» טקסט  » כתבי עת  » ספרים חדשים במאי 2006       חזור

הכיוון מזרח 11, לקרוא כאישה מזרחית
מאת: יצחק גורמזאנו גורן - עורך

ההוצאה: בימת קדם הכיוון מזרח נפרד משתי עורכותיו בארבע השנים האחרונות: קציעה עלון ודליה מרקוביץ' ומעביר את שרביט העריכה למתי שמואלוף ובת-שחר גורפינקל. גיליון 11 של הכיוון מזרח מבקש לפרוש מנעד מגוון של קריאות נשיות מזרחיות: קריאה ספרותית, קריאה אמנותית וקריאה פוליטית. במרכז הגיליון עומדות דמויותיהן של ז'קלין כהנוב, שושנה שבבו, טלי פחימה, מאירה שמש, שרה לוי-תנאי ואחרות. הגיליון מבקש להעניק פרספקטיבה מחודשת למודוס הייחודי שכוננו נשים מזרחיות בסְפֵרה התרבותית-פוליטית. מבטו של הגיליון - מבט מזרחי ממוגדר - מבקש לבצע פעולה אשר כמעט איננה מתרחשת בפֵּרְפּטוּאוּם מובִּילֶה של התרבות הישראלית: אישה מזרחית קוראת אישה מזרחית.

הביקורת הפמיניסטית הבחינה בין "כתיבה של נשים" ל"כתיבה נשית". הכתיבה הנשית על-פי הפילוסופית הצרפתייה הלן סיקסו היא "כתיבה בדיו לבנה". סיקסו קוראת לנשים לגלות את הקול הנשי שהודחק, הוסווה ונקבר מתחת לערמה של ייצוגים כוזבים. סיקסו מבקשת "לגרום ללשון האֵם העתיקה, המחורצת בתלם אחד ויחיד, להשמיע את קולה בהרבה יותר משפה אחת".

בת תקופתה, השייכת אף היא למסורת הפמיניזם הצרפתי, לוס איריגארי, כותבת: "אני אישה. אני כותבת עם מה שאני," וזאת בתשובה לשאלה: "האם תקף בעינייך לכתוב כאישה והאם הדבר מהווה חלק מפרקטיקת הכתיבה שלך?" .

נקודת-מבט אחרת מציעה הפסיכואנליטיקאית ז'וליה קריסטבה. בהבחנתה בין הסמיוטי לסימבולי טוענת קריסטבה כי הממד הסמיוטי, כלומר הממד הקדם-מילולי-הגופני, אשר מכיל את היחס הבלתי-אמצעי בין האֵם לתינוקה: פעיות, מלמולים, נשיקות ומגעים, מְבטא קול נשי פנימי עמוק, עוקף ציוויליזציה, נורמות לשוניות ותבניות פאלוצנטריות שגובשו על-ידי התרבות. ממד זה מהווה לטענתה את אותו מרחב נשי שהושכח, הועלם והודחק מן השפה. קריסטבה מגדירה נשיות כעמדה, כמיקום משתנה: "נשיות אינה אלא מה שהסדר הסימבולי הפטריארכאלי דוחק לשוליים."

התיאורטיזציה של הכתיבה הנשית, כפי שהיא מוצגת על-ידי סיקסו, איריגארי וקריסטבה, מתגדרת בחוויה הגופנית הייחודית שיכול הגוף הנשי לספק: הלידה, ההיריון והכתיבה במיצי הגוף. סוג אחר של שפה נשית מציעה גלוריה אנזלדואה: צ'קאנית אמריקאית ממוצא מקסיקני, המגדירה עצמה כפמיניסטית, לסבית, משוררת ותיאורטיקנית של תרבות.

אנזלדואה עומדת על המקום המורכב של מי שכלואה באזורי הגבול. בעיקר היא מדגישה את היחס הכוחני, הלא-שוויוני, המנהל אתרים היברידיים אלו. "כאשת גבול", היא קוראת לנשים המצויות בין שפות, תרבויות ומרחבים לנסח שפה חדשה שאינה נענית לתבניות הלשוניות ההגמוניות. אנזלדואה מממשת קריאה זו בכתיבתה שלה עצמה, בה היא משלבת זה לצד זה אנגלית, ספרדית-צ'יקאנית וניב מקסיקני המדובר באזור העני של הריו גרנדה בדרום טקסס, ארצות-הברית, שם גדלה: "אנו הצ'קנוס," היא אומרת, "לא מרגישים עוד כי אנו חייבים להתחנן כדי שנורשה להיכנס, שאנו חייבים תמיד לעשות את מחוות ההיכרות הראשונה - לתרגם את עצמנו לאנגלו-אמריקאים, ללטינו-אמריקאים ולמקסיקנים ולהפטיר דברי התנצלות על כל צעד ושעל. היום אנו מבקשים כי יבואו לקראתנו ויפגשו אותנו באמצע הדרך."

הגיליון נפתח בסיפורה של ז'קלין כהנוב לזכור את אלכסנדריה שמתורגם כאן לראשונה לעברית. כהנוב מצרית-צרפתייה-אמריקאית ולבסוף גם ישראלית, ייצרה סוג ייחודי של שפה. השיח של כהנוב מבקש לדבר עם "שני צדי הגבול": "אני לבנטינית טיפוסית במובן זה, שאני מעריכה במידה שווה את מה שקיבלתי ממוצאי המזרחי ואת מה שקיבלתי מהתרבות המערבית. הפריה הדדית זאת, שבישראל קוראים לה בזלזול 'לבנטיניזציה', אני רואה בה העשרה ולא דלדול. הלבנטיניות היא הדרך היחידה לקשר אפשרי בינינו לבין שכנינו. אם לא נפחד מלבנטיניזציה, נסלול דרך לשלום, שבמסגרתו יוכלו רבים, אם לא לשתף פעולה באופן ממשי, לפחות לגלות יותר סובלנות."

חוקרת הספרות דולי בן-חביב מבקרת את כהנוב על האופן שבו היא מאמצת אל חיקה את המודרניות, כמי ששקולה לשחרור האישה הלבנטינית. "חצאיות הנשים התקצרו," כותבת כהנוב ורואה בכך סמל לפמיניזם המערבי שמחלחל אט-אט אל המזרח. בן-חביב יוצאת כנגד השקילות הסימבולית שמחוללת כהנוב.

ברוח זו טוענת גם האנתרופולוגית סָאבה מחמוד ביחס לשחרור האישה המצרייה, כי אין להחיל בפשטות את הקריטריונים המערביים על הנשים הערביות והמזרחיות. מחמוד מבקשת לקרוא מחדש את הנחות היסוד המשחררות של הפמיניזם: "המטרות המשחררות של הפמיניזם צריכות להיקרא מחדש לאור העובדה שהתשוקה לשחרור נתונה בפרמטרים היסטוריים והכוח המניע שלה אינו יכול לשמש כהנחת-יסוד. עלינו לקחת בחשבון תשוקות, יָמרות ויכולות אחרות הממסגרות את הסובייקט תרבותית והיסטורית. בכל ניתוח פוליטי עלינו לשאול את עצמנו סדרה של שאלות מרכזיות על היחסים הקונספטואליים בין גוף, עצמיות וסובייקט מוסרי, יחסים המכוּננים באופן אחר בכל תרבות ובכל אתר פוליטי. איננו יכולים להניח מודל פרטיקולארי כאקסיומטי, כפי שקורה לעיתים קרובות דווקא בנרטיבים פרוגרסיביים."

המודל שהציבה כהנוב כמעט ולא זכה לממשיכות. הייצוג הנשי המזרחי העצמי מצוי בשולי השוליים של ההוויה התרבותית הישראלית. האישה המזרחית בבואה לכתוב כאישה מזרחית עדיין נדרשת לקלף מעליה שלל סטריאוטיפים מיניים, מעמדיים ותרבותיים.

לצדה של כהנוב מופיע מאמרה של יפה ברלוביץ על הסופרת הנשכחת שושנה שבבו, בת זכרון-יעקב. גם כתיבתה של שבבו חותרת תחת הנרטיב הרשמי. הפרוזה של שבבו נבדלה תמאטית מן השיח הציוני השגור. שבבו עסקה ביצירתה בסוגיות מגדריות, בנשים פלסטיניות ובהווי החיים המזרחי בעיר הולדתם של הוריה - צפת. כמו כהנוב, גם היא שילמה על-כך מחיר כבד, מחיר ההדחקה והשִכחה.

שלוש יוצרות עכשוויות: אפרת דנון, שרה שילה ושבא סלהוב יצרו כל אחת יצירה ספרותית שמטפלת במגדר, אתניות ומעמד מפרספקטיבה מזרחית. המזרחיות לכאורה אינה נוכחת באוסף הסיפורים הקצרים דג בבטן שכתבה אפרת דנון. גיש עמית מעניק לספר קריאה ייחודית באמצעות חילוץ הממד האתני הסמוי ממרקם היחסים האישיים שהספר פורש.

ספרה של סלהוב, מה יש לך, אסתר מהווה קינה על התפוררות המשפחה המזרחית. ביד אמן מקבילה סלהוב בין התפוררותה של המשפחה היהודית המתבוללת בגרמניה של תחילת המאה העשרים, למשפחה המזרחית בת ימינו בישראל. שרה שילה בונה בספרה שום גמדים לא יבואו הקבלה בין התפוצצות קטיושה בעיירת-גבול צפונית ל"התפוצצות" הגרעין המשפחתי של גיבורי הספר. המשפחה המזרחית מתנפצת במרחבים סימבוליים המזוהים עמה או עומדים מולה ביחסים דיאלקטיים: מגרש-הכדורגל, הכפר הערבי, בית-הספר, המקלט השכונתי והארון הסימבולי.

סלהוב ושילה קוראות את המשפחה המזרחית באמצעות יצירת שתי שפות חדשות שאינן משתבצות במשלב הלשוני השגור. הן תוקפות את הקונצנזוס הלשוני משני כיוונים שונים העומדים בהנגדה זה לזה: סלהוב מייצרת שפה "סופר גבוהה" פיוטית-לירית, ושילה מייצרת שפה נמוכה במפגיע. השפות החדשות חופרות בשפה ההגמונית, כדברי ז'יל דלז ופליקס גואטרי, מחילה לשונית ייחודית המאתגרת את התקן הלשוני המקובל ומנסחת לו חלופות. יצירות אלו, מגבשות בהלימה עם התוכן החדשני, מודוס צורני חדש. לקול שהועלה על הכתב הוענקה חשיבות תרבותית עצומה, הרבה מעבר לקול שדובר בעל-פה. נשים השתבצו לרוב באגפים השוליים - הלא-כתובים של התרבות.

סיגלית בנאי ואיל שגיא ביזאוי כותבים על שתי נשים גדולות שהטביעו חותם תרבותי עמוק באמצעות קולן. בנאי מקדישה מאמר לדיוה הגדולה של השירה הערבית אום-כולת'ום, ובזאוי עוסק בדיוה הקווירית-היברידית התורכייה זֶקי מורֶן.

"הויזואליזציה של אירועים אקוסטיים כטקסט-תמונה היא תרומה ייחודית של הקומיקס לשפה הויזואלית", כותב צבי שיר במאמרו חירשות, שתיקה ופוסטמודרניות. מרג'אן סטראפּי מחוללת את המעבר מן הרובד האקוסטי לרובד הכתוב. סטראפּי ייצרה את הקומיקס הייחודי פרסופוליס בו היא מתארת את התבגרותה באיראן שלאחר המהפכה האסלאמית.

ניצני הפמיניזם שהיא מגלה מהווים סכנה לחייה, וגורמים להוריה להבריח אותה אל המערב. ספר ייחודי זה חובר ליצירות אחרות שעניינן מאבק מגדרי כמו ספרה של אזאר נאפיסי לקרוא את לוליטה בטהראן (ידיעות אחרונות, ספרי חמד), שתורגם לאחרונה לעברית.

עאידה נסראללה, יוצרת פלסטינית, עוסקת בחציית גבולות מסוג אחר. נסראללה מניידת את סיפורה בין מזרח למערב, בין ישראל לפלסטין. המגדר משמש את נסראללה כציר מרכזי לבחינת היחסים בין מינים, מגדרים, לאומים וטריטוריות. גם השיר אפרו כחול המופיע בקטלוג שהוקדש ליצירתו של יגאל עוזרי, עוסק ביחסים בין המינים, כאשר המטפורה של המדוזה המינית, הפתיינית, הקטלנית, מהווה ציר-מפתח בשיר וביצירה.

מבט מהופך, מבט של אישה מזרחית בגבר מזרחי מציגה אריאלה אזולאי בסרטה בתוך עמי אני יושב העוסק בדמותו הפוליטית של עזמי בשארה. גם דפנה שלום מציגה בסדרת הצילומים עזרת נשים מבט נשי על מרחב גברי - בית-הכנסת. שלום הציגה במסגרת תערוכה זו גם את עבודת הוידיאו שירת־הים. העבודה מתמקדת בגבר עיוור הקורא מכתב ברייל את שירת־הים המקראית כשברקע מושמע ניגון התפילה בנוסח ספרדי. בכך מנכיחה העבודה את העָצמה של הקול ושל המבט, המבטאים בו-זמנית סירוס וחתרנות. המצלמה מטילה על הסצנה מבט כפול, בה מייצג העיוור הן את החלקי והמוגבל והן אופציה לכינונו של מרחב חדש המצוי מחוץ לגבולות המרובדים של המובן מאליו החברתי.

גם שלום מנסה לנסח בעבודתה מודוס צורני חדש כשהיא מטילה מבט חוקר על זירה שכמעט ולא טופלה באמנות הישראלית. הגיליון חותם במאמרה של יונית נעמן על טלי פחימה, אישה אמיצה אשר קראה תגר על המוסדות הכוחניים המנהלים את המרחב היהודי-ערבי. לא בכדי פחימה מוצאת עצמה חודשים ארוכים מאחורי סורג ובריח. נעמן ממקמת את פחימה באתר בו מצטלבים האתני, המעמדי, המגדרי והפוליטי.

דומה כי קריאה זו מנסחת מעשה פוליטי ראשון מסוגו אשר זכה להדהוד גם בסירובה הנחשוני והאמיץ של עידן חלילי ליטול חלק במנגנון הכיבוש הישראלי. בניגוד לסרבנים גברים, חלילי לא קראה את המיליטריזם הישראלי רק בקריאה פוליטית, אלא הבליטה בסירובה את הפן הפמיניסטי-מגדרי. חלילי, כמו פחימה, שילה, סלהוב, דנון, שבבו כהנוב ואחרות, קוראות כאישה מזרחית. בכך הן גם חותרות כנגד דימויה הרווח של האישה המזרחית כ"מסעודה משדרות" וכ"לימור", דימוי עליו שוקדת חרושת התרבות הישראלית.

אנו נפרדות בגיליון זה מעריכת כתב-העת שעובר לידיים חדשות. כתב-העת ליווה אותנו במשך ארבע השנים האחרונות והיווה עבורנו במה תרבותית חשובה. כדוֹר שני להגירה ביקשנו מקום בשדה התרבותי ההגמוני מתוך עמדה של השתתפות שוויונית ולא מתוך עמדה מתבטלת המבקשת להצטנף בגטו פולקלוריסטי צר. אנו תקווה כי מגמה זו תלך ותתגבר ותאפשר למצות את הפוטנציאל התרבותי המגוון הקיים בחברה הישראלית.

קציעה עלון, דליה מרקוביץ'

מתוך הגליון: התגלמות, נשלים, פגישת מחזור
דליה מרקוביץ' על עבודותיה של עדנה אוחנה

המיצבים של עדנה אוחנה מוסרים לצופה גודש חומרי וחזותי שאינו ניתן לעיכול פשוט. אוחנה בונה את המיצבים ביערות ובחללי גלריות, עם חוטי רקמה וחוטי ניילון, צבעוניים ושקופים, מפתים ומאיימים. המיצב התגלמות, הראשון בסדרה, הוצג במתחם אצטדיון טדי בירושלים (אוצרת חדווה שמש, 2003). התגלמות נבנה ביער עין-כרם בלילה של עבודה מאומצת במהלכו התכרבלה אוחנה בפקעת סבוכה של חוטים שנמתחו בין צמרות של עצים ממשיים. נְביעת החוטים מעצי היער שימשה מטפורה לתהליך הלידה עצמו.

לאחר שנולדה מן הפקעת אל אור היום המפציע הפכו "חוטי הרחם" שיצרה למעין תבנית של בריאה, תבנית של התגלמות. בתערוכה שהוצגה במתחם טדי הוכנס המיצב התגלמות אל מתחם יצוק בטון שהואר בזרקורים אלימים של אור. אוחנה מתחה בין דפנות המתחם רשתות צפופות של חוטי כותנה. חוטי הרקמה הצפופים קרסו אל מרכז כובד לבן - מרכז של תרכיכים - מרכז של מוות. המוות נוכח כתֵמה מארגנת גם במיצב נשלים שהוצג במסגרת התערוכה מרשים (מוזיאון חיפה, אוצרת יהודית מצקל, אוקטובר 2004). נשלים נוצר אף הוא מגודש של חוטי רקמה. מן ההתלכדות הצפופה של קישורי החוטים היתמר גזע רחב של עץ המהתל במזיגה הרומנטית: אישה - טבע. ענפיו של העץ התנפצו ממרכז הכובד החוטי בתזזית כספיתית פרועה המֵפרה את הזיקה המקודשת שבין האישה - האם הגדולה - לאדמה. בשולי הסבכה, נלכד גוף זר כמעט למהומה הירוקה שמסביב. מבט מעמיק מגלה כי "הגוף הזר" הוא נשל של אדם - קליפת עור דקה שעטפה פעם שרירים ומחשבות, חלומות ודם.

אוחנה הפחיתה את האורגניזם החי לאוסף מיקרוסקופי של תאים שהיוו בעבר את עיסת הגוף. מעטפת הגוף הריקה הונחה בסבכה בתנוחה כפולה: תנוחה עוברית ותנוחה של מוות, תנוחה של ראשית ותנוחה של סוף. כך, ריקה ומתנדנדת בין הקורים העצומים של הקיום, היא שימשה כתזכורת "חיה" לשבירותו ולזמניותו של הגוף החי. הגוף והעץ מייצרים יחד סדר רגולטיבי של צמיחה וכְליה, חיים ומוות. מולם תלתה אוחנה סדרה סטטית ודוממת של פרפרים. הפרפרים נארגו מן הגוף החי, הוא שְׂער-ראשה של אוחנה, שהוטבע על לוחות של שעווה לבנה. אולם בניגוד להוויה הקלילה והמרחפת של הפרפר, "פרפרי השֵׂער" מתים. פרפר אחד כלוא מאחורי רשת מסורגת של שׂער, שני רקוע על הלוח במסמרות שׂער, ושלישי כמו נתפר בשׂער לתוך שקע שעווה טובעני. הצבע הלבן, התכריכי של הפרפרים, משמש כ"טבע דומם" תרתי משמע: השׂער החי, הוא ההפרשה המתה של הגוף, הוא הפרפר והוא כבליו. יחד עם הדרמה הירוקה שמסביב, מחדדים הפרפרים את המצב הנזיל של הקיום, מיום בקיעתו הפרפרית כשחייו דקים כחוט השערה ועד שהוא מוטל כקליפה ריקה בחיוּת הרוחשת של הקוסמוס. כך, למרות שעניינה נשל ומוות, נשלים היא גם עבודה אופטימית, עבודה צומחת, עבודה ירוקה.

בתערוכה פגישת מחזור שהוצגה בגלריה ברוורמן - By Art Project (אוצר יניב שפירא, פברואר 2005), יצרה אוחנה "כדור פורח" מרשת של חוטים שקופים. גם הכדור הפורח, שנכלא בין שמים וארץ, מדמה פעולה של התיילדות שמתקשה לצאת מן הכוח אל הפועל. מסבירה אוחנה: "אני רוצה לעוף אך נמשכת למטה, רוצה להתנתק אך מרגישה עטופה." (מתוך קטלוג התערוכה)

פיסול באמצעות חומרים לא שגרתיים כמו חוטים, פאייטים, חרוזים, אדמה ועוד, ניסחו את גבולות האמנות מחדש. אולם לחוט-התפירה משמעויות נוספות החורגות מן התפקיד האמנותי. החוטים בהם עושה אוחנה שימוש מתפקדים כהזרה של העמלנות הנשית, זו שייצרה מהחוטים את הגובלן, המקרמה, התחרה והרקמה. יצירה נשית מסוג זה נתפסת כמי שאינה נוגעת באמנותי. אולם דווקא החוט, שעבר פיחות-ערך משמעותי כפועל יוצא מסיווגו כעבודה נשית, שימש את אוחנה בסדרת המיצבים שהוקדשה ללידה, כינון עצמי ומוות. באמצעות החוטים טווּ היצירות שפה אלטרנטיבית שיש בה אלמנטים ביוגרפיים ואלמנטים אוניברסאליים.

חוטי הרקמה שימשו לפיכך בתפקיד כפול: הן כייצוג האני הפועל(ת) והן כייצוג הרקמה האנושית כולה על השאלות האוניברסאליות הטבועות בה. יחד עם זאת, הרקמה של אוחנה היא רקמה שונה. הפעולה של אוחנה מֵפֵרָה את חלוקת העבודה המגדרית ואת תוצריה. אוחנה יוצרת עם "חומר הגלם הנשי" גריד קקופוני, חייתי, מתפרץ המהתל במהות הטבועה בחוטי הרקמה עצמם. דווקא החוט "הרך", "העדין", "הנשי", הופך תחת ידיה למעשה של כינון עצמי. החומר אינו מתנתק אמנם מן המהות המגדרית שהוצמדה לו, אך בה בעת הוא מקבל צורות ותפקידים חדשים באמצעותם תוהה אוחנה על סודות הקיום ה(א)נ(ו)שיים.

עדנה אוחנה זכתה בפרס עידוד היצירה מטעם משרד החינוך, התרבות והספורט לשנת 2005.

© כל הזכויות שמורות לבימת קדם הוצאה לאור

הכיוון מזרח 11, לקרוא כאישה מזרחית - יצחק גורמזאנו גורן - עורך