» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים באפריל 2006       חזור

האחים בילסקי
מאת: פיטר דאפי
The Bielski Brothers : The True Story of Three Men Who Defied the Nazis, Built a Village in the Forest, and Saved 1200 Jews - Peter Duffy

ההוצאה: כנרת שלושה אחים, שונים מאוד באופיים, מצאו את עצמם מנהיגים של קהילה נסתרת בלב היער. ב-1941 צפו טוביה, זוס ועשהאל בהוריהם ובשני אחיהם המובלים אל מותם. במקום להימלט או לשקוע ביאוש הם השיבו מלחמה. האחים ניצלו את ההיכרות האינטימית שלהם עם היער העבות שסביב הערים הביילורוסיות נובוגרודק ולידה, הקימו מחנה נסתר ביער, ואז יצאו לשכנע יהודים נוספים להצטרף אליהם. כשהנאצים התחילו לחסל באופן שיטתי את האוכלוסייה היהודית, שלחו האחים בילסקי לוחמים לתוך הגטאות כדי להבריח משם יהודים אל מקום מבטחים. . יותר ויותר ניצולים הגיעו בכל יום, ונוצרה קהילה רב גונית, "ירושלים של יער". הם ישנו בשוחות מוסוות בעלים, אהבו, נישאו, והביאו ילדים. הם הקימו בית כנסת, בית מרחץ ותיאטרון, נפחיה וסנדלריה.

אבל ככל שהלכה והתפשטה השמועה על אודות הקבוצה, כך הנאצים הגבירו את מאמציהם לתפוס את האחים, והשלושה נאלצו לנטוש את המחנה ולהוביל את הקהילה הגדולה למקום סתר חדש. אך האויב מבפנים היה מסוכן לא פחות: חילוקי דעות מרים איימו על שלמות הקהילה: האם להעדיף קבוצה קטנה וניידת, שתתמקד במאבק בגרמנים, או לקבל את כל מי שמגיע. טוביה בילסקי היה נחוש בהתחייבותו לכל היהודים כולם. כדי לשרוד לא היססו האחים להשליט משמעת ברזל על מפרי אמונם, גם בתוך המחנה וגם מחוצה לו.

ביולי 1944, אחרי שנתיים וחצי ביערות, כששמעו שהגרמנים נסוגים לעבר ברלין, יותר מאלף יהודי בילסקי הגיחו חיים מן היער בתהלוכת מנצחים אחרונה. האחים בילסקי הוא סיפור דרמטי, נוגע ללב ולא ייאמן.

פיטר דאפי חי בניו יורק עם אשתו ובתו. האחים בילסקי הוא ספרו הראשון.

האחים בילסקי מאת פיטר דאפי בהוצאת זמורה ביתן, מאנגלית: ג'וד שבא, עיצוב עטיפה אמרי זרטל, 284 עמודים.

פתח דבר מתוך הספר

"אחרי מותי יֵצֵא שמי למרחוק."
טוביה בילסקי

שלושה גברים, אחים, הצילו בזמן מלחמת העולם השנייה לא פחות יהודים משהציל אוסקר שינדלר, ואירגנו כוח צבאי שהרג מאות חיילי אויב - כמעט אותו מספר חיילים שהרגו הלוחמים במרד גטו ורשה. שמותיהם היו טוביה, עשהאל, וזוס בְיֶלְסְקִי. בעיני אלף ומאתיים היהודים שיצאו מיערות ביילורוסיה ביולי 1944 ובעיני כמה דורות צאצאים של אותם ניצולים, גברים אלה היו לאגדה, גיבורי חיל נערצים. אבל מחוץ לקבוצה בסיסית זו, האנשים מאחורי כוח הלחימה וההצלה היהודי המצליח ביותר בזמן המלחמה, זכו להכרה מועטה. בשישים השנים שחלפו מאז, נכתבו ספרים מעטים בלבד על הישגיהם, ואין כמעט לוחות זיכרון הנושאים את שמם.

נתקלתי בסיפור הזה בעת שיטוט אקראי באינטרנט. התייחסות מקרית ל"יהודי היער" עוררה את סקרנותי, והובילה אותי אל נתיב שהקדשתי לו את כלֿ כולי במשך שלוש השנים הבאות, נתיב שהעניק לי הזדמנות מופלאה לאסוף סיפורים מיד ראשונה מפיהם של ניצולי שואה - במקרים מסוימים, חודשים ספורים ואפילו שבועות לפני שהלכו לעולמם.

ערכתי עשרות ראיונות ושמעתי סיפורים על אודות החיים ביערות באזור שנחשב כיום מערב ביילורוסיה, היכן שעמידתם של בני בילסקי נגד הגרמנים הביאה ליצירת כפר, שהיו בו בתי מלאכה מאולתרים ומגורים פשוטים. וכך, ב ֿ27 ביוני 2001, עמדתי בפאתי הגדול מבין היערות האלה בלוויית מורת הדרך שלי - פולנייה קשישה ושמה ליאוקָדיָה לַנקוביץ´ - וניתנה לי הזדמנות לדמיין איך נראו החיים שם.

שום דבר בנָלִיבוקִי פושְצָ´ה - פושְצָ´ה היא מילה משותפת לשפות הפולנית, הרוסית, הביילורוסית והאוקראינית, ופירושה "יער עבות" - לא רמז על כך שהתחוללו בו דברים יוצאי דופן. היער נראה ככל היערות באשר הם. אבל כאן, בינות עצי האשוח והאורן, התרחשו כמה ממעשי הגבורה והתושייה המדהימים ביותר בדברי ימי המלחמה.

כאשר הגיעה קבוצת בילסקי ליערות אלה בקיץ 1943, היא מנתה שמונה מאות יהודים - מספר מדהים, ללא ספק. יותר משנה קודם לכן, ביער שליד החווה של משפחת בילסקי, כוננו האחים מחנה שאוכלס על ידי כמה קרובי משפחה. טוביה, האח הבכור - והנבון מבין השלושה - עמד על כך שהקבוצה תהיה פתוחה לכל היהודים, בין אם הם צעירים או זקנים, בריאים או חולים, לוחמים או נכים. "אני מעדיף להציל אישה יהודייה זקנה אחת," הוא אמר, "מאשר להרוג עשרה חיילים גרמנים." עם הזמן הצטרפו לקבוצה אנשים נוספים - פעמים רבות כאלה שחולצו מן הגטאות על ידי לוחמי בילסקי - עד שהקבוצה היתה לאוסף ענק של פליטים שנעו מיער ליער, תמיד צעד אחד לפני הגרמנים.

באוגוסט 1943 שלח היטלר את הכוחות האכזריים והפרועים ביותר שלו לתוך היער. משימתם היתה להרוג את כל חברי קבוצת בילסקי. בניסיון נואש לשרוד, הובילו האחים את שמונה מאות חברי הקבוצה דרך קילומטרים רבים של ביצות, כשכל העת שורקים סביבם כדורי רובים, וצעקות החיילים הגרמנים ממלאות את האוויר. בסופו של דבר הגיעה הקבוצה לאי מבודד בלב לבו של היער הגדול, שם הם חיו בדממה וללא מזון, עד אשר נואשו הנאצים מן המרדף. אף לא אחד מבני הקבוצה אבד. היה זה מבצע הימלטות עוצר נשימה בתעוזתו.

מאוחר יותר מצאו שלושת האחים פינה יבשה ובטוחה ביער, וניהלו שם את הקמתה של עיר מיניאטורית. היו בה אזורי מגורים, בתי מלאכה של חייטים, סנדלרים, תופרות ונגרים, עדר גדול של פרות וסוסים, בית ספר לשישים ילדים, ואף מפעל לעיבוד עורות, ששימש גם כבית כנסת. ליהודים המותשים שנחלצו מן המוות בעור שיניהם והצליחו לברוח מהגטאות וממחנות העבודה, היה זה כמו חיזיון מעולם אחר, מקום פלאי שבו חיו יהודים חיי חירות בלבה של אירופה, עת שלטו שם הנאצים.

גברת לנקוביץ´, פולנייה נמוכת קומה, עם צחוק מידבק ונטייה לדברנות, הבטיחה להראות לי את המקום המדויק שבו עמד הכפר היהודי. אחרי שקירטענו דרך שבילים שהובילו לתוך היערות, היא הורתה לנהג לעצור את הג´יפ - דמוי ג´יפ צבאי רוסי. "זה המקום," היא אמרה, בעודה קופצת מן המכונית ומצביעה אל העצים שמסביב לרכב.

למרות גילה של גברת לנקוביץ´, הזיכרונות כאילו יצקו בה כוח. היא החלה צועדת דרך הצמחייה הסבוכה במהירות כה רבה, עד שהתקשיתי להדביק את הקצב. "הנה אחד המקומות שבהם נהגו להסתתר," היא אמרה, והצביעה לעבר שקע קטן מלא מי גשם. הוא לא נראה שונה מכל חור אחר ביער, אבל גברת לנקוביץ´ היתה נחרצת בדעתה.

היא הרחיקה ענפים מִפָנֶיה, בעודה מתקדמת הלאה, עוצרת אך לרגע כדי לקטוף אוכמניות ולהצביע על ראיות לקיומם בעבר של מגורי בילסקי נוספים. והיא המשיכה לדבר. "כשהייתי באה למחנה," אמרה, "לא יכולתי ללכת סתם כך לאן שרציתי. השומרים עצרו אותי. הייתי אומרת להם שאני רוצה לפגוש את החברה שלי, סולְיָה, הם היו שולחים מישהו, וסוליה היתה באה ומכניסה אותי למחנה."
"זה היה יפה," היא אמרה. "זה היה כמו במינסק."

ניסיתי לדמיין איך נראו יערות אלה לפני למעלה מחצי מאה. איך נראה המטבח ההומה, שנוהל, כך סופר לי, על ידי אדם גס, לבוש תמיד סינר מוכתם בדם, שהיה בוחש בקדחתנות שורה של סירים בכף עץ ארוכה. על מה שוחחו האנשים באזורי המגורים - שוחות מחופות גגות עץ, שבהן שכנו לעתים קרובות אנשים מאותו כפר או כאלה שעבדו באותו מקצוע? איך עלה בידו של הנפח, שהלמות הקורנס שלו נשמעה כל היום, לשפץ רובים שנאספו מן הסביבה במצב כמעט חסר תקנה? אחרי שנים כה רבות עלתה הצמחייה וכיסתה את האזור, והיה קשה להבחין בעדויות למחנה של האחים בילסקי.

גם האחים עצמם כאילו נעלמו אחרי המלחמה. עשהאל הצטרף לצבא האדום, ונהרג בעת שלחם בנאצים במזרח פרוסיה, שבעה חודשים בלבד אחרי שעזב את היער. טוביה וזוס עלו לישראל, ועבדו בעבודות כפיים שונות. באמצע שנות החמישים גרו שניהם בשכונה של בני מעמד הביניים בברוקלין, ניו יורק, והקימו משפחות עם בנות זוגם - נשים שפגשו בזמן שפיקדו על הכוחות ביער. זוס הצליח יותר, והפך לבעליה של חברה קטנה של מוניות והובלות. טוביה, המצביא הגדול הרכוב על סוס לבן, הצליח פחות. הוא נהג במשאית משלוחים, והתקשה לכלכל את בני ביתו. טוביה נפטר בשנת 1987, וזוס בשנת 1995. הם היו אנשים נשכחים, מהגרים אמריקאים כמו רבים אחרים, שניסו להעניק לילדיהם עתיד בטוח.

בחיפוש אחר סיפורם המתפוגג במהירות, פגשתי את אלמנותיהם של שני האחים - שומרות גאות של זֵכר בעליהן, ואת האח הרביעי, אהרון (בילסקי) בֶל, שבפרוץ המלחמה היה צופה ֿיער נועז. ראיינתי למעלה מחמישים ניצולים מן המחנות של האחים, וליקטתי כל מסמך, מזכרת ותצלום שיכולתי לשים עליהם את ידי, ושהיה בהם כדי לשפוך עוד מעט אור על סיפור החיים ביער. דיברתי עם פרטיזנים ואיכרים גויים, חלקם בעלי ברית של האחים וחלקם אויביהם. גיליתי כתב יד שכתב טוביה בילסקי - כמות הטקסט שבו יכלה להספיק לספר שלם - שמעולם לא תורגם לאנגלית, ואשר אפילו בני משפחתו של טוביה לא ידעו על קיומו.

היה זה מסע מרגש, שבמהלכו חדלתי להיות מתבונן מן הצד, ונוצר בי קשר עמוק לקבוצה, לחבריה ולהיסטוריה שלה. נקשרתי אליהם עד כדי כך שכאשר הגיעו, בסופו של דבר, הניצולים לסוף ימיהם, חשתי עצב עמוק - לא כי היוו מקור חשוב למידע, אלא משום שהיו חברי.

כך שנמלאתי כבוד, כבוד שאינני ראוי לו בהכרח, כשעמדתי בלב היער העצום, באתר הניצחון הגדול של האחים בילסקי, אחד המקומות המקודשים של מלחמת העולם השנייה - לא מקום שבו מתו יהודים, אלא מקום של חיים יהודיים. כאשר עצמתי את עינַי והאזנתי לקולות הניצולים, יכולתי כמעט לראות בדמיוני את המקום שרבים מהם החלו לכנות ירושלים.

© כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור

האחים בילסקי - פיטר דאפי
The Bielski Brothers : The True Story of Three Men Who Defied the Nazis, Built a Village in the Forest, and Saved 1200 Jews - Peter Duffy