» טקסט  » ניהול שיווק וכלכלה  » ספרים חדשים במאי 2006       חזור

פריקונומיקס - לתפוס את העולם בכלכלתו
מאת: סטיבן לוויט, סטיבן דבנר
Freakonomics : A Rogue Economist Explores the Hidden Side of Everything - Steven D. Levitt, Stephen J. Dubner

ההוצאה: כתר מה מסוכן יותר אקדח או בריכת שחייה? מה המשותף למתאבקי סומו ולמורים בבית הספר? מדוע סוחרי סמים עדיין גרים אצל אימא? אלה לא השאלות שהייתם מצפים שכלכלן ישאל – אבל סטיבן לוויט אינו כלכלן טיפוסי. בספר זה הוא מיישם את הכלים המשרתים את הכלכלה כדי לחקור נושאים שהם יותר איך נאמר זאת, יותר... מעניינים. הוא מתחיל בהררי מידע ושאלה פשוטה שטרם נשאלה, ומסיים בתשובה מפתיעה. חלק מהשאלות שהוא עוסק בהן נוגעות לעניינים של חיים ומוות, אחרות מוזרות למדי "פריקיות" ממש. מכאן תחום המחקר הייחודי המוצג בספר זה - Freakonomics – שילוב של המילים מוזר freak וכלכלה economics .

לפי לוויט, אם המוסר מייצג את העולם כפי שהיינו רוצים שיתנהל, הרי שהכלכלה מראה איך הוא מתנהל באמת. הספר זרוע אנקדוטות משעשעות המדגימות טענה זו. המשותף לכולן הוא האמונה שאמנם העולם שאנו חיים בו מסובך ומורכב, אך ניתן בהחלט להבין אותו, אם רק נדע לשאול את השאלות הנכונות ונמצא דרך חדשה לבחון את הדברים.

פריקונומיקס - לתפוס את העולם בכלכלתו בהוצאת כתר מאת סטיבן לוויט וסטיבן דבנר, מאנגלית ורדה יערי, 233 עמודים.

למרות שהספר לא נכתב כספר אקדמי הוא אומץ בחום על ידי בתי ספר ומכללות בארצות הברית כספר לימוד. יש גם אתר לספר ובו מידע רב גם
למי שרוצה להפוך את הספר לכלי לימודי : Freakonomics

ספר ההמשך: סופר פריקונומיקס, ראה אור בעברית במרץ 2011.

הערת הבהרה, או איך זה מתחיל
הכלכלן הצעיר המבריק ביותר באמריקה - כך לפחות סבורים רבים מעמיתיו המבוגרים - בלם את מכוניתו לפני רמזור אדום בחלקה הדרומי של שיקגו. היה זה יום שטוף שמש באמצע חודש יוני. המכונית שבה נהג, שברולט קבלייר ירוקה, ידעה ימים טובים יותר. לוח המחוונים שלה היה מאובק, החלון לא נסגר לגמרי, וברגע שהיא עלתה על הכביש המהיר השמיע המנוע חרחור עמום.

אולם בינתיים המכונית הייתה שקטה, וכמוה גם הרחובות בשעת הצהריים: תחנות דלק, בטון עד קצה העין ובנייני לבנים בעלי חלונות מעץ לבוד.

גבר מזדקן חסר בית התקרב. בשלט שהחזיק בידו נכתב כי אין לו בית וכי הוא מבקש כסף. לגופו היה מעיל קרוע, עבה מדי ליום החם הזה, וכובע בייסבול אדום ומזוהם.

הכלכלן לא נעל את דלתות המכונית וגם ולא התקדם עמה. הוא גם לא תר בכיסיו אחר מטבעות. הוא רק התבונן, כאילו ישב מאחורי זכוכית חד-כיוונית. לאחר זמן מה המשיך חסר הבית בדרכו.

"היו לו אוזניות לא רעות", אמר הכלכלן בעודו מתבונן במראה הפנימית. "יותר טובות משלי, בכל אופן. אבל חוץ מזה לא עושה רושם שיש לו נכסים רבים."

סטיבן לוויט נוטה לראות דברים בצורה שונה לא רק מן האדם הממוצע, אלא גם מן הכלכלן הממוצע. זו תכונה נפלאה או אופי מעצבן - זה תלוי בדעתכם על כלכלנים.

הניו יורק טיימס, 3 באוגוסט 2003

בקיץ 2003 שלח הניו יורק טיימס מגזין את סטיבן ג' דוּבְּנֶר, סופר ועיתונאי, לכתוב כתבת דיוקן על סטיבן ד' לֶוִויט, כלכלן צעיר ומפורסם מאוניברסיטת שיקגו.

דובנר, שערך באותה עת מחקר לצורך כתיבת ספר על הפסיכולוגיה של הכסף, ראיין כלכלנים רבים וגילה שהאנגלית בפי רבים מהם נשמעת כאילו הייתה שפתם הרביעית או החמישית. לוויט, שזכה אותה שנה בפרס ג'ון בייטס קלארק (המוענק פעם בשנתיים לכלכלן האמריקני הטוב ביותר מתחת לגיל ארבעים), התראיין אצל עיתונאים רבים והתרשם כי חשיבתם לא לגמרי... בריאה, בשפתם של הכלכלנים.

אולם הוא החליט שדובנר אינו אידיוט מושלם, ודובנר גילה שלוויט אינו סרגל מהלך על שתיים. העיתונאי התרשם עמוקות מן המקוריות שבעבודתו של הכלכלן ומכישרונו המיוחד להסבירה. למרות שורת התארים המרשימה של לוויט (תואר ראשון מאוניברסיטת הרוורד, תואר שלישי מ-MIT, ועוד אוסף נכבד של פרסים ותעודות הוקרה) הייתה גישתו לכלכלה לא שמרנית בעליל. דומה היה שאין הוא בוחן את הדברים מנקודת מבט אקדמית אלא מזו של אדם פיקח וסקרן החוקר תחום חדש. אולי כיוצר סרטים דוקומנטריים או כמומחה מז"פ (מחלקה לזיהוי פלילי) או כסוכן הימורים השולח את ידו בעיסוקים מגוונים, החל בספורט ובפשע וכלה בתרבות הפופ. הנושאים הכספיים העולים בדעתם של מרבית בני האדם כאשר הם חושבים על כלכלה לא עניינו אותו; באלה הפגין ענווה. "אני לא מבין גדול בכלכלה", הוא אמר לדובנר בשלב כלשהו, בעודו מסלק את שיערו מעל עיניו. "אני לא טוב במתמטיקה, אני לא מבין הרבה באקונומטריקה, ומלבד זאת אני לא מסוגל לפתח תאוריות. תשאל אותי אם הבורסה עולה עכשיו או יורדת, תשאל אותי אם המשק ייכנס לצמיחה או להאטה, תשאל אותי אם דפלציה היא דבר טוב או רע, תשאל אותי על מסים - אם הייתי אומר לך שאני מבין בנושאים אלה, זה היה שקר מוחלט."

לוויט מתעניין בבעיות היומיום, וחקירותיו הן חגיגה לכל מי שרוצה לדעת כיצד פועל העולם. גישתו הייחודית מצאה ביטוי במאמר שפרסם דובנר לאחר אותו ראיון:

לוויט סבור כי הכלכלה היא מדע המציע כלים נפלאים להגיע לתשובות, אך חסרות בו שאלות מעניינות. כישרונו המיוחד של לוויט הוא לשאול שאלות כאלה. לדוגמה: אם סוחרי סמים עושים כל כך הרבה כסף איך ייתכן שהם עדיין גרים עם אִמותיהם? מה יותר מסוכן, רובה או בריכת שחייה? מה הביא לצניחת שיעורי הפשע בעשור האחרון? האם סוכני נדל"ן באמת פועלים בתום לב לטובת לקוחותיהם? מדוע מעניקים הורים שחורים לילדיהם שמות העלולים לפגוע בסיכוייהם להצלחה מקצועית? האם מורים בבתי ספר מרמים כדי לעמוד בציונים הגבוהים שיש להשיג? האם ספורט הסומו מושחת? וכיצד חסר בית בבגדים מרופטים יכול להרשות לעצמו אוזניות בחמישים דולר?

אנשים רבים - כולל חלק ניכר מעמיתיו - אינם סבורים שלוויט עוסק בכלכלה. אולם לאמיתו של דבר הוא זיקק מדע עגמומי למדי ויצק בו מחדש את תכליתו המקורית: ההבנה כיצד אנשים משיגים את מה שהם רוצים. שלא כמו אקדמאים רבים, אין הוא חושש מלהשתמש בהבחנות אישיות ומוזרות, ואינו נרתע משימוש באנקדוטות ובסיפורים (אבל הוא פוחד מחשבון). הוא אדם הפועל על פי האינטואיציה שלו. הוא בוחן בקפידה ערמה של נתונים כדי להפיק ממנה סיפור שאיש עדיין לא גילה. הוא מצליח למדוד תוצאה שכלכלנים ותיקים ממנו הכריזו כי היא בלתי ניתנת למדידה. הנושאים המעניינים אותו - על אף שהוא טוען כי מעולם לא התנסה בהם בעצמו - הם מרמה, שחיתות ופשע.

בסקרנותו העזה של לוויט נדבקו גם אלפים מקוראי הניו יורק טיימס. הוא הוצף בשאלות ובקושיות, בחידות ובבקשות - שהופנו אליו מחברת ג'נרל מוטורס, מן הניו יורק יינקיז ומסנטורים אמריקנים, וגם מאסירים, מהורים ומגבר שבמשך עשרים שנה ניהל רישומים מדויקים של מכירות הכעכים שלו. אלוף לשעבר של הטור דה פרנס פנה אל לוויט וביקש את סיועו כדי להוכיח שהמירוץ הנוכחי שטוף בסמים. סוכנות הביון המרכזית התעניינה לדעת כיצד ישתמש לוויט במאגרי נתונים על מנת ללכוד מלביני כספים וטרוריסטים.

כל הפונים הגיבו לעוצמת אמונתו של לוויט שהעולם המודרני, על אף שפע הבלבול, הסיבוך והרמאות המובהקת המאפיינים אותו, אינו מעבר לתחום השגתנו ואינו מעבר להבנתנו. אם נשאל את השאלות הנכונות, יהפוך העולם הזה למסקרן יותר. כדי שזה יקרה נדרשת צורת הסתכלות חדשה.

המו"לים בניו יורק ניסו לשכנע את לוויט לכתוב ספר. "לכתוב ספר?" הוא השיב, "לא מתאים לי לכתוב ספר". ניצבו בפניו מיליון חידות ולא היה לו זמן לכך. חוץ מזה, הוא לא חשב שהוא סופר. לכן הוא אמר שהוא לא מעוניין - "אלא אם... דובנר ואני נעשה זאת יחד".

לא כל אחד מסוגל לעבוד בשיתוף פעולה. אולם שני אלה - להלן: שנינו - החליטו לשוחח כדי לראות אם יש סיכוי שספר כזה אכן יצליח. הגענו למסקנה שיש לזה סיכוי. אנחנו מקווים שתסכימו אתנו.

על הראיון
לוויט התקבל לראיון באגודת חברי האקדמיה, מועדון האינטלקטואלים המכובד של אוניברסיטת הרוורד, המאפשר לאקדמאים צעירים לעסוק במחקר במשך שלוש שנים על חשבונו וללא כל התחייבות מצדם. לוויט היה משוכנע שאין לו סיכוי. קודם כול הוא לא ראה עצמו כאינטלקטואל. בעיני רוחו ראה את כל חברי האקדמיה הבכירים - פילוסופים, מדענים והיסטוריונים בעלי שם עולמי - ממטירים עליו שאלות במשך כל ארוחת הערב. הוא חשש שמה שיש לו לומר לא יספיק אפילו למנה הראשונה.

אחד מחברי האקדמיה הבכירים אמר ללוויט בקול שעורר בו תחושת אי נוחות, "אני מתקשה מאוד לאתר את הרעיון המרכזי של עבודתך. תוכל אולי להסביר לי מהו?"

לוויט לא ידע מה לומר. לא היה לו כל מושג מהו הרעיון המרכזי של עבודתו, וגם לא היה לו ברור אם רעיון כזה קיים בכלל.

אָמארְטְיָה סֶן, כלכלן שלימים זכה בפרס נובל, נחלץ לעזרתו ובצורה מסודרת תמצת את מה שלדעתו היה הרעיון המרכזי של לוויט.

כן, אמר לוויט בלהט, זה הרעיון שלי.

ואז העלה אחד מן החברים האחרים רעיון שונה.

אתה צודק, אמר לוויט, זה הרעיון שלי.

וכך זה המשיך, כמו כלבים המתקוטטים על עצם, עד לרגע שבו קטע את הדברים הפילוסוף רוברט נוזיק.

"בן כמה אתה, סטיב?" הוא שאל.

"עשרים ושש".

נוזיק פנה אל חברי האקדמיה האחרים ואמר: "הוא בן עשרים ושש. מי אמר שצריך להיות לו רעיון מרכזי? אולי הוא יהיה אחד מאותם אנשים כישרוניים שכלל אינם זקוקים לרעיון שכזה? אולי הוא ייקח שאלה ופשוט יפתור אותה, וזהו זה, הכול יהיה בסדר."
הניו יורק טיימס, 3 באוגוסט 2003

הקדמה: הצד הנסתר של הדברים
החרדה העצומה שאחזה בכל מי שחי בארצות הברית בתחילת שנות התשעים, והקדיש ולו קורטוב של תשומת לב למהדורות חדשות הערב או לעיתונים היומיים, ראויה לסלחנות.

הכול תלו את האשמה בפשע. שיעורי הפשיעה טיפסו מעלה ללא הפסק - עקומת הפשיעה בכל עיר אמריקנית בעשורים האחרונים נראתה כמו מדרון סקי - ונראה היה שהוא מבשר את קץ העולם כפי שאנו מכירים אותו. מוות כתוצאה מירי, מכוון או לא, נעשה עניין של מה בכך. גם גניבת מכוניות מבעליהן על ידי שימוש בכוח, סחר בקראק, שוד ואונס נעשו נפוצים לא פחות. מעשי אלימות נפשעים ומבעיתים התלוו אליהם תדיר ונראה היה שהמצב מחמיר. בהרבה. כל המומחים אמרו זאת.

הסיבה הייתה מה שכונה "טורף על". זמן מה אפשר היה למצוא אותו בכל מקום. מזעיף פנים מעמודי השער של שבועוני חדשות. מופיע בדוחות ממשלתיים עבי כרס. הוא היה נער כחוש תושב העיר הגדולה עם אקדח זול ביד ולב שאין בו דבר אלא אכזריות. כמוהו היו אלפים בכל מקום, כך אמרו לנו, דור של רוצחים שעד מהרה יגררו את ארצנו לתוהו ובוהו.

בשנת 1995 כתב הקרימינולוג ג'יימס אלן פוֹקס דוח חמור ליועץ המשפטי של ממשלת ארצות הברית, אשר ניבא בפרוטרוט את העלייה החדה במספר מקרי הרצח המבוצעים על ידי בני נוער. פוֹקס הציע שני תרחישים, אופטימי ופסימי. על פי התרחיש האופטימי יעלה בעשור הבא שיעור מקרי הרצח המבוצעים על ידי בני נוער ב-15 אחוז. על פי התרחיש הפסימי יוכפל מספרם ואף יותר. "גל הפשע הבא יהיה כה חמור", הוא אמר, "שעוד נתגעגע לימים הטובים של 1995".

קרימינולוגים אחרים, אנשי מדעי המדינה ומשקיפים מלומדים אחרים שרטטו עתיד נורא לא פחות, וכמוהם הנשיא קלינטון. "אנו יודעים שבשש השנים הבאות עלינו לשנות את כיוונה של מגמת הפשיעה של בני הנוער", אמר קלינטון, "שאם לא כן תשתלט האנדרלמוסיה על ארצנו והבאים אחרי לא ישאו נאומים על ההזדמנויות הנפלאות הגלומות בכלכלה הגלובלית. הם יעשו כל שביכולתם כדי להגן על האנשים ברחובות הערים." לכולם היה ברור שאת הכסף הכבד יש להשקיע בעבריינים.

ואז החל שיעור הפשיעה לצנוח, במקום לעלות. הוא צנח עוד ועוד, וירד עוד קצת. ירידת שיעור הפשיעה הייתה מפתיעה בכמה מובנים. היא התרחשה בכל מקום ובכל תחום פשיעה בכל רחבי המדינה; היא הייתה עקבית ואופיינה בירידה גדולה יותר בכל שנה. איש לא צפה אותה - במיוחד לא המומחים, שחזו תרחיש הפוך בתכלית.

עוצמת המהפך הייתה מהממת. במקום ששיעור מקרי הרצח המבוצעים על ידי בני נוער יעלה בעשרה אחוזים, או אף ב-15 אחוז, כפי שהזהיר ג'יימס אלן פוֹקס, הוא צנח ביותר מחמישים אחוז בתוך חמש שנים. בשנת 2000 היה שיעור מקרי הרצח בארצות הברית הנמוך ביותר זה 35 שנה. ירידה דומה נרשמה בכל סוגי הפשיעה האחרים, החל בתקיפה וכלה בגניבת מכוניות.

המומחים, שלא השכילו לחזות את הירידה, שהחלה עוד בעת שפרסמו את תחזיותיהם מטילות האימה, הזדרזו כעת להסבירה. חלק גדול מן התאוריות שלהם נשמע הגיוני לחלוטין. הכלכלה המשגשגת של שנות התשעים, כך אמרו, היא שסייעה להסיט לאחור את גלגל הפשע; ושפע חוקי רישוי כלי הירייה; ואסטרטגיות השיטור החדשניות שהופעלו בעיר ניו יורק, שבה צנח מספר מקרי הרצח מ-2,245 בשנת 1990 ל-596 בשנת 2003.

לא רק שתיאוריות אלה היו הגיוניות; הן היו גם מעודדות, שכן הן ייחסו את הירידה בעקומת הפשע ליוזמות ספציפיות שננקטו זה מקרוב. אם הפשיעה נבלמה באמצעות חוקי פיקוח על כלי הירייה, ואסטרטגיות שיטור מתוחכמות, ושכר טוב יותר לעובדים, הרי שיכולנו לעצור את הפושעים כבר מזמן. וכך יהיה המצב גם בפעם הבאה שתהיה החרפה בפשיעה, חס וחלילה.

תאוריות אלה עשו את דרכן, מבלי שמישהו יפקפק בהן, מפיות המומחים אל אוזני העיתונאים ואל התודעה הציבורית. בתוך זמן קצר הן הפכו לדעה הרווחת.

הייתה רק בעיה אחת: הן לא היו נכונות.

מתחת לפני השטח פעל כל אותה עת גורם נוסף אשר תרם רבות לירידה המשמעותית בעקומת הפשיעה בשנות התשעים. הוא עוצב יותר מעשרים שנה קודם לכן והיה קשור לאישה צעירה מדאלאס בשם נוֹרְמָה מֶקְ'קוֹרְוִוי.

כמו רפרוף כנפי הפרפר ביבשת אחת המחולל סופת הוריקן באחרת, כך השפיעה נורמה מק'קורווי על מהלך האירועים באופן דרמטי, מבלי שהתכוונה לכך. כל מבוקשה היה לבצע הפלה. נורמה מק'קורווי הייתה בת 21, ענייה, חסרת השכלה, נטולת כישורים, אלכוהוליסטית ומכורה לסמים, שכבר מסרה שני ילדים לאימוץ, ובשנת 1970 הרתה בפעם השלישית. אולם בטקסס, כמעט כמו בכל מדינות ארצות הברית באותה תקופה, אסר החוק על ביצוע הפלות. מק'קורווי אומצה על ידי אנשים שהשפעתם הייתה רבה משלה. הם בחרו בה לתובעת הראשית בתביעה ייצוגית ששמה לה למטרה להכשיר בחוק את ביצוע ההפלות. הנאשם היה הנרי וֵייד, התובע המחוזי של מחוז דאלאס. התיק הגיע בסופו של דבר לבית המשפט העליון של ארצות הברית ושמה של מק'קורווי הוסווה והוסב לג'יין רוֹ. ב-22 בינואר 1973 פסק בית המשפט לטובתה של העלמה רו והתיר ביצוע חוקי של הפלות בכל רחבי המדינה. למיס מק'קורווי/רו זה היה, כמובן, מאוחר מדי. היא ילדה את תינוקה ומסרה אותו לאימוץ. (לימים חזרה בה מתמיכתה בהפלות חוקיות, והפכה לפעילה לתנועה "למען החיים" הדוגלת בקדושת חיי העובר.)

איך השפיע אפוא תיק "רוֹ נגד וֵייד", דור שלם מאוחר יותר, על ירידת שיעורי הפשע המשמעותית ביותר בהיסטוריה?

כאשר הדברים אמורים בפשע, לא כל הילדים נולדים שווים. המצב אף אינו קרוב לכך. מחקרים שנערכו במשך עשרות שנים הוכיחו כי סיכוייו של ילד הנולד בסביבה משפחתית עוינת להפוך לפושע גדולים הרבה יותר מאשר סיכוייהם של ילדים אחרים. מיליוני הנשים שככל הנראה בחרו לבצע הפלה בעקבות תיק "רו נגד וייד" - נערות עניות ולא נשואות, שהפלות לא חוקיות היו יקרות מדי עבורן או בלתי מושגות - היו פעמים רבות דגם של התנהגות עוינת מסוג זה. הסיכויים שילדיהן של נשים אלה, אילו נולדו, היו מתדרדרים לעולם הפשע, היו מעל לממוצע. אולם משפט "רו נגד וייד" מנע את לידתם. גורם זה היה בעל עוצמה ותוצאתו הדרסטית ניכרה כעבור שנים: כאשר הילדים שלא נולדו היו אמורים להיות בשיאו של גיל הפשיעה שלהם, החל שיעור הפשיעה לרדת.

לא חוקי הפיקוח על כלי הירייה, לא הכלכלה האיתנה וגם לא אסטרטגיות השיטור החדשות הם שעצרו בסופו של דבר את גל הפשע בארצות הברית. תרמה לכך העובדה שמאגר הפושעים הפוטנציאליים הצטמק באופן דרמטי, בין שאר הגורמים.

אם כן, כמה פעמים הוזכרו ההפלות החוקיות בדבריהם של המומחים בנושא ירידת שיעור הפשיעה (כל רואי השחורות לשעבר), שגלגלו את התאוריות החדשות לפתחיהם של כלי התקשורת? אפס.

הנה השילוב האולטימטיבי בין עסקים לבין ידידות: אתה שוכר את שירותיו של סוכן נדל"ן כדי למכור את ביתך.

הוא מעריך את מעלותיו של הבית, מצלם כמה תמונות, קובע את המחיר, מחבר מודעה מפתה, מציג את הבית בפני אנשים רבים ככל האפשר, מנהל משא ומתן על כל הצעה ומלווה את העסקה עד סופה. אין ספק שמדובר כאן בעבודה רבה, אבל הוא מקבל עבורה נתח נאה. במכירת בית בשווי 300,000 דולר משלשל המתווך לכיסו עמלה בשיעור שישה אחוזים, המסתכמת ב-18,000 דולר. 18,000 דולר, אתה אומר לעצמך, זה הרבה כסף. אבל אתה גם יודע שבכוחות עצמך לא היית מצליח למכור את הבית ולקבל 300,000 דולר. הסוכן ידע כיצד - מה היה הביטוי שבו השתמש? - "למַקְסֵם את ערכו של הבית". הוא הצליח להשיג עבורך את המחיר הגבוה ביותר, נכון? נכון?

סוכן נדל"ן הוא מומחה מזן שונה מאשר הקרימינולוג, אבל מומחה לא פחות ממנו. כלומר, הוא מצוי בתחומו הרבה יותר מאשר ההדיוט שבשמו הוא פועל. הוא מסוגל לאמוד את ערכו של הבית, את מצב שוק הדירות ואפילו את הלוך רוחו של הקונה. את המידע הזה תוכל לקבל רק ממנו. זו הסיבה, למעשה, שבעטיה שכרת את שירותיו.

מכיוון שעולמנו כיום מאופיין בהתמחויות, יש אינספור מומחים שאין לוותר על שירותיהם. רופאים, עורכי דין, קבלנים, סוכני מניות, מכונאי רכב, סוכני משכנתאות, מתכננים פיננסים - כולם נהנים מיתרון מידע אדיר. והם משתמשים ביתרון הזה כדי לעזור לך, לאדם ששכר אותם, כדי לקבל בדיוק את מה שאתה רוצה תמורת המחיר הטוב ביותר. נכון?

היה נחמד אילו יכולנו להאמין בזה. אולם מומחים הם בני אדם, ובני אדם מגיבים לתמריצים. האופן שבו מתייחס אליך מומחה מסוים תלוי אפוא בתמריצים המניעים אותו. לעתים עשויים התמריצים שלו לפעול לטובתך. לדוגמה: מחקר על מכונאי הרכב בקליפורניה גילה כי לעתים קרובות מכונאים מוותרים על חשבון תיקונים קטן ומעבירים מכוניות לא תקינות בדיקות פליטה, מפני שמבדיקות לא קפדניות הם זוכים בלקוחות. אולם במקרים אחרים מניעי המומחה עלולים לשחק לרעתך. במחקר רפואי התגלה כי רופאים מיילדים העובדים באזורים בעלי שיעורי ילודה נמוכים מבצעים יותר ניתוחים קיסריים בהשוואה למיילדים באזורים עם שיעורי ילודה גבוהים. במילים אחרות, כאשר העסקים יגעים מנסים הרופאים להשלים את משכורתם באמצעות גביית כסף על פעולות רפואיות יקרות יותר.

גם כשמכירים בכך שמומחים מנצלים לרעה את עמדתם, קשה להוכיח שהם אכן עושים זאת. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להשוות בין טיפול שהמומחה מעניק לך לבין אותו שירות שהוא מעניק לעצמו. לרוע המזל רופא כירורג אינו מנתח את עצמו, ומלבד זאת התיק הרפואי שלו חסוי. כך גם יומן התיקונים של מכוניתו הפרטית של מכונאי הרכב.

אולם על מכירות נדל"ן יש מידע העומד לרשות הציבור, ולא פעם קורה שגם סוכני נדל"ן מוכרים את בתיהם הפרטיים. נתונים שנאספו לאחרונה ממכירת כ-100,000 בתים בפרברי שיקגו מצביעים על כך שיותר מ-3,000 מהם היו בבעלותם של הסוכנים עצמם.

בטרם נצלול לתוך הנתונים הללו, ניטיב לעשות אם נשאל את עצמנו מהו התמריץ המניע את סוכן הנדל"ן בעת שהוא מוכר את ביתו הפרטי. התשובה פשוטה: לקבל את המחיר הטוב ביותר. סביר להניח שזהו גם המניע שלך כאשר אתה מוכר את ביתך. לכאורה אותו תמריץ מניע אותך ואת סוכן הנדל"ן שלך. העמלה שלו, אחרי הכול, מבוססת על מחיר המכירה.

אולם חישוב העמלות אינו כה פשוט, והוא משפיע על התמריצים. ראשית, עמלת תיווך בשיעור שישה אחוזים מתחלקת בדרך כלל בין הסוכן של המוכר לבין הסוכן של הקונה. לאחר מכן מעביר כל סוכן מחצית מן העמלה לסוכנות התיווך שבה הוא עובד. משמעות הדבר היא שרק 1.5 אחוזים ממחיר הקנייה עוברים ישירות לכיסו של הסוכן.

אם כן, במכירת בית בשווי 300,000 דולר וגובה עמלה בשיעור 18,000 דולר, חלקו של הסוכן הוא 4,500 דולר. לא רע בכלל, אתם ודאי אומרים. אבל מה אם הבית שווה יותר מ-300,000 דולר? מה אם בגילוי מעט יותר מאמץ וסבלנות ועוד כמה מודעות בעיתון היה הבית נמכר ב-310,000 דולר? אחרי קיזוז העמלה היית מכניס לכיסך עוד 9,400 דולר. אולם הנתח הנוסף של המתווך - 1.5 האחוזים שלו מתוך אותה תוספת של 10,000 דולר - היה מסתכם ב-150 דולר בלבד. אם אתה מרוויח 9,400 דולר בעוד הוא מרוויח רק 150 דולר, ייתכן שהתמריצים המניעים אתכם בכל זאת שונים זה מזה (במיוחד מאחר שהוא זה המשלם עבור המודעות בעיתון ומשקיע את העבודה). איזה סוכן יהיה מוכן להשקיע זמן, כסף ואנרגיה נוספים תמורת 150 דולר בלבד?

יש דרך אחת לבדוק זאת: להשוות בין נתוני מכירות הבתים של סוכני נדל"ן לבין נתוני הבתים שאותם סוכנים מכרו עבור לקוחותיהם. מנתוני המכירות של 100,000 בתים בשיקגו, ובהתחשב במשתנים מספר - מיקום, גיל, איכות הבית, האסתטיקה וכדומה - נראה כי סוכן נדל"ן מפרסם למכירה את ביתו הפרטי בממוצע עשרה ימים יותר מאשר את בית הלקוח שלו, ומוכר אותו במחיר הגבוה לפחות בשלושה אחוזים, שהם 10,000 דולר לבית ששוויו 300,000 דולר. כאשר הוא מוכר את ביתו הפרטי, הוא ממתין להצעה הטובה ביותר. כאשר הוא מוכר את ביתך, הוא דוחק בך לקבל את ההצעה ההגונה הראשונה שמופיעה. בדומה לסוכן בורסה המפריז במכירת ניירות הערך כדי להגדיל את העמלה שלו, גם הוא מעוניין לבצע יותר עסקאות בפחות זמן. ומדוע לא? הנתח שלו מהצעה טובה יותר - 150 דולר - הוא תמריץ עלוב מכדי שיהיה מעוניין לפעול בצורה שונה.

מכל האמיתות השדופות על פוליטיקה, אחת נחשבת לאמיתית יותר מן האחרות: הכסף הוא המנצח בבחירות. ארנולד שוורצנגר, מייקל בלומברג, ג'ון קורזין - אלה רק כמה דוגמאות מן התקופה האחרונה. (ותתעלמו לרגע מן הדוגמאות ההפוכות של הווארד דין, סטיב פורבס, מייקל הפינגטון, ובאופן מיוחד תומס גוליסאנו, אשר בשלוש מערכות בחירות למושל מדינת ניו יורק הוציא 93,000,000 דולר מכיסו הפרטי וזכה בארבעה אחוזים, בשמונה אחוזים וב-14 אחוז מן הקולות.) איש לא יחלוק על כך שלכסף יש השפעה לא מבוטלת על מערכות הבחירות וכי יותר מדי כסף מבוזבז בהן.

ואכן, נתוני בחירות מוכיחים כי המועמד המשקיע יותר כסף במערכת הבחירות, בדרך כלל גם מנצח בהן. אולם האם כסף הוא הגורם לניצחון?

נדמה שהגיוני לחשוב כך, לא פחות מלחשוב שהכלכלה המשגשגת של שנות התשעים סייעה להפחית את שיעורי הפשיעה. אולם העובדה שקיים מִתאם בין שני דברים עדיין אין בה כדי להוכיח כי האחד גורם לאחר. מתאם מצביע בסך הכול על קשר בין שני גורמים - הבה נקרא להם X ו-Y - אבל הוא אינו מגלה לנו דבר על כיוון הקשר הזה. ייתכן ש-X גורם ל-Y; ייתכן גם ש-Y גורם ל-X; וייתכן ש-X ו-Y הם תוצאה של גורם אחר, Z.

חישבו על המתאם הבא: בערים שמתרחשים בהן מקרי רצח רבים מסתובבים בדרך כלל הרבה שוטרים. הבה נבחן כעת את המתאם בין מספר השוטרים לבין מספר מקרי הרצח בשתי ערים אמיתיות. בערים דנוור וושינגטון מספר תושבים זהה, אולם בוושינגטון גדול מספר השוטרים כמעט פי שלושה בהשוואה לדנוור, ומספר מקרי הרצח גדול בה פי שמונה. מבלי שיהיה בידינו מידע נוסף נתקשה לומר מה גורם למה. אדם שאינו בקיא בנושא עשוי להגיע, לאחר הרהור קצר, למסקנה כי מספר השוטרים הגדול בוושינגטון הוא הגורם למספר הרב של מקרי הרצח. מחשבה בלתי מבוססת כזו, שיש לה היסטוריה ארוכה, בדרך כלל מעוררת תגובה בלתי מבוססת. יש סיפור עַם על צאר שגילה כי המחוז הנגוע ביותר במחלות באימפריה היה המחוז עם מספר הרופאים הרב ביותר. מה היה הפתרון שלו? הוא ציווה להוציא מיד את כל הרופאים להורג.

נחזור כעת לשאלת העלויות הכספיות של מערכת בחירות: כדי להבין את הקשר בין כסף לבחירות יש להביא בחשבון את התמריצים ואת תפקידם במימון הבחירות. נניח שאתה מחליט לתרום אלף דולר לאחד המתמודדים. הגיוני שתתרום את הכסף באחד משני המצבים הבאים: כאשר המירוץ צמוד ונראה לך שהכסף ישפיע על התוצאה, או כאשר במערכת הבחירות אחד המועמדים הוא מנצח בטוח ולך מתחשק להתחמם בקרני התהילה או לזכות בתועלת עתידית כלשהי. ברור שלא תשקיע במפסיד הבטוח (אינך צריך אלא לשאול כל מועמד לנשיאות מי נכשל במדינות איווה וניו המפשייר). המועמדים בעלי הסיכויים הטובים ביותר ואלה המכהנים כבר בתפקידם מגייסים אפוא הרבה יותר כסף מאשר בעלי הסיכויים הקלושים. וכיצד מבוזבז הכסף הזה? המועמדים לתקופת כהונה נוספת ובעלי הסיכויים הטובים הם גם הנהנים ממזומנים רבים יותר, אולם הם מבזבזים חלק ניכר ממנו רק כאשר קיים סיכוי סביר שיפסידו. אחרת לשם מה להשקיע בקרן שתביא תועלת בשלב מאוחר יותר, כאשר יופיע יריב מאיים יותר?

כעת, דמו לעצמכם שני מועמדים; האחד ניחן בקסם אישי והאחר לא. המועמד הבעל הקסם האישי מגייס הרבה יותר כספים וזוכה בקלות. אולם האם הכסף הוא זה שזיכה אותו בקולות הבוחרים, או אולי קסמו האישי הוא שזיכה אותו גם בכסף וגם בקולות?

זו שאלה מכרעת וקשה מאוד להשיב עליה. ככלות הכול, קשה מאוד לכמת קסם אישי. איך נוכל למדוד זאת?

האמת היא שלא נוכל, למעט מקרה אחד, מיוחד. הרעיון הוא להשוות בין המועמד לבין... עצמו. כלומר, סביר להניח שמועמד א' היום יהיה דומה למועמד א' בעוד שנתיים או ארבע שנים מהיום. דבר דומה אפשר לומר על מועמד ב'. אילו מועמד א' היה מתמודד מול מועמד ב' בשתי מערכות בחירות רצופות והיה משקיע בהן סכומי כסף שונים, היה אולי עולה בידינו למדוד את השפעת הכסף, בהנחה שהקסם האישי שלו לא השתנה במידה רבה.

אולם מתברר שאותם שני מועמדים מתמודדים זה מול זה במערכות בחירות עוקבות כל הזמן בקרוב לאלף מערכות בחירות לקונגרס האמריקני מאז שנת 1972. מה מְספרים המספרים על מקרים כאלה?

והנה ההפתעה: כמעט שאין חשיבות לכמות הכסף שמשקיעים המתמודדים. מועמד מנצח יכול לקצץ את הוצאותיו בכמחצית ולאבד רק כאחוז אחד מן הקולות. ואילו מועמד מפסיד המכפיל את הוצאותיו יכול לצפות להעביר לטובתו בסך הכול את אותו אחוז אחד בלבד. מה שחשוב להצלחתו של המועמד הפוליטי אינו כמה הוא מבזבז אלא מי הוא. (דבר דומה אפשר לומר, ועוד נאמר, בפרק 5, על הורים). יש פוליטיקאים בעלי קסם אישי המושכים מצביעים; אחרים לא ניחנו באיכות זו ושום סכום כסף לא ישנה זאת (מֶסֶרְס, דין, פורבס, הפינגטון וגוליסאנו כבר יודעים זאת, כמובן).

ומה באשר לחצי האחר של האמת השדופה על הבחירות - שסכומי כסף מזעזעים בגודלם מושקעים בכל מערכת בחירות? בתקופת בחירות טיפוסית, הכוללת בחירות לנשיאות, לסנט ולבית הנבחרים, מושקעים במערכת הבחירות כמיליארד דולרים בשנה. זה נדמה כהרבה כסף, אלא אם נשווה את זה למשהו חשוב לכאורה פחות מבחירות דמוקרטיות.

סכום כזה בדיוק מוציאים אמריקנים, לדוגמה, מדי שנה על גומי לעיסה.

עניינו של הספר הזה אינו להשוות בין עלויות של גומי לעיסה לאלה של מערכת בחירות, וגם לא לעסוק במתווכי נדל"ן ערמומיים או בהשפעותיהן של ההפלות החוקיות על רמת הפשיעה. הוא יעסוק בתרחישים כאלה וברבים אחרים - מאמנות ההורות ועד לשיטות מרמה, מדרך הפעולה של הקו קלוקס קלאן ועד לאפליה גזעית בתכנית הטלוויזיה "החוליה החלשה". הספר הזה עומד לקלף שכבה אחת או שתיים מעל פני החיים המודרניים כדי לראות מה מתרחש מתחת להן. אנו נעלה שאלות רבות, חלקן שוליות ואחרות בנושאים של חיים ומוות. התשובות אולי יותירו רושם מוזר תחילה, אולם לאחר מכן יהיו מובנות מאליהן. אנו נחפש אחר התשובות האלה בנתונים - מציוני המבחנים של תלמידים בבית ספר, מסטטיסטיקת הפשע בעיר ניו יורק ומספרי החשבונות של סוחר קראק. (במקרים רבים נשתמש בנתונים שבמקרה התעלמו מהם, כמו שובל עשן לבן של מטוס על פני השמים.) טוב להביע דעה או לפתח תאוריות על נושא מסוים, כדרכם של בני האדם, אולם כאשר תחת העמדת פנים מוסרית באה הערכת נתונים כנה, התוצאה היא לעתים קרובות הבנה חדשה ומפתיעה.

אפשר לטעון כי טוהר המידות מייצג את האופן שבו אנשים היו רוצים שהעולם יפעל, ואילו הכלכלה מייצגת את האופן שבו הוא למעשה פועל. הכלכלה, מעל לכול, היא מדע של מדידה. היא מורכבת ממערכת של כלים גמישים ובעלי עוצמה שבאמצעותם אפשר להעריך מידע ולקבוע מה הייתה השפעתו של גורם יחיד, או מה הייתה ההשפעה בכללותה. אחרי הכול, זו מהותה של ה"כלכלה": סבך מידע על מקומות עבודה, על נדל"ן, על בנקאות ועל השקעות. אולם את הכלים המשרתים את הכלכלה אפשר ליישם בקלות בנושאים שהם יותר - איך נאמר זאת, יותר... מעניינים.

הספר שבידיכם נכתב אפוא מתוך נקודת השקפה המבוססת על כמה רעיונות יסוד:

תמריצים הם אבן היסוד של החיים המודרניים. והבנתם או במקרים רבים חשיפתם, היא המפתח לפתרונה של כל תעלומה כמעט, החל בפשעים אלימים, דרך תרמיות בעולם הספורט וכלה בהיכרויות באינטרנט.

הדעה הרווחת היא לעתים קרובות הדעה הלא נכונה. שיעור הפשיעה לא המשיך לנסוק בשנות התשעים; הכסף לבדו אינו מקנה ניצחון בבחירות; ועכשיו הפתעה: עוד לא הוכח כי שתיית שמונה כוסות מים ביום תורמת לבריאותנו. הדעה הרווחת מעוצבת בדרך כלל בצורה לא מקצועית וקשה מאוד להפריכה, אולם אפשר לעשות זאת.

תוצאות דרמטיות נובעות פעמים רבות מגורמים רחוקים, שלא תמיד קל להבחין בהם. התשובה לתעלומה נתונה אינה מצויה תמיד מול עינינו. לנורמה מק'קורוויי הייתה השפעה הרבה יותר גדולה על רמת הפשיעה מאשר לחוקי הפיקוח על כלי הירייה, לכלכלה החזקה ולאסטרטגיות השיטור החדשות גם יחד. כזו הייתה גם השפעתו של אדם בשם אוסקר דָנִילוֹ בְּלֶנְדוֹן, הידוע בכינוי ג'וֹנִי אֶפְּלְסִיד של הקראק.

"מומחים" - החל בקרימינולוגים וכלה במתווכי נדל"ן - משתמשים ביתרון המידע שלהם כדי לשרת את האינטרסים האישיים שלהם. בכל זאת אפשר לגבור עליהם אם משתמשים בכללי המשחק שלהם. בכלל, בעידן האינטרנט הולך ומצטמצם יתרון המידע שלהם מדי יום, כפי שמוכיחות ירידות המחירים של ארונות המתים ופרמיות ביטוח החיים.

הידיעה מה למדוד וכיצד עושה את העולם המסובך להרבה פחות מסובך. כאשר לומדים כיצד לבחון נתונים בדרך נכונה, אפשר להסביר תעלומות שקודם לכן נראו בלתי פתירות. אין דבר העולה על יכולתם של מספרים לקרצף שכבות של בלבול ושל סתירות.

מטרת הספר היא אפוא לחקור את הצד הנסתר של... הכול. לא פעם זהו תרגיל מתסכל, ולעתים נדמה שאנו משקיפים על העולם מבעד קשית או מתבוננים במראה מעוותת כבלונה פרק. הרעיון הוא לצפות בתרחישים רבים ושונים ולבחון אותם בדרך שנבחנו רק לעתים נדירות. במובנים מסוימים זהו רעיון מוזר לספר. מרבית הספרים מעלים רעיון מרכזי אחד ומבטאים אותו בצורה בהירה במשפט אחד או שניים ואז מספרים את הסיפור: ההיסטוריה של המלח; שבריריותה של הדמוקרטיה; השימוש הנכון והלא נכון בפיסוק. הספר הזה אינו יכול להתגאות בנושא מאחד כזה. שקלנו במשך כשש דקות את הרעיון לכתוב ספר שיעסוק בנושא אחד - מיקרו-כלכלה יישומית, הלכה ומעשה - אך תחת זאת בחרנו בגישה של חפש את המטמון. ואכן, גישה זו משתמשת בכלים האנליטיים הטובים ביותר שהכלכלה מציעה, ומאפשרת לנו גם לעקוב אחר כל הדברים המעניינים והמוזרים העולים בדעתנו. משום כך בחרנו לכנות את תחום המחקר הייחודי הזה Freakonomics (כשילוב של המילים: מוזר-freak, כלכלה-economics). סוג הסיפורים המסופרים בספר הזה אינו מסוקר לעתים קרובות באתר האינטרנט Econ.101, אולם עובדה זו עשויה להשתנות. מדע הכלכלה, שלא כמדע העוסק בנושא מסוים, הוא בעיקרו מערכת של כלים. מסיבה זו אין נושא, מקובל או לא, שאינו יכול להיות כלול בו.

ראוי לזכור כי אדם סמית, מייסד תורת הכלכלה הקלאסית, היה בראש ובראשונה פילוסוף. הוא רצה להעמיק בתורת המוסר ומתוך כך הפך לכלכלן. בשנת 1759, כאשר פרסם את ספרו תורת הרגש המוסרי, החל הקפיטליזם המודרני את צעדיו הראשונים. סמית צפה בתדהמה בשינויים שחולל הכוח העולה, אולם לא המספרים עניינו אותו, אלא ההשפעה האנושית, העובדה כי כוחות כלכליים שינו באופן מרחיק לכת את דרכי חשיבתו ופעולתו של אדם במצב נתון. מה עשוי להוביל אדם אחד לרמות או לגנוב, בעוד אדם אחר יימנע ממעשים אלה? כיצד עשויה החלטתו התמימה לכאורה של אדם אחד, ותהיה זו טובה או רעה, להשפיע על מספר רב של אנשים? בתקופתו של סמית, סיבה ותוצאה החלו לצבור תאוצה אדירה, ומקומם של התמריצים תפח עשרת מונים. חומרתם של שינויים אלה והזעזוע שגרמו הדהימו את בני התקופה שבה התרחשו לא פחות מן הזעזוע שגורמים לנו החיים המודרניים כיום.

הנושא האמיתי של סמית היה נקודת החיכוך בין הרצון האישי לבין הנורמות החברתיות. ההיסטוריון הכלכלן רוברט הַיילְבְּרוּנֶר תוהה בספרו הפילוסופים החומרנים, כיצד הצליח סמית להפריד בין מעשי האדם, שאינו אלא יצור אנוכי, לבין המישור המוסרי הרחב שבו הוא פועל. "סמית האמין כי התשובה טמונה ביכולתנו להיכנס לנעליו של אדם שלישי, של צופה נטול פניות", כתב, "ובכך לפתח הבנה של מהותו האובייקטיבית של המקרה".

ראו את עצמכם אפוא כמי שנמצאים בחברתו של אדם שלישי, או אם תרצו בחברת צמד המייצג אותו ולהוט לחקור את מהותם האובייקטיבית של מקרים מרתקים. חקירות אלה מתחילות בדרך כלל בהצבת שאלה פשוטה שטרם נשאלה. כגון: מה משותף למורים בבית ספר ולמתאבקי סומו?

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

פריקונומיקס - לתפוס את העולם בכלכלתו - סטיבן לוויט, סטיבן דבנר
Freakonomics : A Rogue Economist Explores the Hidden Side of Everything - Steven D. Levitt, Stephen J. Dubner