר מן המחנה. האחים נשלחו לשוויץ ועלו משם לישראל.

באדיבות ההוצאה
פרק מתוך הספר

ילדות בגטו

נולדתי בדצמבר 1938 בקרקוב שבפולין. בן תשעה חודשים הייתי עם פרוץ המלחמה. גרנו בבית דירות נאה ברחוב קרקובסקה 56 בקרקוב. משפחתי הייתה אמידה: לאבי מרדכי וינברג היה משרד הובלות והוא עסק בעיקר בהובלת פחם במשאיות. בעודו עסוק במשרד, טיפלה אמי מינדה לבית אייזן בי ובאחי הצעיר ממני.

זיכרונותי מתחילים מגיל צעיר ביותר, כאשר הייתי בן שנה וחצי או שנתיים. לאחד מבני משפחתי היה מפעל למוצרי אמייל, הוא ייצר שלטים עם שמות של רחובות ומספרי בתים, וכן כלי בישול ממתכת, מצופים באמייל, ומכר אותם בקרקוב ובפולין כולה. אני זוכר היטב שכאשר רחצתי באמבטיה נהגתי לשחק במספרי הבתים מאמייל... קרוב המשפחה הזה הביא אל ביתנו מוצרים שנפסלו לשימוש, והכלים המבריקים והמרשרשים מצאו חן בעיני והפכתי אותם לצעצועים שלי.

שנים רבות מאוחר יותר, כאשר נזכרתי באירועים מהתקופה המוקדמת הזאת של חיי וסיפרתי עליהם, עוררתי התפעלות בקרב שומעי. אחות אבי, מלכה, שעל מעשיה אספר מאוחר יותר, שמעה את סיפור צעצועי האמייל ושאלה אותי:

"כיצד אתה זוכר זאת?"
"יש לי זיכרון בלתי רגיל, אולי בגלל הטראומות שעברתי בגיל כל כך רך", עניתי לה.

על עירי, קרקוב, אני קורא שהיא עיר יפהפייה. במשך שנים רבות ישבו בה נסיכי פולין ומלכיה ובמשך 250 שנה הייתה בירת הממלכה. יש בה ארמונות, גנים, בנייני פאר, רחובות סואנים וכיכר מרכזית מן היפות באירופה. בקרקוב ישבה אחת הקהילות היהודיות החשובות ביותר באירופה. הקהילה נוסדה במאה הארבע-עשרה והיו בה רבנים גדולים, חכמי תורה, ישיבות, תאטרון יהודי, גימנסיה יהודית, בית חולים ואגודת ספורט יהודית, בתי דפוס ואנשי רוח רבים. בתקופת הציונות החדשה, בראשית המאה העשרים, הייתה קרקוב גם מרכז ציוני חשוב. בשנת 1939, עם פרוץ המלחמה, ישבו בה כ-60,000 יהודים מכלל רבע מיליון התושבים בעיר ובסיומה נותרו כ-7,000 בחיים.

ב-6 בספטמבר 1939, ימים אחדים אחר תחילת המלחמה, נכנסו הגרמנים לקרקוב ומיד החל גל הרדיפות. בדצמבר החל מבצע טרור רב היקף נגד היהודים, בעיקר במטרה לגזול את רכושם. כמה בתי כנסת הועלו באש ונבזזו בתים וחנויות.

יום יום פורסמו הוראות שהגבילו את היהודים בכל תחומי החיים.

מחבואים
ב-3 במרס 1941 הוקם הגטו, וכל היהודים שנותרו בעיר הועברו אליו. ב-20 במרס נסגר הגטו והוקף בחומה גבוהה ובגדר תיל. העבודה בוצעה בידי היהודים עצמם בתור עבודת כפייה. הצפיפות הייתה נוראה. יותר מ-10,000 יהודים רוכזו בשטח קטן. משפחות שלמות גרו בחדר אחד, וכך גם משפחתי. צווים ואיסורים רבים הוטלו על היהודים: אסור היה להחזיק חנויות, לעסוק במקצועות חופשיים, להחזיק מזומנים ותכשיטים, לנסוע בתחבורה ציבורית ועוד ועוד. הייתי אז כבן שלוש וחצי, קטן מכדי להבין את משמעות הדברים לעומקם.

אני זוכר שעסק התובלה של אבא המשיך איכשהו להתקיים. אני מניח שכבר לקחו ממנו את המשאיות, אך את הניהול או חלק מן העבודה השאירו בידיו, משום שהיו מעוניינים בניסיונו ובביצוע יעיל של ההובלות שהיו חיוניות מאוד. לאבא היה שותף לעסקים, גוי פולני. איני יודע אם השותף נכנס לעסקיו לפני המלחמה או מאוחר יותר, כאשר רכוש היהודים הופקע מהם.

נדמה לי כי בזכות עבודתו הוענקו לאבא "זכויות יתר" כלשהן, כמו מתן אישור לקבלת סוכר והכנסתו לגטו. דברים אלה שמעתי מאחות אבי, מלכה, ואני זוכר אותם במעומעם.

היינו בגטו במשך שנה ורבע, עד סוף יוני 1942. הורי, אני ואחי אבנר (אלתר), שהיה צעיר ממני ב-15 חודשים, גרנו בדירה עם דיירים נוספים ברחוב ג'וזפינסקה 2.

היהודים עשו הכול כדי לחיות חיים נורמליים ובגטו פעלו רוב השירותים החיוניים ונולדו גם תינוקות. מאוחר יותר העסיקה אותי המחשבה מדוע לא נמנעו מללדת בתנאים הנוראים ששררו בגטו ולנוכח העתיד שהיה צפוי לתינוקות. התשובה היא, כנראה, שהיהודים האמינו כי הכול יסתיים במהרה והחיים יחזרו להיות כפי שהיו לפני המלחמה. הנס הזה היה אמור לקרות במהרה, בעוד חודש, אולי בעוד חודשיים, ועל כן היהודים התחתנו והמשיכו להוליד ילדים, מילאו אחר ההוראות והתפללו לטוב. מתברר שכוח החיים חזק ממחשבות האבדן וחוסר התקווה.

ובאמת, כמה אפשר עוד לסבול? כמה זמן יכולים הגרמנים להוליך שולל עם שלם? נכון, שהם אויבים וכובשים, אך ייתכן שהמצב ישתנה ומחר יהיה טוב יותר...

אלא שהתקוות היו תקוות שווא, והמציאות הייתה אחרת. לקחו את היהודים לקרצף את הכבישים, גזזו את זקניהם והשפילו אותם, ירו באנשים ברחוב והאימה והרעב גברו והפכו את החיים לקשים יותר ויותר. המוות במיתות משונות הפך בקרב יהודי הגטו לעניין שבשגרה.

אני זוכר שהורי ניסו להתחמק מן הגזרות ומן הסכנות, ובעיקר להציל אותי ואת אחי. הסתירו אותנו במקומות שונים, בעליות גג ובמרתפים, בפינות נידחות, בארונות ובין קירות כפולים שהמרחק ביניהם לא יותר מ-70 סנטימטרים.

הייתי רק בן שלוש וחצי, אך הבנתי היטב את המתרחש סביבי ושיתפתי פעולה. הייתי בוגר לאין ערוך מגילי, כי החיים אילצו אותי לאמץ לי דרך התנהגות שהתאימה לנסיבות. ידעתי היטב מה לעשות בעת חיפוש בבתים ובדירות, אפילו חיפוש בעזרת כלבים. ידעתי שאם אחי יבכה - עלי לסתום את פיו, אך להשאיר את אפו פתוח כדי שיוכל לנשום.

אולם כל הפעולות שעשינו כדי לא להיתפס היו בגדר אשליה בלבד. רודפינו ידעו היטב שבדירות הותקנו קירות כפולים ומקומות מחבוא נוספים, וידעו לגלות אותם. לעתים הם אף לא התאמצו לפתוח את המחבוא, אלא ירו לתוכו כמה צרורות של כדורים, וכל מי שהסתתר שם נורה ונהרג.

ובכל זאת הסתתרתי יחד עם אחי אבנר - שני ילדים פעוטים - במשך שעות ארוכות וימים שלמים, עם שליש כיכר לחם ובקבוק מים. המבוגרים היו חייבים לצאת לעבודה ולדאוג למזון. הייתה סכנה ממשית שבזמן שההורים נמצאים מחוץ לבית, ילדיהם יילקחו ויירצחו. בתחילה אספו הגרמנים את הילדים מן הרחובות והעמיסו אותם על משאיות כדי להובילם להשמדה. כשכבר לא היו ילדים ברחובות, חיפשו אותם בבתים.

הגרמנים הוליכו את היהודים שולל. הם אמרו להם שלוקחים את הילדים למקומות מסודרים, כדי לטפל בהם בזמן שההורים נמצאים בעבודה. למעשה, כל הילדים נשלחו להשמדה. לעתים נפוצה שמועה לפיה באותו יום יהיה חיפוש אחר ילדים ויש להסתירם. במציאות הנוראה ההיא שרדו מעט מאוד ילדים; למזלנו, אחי ואני היינו ביניהם. נשארנו בחיים בזכות התושייה של דודתי מלכה ובעלה, בזכות החלפה בלתי פוסקת של מקומות המחבוא ובעיקר הודות למזל.

הורי נאלצו לצאת לעבודה, ודודתי מלכה ובעלה יצחק שטיל הם שדאגו לנו. הם היו זוג צעיר שזה מקרוב נישא, והצליחו להתחמק מן היציאה לעבודה. מלכה ויצחק עשו הכול כדי שיהיה לנו מזון ומים ובגדים ללבוש. הייתה לי שקית אוכל קטנה שבתוכה שמרתי כמה פרוסות לחם ובקבוק עם מים.

נהגנו להחליף מחבוא לעתים קרובות. כל הזמן חשבו דודתי ובעלה על המחבוא הבא שלנו. היכן נמצא אותו, מה הסיכויים לא להתגלות ובאילו תנאים נהיה בו, האם יהיה עלינו לעמוד או לשכב?

לפני צאתנו לדרך למחבוא חדש דאגה דודתי להלביש אותנו והקפידה שנעשה את צרכינו. עניין עשיית הצרכים בתנאים של מחבוא הוא עניין מסובך. ילדים בגילנו עשו את צרכיהם במכנסיים, גם בגלל חוסר היכולת להתאפק זמן רב וגם בגלל הפחד, והייתה זאת משימה קשה למצוא לנו בגדים להחלפה.

עם רדת הערב, נהגנו לצאת מן המחבוא בדרכנו אל מקום המסתור החדש. כמובן, לא הייתה כלל ודאות שנמצא אותו וכי הוא פנוי. מלבדנו היו עוד מסתתרים רבים, וגם הם חיפשו מקומות מחבוא מתאימים. על החשש שלא נמצא מחבוא חדש נוסף ההכרח להיזהר מן המלשינים. בקרב היהודים היו כאלה שתמורת פרוסת לחם או טובת הנאה אחרת היו מוכנים לגלות לגרמנים כל מחבוא של יהודי.

דודתי מלכה היא שהחליטה מתי ולאן ללכת. אני מניח שהחלפנו את מקום המסתור כמה פעמים במשך שבוע אחד.

באותם ימי ילדות, לא ביקרתי מעולם בגנון או בגן ילדים ולא הייתי בחברתם של ילדים בני גילי, לא שיחקתי ולא השתעשעתי אִתם. לא היו לי צעצועים, לא קוביות ולא כדורים... לא מכוניות ולא עפרונות צבעוניים כדי לצייר, ולא ספרי ילדים... כלל לא היה לי מושג שכל אלה קיימים...

את התקופה הזאת עברתי בבריחה ממחבוא למחבוא, ברעב ובפחד בלתי פוסק.

מסירות נפש
מלכה הייתה אישה צעירה, כבת 29 באותם הימים. היא ויצחק התחתנו בגטו. הם היו אנשים מסורתיים, וגם בתנאי הגטו הקשים עשו הכול כדי לקיים אורח חיים דתי. הם התמסרו לי ולאחי אבנר ודאגו לצרכים הבסיסיים שלנו.

יום אחד הרגישה דודתי שמבצע יוצא דופן עומד להתרחש. ואמנם כך היה.
ביוני 1942 נערכה אקציה גדולה בגטו. הורי וכמעט כל משפחתי נלקחו ברכבת למחנה ההשמדה בלז'ץ. היו יריות, צעקות ושמענו כלבים נובחים.

הגרמנים עברו מבית לבית ואספו את היהודים. הם הוציאו אותם בכוח ובאכזריות מן הבתים ומן הרחובות, הובילו אותם לתחנת הרכבת ושם אילצו אותם להידחס לתוך הקרונות בצפיפות איומה, ללא מים וללא אוויר. הגרמנים ציוו על היהודים לעמוד בידיים מורמות, כדי שיוכלו לדחוס לקרונות יהודים רבים יותר.

כפי שנודע לי מאוחר יותר, עוד באותו היום הוכנסו כל היהודים מהמשלוח לתאי הגזים בבלז'ץ, ללא הפרדה בין נשים וגברים, וגופותיהם נקברו בקבר אחים גדול מחוץ לתאי הגזים. היום אני יודע שזה היה אמור להיות גם גורלי, לו היו מוצאים אותי בגטו ביום המשלוח הנורא.

לאמי ולאבי היו אחים ואחיות ולכל אחד מהם חמישה-שישה ילדים. כל בני המשפחה האחרים מצאו את מותם במחנה ההשמדה בלז'ץ. מכל משפחתנו שמנתה 64 נפשות, שרדנו רק ארבעתנו.

בכל אותה העת היינו ארבעתנו במסתור מתחת לאדמה. למחרת יצאה דודתי ראשונה מן המחבוא כדי לבדוק את השטח. היא חיכתה שעות מספר, וכאשר נוכחה שהסכנה חלפה - חזרה אלינו. רק אז יצאנו גם אנחנו החוצה.

היו בגטו יהודים כמונו, שהסתתרו במקומות מחבוא שונים ונשארו בחיים. גם אותם ראינו יוצאים מהמחבוא. היינו מעטים בני מזל.

כאשר היינו מחוץ למחבוא, שאלתי את דודתי:
"דודה, איפה נמצאים כל יתר האנשים?"
היא שתקה משום שפחדה לומר את האמת.
"מתי יחזרו אבא ואימא?" המשכתי לשאול.
"הם בעבודה", ענתה. "אינני יודעת מתי ישובו, אנחנו נחכה להם".
ועם זאת, מלכה החליטה שאסור לנו להישאר אפילו יום אחד נוסף בגטו. היה ברור שהגרמנים ועוזריהם יחזרו כדי לחפש את היהודים שנשארו בחיים.

דודה מלכה חשה שאני מצוי במתח רב. הרגשתי שמשהו שונה עומד להתרחש בחיי, ולא יכולתי להסביר מה בדיוק. במשך ימי שהותנו בגטו ראיתי כל כך הרבה מראות נוראים ומצבים קשים, ראיתי שיורים סתם כך באנשים, ראיתי יהודים תלויים שגופותיהם משתלשלות בחבל מן המרפסות, ראיתי גוויות ברחובות, הייתי עד למעשי השפלה רבים מספור ולעונשים קולקטיביים.

"אל תדאג", ניסתה הדודה להרגיע אותי, "תראה שהכול יהיה בסדר. עוד מעט נצא מכאן".
לאבא היה סכום כסף כלשהו, שאותו הצליח להעביר בעוד מועד לשותף הגוי שלו. השותף קנה בשבילו זהב, ואבא הסתיר את הזהב בגטו במקום סתר. רק אחותו מלכה ידעה היכן הוא נמצא, וכאשר היה ברור לה שהורי לא יחזרו, הוציאה דודתי את הזהב ממחבואו.

"בזהב הזה נקנה את החירות שלנו", אמרה. היא הייתה אישה צעירה ויפה, בלונדינית בעלת מראה ארי, והיה לה סיכוי טוב להתחזות לפולנייה נוצרייה. גם אבנר וגם אני היינו בעלי חזות ארית: היו לנו שער בהיר ועיניים בהירות ובנקל יכולנו להיחשב לנוצרים. מלכה ובעלה קנו שני צלבים מזהב, והדודה תלתה אותם באופן בולט על צווארנו.

בצד הפנימי של שער הגטו עמדו שומרים יהודים, ואילו בצדו הפולני היו שומרים גרמנים. הדודה החליטה לשחד את השומרים - השומרים היהודים קיבלו שוחד גדול יותר, משום שהיו מסוכנים במיוחד ומשום שרבים מהם שיתפו פעולה עם הגרמנים.

הדוד והדודה נתנו לנו הוראות כיצד להתנהג.
את שמי יצחק, החליפו הדודים ל"רישו"; אחי נקרא מעתה "אלק". הם הסבירו שאסור להזכיר את השמות הקודמים שלנו, אלא רק את השמות החדשים שהעידו עלינו שאנחנו גויים.

"כאשר נעבור את השער ואת חומת הגטו", הסבירה הדודה, "נהיה בצד הפולני והסכנה שיתפסו אותנו תהיה קטנה יותר".

הלכנו אל השער ועברנו אותו בלי בעיות מיוחדות. בצד השני מצאנו את עצמנו בעולם אחר לגמרי. בלכתנו ברחובות ראינו סביבנו אנשים שהתהלכו בשלווה ובנחת, ראינו חנויות ורוכלים, ובני אדם שהלכו לעבודתם או חזרו ממנה.

היינו ארבעה זרים ופליטים. לא ידענו לאן פנינו מועדות.
בפגישתנו הראשונה, 32 שנים אחרי שנפרדנו, שאלתי את דודתי כיצד הצליחה לארגן את מבצע הבריחה שלנו מן הגטו. היא סיפרה שהתייעצה עם מכרים ועם ראשי הקהילה, ושאלה אותם אל מי לגשת, "כמה לתת" והאם בכלל יש סיכוי להצלחה. אחד האנשים הנחה אותה אל מי לפנות וכיצד להציע את השוחד. האיש אמר לה:

"אתם בסך הכול משפחה אחת קטנה ולא 100 יהודים שבורחים, ויש לכם סיכוי לצאת".

דודתי ארגנה את צאתנו מן הגטו בקפידה ובזהירות. את החפצים הנחוצים ביותר, סיר, כלי אוכל ובגדים, צררה בתוך שמיכה וקשרה את קצותיה. מזוודה לא הייתה לנו ואפשר שהיא חשבה שצרור יעורר פחות חשד. במקומות שונים בתוך הבגדים שלנו תפרה את הזהב ואת הכסף שנשארו לנו. היה צריך להיזהר מפני השומרים, כי אף-על-פי שקיבלו את חלקם היו עלולים לבזוז את כל דברי הערך. חלוקת הכסף והזהב למקומות שונים בבגדים שלנו שירתה אותנו היטב בהמשך המסע שלנו - תמיד היה חשש מפני שודדים וצוענים ושאר חמדנים.

ביום שברחנו מן הגטו החל פרק חדש בחיי: 600 ימים ולילות של בריחה.

© כל הזכויות שמורות ליד ושם הוצאה לאור

שלוש אימהות לשני אחים - נוסעים סמויים ברכבת קסטנר - יצחק וינברג