» טקסט  » כתבי עת  » ספרים חדשים בספטמבר 2006       חזור

מסמרים - איזה יופי, גליון 3 (03)
מאת: אמיר רותם - עורך

ההוצאה: מסמרים ב"איזה יופי" סיפורים מאת יואב אלוין, שאולי מפליל את המנקֶה במעשה נורא, לילך גליל, שעוסקת בפריכותם של יחסים ובזהות מינית, רונית ידעיה, שמתעניינת בהתפוררות, של יחסים וצפרדעים ויואב רוזן, שמאפשר לפצועת פיגוע לשקול מחדש את חייה. רון כחלילי משחזר את מסעו למחוז נידח בסין, שם מגדלות נערות מקומיות את שיערן רק כדי למכור אותו בשוק האזורי, שמשרת את תעשיית היופי הגלובלית וצור שיזף נזכר איך התאהב בצעירה מהפנטת במאלי, שבאפריקה המאובקת והענייה. שאול ביבי מנסה להבין למה העולם כל כך מגעיל בעיניו ומוצא לכך סימוכין בכתבי הקודש. יעקב רונן מורד משלב צילומים נפלאים של שבעה יוצרים והוגים מזרחים בקטעים מתוך יצירתם.

עלא חליחל יצר מערכון אבסורדי שמדגים את הדילמות הלא אנושיות שעומדות בפני אדם שהוא חייל. שהם סמיט ואורה עריף, יצרו יחד קומיקס שמסופר מפיה של אשה שנרצחה בידי בעלה. בצילומים של יאיר ברק הטבע פצוע.

פרק ערוך מחדש מתוך "אלף לבבות", הרומן הגדול של הסופר המנוח דן צלקה, מדגים שוב את כישרונו הנדיר וקטע מתוך ספר חדש של הסופרת הבריטית המצליחה זיידי סמית מבהיר מדוע כה הצליחה אצל המבקרים ואצל מיליוני קוראים ברחבי העולם.

תוכן העניינים:

+ מחשבות בריח לימון | יואב אלוין | סיפור
"הראש נח על צידו וטבעת לבנה של בועת סבון אוורירית מלטפת את סביבותיו"

+ מכונת תפירה | לילך גליל | סיפור
"אני מוריד את הראש, דוחף את האף לגופייה ומריח אותי ואת אשר עושים אהבה"

+ נוכריות | רון כחלילי | רשמי מסע
"בחדר גדול מבשלים שני עובדים כמות עצומה של שיער אדם בדודי ענק"

+ מות הקרפד | רונית ידעיה | סיפור
"הצפרדעים שחו במהירות לעבר השני, אבל התסיסה השיגה אותן"

+ נועם חובלים | יעקב רונן מורד | התבוננות
"ואני, אני השלכתי עצמי מנגד, יצאתי למסע תיעודי בסיפור המזרחי"

+ בראשית ברא אלוהים את הרע | שאול ביבי | מונולוג
"אני חש גועל. כל יום, כל היום, כל החיים, והוא עומד לי פה, מאחורי הענבל ממש"

+ החייל המסור נהייה מפקד | עלא חליחל | סיפור
"חיילים לא משלמים כסף. לחיילים מותר הכול. הרי אנחנו מגינים על המולדת"

+ גלויות | יאיר ברק | צילומים
"העין מגורה ומתפתה לפני השכל"

+ על היופי | זיידי סמית | פרק מרומן חדש
"כולם מקבלים טיפול מיוחד - שחורים, הומואים, ליברלים,
נשים - כולם מלבד הזכרים הלבנים האומללים"

+ אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים | יואב רוזן | סיפור
"נפצעתי בפיגוע," היא התחילה, ורחלה מצמצה לרגע. "זה שהיה בתחנת אוטובוס"

+ ככל שהאשה יותר יפה ככה הלב שלך יותר כואב | שהם סמיט ואורית עריף | קומיקס
"אחרי שבעלי רצח אותי המשטרה הגיעה ולקחה אותו"

+ פטמטה | צור שיזף | רשמי מסע
"בצרפתית האפריקאית לא אומרים לבן - בלאנש - אלא בלונד. אני הייתי בלונד"

+ מראה סמרקנדה מבעד לדמעות | דן צלקה | פרק מרומן
"אלק התיישב בתא. גוויית הזקן זרמה ברוח כמו צמח שחור"

מתוך הגליון: מחשבות בריח לימון | יואב אלוין

יואב אלוין יליד ירושלים, מתגורר בתל אביב. ספרו הראשון "מרק" ראה אור בשנת 2002 בהוצאת כתר וזכה בפרס ספר ביכורים. פרקים מתוך הרומן בכתובים "יולה" הופיעו בגליון מסמרים הראשון.

יואב. במלרע היא קוראת לי יואב ואני במקום אחר, טוב יותר מהמלעיל.

"המנקה הקודמת פוטרה כי לפינות לא היתה חשיבות מיוחדת."

היא מדברת אל הפדחת שלי מלמעלה (עומדת), בעודי מתכופף להזליף חומרי ניקוי בשיפולים המתעגלים של האסלה. אני נוטה להסכים איתה: פינות נסתרות ועיגולים חלקים הם מרבץ פורה לחיידקים. אני, מעצם היותי מנקה שהתיימר ליסודיות ויעילות על גבי מודעות מסוגננות שהוצמדו לעצים, חובתי היתה עכשיו להבריק במיוחד. לא הרגשתי מאוים - נוח לי יותר (כשאני מנקה), ששמי יתנגן במלעיל.

במלעיל מנקים טוב יותר, כך למדתי מנשים שידעו להבריק בתים של אחרים תמורת כסף טוב ומחמאות מפוקפקות. היום צריך להניח לחומרים לפעול את פעולתם - לאפשר לזמן לעשות את תפקיד הכימיקלים, אבל אני לא פוטר את עצמי מלסייע לחומרים החדשים להפיק את מרב התועלת.

המראה מטעה. אני שקוף עור, בעל שיער בהיר ועיניים מימיות, שמשתלבות טוב עם המראה הכללי. כך גם משפחתי מהצד הנשי המושפל, בהירות מראה עם גֶנים של מטאטא וסמרטוט רצפה.

יש לי ידיים גדולות, בין שלבי תריסים נפצעו לא פעם, ועכשיו יש הוראה ברורה לנקות את מאה וחמישים שלבי הפלסטיק הלבנים בחדר האורחים. זה לא מספיק למחות את האבק מחלקו העליון והתחתון של התריס, אומרת גברת גורן, "עם קיסם של אוזניים, אתה דוחף אל תוך החריץ הזה... כאן, אתה רואה, איפה שהשלבים מתלבשים אחד בתוך השני - שם נחקק האבק. זה פטנט שלמדתי מהתימנייה, שעבדה כאן עד יומה האחרון." כך, בעזרת מילים ופנטומימה היא מלמדת אותי לנקות בשבילה. זו הפעם החמישית שאני מנקה את הדירה של משפחת גורן, שעיצוב עכשווי שולט בה ביד רמה ובמחשבה תחילה. כך יש ביכולתי להבין את האישה המשתרכת בחשדנות סביב רגלי היחפות, מקפידה עיניה על כל פעולה שלי. אילו לא הייתי אני, הייתי חושש מהמחשבות המשתלטות עלי בכל רגע שאני לבד עם המטלית ועם עצמי. כשהמלעיל אופף אותי, אני יכול ליהנות מנוכחותה של גברת גורן. אני נע ממקום למקום - אולי בהמשך אצליח להבהיר שאין לי סדר קבוע בהיררכיית הניקוי - אבל בסופו של יום מפרך, עם גריפת המים והלכלוך אני גורף גם מחמאות ומשאיר הוכחות נוצצות בשטח. חה.

אני מטפס על סולם לנגב לתריסים את האוזניים. הימים ימים של טרום חמסין ואובך שיגיע ממדבריות אפריקה, והזמנים הם רגע לפני חירות. אותי זה לא מטריד - פסח זו תקופה של כסף טוב. מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע, מבלבלת לי את הרגלי ההאזנה - ניקיון יסודי משתלב מצוין עם צלילי עוּד ודרבוקה שמשמשים קול שני לקולה המסתלסל של אום-כולתום. במלעיל.

מלעיל זה עייפות הנשמה, ובמלעיל היתה אחותי חורקת בירכיים - נטולת גאווה, מחליקה על מרצפות מסובנות, מברשת קש קשה בידה והיא מברישה: יד אחת תומכת והשנייה מדגדגת ברכות את הבלאטות. על הכתפיים הקטנות רקדו כתפיות כותנה דקות שהחזיקו שמלה רחבה וגדולה במידה - רק שלא תגדל מהר. אבל מידותיה עדיין היו קטנות וקסמים שלטו בתנועותיה הנחרצות. צעירה ורכה, עשר שנים היו חייה אז. גיל צעיר זה זמן טוב להפנים, לעבד ולדעת ששום דבר לא ילך לאיבוד, כך לימדו אותי אחיותי הגנטיות הגדולות. וכדי לא ללכת לאיבוד, הפנמתי. גם בשבילה. הברירה שניצבה מולה ציוותה להפנים, לספוג, לבלוע בלי יכולת ללעוס ולעכל בו ביום שהתעוררה על הרצפה הרטובה והמסובנת: השמלה, שרק כמה דקות לפני כן עיטרה בחינניות את תנועות שמחת הגוף, היתה להוכחה שמשהו השתבש. מת האריג, ניטלה ממנו חיותו ובשארית סיביו האחרונים נצמד לגופה בנחשולי קפלים רטובים, מבקש לשאוב ממנה חיים. הראש נח על צידו וטבעת לבנה של בועת סבון אוורירית מלטפת את סביבותיו. גם אני בהיתי במתרחש, צפיתי בו חסר אונים, משהו שהיה מעבר לי נמשך אל המחזה. חשתי את גופי נפרץ ממני. הייתי מוקסם ומרותק ומשותק ונפעם. ראיתי אותו בא מאחוריה בגניבה ומפנים אל תוכה את זכרותו הקשה: הפשלה מהירה של חצאית פרחים ירקרקה, קריעת תחתונים מהירה. רעידת גוף בלתי נשלטת של ילדה, אחיזה יציבה של מותניים צרים. אחיזת איבר חמסני מכוון את דיוק החדירה. איומה. קריעה. ביתוק ראשוני. נוזל אדום בתולי. צעקה גדולה. התעלפות. פליטת אנחה. כפולה. פליטת אנחה בודדה. שאיפה ארוכה וגוף גברי רוכן על הקטנה. נח לרגע את פורקן השפיכה. לא בתוכה. לא לידה. על עורה וזוחל לבן וצמיגי על פרחי השמלה.

ומיד רעש: רכיסת רוכסן זריזה סילקה את השקט אל מחוץ לכותלי החדר, שהנכיח ריח כבד של פחד ותשוקה, של אונות מתפקעת. של מעשה שחייב לחזור על עצמו.

היא התעוררה, ניערה קלות את ריסיה והאיצה בעיניה להיפקח בבהייה מבולבלת וכואבת. הידיים שקרצפו את הרצפה כשלו עכשיו מלשאת את הגוף הנבזז; בשארית כוחה נשאה את פלג גופה העליון, נתמכת על ידיים רועדות ועור מחורץ ששהה במים רבים, עיניה חיפשו משהו שיחזיר אותה אחורה בזמן, אחורה אל הניקיון. היא שלחה יד ארוכה אל המברשת, קירבה אותה צמוד אל חזהּ ונשכבה לצידה. השגיחה בי ניצב מעליה. אישוניה מילאו את גלגל העין, והשחור גבר וכיסה על תכלת המבט. עפעפיה נחלשו. היא נרדמה.

"עם השנים למדתי להמעיט במחמאות," אומרת גברת גורן ומעבירה לי חומר ניקוי חדש. "מנקים עושים שימוש לא טוב בקומפלימנטים." היא מאבחנת את הלכות הניקוי שלי: "יש לי תחושה שאצלך זה בדם, הניקיון." היא נוטלת מטלית יבשה ומנגבת טיפות מים שהתנפצו על מרצפות השיש סביב הסולם. נוכחותה ממלאת את הבית גם במקומות שהיא לא נמצאת. היא מטיילת עם מכל ספריי סחלבים ומתיזה רסיסים באוויר, מעבירה אצבע ארוכה על מסגרות התמונות.

"אולי כדאי שתחזור עכשיו אל חדר האמבטיה. חומצת הלימון תכף תתייבש ויהיה לך קשה לקרצף את החומר. אחר-כך תחזור לתריסים." אני ממושמע, יורד מהסולם והולך בעקבותיה. הגוף שלה לא מזכיר לי דבר. היא ניצבת בפתח הדלת בעודי כורע על ברכי ומזליף מעט מים פושרים על החומר שיבש, ובעזרת ספוג רך אני משפשף את האמייל הלבן. ישבני פונה אליה ואני לא חושש, למרות שבגדי ניקיון מטונפים הם לא ערובה להגנה. ריח הלימון של הניקוי נבלל בבושם עדין שמסתנן אל נחירי ומוהל לי מחשבות. "איך זה שאתה לא משתמש בכפפות?" היא אומרת בקול מופתע. "בשבוע הבא שתבוא לנקות, אני אקנה זוג נוסף שיהיה לך כאן באופן קבוע!"

"אני לא בטוח שיש כפפות במידה של כפות הידיים שלי," מציג לפניה את ידי שמכוסות בועות סבון. אני נזהר מלהביע את דעתי, שומר לעצמי את הידיעה שכפפות מונעות לחוש באמת את התחושה. היא מורחת את ידיה בקרם, אגב הזדעזעות מגודל כפות ידי, ומחדירה את השמנוניות למניעת נזקי האקלים.

"המים בארץ נורא קשים וחומרי ניקוי בטח לא תורמים לזה," היא אומרת וגורפת שכבה נוספת של קרם; בתנועות עדינות, כמו להרגיז, מחליקה את המשחה בין אצבעותיה, שמטפסות זו על זו, מסתירות לסירוגין ידיים מגוידות.

כדורי אבק נסים על נפשם בכל פעם שמטאטא מתקרב אליהם. משיכה ארוכה ועדינה מאוד אולי תצליח לגרוף את מלוא החופן, ובכל זאת, תמיד תימצא פלומת אבק כרוכה לשיער שנשר לתעתע ולחמוק בעיגולים לולייניים, נישאת במערבולות אוויר שיצרת במו מטאטאך. סמרטוט רצפה ספוג מים עתיד לנצח כל התחכמות פלומתית.

אני בזבזן מים כרוני, נואשתי מלהיאבק באבק. כשהמצב מאפשר, אני נחסך מהטאטוא ומציף את הבית בכמויות מים שנוגעים בכול, חודרים בין חריצי המרצפות ומבליטים את ההבדל שבין הכהה לבהיר. וכשדמותי משתקפת ברצפה, אני יודע שזה הזמן להשפריץ את חומר הניקוי הבסיסי ביותר ולהקציף בעזרת מברשת קש מחוברת למקל.

הבית של משפחת גורן לא מאפשר שימוש מופרז במים: שטיחים פרסיים מפוזרים כמעט בכל מקום וחפצי אמנות כבדים מעטרים כל פינה. מנורות עומדות מחליפות נברשות תלויות והתקרות חלקות מסימני תאורה קודמים. תמונות מקור ממוסגרות בקפידה, מוגנות על ידי זכוכיות מיוחדות שמונעות השתקפות של המתבונן. מזנון מעץ מייפל מלוטש בקווים נקיים מכיל מעט חפצים ומשמש כרהיט בפני עצמו. מערכת שמע קטנה ויקרה נחה על שידת ברזל מעוצבת כשכבלי הרמקולים, גם הם ישובים על שידות זהות, רחוקות זו מזו, מוסתרים במעבה הקירות. בהמשך, מסדרון רחב ידיים מוביל אל חמשת החדרים הנוספים ועל כתליו מקובעות מסיכות עץ פרימיטיביות, מעשה ידי ילידים כהי עור. אח, אומרת אמי, גנטיקה שחורה להתפעל.

על דלת החדר המזרחי, המרוחק מכולם, מודבקים סטיקרים רבים ומגוונים שלא מעידים על כיוון אידיאולוגי מגובש.

אני לוחץ על ידית הדלת, מתעלם מהאזהרה "אסורה הכניסה בהחלט!!!", צועד פנימה - חדר קטן יחסית לאחרים, התריסים מוגפים וריח הלילה שורה בו בחמיצות. דמות מעורפלת שרועה על מיטת נוער, מפיחה חיים בשמיכת הפוך שנושמת קצובות את הגוף תחתיה. הדמות מתנועעת קלות למשמע הרחשים הזהירים שלי. משהו מושך אותי להישאר שם, אני עומד על מקומי ועוצר את הזמן, מוקסם ונפעם, מרותק ומשותק. הריח הזה מוכר לי. נפילת מגב האלומיניום מפירה את השקט שהתבקש ו"'אוף" עצבני נזרק מתחת לשמיכה. עמדתי קפוא ונבוך בשקט שבא אחרי הרעש וחישבתי את דרכי החוצה. צעדתי כמה פסיעות לאחור, בניסיון להימלט רגע לפני שיגלו אותי, ונתקלתי בגברת גורן, שככל הנראה עמדה מאחורי זמן ממושך.

"מבהיל, מה?" אמרה בעודה הודפת אותי, וחיוך עצבני נשמט מחישוק שיניה. "זה החדר הארור של הבית הזה... תראה את הטינופת שחוגגת כאן. יום זה לילה ורק אחר-הצהריים מתחיל אצל הגברת הצעירה הבוקר." לא יכולתי לראות יותר מדי. גברת גורן דאגה להבריח אותי מיד החוצה, אגב טריקת דלת הפגנתית. "כדאי שתעבור עכשיו למטבח. אם יישאר זמן והגברת הצעירה תואיל בטובה להתעורר."

אולי היתה זו טעות להיכנס למקום שהכניסה אליו אסורה בהחלט. מרירות כואבת ומלאת תסכול עטפה עכשיו את גברת גורן, וההבעה הקשה והקפדנית שלה התחלפה באחת לחסרת ביטחון.

"בוא למטבח!" פלטה בקול מרוסק.

על השיש השחור הונחה ערימת כלים של למעלה משבוע, ממתינים ליד הגדולה שתגאל אותם מהלכלוך והשמנוניות שדבקה בהם. צווחה צורמת נשמעה ממרכז הכיור ששאב אל קרביו את מי המרק, מותיר את הירקות בשולי חורי המסננת הצפופים, כמו זועק זעקת פרידה. קודם סיבנתי סכו"ם, אחר-כך כוסות, צנצנות וצלחות, מנתק מהן נייר סופג, שהתפורר לפתיתים ועתיד היה לסתום את הצנרת. פיניתי מקום ומרחב לסירים והמחבתות שבדרך. ובכל פעם שחשבתי כי הנה אני לקראת ניתוק סופי מגבולות הכיור הוסיפה גברת גורן משהו נוסף לשטיפה. במקום אחר, התנהגות כמו זו שלה היתה מצליחה להצית בראשי קצרים ולגרום לשריטה שטחית לדמם כפצע, אבל עם השנים סיגלתי לעצמי את היכולת לתחם הפרעות בגבולות הזמן שהוקצב.

חלפו שלוש שעות ועשרים דקות של ניקיון ומאמץ מחשבתי. עייפות החלה פושה בי, מאטה את תנועותי. האם זה מפני שידעתי כמה עוד נותר לי לנקות?

גברת גורן, קרימינולוגית במקצועה, מראה נקי ורענן, לבושה בקפידה יקרה, עדינה בתנועותיה המיוסרות, מסורה לתבנית דמותה הפדגוגית: שולחן עבודתה מספר שזמן מיותר אין ברשותה. כמויות האוכל במקפיא לוחשת שדיירי הבית אחראים לחמם את ארוחתם. בחדר השינה הזוגי, שאליו הותר לי להיכנס רק לאחר שעבר בדיקה מדוקדקת שלה, בלטה בנוכחותה תפארת שידת עץ טעונה ומעורמת ספרי הדרכה לחיים טובים, ובסמוך לה, צמודה אליה, דבוקה בה המיטה הזוגית המפוארת, אילמת ומעומלנת.

מעומלנת הושבה צילה על כיסא במרפסת הבית. שמלה צחורה ומגוהצת לגופה וכוס תה עם לימון ירוק חבוקה בידה. כך כל היום, ולא מעט חודשים. אף פעם לא יכולתי להבין אחר מה היא חושבת. ימינה ושמאלה רצו האישונים, כאילו היו למחשבות נוכחות גשמית שנעלמה ממני. היה צריך רק יד שתחדור אל תוך העיניים, תאחז את המחשבה המתרוצצת ותניח סוף סוף את החיפוש. לנוח. לפעמים כמעט יכולתי לראות את המילה הראשונה שביקשה לצאת מהפה המצויר, מהשפתיים הבוהקות את לגימות התה. חששתי שתכף ייזרק לאוויר המשפט שיכריז: "יואב (במלעיל) יודע הכול, ראה הכול, הוא צריך לספר." נזקקתי לאומץ גדול כדי להביט ישירות אל אישוניה. ראיתי שמנורת התמיד שדלקה שם, כבתה. גם אם ביקשתי להיות לה פה ולשון לא ממש הצלחתי: כל דיבור סתמי שלי בנוכחותה הפך להיות נייר זכוכית לדמעות שגלשו על לחייה. הכול נתקע נמוך בגרון.

פעם ראיתי אותה מחייכת, היה זה אחרי ארבעה חודשים של אילמות. יכולת לחשוב שהנה חוזרת אחותי מהחטיפה שאליו לקח אותה יום הניקיון. התבדיתי. משהו בחיוך הזה הנביט זרעים של טירוף, גם על פני נמרח מדי פעם חיוך כזה כשהסתובבתי שעות ארוכות לבד ברחובות, ידיים בכיסים, ראש באדמה ובוץ בנעליים.

"יואב, זה שם יפה מדי בשביל מנקה בתים," נשמע פתאום קולה של נערה. כך נפתחה ההיכרות ביני לבינה, כשהיא מוחה מעיניה את הדביקות שמותירים החלומות, ואני עומד על הסולם וקיסמי אוזניים בידי. חולצת טריקו לבנה וחצאית פרחים ירקרקה חבקו את גופה בקלילות, ירכיה היו דקות במידה של נערה במלוא פריחתה.

"הכינו לך כבר קפה בבית הדפוק הזה?" שאלה. סובבתי את מלוא ראשי לעברה. "אני מכינה לעצמי קפה, רוצה גם?" לא מיהרתי להשיב, עיני רדפו בטירוף אחר דוגמת הפרחים שריצדה על החצאית. אופנת שנות השבעים התמזגה כהרף עם סוף שנות התשעים, בעודי עומד על הסולם, מתאמץ לייצב אותו בכוח רגלי.

שמעתי את מתג הקומקום קופץ. לאחר כמה שניות חזרה. "אני שמה לך את זה על השולחן." היא התיישבה על הספה והחלה מכרסמת את ציפורניה. "תגיד, אמא שלי בבית?" שאלה בבוז כשהיא אוחזת בספל שיועד לי, ובמבט מתגרה המתינה שארד. "אתה חושב שיהיה לך זמן לנקות את החדר שלי בכל זאת?" שתקתי. לגמתי. "אתה חייב. אחרי שהבהלת אותי כל-כך. אתה פשוט חייב." חיבקתי את הספל בשתי ידי, וזיעה של מבוכה פשטה בהן. נזקקתי לריכוז כפוי כדי להימצא על הספה ולא במערבולות המחשבה.

"מבחינתי זה לא כל-כך משנה," אמרתי כבדרך אגב. "שש שעות מוקצבות לי לנקות אצלכם, ואם לומר את האמת, עדיף לי לשטוף רצפה מאשר לנקות תריסים." היא חייכה חיוך סתמי. לגמתי לגימה ארוכה מהקפה ולא יכולתי שלא להבחין בצדודית המבוישת שלה, שאמרה קסם. היא החדירה את אצבעותיה בשערותיה ואווררה אותן להתפזר על כתפיה, מפזרת לאוויר ריח משכר של חפיפה עכשווית.

"בוא," אמרה ואחזה בידי ללכת אחריה. "אם לא תנקה לי אז לפחות תעזור לי." הכול שלט בכול. ערימת בגדים אחת היתה זרוקה כיסא, ערימה נוספת דחוקה למרגלות המיטה וכמה גרביים ותחתונים היו תחובים בין המזרן לכרית המשענת. היא נעמדה מאחורי בזמן שאספתי בגדים ונתנה לי הוראות מיון לכביסה, או לארון. לאט לאט קיבל החדר סדר. היא פתחה את התריסים וכיבתה את האור. "היה לי כזה חלום מוזר בלילה," אמרה ללא התראה. "פעם קראתי שחלומות קשורים למה שאוכלים לפני השינה. אצלי בדרך-כלל השעות של הלילה פותחות לי תיאבון." היא החזיקה ביד מכנסי ג'ינס, מנסה לגרד כתם עקשני. "אתה מבין בחלומות?"

"לפרש חלום של מישהו אחר זה כמעט בלתי אפשרי," אמרתי. "נראה לי שהסמלים משתנים מחולם לחולם. אבל ספרי, אני לא מבטיח כלום."

"עזוב, הוצאת לי את החשק. אתה בן, בטוח שלא תבין כלום בסמלים של בנות."

המשכתי לנקות כשבמוחי מתרוצצות מחשבות על חלומה של בת אחת. עכשיו תפס החדר סדר שכנראה לא היה מורגל בו זה זמן רב. בקבוקי הבושם, שסימנם על המדף נחקק באבק, השתקפו עכשיו על הפורמייקה. החלפנו יחד את המצעים, נלחמים על פינות גומי סוררות. אספתי חוברות נוער שהיו פזורות מתחת למיטה, מגיש לה אותן למיון. הרגשתי טוב בחברתה. נראה היה שטוב לה בחברתי.

"את לא תקבעי לי סדרי ניקיון בבית הזה," התפרצה פתאום אמה אל תוך החדר.

"אנחנו מנקים," אמרנו שנינו בו-זמנית.

"לא מעניין אותי אם החדר שלך יישאר מלוכלך לעוד שבוע, את הרי כבר רגילה לזה. אני ממש לא מבינה אותך. ממש לא מבינה, וכנראה לעולם לא אבין. תראי את התריסים בסלון, נו תראי. אני צריכה חצי עבודה?" ואז פנתה אלי. "יואב, תרשה לי להעיר לך, ככה לא עובדים! במקום שמתחילים, שם מסיימים." אספתי את כלי הניקוי וחזרתי אל חדר האורחים, משאיר אחרי מקומות שעדיין זקוקים לליטוש אחרון.

"גברת גורן," לחשתי, "אני אספיק לגמור היום גם את התריסים."

חזרתי מהלימודים וניגשתי לראות את צילה. אמא הסתובבה חסרת מנוחה ומלמלה ללא הרף: "מה עושים איתה לעזאזל, מאיפה באה עלינו הצרה, מה עושים איתה?" עיניה של צילה התמקדו בנקודה אחת ונשטפו כל אותו היום בדמעות. חמישה חודשים של אילמות השכיחו ממני את גון קולה, ועכשיו החלה פתאום מדברת. קולה היה זר לי, כמו התחלף בקולו של מבוגר.

"חלמתי חלום," אמרה פתאום, ואני עדיין לא הייתי מוכן. ביקשתי רק לנשק אותה, הוצפתי אושר של זכאי, היה לי ברור כי עלי לכבוש את לשוני ולתת דרור לשפתיה. "שמע, יואב, תשמע, בחלום היה עולם אחר. הייתי שם לבד, באוויר, והיו כדורים, מלא כדורים גדולים של זכוכית. הם היו באוויר, בגודל של תפוז כזה, היה בתוכם כמו סרט של קולנוע, ראו את החיים שלהם." היא דיברה ברצף ועיניה יבשו. ניצוץ הבריק בהן. "זה היה כמו כדורים של בדולח, שבכל אחד מהם היה סרט של חיים של אנשים, ואני הסתובבתי שם לבד, ואני הייתי היחידה בנאדם באמת. והיו שם אולי... מיליון כדורים. אפילו שני מיליון כאלה, אני חושבת. לא ידעתי מה זה, ואיפה המקום הזה. לא היתה שם רצפה, היו שם קוצים אבל לא כאב לי. בכלל לא היו לי רגליים. פתאום היה שם איש כמוני, בנאדם, יושב ליד שולחן עם ערימות של אותיות מרחפות. רצתי אליו והשולחן שלו התרחק ממני, אבל המשכתי לרוץ אפילו שלא היו לי רגליים. והקול שלו אמר, 'רק אם תעצרי, תתקרבי.' התקרבתי, ובלי מילים שאלתי: 'מה כל הכדורים האלה?' העיניים שלו היו אדומות. 'מה זה כל הכדורים האלה,' שאלתי אותו עוד פעם. הוא לא ענה, אבל אמר: "תסתכלי עוד קצת, יש עוד הרבה חלומות גוססים של אנשים שאת מכירה. אל תתרחקי יותר מדי.' הסתובבתי לראות עוד כדורים, והרצפה היתה פתאום רק פרחים. עכשיו היו לי רגליים, ממש צמחו לי רגליים, חדשות. וראיתי את החיים של כל האנשים שאנחנו מכירים. גם הוא היה שם, ולא שנאתי אותו, ולא ריחמתי עליו. הוא היה עירום ולא היה לו כלום למטה, כאילו הוא לא איש ולא אישה. וגם אתה היית. לפעמים היית עצוב ופתאום היית שמח, פעם היית זקן ופעם ילד. וראיתי לך את הידיים."

היא נאלמה לרגע, סקרה את כל גופי ואמרה: "היו לך ידיים גדולות. ראיתי אותך איש עם ידיים גדולות, אבל פתאום הזקן תפס את החלום שלך והסתיר אותו ממני. והכי משונה היה, שהידיים שלו נראו בדיוק כמו שלך, ולא ידעתי אם אתה מסתיר אותך או הוא. הוא לא דיבר, אבל שמעתי אותו אומר שאסור לי לראות את העתיד שלך. אז הלכתי לחפש את עצמי, רציתי לראות אם הכדור שלי נמצא שם. לא מצאתי. שאלתי את הזקן, למה אין לי כדור? את כבר כאן, הוא אמר. וידעתי שהוא משקר ושזה רק בגלל שאסור לי לראות את הכדור שלך."

ישבתי מולה, מבולבל ופעור פה. היה לי קשה להחליט על מה האושר שהציף אותי לפתע. היא שיחקה באצבעותיה, מנסה לנתק אצבע מאגודל, שמי התה דבקו בהן. לקחתי את ידיה והתחלתי מנשק אותן בעדינות; שעה ארוכה נישקתי, הרגשתי כמו חיה שזה עתה המליטה, והאינסטינקט מצווה ללקק את הרך הנולד; התחלתי מלקק מבין אצבעותיה את הדביקות המתוקה-חמוצה של לימון מהול בתה.

"יואב," (במלעיל) לחשה. "אבל תשמע את החלום!" משכתי את לשוני, מתענג על טעם אצבעותיה, לא מוותר על אחיזת ידה.

"ואז, פתאום הייתי שמחה. שאלתי את הזקן מה הוא עושה שם בכלל. רציתי לעזור לו. ופתאום חשבתי שאין סיכוי שאתה תחיה. הוא צחק ואמר שאני ילדה עם לב גדול. ביקשתי שיסכים לי לראות עוד קצת מהכדור שלך, אבל הוא נעלם. אמרת לי לחפש את אמא. והפנים שלה התחילו להינמס כמו מים, עד שנעלמו, אבל לא היה איכפת לי. פתאום התחיל לטפטף לך דם מהידיים, כמו מברז. זה היה הדם שלי. וגם הדם שלך. דם שחור ונקי. ואז נעלם לי הגוף. אמא התחילה לבכות בלי פנים. פתאום נעלמת להרבה שנים. אחר-כך תחזור. הזקן אמר שאתה עוד תחזור. ינקו לך שליש ותחזור." לָפַתִּי את פני שעה ארוכה. צילה אחזה בידי, משכה אותן אליה והחלה מנשקת לי אצבע אחר אצבע. ובראשי קיננה המחשבה שיהיו לי ידיים גדולות.

"וזהו. אז התעוררתי." אמרה בהטעמה החלטית. "ושתדע לך שאני לא מנקה יותר בחיים את הבית הזה." במילים האלה כמו סיכמה גם את חייה.

לקראת סוף היום חזרתי לנקות את התריסים. הצלחתי לנקות גם את חדרה של הבת, שחמקה מהבית בדיוק בזמן שגברת גורן חזרה מקניות. היא בחנה את הבית והכינה לשנינו (נמחקה המילה כוס) קפה. בין לגימה אחת לשנייה אחסנתי את חומרי הניקוי. משהו בתוכי אמר לי שלא אשוב לנקות שם יותר. הכסף המתין על שולחן המטבח. רגע לפני שסגרתי אחרי את דלת הדירה ביקשה גברת גורן שאשליך את שקית הזבל לפח האשפה: "אני חייבת להחמיא לך, אין לי מילים... יופי של ניקיון עשית."

אני אוהב לקבל מחמאות על יכולת הניקוי שלי. אמרתי תודה והוספתי לזה חיוך מבויש, שתמיד מצליח איכשהו לכבוש ולגרוף מחמאות נוספות.

יצאתי אל חדר המדרגות, המעלית עדיין היתה בקומה. נכנסתי, מפנה את גבי אל המראה. ריח הסחלבים של גברת גורן חנק את החלל. לחצתי מיד על כפתור פתיחת הדלת ויצאתי. בושם עדין של הבת התנחשל במורד המדרגות, ואני ריחפתי על גלי המוּשק שש קומות למטה. משהו בתוכי קיווה שאמצא אותה בחוץ, יושבת על גדר הבניין (נמחקו שתי מילים). הבטתי דרך דלת הלובי של כניסת הבניין. הרחבה היתה ריקה. כששקית הזבל בידי, יצאתי מהדלת האחורית שהובילה היישר לחדר האשפה. המקום היה בהחלט ראוי לסוג הדיירים. הכול היה צבוע לבן, ועגלות אשפה גדולות סדורות בטור מופתי. שני פתחים, כתחליף לחלונות, נבקעו במעלה הקירות, נושקים לתקרה ומוכיחים את עובי הבטון. אורות ניאון שיוו למקום אווירה של בית-חולים. הרצפה, כמו להרגיז, צופתה לינוליאום לבן ובוהק, נקי מעקבות אנושיים. מאווררי תיקרה ערבלו את האוויר בצליל מונוטוני מרגיע. עמדתי שם, בוהה, מנותק מהשעות האחרונות של משפחת גורן. אדם כבן שישים נכנס ושקית בידו, לטש בי את עיניו האדומות. נדמה לי ששאל מה אני מחפש כאן. הייתי הלום, משהו היכה בי חזק וביקש להתנקז. ניקיון חדר האשפה הציף אותי גועל בלתי נסלח. ניגשתי אל העגלה הקרובה, הנחתי רגל בטוחה על דוושת הברזל שנשאה את המכסה, וזה נפער כמו לוע חייתי. הנפתי את ידי והשלכתי פנימה את השקית. ריח תותים רקובים עלה לפתע באפי. הסתכלתי בידי, שנראו לי עכשיו קטנות מכפי שחשבתי והאמנתי. וידעתי שהגיע זמני להיעלם לכמה שנים; היה לי ברור שגם זמנה של צילה הגיע. למרות שאחת לשנה, כפיצוי לתשוקה שאחזה בי בעת ההיא, אני עולה איתה צפונה, הכי צפונה, אל הגבולות, להתענג על עונת קטיף דובדבנים חפוזה.

אבל היא הבטיחה שינקו לי שליש.

© כל הזכויות שמורות למסמרים הוצאה לאור

מסמרים - איזה יופי, גליון 3 (03) - אמיר רותם - עורך