» טקסט  » כתבי עת  » ספרים חדשים ביולי 2006       חזור

בלוק 02 - קונטרול
מאת: כרמלה יעקבי-וולק יפתח אלוני (עורכים ראשיים)

ההוצאה: בלוק מתוך ההקדמה לגליון: "בלונדון פועלות כחצי מיליון מצלמות אבטחה; ביום בודד אתה יכול לצפות להיות מצולם כ-300 פעם". נתון זה עולה מאתרי אינטרנט ותמרורים ברחובות לונדון המתריעים כי הנך מצולם. כיום יותר מתמיד אנו חיים תחת פיקוח. אמצעי הפיקוח האלקטרוניים, החל ממצלמות האבטחה ועד מערכות ביומטריות של זיהוי פנים, על נוכחותם התמידית הפכו לשותף סמוי ושקוף בחיינו, הם מכרסמים בזכויות הפרט בשם ה"ביטחון" או "המצב". האם בתודעתנו הפכו שליטה ובקרה למילה נרדפת לביטחון? נקודת המוצא לגיליון זה הייתה המחקר המקיף ctrl [space] - רטוריקות של פיקוח מבנתאם לאח הגדול.

פרויקט זה, שערך ואצר תומס י' לוין (Levin) בשיתוף עם אורסולה פרון (Frohne) ופיטר ויבל (Wiebel), חוקר את ההיסטוריה של פרקטיקות מפקחות מהמודל הארכיטקטוני של הפנאופטיקון* ועד לפיקוח נתונים (datasurveillance) של חברת המדיה ואת יחסיהן של פרקטיקות אלו ללוגיקה המשתנה של הייצוג. שמו של הפרויקט לקוח מרצף פקודות במחשבי PC: מקש ctrl ומקש רווח (spacebar) במקלדת, המשמש בתוכנות לעיבוד תמונה, דוגמת פוטושופ, לביצוע פעולת התקרבות (zoom in) לדימוי. דרך מאמרים ועבודות של ארכיטקטורה, אורבניזם, מדיה דיגיטלית, וידיאו, ציור וצילום בוחנים התערוכה והספר את מערכת ההקשרים הסבוכה בין עיצוב לכוח ובין ייצוג לסובייקטיביות.

*הפנאופטיקון ("רואה-כול") הוא מודל למבנה בית כלא שהגה הפילוסוף הבריטי ג'רמי בנתאם .(Bentham, 1748-1832)במרכזו של המבנה הרדיאלי ניצב מגדל פיקוח וסביב היקפו ממוקמים תאי האסירים. מגדל הפיקוח נותר אניגמטי עבור האסירים, שכן אין הם יכולים לדעת בוודאות מתי הם נצפים; הם מניחים כי הם נמצאים תחת המבט המפקח כל הזמן.

התצפית הממשית מוחלפת על ידי האפשרות להיות נצפה. הפנאופטיקון הוחזר לשיח הפילוסופי בשנת 1975 על ידי הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו(Foucault). פוקו ראה בפנאופטיקון מודל מופתי להשגת כוח ב"חברת משמעת" כהגדרתו. זהו "מכניזם ארכיטקטוני", המארגן מחדש יחסי ידע, כוח ונראות על ידי המבט הדמיוני הבוחן.

ראו גם פרויקט נטאופטיקון של קבוצת no-org , שעניינו עבודות ופעולות החושפות את מערכות הבקרה והפיקוח ברשת האינטרנט.

מתוך פרויקט זה בחרנו לתרגם את מאמרו של לוין רטוריקת האינדקס של הזמן - פיקוח והקולנוע של זמן אמת, הפותח את גיליון בלוק קונטרול.

לוין מראה במאמרו כיצד הפיקוח, אשר צורות מסוימות שלו הפכו למקור של הנאה ובידור (כפי שמעידה הפופולריות העולה של מצלמות הרשת וז'אנר הריאליטי טי-וי) יצר אסטרטגיות חדשות של הצגה ונראוּת. הקולנוע העכשווי (דוגמת המופע של טרומן) עושה שימוש הולך וגובר בפיקוח, הן כנושא עלילתי והן כמבנה של הנרטיב הקולנועי.

הפיקוח מגדיר מחדש את מושגי הזמן והמרחב - בעוד המרחב מאבד את ממשיותו בהיותו נתון למניפולציה ושליטה של אמצעים דיגיטליים, הידיעה כי משהו מצולם בזמן אמת מעניקה לו מעמד של אמת, מה שלוין מגדיר "רטוריקת האינדקס של הזמן".

חברות משמעת חברות בקרה
פוקו ראה בפנאופטיקון מודל מופתי להשגת כוח במה שהגדיר "חברות המשמעת". חברות המשמעת הן רצף של סביבות סגורות, כאשר היחיד עובר ממערכת אחת לזו הבאה אחריה (משפחה, בית ספר, מחנה צבאי, בית חרושת וכן הלאה) ומתחיל בכל פעם מאפס. הרטוריקה שלהן זהה, אך הן עצמאיות ובעלות מאגרי מידע נפרדים. ז'יל דלז (Deleuze) מתאר את המעבר מהפרדיגמה של חברות המשמעת לצורות ארגון חדשות של פיקוח העולות מן הטכנולוגיות החדשות של המידע, שאותן הוא מכנה חברות הבקרה.

אלו מערכות פתוחות של בקרה שאינן מתארגנות עוד סביב סמכויות יחידניות, אלא פועלות בו זמנית לפי מספר רב של אינטרסים תאגידיים ברשת גלובלית של זרימת מידע. בעוד "לחברות המשמעת יש שני קטבים: החתימה, שמציינת את היחיד, והמספר או ספרת הרישוי, שמציינים את עמדתו בהמון", בחברות הבקרה אין הבחנה בין היחיד להמון, החתימה מוחלפת על ידי הקוד, הסיסמה או הצופן המאפשר מעבר וגישה, היחידים הופכים ליחידות של דאטה, למאגרי מידע ולשווקים.

חברת הבקרה, דרך הטכנולוגיות החדשות, פלשה לגוף האנושי והפכה אותו לפריט מידע, לרשומה מוסדית הנמצאת בחזקתה של המדינה. מאמרו של נמרוד אביעד שיבולת (עמ' 90) עוסק במצב פוליטי חדש זה המכונה ביו-פוליטיקה .

הקשר בין בקרה, הגוף הפיזיולוגי והחלל האדריכלי נבחן על ידי האדריכלים דקוסטר (Decosterd) וראהם (Rahm) (עמ' 26) באמצעות מה שהם מגדירים ארכיטקטורה פיזיולוגית. חללים אלו, המושתתים על צורות תקשורת חדשות המתקיימות על בסיס הביוטכנולוגיה והגנטיקה, בודקים את הדרך שבה הסביבה יכולה לפעול על ההכרה ועל הגוף. הנחה דומה נמצאת בבסיס מאמרו של איתמר לוי החדר הפועם (עמ' 62), העוסק בארגון המרחבי של חדר הטיפול ותפקידו בהליך הפסיכואנליטי.

ההכרה בכך שהסובייקט לא רק מתפתח בתוך החלל אלא גם באמצעותו נמצאת בבסיס עבודותיו של האמן מייק קלי (Kelley), שבהן עוסק מאמרו של אנתוני וידלר (Vidler) חלל עמוק / זיכרון מודחק: הקומפלקס החינוכי של מייק קלי (עמ' 44). המודל האדריכלי משמש את קלי כמכשיר להתחקות אחר זיכרונותיו המודחקים ממוסדות חינוכיים שבהם למד. גם כאן גוברת עליונותו של הזמן על המרחב: החלל הממשי עובר שינוי וטרנספורמציה ולובש את צורתו מחדש באמצעות הזיכרון. חלקים שהזיכרון אינו מאפשר את זכירתם הפכו לחלל חסום ואטום. אם במבט ראשון "הקומפלקס החינוכי" נראה כמו אוטופיה מודרניסטית, וידלר מזכיר לנו שהשקיפות החיונית לקיום אוטופי נמנעת כאן.

השקיפות המודרניסטית העמידה את הארכיטקטורה תחת פיקוח. הקונסטרוקציה, שהוסתרה בעבר בין הקירות, הפכה לגלויה מבעד לזכוכית. הקירות חדלו מלהסתיר והחלו לחשוף את הנעשה בפנים. ולטר בנימין טען כי לגור בבית זכוכית זו "מעלה מהפכנית אשר מהווה דוגמה לפתיחות המוסרית שאנו זקוקים לה". הבניין השקוף, שאפשר מבטים לא מוגבלים אל החוץ למעשה חשף את עצמו לצפייה ומציצנות מן החוץ. השקיפות הטוטלית אשר יצרה מצבי פיקוח ומעקב, צופה-נצפה, קיבלה לאחר מכן דרגות של אטימות (opacity) ורפלקסיביות; המבט אל הפנים נאטם והוחזר לצופה. במובן זה האוטופיה הפכה לדיסטופיה; החומר הטכנולוגי (זכוכית) שנשא הבטחה לחופש הפך לחומר המעורר חרדה.

המושג "דיסטופיה", כז'אנר ספרותי וקולנועי, מתאר מציאות מוקצנת ומסויטת של פרקטיקות קיימות המושלכות לעבר העתיד, אשר לרוב נשלט על ידי טכנולוגיה. טומומי אישיאמה (Ishiyama), במאמרה אחים קטנים בטוקיו (עמ' 106), מאתרת את האייקון הפנאופטיקוני בעולם הדיסטופי של סרטי האנימציה וספרות המדע הבדיוני היפניים ובעיר הממשית עצמה, שבה הארגון המרחבי סביב המרכז הריק מקביל למבנה החברה היפנית; האח הגדול מתפרק למערכת פיקוח חברתית של אחים קטנים.

אותו מבט פנאופטי נמצא בעבודתה של עפרי כנעני Dungeon (עמ' 116), ואילו פנאופטיות חברתית עולה מהדיון של יעל מונק בסרט עשר, במאמר האישה האסורה / העיר האסורה (עמ' 146).

רֶם קולהאס (Koolhaas), במאמרו פרויקט חידוש כלא פנאופטיקוני (עמ' 96), מצביע על הקשר הבלתי נפרד בין ארכיטקטורה לאידיאולוגיה. שוב ניתן לראות, כפי שפוקו מציע, כי פרקטיקות הופכות לאופני חשיבה עם "לוגיקה משלהם, אסטרטגיה משלהם, עדות משלהם, היגיון משלהם". תפיסתם של קולהאס ו-OMA בקשר לחידוש מבנה בית הכלא, מייצרת גמישות פרגמטית המשמרת עדויות לאידיאולוגיות עבר על מנת למנוע את הפיכתה של אידיאולוגיה חדשה לפרדיגמה. דרור ק' לוי, במאמר ההיעלמות הגדולה: מזמן למרחב ולהפך (עמ' 164), רואה בפרויקטים האורבניים של קולהאס תגובה להתפוררותה של העיר בתוך המהלך, שאותו משרטט המאמר, של קריסת המרחב לתוך הזמן.

בלוק קונטרול מעלה הקשרים נוספים לשליטה ומרחב. מגדרות ומחסומים ממשיים במרחב, דרך המבט החברתי המפקח שאותו מגלה הקולנוע ועד אותם כוחות טבע וכוחות טכנולוגיים שיצאו מכלל שליטה - שכל שנותר הוא לכנות אותם "כוח עליון".

את המאמרים והעבודות המוצגות בגיליון זה מלווה מערכת מעקב פנימית מודעת לעצמה, חתימת ברקוד המאפשרת קריאה ופענוח במערך הרשתי המצליב בין קודים שונים של שליטה ובקרה: [אידיאולוגי], [פיזיולוגי],[טכנולוגי], [עצמי], [כוח עליון]. מערכת קידוד זו נארגת לכדי רשת מורכבת של הקשרים, אשר בנוסף להיותה מיפוי של הגיליון על חלקיו השונים, ממפה מחדש את המושג קונטרול.

בלוק 02 / קונטרול - עיר / מדיה / תיאוריה / ארכיטקטורה, עורכים ראשיים ומייסדים: כרמלה יעקובי וולק ויפתח אלוני, עריכה בפועל: שירה שפרכר, עריכה: ענת מסינג, יעוץ ועריכת משנה: עינת מנוף, עריכה גרפית עיצוב והפקה: קובי פרנקו, גילה קפלן, עיצוב גרפי: נירית בנימיני, תרגום: אנאלו ורבין, עריכה לשונית והגהה: דפנה בר-און.

עבודה של מאיה כהן לוי:

מתוך הגליון מאמרו של נמרוד אביעד: שיבולת

בתחילה היו ניסיונותיהם פשוטים למדי. לפחות כך נדמה מתוך התבוננות מפוכחת ולמודת טכנולוגיה של צופה בן זמננו. תוך שימוש חוזר באותה טכניקה "חלוצית" שהוכנסה לא מכבר לשימוש המוני למחצה - קריאה וכתיבה - חשבו שומרי הסף האמריקנים לקטלג ולאפסן את זהותם של כל אותם רבבות פרטים אשר החלו מידפקים על שעריהם בקצב הולך וגובר באותן השנים. "העולם החדש" גילם עבור מהגרים אלו את האפשרות הנחשקת לעצב מחדש, כטוב בעיניהם, את חייהם ואת זהותם. למרבה האירוניה, כמיהה זו אל מציאות אחרת, חדשה וטובה יותר, התבררה עד מהרה כאפשרות שאינה בת השגה, עת תויגה זהותם של מהגרים אלו מחדש על ידי מארחיהם. כעת היו הם "האחרים".

הבהלה לזהב בשנת 1848 ופתיחתו של המרוץ לבנייתן של מסילות הברזל הבין-מדינתיות סימנו את הביקוש. עשרות אלפי מהגרי עבודה ממוצא סיני סימנו את ההיצע. עד העשור השמיני של המאה התשע עשרה הגיעו כמאה אלף מהגרי עבודה סינים לחופי ארצות הברית, שבעים וחמישה אלף מתוכם בקליפורניה בלבד. זרמי הגירה אלו, אף שהשתלבו במשלחי יד שונים לגמרי מאלו של הלבנים, בדרך כלל בשכר זעום בהרבה, שימשו עד מהרה כמטרה לחיציה של תעמולה קסנופובית מונעת בדלק המיתון של שנות השבעים. "על הסינים לעזוב, ועל אנשים טובים להישאר" ("Chinese must go and good men stay") קראה סיסמתו של הלאומן אייזק קאלוך (Issac Kalloch), שנבחר ב-1879 לראשות עיריית סן פרנסיסקו על בסיס מצע זה בלבד. ואכן, תוך מספר שנים חסם חוק ההרחקה הסיני, שחוקק על ידי הקונגרס האמריקני בשנת 1882, את כניסתם של מהגרי העבודה הסינים לארצות הברית ואִפשר רק את הגעתם של מהגרים בני מעמד מובחן, בהם דיפלומטים, סוחרים וסטודנטים.

הרחקת ציבור מהגרי העבודה הסינים הציבה בפני האמריקנים בעיה חדשה. הקונגרס, נאמן לעקרונות שלטון החוק הדמוקרטיים ולאיסור הנכלל במסגרתם באשר לחקיקה רטרואקטיבית, לא יכול היה למנוע את כניסתם של מהגרי עבודה סינים, שכבר נמצאו בארצות הברית לפני כניסתו של החוק, עם שובם מביקור בארץ מולדתם. הצורך בניהולה של זכות שיבה זו הוליד את יצירתו של משטר פיקוח מורכב, אשר נועד להבטיח כי אלו העוזבים את ארצות הברית יהיו אותם אלו שגם חוזרים. ההליך התנהל כך: המהגרים העוזבים פנו לבית המכס בבקשה לקבל "תגית לבנה" (White Tag). לשם כך נרשמו גובהם וסימניהם הפיזיים המיוחדים (כדוגמת צלקות, גומות חן וכו'). תגית לבנה זו הוחלפה לאחר מכן, בעודם על סיפון האונייה, ב"תעודה אדומה" (Red Certificate), אשר סימנה את האישור הנכסף לשוב לגבולות ארצות הברית.

מערכת בירוקרטית זו, אשר קשרה באופן הכרחי בין זהותו הביולוגית של מהגר העבודה הסיני לבין זכויותיו הפוליטיות כתושב קבע בארצות הברית, לא הייתה, למרבה צערם של פקידי ההגירה האמריקנים, מושלמת. למעשה, ליקוייה המבניים הביאו לכך שרבים מן המהגרים היוצאים את הארץ, אשר נבצר מהם מלשוב, סחרו בתעודותיהם האדומות וכך אפשרו למאות רבות של מהגרים חדשים להיכנס בשערי המדינה. כפי שהעיר בעוקצנות נציגה של מדינת קליפורניה בקונגרס, ויליאם מורו (William Morrow): "תעודת החזרה המוענקת על ידי החוק הקיים, למרות ייעודה לזהות את האדם אשר לו הוענקה, הנה מסמך שימושי הרבה יותר, שכן היא עשויה לשמש לשם זיהוים של אלפים רבים אחרים באותה הוודאות". אותה תעודה, העיר מורו, אשר תוכננה לשם הגנתם של האמריקנים, הוכחה כחסרת תועלת לחלוטין.

כישלונה של מערכת הזיהוי נבע מכך שפקידי ההגירה האמריקנים לא השכילו, ברוב המקרים, להבחין בין סיני אחד למשנהו. בעיניהם של פקידים אלו הפכה זהותו של הסיני לתופעה גנרית, נטולת וריאציות בעלות משמעות. מסיבה זו, אופציית הצילום שנוסתה לא יכולה הייתה להועיל, מכיוון שלמעשה רק שכפלה חזותית את אותה זהות ביולוגית אין-ספור פעמים. ומאותה הסיבה ממש, שיטת הרישום של מאפייניהם הפיזיים של המהגרים, אשר הפכה לשיטת הרישום העיקרית, התמקדה במאפייניהם הפרטיקולריים, כמבקשת מאלו שיעניקו שוני לאותה מסת פרצופים בלתי מזוהה. שיטת רישום זו נכשלה אף היא, שכן במרבית המקרים המקום שהושאר לפקיד ההגירה על מנת להותיר את התרשמותו מן המהגר היה צר מדי, והתרשמות זו הייתה ברוב המקרים סובייקטיבית עד מאוד ובלתי מדויקת. על אף ניסיונות חוזרים ונשנים לשפר את מערך הזיהוי של מחלקת ההגירה האמריקנית לא ניתן היה להגיע לתוצאה משביעת רצון, ולבסוף הפכה מערכת זו לבלתי נדרשת, עת החליט הקונגרס האמריקני לשלול את כניסתם של כלל מהגרי העבודה הסינים אל גבולות המדינה. חקיקה זו, אשר הותירה את המהגרים הסינים ששהו באותו זמן מחוץ לגבולות המדינה נעדרי יכולת לשוב אליה, אושרה לאחר מכן בפסיקתו של בית המשפט העליון הפדרלי.

יותר ממאה חלפה, ואולם מצב האחרוּת שבו היה מצוי מהגר העבודה הסיני מהדהד בעוצמה בחיינו אנו. יותר מכול מהדהדות תוכניות הפעולה של מִנהל ההגירה האמריקני אל מול ה"איום" הסיני, תוכניות שלא יצאו לבסוף מן הכוח אל הפועל. נוכח חוסר התועלת שייצגה אפשרות הצילום, והיעדר המעשיות שביטא הליך התיאור המילולי, הציע הארי מורס (Harry Morse), לשעבר השריף המיתולוגי של מחוז אלמידה (Alameda), כי פקידי המכס ישתמשו בטביעות אגודליהם של המהגרים הסינים לשם זיהוים. "המבחן הנו ודאי וזול", קבע מורס. כמו כן, "להבדיל מתמונה, המתעדת את מאפייניו המשתנים של האדם, תבליטיו של העור אינם משתנים לעולם". וכך, לשם זיהוים של מתחזים, לשם ניפוים של אלפי "בלתי רצויים" מִכניסה אל תוך גבולותיה של ארצות הברית, הציע מורס שיטה, אשר בוודאי נותרה אי שם במעמקי תת-ההכרה הבירוקרטי של המדינה האמריקנית. אי- הוודאות באשר לזהותו של הפרט, צדה השני של חוויית "העולם החדש", הביאה את מהנדסי החברה האמריקנים להגות שיטה אשר תרדד את מכלול מאפייניו של אדם להופעה ביולוגית אחת בלבד - דפוסי רכסיהן של אצבעות ידיו.

* * *

"The body is truly one!", הכריז הנרי פולדס (Henry Faulds) במאמר שפרסם בכתב העת קצר החיים דאקטילוגרפיה (Dactylography) בשנת 1922. זהותו האישית של האינדיווידואל יכולה להיות מכופלת, משולשת ואף מרובעת, אין זה משנה. באפשרותו של האדם לבחור להיות ד"ר ג'קיל ביום אחד ומר הייד ביום אחר, אין בכך מאום; הגוף הנו אחד, ובאמצעות מעקב אחר מאפייניו הביולוגיים הקבועים ביותר של הפרט - טביעות אצבעותיו - ניתן להתחקות אחר זהותו במרחב ובזמן. באמצעות גוף האדם, ובמקרה זה טביעות אצבעותיו, מצאו לעצמן הרשויות דרך חדשה ומהימנה לנהל ולפקח על סכנות פוטנציאליות לגוף הפוליטי המודרני עלום הפנים - על ידי שליטה בגופים שנחשדים כמסוכנים. אולם בנסחם את עקרונות שיטת הזיהוי באמצעות טביעות אצבעות ביצעו חלוצי התחום דבר מה יוצא מגדר הרגיל; במעשיהם הם יצרו קישור בין גופו של הפרט לבין רשומה מוסדית הנמצאת בחזקתה של המדינה. זהו קישור שבו תמכו כולם: שופטים, מחוקקים, פקידים, מדענים ולמרבה הפליאה אף הציבור באופן כללי. זהו קישור אשר מבטא בצורה החדה ביותר את המצב הפוליטי החדש (או שמא יש לומר: ביו-פוליטי ) ואת הקשר המודרני בין האזרח למדינתו; במסגרתו, שייכוּת לגוף הפוליטי אינה עוד השתתפות רצונית ואקטיבית במנגנוניו, כי אם ניכוסם ורישומם של חלקיו הפרטיים והבלתי מוגנים של האדם - תפקודיו הביולוגיים של גופו, חייו החשופים - אל תוך הלוויתן. מהלך ביולוגי - רישומי זה, שאותו העלו פקידי המדינה האמריקנית אך כאפשרות בסופה של המאה התשע עשרה, הפך למציאות מוכרת בחייהם של מיליוני ה"אחרים" הפוקדים מדי שנה את גבולות המדינה האמריקנית כיום. עבור מבקר אחד, הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן (Giorgio Agamben), היוותה מערכת הפיקוח החדשה את הבסיס לסירובו להגיע לארצות הברית לסדרת הרצאות מתוכננת.

עם תחילתה של שנת 2004 פירסם אגמבן גילוי דעת בעיתון האיטלקי La Repubblica. בגילוי דעת זה, שכותרתו: "והיה והמדינה תחטוף את גופך", הוא מפרט את הסיבות בשלהן סירב לעבור את תהליך קבלת אשרת הכניסה לארצות הברית, הכרוך בקטלוג טביעות אצבעותיו של המבקש בתיקי מנהלת ההגירה האמריקנית. כפי שניתן לנחש, סירוב זה אינו קפריזי או קפקאי במהותו. סירוב זה מבטא במחווה אחת את עקרונות הגותו הפילוסופית של אגמבן, אשר הגיעה לשיאה עם פרסום ספרו: הומו סאקר: הכוח הריבוני והחיים החשופים (Homo Sacer: il Potere Sovrano e la Vita Nuda).

אגמבן טורח ומציין כי סירובו אינו מרמז רק על רגישותו של אדם, אשר הוכרח להתייצב לפתע אל מול הליך אשר במשך שנים רבות היה שמור אך ורק עבור אלו שנחשדו בפלילים או אלו שנרדפו פוליטית. אם זו הייתה הסיבה, כי אז אולי מוטב היה שנעמוד באותם הליכים מבזים ולו רק לאות הזדהות עם אותם פרטים אשר היו מושאי ההליך לפנים. "הבעיה שלפנינו", קובע אגמבן, "משתרעת הרבה מעבר לרגישות פרטית. בעיה זו נוגעת בלא פחות מהסטטוס הפוליטי-משפטי הנורמלי (ואולי מוטב: הביו-פוליטי) של אזרחים במסגרת המדינות שבהן אנו חיים, ושאותן נוטים אנו לכנות דמוקרטיות". כפי שראינו, פיקוחה של המדינה על אזרחיה, המתאפשר בימינו באמצעים טכנולוגיים רבים ומגוונים, לא החל בשנים האחרונות, אולם, לשיטתו של אגמבן, ישנו סף אחד באשר לשליטה ולפיקוח על הגוף האנושי, אשר חצייתו תסמן מצב מדיני גלובלי חדש. "רישומן האלקטרוני של טביעות אצבעות ושל הרשתית, קעקועים תת-עוריים והליכים דומים אחרים חייבים להיתפס כחלק מסף חדש זה". כיצד יש להבין את טענותיו של אגמבן על אודות אותו סף חדש שהולך ונחצה ביחסים בין האזרח למדינתו? נראה, לאור הגותו של אגמבן, כי יש לחזור לאותו רגע מכונן שבו הפכו חייו החשופים (bare-life) של האדם, זהותו הביולוגית ולא יכולתו לקיום פוליטי, לחומר העומד בבסיסה של הפוליטיקה

. בעקבות חנה ארנדט מתבונן אגמבן בהכרזת זכויות האדם והאזרח מ-1789 ובהכרזות הרבות שבאו בעקבותיה, בעיקר במאה העשרים. לשיטתו, עלינו להתחיל ולהתייחס להכרזות אלה "בהתאם לתפקידן ההיסטורי האמיתי בעיצוב מדינת הלאום המודרנית." מתוך התבוננות זהירה נלמד כי הכרזות הזכויות "מייצגות את דמותו הבראשיתית של חותם החיים הטבעיים בסדר המשפטי-הפוליטי של מדינת הלאום." אותם חיים חשופים מתקדמים לעבר חזית מבנה המדינה והופכים כעת "ליסודות הארציים של הלגיטימיות והריבונות שלה." עיון בסעיפי ההכרזה מאשר את הנטען. הסעיף הראשון קובע בחגיגיות: "כל בני האדם נולדים ונשארים בני חורין ושווי זכויות". לידה זו, החונכת את עידן הביו-פוליטיקה עם הפיכתה למסד שעליו ייבנה הסדר הפוליטי החדש, נעלמת עד מהרה אל תוך תצורת האזרח בקרבו משומרות הזכויות (סעיף 2: "מטרתה של כל התאגדות פוליטית היא השמירה על זכויותיו הטבעיות והבלתי מתבטלות של האדם"). ולבסוף מכוננת אף הריבונות הפוליטית, אשר מקורה, כמובן, באומה (סעיף 3: "מקורה של כל ריבונות הוא, לפי מהותו, באומה"). "ה-nazione (אומה), הנגזרת אטימולוגית מ-nascere (להיוולד), סוגרת כך את המעגל הפתוח של לידת האדם."

עקרון "הילידות" ועקרון "הריבונות" לא צעדו שלובי זרוע עד להופעתה של הביו-פוליטיקה המודרנית. במחיצתו של המשטר הישן (ancien r?gime) סימן עקרון הילידות והיווצרותם של החיים הטבעיים רק את כינונו של הנתין, אדם אשר קיבל על עצמו את מרותה של סמכות מלכותית או שיטה משפטית מסוימת. כעת מסמנים אלו את היווצרותו של יצור חדש: "הנתין הריבוני" (sovereign subject), אדם אשר מעצם לידתו, וזו בלבד, מכוּנן הסדר הפוליטי שאליו ישתייך מעתה.

וכך, כאשר לידתו של האדם במסגרת טריטוריאלית מוגדרת הופכת למקור תוקפה של אזרחותו ולמקור הריבונות כולה, אין להתפלא נוכח הגידול המהיר באותם חוקים ותקנות שכל ייעודם בבירור השאלה מיהו אזרח ומיהו אדם סתם. "השאלה 'מה הוא צרפתי? מה הוא גרמני?', שלא היוותה עד לאותו רגע בעיה פוליטית…, מתחילה עתה להוות בעיה פוליטית מהותית, הנתונה ככזו להגדרה מחודשת תמידית, עד כי לגבי הנציונאל-סוציאליזם, התשובה לשאלה 'מה ומי הוא גרמני?' (ומכאן גם: 'מה ומי אינו גרמני?') נהפכת מיד לחופפת את המשימה הפוליטית העליונה." וכך, "אחד המאפיינים המהותיים של הביופוליטיקה המודרנית (שיאמיר במאה העשרים עד לכדי ייאוש) הוא הצורך שלה בהגדרה מחודשת ותמידית של סף החיים המבחין ומפריד בין מה שבפנים למה שבחוץ."

התפיסה המזהה בגופו של הפרט את התשתית לקיום הפוליטי בימינו, תפיסה אשר הנביעה עד מהרה את אותה הבחנה תמידית בין זה שבפנים לבין זה שבחוץ, היא זו החוזרת ומהדהדת בעוצמה עת נדרשים אנו לרשום את מאפיינינו הביולוגיים אל תוך המכניזם של המדינה, אם ברצוננו להיחשב כאזרחים טובים. פעולת רישום זו, המונעת בזמנים שונים מתכליות הנחזות כמובנות וכרצויות כשלעצמן, כגון ביטחון ויעילות כלכלית, מרדדת בצורה מופתית את קיומה הפוליטי העודף של החיה האנושית אל מאפייניה החשופים בלבד, אל טבעה הביולוגי הבראשיתי. פעולת רישום זו הנה, כפי שמאותת אגמבן, בלתי נמנעת, במיוחד לאור התחפרותו של המצב הביו-פוליטי והרחקתו של סף החיים שוב ושוב. פעולת רישום זו הנה הביטוי העדכני לכוחו של הריבון להוציא מן הכלל, להרחיק ולהפקיר את אלו המוכרזים כבלתי שייכים, את אותם חיים חשופים, ובכך לכונן את הפוליטיקה האנושית.

הבנת חשיבותה של פעולת ההוצאה מן הכלל והאופן שבאמצעותו פעולה זו מצביעה על סיפּו של הסדר הפוליטי, היא משימתו של אגמבן. במסגרתה הוא תר אחר תנאי האפשרות של הפוליטי - אחר מבנהו היסודי. הלוגיקה של הריבונות הנה לוגיקה של הוצאה מן הכלל. "הריבון הוא מי שהוסמך בַּחוק, והוסמך כַּחוק, להפקיר חיים במקרים יוצאים מן הכלל, ואף הוסמך לקבוע אילו הם המקרים היוצאים מן הכלל שבהם אפשר להפקיר חיים." וכך, גופו של הנתין הוא המוצב כמושא כוחו של השלטון הריבוני. כוחו המרחיק של הריבון הוא הוא התנאי לעצם קיומו של "פנים" פוליטי שבמסגרתו שותפות יכולה להתקיים. "פנים זה, הפוליטי, מוגדר על פי ההבחנה בין ידיד לאויב, אבל ההבחנה זקוקה לריבון שיקבע מיהו אויב וידע להבחין בינו לבין הידיד."

כך, ובשונה מפוקו, אגמבן אינו מזהה את הופעתם של החיים החשופים בפוליטיקה המודרנית בהתערבותו הטיפולית או הממשמעת של השלטון בחיים, כי אם בעצם היחשפותם של החיים, לראשונה, כסובייקט פוליטי, כאותו דבר מה המוצב על כף המאזניים בכל עימות פוליטי. "הפקרת החיים", אותו יחס בסיסי שעליו הושתת הכוח הריבוני למן העת העתיקה, מקבל במציאות הפוליטית המודרנית משמעות קיצונית עת הופך מצב היוצא-מן-הכלל ("מצב החירום", בכינויו המשפטי) למצב של קבע, והוצאתם מן הכלל של החיים מתחילה לגלוש אל חיי היומיום בשם ההגנה על עצם קיומם. במציאות זו מחליף "המחנה" את "העיר" כפרדיגמה החבויה של המרחב הפוליטי. אותו "מרחב שנפתח כאשר מצב היוצא-מן-הכלל מתחיל ליהפך לכלל" הוא זה שבמסגרתו מפתח הריבון ללא הפסק מנגנונים ושיטות לניהולם המיטבי של חיי "אזרחיו", ותוך כדי כך מוודא בקביעות מי דינו הפקר, ומי הוא זה שאך מועמד, לעת עתה, להפקרה.

***

האם תחזיותיו של אגמבן, המתממשות בעוצמה אל מול עינינו, מבשרות במובלע על שינוי העתיד להתרחש? האם נדונים אנו לחיים שלמים שבמסגרתם נידרש, פעם אחר פעם, להגות את המילה "שיבולת" ולקוות כי אף בפעם זו נימצא בצדו הנכון של סף החיים, מוכלים ולא מורחקים מליבת הריבונות? דומה כי השינוי עשוי להגיע דווקא מכיוון בלתי צפוי. יכול ובאמצעות אותה טכנולוגיה, המכפיפה את זהותנו האישית למאפייניה הביולוגיים גרידא, נשכיל להיפרד, בשנית, מגופנו הגשמי לעבר זהותנו החופשית. הגוף האנושי המולד, המגיש עצמו לניהולו המפקיר של הריבון, הוא אמנם, כפי שהעיר פולדס, אחד, אך מיהו הערב לכך שחלקיו הפרטניים של אותו גוף, אלו המשמשים כמושא רישומו של הפרט אל מנגנוני הכוח הפוליטיים, לא יוחלפו באחרים? בחיפושו האינסופי של האדם אחר שיטה, אשר תאפשר לו אחת ולתמיד לזהות מיהו אויב ומיהו ידיד, התבסס הוא על קדם הנחה הרואה בגוף הביולוגי את חזות כל האנושי. ומשכך, משתוקק כתמיד לבטא את יחודיותו המשתנה ותוך כדי כך להימלט מאותם מנגנוני כוח מפקחים, לא נותרה לאדם ברירה כי אם לעצב את אישיותו על דרך עיצובו מחדש של גופו. אותה מחשבה מרדדת אשר קישרה בין הגוף למדינה היא לפיכך זו שאולי תשחרר את האדם מהגוף שעמו נולד, וכך אף את הפוליטיקה (או שוב, הביו-פוליטיקה) שיצר בדמותו.

נמרוד אביעד הוא מתמחה בבית המשפט העליון, בוגר הפקולטות למשפטים של אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

עבודה של גיא רז:

© כל הזכויות שמורות לכתב העת בלוק

בלוק 02 - קונטרול - כרמלה יעקבי-וולק יפתח אלוני (עורכים ראשיים)