» טקסט  » כתבי עת  » ספרים חדשים בדצמבר 2006       חזור

מסמרים - משפחתי, גליון 4 (04)
מאת: אמיר רותם - עורך

ההוצאה: מסמרים משפחה היא המקור והעתיד, המוכר והמנחם, אבל גם הקלקול הראשון הפצע הקמאי. הכותבים בגיליון זה של מסמרים עוסקים באהבה ומוות, געגוע ואימה, תמיכה וניצול. בחוויות הפרטיות ביותר שמוכרות לכל אחד ואחת מאיתנו. אמיר בן דוד חוקר, מגשש ומשער איך נראו הימים האחרונים של נסיך היהודים המבוזה, הנס הרצל, לפני ששלח יד בנפשו; אפרת שטיגליץ מבקרת בסלון תסרוקות המיועד למי שמאבדות את שערן; אוריאן זכאי בוחנת מה נאמר בשתיקה בין אם לבתה; יורם קניוק מקונן על מותו של הטוב בחבריו. נורית דוד לא ממצמצת כשהיא מנתחת מי ומה בתולדות משפחתה עיצב את מהלך חייה; רון כחלילי מצא בדרום הודו את החיבוק האימהי האוניברסלי; עלית קרפ ממקמת סיפור אהבה בלתי אפשרי בקיץ שוודי; הילה פלר מנציחה את עולמם של גברים שמאתגרים את המשפחה הבורגנית.

צבי טריגר מאפיין את האבא של כל אחד; נטעלי בראון מתארת אהבת אב חולה שרק מספריים יוכלו לבתק; אילנה זפרן מתמודדת עם משבר בריאות בצל אמונה שאינה שלה; אמנון שמוש חוזר לימים שבהם היה פשוט להיות צודק; דנה גולדברג מפגישה שתי נשים עם התלות שמחברת ומפרידה בינהן.

תוכן הגליון:

+ ברזל | אוריאן זכאי
"ייתכן שפשוט לא אכלתי נכון, כמו שאמרת, אמא.
הבנתי את זה כשראיתי את כל הילדים הרזים האלו שם, במזרח"
- סיפור

+ אסתר | נטעלי בראון
"בתחנה הצטופפו ארנב, מכשפת לילה, שני פנקיסטים ופינוקיו.
חשבה לבקש לישון אצל מירב או ימימה, ומחר תישאר אצל סבתא. והחג יחלוף"
- סיפור

+ אנא, הנח גופתי בארונה של אחותי | אמיר בן-דוד
"הנס כבר ידע שלא יחיה יותר מאביו. כל חייו היו רצף של ניסיונות כושלים
לעמוד בציפיות, שמלכתחילה אי אפשר היה לעמוד בהם"
- מבוסס על סיפור אמיתי

+ יקוב | עלית קרפ
"מריה מדלין היתה גם אשת מעשה, ומיום שהחליטה
לגיירני ממותני ומטה הלכו הדברים והסתבכו"
- סיפור

+ גוונים | אפרת שטיגליץ
"בכלל לא תכננתי לעשות גוונים. גם לא להסתפר.
באתי עם הראש של אמא, שיסדרו אותו"
- סיפור

+ פייר | יורם קניוק
"כלב הוא נשמה. אין בו טיפה של רוע. הוא אינו מרכל.
הוא אינו אומר דברים מאחורי הגב.
הוא כל מה שבן אדם הגון היה רוצה להיות"
- זיכרון

+ מבטים | הילה פלר
"לפעמים אתה יפה יותר, לפעמים אתה עצוב,
לפעמים עייף, לפעמים יכולים לקרות הרבה דברים שלא תכננת"
- צילומים

+ אמא יקרה | רון כחלילי
"היא אוספת אותי ומצמידה אותי אליה. הסארי הצחור שלה
מוכתם בליפסטיקים בצבעים שונים ובאבקות איפור למיניהן"
- רשמי מסע

+ האוטוביוגרפיה של כל אחד חוזרת | צבי טריגר
"אבות לא אוהבים הוראות בטיחות, ולכן אחוז מסוים של אבות מתחשמל
בשעה שהוא מפעיל מכשירי חשמל. זוהי בעיה מוכרת היטב ליצרנים"
- אבחנה

+ מועדים לשמחה | אילנה זפרן "אמא שלה ניסתה לשכנע אותנו להציץ גם, אבל אנחנו
נשארנו מאחור, וכשההקפות הגיעו לסיומן והנשים לסיפוקן, ברחנו לתל אביב"
- קומיקס

+ הגשמה | אמנון שמוֹש
"במרכז הקיבוץ הוקמה המקלחת המשותפת, כולה פח גלי נוצץ, מתנגן בגשמים.
מחצית לַבּנים ומחצית לבּנות ופח גלי מנוקב חוצץ ביניהן.
מי אינו זוכר את הנקבים הללו"
- סיכום

+ נורית דוד
"במשפחתנו תמיד יש לדבר על לפני ואחרי. לפני או אחרי שאבי עזב את הבית,
לפני או אחרי שאחותי, בעלה ושני ילדיהם הקטנים נהרגו בתאונת דרכים"
- זכרון

+ אלפא | דנה גולדברג
"חשבתי לעצמי שאם אני אהיה בן אדם ממש טוב
ואעשה הרבה מעשים טובים, אני בטח אמות"
- תסריט

יקוב | עלית קרפ

"את אשתי, מריה מדלין," פתח הכומר ואמר, "הכרתי ביום האחרון ללימודים, בשנה השנייה שבה למדתי באוניברסיטת אופסלה. שנינו השתתפנו בקורס שכותרתו 'פרחים וטבע ביצירתו של אוגוסט סטרינדברג'." הוא אמר "סרינדברי", כמו שאומרים זאת בשוודית. "הקורס היה במסגרת לימודי הרשות לתלמידים מהפקולטות השונות. אשתי, שהיתה סטודנטית נלהבת למתמטיקה, באה לשמוע את הקורס כדי להתרענן קצת, כהגדרתה." הוא עצר לרגע ואחר כך שר: "מריה, מריה, מריה," כמו ב"סיפור הפרוורים". "היא היתה יהודייה כמו שרק מריה מדלין יכולה להיות: דקה, שערותיה סבך כהה, לחייה מצומקות כגרוגרתו של עורב ועיניה השחורות בוערות. מיד בהתחלה התיישבה בספסלים הראשונים של הכיתה וניהלה דיון סוער עם המרצה על ערימות השחת ב'עלמה יוליה' ועל פרחי החוטמית במחזה 'חלום', בלהט ובשצף קצף שבלבלו גם אותו.

"'מריה מדלין,' אמר בסופו של השיעור השלישי, שבו נראה שלא נותר לו עוד כוח להתמודד איתה. 'אנא ממך, גשי אלי בשעת הקבלה שלי. יש לי דבר לדבר איתך.' אחרי הרבה זמן סיפרה לי, שתחילת פגישתם היתה בניסיונו לשכנע אותה שתפנה מעט מקום גם לנוכחותם של אחרים. או כמו שסיפרה לי, רגליה היחפות על השחת בין עשבי הבר הירוקים מכל ירוק, כשצחוקה מתגלגל והיא רצה לפנַי, הוא פשוט רצה שאתן לעוד מישהו להגיד משהו בכיתה. אבל אחר כך היא כבר שיכנעה גם אותו שרק הוא והיא והיא והוא, הם שניהם יכולים לא רק לדבר על הטבע במחזותיו של סטרינדברג, אלא גם לרדוף אותו כזוג פרפרים בהירים שיכורי חום וקצרי זמן.

"עשב מתוק גדל מתוך גופה, ואני, שניגשתי רגע אל הקתדרה ממקום מושבי המרוחק, באחת הפינות האחוריות של האודיטוריום שבו למדנו, כדי לשאול את המרצה איזה פרט בנוגע לבחינה, השתדלתי, והודיתי בזאת כבר בעבר, להתחמק מעיניה הבוערות. דווקא מתוך ניסיון ההתחמקות שלי, ומתוך תנועותיה הנמרצות, התנגשתי בה. 'או, אני מתנצל.' כמובן שאמרתי את זה. אבל היא חייכה בנעימות שלא תאמה את ציפיותי, ואמרה לי, 'לא, אל תצטער, זה בסדר.' והלכה. אספתי את חפצי וירדתי אחריה, אל המדשאה הנטושה על פי רוב של בנייני האוניברסיטה. 'רק בתמונות של אוניברסיטת ברקלי,' אמרה לי מריה מדלין, 'יש סטודנטים על הדשא. פה קר ורטוב מדי עדיין בעונה הזאת של השנה. ודרך אגב, באיזה חוג אתה?' אמרתי לה שאני סטודנט לתיאולוגיה, שיש לי מאבקים קשים בלימודי השפות השמיות, והעברית היא הנוראה מכולן, ושאני מקווה להשלים את לימודי בתוך שנה ולמצוא משרה באחת מהכנסיות, אם לא פה באופסלה, אולי באחד מפרוורי שטוקהולם, או אולי בדלרנה, או אפילו במקומות מרוחקים יותר כמו וסטרבוטן או אפילו יוקמוק או קירונה.

"'עד כדי כך אתה רוצה להפיץ את הבשורה?' שאלה אותי במה שנשמע לי ברגע הראשון כלעג מר ועתיק יומין, ואחר כך, תמיד אחר כך, נשמע לי כסקרנות. 'לא,' אמרתי, 'לא להט דתי עמוק מפכה בי, והאמת היא שמוצאי ממשפחה קתולית בכלל, אבל חשבתי ששירות בקהילה היא עבודה שתתאים לאדם כמוני, ושהכנסייה הלותרנית ברוב חסדה הסובלני תקבל אותי אל בין שורותיה, על אף מוצאי הקתולי. אחרי הכל, אני לא שחור.' 'כמובן,' צחקה, 'וגם לא יהודי.' כבר באותה השעה חיבקו אותי מרחביה, שנדמו לי משתרעים עד קצות ארץ עגולה. הלכנו יחד אל שורת הלבנים והצפצפות שתחמה את הקרפיף הגדול המקיף את האוניברסיטה וכשהגענו אליה, הסירה מריה מדלין את נעליה וגילתה כפות רגליים לבנות, רחבות, ולמרות זאת עדינות, שעמדו בניגוד מוחלט לגופה הדקיק."

הוא עצר לרגע, חשב מעט ואז הוסיף: "שום דבר בחיי אחרי שפגשתי אותה לא היה דומה לחיי לפני שפגשתי אותה. לפעמים נדמה לי שכל חיי לפניה היו שינה עמוקה וארוכה שבה הכנתי את עצמי אל בואה. הלא תבין, אגרתי כוח לקראת הפגישה איתה.

"בין הצפצפות נרכנה אל הפעמוניות וגם הציעה לי לשחק במי ימצא ראשון את הפרפר. כרגיל, חשדתי בה, שמשהו, ובמקרה הזה משהו מגונה עד מאוד, מסתתר מאחורי ההצעה הזאת. ואולי קיוויתי לכך, אבל היא מיד הבהירה לי שבאמת יש בדעתה למצוא פרפרים ועל פיהם נדע איזה קיץ צפוי לנו. היא לא ידעה שכל ימי איתה היו קיץ. הפרפר הראשון שמצאנו היה פרפר כהה, ומריה מדלין אמרה לי מיד שזה סימן לקיץ גשום. הא, מריה, הלא כל ימות הקיץ והחמה בשוודיה גשומים היו. מה חפץ לנו במבשרי קיצין בדמות פרפרים כהים או בהירים. הוספנו לרוץ, או מוטב שאומר, היא הוסיפה לרוץ, מתחבאת בין העצים, נשכבת לרגע בין העשבים כדי לקום מתוכם ולהבהילני, לאחר שהייתי משוכנע שהאדמה בלעה אותה ושאלתי את עצמי לאן יכולה היתה להיעלם, ופעם אחת היטיבה כל כך להסתתר עד שנתקלתי בגופה השכוב בדשא ונפלתי אפיים ארצה. הלוואי שהייתי נופל ארצה, למעשה, הייתי מעדיף ליפול אל תוך האדמה, אבל למעשה נפלתי ממש על גופה של מריה מדלין.

"הייתי נבוך מאוד ומלמלתי התנצלות קלושה. 'זה בסדר,' אמרה, 'זה ממש בסדר, זה אפילו די נעים. תתקרב רגע.' ואז חיבקה אותי בהיסוס, אבל בה בעת גם בחום. רק הרבה שנים אחר כך הבנתי שמריה מדלין היא אשת פשט ולא אשת דרש, ושיש להבין את מעשיה כפי שהם ולא לחפש להם משמעויות נסתרות ובוודאי לא המשכים. החיבוק שלה לא היה אקדמה לשום דבר. היא פשוט רצתה להתחבק. ואני שמחתי שבאותה עת עוד הייתי ביישן כל כך שלא העזתי לבקש לעצמי יותר מכך, וחיכיתי שתוביל אותי, ממש כפי שהובילה אותי עד אז. אל החיבוק, ובעקבותיו הגלגול בדשא, ולאחריו הליכתנו עוד ועוד ועוד, עד קצה היום, שבתחילת יוני אין לו קצה והוא משתרע מלוא כל האדמה ללא מיצרים וללא מפרצי חושך, ואפילו האור המחליף את החושך הוא חלבי, בהיר ומפויס. "אלא שפתאום אמרה: 'אני צריכה ללכת. יש לי להכין עוד תרגיל בפונקציות מרוכבות למחר.

אני לוקחת קורס קיץ.' תמיד היו העולמות שבהם חיינו נפרדים עד מאוד, והפרידה תמיד היתה כרוכה בקרע. לפעמים נדמה היה לי שאנחנו חיים בשני קצוות שונים של היקום: היא בפונקציות האינסופיות שלה, שמעולם לא התייגעה מלדון בהן, ולא חשוב אם היינו במסיבת חברים או בפגישה עם עמיתים לעבודה, תמיד דנה בהן מתוך התלהבות אין קץ, מסבירה את אופיין ואת מהלכיהן בעולם הזה ובעולמות אחרים כאילו הן בעלות חיים וקיום אמיתיים ולא סתם איזו המצאה של בני האדם לצורך הבידור והרווחה הנפשית של העוסקים במדעים המדויקים, ואני, לעומתה, בהרהורי האלוהים שלי, שתורגמו ליחסי עם אנשי קהילת ספונגה, על קשיי היומיום שלהם, על המהגרים שנוספו להם עם השנים ובעיקר לאלה הבאים מקהילת טנסטה, עם קבורותיהם, חתונותיהם, הטבלות ילדיהם, דרשות יום ראשון, חג המולד, הפסחא, שבו היתה פורשת ממני, מכיוון שהאמינה בכל ליבה שגם עשרים שנות נישואים לא יגשרו על האשמה התלויה באוויר בינינו בעונה זו של השנה.

אבל באותו יום, מופז מכל ימי יהוה, שבו זרח עלי אור גדול והייתי המאושר שבכל ברואיו, היא הלכה. נעלמת בתחנת הרכבת שתוביל אותה לשטוקהולם, לא מסתובבת אפילו לנופף בידה. הלכתי כמי שמשהו נעקר מתוכו, וכל כמה שניסיתי לומר לעצמי, שעד לפני חצי יום לא ידעתי מי היא, אפילו לא את שמה וגם לא מנין באה, התרונן בי שיר, שירים, אחדים מהם ידעתי ואחדים רק את מנגינותיהם ידעתי, ולכולם התחברו המילים מריה מדלין, מריה מדלין, מריה, מריה, מריה. חשבתי שלא אראה אותה יותר לעולם. שנת הלימודים הסתיימה, היא נסעה ברכבת לשטוקהולם, אינני יודע את מספר הטלפון שלה, ואפילו לא את שם משפחתה, וגם לו ידעתי, לעולם לא הייתי מעז לגשת אל מזכירות הפקולטה לברר מהו מספר הטלפון שלה.

"כשחלפו הימים, לפעמים חשבתי שבכלל עברתי חוויה, שאם אלוהים או איזה דבר קדושה היה מעורב בה, היו קוראים לה חוויה דתית, אבל אני, שנולדתי בחטא ובחטא אני חי, זכיתי רק להתגלותה של מין אישה, ספק דיאנה ספק לילית, ועוד יהודייה. דמותה הלכה והתעמעמה בתודעתי, אבל בוקר אחד, כבר קרוב מאוד לחגיגות אמצע הקיץ, עמדתי ועיינתי בכתבי קירקגור בספרייה, והיא אמרה: 'אוי, הנה אתה. חשבתי שכבר אף פעם לא ניפגש.' הייתי אילם משמחה. דמעות עלו בעיני. 'מה?' שאלה, 'אתה בוכה?' הנהנתי. לא יכולתי לדבר. 'בוא, בוא, נצא החוצה.' היא לא נבהלה מהדמעות, היא מחתה אותן, ובכתה קצת בעצמה, ושוב התחבקנו והלכנו אל עבר הלִבְנים העצומים שבקצה השדה. עכשיו כבר הלכנו יד ביד. פתאום נדמה היה לי שהיא שקטה מאוד. כאילו העליזות והמרץ האינסופיים האופפים אותה תמיד נמוגו אל תוך זוהר הסביונים המרחף באוויר.

"'איפה את?' שאלתי. 'אני פה,' אמרה. 'באינסוף. יש איזה בעיה שאני לא יכולה לפתור וכבר הסתכלתי בכל הספרים, ואני פשוט לא יודעת מה לעשות.' ניסיתי לפייס אותה בכל מיני סיפורים, ובין היתר סיפרתי לה על הפרופסור שלנו לעברית, קרונהולם שמו, שבא ממאלמה, ותמיד הוא מתלונן על החשיכה בחורף של אופסלה, וגם על כך שלמרות היותו פרופסור לעברית, לעולם אינו מדבר את השפה הזאת, אלא רק מקשיב לה וקורא אותה, מנסה להבין, ומאמין בכל ליבו שאלוהים כותב את מכתביו ואת מסמכיו בעברית.

אבל היא שתקה, מתוחה, מרוחקת, ונראה היה לי שבסוף פגישתנו תעלה לא על הרכבת כי אם על חללית ותטוס רחוק מכל מה שאפשר לשער. אפילו עדרי היתושים שזמזמו בכנפי זהב ובדולח לפנינו לא העירו אותה משרעפיה. פגישתנו השנייה היתה קצרה בהרבה מהראשונה. 'אני ממש צריכה ללכת,' אמרה. 'טוב,' אמרתי, 'אבל אולי בכל זאת תשאירי לי איזה מספר טלפון או מקום שבו ניפגש או שאוכל למצוא אותך.' 'כן,' אמרה, 'אני בספר הטלפונים.' 'אבל מה שמך?' שאלתי, כמעט כועס. 'מריה מדלין. מריה מדלין כהן,' אמרה, כאילו אין שם אחר שבו יכולה נערה יהודייה להיקרא. 'לורשטיגן 4. אתה כבר תמצא אותי.'

"עוד באותו ערב מצאתי אותה, לא בטלפון וגם לא במכתב, וגם שליח לא שלחתי אליה, אלא בעצמי לקחתי את הרכבת לשטוקהולם, ומהתחנה המרכזית את קו 19 הנוסע לבאנדהאגן. ירדתי בשכונת מהגרים. בתי שיכון גבוהים, נוי מטופח, חלונות בעלי שמשות כפולות ומשולשות ומעלית מצחינה, העולה מתוך התחנה אל קו הבתים. תעיתי בשכונה הלוך וחזור והילדים המעטים שראיתי לא הבינו את שפתי או אולי סתם לא ידעו את הכתובת. חזרתי אל התחנה, חושב לוותר, ואז נתקלתי במפת השכונה.

התברר שחלפתי על פני הרחוב כמה וכמה פעמים, מבלי לשים לב. עכשיו כבר מצאתי את דרכי וגם אותה. היא ישבה בפתח הבית והביטה בחתולים שטיילו בחוץ. קמה ממקומה, נגעה בשערה ואמרה לי, 'בוא, תיכנס, כמה נחמד שבאת.' היא אספה את שני החתולים ופתחה לפני את דלת הבית. עלינו כמה מדרגות ונכנסנו לדלת מימין. הבית היה מרוהט ברהיטי איקאה. פארקט מחופה בשטיחים פיניים, מדפי עץ, שולחן גדול עמוס ניירות, מיטה גדולה באמצע החדר היחיד ומטבח שכמה ספלי קפה נשכחים דרו בכיורו. 'אני רוחצת כלים רק כשבאים אורחים,' אמרה, 'ולא ידעתי שתבוא.' ידעתי שאין היא מהטיפוסים הביתיים. היער והשדות היו מקומה הטבעי.

"'הבעיה הזאת,' אמרה כאילו שנינו עסקנו בה. 'הייתי פשוט צריכה לעשות אותה בממד שתיים, ולא באינסוף.' היא היתה שוב עליזה ומלאת חיים, וכשחיבקה אותי בפעם הזאת, הרגשתי כמה דקות עצמותיה, את ידיה, רגליה, שערותיה שגדלו פרא על כל גופה והיא לא טרחה להסירן, שפתיה וכל פתחי גופה. אבל אחר כך, כשחיבקה אותי שוב, אמרה: 'אתה בכלל לא יהודי.' 'כן,' אמרתי. 'בכלל לא. הלא אביך היה קומוניסט מבירוביג'ן שכל ימיו קרא לארץ ישראל פלשתינה ולא הסכים אפילו לבקר בה, עד שלא יוסדר אי-הצדק ההיסטורי וכל זה, אז מה איכפת לך שאני כל כך לא יהודי?' 'לא,' היא אמרה, 'לא איכפת לי, וגם לא כל היחסים האלה שלך עם אלוהים, או עם מי שלא יהיה, אבל יש כאלה שהם גויים בראש ויהודים במכנסיים.'

"וכדי להתבצר בעמדותיה, שהלכו והפכו נחרצות יותר ויותר, היתה מבקרת איתי פה, בכנסייה של ספונגה, שבה עשיתי את תקופת החונכות שלי ככומר, יושבת על ספסלי היהודים ומושיבה גם אותי ביניהם. מרוחקים ישבנו ממוֹנה, הכוהנת ששימשה בכנסייה לפני, בעת שהיתה מברכת את אורחינו היהודים, מנהג שאני ממשיך בו עד היום: ברנט יעקובסון וילדיו, מימי ואליאס; סטפן ברוכפלד ואשתו אניטה קרפ, שיש לה חולשה ליהודים עוד מנישואיה הראשונים, וגם פטר פורשלונד וארבעת ילדיו, עמנואל, אנה, גבריאלה ואווה, שאינם יהודים כלל ועיקר וגם אביהם אינו יהודי, אבל בגלל אהבתו וקרבתו ליהודים הפך דומה להם וחש את עצמו נוח בקרבתם אפילו בכנסייה.

'מריה מדלין,' אמרתי לה, 'אני אדם בוגר, אינני תינוק, רחמי עלי.' למרות שמה, בעניין זה לא היו בה רחמים: 'את קירקגור שלך אתה קורא? על אברהם אבינו שמעת? באיזה גיל הוא עשה את זה, אתה יודע?' 'כן, מריה מדלין, אני יודע, בגיל תשעים ותשע, אבל זה לא אנושי לדרוש את זה ממני. אני לא אברהם אבינו, ואם כבר בעניין הזה, אז תקשיבי רגע: את זוכרת מה אומר המלאך לאברהם רגע לפני שהוא מקריב את בנו, את יחידו, אשר אהב? הוא אומר לו, אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה. אלוהי היהודים הוא אל כוונות, מריה מדלין כהן, בבקשה ממך.'

"'טוב,' היתה צוחקת מריה מדלין, 'אל תגזים, אני לא אלוהים ואני גם לא מבקשת ממך להקריב את הילד שלך, אלא בסך הכל משהו קטן בהרבה.' והמילים לא היו הכל, כי מריה מדלין היתה גם אשת מעשה, ומיום שהחליטה לגיירני ממותני ומטה הלכו הדברים והסתבכו.

לכאורה נראינו ככל זוג. גרנו ביחד בדירתה שבבנדהאגן, אליה העברתי את חפצי המעטים מדירת הסטודנטים שהחזקתי באופסלה. בראש השנה היהודי, החל בדרך כלל בספטמבר, הלכנו לבית הוריה שבסקרפנק, ושם אכלנו גלילי דג ממותקים ומעוטרים בגזר, שהיו להפתעתי טעימים למדי. אביה מלמל כמה ברכות, שזיהיתי בהן כמה מילים משיעוריו של פרופסור קרונהולם, אף שנדמה לי כי הוא לא ידע כלל את משמעותן, ובחג המולד הלכנו אל בית הורי, ואמי גם הכינה לה זוג גרביים שסרגה עבורה במתנה, ואף מנה מיוחדת שאין בה בשר חזיר, כי זכרה שהיהודים נמנעים מהמאכל הזה. אבל מריה מדלין אמרה לה, תודה רבה, אל תטרחי, אני דווקא כן אוכלת. הבשר זה לא מה שעושה אותך יהודי או גוי.

"'אוי, מריה, אז מה איכפת לך? אני מבטיח ללכת איתך תמיד, לכל מקום, רק עם מכנסיים. מי כבר יידע?' 'אה,' צחקה. 'זה דבר אחר לגמרי.' 'אוקיי,' אמרתי לה בתחילת מרס. 'את רוצה דם? אני אתן לך דם.' זה היה בעיצומו של חורף מלא תענית, צום ותחנונים. 'איפה עושים את זה?' 'יש רופא אחד בבית החולים הדרומי שמתעסק גם עם יהודים וגם עם מוסלמים, ד"ר לזרוס, הוא פתולוג במקצועו, אבל הוא אמן במלאכתו. כבר ראיתי כמה עבודות שלו,' אמרה. 'תתקשר, תקבע, ותעשה את זה. ויש כמובן המוהל של הקהילה היהודית, גרבר או ברגר, אבל אצלו זה בבית הכנסת, מול כל הקהילה, והוא נורא איטי.'

"אני חושב ש לא דפדפתי בכתבי הקודש בכזו כוונה כמו בספר הטלפונים של העיר שטוקהולם ובמיוחד בפרק המיוחד לרופאים. המחשבה הזאת עינתה אותי יום ולילה, ודימיתי לפני קהל עצום ורב של רופאים יהודים, העומדים סביבי כשפנסיהם מכוונים כלפי, בידיהם סכינים ומטרה אחת להם. 'תראי, מריה, אם מתרחשת תאונה, או לוקחים תינוק קטן ועושים לו את זה כשהוא לא יכול להגן על עצמו, זה אכזרי נורא, אבל זה יותר פשוט מאשר שאדם יבקש שיעשו לו את זה.' 'זה כלום,' היא אמרה, 'סמוך עלי. מתאוששים מזה מהר מאוד. כל החברות היהודיות שלי סיפרו לי על התינוקות שלהן.' 'אבל אני לא תינוק! מה תהיה הבקשה הבאה שלך? שאשליך את עצמי לגלגלי הרכבת התחתית?' 'בכלל לא, ואם אתה לא תינוק כבר היית יכול לגמור עם זה.'

"לפעמים היתה פוקעת סבלנותה והיא היתה מתפרצת ואומרת לי, 'אם אתה לא רוצה, אל תעשה את זה. אני לא מכריחה אותך.' אבל בדרך כלל היתה בה עקשנות השמורה לגזע העתיק שלו היא שייכת. הם היו פה ראשונים ואולי יהיו גם אחרונים, ואין טעם להזכיר לאחרים את חובתם המובנת מאליה. הייתי בודד עד מאוד. כמה אנשים מבוגרים עברו מין חוויה כזאת? בייאושי חיפשתי את עמותת כרותי השופכה, וגם את העמותה לתמיכה בנכים מרצון, וגם את עמותת ניצולי ההתאבדות, אבל אף אחת מהן לא יכולה היתה לעזור לי, פשוט משום שעדיין לא הוקמה, או לפחות לא פרסמה את שירותיה בספר הטלפונים. בשיחת הטלפון המהוססת שבה פניתי לקהילה היהודית, כי אולי אצלם יש משהו כזה, הכירה כמובן המרכזנית את קולי ואמרה לי, 'שלום, הלא נפגשנו בבית הכנסת ביום כיפור. אתה הבחור של מריה מדלין כהן, שלומד תיאולוגיה באופסלה. יש לך קול נהדר, בטוח שתהיה כומר נפלא.' אחרי זה בוודאי שלא יכולתי לשאול דבר שקשור במה שהפך אותי ליהודי שהייסורים המנטליים גורמים לו עינויים יותר מכל איבר אחר בגופו.

"'כן,' אמר לי ד"ר לזרוס. 'כן, ביום שישי, 13 באפריל, אני עובד.' התור נקבע בבית החולים סופיה המט שליד המכון הטכנולוגי של שטוקהולם.

"מריה מדלין התייחסה לכל העניין בשמחה שלא תאמה את ממדי החרדה שבה הייתי אני נתון. 'נהדר,' אמרה, 'תראה שאחר כך תרגיש לגמרי אחרת.' בזה הייתי בטוח.

"נישאנו בבית העירייה מיד לאחר שהפצע החלים, וההתרגשות שחשתי לקראת ליל כלולותינו היתה דומה להתרגשותו של נזיר. ואכן, נזיר הייתי למין הקיץ האחרון. בסופו של דבר שכבתי איתה רק עוד פעם אחת בחיי, באותו לילה של הבוקר שבו נישאנו. ליותר מכך לא עמד לי כוחי, בשום מובן. "התגרשתי ממריה מדלין כהן כעבור זמן קצר. לא יכולתי לשאת את נטל הזיכרונות והכאב הכרוך בהם. הם ייסרו אותי יותר מכל סכין שעברה בבשרי. הייתי בודד תקופה ארוכה, ועד היום אני זוכר את יום האושר ההוא באופסלה בתחילת הקיץ וכמה הרבה הרחקנו לכת באותו ערב. מעולם לא אהבתי ולא אוהב אישה כפי שאהבתי אותה.

"אבל מתוך שנעשיתי יהודי במכנסיים, קרבתי אליהם כמו בעל כורחי. הולך לבית הכנסת בימים נוראים, שומע את הרב אדלמן ולפעמים את הרב נראו, וככה גם פגשתי את ליזה נוימן, שנישאה לי וגם ילדה לי, לשמחתי, שתי בנות ואף לא בן אחד."

עלית קרפ, ילידת 1962, היא עיתונאית ב"הארץ", ב"לאשה"
ובמקומוני רשת שוקן. פרסמה שירה, סיפורים קצרים, תרגומים וכתבות.

© כל הזכויות שמורות למסמרים הוצאה לאור

מסמרים - משפחתי, גליון 4 (04) - אמיר רותם - עורך