» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באפריל 2007       חזור

התחלה של משהו יפה
מאת: ליזי דורון

ההוצאה: כתר חזי זוננשיין, פרופסור להיסטוריה בסורבון, וגדי גרין, מיליונר בעל רשת אופטיקה בניו-יורק, מאוהבים בעמליה הפראית ושוברת הלבבות עוד מילדותם המשותפת בדרום תל-אביב, וכמו אז - גם עכשיו היא חומקת משניהם. אלא שהפעם מדובר כנראה בבריחה שאין ממנה חזרה. ליזי דורון משרטטת משולש דרמטי של געגוע והחמצה המקיף שלוש יבשות, אך שורשיו נעוצים בפלנטה אחרת. הוריהם של גדי, עמליה וחזי באו מ"שם" והטראומה נוכחת בכל עוצמתה גם בבתיהם הצנועים בדרום תל-אביב; שלושת הילדים, שגדלו באותה שכונה, ניסו בהתבגרם להימלט רחוק ככל האפשר מהצל הכבד של זיכרונות הזוועה, אך עם השנים הם מגלים שאושוויץ נספגה גם לשגרת חייהם.

גיבורי הספר נעים בין קטבים של אובססיה, כאב והומור שחור: מוכרי בייגל מברוקלין יוצאים לטרק במיידאנק, בתו של נאצי משחזרת בלהט בתי כנסת חרבים, שברי מציבות מפולין משמשים כמיצג אמנותי בגלריה תל אביבית.

התחלה של משהו יפה הוא ספרה הרביעי של ליזי דורון. קדמו לו "למה לא באת לפני המלחמה", "הייתה פה פעם משפחה" ו"ימים של שקט", שתורגמו לגרמנית וצרפתית.

התחלה של משהו יפה מאת ליזי דורון בהוצאת כתר, עורכת: רונית ויס- ברקוביץ, עיצוב עטיפה: מריה רפופורט, צילום עטיפה: ליה צ'סנוקוב, 256 עמודים.

פרק א
"מה זה?" שאל אותי המוכס בשדה התעופה.
"מצֵבות," עניתי.
הוא נעץ מבט באבני השיש. "מי הכניס את זה לתיק שלך?" התעניין.
"אני."
"מתעסקת עם עתיקות?"
"לא, עם מטורפים," הבהרתי לו.

חזרתי לארץ בטיסת לילה מפולין עם מאה תלמידי אורט-עמל מנהריה, כולם בחולצות כחולות עם מגן דוד וכתובת - "עם ישראל חי" - מלווים במורים ובמדריכים. כבר בקפריסין הם שאגו "הבאנו שלום עליכם". ארבע וחצי שעות הייתי בעל כורחי חלק ממשלחת הפטריוטים שחזרו מהמחנות. כשנחתנו נשמתי לרווחה. מיהרתי לכיוון היציאה, אבל שם עצר אותי המוכס. הוא שלף מהתיק שלי פיסת שיש וניסה לקרוא את הכתובת שחרוטה בה. "מה את מתכוונת לעשות עם האבנים האלה?" שאל.

"אנדרטה לחזי," עניתי לו. רציתי להתנדף משם, אבל המוכס הוציא מהתיק שלי בקצב צב את כל שברי האבנים, בחן אותן אחת-אחת. "מחפש קרובים?" שאלתי.

"בחיים לא ראיתי מישהו שהביא מחו"ל בוץ ואבנים של מצבות," לחש למוכס גמדון שהצטרף לבדיקה. משהו לא בסדר אִתה סימן לו בפנטומימה.
הגמדון היה אדיש לשלל, ורק ביקש ממני פרטים אישיים.
"אני עמליה בן עמי," הצגתי את עצמי.
"מי?"
"עמליה בן עמי, מהרדיו."
"מי?" שאל שוב, וכשהתבונן בדרכון שלי החליט שאני בכל זאת אני ושִחרר אותי.

מיהרתי לצאת משם. ידעתי שמיכאלה, אחותי, כבר מחכה לי. ככה הבטיחה כשצלצלתי אליה בחצות לבשר לה שאני חוזרת. היא עמדה באולם מקבלי הפנים בחליפה של גוצ'י, על עקבי מסמר, עם כל התכשיטים הנוצצים של אמא שלנו. גוצ'י על הבוקר, כצפוי. לליידי אין בגדים אחרים.
כשראתה אותי נבהלה. "מה קרה לך? את נראית נורא."
הודיתי לה על המחמאה.
"אוֹהוֹ," הגיבה על טון הדיבור שלי, "אני מבינה שהרומן עם חזי נגמר."
מה הייתי צריכה אותה? למה ביקשתי שתבוא? מישהו שרף את המוניות בשדה התעופה?

הכביש היה ריק. מיכאלה נהגה בג'יפ שלה ושתקה. ככה היא, משובטת של אמא, כמוה בדיוק מקפיאה את פניה היפים, מכַווצת את השפתיים, צוללת בפורמלין ושותקת.

"מַלינקָה, אנחנו נס," חזר אלי הקול של חזי, "אנחנו התחלה של משהו יפה."

איך האמנתי לו?

נתקפתי ייאוש. התחלתי לזמזם את שירי הערש של אמא, את ההמנון של ילדותנו. "שקט, שקט, בְּני, נחרישה, פה צומחים קברים," ריגשתי את מיכאלה.

"את שרה כמו אמא," אמרה לי.

הרימֶל והמַסקַרָה נזלו על לחייה הוורודות, הנחיריים הקטנים שלה האדימו והתנפחו. כל-כך בקלות נסדקת מעטפת החרסינה של מיכאלה חן. בדרך כלל היא שולטת במצב. אצלה תמיד הכול בסדר. הבעל, הילדות, הגלריה.

עד שהגענו הביתה אני זמזמתי מנגינות והיא הקשיבה לי.

בכניסה לבית התעכבתי לרגע. שבועיים לא הייתי כאן, ועכשיו השמים שמעלי נראו כחולים יותר והדשא שסביבי ירוק יותר. שאפתי את ריח הבוקר. "מה הבאת?" שאלה מיכאלה כשגררנו את התיק הכבד פנימה.
"תראי בעצמך," הצעתי לה. היא פתחה את התיק עוד לפני שנכנסנו. "מה זה?" שאלה, מבועתת.
"אבני מצבות," השבתי.
"את משוגעת."

מזווית העין כבר ראיתי את הגלדיולות שהניחה באגרטל. ניחשתי שגם אפתה לכבודי את עוגת השוקולד האולטימטיבית שלה. למה היא נכנסת לבית שלי כשאני נוסעת? עזבה את הבית לפני שלושים שנה, ועד היום נדמה לה ששתינו גרות כאן כמו פעם, יחד עם אמא, עם שָׂרקה ועם גָדישקה הצולע. נכנסתי לסלון וראיתי שעוד צנצנת קריסטל נעלמה מהמזנון. בכל ביקור מיכאלה יוצאת עם איזה נכס, לוקחת חפצים מהבית שלי והופכת אותם למֵיצָג בגלריה שלה. רציתי שתלך כבר.

"כשמלינקה שלנו תתחתן," שמעתי את אמא אומרת, "תמכרו את הדירה ותתחלקו בכסף. עד אז הדירה של שתיכן."
התרגזתי. "זה אומר שאני לא יכולה למכור את הדירה!"
"אז תתחתני," הציעו שתיהן במקהלה.

"הגיע הזמן שנמכור את הבית," התחלתי בנאום הנדוש שלי. לא יכולתי כבר לראות את הבית הזה. אבל מיכאלה העדיפה להתעלם ממני. היא התיישבה במטבח וצלצלה לרוני שלה. "אל תשאל," שמעתי אותה לוחשת, "לא פריס, לא אהבה, היא עצבנית, היא על הפנים."

"אני מדברת אלייך!" ניערתי אותה, "תגידי לי, מתי כבר נמכור את הבית?!"
"אבל הבטחתי לאמא..." גמגמה.
"הגחמות של אמא חשובות לך יותר מהחיים שלי," הרמתי את קולי.
מיכאלה לקחה את התיק שלה והסתלקה. כמה אופייני. כשאני כועסת היא הולכת.

גררתי את התיק הכבד, המלא אבנים, אל מרכז החדר. אחר-כך הקאתי את תכולת מעי לאסלה. הקאות אצלי זה טבע שני. נפרדתי בשמחה משרידים אחרונים של אוכל פולני, מחזי זוננשיין ושות', מהעצבים על מיכאלה, והתחלתי לרוקן את תיק היד. הנחתי את כל האבנים בערימה אחת גדולה ליד ארון הקריסטלים של אמא. מֵיצָג עשיתי לעצמי מרוב ייאוש. "אינסטליישן", כמו שאחותי האמנית אוהבת לומר.

לפחות לקריסטלים שמח, חשבתי לעצמי, הבאתי להם חברות מפולין.

פרק ב
"לסיום תוכנית הלילה אשמיע לכם שלאגר מהלאגר!" בישרתי לפני שנה למאזינים היקרים שלי, ודחפתי לבוריס הטכנאי את "פּוֹנאר".

"שקט, שקט, בני, נחרישה, פה צומחים קברים," התנגן השיר.

"היום לא יום השואה," צווחה עלי ליאורה מגן, המפיקה. "לפחות תחסכי מהמאזינים את השיגעונות שלך. פה צומחים קברים - עכשיו, באמצע הלילה?!" "מעדיפה את 'שריפה, אחים, שריפה'?" שאלתי.

בוריס התגלגל מצחוק. ליאורה האדימה והודיעה לי שתדרוש מהממונים להוריד אותי מלוח השידורים. "מה יש לך נגדה?" ניסה בוריס להיות מליץ היושר שלי. "היא לא צפויה, היא לא אחראית, והיא חסרת שיפוט," מנתה ליאורה את מעלותי.

"זה נכון," אישר בוריס וחייך אלי מאוזן לאוזן. פרצתי בצחוק. בדיוק אז הגיע פקס לשולחן המערכת:

עמליה בן עמי שלום.
הגעתי מפריס להלוויה של אבי. התרגשתי לשמוע בתוכניתך את "פה צומחים קברים", השיר שאבא שלי אהב. אני אסיר תודה לך על שביום קשה זה הענקת לי רגע של נחמה. אנא צרי קשר.
חזי

אחרי תוכנית הלילה צלצלתי לחזי.
"עמליה, מהרדיו!" זיהה מיד.
"אני רוצה להודות לך על הפקס," אמרתי לו.
"העונג היה שלי," השיב בנימוס. "הייתי רוצה להמשיך ולדבר," הוסיף, "אבל אני בתוך הבלגן, את בטח תביני, נפלו עלי כל הסידורים להלוויה." בהלוויות אני לא מתחרה
. "משתתפת בצערך," אמרתי, וסיימתי את השיחה.

ידעתי שהפקס האידיוטי שלו עדיין ממוגנט למקרר שלי. קרעתי אותו לפיסות קטנטנות וזרקתי לפח. למה צלצלתי אליו? מי מטלפנת בחצות וחצי בלילה למישהו שהיא לא מכירה? מטומטמת.

חזי צִלצל בסוף השבעה. "זה אני, חזי זוננשיין," אמר, והשיב אלי זיכרון נושן: חזינקה זוננשיין, הבן של החירשת.
"מלינקה צוּקמאיֶיר!" התרגש מפגישת המחזור הטלפונית שלנו.
"כבר שנים אני עמליה בן עמי," עדכנתי אותו.
הייתי בת שלוש-עשרה כשעזב את השכונה עם הוריו. מאז לא שמעתי עליו, לא ראיתי אותו ולא ידעתי עליו דבר, והאמת היא שגם לא ממש חשבתי עליו. "קרה לנו נס," התלהב חזי, וביקש שניפגש.
אני לא מאמינה בנסים, אבל הסתקרנתי ונתתי הזדמנות לַנס.

פרק ג
בהיתי במזנון הקריסטלים של אמא, מצמצתי בעיני כמו פעם, כשהייתי ילדה, מחפשת את שובלי האור הזוהרים שהפיצו בחדרים. "מלינקה, אנחנו התחלה של משהו יפה," שמעתי את חזי.

נכנסתי לחדר שלי, כוך שפעם היה מרפסת ואחר-כך חדר העבודה של אבא. לפחות כאן אני תמיד נרגעת. סגרתי את התריסים ואת החלונות. רציתי שקט, רציתי חושך, וקיוויתי לישון, לישון ולישון.

נכנסתי למיטה עם הטרנינג שעלי ועטפתי את עצמי בשמיכה. אבל אמא הביטה בי מהתמונה בקיר שעליו היא תלויה כבר שנים. אפילו בתמונה אמא שלי לא מחייכת אלי. קמתי מהמיטה, תלשתי אותה מהקיר וטמנתי אותה במגירה. היום אני זקוקה לסביבה אוהדת.

מתוך המגירה, כמו להכעיס, חייכה אלי תינוקת מלמלנית, מקושטת בסרט: מיכאלה בת שנה. אולי לא הייתי צריכה להתנפל עליה, חשבתי. אבל איך היא לא שואלת מה עבר עלי, מה קרה עם חזי?

"לא פריס, לא אהבה, היא על הפנים..." הלחישות שלה בטלפון הדהדו באוזני. מגיע לה, הרגעתי את עצמי.

עוד לפני שנולדה הבנתי שאני בצרות. הייתי בת שמונה כשהבטן של אמא תפחה וכל הילדים צחקו עלי שאבא ואמא שלי הזדיינו. כולם בשכונה היו בנים יחידים, רק ההורים שלי עשו לי בושות, עשו פרו ורבו. קינאתי אפילו בגדישקה גרין הצולע, הבן של שׂרקה השכנה, שכמו כולם נשאר בן יחיד.

"נו, עכשיו כשיהיה לה אח או אחות, היא כבר תהיה ילדה טובה," אמרה שׂרקה לאמא שלי, ואני העפתי את כלֵי הסוכר, המלח והפלפל שעמדו בשורה על שולחן האוכל שלה.
"אחרי הלידה," הרגיעה את אמא שלי, "מלינקה שלנו תתבגר, לא תהיה לה ברירה."

"מזל טוב, יש לך אחות," בישרה לי שׂרקה, "סוף-סוף לאמא שלך תהיה קצת נחת."
כשאמא היתה בבית-חולים אִפסנו אותי אצל שׂרקה ומארק גרין השכנים.
"תאכלי," גערה בי המרשעת כשכיווצתי את הוושט בארוחות המשמינות שלה, "את רזה כמו המוּזלמַנים."
"מה זה מוזלמנים?" שאלתי.
התיאור של שׂרקה היה מפורט. היא דיברה על שלדים עם בטן נפוחה שכלואים בין גדרות תיל, מובלים לתאי הגזים והופכים לפירורי אבק ואפר, ואני הקאתי.

היא גם לקחה אותי לסַפָּר שלה. "הכי קצר שאפשר," לחשה לו. "מה כבר אפשר לעשות עם קש כמו שלה?"
ברחתי מהמספרה.
"ווילדֶע חיֶה," מצאה לי שם חיבה. "מי יתחתן אתך?" שאלה כשהעפתי את כל הספרים מהמדפים בחדר שלי.
"אני אתחתן אתה," התלהב גדישקה שלה.
"חס וחלילה. אתה תמצא אישה יותר מוצלחת," אמרה שׂרקה.
כששׂרקה נסעה לבקר את אמא בבית-חולים שכנעתי את גדי לזנוח את שיעורי הבית ולשחק אתי. לימדתי אותו דוּק, גולות וקַנַסטָה.
"אני אוהב אותך," אמר לי.

זרקתי מעלי את השמיכה והשתרכתי למטבח, שטופת זיעה. שחזי ימות כבר. בגללו, גם בחדר של אבא לא מצאתי מנוחה. הוצאתי את עוגת השוקולד של מיכאלה ואכלתי אותה בכפית. פערתי בה בורות וידעתי שאקיא, אבל לא יכולתי להפסיק.

"הבאנו לך מתנה," בישר לי אבא ביום שמיכאלה הגיעה הביתה.
"לא רוצה מתנה," התרגזתי.
אבא הוציא מכיס מעילו חבילת שוקולד. דרכתי עליה. אבא קנה לי בלונים צבעוניים.
פוצצתי אותם וייבבתי. אבא התיישב לידי והחזיק את שתי הידיים שלי בכפות ידיו.
"אַת המתנה שלי ושל אמא," אמר לי, "ומיכאלה היא המתנה שלך."
האמנתי לו. הפסקתי לבכות.

"קח אותה," ביקשה אמא מאבא
. "קח אותה!" צעקה כשהתקרבתי לעריסה של מיכאלה.
רציתי רק לראות את הנַחַת של אמא, הבטחתי לאמא שלא אפיל אותה, שאחזיק אותה חזק בשתי ידיים. אמא לא הקשיבה לי. "קח אותה כבר!"
אבא לקח אותי לחנות הצעצועים. הוא קנה לי דפי ציור גדולים, מכחולים וצבעי גואש.
"בואי נצייר ביחד, נעשה לאמא ולמיכאלה הפתעה," הציע.
"היא תמיד עושה לי לכלוך," נלחצה אמא, "קח אותה החוצה."
זרקתי לפח את הדפים, הצבעים והמכחולים. "אני אף פעם לא אצייר!" צעקתי.

למחרת קנה לי אבא בובה גדולה ויפה עם צמות צהובות, עיניים כחולות שנפתחות ונסגרות ושמלה פרחונית. קראתי לה מימי-הלוואי-שתמותי, חפרתי בור בגינה וקברתי אותה. כשכיסיתי את הבובה שלי באדמה אמא הזעיקה את שׂרקה שלה.
"מה יהיה אתה?" שאלה אותה, "תגידי, מה יהיה?"

"קח אותה," אמרה אמא לאבא במוצאי יום הכיפורים, כששפכתי את מרק העוף של שׂרקה על המפה הלבנה. אמא רעדה. "בגללך שׂרקה לא תזמין אותנו יותר."
אבא הושיט לי יד. יצאנו החוצה.

אין לי חמצן, הבית הזה חונק אותי. משנה מקום משנה מחשבות, אמרתי לעצמי, ויצאתי לגינה. פתאום נראה לי שהכול תקוע, הכול כמו אז. שכונה נידחת בדרום תל אביב, שורות של בתים חד-קומתִיים ואנחנו בקצה. שני בתים דבוקים זה לזה: משפחת צוקמאייר במערב ומשפחת גרין במזרח. גינה משותפת, חצר משותפת, ולכל משפחה בית קטן עם שני חדרים ומרפסת. מארק, שׂרקה וגדי גרין בבית מספר שש. אמא אֶטקָה, אבא ארתור, אני ומיכאלה בבית מספר שמונה. כמו במכת ברק נזכרתי גם בבית של חזי, הבית של משפחת זוננשיין. מהגינה שלנו רואים את המרפסת שלהם.

אִיךְ ווֵייס נישׁט ווֹאס זֹאל עֶס באדוֹיטֶן...
מה יש לי אינני יודע,
שכה עצוב אני.
סיפור אגדה מִני קדם
לא מש מזיכרוני.

אבא ואני הסתובבנו בשבילים הריקים של יום כיפור. אבא דִקלם לי שירים בגרמנית והבן של החירשת עמד במרפסת והשקיף עלינו. הוא בטח מקנא בי, התרגשתי.

"מלינקה צוקמאייר?"
"לא. עמליה בן עמי," שִחזרתי את שיחת הטלפון השנייה עם חזי זוננשיין.
"את אבא שלך אני לא זוכר," אמר לי, "אבל את אמא שלך, גברת צוקמאייר, אותה אני זוכר ממש טוב. היא אהבה לשבת עם אמא שלי במטבח. שעות הן ישבו יחד והתגעגעו לאוּסטז'יקי."
"למי?"
"אוסטז'יקי דוֹלֶן. זה היה שם העיירה שלהן," התפלא שלא ידעתי, "הן נולדו באותה העיירה, אנחנו שנינו מאותו הכפר..." גילה לי הילד שעמד אז במרפסת, הילד שהיה אז מלך השכונה. "לפני כל-כך הרבה שנים נפרדנו, והנה בקרוב נשוב וניפגש. מלינקה, זה נס, פשוט קרה לנו נס."

דִי לוּפט איז קיל אוּן עֶס דוּנקֶלט...
קריר האוויר, יורד הערב,
ברוגע הריין לו זורם.
פסגה של הר מתנוצצת
באור דמדומים העומם.

"זאת השפה של הנאצים!" שאגה שׂרקה על אבא כששמעה אותו מדקלם לי בגרמנית.
"זו גם השפה של הַיינֶה, של מוצרט ושל אמא שלי," השיב לה.
"טפו," ירקה על הרצפה והלכה.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

התחלה של משהו יפה - ליזי דורון