Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים בספטמבר 2006       חזור

השיבה מסרפיאום (מסרפאום)
מאת: ברוך נבו, נורית אשכנזי

ההוצאה:

ספרית מעריב

"המצרים מאוד קרובים כעת. יורים מכל עבר על החושה שלנו. אש כבדה ומדויקת. אני שומע אותם מעודדים זה את זה בצעקות בערבית. מישהו משתעל מעבר לקיר. זה יכול להיות רק חייל מצרי... אני לא מפחד. רק חסר סבלנות. מחכה כבר לקרב המגע האחרון, שיתחיל עוד מעט..."

(אסא קדמוני, סרפאום 73', מתוך יומנו האישי).

השיבה מסרפיאום מגולל את סיפורו הטראגי של אסא קדמוני, הגיבור האבוד של מלחמת יום כיפור.

כשביקשו חוקרי ענף ההיסטוריה של צה"ל לשחזר את קרב סרפיאום ואת חלקו של אסא קדמוני בו, הם לא האמינו תחילה שהדברים אכן התרחשו באמת: אדם בודד, עם רובה אחד וכמה רימונים, עצר באש גדוד מצרי שכיתר קומץ צנחנים בכפר ממערב לתעלת סואץ.

השיבה מסרפיאום (מסרפאום)
שתפו אותי

קדמוני, שזכה על כך לעיטור הגבורה (העיטור הגבוה ביותר בצה"ל, שהוענק עד היום ללוחמים בודדים), ניצל אמנם פיזית מהקרב ההוא, אך למעשה - לא שב ממנו מעולם.

פרופסור ברוך נבו (מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה) ונורית ומוטי אשכנזי (מנהיג המחאה הציבורית לאחר המלחמה), מגוללים בספרם "השיבה מסרפיאום" את סיפורו הטראגי של אסא קדמוני, אחד הלוחמים הנועזים שידע צה"ל, משנות חייו המוקדמות כנער חולמני אך מרדן, דרך שירותו הצבאי והתפקידים שמילא באופן מבריק, הקרב הנורא בסרפיאום ועד למשברים שפקדו אותו לאחר המלחמה, לרבות אישפוזים חוזרים ונשנים.

בספר מרתק זה נחשפים לראשונה עדויות חדשות של לוחמים, קטעי יומנים שכתב קדמוני, ולראשונה - סיפור חייו המלא: אדם מיוחד, יוצא דופן, שניהל קרב עצום במלחמה אך לא הצליח, לאחריה, לנהל עוד את חייו שלו. קדמוני, שרבים ניבאו לו עתיד צבאי מזהיר, מת לפני שבע שנים בודד, נשכח ועצוב. ההרוג האחרון של קרב סרפיאום.

פרופסור ברוך נבו ונורית אשכנזי פורסים ביד רגישה את סיפור חייו של אסא קדמוני, גיבור מלחמה, ששב הביתה מהקרב, אבל השאיר בסרפיאום את נשמתו.

עוד מתוך "בעוז רוחם" על העיטורים

עיטור הגבורה: העיטור הגבוה ביותר, שמוענק על ידי שר הביטחון בהמלצת הרמטכ"ל, בעבור מעשה גבורה עילאית, שנעשה נוכח פני האויב, תוך חירוף נפש.

עיטור העוז: מוענק על ידי הרמטכ"ל בעבור מעשה תעוזה, שנעשה בעת מילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש.

עיטור המופת: מוענק על ידי הרמטכ"ל בעבור מעשה מופת שיש בו גילוי של אומץ לב במהלך מילוי תפקיד קרבי.

אם תכנסו לדף הבית של האתר: www.aka.idf.il תוכלו לראות ש: "בעוז רוחם" - רשימת מקבלי העיטורים והסטוריה של מלחמות ישראל, הוא פרק, אחד מתוך רבים, בתוך אתר משאבי אנוש של צ"הל. רק בעלי עין חדה ומגמתית יוכלו למצוא את הקישור אליו בין שלל הקישורים: למחלקת הפרישה בצה"ל, לאתר השכר והכספים, לפרויקטי מגורים לאנשי קבע, ולהזמנת אישורים צבאיים.

האם ניתן ללמוד מכך על חשיבותם של מעשי גבורה עילאית בעיתות קרב, אצל המערכת המנהלת את ביטחון המדינה ? כנראה שכן.

עמודים ראשונים מתוך הספר
ובהמשך סיפור הקרב

מי החטיבה הכי טובה בצה"ל? - הצנחנים.
מי הגדוד הכי טוב בחטיבה? - 890.
מי הפלוגה הכי טובה בגדוד? - פלוגה ג' של קולר.
מי המחלקה הכי טובה בפלוגה? - מחלקה 1 של אסא.
מי הכיתה הכי טובה במחלקה 1? - כיתה 2 של מתן וילנאי.
מי החייל הכי טוב בכיתה 2? -אסף וילין (חפץ).
מסקנה: אסף חפץ הוא החייל הכי טוב בצה"ל.
ועל זה אסף חפץ היה אומר: "אסא הוא לא רק המ"מ הטוב בפלוגה, הוא גם
החייל הכי טוב במחלקה..."

שנים חלפו מאז שהחיילים של אסא קדמוני רצו על הגבעות ועודדו זה את זה בקריאות האלה. אסף חפץ הוא כבר מפכ"ל המשטרה. מתן וילנאי - קצין מוערך בצה"ל ואלוף פיקוד ששמו מועלה לא אחת כמועמד לרמטכ"ל עתידי.

ואסא קדמוני?
כל חייו מצטמצמים עכשיו לחדר קטן, שניים וחצי מטרים רבועים. משרד אפור וזנוח במחלקת התחבורה במשרד הביטחון. תפקיד חסר חשיבות, חסר תוכן וחסר עתיד. רואה איך פקודיו ומפקדיו מתבססים בצמרת הצבא, המדינה, עולם העסקים, והוא, אורז כל ערב תיק קטן, וחוזר לדירה ריקה בתל אביב.

ויום אחד הגיע למחלקה מתן וילנאי. קצין בכיר שנשלח להשתלמות בארצות הברית והתברר שיש איזו בעיה קטנה עם המטען האישי שלו. כיוונו אותו למחלקה, לחדר זה וזה. שם, הסבירו לו, יושב הפקיד שיעזור לך.

וילנאי מגיע לדלת סגורה ודופק עליה פעם ועוד פעם. אסא בדרך כלל לא השיב לדפיקות בדלת. מתן לא מתייאש ופותח את הדלת. ופתאום הוא רואה שם את אסא, מאחורי שולחן וערימות תיקים. זה היה הלם בשבילו. הוא הרי הכיר את אסא מהשטח, מהמדבר, מהצוקים. מהצנחנים. אסא המפקד, שכל צנחן ב-890 העריץ ורעד מפניו. אסא חתם לו במהירות על כל טופס, מבלי להסתכל, ואז הם ישבו וצחקו ונזכרו וסיפרו, איך קולר עשה ככה, ואיך אסא עשה ככה, ואיך מתן, שהיה מפקד כיתה במחלקה של אסא הקצין, עשה ככה, וכל העובדים מהחדרים הסמוכים שמעו ובאו. מישהו הכין קפה, אחר הביא עוגיות תוצרת בית, ונהייתה חגיגה וסוף-סוף אפשר היה לראות את אסא מאושר. אירוע נדיר שהתחיל באחת והסתיים כעבור זמן לא רב. ומתן וילנאי הפליג מעבר לימים, ואסא קדמוני חזר לשולחן הקטן עמוס התיקים, צמוד לארונית הברזל האפורה ולצפייה הארוכה חסרת התכלית בקירות שסוגרים עליו כל יום מחדש.

27.3.2003: תל אביב.
אחרי שבוע רצוף של ממטרֵי גשם וסופות רוח עזות בכל הארץ התבהרו השמים ושמש בוקר צוננת האירה את תל אביב לקראת הטקס: קריאת רחוב על שמו של אסא קדמוני. רחוב שנמתח בין הרחובות אלנקווה ומדמון בכפר שלם.

על גבעה במרכז השכונה בנתה העירייה בזמנו גן ציבורי קטן ובו מדשאות, נדנדות, מגלשה, ספסלים ומספר עצי איקליפטוס והבוקר הכשירו את הגן לקראת הטקס. במה מעוטרת בשושנים, שולחן נואמים עטוי מפה ירוקה, רמקול, שורות-שורות של כיסאות פלסטיק לבנים.

כדי למנוע מבוכה ולהבטיח שתהיה נוכחות במקום, דאג הצבא להביא את חניכי קורס מש"קי חינוך. אסא קדמוני וקרב סרפיאום הם עבורם מורשת קרב עמומה, או רגע של מנוחה בין מטלות הקורסים הצבאיים.

לקראת השעה היעודה - 16:30 - עולים ובאים אל הגבעה הלוחמים הוותיקים, לוחמי מערכות ישראל. הכרס נישאת מלפנים, פנים חרושות קמטים, שיער שיבה או קרחת בוהקת. אחדים נשענים על מקל הליכה - זכר לפציעה מאש אויב לפני דור, או סתם מאותות הזקנה שקפצה. פה ושם צלקות וכוויות על הפנים ובתווך כיסא גלגלים ובו נכה מהמלחמה הנוראה מכולן - מלחמת יום הכיפורים.

כמו בלוויה, לפני ארבע שנים, גם הפעם הגיעו הרבה חברים. געגועים לאסא, הלוחם הנצחי, געגועים לעצמם, הביאו אותם ביום קר זה. הם עומדים קבוצות-קבוצות: חברי הילדות מצפון תל אביב, החבר'ה מהצנחנים, ותיקי סיירת חרוב, לוחמי גדוד 71 חוצי התעלה ב-1973, פעילי תנועת המחאה אחרי מלחמת יום הכיפורים: רפול, מתן, טליק, קולר, עמוס גול, ארול, אודי בצר, צורי שגיא, דני מט, אסף חפץ, מוטי אשכנזי, פס, נאמני, וינקלר, סטרול, רמי בלאס, אמנון זהבי, גיורא חייקה, בודגה, עמפלי, מאיר בן שדה, פיטוסי, מירזה, שמוליק ושמוליק, ביקל, ציפורי, עוזי, אודי, דרור, נחיק ועוד רבים וטובים, רובם בעשור השביעי של חייהם והם עולים כעת בגבעה ומתנשפים מעט.

עברו שנים רבות מאז כבשו ברגליהם כל פסגה נישאת וכל ואדי עמוק בתוך גבולות הקו הירוק ומעבר לו. גיבורי כל מלחמות ישראל. מפעולות התגמול, דרך מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ועד מלחמת שלום הגליל. מפקדים שדורות של טירונים וחניכים רעדו למשמע שמם, והלכו אחריהם לקרב בלב בוטח. היום הם באו לגבעה בכפר שלם כדי לכבד את זכרו של חבר. חייל ומפקד שהיה אחד מהם, היה כמוהם וגם היה מיוחד במינו, אין שני לו. חייל מושלם.

רינה, אחותו הבכורה של אסא, ואיתן, אחיו התאום שדומה לו באופן מדהים - "איך זה שאסא הגיע לאזכרה של עצמו?" סונט חבר ילדות - תופסים את מקומם בשורה הראשונה, והנה עולה על הבמה שולי נתן, גיטרה בידה. שולי נתן, שהרעידה לבבות ב-1967, כאשר שרה את "ירושלים של זהב" של נעמי שמר, שהפך להמנון המלחמה והלוחמים. זו כבר אינה שולי נתן דקת הגזרה, נערית למראה שכבשה לבבות. זו שולי נתן שקמטים חרשו את פניה, גופה כבד קמעה. בשמלה שחורה ארוכה, רחבת שרוולים, צעיף אדום סביב צווארה, ושיער פזור כאז.

היא פותחת ב"תשמור על העולם, ילד" וכאילו עייפה במרוצת השנים, כאילו קהה קולה. היא ממשיכה עם "רכב אש" וקולה מתחזק והולך בזָמְרה "ובשובו ממדבר לי יאיר חיוכו מן החושך" וכאשר היא מגיעה ל"לו יהי", לטונים הגבוהים - "ואם פתאום יזרַח מאוֹפֶל, על ראשנו אור כוכב, כל שנבקש לו יהי..." - היא משילה מעליה את השנים, עיניה שוב בורקות וקולה עז וצלול וחודר ללבבות כאז בבנייני האומה שלפני המבול.

רון חולדאי מברך בשם העיר תל אביב. רפול מספר על אסא הפראי, הנועז כפי שהוא זוכר אותו. פרופסור אוריאל רייכמן, מקים המרכז הבינתחומי בהרצליה מוסיף: "כל מי שהשתייך לאותו מחזור - אוגוסט 1960, גדוד 890, ולא משנה להיכן הקרו אותו חייו אחרי כן - נצרב בו חותם של אש והוא לו כטבע שני. אסא הוא סמל של אותה תקופה. סמל של עידן התמימות והטוהר. סמל של מה שהיה בו באסא ונשמר בו עד יום מותו ואנחנו הספקנו לשכוח מאז."

מוטי אשכנזי מספר על אסא שנשרף באש גבורתו הוא בימים שלאחר הסרפיאום ונשרף שוב בחוד תנועות המחאה ואחר כך לא חזר לעצמו. כמעט שעה חלפה מאז תחילת הטקס. חניכי קורס המש"קים כבר חסרי סבלנות. עננים שבים ומתקדרים. הטקס ננעל. רוח מקפיאה מלווה את הנאספים המתפזרים. טיפות גשם נאחזות בשלט הפח החדש: רחוב אסא קדמוני.

גיבור סרפיאום
אוקטובר 1973

אני יודע שלפנינו, מימיננו ומשמאלנו מתחם מצרי ענק, מאויש. מאיפה אני יודע? אני בעצמי לא יודע מאיפה אני יודע. אבל אני חש את זה מבפנים. אנחנו רואים מעט מאוד מצרים, אבל ברור לי לחלוטין שהם שם במאותיהם.

איך משכנעים עכשיו את דן לסגת? אני מראה לדן את הבונקרים, את רשתות ההסוואה, מצדנו ולפנינו, בטווח של שש מאות או שבע מאות מטרים, את המבנה בן שלוש הקומות על ראש הגבעה 1,500 מטר מאיתנו - ללא ספק המפקדה, ואת תנועת החיילים המצרים וכלי הרכב, כחצי קילומטר צפונה מאיתנו, חוצים את המסילה ממערב למזרח. אם הם היו בנסיגה, בבריחה, היו צריכים לנוע הפוך כלומר, לכיוון קהיר, אני מנסה להסביר.

כאלף מטר צפונה לנו - תחנת הרכבת, מימין לה מסגד, משמאל למסילה - כפר, שנראה נטוש, כולו חושות וסמטאות, בתים מלבני טיט, גגות קש, או גגות עץ, גדרות מאבן ומטיט, שלא ברור בכלל את מה הן מגדרות. גיבוב של סגנונות, דרכי עפר צרות בין החושות. מעל הכפר, ממערבו ומצפונו - עוד גבעות חפורות, עוד בונקרים. דן אומר שלפי המפה, לכפר קוראים סרפיאום. אני יודע בבירור שהמצרים אורבים בעמדות שבינינו לבין הכפר, ובבונקרים שמעל הכפר, אורבים ומחכים לנו.

זו מלכודת. בלי כוונה אני צועק על דן, מנסה להזהיר אותו והוא חושב שאני מפחד. לא נלחמנו אף פעם כתף אל כתף. הוא לא מכיר אותי וחושב שאני היסטרי. אני מסתכל על בְּאֵרי, מחכה שיגיד משהו. בארי עצוב בימים האחרונים, כבר כמה ימים הוא לא מדבר, כאילו יצא לו האוויר...

...דן מזמין ארטילריה על הכפר ועל התחנה. עוברות דקות והפגזים לא נופלים. דן צועק ומקלל בקשר, ובכל זאת אין פגזים. אני שומע את מפקד הארטילריה אומר לדן בקשר: אני נותן לך את כל מה שיש לי, ודן מתעצבן וצועק עליו "תחזור לבית ספר לתותחנים..." המפה היחידה נמצאת אצל דן והוא לא מראה אותה לאיש...

בארי, בצר, יהודאי ואני אומרים לדן שאין לנו מה לחפש שם. הם גדולים עלינו ומחכים לנו. דן מהסס. אני קורא את המחשבות שלו. הפקודה שקיבל מהמח"ט ברורה: לנוע צפונה לכיוון איסמעיליה, לבצע פטרול אלים, לפגוש את המצרים הרחק ככל האפשר מאזור הצליחה, לתפוס אותם לפני שיתארגנו להתקפת נגד, לפני שינועו לעבר ראש הגשר. ומה עשינו עד עכשיו? נסענו רק שבעה קילומטר, שום אקשן, איך הוא יסביר למח"ט את הנסיגה? איך יסביר לעצמו שכאן, על הגבעה הזו, בלי קרב, בלי נפגע אחד, הוא מסיים את הפטרול? על סמך ניחושים של קציני המטה שלו? על סמך תחושות בטן של הקמ"ן השני שלו? במתלה ב-1956 הוא הימר על חייו, נסע בזחל"ם קדימה אל תוך האש, הוציא משם פצועים, חזר בעצמו שלם וקיבל צל"ש. למה לא לנסות שוב?

...דן יורד מהדיונה, עולה לטנק ומנחה אותו לירות במטרות מזדמנות בכפר ומעליו. הטנק יורה והמצרים לא מגיבים. דן יורד מהטנק ומחליט לא להמתין יותר. לא לארטילריה שלא מגיעה, לא לטנק שפרס זחל ולא לקצינים שלו שמשוכנעים שמדובר במלכודת מוות. הוא מחליט להמר על כך שהיריב שלו יברח, עולה לזחל"ם שלו, מורה להשאיר שני זחל"מים עם הטנק התקוע ופוקד על יתרת השיירה לנוע קדימה. בלי ארטילריה, עם כוח אש של טנק אחד בלבד. אנחנו עולים לזחל אחרי דן. בֶּנְצוּר הנהג - אותו בנצור שנכנס למיתולוגיה של הצנחנים עם הקריאה המפורסמת של מוטה גור בכניסה להר הבית במלחמת ששת הימים: בנצור סע - מכניס לראשון, ואני מתיישב על המקלע 0.3, מסדר סביבי כמה ארגזי תחמושת, ויודע בביטחון מלא שגורלנו נחרץ. עבור אחדים מאיתנו זו הנסיעה האחרונה בחיים. השאלה היא רק עבור מי...

הטנק מתחיל לנוע בירידה לכפר ואחרי חמישה מטר חוטף סאגר בצריח. להבת אש פורצת ממנו, ואני מספיק לראות את הנהג מחלץ את עצמו מתחת לטנק ועוד מישהו קופץ מהצריח הבוער. דן מורה לבנצור לעקוף את הטנק הבוער משמאל ולהמשיך צפונה. אנחנו עוברים את הטנק, כשאש תופת נפתחת עלינו משלושה כיוונים, וטיל סאגר דוהר ישר אלינו. כדור האש מתקרב במהירות. בנצור מבחין בו, לוחץ גז ושובר ימינה. הטיל מחטיא ומתפוצץ מאחורינו. אני מנסה להחזיר אש, אבל הירי מגיע מכל הצדדים ומכל הכיוונים. אנחנו ממשיכים לנוע קדימה, כשמאחורינו נשארים הזחל"מים האחרים. גם הם מותקפים. גם הם נלחמים על חייהם כל אחד במקומו. איתנו נעים רק שני זחל"מים - של רייניץ ושל באדר.

רשת הקשר הגדודית מוצפת בצעקות. בלגן גדול ואנחנו ממשיכים לדהור קדימה תחת אש אל תוך הכפר. כשמגיעים לתחנת רכבת, דן פוקד על בנצור לעצור. הוא יורד מהזחל"ם, בעקבותיו עוד שישה או שבעה חבר'ה, ואומר לבנצור להמשיך קדימה, להסתובב חזרה איפה שאפשר, ולבוא שוב אליו.

דן והאחרים רצים לחושות. אני רואה אותו מסמן לרייניץ ולבאדר להסתובב אחורנית ולסגת, ומספיק עוד לראות את הזחל"מים שלהם נעלמים לכיוון דרום, אחרי איזו דיונה. זהו זה. נשארנו לבדנו בכפר... אני נשאר עם בנצור ואודי בצר על הזחל"ם, נוסעים צפונה ומחפשים מקום להסתובב בפרסה.

אחרי כמה עשרות מטרים נגמרות החושות ויש איזה מרחב תמרון לזחל"ם. בנצור מתחיל סיבוב פרסה. מסביבנו עמדות חי"ר מאוישות, וגם על הגבעות מעלינו, מצפון וממערב. אנחנו דורסים את הקרובות שבהן, ואני יורה ללא הרף במקלע. מאז שהתחלנו בדהירה לכפר, למדתי להשתלט על המקלע ולפגוע במטרות תוך כדי תנועה. עוד ארגז תחמושת ועוד אחד. הזחל"ם נתקע בחול, נחלץ ונתקע שוב. אודי יורד ומכוון את בנצור ואנחנו נחלצים תחת אש וחוזרים דרומה לתוך הכפר. אודי מחפה מאחור, נסוג רגלית לגמרי לבדו, יורה מהכתף וכך מתקדם עד שחובר אלינו.

דן זיו מסמן לנו, ואנחנו מתקרבים עד אליו. בנצור מחנה את הזחל"ם צמוד לחושה לידו וכולנו מורידים כמה שיותר תחמושת. אני משתהה רגע, מחפש בתוך הבלגן של הציוד ומוצא רובה פ.נ. וכמה מחסניות. לוקח הכל איתי ומצטרף לדן ששולח אותי לכיוון צפון ואת אודי לכיוון דרום: תיערכו שם להגנה...

...אני מסתכל מסביב ורואה לידי בניין בן חדר אחד עם מרפסת מקורה, כמו סככה. רץ לשם, יורה במנעול, בועט בדלת, זורק פנימה תחמושת שהורדתי מהזחל"ם ועכשיו היא מכבידה עלי, ויוצא חזרה למרפסת. מצד צפון-מזרח מתקרבת משאית מצרית פתוחה עם איזה עשרים חיילים עליה, ששוטפים אותנו באש. המשאית סוגרת מרחק, ועלה על הרמפה של המסילה, מצדה המזרחי, בערך ארבעים מטר מאיתנו.

אני מסתכל אחורה לדן, עשרים מטר מדרום לי, ורואה שבארי נפגע ושוכב באמצע הדרך. דן ופוכי, קצין הקשר, רכונים מעליו. המצרים ממשיכים לירות. כדורים פוגעים בקרקע לידם, וכדור שורט את דן במצח, עוד אחד ברגל, ועוד כדור נתקע בבארי שעל הקרקע. דן ופוכי עוזבים את בארי ונסוגים לאחת החושות. נשארתי לבדי מול המשאית המתקרבת. אני מרים את הרובה למותן ומתחיל לירות בודדת במשאית, גומר מחסנית פ.נ. ולא מצליח לפגוע בנהג. לקחתי את העוזי ויריתי מחסנית אוטומטית בצרור ארוך. המצרים ממשיכים להתקדם, והדופן הימנית יורה עלי.

פתאום אני רואה שנזרקים כמה רימונים מכיוון הרמפה לעבר המשאית ומיד אחר כך קול מוכר וחביב של צרורות עוזי. סוף-סוף המשאית נעצרת. צעקות בערבית ויללות של פצועים מצרים. מי מהם שיכול - בורח לכיוון החושות ממזרח למסילה. על דופן המסילה ובתוכה שרועות גופות. המשאית המצרית נסוגה ברוורס כמה מטרים, אחר כך נעצרת ומשתתקת...

...מכיוון דרום-מזרח, צמוד למסילה, מתרוממים שלושה חיילים. אלה זורקי הרימונים. יבואו על הברכה... אני עושה להם סימן כנוס אלי: אני אסא, אני הפלר, אני שָאקי, ואני ישראל. שלושתם מהזחל"ם של רייניץ. הכירות קצרה ומיד אני מכניס אותם לעניינים: זאת וזאת גזרת האחריות שלנו. מדרום לנו המג"ד. אתה תצפה לכאן, אתה לכאן, וכו'. אני סופר בלב שוב ושוב - אנחנו פה בכפר ארבעה-עשר לוחמים. אחד כבר נפגע. זאת אומרת שנשארנו שלושה-עשר. המג"ד פצוע אבל מתפקד. אני יודע שהוא מתפקד ושומע אותו מדווח למח"ט שאנחנו מכותרים, וצריך לבוא לחלץ אותנו.

השעה 12:30.
אני נעמד בצומת דרכי עפר. יש לי כמה דקות של חסד עד שהמצרים יאתרו אותנו ויתחילו לעלות עלינו מכל המתחם. אני סוקר את כל השטח, שלוש מאות ושישים מעלות מסביב, מחליט מהיכן נשקפת יותר סכנה וממקם את הכוח הקטן שלי מאחרי קיר של בודקה בגובה מטר וחצי, וברוחב שני מטר. אני מחלק להם את הגזרה: שאקי את צד מזרח, מעבר למסילה ומעבר לרמפה, הפלר את הסמטה הצפונית - דרך המסילה - שנמצאת בשטח מת עבורי. הוא יצטרך להתרומם מדי פעם מעל הבודקה, לצפות ולירות בכל מי שינסה להגיע משם, וישראל צריך לכסות את הבית הדו-קומתי שנמצא כעשרים מטר לשמאלנו. אני עצמי אנסה לכסות את כל שלושת הכיוונים. דן והחוליה שלו כעשרים וחמישה מטר דרומית לי, כך שלפחות הצד הזה מוגן.

תמונת המצב ברגע זה עגומה, וזאת בלשון המעטה. ארבעה-עשר צנחנים - אחד מהם, בארי חזק, ככל הנראה כבר ללא רוח חיים - בלבו של מתחם מצרי, לכודים ומוקפים על ידי מאות חיילים מצרים חמושים. איש מהם אינו יודע היכן נמצא שאר הכוח שיצא איתם לסיור האלים. הקריאות בקשר לחילוץ לא נענו, ואין כל סימן לסיוע הארטילרי שביקשו. כמה זמן ייקח עד שהמצרים יגלו את גודלו האמיתי של הכוח שעומד מולם?

אני מנצל עוד רגע של חסד לפני שהתופת תתחיל להשתולל, רץ לזחל"ם הנטוש, חמישה-עשר מטר ממני, אוסף עוד תחמושת ככל שאני יכול, שם שני טילי לאו תחת הזרועות ורץ חזרה לבלקון שלי. שם אני מוצא, להפתעתי, חייל מקופל באחת הפינות, רועד בכל הגוף.
"אני דוד, מישהו שלח אותי אליך לתגבורת."
"באיזה כלי אתה רגיל לירות, דוד?"
"באף כלי, המפקד."
"איפה הנשק שלך?"
"נעלם, המפקד."
"זורק רימון?"
"בפעם האחרונה לפני עשר שנים בטירונות נהגי תובלה, המפקד."

אני מנחה את דוד להישאר בבלקון בכל תנאי, יָשוב כפי שהוא, ומטיל עליו משימות: לארגן את מאגר התחמושת הקטן שלנו לפי סוגים, לסדר את הרימונים, ולהכין לי מחסניות מלאות. "אתה תצטרך לפרוק לי מחסניות ריקות מהנשק ולטעון לי מלאות מוכנות," אני מסביר לו, "היד שלי נכה קצת ואני לא עושה את זה מספיק מהר. חושב שתוכל לעשות את זה?" דוד מוכן לנסות, וכעת נשארה לי עוד הכנה קטנה אחת. איפוס הרובה. קודם, כשיריתי למשאית המצרית, שמתי לב שאני לא פוגע במדויק, וצריך לטפל בזה דחוף. בחרתי לי קופסת שימורים במרחק חמישים מטר בערך, כיוונתי מהכתף, סחטתי את ההדק, והכדור הרים אבק משמאל לקופסה. כיוונתי שוב, הפעם מימין למרכז הקופסה, והכדור פגע הפעם בול. או.קיי. יש לי את ההיסט. אפשר לקחת לגימה מהמימייה.

הסתיימו ההכנות. הגיע זמן האמת. הגיע הזמן להילחם. אם נישאר כולנו במחסה, המצרים יגיעו תוך דקות לכל העמדות השולטות, יתאמו ביניהם כוחות ויסגרו עלינו מכל הכיוונים. צריך לתפוס אותם תוך כדי התנועה שלהם. שקט ושלווה יורדים עלי. מהומת הקרב - מעין רעש רקע - נעלמת לי. אני רגוע וממוקד. בג'ונגל הזה - אני המלך. אני יוצא מהבלקון ופוסע אל השטח הפתוח. איפה אתם, אחי המצרים?

כמו בתשובה לשאלה הרטורית, בבת אחת נפתחת אש משני מקורות ירי. אחד, מהבית הדו-קומתי. נצנוץ של מתכת בשמש קורץ מהחלון הימני בקומה השנייה. זה מספיק לי. אני מביא את הכוונת למרכז החלון ושולח שני כדורים. עוד מעט יגיעו עוד מצרים לחלון, אבל בינתיים השתתק שם... מקור האש השני, מבנה עגול בצבע ורוד כהה, מין קרוסלה, שנמצא במרחק של כשמונים מטר לצפון-מזרח, מעבר למסילה. יש שם חוליה מצרית שיורה צרורות של 0.3 עלינו ועל חוליית דן, במין "תפירה" כזו, הלוך ושוב, כמו מאוורר שנע ימינה ושמאלה בקצב אחיד. אני מנסה חמש או שש יריות לכיוון. שום דבר. המבנה כנראה מאבן. אולי בית שימוש צבאי? המקלע ממשיך לרסס. אני נסוג שלושה מטר אחורה, לתוך המרפסת, לוקח טיל לאו, ומתחיל לחפש זווית טובה לירות אותו בקרוסלה.

מצב לא פשוט. ביני ובין הקרוסלה, כמעט בקו ישר, שוכבת החוליה של הפלר. אם אסיט את הירי אפילו במילימטר, אני אפגע בחבר'ה ששוכבים מאחורי הבודקה. הפלר צועק לי להעביר אליו את הטיל. אני זורק את הצינור. הפלר קולט, פותח אותו במשיכה, מניח את הקצה הקדמי על הכתף של שאקי, מזקיף כוונות, משתהה שנייה ולוחץ על ההדק. בול. ענן אבק גדול עולה מהקרוסלה והמקלע משתתק, כשהאבק שוקע, אנחנו רואים שהחלק הימני של הקרוסלה מנותץ. כל הכבוד, הפלר.

בינתיים מתחדש הירי מהחלונות הקומה השנייה של המבנה שממערב לנו. אני מוציא שני רימונים מהפאוץ'. אנחנו קרובים מאוד למבנה ואם אפספס - הרימון יכול להינתז מהקיר בחזרה אלינו. אני זורק רימון ראשון בלי להסיר את הנצרה, והוא נכנס בול לחלון. כעת היד כבר מכירה את התנועה הנכונה. אני מושך את הנצרה בשיניים וזורק שוב. גם הפעם הוא נכנס פנימה. פיצוץ. ואני יודע שהרווחנו שקט משם לכמה דקות.

הבעיה היא שלבניין הזה יש לא רק קומה שנייה, אלא גם גג, מה שהופך אותו לדומיננטי בשטח הקטן שבו הכוח נמצא. אולי אני יכול למנוע מראש כניסה של מצרים לגג? חייבים למצוא את הכניסה אליו. אני מסיט את רצועת הרובה ואת הרובה עצמו כלפי מטה, ולוקח ליד את העוזי שהיה עד עכשיו מופשל אחרי הגב. ההנחיה שנתתי לדוד היא תמיד לטעון מחסנית מלאה ולדרוך ולנצור. אני משחרר נצרה, יוצא מהבלקון ופונה שמאלה, חולף ברחוב השומם כאשר הבית הדו-קומתי מתנשא מעלי ומשמאלי, מגיע לפינה הצפונית-מערבית שלו ורואה סמטה נפתחת לימיני ונמתחת לכיוון צפון. בסמטה פוסעים בכיוון שלי כעשרה חיילים מצרים, צמודים לקירות החושות משני הצדדים. כולנו מופתעים, אבל אני זה שלוחץ ראשון על ההדק ומתחיל לרסס.

אני יורה ויורה עד שנגמרת המחסנית של העוזי, יורד לכריעה, מושך את הרובה לירי מהמותן ויורה בודדת בכל מי שמנסה לכוון אלי נשק. אחר כך נסוג לבלקון שלי, אבל לא לפני שאני משליך בזה אחר זה שלושה רימונים מעבר לגגות החושות. שלושתם מתפוצצים בסמטה, סמטת הדמים. הרימונים ימנעו זרימת חיילים מצרים מהסמטה בחצי השעה הבאה. אחר כך הם יבואו שוב משם.

החוליה שלי עובדת כמו שצריך. ישראל התיישב עם הגב לבודקה, הרובה מכוון לבית הדו-קומתי, וכל פעם שרואים תנועה באיזה חלון, הוא דופק כדור. שאקי עושה עבודה טובה כלפי מזרח. מהצד השני של המסילה נמצאים כל הפליטים המצריים שהצליחו לברוח מהמשאית, מהקרוסלה, ועוד עשרות אחרים שהיו שם בעמדות מלכתחילה. שאקי מנהל קרב צליפות סטטי בטווח של כמה עשרות מטרים, בו זמנית מול חמישה או שישה מצרים. מספרם לא פוחת. בכל פעם שהוא פוגע באחד, מגיע מישהו אחר במקומו. הפלר כורע במרכז הבודקה, לחוץ בין שניהם. התפקיד שלו: להרים את הראש מדי פעם מעל קיר הבודקה, לירות צרור בעוזי לכיוון צפון, אל רוחב המסילה שנמצאת בשטח מת עבורי ועבורו. הוא צריך לירות אם צריך וגם אם לא צריך, לזרוק רימון מדי פעם, פעם קרוב יותר פעם רחוק. רק שלא יתחילו לזרום לנו מצרים גם משם. צריך הרבה אומץ להרים ראש אל הבלתי ידוע. אם צלף מצרי מחכה בצד השני בסבלנות הראויה, הוא פשוט יקרקף את הפלר באחת מההתרוממויות שלו...

כל אותה העת ממשיך גם הכוח הקטן של דו זיו ללחום על חייו. כל הזמן מגיעים עוד ועוד חיילים, מתקרבים מהמתחם המצרי שממערב להם, ומהמישור ממזרח שקודם עברו דרכו עם הזחל"מים. המצרים מטפטפים דרך הכפר ודרך הסמטאות ומופיעים פתאום בטווח של עשרה או עשרים מטר מהם. בארי חזק, שנהרג עוד בדקות הראשונות של הכיתור, מוטל עדיין באמצע הרחוב. האש מסביב כל כך חזקה, שאיש מהכוח של דן לא מעז לנסות אפילו להתקרב אליו ולמשוך אותו פנימה, לתוך החושות המוגנות יותר. דן מזמין כל הזמן ארטילריה. "אש על כוחותינו, אש על כוחותינו," הוא צועק שוב ושוב לתוך מכשיר הקשר, אבל כלום לא מגיע.

צד אחד של המוח שלי עסוק בפעולה השוטפת, במה שקורה ברדיוס שקרוב אלי. הפעולות כמעט אוטומטיות. שגרה שמתחילה להיות מסוכנת. אין דבר מסוכן יותר מאויב חכם שיכול לצפות מראש את הצעד הבא שלך. אני יוצא מהבלקון לשטח הפתוח, רובה על הכתף, אצבע על ההדק וסוקר במהירות, ממזרח לצפון ולמערב, והפוך, את כל השטח סביב-סביב. סימן התנועה הקל ביותר, תזוזה של מילימטר, קרוב או רחוק, ואני מכוון את הרובה, אומד מרחק ולוחץ על ההדק. כדי להפתיע, אני משנה מדי פעם את עומק היציאה, או את תנועת הירי. פעם אני במצב של עמידה, פעם בכריעה. אם יש מטרה דחופה במיוחד - מהמותן...

וכל הזמן הזה אני זורק רימונים, לפי אינטואיציה, מעבר לגגות החושות אל סמטאות נסתרות. לפעמים נשמעת צרחה שמלמדת שהאינטואיציה עבדה. את הקסדה השלכתי. היא מקשה עלי לראות מסביב ומקשה לכוון היטב. פעם בחצי שעה בערך אני מזנק לזחל"ם הנטוש, ומגרד עוד קצת תחמושת שמתגלגלת שם. גם החוליות האחרות למדו את הפטנט וקרקעית הזחל"ם, שהיתה עמוס בתחמושת, מתחילה להתרוקן. דוד הנהג ממשיך להכין לי מחסניות ורימונים. הוא טוען מחסניות ולא מפסיק לרעוד. הידיים. השיניים.

ובתוך כל הפעולות המהירות שאני עושה, צד שני של המוח חושב על התמונה הכללית יותר. מה המבנה הכי מסוכן עבורנו כאן? אין ספק שזה הבניין הדו-קומתי עם החלונות והגג. אולי ננסה לכבוש אותו? ממילא ישראל ואני יורים וזורקים רימונים לחלונות, אז אולי עדיף כבר שניכנס פנימה? הבעיה היא שאין לי מושג קלוש כמה מצרים נמצאים בתוך הבניין. לא משנה כמה הרגנו ופצענו, סביר להניח שדרך הסמטאות האחוריות הגיעו לשם מצרים רבים. וחוץ מזה, מה יהיה אם ניכשל? מה יקרה אם נפרוץ פנימה ארבעתנו והמצרים יצליחו לחסל אותנו? מה אז? אם אין חוליה צפונית, שזה אנחנו, הלך פייפן כל הכוח. אני מחליט להתייעץ עם דן, צועק לשלישייה שלי ולדוד שתכף אחזור, ויוצא לכיוון. אני לא מספיק לעשות שני צעדים, וכדור אש עם שובל ארוך חולף על ידי במהירות עצומה, פוגע בזחל"ם שלפני ומרסק אותו. גוף אדם ניתז ממנו כמו כדורגל שנבעט, מועף כלפי מעלה והצידה, נוחת על הגג של החושה לצד מה שפעם היה הזחל"ם שלנו, וגג הטִיט קורס פנימה יחד איתו. אני רץ לתוך האבק ורואה את בנצור שלנו עומד על ארבע, מנער את הראש והגוף כדי להיפטר מרסיסי הטיט והטיח ולאט ובזהירות מזדקף על רגליו.

"מה עשית בתוך הזחל"ם?" אני שואל.
"נלחמתי במצרים שבאו עלינו מהגגות."
"כמה זמן כבר?" "לא יודע. הם באו ובאו ואני שכבתי על הגב בזחל"ם ויריתי ויריתי."

הלך הזחל"ם. זה היה אמצעי המילוט שלנו למקרה שלא תגיע תגבורת, למקרה שלא יגיע חילוץ ותיגמר לנו התחמושת. כעת אין לנו אפילו אותו. אנחנו נעולים. לדן יש כעת בעיות משלו, מוטב שלא אטריד אותו. אני חוזר לחוליה שלי, ובדרך נזכר שלפני שנפרדתי מאודי בצר - הוא לחוליה הדרומית ואני לצפונית - הוא אמר לי: "אסא, תיזהר מהגגות."

אני רץ לבודקה, כורע ברך ליד החוליה של הפלר, מביא להם קצת תחמושת, ומנסה לראות מאיזה גג יכולים לדפוק אותנו. אני מספר להם מה קרה אצל דן, חוזר לבלקון להחליף מחסנית, נותן לדוד את הרובה ומבקש ממנו לשַמֵן אותו. העוזי אצלי ביד. דוד כבר טען בו מחסנית וגם דרך אותו עבורי. תוך כדי צעדה החוצה מהבלקון, אני שומע שמתחיל צרור של תת-מקלע ויודע מיד, בתוך תוכי, במאית שנייה, שהמצרים דפקו אותנו. זה לא קול של עוזי. וזה קול שבא מזווית שונה. הוא בא מעלי, ואני רואה את ה"תפירה" של הכדורים באבק, פוגעים בשורה ממערב למזרח, עולים מהאבק לישראל, מישראל להפלר, מהפלר לשאקי. אני מזנק לשטח הפתוח שביני לבין הבודקה, מתהפך על הגב, ולפני שהסיבוב מסתיים, יורה לכיוון הגג, ומספיק לראות כדור ננעץ בכתף בצבע חאקי. מיד אחרי זה אני מוציא רימון, שולף נצרה בשיניים, זורק על הגג, ועוד אחד לכיוון משוער של נתיב הבריחה.

עדיין אין לי אפשרות לגשת לשלושת הפגועים. ייתכן שיש עוד מצרים על הגגות הסמוכים, והם מחכים לי. ממרחק של שבעה מטר, אני רואה שישראל מחורר כולו. מוטל חצי גוף עליון על הפלר. הפלר עצמו מחזיק את יד ימין על כתף שמאל שלו ומנסה לחסום דם. החולצה שלו כבר מלאה כתמי דם. שאקי מהדק את המפשעה, כנראה חטף כדור או שניים ברגל. אני צועק להם לבדוק דופק אצל ישראל. הפלר שם אצבעות על הצוואר ומנענע לי בראש לשלילה. אין דופק.

יש רק דרך אחת לברר אם יש עוד מצרים על הגגות או בסמטאות מאחור. לעשות להם פרובוקציה. אסא יוצא שוב לשטח הפתוח, מסתכל לכל הכיוונים וזורק רימונים על סמטאות אחוריות. משם הוא מזנק שוב לסמטת הדמים. כבר חצי שעה עברה מאז "הביקור" האחרון שם... כבר בכניסה הוא נתקל בשני מצרים שיורים עליו ממצב שכיבה, כאילו המתינו כל הזמן הזה שיחזור. שנייה לפני שהכדורים פוגעים בו, הוא נופל למצב שכיבה, שולף רימון, חצי זורק חצי מגלגל אליהם, ושניהם מחוסלים.

רק עכשיו הוא מרגיש דם בפה, וממשש עם הלשון. לפחות שתי שיניים נשברו עד עכשיו ממשיכת הנצרות של הרימונים. בסרטים זה כנראה הרבה יותר פשוט. השיניים שבורות, אבל הוא לא מרגיש כאבים. עכשיו, אחרי שווידא שלא נשקפת סכנה מאחור, הוא יכול לגשת לשלישייה. הגופה של ישראל הושענה על הקיר. הפלר זקוק לחבישה רצינית. הכדור חדר לגב, מתחת לכתף שמאל ויצא מלפנים, בחזה. לא ברור אם נפגע עורק רציני או חלק מהריאה. יורד לו הרבה דם, אבל נראה שהוא יכול להתפנות לבד. הפלר קצת מטושטש, ואסא מראה לו את כיוון החושה של דן זיו מדרום להם, ומוודא שלוש פעמים לפחות שהוא הבין. הפלר פצוע, מטושטש, שותת דם, אבל מצליח לצאת משם בזחילה. אסא עוקב אחריו עד שהוא מגיע לחושה של דן. נשארו רק שני לוחמים בחוליה הצפונית. אסא ושאקי. שאקי נפגע ברגל הימנית מתחת לברך, כנראה לא בעצם הראשית. יש חור כניסה, אין חור יציאה. הוא סובל כאבים, אבל מצליח לעצור את הדימום ורוצה להמשיך להילחם. אסא מזנק לבלקון כדי להביא לו כמה מחסניות משם ורואה שדוד נעלם, הלך. אין דוד. אין מי שיטען לו מחסניות. רק שאקי והוא. שניהם כעת החוליה הצפונית. כך התאדו באוויר התוכניות לכבוש את הבניין הדו-קומתי...

אסא מצטרף לשאקי מאחורי הבודקה. מכאן ואילך הם יצטרכו להילחם ביחד. הוא מסביר שיש לו בעיה לא קטנה בתפעול יד שמאל, ושאקי לא מאבד את חוש ההומור: "איזה זוג אנחנו, אני בלי רגל, אתה בלי יד..." מכיוון צפון-מזרח נשמע לפתע קול עמום של מנוע שמתקרב. זה לא נשמע כמו טנק, אבל יותר חזק מג'יפ או ממשאית. אחרי דקה, מכיוון הקרוסלה ההרוסה, מגיח משוריין מצרי מסוג "טופז". נע לאט, מפנה אליהם את דופן ימין שלו, שממנה נורית אש מקלעים ומקלעונים עלינו ועל חוליית דן. הזחל"ם נע לאט דרומה וסוגר מרחק לכיוון הצנחנים. מלך בזירה. הנשקים שלנו רק מצחיקים את השריון העבה שלו.

אסא משאיר את שאקי לבד, רץ לבלקון, מצליח לתעתע בכדורים ששורקים מעליו ומצדדיו, ומוצא שני טילי לאו נוספים. הטילים האחרונים שמונחים שם. בוודאי האחרונים שיש בסרפיאום. הוא מכוון את הטיל הראשון למרכז ה"טופז" ולוחץ על ההדק. המרחק בינו לבין הזחל"ם המצרי הוא כשישים מטרים. קשה להחטיא ממרחק כזה, אבל הוא מחטיא בכל זאת. הטיל חולף מטר מעל המצרים.

נשאר רק טיל אחד. כעת, כל תשומת הלב והאש של המצרים מכוונת אליו. הם זיהו אותו ומכוונים את הכלים אליו.

עכשיו אני יודע שצריך לכוון יותר נמוך, ומכריח את עצמי להתרכז ולהשתהות כמה שצריך, ממתין כל שנייה שכדור מצרי ייתקע בי. אני סוחט את המשבת, והטיל השני פוגע. אני יודע שפגעתי, אבל עוברת כמעט שנייה עד שנשמעת ההתפוצצות, והשנייה הזו היא כמו נצח. הטופז מעלה עשן, ואחר כך פורצות ממנו להבות קטנות.

שוב אני עם שאקי. הוא יורה מזרחה, ולפעמים מוציא ראש וכתף מאחורי קיר הבודקה ויורה צפונה. כשיש לו כמה שניות פנויות, בין המזרח והצפון, הוא עוזר לי עם המחסניות, אני נעמד בסמטאות ומחכה לתנועה כדי להגיב. הרובה כבר חלק ממני. בדרך כלל אני פוגע בירייה ראשונה. יש לי מין "פטרול" כזה. פטרול של לוחם אחד, אני נעמד ברחוב שביני לבין הבודקה, מחכה לירייה או לסימן של תנועה, במיוחד מהבית הדו-קומתי, אחר כך נעמד משמאל לבודקה ותופס זווית ראייה צפונה על רחוב המסילה, ואחר כך הולך מערבה ברחוב שלמרגלות הבית הדו-קומתי, עד סמטת הדמים. יורה צפונה לסמטה, יורה או זורק רימון לחושות שמדרום, חוזר מזרחה, נעמד לפני הבלקון צופה מזרחה אל מעבר למסילה ודרומה לראות איך החבר'ה של דן מחזיקים מעמד, וחוזר לשאקי.

המצרים ממשיכים לזרום כל הזמן. אין סיבוב שלא יורים עליו. כשהוא מחסל מצרי באחת הסמטאות, וחוזר אליה שוב במהלך הסיבוב הבא שלו, יש שם כבר שניים או שלושה חיילים חדשים שיורים עליו. בין לבין, הוא מנסה לחשוב גם על החיילים המצרים שמולו. צריך המון אומץ מצדם להמשיך ולנסות עוד ועוד, להיפצע ולמות, ובכל זאת לנוע קדימה כדי לחסל את הצנחנים הישראלים. הרימונים הולכים ונגמרים, ובלעדיהם קשה לו להתמודד עם הבית הדו-קומתי והסמטאות שמאחוריו. הוא מרגיש שהרדיוס הולך ומתקצר. כלוֹמר - סוגרים עליהם. זה כבר בלתי אפשרי לשמור גזרה כל כך רחבה עם שני לוחמים... ואסא מחליט לצמצם את הגזרה שלהם:

אני עוזר לשאקי לקום, שנינו מרימים את התחמושת שעוד נשארה ליד הבודקה ובבלקון, משאירים את הגופה של ישראל במקומה, ותופסים חושה, עשרה מטר דרומה למקום שהיינו בו. ברור לי שהיוזמה עוברת למצרים. השליטה שלנו מצטמצמת רק לרחוב המסילה. בנוסף, המצרים שהיו ממזרח לרמפה מתעוררים לחיים. הם רואים אותנו ממש מולם ומצטרפים ללחימה. דן מעלה מתנדב על אחד הגגות. לפחות יש לנו הגנה זמנית משם. שאקי ואני סופרים תחמושת: שלושה רימונים, שלוש מחסניות עוזי, ושתי מחסניות רובה. זה כל מה שנשאר לנו אני יודע שגם בחוליה של דן וגם בחוליה הדרומית המצב דומה ושומע את דן אומר למח"ט בקשר: אם החילוץ לא יגיע אלינו בדקות הקרובות כבר לא יהיה לכם את מי לחלץ...

...באמצע כל הבלגן הזה, אני מציץ מהדלת של החושה שלנו ורואה משהו משונה: אדם לבוש פיג'מה, עם זקן של תיש, שר ורוקד, מניף ידיים אל-על ומפזז ברגליו. הוא בא מצפון, הולך ברחוב המסילה, מכונס בתוך עצמו. שני הצדדים - אנחנו והמצרים - כאילו בהסכמה, מפסיקים את האש בגזרה שאליה הוא מגיע. הוא עובר בתוך האש כמו עם ישראל בים סוף. מגיע סמוך אלי, מניף יד לשלום, או כך נדמה לי לפחות, וממשיך לפזז במורד הרחוב, הולך לו דרומה, עד שנעלם מאחורי אחד העיקולים. זה המג'נון של הכפר? ולרגע אני חושב - מי בעצם פה הנורמלי ומי המשוגע?

המצרים ממשיכים להתקדם לאורך הסמטאות. אסא מרגיש שסוגרים עליהם לאט-לאט. מתוך החושה הוא כבר לא יכול לצאת ל"פטרול" ולנסות לחסום אותם. הם נצמדים לקירות של החושות הסמוכות אליהם, וזורקים עוד ועוד רימונים מכיוון הבית הדו-קומתי. לאסא ולשאקי אין יותר רימונים. גם תחמושת כמעט ואין. מחסנית לכל אחד. המצב בשתי החוליות האחרות לא יותר טוב. הם כבר הורידו מהפצועים ומההרוגים כל כדור וכל רימון שהיה שם. אסא מנצל שנייה של הפוגה, מזנק לחוליה של דן ובודק אם יש להם כידון לרובה מיותר. שאקי כבר הרכיב את שלו. השלב הבא זה קרב כידונים... כניעה לא עומדת על הפרק.

אין שום סיכוי שהמצרים יכבדו דגל לבן שלנו אחרי שהרגנו להם כל כך הרבה אנשים, אני לבדי גמרתי עשרים מחסניות, רובן של רובה, רובן יריתי בבודדת למטרה מוגדרת, ואני כמובן לא הייתי היחיד שירה והרג. לא אני, לא דן זיו, לא אף אחד מהשנים-עשר שעוד חיים - מתוכם חמישה פצועים - אף אחד לא חושב בכלל על כניעה. ברור לנו גם שאין שום אפשרות לנסיגה, שלא לדבר על נסיגה עם הפצועים. בקשר הגדודי אנחנו שומעים שמצב כוחות המשנה האחרים שנמצאים מחוץ לכפר לא יותר טוב משלנו. כולם תקועים באותו מתחם ענק כמונו, כל כוח מנסה לשרוד. אילו ירד כבר הערב, אפשר היה לחשוב על התגנבות בחסות החשכה, אולי דווקא דרך הסמטאות, דרומה ואחר כך דרך החיץ הירוק, אבל החשכה רחוקה מאיתנו עוד שנות אור, ואנחנו מתכוננים לקרב פנים אל פנים.

השעה עשרה לארבע. זו הפעם הראשונה שאני מציץ בשעון מאז שהתחיל הבלגן. ברגע הראשון חשבתי שהשעון נדפק בזמן המהומה. חטף מכה או משהו כזה. איך זה יכול להיות? בשתים-עשרה וחצי דן הודיע למח"ט שאנחנו מכותרים ולי זה נראה כאילו עברה רבע שעה מאז. חצי שעה לכל היותר... איבדתי כל תחושה של זמן. אני לא חש צמא, לא רעב, לא עייפות, אבל עובדה, עברו למעלה משלוש שעות...

אני בודק שוב אם המחסנית האחרונה נעוצה כראוי בבית הבליעה. גם היא לא מלאה. נשארה לי רק חצי מחסנית. פחות מעשרים כדורים. אני משחרר נצרה. הנה מגיע הקרב האחרון. אין בי שום חרדה. אני רק יודע שלא אמות בזול. אני עוזר לשאקי לתפוס פינה ולהתארגן לקראת המצרים, ותוך כדי כך מועך את כתפו לאות הוקרה לאיש אמיץ. אין צורך להחליף מילה. אני מתבונן לשמים, עננה קטנה מסתירה את פני השמש, משום מה נכנסת לי למוח מנגינה ואני מזמזם: אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה / את אור היום הסתירו שמי העננה / זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא / ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה... האם זה מה שהרגישו הפרטיזנים וגיבורי המחתרת היהודית שנלחמו בגרמנים וידעו שזו שעתם האחרונה?

המצרים מאוד קרובים כעת. יורים מכל עבר על החושה שלנו. אש כבדה ומדויקת. אני שומע אותם מעודדים זה את זה בצעקות בערבית. מישהו משתעל מעבר לקיר. זה יכול להיות רק חייל מצרי. הם כבר מאוד קרובים. ממש מעבר לקיר. אני לא מפחד. רק חסר סבלנות. מחכה כבר לקרב המגע האחרון שיתחיל עוד מעט.

פתאום שומעים מדרום קול עמום וחדש בזירה. עוד שתיים-שלוש דקות, והקול הולך ומתחזק, הולך ומתברר. טנקים מגיעים מדרום. אם אלה טנקים מצריים - סוף הסיפור. הרי אין לנו טילי לָאוּ, אין לנו פגזי בזוקה, אין ררנ"טים, אין כלום. אם אלה טנקים שלנו - ניצלנו.

עוד שתיים-שלוש דקות וממרחק מאתיים מטרים יוצא מתוך האבק וההריסות שבדרום הכפר, מהצד המזרחי של המסילה, טנק מפואר, טנק יפה, טנק חמוד, טנק שלנו. ברגע זה הטנק הוא בעיני הדבר הכי נהדר שיש בעולם כולו.

© כל הזכויות שמורות לספרית מעריב הוצאה לאור

השיבה מסרפיאום (מסרפאום) - ברוך נבו, נורית אשכנזי


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *