Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באוגוסט 2007       חזור

אף אחד עוד לא מת בהליכה
מאת: יצחק בן-נר
Nobody's Ever Died Walking - Itzhak Ben-Ner

ההוצאה:

ידיעות ספרים

ספרו החדש של יצחק בן-נר רואה אור במקביל להוצאה מחודשת של ספרו "שקיעה כפרית". בספר מקובצים חמישה סיפורים: צליינים, ג'ט לג, צעדים בוני אמון, אובדים בשלג, ודארווין היה כאן.

חמשת הסיפורים שבקובץ מתפתלים בין אתרים, אירועים ואנשים שלכאורה רחוקים זה מזה כרחוק קצה העולם מקצהו השני. הם מתרחשים ברובם במקומות ובזמנים אחרים.

בטיסה לילית סוערת מעל לאטלנטיק, באי נידח באוקיינוס השקט, במסע מוזר ברחבי אירופה, במחנה צבאי במערב התיכון של ארצות הברית ובסימטאות ברוקלין; אבל גם ברחובות תל אביב של ימינו.

אף אחד עוד לא מת בהליכה
שתפו אותי

כולם נעים על המתח שבין הביוגרפי למומצא ועוסקים בשאלות הגדולות הרבות שמעלה אותו משולש ברמודה נצחי, שצלעותיו הם הזיכרון, הסיפור והאני.

איציק הוא הדמות המרכזית והמכנה המשותף העיקרי בחמשת הסיפורים. הדמיון, הפנטסיה וההזיה פולשים לביוגרפיה האישית של בן-נר בסיפורי אהבה ושנאה, בהרפתקאות מסמרות-שיער, בשעשועים, בחרדות, בניסיונות לגאול ולהיגאל, עד שגם הוא מתקשה ומסרב להפריד בין דמיון למציאות. איציק הוא לעתים גיבור פעיל, לעתים הנסיבות מפעילות אותו ולעתים הוא רק עד סקרן לפעילותם של אחרים, מוכרים וידועים לציבור או בדויים מדמיונו של הכותב. מבחינתו, חייו הם לא יותר מחומר-גלם בידו, שרטוט ביוגרפי לסיפור בדיוני אפשרי.

"העולם הגדול והמופלא השתרע מחוץ לכפר ולתל-אביב ומעבר לים התיכון, שכבות-שכבות. כמו בקריקטורה החכמה של סול סטיינברג, שמתחילה בשדרה התשיעית במנהטן ואחריה, בפרספקטיבה סטיינברגית, השדרה העשירית, נהר ההאדסון, ניו ג'רסי ואחר-כך מקסיקו וטקסס והרי הרוקי ושיקאגו והאוקיינוס השקט – ומעבר לו, על קו האופק, סין ואירופה ואוסטרליה. מי יודע מה עוד מסתתר, סמוי מן העין, בציור הנפלא הזה? "

יצחק בן נר (1937) נולד בכפר-יהושע בכ"ד בתמוז תרצ"ז, 3 ביולי 1937. סיים את בית-הספר התיכון בכפר-מולדתו והשתלם בספרות ובדרמה באוניברסיטת תל-אביב. בשנים 1978-1980 שהה בארצות-הברית. בן-נר היה כתב 'מעריב לנוער', ערך והפיק תכניות בגלי צה"ל, חיבר תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה, פירסם ביקורות קולנוע וסיפורים קצרים בכתבי-עת, כתב סיפורים ורומאנים למבוגרים, שקצרו שבחים. השתתף במדור הסאטירי 'דבר אחר' בעיתון 'דבר'. זכה בפרס ירושלים ע"ש עגנון לספרות ב-1981 וכן בפרס ברנשטיין ובפרס רמת-גן לספרות. זכה בפרס היצירה הספרותית על-שם לוי אשכול לשנת תשס"ו.

יצחק בן נר בלקסיקון הספרות העברית החדשה

אף אחד עוד לא מת בהליכה מאת יצחק בן נר בהוצאת ידיעות ספרים, סדרת פרוזה עברית בעריכת רנה ורבין, עריכה: רואי וולמן, עיצוב העטיפה: ניר דרום, 263 עמודים.

צליינים | יצחק בן-נר

א

הספינה יצאה לדרך. שיט לילה. רוב הנוסעים לאי ישנו על ספסלים, אך ארבעתם קיבלו שני קיטוני שינה, שנכללו במחיר העסקה. איציק התעורר אחרי שישן שעה ולא הצליח להירדם שוב. הוא עלה לסיפון, קנה קפה בדוכן קטן שבמבואה וישב והתבונן בים השחור והרגוע, שירח מלא נסך עליו הילת אור חיוורת. כמה זוגות אוהבים נשענו על המעקה ושוחחו בקולות חרישיים. איציק קם והלך לירכתי הסיפון, נשען גם הוא על המעקה והביט בשובל הקצוּף לבן שהותירה אחריה הספינה, וחש איך לבו מתמלא שוב בקסם המסעות, כמו בנסיעתו הראשונה לחוץ לארץ. מאז ועד עתה היה שקוע וטרוד כל כולו בענייני עבודה וכתיבה ובכל מיני התחבטויות נפש קשות - והנה, עתה הכול נשכח ומתפוגג כשייריו של חלום רע והוא מתמלא במראות, בצבעים, בקולות ובתחושות מרהיבים כל כך, כאילו שהמסעות, על כל הטרדות וההכנות וההוצאות הכרוכות בהם, נוצרו במיוחד בשבילו, ברצונה של נדיבות שמימית המשתפת אותו בחוויה של בריאה.

בתוככי כל אותה התרוממות רוח חש איציק לפתע, בדרך לא מוסברת, בנוכחות זרה מאחוריו והתחושה הזאת כמו שידרה התראה על סכנה קרובה ולא מוכרת. לפני שהספיק להפנות את פניו, אחזה יד חזקה בעורפו ויד נוספת באחוריו והאלמוני המתנשף שמאחוריו ניסה בכוח גדול להרים ולדחוף אותו אל מעבר לסיפון. אלפית השנייה של ההתראה המוקדמת ששידר איציק לעצמו הצילה אותו. הוא אחז במעקה בעוצמה של אימה וייאוש ולא הרפה, וכשנכשל הדוחף בניסיון הדחיפה הראשון שלו והשתהה לשנייה והתנשם בקול חרוך מהמאמץ, סב איציק בתנופה לאחור, בימינו עדיין אחז בחוזקה במעקה, ובשמאלו הכה בחושך, שהתבהר והיה באור הניאון הלבן של הירח לפניו הגדולות והמשופמות של האיש הירוק, שכמה שעות קודם לכן, בעת העלייה לספינה, הביט בו בשנאה יוקדת לא מובנת. האיש, חבוש כובע פרווה ולבוש עתה במעיל מעור כבשים עם תלתלי צמר, ולא בשכמייה הירוקה שלבש קודם לכן, כיסה עתה בכף ידו את עינו הגלויה האחת, שנחבלה מאגרופו של איציק. ילד קטן, העטוף בשמיכה עד לצווארו, אחז במכנסי האיש וראש זעיר של קופיף בצבץ לו ממפתח השמיכה, אצל צווארו של הילד. האיש גנח בקול ופקח את עינו המוכה. את עינו האחרת כיסתה רטייה קשורה בחוט, כמו למשה דיין. איציק הביט בו. היתה לו נוכחות כמו הזויה, ובפירוש קולנועית יותר ממציאותית, אף על פי שהיה שם ועמד על רגליו, דאב וגנח והצר על מה שהסתבר כטעות מרה, כי העין המוכה נפערה בתימהון גדול לאחר שראה האיש את איציק פנים אל פנים, עין בעין.

סְיֶינטוֹ, סניור, סיינטו, אמר האיש בקול גדול והצמיד את כפותיו זו לזו כבתחינה וחנופה, ומשום שאיציק לא נראה כמבין, פלט מילות סליחה בכל מיני שפות, וכל מילה הסתיימה בסימן שאלה ובציפייה קצרצרה להיענוּת - דֶשְׁקוּלפָּה? אַרמַזְליג? טְראוּריג? סאג'נוֹס? אקיוּזֶה? סקוּזָה? לֶדְסֶן? סליחה ומחילה (בעברית ובמלעיל)? סוֹרִי וֶרִי ורי מָאץ'?

ב

העולם הגדול והמופלא השתרע מחוץ לכפר ולתל אביב ומעבר לים התיכון, שכבות שכבות. כמו בקריקטורה החכמה של סול סטיינברג, שמתחילה בשדרה התשיעית במנהטן ואחריה, בפרספקטיבה סטיינברגית, השדרה העשירית, נהר ההאדסון, ניו ג'רזי ואחר כך מסומנים מקסיקו וטקסס והרי הרוקי ושיקאגו והאוקיינוס השקט - ומעבר לו, על קו האופק, סין ואירופה ואוסטרליה. מי יודע מה עוד מסתתר, סמוי מן העין, בציור הנפלא הזה? אולי הוא מגיע עד לאיים הקסומים של הפאסיפיק מכאן ולטימבוקטו הנחבאת בחולות הסהרה מכאן, לקמטצ'קה, לאוסטרליה ולאי חואן פרננדז של אלכסנדר סלקירק, הוא רובינזון קרוזו, ליד חופי צ'ילה, וליערות אפריקה ולמבצר סאן מארינו ולארץ האש הפטגונית ולאנטרקטיקה בדרום ולאיי פּרוּאה ולאיסלנד ולגרינלנד ולקוטב בצפון. כמה יצא לבו של איציק, מילדותו, אל המרחקים והמרחבים והריחות והטעמים והמראות והקסמים, מהקריאה בספרי ההרפתקאות של פעם, כל כתבי טרזן, משפחת רובינזון השווייצרית ואי התעלומות ואי הילדים ומסביב לעולם בשמונים יום ונער טס מעבר ים וסיפורי הים הדרומי של ג'ק לונדון, והלב של דיאמיציס והסרט סיביר ארץ הפלאות.

פעם, בעת החופשה השנתית של איציק בבית דודתו בתיה, ברחוב הלפרין בתל אביב, באה חברה קשישה לבקר את דודתו וסיפרה שבעוד כמה חודשים היא עתידה לצאת למסע ארוך בספינות וברכבות, לבקר את בתה המתגוררת בפֶּרת, שבמערבה של יבשת אוסטרליה. מכיוון שהאישה, טוֹלָה שמה, היתה מבוהלת למדי מהנסיעה הצפויה, ביקשה הדודה מאיציק שיפתח את האטלס ויסביר לטולה את המסלול, ואולי בכך ירגיע אותה. איציק ישב ליד הזקנה, והיא הביטה בו בעיניים גדולות כאילו כבר עבר ברגליו את העולם כולו, אך הוא למעשה לא יצא מעולם את גבולות הארץ. הוא פתח את הספר והראה לה איך היא תפליג מחיפה ותעבור בים התיכון ותעגון בוודאי בנמלי סיציליה ומדגסקר ותקיף את אפריקה ותחצה את האוקיינוס האטלנטי ותעבור על קו המשווה, ורק מים ומים ומים מסביבה, עד שתעבור הספינה את תעלת פנמה ותמשיך במסע ארוך באוקיינוס השקט ואולי תעגון באיי הפסחא עם פסלי הענק הניצבים במורד גבעותיהם, או באיי המרקיזים או בקלדוניה החדשה, בסמואה ובאיי שלמה, עם לגונות האלמוגים ועצי הקוקוס והנערות השחומות שיצאו מציורי פול גוגן בסארונג פרחוני, וכך עד שתגיע לאוסטרליה, ואז תחצה את היבשת החמישית ברכבת או באוטובוסים, עד לבית בתה בפרת. האישה, קטנה, קמוטה משנים ומנמיכוּת רוח, שמעה בסבלנות, הנהנה בראשה, התבוננה באצבעו של איציק, שהראתה לה את הנתיב הארוך והמפותל שתעשה, וכשסיים את כל הסבריו המרגיעים, שאלה אותו, "רגע אחד, ואיפה אני אעבור את הסמבטיון?"

באלף תשע מאות שבעים ושבע, באוגוסט, חודשיים אחרי המהפך הפוליטי המהמם והמייאש, שסימן את תחילתו של פרק חדש, ארוך, קשה ורע בהיסטוריה החדשה של ישראל, חודשיים לפני שסאדאת בא לארץ וחודש לפני שעטרה ילדה סוף סוף את בתה הנחלמת רוני, נסעו נוֹקִי ואיציק בפעם הראשונה יחד לאירופה, עם גדעון ודבורה'לה. כמה ימים לפני כן, בביקור פרדה בכפר - נסיעה לחוץ לארץ נחשבה אז אירוע יוצא דופן במפורש - בצאתו מבית אחותו רוחלה, תפס מישהו את איציק בזרועו: הַלָּזֶה.

הוא לא השתנה כלל מאז ימי הילדות. אותו שיער צהבהב מקליש וכובע מצחייה מעוך, משקפיים גדולים וסדוקים, מכנסי גח"ליֶיץ שפוגשים בברכיים גרביים ארוכים, הנתונים בסנדלים, וסיגריית "מספרו" רטובה הדבוקה תמיד לשפה. זה היה זמן קצר לפני שהלזה, "שר ההיסטוריה" ככינויו בכפר, נעלם ללא שוב מהוויית המושב ואיש לא ידע לאן הלך, כשם שאיש ממקימי המקום, חלוצי העלייה השלישית, כמו אבא, שכבר רבים מהם לא שרדו באותה עת, לא זכר מהיכן בא אליו.

מהמבט שלך, אמר לו הלזה - בלי שלום ומה שלומך וכל כך הרבה זמן שלא התראינו, ממש כאילו אך אתמול דיברו ביניהם, שהרי עניין הזמן אצל הלזה לא היה רב חשיבות כאצל רוב בני האדם - אני יכול לומר שאתה עומד לצאת בפעם הראשונה בחייך לחוץ לארץ. איציק לא התפלא על הקביעה הכמעט מדויקת של הלזה, משום שהלזה תמיד ידע הכול, גם את הנסתר ממנו, אך בכל זאת שאל, איך אתה יודע? הלזה גיחך והפריח עשן והשתעל ואז אמר, נו, מה? ביניוּמין מטודלה אמר לי זאת - ואיציק לא ידע, כשמדובר בהלזה, אם התלוצץ או אמר אמת. לאן? שאל הלזה. אתה הרי יודע טוב יותר ממני לאן, אמר איציק כמעט בטרוניה, והוסיף שהכוונה היא לנסוע לספרד דרך צרפת ומשם לסקוטלנד דרך צפון אנגליה. נו, כן, ספרד, אמר הלזה, ופלט צרורות של שמות, מקומות, אנשים ומיני מזונות ויינות בערבוביה, כאילו מחפש זיכרונו האינסופי משהו מהותי להיאחז בו, מבין "סלאמאנקה", "אליקאנטה", "הקוֹרטֶס והקאוּדיליוֹ יימח שמו", "לוס טאראנטוֹס", "יין חארֶס ואנשובי", "הרגליים של מאריסה סאנצ'ס", "קוסטה דל סול", "ואסקו דה בלבואה", "דיוּנאס בלאנקאס" וכיוצא באלה. ואחר כך אמר, בלי שום קשר, והסיגריה המתעשנת דבקה לשפתו התחתונה ונעה עמה בדברו, בתוּר לויאליסט, אני אמרתי ללה פאסיונארה, שהססמה שלה, אתה יודע, "נון פּאסאראן", מציבה אוֹבּליגאציות גבוהות מדי לפנינו - אבל היא? עקשנית כמו סלע בפסגת הפראדידו, ממש כמו אביו המנוח של זכר צדיק רבי יוסף קארו, שאני אישית לקחתי אותו בידי, הוא היה אז ילד בן ארבע, בסך הכול, בזמן הגירוש שלנו מספרד, בתשעים ושתיים אם אינני טועה, ו...

איציק, שפניו הצרות והמזופפות של הלזה, הסמוכות לפניו שלו, ודיבורו האובססיבי הניתך עם רסיסי הרוק שלו, השיעול ועשן הסיגריה, קיצרו גם לו את הזמן, כמו לא עברו עשרים שנה מאז נעוריו בכפר, ניסה לקטוע את הדיבור המידרדר, ואמר, הלזה, מחכים לי בבית - אבל הלזה לא נתן לו להיחלץ מידו הרזה והחזקה. שלושה דברים, אמר, וזנח את המשך דבריו הקודמים שנקטעו. תשמע, חברה'מן. אתה יוצא לעולם בפעם הראשונה, ואני מאוד מקווה שאתה שמח בנסיעתך ולא בורח אליה, אה? ומבלי להמתין לתשובה מאיציק, שלא הבין בדיוק, המשיך, אז, אל"ף כול, אתה תראה ואתה תפגוש דברים שלא ייאמן כי יסופר. ובכן, אל תאמין לכל מה שאתה רואה ולכל מה שאתה שומע. בי"ת כול, היזהר מנחשים, מכלבים, מכלי רכב ומצוענים. גימ"ל כול, שלא תחמיץ את מיסת יום ראשון בקתדרלה של ברצלונה ושתמסור ד"ש ממני לנֵסִי מלוך נס. ודל"ת כול...

אך כאן שמט איציק כמעט בכוח את זרועו, ואמר כמעט בגסות לאיש הנצח, אמרת שלושה דברים - וזה כבר הרביעי, ואז התרחק ממנו במהירות, והבטיח, עוד נדבר, הלזה. אולם עברו עוד שנים רבות עד שנפגשו שוב, בקצה העולם ועוד חצי קילומטר דרומה, בהוברת, טסמניה, אחרי שנחום קלצר חזר מסין וסיפר שפגש את הלזה בכפר קטן ליד שיאן, מתגורר בנקרה של עץ זקן. הוא התגמד לשיעור גודלו של ילד בן עשר, אמר נחום. הסינים באזור מתייחסים אליו כאל קדוש. באים בהמוניהם לשמוע בעצתו ומביאים לו עוגות אורז ודגיגי נהר מיובשים, והוא מייעץ להם במנדרינית טהורה. לא פעם, בעיקר במסעותיו הבאים בעולם, לבדו, בלילות ארוכים של שינה נודדת וגֶ'ט לֶג, תהה איציק בינו לבינו על ראשית דבריו של הלזה, אז, בכפר, לפני הנסיעה הראשונה, על מהות היציאה לעולם הרחב והגדול ועל המסעות בו, כעל בריחה.

בינתיים, עד ליום הנסיעה, היה על איציק לעבור על הגהות הסיפור שכתב, "אליעזר שושני ו/או אליקו בן שושן", שעמד להתפרסם כסיפור בהמשכים, מדי יום, במשך כשבוע, בעיתון הארץ. זה היה סיפור דמיוני על מהפכי חייו האישיים, החברתיים והפוליטיים, של מי שאמור להתמנות למין אומבודסמן ממלכתי לאחר המהפך הגדול, וצורת הפרסום המיוחדת נולדה כשישב איציק עם עורך העיתון גדעון סאמט ועם הלל קוק במסעדת "סולטן" ברחוב פרישמן בתל אביב. הם ניגבו חומוס ודיברו על המצב וגדעון הזכיר להלל, שהיה בעברו מראשי האצ"ל וחבר בכנסת הראשונה, שאם לא היה קורע קרע עם מנחם בגין, בזמנו, אולי היה מכהן היום כשר החוץ או כשר הביטחון בממשלתו. מויחֶל טויבעס, אמר הלל בצינה, והעיר ואולי שאל, אם לתהליך ההיסטורי הזה, טוב או רע לישראל ולעם ישראל, יהיה גם ביטוי ביצירה התרבותית. גדעון אמר, תשאל את הסופר, ואיציק אמר שאף על פי שהצדק עם אלה שטוענים שספרות אינה צריכה לעסוק במציאות המיידית, אלא ממרחק של זמן ומהבנה מגובשת יותר, הוא חושב שאם לא יעסוק במציאות זו, רותחת ורבת תהפוכות והפתעות מתמיד, יחמיץ עדות אישית חווייתית שלו. נו, אמר סאמט, אולי באמת תכתוב לנו איזה סיפור, והלל קוק אמר, שמע, קראתי חלק מהסיפורים שפרסמת במדור הספרות של הארץ בערבי פסח וראש השנה בשנים האחרונות, אבל אם תכתוב סיפור כזה, הוא לא צריך להופיע בימי חג ומועד ולא במדור הספרות. הוא צריך להופיע בעמודי המאמרים והפרשנויות. ואם הוא יהיה סיפור ארוך, למה שלא יופיע בהמשכים, כמו הסיפורים הרומנטיים שהופיעו בכל יום בידיעות אחרונות ובמעריב, בראשית ימי המדינה, לפני ימי הטלוויזיה?

וכך היה. איציק כתב את הסיפור, שחולק לפרקים והתפרסם בהארץ יום יום, במשך שבוע או יותר, עם צילומים מבוימים של הגיבור במקום איורים. אלא שעוד לפני שהופיע הפרק הראשון הוא נסע לטיול הראשון שלו באירופה. נסע, ואולי בעצם ברח מאפשרות של תגובות קשות על הסיפור, על ההתבוננות הקרובה, צרת הזווית, בלי מרחק של זמן ודעת, באירועים המיתרגמים לסיפור מן המציאות, ועל המסגרת השטחית, האינסטנטית, הדווחנית שבחר לסיפור, הנִצעק כביכול, בהמשכים בעיתון; ואולי ברח מהצער ומהכעס על התהפוכה הפוליטית והחברתית שהכתה בו ובסביבתו הקרובה כסטירת לחי אישית מאוד ועזה מאוד, ושבעצם היתה שיאה של שרשרת האירועים, עם השניוּת הלא נסבלת, הקורעת, של ראש הממשלה רבין הנואם את נאום ההתפטרות שלו בגלל חשבון הבנק הסמוי של אשתו, כשבאותה עת משתוללת ישראל האחרת מרוב שמחה על ניצחון "מכבי" בגביע אירופה בכדורסל; ואולי ברח מהתחושה שמה שהתהפך בארץ ישפיע ויכביד על מקום העבודה האהוב שלו, תחנת השידור הצבאית, שגם כך יכולות האמירה והעשייה העיתונאיות שבו הוגבלו מעצם מהותו של המוסד הצבאי הזה; ואולי הסתלק בשל עול כבד שכמו הוטל על שכמו ויצר בו בלבול, מבוכה, דכדוך, אי ודאות והיעדר דרך להתמודד עם סבך המצוקה, הרגש והמעש, וכדי לחזור רגוע יותר, משלים יותר, שפוף יותר.

ג

גדעון, שכבר עשה והתנסה הרבה בעולם, הזמין מכונית פורד גדולה ואדומה, והיא חיכתה להם בנמל התעופה סחיפהול שליד אמסטרדם. הם הניחו את צרורותיהם בתא המטען ויצאו מהנמל לדרום בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ונסעו בין שדות ירוקים ומופזים, תעלות עמוקות ופרות רועות, מוכתמות בחוּם, כמו בציורים בספרי הילדים הישנים. גדעון נהג וברדיו שרו האמהות והאבות את "מאנדיי מאנדיי", אף שהיום היה יום חמישי, ואת "קליפורניה חולמת", אף על פי שהיתה זו הולנד המפוכחת.

הם חצו את הולנד ואת בלגיה בשקיעה ממושכת מאוד והגיעו לגבול צרפת בתשע בערב, ועדיין היה נסוך על העולם אור של בין ערביים, ואיציק, שרגיל היה לערבי קיץ שמחשיכים בשבע, הוקסם מאורכו של היום. בְּאַראס, שאיציק זכר שהיתה עיר מפתח במלחמת העולם השנייה, לא הצליחו למצוא מקום לינה ורק בעיירה סמוכה ששמה בַּפָּאוּם מצאו אחרי חצות פונדק דרכים לנהגי משאיות. הרבה משאיות כבדות רבצו בחשכה, צלליות גדולות, סביב הבניין המוזנח. המטרונה השמנה, בעלת המקום, ישבה בפרצוף חמוץ ליד הכניסה, גבתה מהם את התשלום מראש ונתנה להם מפתחות לחדרים בקומה השנייה. איציק שאל אותה, בכל הצרפתית שידע, אם התשלום הוא אַוֵוק פאטי דֶז'ינֶה. בעלת הבית נחררה בבוז: נאטוּרֶלמוֹ, אווק שאמפּאן, אמרה.

איציק לא הצליח להירדם עד לפנות בוקר מהתרגשות הלילה הראשון בחוץ לארץ ומהמיטה השקערורייתית, וכשנעצמו סוף סוף שמורות עיניו העייפות, החלו לרעום מנועי המשאיות שבחוץ לקראת יציאתן לדרך. אבל בחדר האוכל אפור הקירות, לאורה של נורת חשמל גדולה ועירומה שהשתלשלה מן התקרה, הוגש קפה צרפתי נפלא בקעריות שתייה אישיות ולחם צרפתי חם מהתנור, בפרוסות עבות, עם הרבה חמאה, וארוחת הבוקר הפשוטה והנהדרת הזאת השכיחה את העייפות ואת תלאות השינה.

למחרת, לאחר שעצרו בשולי פריז, הדרימו הלאה לעבר הגבול הספרדי. הנוף השתנה לים תיכוני וארץ ישראלי, סלעים, עצי זית ולימון, והערים נראו ספרדיות ושמותיהן נשמעו כמו קראקסון או סרבר. הם חצו את הגבול בהרים, לא הרחק מהים, והגיעו עם טיפת הדלק האחרונה במכל המכונית לפורט בּוּ, עיר גבול ספרדית ובה נמל קטן, בית קולנוע אחד שהקרין מלודרמה בכיכובה של כרמן סֶבִילָה, ומסעדה אחת שבה אכלו בפעם הראשונה בחייהם פַּאֵיָה של אורז צהבהב ופיסות בשר סרטנים וקלמארי. אחר כך, תשושים משעות רבות של מסע, חיפשו עוד שעה ארוכה את פקיד הלילה של המלון היחיד כדי שייתן להם מפתחות לחדרים, ובסוף גם מצאו אותו, עם מבלי הלילה המקומיים, שהשעה אחת עשרה בלילה היתה עבורם כשעת בין ערביים.

הם קמו למחרת ושתו קפה ומילאו דלק במכל ואיציק נהג לאורך כל פיתולי הקוסטה בראווה המרהיבים והמסוכנים, מתחרה בשמש המשחקת במחבואים, נגלית ונעלמת חליפות בין עצי הזית והברוש, ומתבהקת ברצפת השיש המלוטשת והירוקה של הים למטה. במסעדה יפה וגדולה בעיירה קאדאקוּוֵז, שוב אכלו כולם פאיה שמנמנה, עם צדפות שחורות וחסילונים, בשר עוף ורוטב מתובל. קירות המסעדה טויחו בטיט גס וסוידו בלבן, על כתליה נתלו פוחלצי דגים גדולים, רשתות דיג והגאי סירות ואל התקרה הוצמדו אופנים גדולים וישנים של עגלה, עם חווקי עץ וחישוק ברזל עבה הסוגר על כל אופן. והנה לפתע, כמו אזהרה מפני העתיד להתרחש, בדיוק כששקע איציק במחשבה על עונג חוויית המסעות בעולם - "אתה מבטא אני אחר שלך בהיפתחות לנופים ולאנשים, לארכיטקטורה, לשפות ולאוכל מקומי" - בדיוק אז ניתק לפתע מהתקרה אופן אחד גדול וכבד, ונשר במלוא כובדו על שולחן העץ שעליו כל הצלחות, המגשים, הבקבוקים, הכוסות והסכו"ם, ואך כפסע היה בינו לבין איציק, שנעמד מהורהר ומלא עונג, והתכוון ללכת לשירותים. הגלגל הכבד מחץ ברעם את השולחן וביקע אותו, ניפץ כלי חרס וזכוכית, והכול קמו בבהלה וסוככו על פניהם מהרסיסים. בעת התדהמה הכללית יצא מהמטבח ספרדי שמן וקירח, עם פאות ארוכות ושפמפם, כפות ידיו היו צמודות זו לזו והוא ביקש באנגלית עילגת אלפי סליחות ומחילות, ובדק שוב ושוב אם איש לא נפגע ואם לא הושחת רכוש שאינו של המסעדה.

בערב הגיעו לברצלונה ולא מצאו את ידיהם ורגליהם, עד שפנו לבעל חנות עיתונים קשיש וחביב - במדריך הטיולים הוגדרו הקטאלאנים כ"חביבים מאוד" - והוא התרגש כל כך שארבעה צעירים מארץ הקודש זקוקים להדרכתו, עד שהעניק להם בחינם מפה של העיר והסביר להם באנגלית שבורה ודלה, אבל עם שפע אהדה ורצון טוב, איך להגיע למרכז העיר.

הם מצאו מלון קטנטן רק כדי להתקלח בו, להחליף בגדים ולצאת לעיר היפה. בבּוֹדֶגָה בוהמיה, מרתף תיאטרון ברובע הנמל, נכנסו להופעה של כל מיני חובבים מגוחכים - גברת בת שבעים מאופרת בהגזמה ולבושה בשמלת מיני של בת חמש עשרה, שרה בקול צרוד ובדבקות רבה את "אַיְי פִיל פּרִיטִי" מתוך סיפור הפרברים, זקן עם עיניים גנבניות ועוגבניות סיפר בדיחות קרש, לפחות לפי תגובות הצחוק הלעגני של הצופים הצעירים והעשירים שגדשו את המקום, קוסם שמן ולא יוצלח, שהקלפים התפזרו לו על הרצפה והארנבת פרצה מכובע הצילינדר שלו ורִצרצה על הבמה עד שעצרה בפינה ועשתה את צרכיה לעיני הקהל המתפקע מצחוק, זוג נשוי, כבני חמישים, קטנים, חיוורים מהתרגשות, ממושקפים ומסורקים, שהזכירו לאיציק מאוד את זוג המורים מאשה ומאיר, שבאו מקנדה אל כפר ילדותו, קראו שירים של קלדרון (כך הבין איציק), וכיוצא באלה אנשים תימהונים, מוזרים ומחפשי ריגוש והתפעמות מול קהל, ולו גם במחיר ההשפלה הכרוכה בכך.

באחת אחרי חצות מצאו את עצמם הארבעה צועדים בשדרות ראמבלאס הרחבות שבמרכז העיר בין המונים ודוכנים כאילו היתה זו שעת בין ערביים. היו שם מוכרי שבלולי בצק מטוגנים ומסוכרים ורוכלים של מקלות קטורת שהציתו דוגמאות ממרכולתם ונעצו אותם במזוודות הרוכלות שלהם ומילאו את האוויר בריחות מתקתקים ועזים, ונערים מגודלי שיער שמכרו תמונות וספרונים ודיוקנו של צֶ'ה הנערץ על שעריהם, וזוגות נאהבים שהצטלמו חבוקים וקשישים שכלביהם הובילו אותם ונגני רחוב מדרום אמריקה שפרטו על נבל אינדיאני וניגנו בחליל רב קנים והקישו בתוף, וגברת קשישה שמכרה מפות ומפיות תחרה לבנות ועדינות, וישבה והתקינה אותן במסרגות זעירות. ולפתע, בתוך כל ההמולה הנעימה ורוחשת הטוב הזאת, שהפכה את הלילה ליום, חלחלה, התגלגלה והדהדה נהמה קשה, מתנחשלת וגוברת, כקיר גלים מתגבֵּהַ וכשמן רותח התוסס על ראי המים. אנשים עצרו מלכת ונשאו עיניים ואוזניים חשדניות ובמיומנות רבה נסו בפחד לשולי השדרה. הנהמה הפכה לרעם. בואו נסתלק, אמר גדעון, משהו קורה כאן. הם נסוגו לקצות השדרה, והיא התרוקנה במהירות עצומה. ואז, כסופת אַרבֶּה עזה ומשמדת כול, עברה בשדרה חבורה שוצפת ומהירה של כמה עשרות גברים צעירים, נמוכים וחסונים, אלות בידיהם ומבטים קשים בפניהם. במרכז החבורה צעדה אישה צעירה, גבוהה מעט מחבריה הגברים, שערה שחור קצוץ, הבעת פניה עזה ונחרצת ושפתיה נעות כמשגרת פקודות לאחרים. המנהיגה, בלי ספק, חשב איציק. הם הניפו את אלותיהם, שאגו ססמאות בשפתם וניפצו כל דוכן או כיסא שנשאר בשדרה, הפכו שולחנות ובעטו ברוכלים שלא היו זריזים דיים להסתלק בזמן, ועוד קודם שהספקתָ לראותם בבהירות, שעטו הלאה במהירות, והשאירו מאחוריהם הרס וחורבן, עד שנעלמו.

ניידות משטרה, שהגיעו למקום שתי דקות לאחר שהחלה כל המהומה כבר לא מצאו אפילו אחד מהם. בַּאסְקים, אמר איש צעיר ומשופם שעמד לידם, וכשהחל איציק לשאול אותו באנגלית על מה ולמה קמה כל המהומה, הפסיקו האיש בהרימו את ידו השמאלית כאומר יש דברים שהשתיקה יפה להם. היא הממזרה הרשעית, אמר זקן ששמע את הדברים ועצר לידם, לב שחור, היא. באסטדרו נֶרו, וחתם ביריקה.

למחרת, אחרי שביקרו בכפר הספרדי, בכנסיית המשפחה ובמוזיאון חואן מירו ואכלו במסעדת דגים ברובע הנמל, הם קנו כרטיסים לעסקה שכללה שיט במעבורת לאי מיורקה, שכירת מכונית ושלושה לילות במלון בעיר פאלמה. את המיסה של יום ראשון בקתדרלה של העיר הם החמיצו, גם משום שאיציק שכח את המלצתו של הלזה וגם משום שאפילו היה זוכר אותה, הם היו נאלצים לחכות עוד יומיים בברצלונה עד שיגיע יום ראשון.

הם עלו על המעבורת בערב, גדעון נהג את המכונית לבטן הספינה ואיציק, נוקי ודבורה צעדו עם כל הספרדים והתיירים על גשר העץ שקישר את המזח עם הספינה. הנוסעים הספרדים נבדלו מהאחרים בתיבות קרטון שאחזו בידיהם ובהן עוגות מקומיות עגולות, כנראה כמנהג שנוהגים שם לקראת חג כלשהו. איציק בחן אותם בשעה שעלה בכבש הספינה, ולפתע נצרב ממבטו של אחד העולים, איש גבוה בשכמייה ירוקה, שהביט אליו, היישר אליו, בהסבת ראשו לצד ומעט לאחור. האיש היה משופם, שתום עין עם רטייה על עינו השתומה, ונראה שגילו בין ארבעים וחמש לשישים. עינו הגלויה, שמורותיה מכווצות לקמט חד של עוינות, ננעצה באיציק כסכין חדה ולא הרפתה. רעד עבר בגופו של איציק והוא הסב את פניו וניסה לשכוח את המשטמה הלא מובנת ששידר אליו האיש הירוק.

ובלילה, ליד מעקה הסיפון, עין בעיניים, לאור הירח, מתנשמים, לאחר ניסיונו המוזר והמסורבל של האיש שתום העין הזה להפיל את איציק מהסיפון ולאחר התגוננותו התוקפנית של איציק והתנצלויותיו של האיש, לעיני הילד והקופיף שאיתו, וללא עדי ראייה אחרים, מצא איציק שהירוק המשופם הוא בעצם צועני מן המעשיות הנושנות. האיש, במבוכה של אריסטוקרט שנתפס בגנבה, ניסה להסביר לאיציק, בשלל ידיעותיו החלקיות בשפות אירופה - בעברית ידע רק כמה מילים מזדמנות - שפשוט טעה בו, מגבו, וחשב אותו למישהו אחר. איציק לא האמין, כי זכר את מבטו הרע והעוין של הצועני בעת שעלו למעבורת. ולמה המישהו האחר הזה היה חייב טביעה? הקשה איציק. לאנגה היסטוריה, אמר הצועני בגרמנו ספרדית וליטף את שערו המתולתל והשחור משחור של הילד שיצא ממחבוא השמיכה שלו ואחז בקופיף. סיפור ארוך. איש רע מאוד, תאמין לי, אמר הצועני. יד על החזה, מבע מעורר אמון בעין השחורה הנוצצת, שאגרופו של איציק (מעולם לא ידעתי שיש בי כוח כזה, החמיא לעצמו, ועוד ביד שמאל, כמו לאבא, שהיה איטר יד ימינו) ניפח את קפלי גביניה לסופגנייה קטנה.

האיש הציע עתה לפצות את איציק בכוס קפה והרים בסירוב כפות ידיים ארוכות אצבעות, כשל פסנתרן אמן, ואולי כשל נוכל קלפים, לסירובו של איציק. הוא הפקיד בידו את טבעת החוט הקושר את הילד הקטן אליו ואת הקופיף שחבק הילד ונעלם במעלה הסיפון. הילד נשא את עיניו לאיציק בלי פחד וחייך אליו בפה, שרק שיניים ספורות נותרו בו. הוא לבש מכנסי כתפיות קצרים, ירוקים ומוכתמים, וגם פניו השחומות היו מוכתמות. איציק רצה לנתק את החוט, כי נראה לו אכזרי ורע לקשור ילדים כאילו היו קופיפים, אבל היסס וכשהחליט לעשות זאת וניסה לנתק את החוט בשתי ידיו, התברר כי החוט חזק מאוד, וגם הילד הניד בראשו לשלילה ואמר משהו, אולי בצוענית, והראה לו, כמסביר דבר מה יסודי על סדרי העולם, שגם לקופיף יש חוט שמחבר אותו מהרצועה שלצווארו אל אמת ידו של הילד.

עברה כרבע שעה ואיציק חשב כי הצועני, בדרכו הצוענית, נעלם מחייו והשאיר אותו עם שני היצורים הקטנים, וכבר החל לדאוג כדרכו מעתיד קרוב ולא פתור, אבל אז הגיע האיש עם שני ספלי קפה ושני בקבוקי בירה על מגשית מפלסטיק ושניהם ישבו ושתו ואיציק העביר לצועני גם את בקבוק הבירה השני, כי הוא לא שותה בירה, והצועני ניסה לספר לו סיפור שהיה גדול ממידת אוצר המילים שלו, על צועני אחר, אורדן או אורדון, שהמיט, כנראה, רע או אסון על כל סביבותיו ושבגיל שבע עשרה כבר שיתף, כנראה, פעולה עם הגרמנים הכובשים, לא ברור איפה, אולי בהונגריה, והסגיר רבים מאחיו הצוענים לידיהם, ושאחרי המלחמה יצא נקי ונמלט מאחיו הנוקמים ונעלם, כנראה, והתגלה שוב, כנראה, אחרי שנים, באנדורה, כשהוא מיליונר מעסקי השוק השחור ומהברחות. למה הוא מספר לי את הסיפור? תהה איציק. אולי הזכרתי לו את הנבל ההוא, שמבוגר ממני בוודאי בארבעים שנה. אבל הוא לא שאל את הצועני הירוק דבר.

אחר כך הם שתקו מול הזריחה היפה, האדמדמת, שגילתה את חופיו המתקרבים של האי מיורקה. ולפני שנפרדו שב הצועני והתנצל בכל השפות האפשריות.

רק כמה שעות לאחר מכן, בתא, לפני הירידה לחוף, גילה איציק כי העודף שקיבל משטר של עשרה פזו, לאחר שקנה לעצמו את הקפה הראשון, נעלם מכיס חולצתו. את הצועני, ילדו וקופיפו לא הצליח איציק לזהות בין היורדים.

ד

בפאלמה דה מיורקה, לאחר שהניחו את חפציהם במלון התיירים חסר הייחוד, יצאו לשוטט ברחוב הראשי. הם מאסו במהירות ברחובות, שהמו תיירים ונופשים מהעולם, ובעיקר גרמנים אדומי פנים שמילאו את בתי המרזח, הבארים ובתי הקפה, עם קובעות בירה ענקיות ועיניים מזוגגות. בבוקר שלמחרת יצאו במכוניתם וחצו את האי לרוחבו ובדרך ראו כפרים שלווים, איכרים החורשים בשוורים, כרמי יין וזיתים ועצי תאנה, והגיעו אל החוף המזרחי של האי, שהיה שקט יותר וריק, ובילו בו ונכנסו למערת הנטיפים הגדולה וחזרו למלון, להעביר עוד יום, לפי העסקה.

ביום השלישי עלו על מעבורת והפליגו ממיורקה לנמל ולנסיה ומשם נסעו כל הלילה דרומה, כי לא נמצא להם בדרך מלון שאינו מלא, ואיציק וגדעון נהגו במכונית לסירוגין. המכונית עברה על פני ערים דון קישוטיות כאליקנטה, מורסיה וקרטחנה, וכשלא נהג, ניסה איציק לישון לצד נוקי במושב האחורי, אך לא הצליח, כי מאז מלחמת יום הכיפורים השתבש מנגנון ההירדמות שלו. וכך, כשהאיר השחר, עצר גדעון את הפורד האדומה לפני פונדק דרכים עלוב בפאתי גרנאדה, שראשוני הפועלים המשכימים עצרו בו כדי לשתות משקה ראשון, עם קפה הבוקר או בלעדיו. הכול התבוננו בתמיהה סבלנית בארבעתם, שנכנסו לבית המקורה בפחים גליים, כמו המתבנים בכפר. הם שתו קפה ומכיוון שלא הוגשו במקום ארוחות כלשהן חלקו ביניהם כיכר לחם לבן, פריך וטרי, וגוש חמאה כפרית, כמו במסעדת המלון בעיירה הצרפתית בפאום, בלילם הראשון ביבשת אירופה.

בגרנאדה עצמה, במערות שבהר הצוענים, בין תיירים החוזים בריקודי פלמנקו של משפחות צוענים, גברים ונשים וגם ילדים, כשצעירי המשפחה התיזו בצד צלילים קוצפים מהגיטרות שלהם, חיפש איציק את הצועני שלו, אך לא מצאו. אבל אחרי יומיים באכסניה משפחתית, ששכנה ממש בתוך מתחם האלהמברה, בין הארמונות והגנים, אחרי שארזו הכול ויצאו במכונית לדרום, ראה אותו איציק בעת שעברו ברחוב הראשי של גרנאדה, ליד המזרקה הגדולה, האיש עם הרטייה והילד והקוף. הצועני מסובב ידית של תיבת נגינה, בדיוק כמו בספרים, והילד והקוף מקבצים כסף מהעוברים ושבים. הוא רצה להגיד לגדעון שנהג, רגע, עצור, אבל לא אמר כלום, באינטואיציה של כותב סיפורים, שיודע שלא כדאי לעבור את הגבול ולחקור במציאות דברים שאפשר לחוקרם, מופלאים ככל שיהיו, בעת הכתיבה עליהם, והצועני המשופם והגדול בא, כנראה, מן השורות הכתובות ועוד יחזור אליהן. ואולי לא. וגם אז לא זכר איציק את אזהרתו של הלזה, בכפר.

אחרי שעצרו לאכול במלגה ושוטטו קצת בשוק המזון המקורה ובשדרה המרכזית היפהפייה, יצאו שוב צפונה, בדרך אחרת, עמוסה מאוד, אבל עם נהגי משאיות חביבים, שתמיד עברו לשולי הכביש וסימנו להם ביד שמאל שהכביש פנוי לעקיפה בטוחה, עד שהגיעו לפנות ערב לקורדובה ולמלון "מיימונידס", ורצו לבחור בו גם משום שלפיד המליץ עליו במדריך שלו וגם משום ששמו נקרא על שמו של הרמב"ם, שהיה תושב המקום ושזכרו זוכה בעיר לכבוד רב. אבל המלון היה מאוכלס כולו והם התחילו במסע מפרך למציאת מלון והסתפקו בסוף במלון "אנדלוסיה" העלוב למדי.

אחר כך הלכו ברגל לראות את המסגד הענקי, השני בגודלו בעולם, ובין שמונה מאות עמודיו המגולפים גילו המולה קטנה ומצאו במרכזה צוות של טלוויזיה שצילם את הסופר האמריקני הקשיש ג'יימס מיצ'נר, מחבר הרומנים הפופולריים על איי הדרום ודרום מזרח אסיה. הסופר, שהנחה סדרת טלוויזיה על פלאי העולם, לבש חליפת ספארי בהירה, ישב על כיסא ומְאפרות סבבו ומשחו ואיבקו אותו לקראת הצילומים, בעת ששינן בקול את דברי הקישור שלו, שהוצגו מולו על יריעות קרטון גדולות, ואיציק רשם בזיכרונו את הדרך להשגת האשליה של דיבור שוטף וספונטני, ובו המילים כמו נולדות למיקרופון בעת הדיבור. משם המשיכו לרחוב היהודים ועצרו בכיכרונת עם פסל הרמב"ם. ליד המסעדה הסמוכה עמד רוכל ומכר שרשראות דקות עם מגיני דוד ובחנות סמוכה עצר איציק בחור שחום ונאה, שנראה כפרחח מקומי, ושעל צווארו, במפתח גופיית הטריקו ההדוקה שלו, היה תלוי ענק עם מגן דוד גדול וזהוב, והוא שאל אותו באנגלית ובספרדית רצוצה, אם הוא יהודי - א טוּ חוּדִיוֹ? - אבל נתפש בעיני עצמו כנודניק, משום שהצעיר הביט בו בתימהון ופטר אותו בהינף כתף מזלזלת והמשיך בדרכו. אחר כך הסביר לו מישהו, שמגן דוד היה סמל עתיק בתרבויות ובדתות שונות עוד לפני שהפך לאיקונה יהודית וישראלית, דתית וחילונית.

במסעדה היפה אכלו אנסלאדו, הסלט בנוסח המקומי - עגבניות, מלפפונים, חסה, אספרגוס, זיתים, טונה, בצל, שמן וחומץ - ודג שמך מטוגן בחמאה עם פתיתי בשר חזיר וקינחו בקרם ונילי נפלא ששמו הפרובוקטיבי היה "חלב הנזירות". הם יצאו והילכו להם בגני אלקזאר המוארים, בין הברכות, גדרות היסמין, ערוגות הפרחים והמזרקות, ועל פניהם עברו המוני אבירי דון קיחוטה זקנים, כפריים של גארסיה לורקה, פילאריות, סנשו פנשוס, נערי לזרילו איש טורמס, הידאלגוס ומשרתים, אלדונזות מלאות גוף ודולציניאות אציליות ויפות כחלום, פפה, פאקו, פדרוס וחוזליטוס, פראנצ'סקו ראבאל מ"נאזארין" של בוניואל וכרמן סבילה וסאריטה מונטיאל.

אישה אחת, גדולה ועבה, בעלת פנים יפות ושפתיים בשרניות, שמלה פרחונית קרועה וברכיים פצועות, עמדה ליד אחת הגדרות הירוקות וקוננה בקול גדול, במחוות ידיים דרמאטיות ובהרבה מילים מתנגנות וגרוניות, וקשת של אנשים עמדה מולה. איציק, שהיה סקרן, ביקש באנגלית מאישה צעירה שעמדה לידו, ושנראתה לו כסטודנטית בהבעת פניה ובלבושה, מכנסיים ומעיל ג'ינס ומשקפי שמש, להסביר לו מה אומרת האישה - והסטודנטית, שידעה קצת אנגלית, נענתה ברצון: היא אומרת שהמנהלה הסוציאליסטית, המחלקה לסעד, לקחה ממנה את ששת ילדיה כי הפקידים אומרים לה שאיננה מסוגלת להשגיח עליהם, להאכיל אותם ולטפל בהם. היא לא יודעת איפה הם. הפקידים פיזרו אותם בכל המוסדות בספרד. לפחות, היא אומרת, אם היו שומרים אותם יחד, את היקרים שלי, שהגדולה תוכל לשמור על הקטנים. איי איי איי, ומוסיפה, שהלב שלה נשבר והיא רק בוכה ובוכה. סי, סי, אמרה המקוננת לאיציק, כמבינה וכמאשרת את שהסבירה לו הסטודנטית, וכל הנוכחים הפנו את תשומת לבם אליו ואז זעקה האישה זעקה גדולה ופישקה רגלים גדולות ובשרניות, דם בצבץ מהפצעים בברכיה, והיא שלחה את ידיה כלפי השמים. פתאום אמר גדעון, תשמע, זה לא אמיתי. היא שחקנית רחוב. היא פשוט משחקת תפקיד. איציק חיפש בעיניו ומצא כובע בייסבול כחול וחבוט על המדרכה ובו כמה מטבעות ושטרות, אבל בכל זאת לא היה יכול לקבל שכל העניין לא היה אלא מונודראמת רחוב ולא מצוקת אמת של אישה דוויה, אבל מכיוון שלא ידע מה לעשות עם הסתירה, הם פנו והלכו משם.

למחרת נסעו שעות רבות, כשלוש מאות וחמישים קילומטרים, לטולדו, העיר העתיקה והיפה בעלת הסמטאות הצרות. בכיכר זודוקובר, שבה מסתובבים כל באי טולדו בהמולה רבה ועליזה ולוגמים הוֹרצ'אטָה, משקה של חלב שקדים ואלכוהול, ונוגסים בעוגיות מרציפן הקרוי כאן מזאפּאן - טולדו היא עיר השקדים ומוצרי השקדים - הם עמדו סביב הדוכן במסעדת טאפאס וניסו את טעימות הנגיסים, ביצה קשה, סרדין, ארטישוק מבושל, בשר סרטנים או צדפות במיונז, בצקים מטוגנים וממולאים בפטריות, וכיוצא באלה, ואת כל הקליפות, העצמות, העטיפות והשאריות השליכו בלי בושה על הרצפה, כמנהג המקומיים, ונער קטן היה יוצא מדי כמה דקות מעבר לדוכן, עם מטאטא וכף אשפה, לנקות בין רגליהם. אחר כך הלכו בסמטאות הצרות לביתו של אל גרקו, היווני שחי וצייר בטולדו, ועברו בחדרי הבית שהפך למוזיאון והסתכלו בעבודותיו היפות שעל הקירות, עם הדמויות הבהירות שכאילו מזנקות מן האפלה האופפת אותן אל האור ואל התמודדות עזה, ובאחת התמונות הגדולות, הקרויה "טקס קבורת הרוזן אורגה", בין הדמויות עטויות הגלימות עם צווארוני התחרה הלבנה, ראה איציק דמות אחת מוכרת, כמו מצילום זיכרון.

היה זה דנדי, כלומר, דני בכר, הבחור השתקן, רחב הכתפיים בעל פני השוטה טוב הלב, שלא היה שוטה כלל וכלל, שלמד איתו באוניברסיטת תל אביב ואחר כך נעלם, ונתי, שהיה חבר טוב שלו, וששירת עם איציק בצבא ואחר כך חבר אליו בבואו העירה, סיפר שדנדי זה התאבד ביריית אקדח בפיו משום שהנערה שאהב התארסה לאחר. והנה עכשיו וכאן הוא רואה שוב את דנדי, אמנם בגלימה של בן סוף המאה השש עשרה, אבל הפנים הפחוסות ובצבוץ השיער הדליל ושמץ החיוך המבויש והעיניים. לא ייאמן. זה הוא. אבל איך זה יכול להיות? גלגול קודם? נו באמת. מי מאמין בשטויות כאלה?!

הרבה זמן לאחר מכן לא הצליח איציק לשכוח את הדמיון הזה בין אחת מדמויות הרקע של אל גרקו לדנדי, שהיכרותו עמו היתה קצרה ושטחית, בעיקר מסיפוריו של נתי אוליאל, אך הוא למד לחבב אותו, על צניעותו, שתיקותיו והכוח העצום שהיה טמון לשווא בגופו הגדול. הוא ידע שפרשת חייו, אהבתו ומותו של דנדי הם חומר נהדר לסיפור על אהבה שקטה שמאכלת, על כפיות טובה וכאב עצום, הגדול מכל סיבותיו, אבל אף פעם, אף על פי שניסה שוב ושוב, לא היה יכול לכתוב את הסיפור הזה, אולי משום שלא ידע איך לגשת אליו, או מפני שחשש לגעת בו.

מטולדו המשיכו למדריד והסתובבו במוזיאון פראדו עד שכאבו עיניהם מהמון עבודות משוחות בשמן של אינסוף ציירי חצר, שציירו את גבירותיהם ואדוניהם המפורכסים ונעשו קלאסיקנים. עוד באותו היום המשיכו לנסוע צפונה הרבה שעות, עד לעיר הנופש סאן סבסטיאן, שאיציק הכיר מפסטיבל הסרטים הבינלאומי השנתי שלה. בדרך אליה עברו בכבישים שהתנועה בהם הידלדלה והלכה. מזג האוויר הפך להיות סגרירי והשמש במערב החלה לחמוק מהם ונעלמה והתגלתה, כמקנטרת, בין עלווֹת המחט של עצי האורן הרבים, ופיסות הרקיע נצבעו בצהבהבות שנהבית או חלמונית. אפרים ירוקים ובתים עם גגות אדומים, ערמות חציר גבוהות וצרות כמגדלי שמירה, נחלים וגשרים ומפלים קטנים ופרות רועות. דווקא כאן, בשלווה הירקרקת הזאת של פשטות ואור, אפשר למקם סיפור מתח ומסתורין מסובך, עצבני ומדויק, חשב איציק. הניגודים העזים בין הסביבה לעלילה המתרחשת בה, יכולים לפעול כמו עראק צלול שהופך לבן כחלב כאשר מים צלולים נמסכים בו.

בסאן סבסטיאן, בדיוק באותה עת, היה פסטיבל הסרטים בעיצומו, ואחרי שמצאו לעצמם מלון קטן, פנסיון בארצ'לו או בארקלו, החליט איציק, שעסק בביקורת סרטים, כי מכיוון שכרטיס החבר של תא המבקרים הבינלאומי נמצא בארנקו, כדאי שיקפוץ להיכל הפסטיבל ויירשם ואולי יספיק לצפות בסרט מעניין בעת שהותם שם. הוא ירד מהמכונית ליד הבניין שעליו התנופפו ברוח דגלי אומות שונות ושלט גדול שאמר "אופיסיאנס דל פסטיבל" והניח שאלה המשרדים, וקבע שיפגוש את כולם בעוד שעתיים במלון. אבל כשראה בחזית הבניין הגדול את המוני הסקרנים המצפים, כמו בהוליווד, למכוניות הכוכבים והמפורסמים, החליט לוותר. הוא פנה ללכת, בלי מפה, בכיוון המשוער של המלון, והעריך שהדרך, אם לא תסתבך לו, תימשך רבע שעה או קצת יותר. הוא עבר ברחובות שמהם זכר שמות כמו קאלה דל פילאר וקאלה דה קרלוס רואיז - אחרי שנים אמר לו שאוּלִי שמבטאים זאת "קאיה" - ואווינדה פיו בארוז'ה, ופתאום ברחוב צדדי, כשהפנה את ראשו לאחור, ראה מרחוק שתי דמויות, כמעט צלליות זעירות, מוכרות בתוויהן ובדרך תנועתן, אך לא מזוהות.

איציק עצר מלכת וסב לאחור, אך הדמויות שריצדו בקצה הרחוב המלוהט מחום של בין הערביים, נעלמו. הוא חזר לצעוד ותהה אם לא היה סמוך ובטוח מדי בחוש ההתמצאות שלו ואם לא איבד את הדרך. ופתאום, כשפנה לרחוב אחר, ופקפק אם הוא בכיוון הנכון, הופיעו לפניו, במרחק של זריקת אבן ממש, וגבם אליו, הצועני הירוק בכובעו ובמעיל תלתלי הכבש שלו וילדו עם הקופיף על שכמו, והסיע תיבת נגינה מצוירת. היי! צעק איציק והחיש את צעדיו לעברם. והנה, האיש המוזר הזה, מבלי שהפנה אפילו את ראשו לאחור לשמע צעקתו של איציק, הגביר את צעדיו וזירז גם את הילד. איציק, הופתע ועדיין לא חשד, צעק שוב, ומיהר בעקבותיהם, אך כשנכנס לרחוב הצר שפנו אליו, לא מצא להם זכר וסימן. כשעמד והסתכל לכאן ולכאן, וניסה להבין את שהתרחש, קפצו עליו ממבוא אחד הבתים שני גברתנים בבגדים שאיציק זכר כמותם מציורים של איכרים ורוכלים מימי הביניים, ואולי מאיורים של סנשו פנשה ולזרילו איש טורמס, ואולי מסרטים על ספרד. איציק זעק לעזרה באנגלית ובעברית ונאבק באחד מהם, כרסתן ומפויח פנים, שריחות זיעה ויין חמוץ נדפו ממנו והוא השחיל את זרועותיו מתחת לבתי שחיו של איציק וניסה לסתום את פיו בכף יד גדולה, בעוד חברו, ארוך ורזה, מדולדל שיניים ולא מגולח, אחז ברגליו של איציק. ככה הובילו אותו השניים לסמטה אפלה בין הבתים. איציק, שהתנשם בכבדות דרך אפו הסתום ולא הספיק אפילו לפחד, נשך את כף ידו של השמן וזה צווח בכאב והטיל את פלג גופו העליון של איציק על הקרקע המרוצפת, וחברו הארכן עצר אך המשיך לאחוז ברגליו הבועטות של איציק. ואז הגיח הצועני מן האפלה, הקופיף עתה על שכמו שלו ועינו האחת משלחת באיציק הבהקי שמחה ושנאה, שאיציק לא ידע לפרשם, לאחר הפיוס על סיפון המעבורת.

עכשיו הגיע זמן הצדק, אמר הצועני באנגלית לאיציק. זמן הצדק וזמן התשלום. איציק הביט בו, מלמטה למעלה, ומצא שוב, שמאז הטיח אגרוף בפניו, בספינה למיורקה, הוא בעצם איננו מפחד ממנו, כמי שיודע בביטחון שכל הקשור באיש הציורי הזה לקוח ממרחבים אחרים, מספרים או מסרטים של ילדותו. הוא משך את רגליו מאחיזתו של דון קישוט הקיפח וביקש לקום ולעמוד על רגליו כדי להיות גבוה מן האיש הירוק, אך הצועני הניח מגף מצויץ על בטנו של איציק ולא התיר לו להתרומם. היכולת להתבונן בי מלמעלה למטה, חשב איציק, מעניקה לו כוח ועוצמה. הוא ניסה להדוף את הרגל המהדקת את גוו למדרכה, אך הצועני הוציא מתחת לשולי מעילונו הירקרק סכין גדולה ומעוקלת, מין שברייה גרוטסקית כמעט, ואמר בעברית רחוקה, כמעט לא מפוענחת, "עת ניקוּם ושילוּם", ואיציק הבין שכוונתו ל"עת נקם ושילם", אך לא ידע על מה ולמה וגם לא רצה לשאול. קישוט וסנשו התייצבו בפתח הסמטה וסגרו בפני עוברים ושבים אפשריים את המראה וחסמו את מעט אור הערביים, כתקווה אחרונה, מלהגיע לאיציק, שעדיין אחז ברגלו של הצועני וניסה לסלקה מבטנו, והתפלא על שעדיין לא נתקף פחד מוות, כיאות.

אך לפני שהבין איציק נכונה גם את תגובתו שלו, נעקרו שני אנשי ימי הביניים ממקומם בידיים חזקות והוטחו הצדה. כמה בחורים משופמים בגופיות מפוספסות בכחול או באדום, כמו מדים, ובמטפחות פיראטים הצנופות להם על ראשיהם, הופיעו בסמטה ואחזו בצועני הירקרק בכוח. כמו באגדות, התפעל איציק, שעוד לא הספיק להתרגש מכל הקורה לו וסביבו במהירות שכזאת. קול קשה של אישה הקדים את הופעתה של צעירה שפניה נאות, גבריות משהו, וכובע בייסבול על שערה הקצוץ. הצועני שתום העין השמיט ביראה גדולה את המאכלת שלו על הקרקע והחל מריץ רצף מגומגם של מילים בספרדית. קולה הקשה של האישה השתיק אותו. היא נוזפת בו, הבין איציק, ואולי מזהירה אותו. הצועני, שעור פניו השזוף הפך באחת לצהבהב חיוור, ורק שפמו נשאר שחור כשהיה, ניסה שוב לומר משהו, אך הצעירה הרימה את ידה וסטרה לו בפניו בכף יד פשוטה וחזקה והד הסטירה נשמע למרחוק. אחר כך קרעה באותה יד את הרטייה מעינו השתומה והביטה בו במבט עוין ומאיים, פלטה עוד כמה מילים, אולי גידפה אותו, ואז הושיטה יד לאיציק כדי להרימו ולהעמידו על רגליו. תאנק יו, גראסיאס, מלמל איציק. היא עמדה מולו בסרבל פועלים כחול, בחולצת משבצות כחולות מצמר, וכתפייה אחת היתה שמוטה לה על זרועה, הניעה בראשה, סבר פניה עדיין חמור, ושאלה את איציק משהו בספרדית מהירה, במבטא קצת שונה - באסקי, אולי, בגלל האזור, חשב איציק - ולפתע שם לב שהוא זוכר אותה מהדהירה האלימה של חבורת הבאסקים בשדרה בברצלונה. פארלה אינגלז, גמגם איציק. סניורה טפאנו אומרת שהיא מקווה שלא נפגעת, התנדב הצועני לתרגם לאנגלית, כולו שוב חנופה ומחמדים, והיא... אבל כאן נבחה עליו הצעירה בזעם והוא נרתע לאחור ובלם את פיו.

בדרך חזרה - אחד הבאסקים הנחה אותו בתנועות יד לכיוון הנכון למלון - הוא עצר וסב לאחור וראה את חבריה של הצעירה אוחזים באוזניהם של סנשו ושל לזרילו, ומובילים אותם עמם בקלון, ואת הצועני, קשור בחוט בצווארו, ככלב, ומרותק לאמת ידה של הצעירה, כשהוא נגרר עם ילדו, שפל ראש ונזוף. אני לא אספר כלום, החליט איציק. בין כה וכה איש לא יאמין לסיפור הבלתי אפשרי הזה, שאין לו סיבות ופירושים.

בבוקר המשיכו לנסוע צפונה ועברו את הגבול וחנו בביאריץ, עיירת נופש מהודרת ויפה בסגנון ראשית המאה העשרים, קזינו, חנויות יקרות וכמה מתרחצי סתיו אחרונים על החוף. אישה זקנה אחת בשמלת מלמלה שחורה ויקרה, נעלי עקב וכפפות תואמות, ישבה על כיסאון מתקפל ליד קו המים וצפתה באופק האטלנטי שעה ארוכה, ללא נוע, כפסל המשמר את תהילת אירופה הקודמת, שנחרבה במהלך מלחמת העולם הראשונה. איציק שם לב שמן הרגע שבאו לשפת הים ועד שהלכו משם, כשעה וחצי, לא זעה האישה ולא הורידה את עיניה, ממתינה לבטח למה שהלך ולא ישוב עוד, מעבר לאופק.

ה

את הלילה שלמחרת הם עשו בחוות איכרים בדרך לפואטיה. זה היה בית מגורים גדול וישן שלו שתי קומות, רפת גדולה, עצים גדולים ומצלים, מדשאות ובאר במרכז החצר. איכרה כבת חמישים, שסבר פניה נעים וטוב, בלבוש שנתפר ביד, הובילה אותם לחדריהם בקומה השנייה - רצפת עץ, מיטת אפריון ישנה בכל חדר, ואמבטיה שמתמלאת בעזרת משאבת יד. האם אפשר לקבל אצלכם ארוחת ערב? שאל גדעון במעט הצרפתית שלו. האישה, מאדאם גוֹדוֹ, קצת נרעשה מן הבקשה, אבל הנהנה וירדה למטה ובעזרת עוד שתיים מנשות המשפחה החלה בהכנות. כשירדו כולם למטה, רחוצים ורעננים אחרי שעות רבות של נסיעה בפורד, שהאדום שלה הפך מזמן לאפור מאובק, המתינה להם ארוחה כפרית נאה: חביתה עם עשבי תיבול, אומצות שטוגנו אך מעט ונוספו להם גזר גמדי מתוק, אפונה ופטרוזיליה, לחם כפרי, יין אדום בקנקן ביתי ולקינוח פודינג מוקה וגבינת עזים לבנה, שסוכר פזור עליה.

הכול היה טעים מאוד ושלוש הנשים הפשוטות ומסבירות הפנים של חוות שאמברה טאבל דהוטיי דה לאבאיי - גברי החווה לא נראו במקום עד שעזבו האורחים את החווה בבוקר שלמחרת - היו מלאות השתאות כשסיפרו להן האורחים, בצרפתית שבורה ובאנגלית קלה, שהם מישראל. הן שאלו שאלות על הארץ ועל מקומותיה הקדושים וידעו לומר "נאזארית" ו"ז'רוזלם" ו"בֵּיילֶהֶם". אשתי ואני, מה פאם און מואה, אמר איציק, גדלנו בכפר ליד נצרת. הנשים החליפו מבטים ביניהן ומאדאם גודו אמרה בקול נמוך, כמגלה סוד משפחתי קדוש, כי אחיינה, בנה של גיסתה, האישה השנייה במטבח, שצנפה את שערה במטפחת ראש כחולה ופשוטה, יצא לפני שלוש שנים כצליין - "פֶּלֶרֶן" - לארץ הקודש ומאז נעלמו עקבותיו."יצא לחפש את ישו המשיח," אמרה אמו בצרפתית ברצינות תהומית, פניה הגסות נסוכות בנוגה של קדושה והקרבה, וגדעון תרגם כמיטב יכולתו. "הוא אמר שעד שלא ימצא את המשיח ולא ישמע במו אוזניו את בשורתו, לא ישוב." תראו את התמימים האלה, במה הם מאמינים, אמר איציק בעברית, ונוקי היסתה אותו, והוא אמר, מה, את חושבת שהם ייעלבו אם הם יבינו מה שאמרתי? וגדעון אמר, אפילו אם היו מבינים כל מילה, זה לא היה מעליב אותם. פגשתי כבר כאלה: האמונה שלהם מוחלטת ואינה ניתנת לערעור. בעיניהם, זה שמלגלג ומפקפק באמונתם, הוא התם והאומלל.

בבוקר יצאו מהחווה ונסעו בערפל ביערות ובין כפרים קטנים, והשמים הבהירים התקדרו עליהם, ככועסים על כפירתם וספקותיהם, ובערב הגיעו לבולון ועברו במעבורת את התעלה מצרפת לאנגליה. בנמל פוקסטון כעס עליהם בשם המלכה פקיד מכס בהיר שיער, צעיר ושמנמן, שריח עז של בירה נדף מפיו, בגלל שני מארזי הסיגריות שהיו בכליהם, אבל לבסוף הניח להם ללכת. הם עלו למכוניתם המאובקת וגדעון נהג אותה מהמעבורת אל החוף ושם הסיע אותה בשמאל הכביש. בשעת ערב מאוחרת מצאו קוטג' חביב בשכונה שקטה בסמוך לנמל, ועליו השלט "מיטה וארוחת בוקר". בעלת הבית, קשישה נחמדה ומסבירת פנים, פתחה להם.

האזכור של "אנחנו מישראל" נעשה מין טריק ששולפים מהכיס במסע כדי לראות את ההפתעה ולעתים את ההתרגשות של השומעים המקומיים, ואכן למחרת, ליד שולחן ארוחת הבוקר, סיפרה להם האישה, דברנית שלא ככל הנשים הבריטיות מהספרים ומהסרטים, שבעלה, לוטננט באלארד, שירת בצבא המלך בפלשתיין בתפקיד של שַלָם - פֵּיימאסטר, היא אמרה - ביחידת צנחנים או מה שהארצישראלים כינו אז בלעג ובחשש, "כלניות". ושם, בארץ הקודש, היתה הטראומה שלו. "מיסטר באלארד לא השתחרר מכך עד יום מותו," אמרה הגברת באלארד. "הוא נשדד יום אחד, לאור היום, ברחוב ראשי בעיר ג'אפה, בידי שניים מאנשי ה'סטֶרֶן גנג', כשהיה בדרך לבנק להפקיד את שארית כספי המשכורות. הם חבשו גרביים שחורים ומפחידים כמסכות על פניהם, עם חורים לעיניים, ונטלו ממנו שלוש מאות שישים וחמש לירות שטרלינג, הסכום שנשאר בתיקו של מר באלארד - ואתם יכולים לראות בכך משהו סמלי: פאונד ליום, לכל אחד מימות השנה - ולא נגעו בו לרעה. אבל אחד מהם התכופף אליו ואמר לו, באנגלית ללא דופי, 'ליססן לאדי, דונט סיי אניטינג, אור אֶלְס, ווי שֶׁל האנט יוּ אִין יוּר דְרימְס!' אבל איך היה יכול שלא לספר? הוא פחד מאוד, אבל סיפר הכול. אם היה מעלים את האמת ונחשד בגנבה של שלוש מאות שישים וחמישה פאונדס, היה מצבו רע יותר. נכון? ובכן, הוא סיפר הכול ויצא נקי וללא חשד. אבל אז התחילו הפחדים לרדוף אותו והוא התחיל לשתות ובסוף חזר הביתה לפוקסטון ושוחרר מהצבא בשקט. הוא היה שותה למרות מחלת הסוכרת שלו, ויושב בבית ומקלל 'בלאדי ג'וז', 'בלאדי ג'אפה' ו'בלאדי סְטֶרֶנִיסְטְס'. כל הזמן פחד שאם יצא מהבית, יירה בו איזה טרוריסט יהודי - וזה היה כבר בסיקסטיז, שכבר היתה המדינה של היהודים ולא היה כבר 'סטרן גֶנְג'. אני חושבת שבלילות הם באמת שבו לרדוף אותו, בחלומותיו - אבל הוא מעולם לא הודה בכך.

שעה לאחר מכן כבר היו ארבעתם בדרכם ללונדון וממנה, בלי שהיות, בכביש N1לצפון, ואיציק נהג בפעם הראשונה בחייו במכונית שכמו נאלצת לנסוע כל הזמן בצד שמאל ולעקוף מימין, אף כי ההגה שלה היה משמאל ולא מימין כבכל המכוניות הבריטיות - ועד מהרה, כשהנהיגה התנהלה כיאות, כבר הרגיש בטוח ובעל ניסיון והגביר את הלחיצה על הגאז, גם מפני שקצת נמאסו לו הימים העוברים עליהם בכבישים, והגיע למאה וארבעים קילומטר בשעה.

המכונית רצה בכביש הרחב, ועברה על פני אפרים ירוקים ופרות רועות וחוות קטנות ומסעדות "וימפי" לא מפתות, וגדעון אמר, תשמע, אתה ממהר לאנשהו? איציק האט קצת, אך עד מהרה חזר לסורו, וכבר ייחל להגיע למלון כלשהו ולהניח את הרגליים העייפות על המיטה. הערב כבר ירד והם הימינו ונכנסו לכביש המוביל לעיר יורק, ואיציק נזכר בגיבורי מצודת יורק היהודים מהספר הרומנטי על מצדה היהודית בצפון אנגליה. הם מצאו פונדק נחמד ששמו "השועל", כשמו של הפאב שבקומתו התחתונה, ששימש מרכז, כנראה, לכל אנשי השכונה, צעירים ובוגרים, והם המו שם בקולות לא בריטיים, לגמו בירה מקובעות גדולות והטילו חצים למטרה. ארבעתם אכלו במסעדה סינית זולה אך טובה וישנו בלילה שינה עמוקה, ולמחרת בבוקר יצאו לבקר בעיר העתיקה של יורק, מעבר לחומות. איציק חיפש כל הזמן זכר כלשהו לסיפור היהודים הנצורים במצודת המלך, שהתאבדו יחד, במין סינדרום מצדה יהודי ואובדני, בשלהי המאה השתים עשרה, אך לא מצא, כאילו טשטשה העיר הבריטית, בהתכחשות מכוונת, אירועים לא נעימים מספר ההיסטוריה שלה.

הם המשיכו צפונה, לסקוטלנד. הם נסעו בשמש סתיו מבוישת, בנוף קשה יותר, גדרות אבן, שדות מסולעים, כבשים רועות במרחבים ירוקים. ארבעתם אהבו את אדינבורו, למרות הרוחות הקרות והאיכות האפרורית קדורנית שלה - בכל מקום דלקו האורות בשעות היום - שלא הקבילה לשום תכונה אנושית מקומית. להפך: הסקוטים נמצאו אנשים נעימים, אדיבים וסבלניים, שהרבו לחייך והיו מוכנים לעזור ולהדריך - והעיר, במרכזה, היתה יפהפייה. הם הלכו לאורך "המייל המלכותי", עלו למגדל ה"קמרה אובסקורה" וראו את השתקפות המצודה הסמוכה במטושטש, על מבקריה, במסך של המצלמה החיה הראשונה, והתפעלו מתצוגת תמונות ההולוגרמה התלת ממדיות, המתעתעות במציאות ובהיגיון, דמויות ופנים וחיות, שנראו כצפות בכדור בדולח נוזלי - דינוזאור קדום, הרוזן דרקולה השוכב בארון המתים שלו, ילדה קוטפת פרחים. ודמות אחת, של אישה בהירת שיער ופקוחת עיניים, שהצעיף התכול והדק שעוטף את צווארה הארוך, נפרש ממנו ככנף ודואה ברוח, נראתה לאיציק מוכרת מאוד והוא לא ידע מאין היא מוכרת ואיך ייתכן בכלל שתהיה מוכרת, כמו שהדמות בציורו הישן של אל גרקו בטולדו לא יכולה להיות באמת דמותו של דנדי בכר. הוא קירב את פניו לאקווריום התצוגה וראה שהדמות ההולוגרמית מתבוננת בו, לתוך עיניו, כחיה, פניה כפני ילדה נעזבת ואומללה, והיא כמשוועת לישועה, ללא מילים, צפה ומתרחקת וחוזרת ואינה מתיקה את עיניה מעיניו.

לפני שכמעט נשבה בקסם המוזר של האשליה החזותית, באה נוקי ומשכה אותו משם - ועדיין, לאורך כל הרויאל מייל, במרכז לאמנות סקוטית שימושית, בין הנולים המדגימים את אריגת בד הטרטן המשובץ, למזקקת הוויסקי הייצוגית, או לחנות שבה ניתן לרכוש חמתות חלילים, מן הזעירות ועד הגדולות ביותר, לא עזב אותו מבטה המתחנן של הנערה הטבועה ההיא, המוכרת לו ממקום וזמן כלשהם, אולי מגלגול קודם שעבר עליו אף על פי שתמיד התכחש לאפשרות כזאת. ואולי, חשב, משלא הצליח להבהיר לעצמו את העניין, קיים בתודעתנו רובד זיכרון של מציאות אחרת, עולם אחר, היסטוריה מקבילה, שזוכה כנראה להבלחות כמו הולוגרמיות לא מוסברות בחלומותינו ובסיוטינו ושלעולם אינה צפה אל סף ההכרה. אולי משם, בזמן אחר, במציאות אחרת, במודעות שונה, אני מכיר אותה, חשב, אבל אחרי רגע מיהר כתמיד לנער את המחשבות הכמו מטאפיזיות ממוחו. תיזהר, אמר לעצמו, אתה עוד תאמין בסוף באמונות תפלות, בחתולים שחורים שחוצים את דרכך בימי שישי החלים בשלושה עשר בחודש, באבנים קדושות, ברבנים ובמגידי עתידות.

ובהקשר מוזר כלשהו, שמעו כשהלכו לאורך המייל המלכותי אל ארמונה הקודר של מרי סטיוארט קולות מלאכיים ונקלעו לחזרת מקהלה בקתדרלה הגדולה סיינט ג'יילס. איציק עצם את עיניו לצלילי האורגן המלווה ולקולות הסופראן של נערות המקהלה, ששרו קנטטה רנסנסית שמימית, וניסה לבאר לעצמו אם ייתכן שהאשליה המציקה של הנערה הלא נושעת הבוקעת בתודעתו אולי מממד קיומי אחר ונסתר, מתחברת לו עם דברים שחווה לאורך כל המסע הזה - הצועני שעקב אחריו על פני ספרד כולה וביקש את נפשו מסיבות עלומות, גלגל העגלה שנפל מתקרת המסעדה, אחיינה הנעלם של מאדאם גודו, מנהיגת המורדים הבאסקים שהצילה את חייו והנער הנוצרי עם מגן הדוד על צווארו. איך כל אלה מתחברים למשמעות ברורה אחת? מה הם מנסים להגיד לי? ושוב, לא הצליח להגיע לתשובה.

כעבור יום, לעת ערב, הגיעו בפורד האדומה לכפר חלומי ששמו ברימאר, ששוכן בעמק בין ההרים. הדרך לשם עברה במסך שקוף של גשם דק, עד לפרת, הבירה הקדומה של הסקוטים, ומיזקקות הוויסקי שלה, וממנה בכבישים מתפתלים, דרך יערות עבותים של אשוח, אדר, אורן, עם עלוות בצבעי הסתיו, באדמדם ובזהוב ובכתום ובירוק, ועם מפלים כסופים ואגמים שחלקת מימיהם שוקטת כראי, ואפרי מרעה עם כבשים ופרות וכפרים קטנים עם גינות, ואחר כך נופים קירחים ושוממים יותר ויותר. הסקוטלנד הזאת שעברו בה לא היתה הארץ הקשה, הסחופה והקודרת, שהצטיירה לאיציק מספרים שקרא.

ברימאר הוא כפר ציורי, שקט ורגוע, במרכזו של עמק קטן, המוקף בהרים גבוהים וכחולים, עם נחל, פס מים מתפתל וחי, כמין דגיג כסוף, בין הבתים ומתחת לגשרים קטנים, ועם מגרש קריקט, ובתים ומדשאות. זה המקום שאליו היה נוהג לבוא סר וולטר סקוט, כדי לכתוב בו בשלווה את ספריו. בבית שליד בית המלון הקטן, ה"ברימאר לודג'", כתב רוברט לואי סטיבנסון את אי המטמון שלו.

אחרי שהתקלחו, ירדו מחדריהם שבקומה השנייה לחדר האורחים וישבו מול האח הגדולה המבוערת. בחוץ היה קריר ובפנים חם ונעים. על מסך הטלוויזיה הגדולה והישנה ריצד פרק מהסדרה הבריטית "פולדארק" ואחריה שודר הסרט "פליי איט אַגֶיין, סם", שוודי אלן כתב אותו ושיחק בו, סרט שאיציק אהב מאוד וידע לדקלם כמעט בעל פה (מובן שידע שב"קזבלנקה", המקור להשראת סרט זה וגיבורו, לא אומר ריק, הוא המפרי בוגארט בדמות שנעשתה מיתולוגית, אף לא פעם אחת את צירוף המילים המשמש כשם הסרט, אלא רק "פליי איט, סם"). בעלת הפונדק, גברת סקוטית צעירה, נאה מאוד, בחליפת טוויד מיושנת קצת, ועם משקפיים עגולים ואופנתיים במסגרת דקה ושיער פשתן שאסוף בקפידה מעל גולגולתה, הביטה בהם בחומרה ממושבה שליד דוכן הקבלה. שאלָתם אם מוגשות במלון ארוחות ערב, נענתה שלא בסבר פנים יפות. "אוכל להזמין לכם כריכים," אמרה הבחורה באי רצון מודגש.

היא הסתלקה לה אל המטבח וחזרה אחרי לא מעט זמן עם מגש הכריכים, שכנראה הכינה במו ידיה. המון כריכים טעימים של חמאה ומלפפונים וגבינת צ'דר, וקנקן גדול עטוף בכיפה סרוגה ומלא בתה כהה וריחני. ובינתיים ניסה וודי אלן לנהוג באהובתו ואשת חברו, דיאן קיטון הענוגה, כפי שלימד אותו המֶנטור שלו, בוגארט, בדמותו המוצללת של השחקן ג'רי לייסי (שמאז סרט זה כמו נעלם מהמסכים). שימו לב, אמר גדעון בקול נמוך, איך הגברת המנהלת מסתכלת עלינו ועל השעון. אתם חושבים שהיא רוצה לומר לנו משהו? ואיציק אמר, ונפרד באי רצון מהמרקע, הרי רק עשר וחמישה. ונוקי אמרה, כמו שהיו נוהגים לומר בכפר על מקדימים לישון, היא רגילה כנראה ללכת לישון עם התרנגולות. ואחר כך פיהקה ואמרה, גם אני עייפה מאוד, ונעמדה ואמרה לאיציק, נו, אתה בא? איציק אמר, לא. אני עוד לא עייף ואני אף פעם לא עוזב סרט באמצע. נוקי, שעלתה לחדר השינה, העלתה חיוך חיוור על שפתי הגברת הסקוטית הקשה, כאילו עריקת נוקי היא עדות ראשונה להתפוררות המערך של שני הזוגות הזרים שפלשו לנחלתה, אבל משנוכחה ששלושת האחרים רק מתרווחים אל מול האש, החמיצה שוב את פניה היפות. מה היא רוצה מחיינו? בקושי עשר. אני נשארת כאן, אמרה דבורה'לה. ומתחה את רגליה בתקיפות. הסקוטית קמצה את שפתיה בזעף וסגרה את דלתו של השקע בקיר, שאוכסנו בו בולי העץ המשמשים לאח, כאומרת, עד כאן - ולכשתתעמעם האש באח, והחדר יוצן, בוודאי תיאלצו ללכת לישון.

ובדיוק אז צלצל פעמון הדלת, כמו בסרטים, ומהצינה שבחוץ ומקולות הנטיפה של הגשם הקל, נכנסה לפונדק דמות קיפחת, כפופה, במעיל סטודנטים מרופט מצמר שחור עם קפושון. האורח החדש בירך את בעלת הבית ואת שלושת היושבים אצל האח בקול דק ובמבטא מוזר, הוריד את הכובע וחשף קווצות שיער דליל ולבן, פנים אדמדמות ולחות, עם גבינים וריסים לבנים של לבקן, ומשקפיים עבי עדשות. הוא ביקש מקום לינה ללילה ובעלת הבית הצעירה נאנחה ממש מעומק לבה, כאילו כל אורח נוסף גורם לה לשברון לב. היא נקבה בסכום גדול משביקשה מארבעת הישראלים, אבל האיש, בגיל המטושטש שבין שלושים לארבעים וחמש, שלח את ידו בצייתנות לכיסו וחפן שם הרבה מטבעות של שילינג ופאונד ועשרים פני, כקבצן המציג את מקבץ יומו, הניח על השולחן, צירף מטבע למטבע ושילם מראש את חשבון חדרו. עתה יכול היה להסיר את מעילו הרטוב ולהצטרף ליושבים סביב האח ולהכעיס בכך עוד יותר את בעלת הבית. הגברת נעלה בכוונה יתרה ובהתרסה את דלת הפונדק, כיבתה כל אור בחדר ההסבה והשאירה אור דל אחד בחדר המדרגות לקומה השנייה - ומשלא הובן הרמז הבוטה, כיבתה את הטלוויזיה שצפו בה (בדיוק אז לפחות אמר בוגארט לקלוד ריינס את המשפט המקסים, "אני חושב שזוהי תחילתה של ידידות נפלאה", ונעל בכך את הסרט שבסרט ואת הסרט בכלל) ואז זקפה כתף בתרעומת של בוז, ומבלי לומר דבר, אפילו לא "לילה טוב", הפנתה גב ועלתה במדרגות כמין בטי דיוויס סקוטית אל חדריה.

ראיתם אותה? התרעמה דבורה'לה. אבל גם היא כבר היתה עייפה וגם היא עלתה לישון. איציק וגדעון נשארו עם הזר הגבוה והרזה, בן דמותו הלבקנית של מקס פון סידוב מסרטי ברגמן. האיש חכך את כפותיו זו בזו, בדרך שהיה עושה אבנר רוזנבלום מתא הקריין, כשדן בן אמוץ היה מבקש ממנו להשמיע משהו חדש ויפה בתוכנית "טעם וריח" בגלי צה"ל, התבונן בריכוז בלהבות השוקעות בין הגחלים, ושאל באנגלית מוזרה, שאיציק חשב שהיא אולי גאלית עתיקה, בקול נמוך וגרוני מאוד, קול שהזכיר לאיציק את קולו של הרב לווינגר - מהיכן האדונים מגיעים? והוסיף, על פי לשונכם שאתם מדברים בה זה עם זה, ניכר שאינכם בני הארץ. איציק לא הבין את שאלותיו ואת כל צירוף מילותיו בנעימת המבטא הזר שלו, אבל גדעון, שהאנגלית שלו היתה טובה יותר, אמר, אנחנו מישראל. האורח נשא אליו את פניו ובהן פליאה וקסם, ושאל, ישראל? אדוני מתכוון למדינת יהודה? די הולי סטייט אוף ג'ודיאה? גדעון ואיציק החליפו מבטים משועשעים, אבל האיש לא היה מסוגל לקלוט כל אירוניה, לעג או ספקנות. ישוע מושיענו נולד שם לנצח נצחים, אמר מקספונסידוף הלבקן בהתרגשות תמה ואיציק נזכר פתאום שהשחקן השוודי גילם פעם את דמות ישו בסרט מפואר וכושל של ג'ורג' סטיבנס. והאדונים, ההיבְּרים - איציק הניח שהוא התכוון ל"עברים" - האדונים משתייכים לעם הנבחר בעמים, נכון? איציק וגדעון החליפו מבטי משובה. העם של הנוצרים הראשונים בעצם, המשיך הבחור, ובניו הם בצלמו ובדמותו של מושיענו.

לפתע באה לאיציק התגלות: אולי זהו האחיין של מאדאם גודו מהחווה שליד פואטיה? הנה עוד "מקרה" שנראה לא מקרי, כמעט הזוי, במסכת המקרים שקרו לי במסע זה. מה זה צריך לומר לי, לעזאזל? ומכיוון שלא מצא בעצמו תשובה, עלה בו שמץ לצון של התגרות, מתובל בשמץ רשעות ואולי התנשאות, ודחק הצדה את העייפות: אם ישוע הוא מושיע, למה לא הושיע קודם כול את עצמו? שאל. הו, אמר הבחור, שנראה כי התשובות המקובלות לשאלות המקובלות כבר היו שגורות בפיו, מושיענו הוא משיח האל ובן האל, האדונים יודעים, וככזה חשיבותו וכוחו הם בפן הסימבולי שלו, בכך שתופשים אותו כסמל מופשט בתוך האמונה שלנו. איציק צחקק בבוז של ספקן: ישו? הרי כולו היה בשר ודם, כלומר, כולו בן אדם, בן חווה ובן תמותה - והבשר והדם של ישו הם חלק מכל הפולחן הנוצרי. הבחור לבן השיער הסתכל על הכריכים ששרדו במגש ובפניו נצטיירו אומללות ורעב. ישוע מושיענו ירד לאדמה ולחיי בני התמותה אך ורק כדי לבחון את חיינו ואת הכפירה באמונת האל ובעבודת האל, אמר בביטחון שאין בו צל של ספק. הוא חזר בדם וייסורים השמימה, לאחר שנצלב, כדי להשגיח עלינו ולעזור ולסייע לנו, עניי הרוח והמעשה, ולגאול את נשמותינו, בעזרת זכר ייסוריו. ככה? אמר איציק בספקנות, שש קצת על התפתחות הוויכוח התיאולוגי וגם קצת ניחַם על שהוא בוטה בספקנותו וגיבור במילים מול תם ונשלם כמו האורח הזה, ואיך זה שלא מילא כלל את שליחותו? איך זה שהעולם לא נגאל?

גדעון קלט את מבט הרעב של האיש הקיפח, ואמר לו, תתכבד, בבקשה. התה כבר קר, אבל יש עוד הרבה כריכים. הבחור הניד בראשו בסירוב, לא, לא. אני מודה לאדונים על נדיבותם, אמר, והקפיד להשתמש בגוף שלישי רבים ועם תוארי כבוד, אך איציק הבחין שהסירוב היה רפה. קח, קח, שידל אותו. אנחנו כבר אכלנו ושבענו. מה שיישאר ייזרק לאשפה ולא יחולק לעניים ולאומללים. הבחור שלח יד ארוכה, רזה ומהססת. אדמומית של הגחלים באח ריצדה בעדשות משקפיו כשלעס בחמדה רבה, אך באיפוק, את הכריך האחוז בשתי ידיו. גדעון מזג לו תה לספל והוא הודה לו חרש ושתק. רק אחרי שסיים את הכריך ולגם מן התה עד שהתרוקן הספל, וקינח את פיו ועיניו בממחטת בד שחורה ומסמורטטת שהוציא מכיסו, חזר לדיון הדתיוסופי.

אינני מבין, אמר, סליחה ועם כל הכבוד, איך דברים כאלה של ספקנות נאמרים דווקא על ידי כבודם, ההיבריס מג'ודיאה, אֶחיו של מושיענו המשיח, הנוצרים האמיתיים ביותר? איציק אמר, שמע, אתה אינך יודע, אבל אנחנו לא נוצרים ולא היבריס. אנחנו יהודים ואיננו מאמינים בבנו של האלוהים, שהיה אחד מאיתנו, ולא בהכרח היה דווקא מהטובים ומהחכמים שיצאו מהעם הזה, ולא מאמינים במשיח או בישועה מהשמים. "אין נביא בעירו", אומרים אצלנו. הבחור הביט בו באי אמון, עיניים תכולות, מימיות, פעורות בתדהמה מתחת לגבינים לבנים צהבהבים. האדונים אינם נוצרים? קתולים, פרוטסטנטים, פרסביטריאנים, אנגליקנים? שאל בקולו הלווינגרי. איציק וגדעון הנידו בראשיהם, וקמצו את שפתיהם שלא לפרוץ בצחוק. ולא הוטבלו בלידתם? המשיך הבחור ותהה בקול. לא, אמר איציק. אוי, לא, נאנח האיש מעומק הלב. גדעון קם, פיהק, וחיטט במחתה בגחלי האח העוממות, ואילו איציק המשיך בתוקף, אנחנו לא זקוקים לכל מיני גינונים כאלה, כדי להיחשב ליהודים (וכאילו שלנו חסרות שטויות ונבזויות משלנו, שהן תנאי לאמונה וליהדות, חשב בעת שדיבר. ודווקא אתה מתייצב להגנת הדת היהודית? אתה הרי העתקת לא מזמן למשמרת, מה שאמר אחד מגיבוריו של גראהם גרין, "אין בי שום אמונה באמונה").

גדעון נפרד בלילה טוב מפוהק ועלה לחדרי השינה, והשאיר את איציק ללחום לבדו את מלחמת הקודש בבחור הלבקן, שעבר לדבר בגוף שני יחיד, ואמר, רֵע יקר, יצאתי מבית הורי לפני שנים רבות כדי לחפש את ישוע אדוננו בעולם העכשווי, בשנות השבעים המודרניות, ואראה זאת לעצמי כמצווה קדושה להטביל אתכם לנצרות ולהתחיל בעשיית כל ההיברים לנוצרים של ממש. איציק הניד בראשו במורת רוח. הגולם הזה לא שומע דבר ולא מבין דבר. אולי כל הוויכוח הזה מיותר לחלוטין. שמע, אדוני, אמר. בכל הדורות, אלפיים שנה, מאז גלה עם ישראל מארץ הקודש, ניסו הנוצרים להדיח אותנו שנמיר את דתנו, שנוטבל במים קדושים, שננשק את הצלב, שנתפלל לישו שלכם. אני לא מעורב כל כך בכל הקשור לאמונה ולדת, אבל בכל השנים האלה מתו יהודים, נרצחו יהודים, משום שלא הסכימו להמיר את דתם. הם מתו על "קידוש השם" - הוא אמר זאת בעברית והתקשה בתרגום מדויק לאנגלית. והבחור, שעיניו התרחבו עוד יותר בתדהמה, גמגם קצת ואז אמר, אבל אם לא תהיו לנוצרים טובים, תחמיצו את המחילה והפיוס ואת החסד האלוהי ואת העולם הבא ואת גלגול הנשמות. איציק קם על רגליו. אין טעם. האיש הטוב הזה הוא לא חסיד שוטה או קנאי דתי, אלא תם; תמוֹי גמור. אני לא מאמין בכל אלה, אמר, וחיפש אחר מילים ומונחים באנגלית. גן עדן או גהינום, זה מה שמזמנים לנו החיים עלי אדמות. איש לא חזר מגלגול הנשמות או מהספירה השמימית כדי להעיד עליהם וגם המדע המעשי לא הוכיח את קיומם. אני לא מאמין בנצרות ובכל דת שהיא, כי בכולן מוביליהן עושים אותן כפייתיות ואלימות ובשמן נשלחים אנשים למלחמות והעשירים מתעשרים והעניים נעשים עניים יותר והכנסיות וכוהני הדת מתחזקים וידיהם בוחשות בכל ההחלטות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות (פתאום התחלת לשאת דרשות, שליח מטעם עצמך, אמר לעצמו בהקנטה, אבל המשיך, ושם לב איך להט ההתנצחות גובר בו). ככה זה בנצרות ובאסלאם וגם אצלנו, ביהדות. ובנצרות שלך, בשמו של ישו שהיה ונשאר יהודי, כידוע לך, בנצרות זה בולט במיוחד. כמעט בכל כפר עלוב בצרפת שממנה באת - הבעת ההשתאות הנדהמת של הצעיר התרחבה עתה, כשאינו מבין מהיכן יודע איציק את מוצאו וזהותו - עומדת כנסייה ענקית ומפוארת, שכאילו מאיימת על כל סביבותיה והמאמינים המסכנים והעניים שחיים ומתים בצלה ממהרים להביא לה חלק גדול מהכנסותיהם העלובות, כדי לזכות בברכתה. אצל היהודים לפחות בתי התפילה צנועים יותר ואינם דורשים מהמאמינים לחזקם ולהעשירם.

אבל, גמגם הבחור שספק אם הבין את רוב דבריו של איציק, שלא לומר הקשיב להם, אבל האלוהים הוא אחד לכולנו, לכל בני האדם, נוצרים והיברים והודים ומוסלמים וסינים, וישוע הוא בנו ועושה דברו - ואני רואה עצמי כשליח עולמי - לה גלוב טרוֹטֶר, הוא אמר, ותרגם לאנגלית, וורלד טראוְולֶר - להביא את בשורת המושיע האמונה בטוב ובצודק לכל הברואים, ואני בטוח שאם ככה יצר האל את סדרי העולם והאדם, אין לנו רשות להרהר אחריהם. הוא יודע מה טוב לנו.

אה, ככה אתה מאמין? התגרה בו איציק. כלומר אלוהים ומשיחו צדקו כשהרשו את המלחמות ואת ההרוגים, את הכיבושים האכזריים, את השנאות, את הקיפוח ואת המאבקים בין הדתות ובין הגזעים? אתה יודע, יש שהשוו את הסופר, מספר הסיפורים, למין אלוהים קטן, שבורא דמויות ויוצר להן מציאות וחיים משלהן ומכוון אותן לדרכים ישרות או עקלקלות, ונוטע בהן רגשות ותבונה ומחשבות ומתניע אותן למעשים ומעמת אותן למאבקים. אם כך אולי האלוהים הוא רק סופר קטן עם יומרות משתוללות ללא רסן, שבורא עולמות וחיים ויצורים ותרבות וקיום - והורס אותם כרצונו. הוא ראה את הבחור הקיפח עוצר את נשימתו ואולי גם את נשמתו למשמע דברי הכפירה הללו, המהפְּכים יוצרות, אבל המשיך. קח למשל את ההולוקוסט, השואה הנוראה, מיליונים רבים של יהודים וצוענים ורוסים וכל מיני אחרים. הרי כל מי שלא היה נוצרי, רצוי גרמני וארי, הושמד בתאי גזים וביריות ביער ובעינויים ובמחנות של עבודות כפייה. מיליונים הושמדו - ואלוהים ובנו עמדו ושתקו, לא? הבחור הצרפתי נראה עתה אבוד לגמרי, ופכר את כפות ידיו זו בזו. מה, לא שמעת על השואה? הולקוסט? היטלר? איציק רדף בזיכרונו מילים, כדי לנצח בנוקאאוט. קאטסטרופּ? דיווטאַסטיוֹן? לא שמעת? אושוויץ? בירקנאו? דִי דֵיי? הבחור הניע בראשו כהלום ברק. לא? חזר איציק ושאל, לא מאמין. מאיפה אתה בא? מהירח?

השתררה דממה כבדה ומתוחה ביניהם ואחריה אחז הבחור הלבקן והגבוה בידו של איציק, אצבעותיו דקות, אדומות, שהעור כמו הוסר מהן, אבל פלומה לבנבנה מבצבצת בפרקיהן, מהודקות לאמת היד. הוא ביקש לדעת בדיוק הכול על "השואה הזאת", ואיציק, שכבר היה עייף, ולאחר הרצף המהיר והמדויק של דבריו איבד עניין וגם המילים אבדו לו, הסביר בקול ניחר, ביובש רב, את עיקרי הטרגדיה ההיסטורית, ומדי פעם, בפרץ של אי אמון, היה חוזר ושואל, מה, לא סיפרו לך דבר בבית? הרי גם צרפת נכבשה במלחמה וקם בה משטר פשיסטי ששיתף פעולה עם הנאצים, והבחור שאל, מה זה נאצים? ואיציק, שחרונו ותסכולו גברו מרגע לרגע, עם לאוּתוֹ, נגרר הלאה, להסביר, בקול רגוז, ולספר ולפרש - ובסופו של דבר, כשהסתכל בשעונו (שעון טיסו היפה שקנתה לו נוקי לפני הנסיעה הזאת לאירופה) והשעה כבר היתה אחרי שתיים ושלושים, הרים את עיניו אל הבחור, שכל הזמן עמד על רגליו, וראה אותו רועד מקור ואולי מהתרגשות או מכאב, ומעיניו, מתחת למשקפיו העבים, זלגו דמעות על לחייו החיוורות והשדופות ונתלו במעט הזיפים הלבנים שעל סנטרו והוא אפילו לא טרח לנגבן. הוא אחז בידיו של איציק ואמר בקול בוכים, זֶ'ה נֶה סֶה פָּא, או משהו כזה, אני לא ידעתי. אני מצטער. לא סיפרו לי. הוא דיבר במשפטים קטועים, משך בחוטמו, והתנשם כמו בבכי: שֶׁר מסייה, אני בן עשרים ושבע. נולדתי באלף תשע מאות וחמישים. ולא ידעתי. אני כל כך מצטער. לא בבית ולא בבית ספר ולא בקולג' הישועי - אף אחד לא הזכיר בכלל דברים כל כך נוראים. רק דיברו על חסד האל ועל ייסורי ישוע ועל הצדק הנוצרי. בשנה השלישית ללימודי עזבתי כדי לצאת לעולם ולעשות נפשות לאמונתנו. הייתי באפריקה ובאיי הפאסיפיק ובקנדה, וכל הזמן... כל הזמן חשבתי...

דבריו נקטעו בפרץ בכי, כל גופו הארוך והרזה רעד כבתפילה - ואיציק, חש מבולבל, שמח וגם ניחם באותה עת על ניצחונו זה, שהביס חלש ותם ממנו, ועל שטף דבריו הנלהבים, ששיבשו את התשתית הפשוטה והבוטחת של אמונתו של הצעיר, איציק הניד בראשו ואמר, זה בסדר, זה בסדר. אתה בוודאי שאינך צריך להאשים את עצמך, רק משום שלא ידעת. אבל הצעיר הלבקן, ששב ולבש את מעילו השחור שטרם יבש וכיסה בקפושון את שערו הקלוש, הלבן, הניע בראשו בנמרצות ואמר, לא. לא. רק אני אשם שלא ידעתי. אולי סירבתי לדעת, והוא גחן לעבר איציק ומלמל סליחה בצרפתית ונשק לאיציק על שתי לחייו ושב וביקש את סליחתו ואולי את סליחת כל היהודים בכל הדורות, ומבלי לומר דבר נוסף סב ויצא החוצה, אל הלילה של הכפר הסקוטי השלֵו, אל הקור ואל הגשם הדק, שהריץ פלגי כסף דקים במורדות ההרים.

ו

הדרך לאבארדין, בחוף הצפון מזרחי של סקוטלנד, לאורכו של הנהר דִי, היתה יפה, ירוקה ורטובה מטל. הם עברו על פני כרי אחו, שדות, חורשות, טירות עטויות קיסוס, כפרים וחוות קטנות. בחנות על אם הדרך התעניינו נוקי ודבורה'לה במחירן של חצאיות טרטן משובצות בירוק. המחיר הגבוה הפתיע אותן. זה יקר יותר מהמחיר בחנויות באדינבורו, אמרה דבורה. נכון, אישרה המוכרת. כאן זה לא מארקס אנד ספנסר. כאן זה אמיתי.

באברדין הסתובבו בשוק הדגים, ירדו לנמל, ראו אסדות קידוח מפליגות לאתרי הנפט בים הצפוני והצטלמו ליד המגדלור, עם הגלים הזועפים, שהתנשאו והלמו במזח הרטוב. אחר יצאו לדרך מערבה, בנסיעה אטית למדי, בשל טורי המכוניות בכביש הצר. בבית תה בעיירה הַנְטְלִי, על אם הדרך, ישבו לשתות קפה של אחר הצהריים ובחרו עוגות מעגלת טרולי שהוליך אחד המלצרים. "טרולי", כמו שקראו לקרונית לבדיקת המסילה, שרצה על פסי רכבת העמק בילדותו של איציק. על הטרולי היה מונח עיתון יומי, סקוטיש מייל, או משהו דומה, ואיציק, מעיין בלתי נלאה, שלא היה מסוגל לוותר על חדשות מהמולדת הרחוקה ("ראש הממשלה בגין הסכים לייצוג פלשתינאי בשיחות ז'נבה"), הציץ בו והראה לגדעון בפליאה שבשולי העמוד האחרון הודפסה תמונתו של הצליין הקיפח ולבן השיער, שאך אמש בילו עמו בוויכוח על אמונה וכפירה ומחדלי השכינה והאדם: "מדבר עם חיות", היתה הכותרת, וקלסתרו של האיש המוזר נראה בו מול ראשו וצווארו הגבעולי של פלמינגו. "ז'יליאן בונייר הצרפתי מוכיח כישרון יוצא דופן ביצירת קשר והבנה, בדיבור ובסוגסטיה עם בעלי חיים", נכתב שם, ובהמשך סופר על בית חולים לחיות באדינבורו, שהנווד הדתי עבד בו כמה שבועות, ועל תכונותיו המפליאות שהתגלו באקראי, כשהצליח לשכנע כמה עופות חולים להתגבר על מחלותיהם. היית מאמין? התפעל גדעון. השוטה שלנו הוא דוקטור דוליטל.

לפנות ערב הגיעו לעיר אינוֵורנֶס, על גדתו המערבית של הלוֹךְ נֵס, האגם שבקרקעיתו, כך מאמינים מיליונים, שוכנת המפלצת האגדית נֵסִי, שמראה את פניה רק לעתים נדירות ורק למעטים ורק בלילות ערפל ולעולם לא לחוקרים ולאנשי מדע, לאחר שאחד מהם טען כי הצליח להנציח אותה בתצלום דֶגְריט מטושטש מאוד, שבו רואים צוואר ארוך בוקע ממשטח כהה, פני המים, אולי, ובקצהו מעין ראש פטוטרת קטן. חנויות המזכרות היו מלאות מפלצות נסי קטנות מפלסטיק ומזכוכית, תיקים, ארנקים וחולצות עם ציורים שנעשו לפי התצלום הישן היחיד הזה. אחרי שהסתובבו בפורד שלהם ברחובות העיר, ממלון מלא אחד לאחר, מצאו שני חדרים בבית דירות ברחוב בישופ, סמוך לשפת האגם, עם טלוויזיה צבעונית בכל חדר ותנורי גז שמופעלים בתחיבת מטבע, ויצאו לעיר.

שום דבר מסעיר לא אירע להם, כמעט. הבנות מצאו בחנות שבמרכז העיר חצאיות טרטן במחיר נוח ואיציק כמעט קנה בחנות סמוכה חמת חלילים קטנה, במחיר מציאה של עשר לירות שטרלינג, אך המוכר הצעיר, שלבש בעצמו חצאית טרטן, כדי לסקרן תיירים שכמותם, כנראה, התאמץ כל כך להפיק מהבֶּגפַּיְיפְּס הזה צליל ראוי כלשהו ולא בדיוק הצליח. הם קנו כמה מתנות ומזכרות, אכלו וימפּי, שהתגלה כהמבורגר קלוקל בנוסח סקוטי, וכשביקשו לחזור למכוניתם, חצה איציק את הכביש הסואן והתבונן, בטעות, ימינה, וכמעט נדרס על ידי מכונית ממהרת, ונהגה שרבב ראש לאחור, והמשיך בנסיעתו הדוהרנית, וצעק באנגלית סקוטית גרונית ובזעם, בפעם הבאה, באסטרד, אני אדאג לזה שלא תצא ככה, בלי נזק.

בבוקר יצאו לדרך, לכיוון צפון מערב, בדרכים שנעשו צרות וריקות יותר ויותר, ובהן יערות סתיו שהירוק בהם השתנה לצהוב אדמדם, הרבה אגמים, כל אחד ראי כסף כהה, שהעצים והגבעות שלחופיו משתקפים בו כמו בצילומי הקמרה אובסקורה באדינבורו. היישובים הלכו והתמעטו, פה ושם חווה בודדת או כפר זעיר של חצי תריסר בתים מכונסים בכתף ההר להגן על עצמם מסערות, וכל היופי הבתולי הזה נוסך בך איזו תשוקה עגמומית לעצור ולהישאר כאן להתבודדות עם עצמך. ואם חשב איציק שכבר גס לבו בפלאות שהמסע הראשון בחוץ לארץ זימן לו, הנה לא יכול היה שלא לפעור עיניים בתימהון על אם ננסת ואחריה, בשורה, כמו משפחת ברווזונים, הגדול בראש והקטן אחרון, שישה ילדים ננסיים, בלבוש אחיד, מכנסיים כחולים כהים עם כתפיות מבד, כמו שהיו האמהות בכפר תופרות פעם לילדיהן במכונות התפירה של "זינגר". אמא גמדת עצרה את משפחתה על אם הדרך ביישוב קטן שהפורד האדומה עברה בו, לא הרחק מלוֹךְ סיינט מארי, ואף על פי ששום מכונית אחרת לא נראתה באופק, משני הצדדים, לא הניחה למשפחתה לחצות את הכביש עד שהתרחקה מהם הפורד מרחק ניכר (גדעון נהג ואיציק הביט לאחור) ואז, יד ביד, עברו השבעה את הכביש הצר ונבלעו בערפילי האגדות.

אחר כך, כשהגיעו לכפר דייגים קטן וערירי בשם גֵיירלוֹךְ, הם סעדו במסעדתו האפלולית והריקה כמעט של בית מלון מקומי, ואכלו דג הֶדוק מטוגן עם רוטב טרטר, תפוחי אדמה מבושלים ואפונה רתוחה. בשולחן אחר ישבו שלושה סועדים, שני גברים צעירים ובחורה אחת שדיברה כנראה בלי הרף בעת הארוחה, ולפתע אמרה דבורה'לה, שאוזניה חדות יותר, הי, הם מדברים עברית. ארבעתם ניסו לכרות אוזניים, אך להיראות כאילו אינם מצותתים לאחרים, ושמעו קטעי שיחה לא ברורים, כמעט פרובוקטיביים: אלי, אמרה הבחורה, הוא ממש חסר ביטחון. זה מתבטא בכל רגע, כשהוא צריך לנקוט פעולה. לא הייתי משחקת איתו בזוגות. אחד הגברים שישב מולה צחק וטבל פיסת לחמנייה ברוטב הדג. אתם חושבים שהיא מתכוונת ל...? פתחה דבורה, אבל גדעון קטע אותה ואמר, לא, לא. הם מדברים על טניס. על משחק בזוגות. ואיציק חשב בכעס, לעזאזל המקריות הזאת, שמחזקת את המחשבה ששום דבר, בעצם, איננו מקרי - מה פתאום, בקצה העולם, האנשים היחידים שאנו פוגשים, הם ישראלים דוברי עברית?

הערב כבר ירד כששבו לאינוורנס ונסעו לאורך הגדה המערבית של האגם היפה עד שמצאו מסעדה קטנה, כמעט על קו המים, ואכלו שם ארוחת ערב סקוטית - פשטידת בשר אפויה בתוך קערית בצק, שכולם השאירו בשלמותה, כמעט, לאחר הנגיסה הראשונה, ופודינג וניל חם, שנוצק מעל לעוגת תפוחים ואיציק תהה אם זוהי עוגת הזוּפֶּה אינגלֶזֶה, שהאיטלקים אוהבים כל כך. גדעון עיין בעיתון אינוורנסי שמצא על השולחן הסמוך ותרגם להם ידיעה שהופיעה בו, בזו הלשון, על מקרה שאירע כשבועיים לפני שהגיעו למקום:

ב 22 באוגוסט, בעת שעמדו בחוף האגם נס, שמול טירת ארקארט, צילמו גוון ופיטר סמית, בפילם צבעוני, משהו שנראה להם כצוואר של יצור שיצא מהמים, במרחק של כ 160 מטרים מהם. פיטר תיאר אותו כ"עבה באורח מוזר" וברוחב של לפחות 30 ס"מ, וציין כי בקצהו היה מעין ראש מלבני ללא תווי זיהוי מובחנים. צבע היצור תואר כחום עור ואורכו היה בערך כגובה אדם. גוון החלה לצלם את המראה, בדיוק כשהחל היצור לשקוע במים. היא השתמשה במצלמת פרינץ 8 מ"מ עם תקריב טי שלוש. היצור עלה שוב לפני השטח פעם ועוד פעם, ולבסוף, בשעה 5:15 אחר הצהריים, הוא צלל בפעם האחרונה ונעלם לגמרי. כריס איידל וג'ון קולטון, שני נערים שדגו בסמוך בסירתם הקטנה, היו עדי ראייה לתופעה. הם תיארו את ה"צוואר" כהולך וצר עד לראש שבקצהו, המזכיר ראש גדול של כבשה. כל עדי הראייה התעקשו על שלא טעו ולא היה זה כל יצור מוכר אחר וגם לא קורת עץ או ענף שצפו באגם.

אה, סתם בלבול מוח, אמר איציק. כמו כל העדויות האלה על יצורים מעולם אחר או מכוכבים אחרים, שנפוצות בפרובינציה האמריקנית.

זה חלק מתעשיית התיירות של המקום, אמרה נוקי. הם מנפחים ומפיצים את הסיפור על המפלצת הזאת, כדי למכור יותר חולצות ותיקים ומזכרות ולמלא את המלונות בתיירים.

יש אנשים, אמר גדעון, ששטופים בכל האמונות התפלות ומוכנים להאמין לכל פתי ושקרן. אם הם ראו וצילמו את המפלצת - למה לא מפרסמים את התמונה שלה? יש תמונה אחת, שגם היא מטושטשת וכנראה מזויפת, ורק בה משתמשים. התמונה הזאת כבר יצרה קלישאה לעוסה: כל העדויות המפוקפקות על הִתגלוּת המפלצת של נס מדברות על אותו מראה: צוואר ארוך ומתעקל הבוקע מהמים וראש קטן בקצהו. ואיציק אמר, אני חושב שזה חלק מהמיתוסים הפאגאניים האלה, עם הדרקונים שיורקים אש מנחיריהם וכל השאר, מיתוסים שבימי הביניים נהגו האנשים להפחיד את עצמם בהם.

הם המשיכו לדבר על המפלצת בנסיעה באפלולית לאורך שפת האגם, וגדעון, שנהג, סטה בגלל ענף גדול שנשבר ונפל על הכביש, ועבר לדרך עפר, שהתגלתה מיד כדרך בוצית טובענית. גלגליה האחוריים של הפורד, עם כל כובד המשא שבתא המטען, החליקו והעמיקו במלכודת של עיסת העפר החלקלקה. הם יצאו בחושך והדליקו מצית ופנס (שנמצא בתא המטען אחרי חיפוש ממושך), וניסו להניח אבנים ושברי ענפים במחפורת שכרה גלגל המכונית. גדעון התיישב אל ההגה ושׂם גז ואיציק והבנות דחפו מאחור והגלגל הסתובב והתיז בוץ על כולם ושקע עוד יותר, עד לצירו.

אין טעם, אמר איציק. גדעון כיבה את המנוע וארבעתם נועצו זה בזה והחליטו שגדעון והבנות יעלו לכביש וילכו צפונה, כדי לתפוס טרמפ העירה, או כדי להגיע למסעדה שבה אכלו את ארוחת הערב, ומשם בוודאי יוכלו להתקשר. הבנות ייקחו מונית לבית הדירות ברחוב בישופ וגדעון יחזור עם גרר למכונית.

איציק נשאר לשמור על הרכוש ובינתיים, כשישב ליד ההגה, התמכר לדממה המתוקה והשלווה ששרתה באפלה השקופה. הוא פתח את חלון הנהג במכונית והצינה הנעימה נשבה עליו מן האגם, וריח דק של טחב, עם המיה רחוקה וענוגה ויבבה קלושה של כלב או תן, הגיעו אליו ממרחקים. ברדיו של המכונית שודרה תוכנית מלאת רגש של שירי אלוויס פרסלי, שמת כמה ימים קודם לכן, ובחדשות הזכירו שגם גראוצ'ו מארקס, האיש המצחיק עם השפם המצויר, הסיגר, המשקפיים הבוהקים והמצח הגבוה והחכם, הלך לעולמו. אחרי כחצי שעה יצא איציק מהמכונית ופילס חרש את דרכו בין שרביטי אגמונים וקני סוף דקים לעבר אמת המים. פתאום שמע קול חרישי עמוק, גרוני ומוכר. לתדהמתו ראה צללית קיפחת קורסת בכיפוף רגלים במי האגם השחורים והקרים, המגיעים לה בקריסתה עד למותניה. ידה של הצללית הושטה קדימה וליטפה ראש פחוס מלבני, כראשה של איילה, בקצהו של צוואר ארוך מאוד, חלק ומעוגל, שבצבץ מן המים - והוא, מקסיפונסידוף שלנו, דיבר אל המפלצת הלוך נֵסית בקולו הלווינגרי, החורך את הרי"שים ואת החי"תים בעומק גרונו, ונעימת קולו (לא בצרפתית, ככל שיכול היה איציק לקבוע. אולי באיזו דוליטלית) היתה רכה, מרגעת, נעימה. איציק הבחין בפירוש כי נֵסי הניעה את ראשה הקטן והתחככה בו מתחת לכף ידו, ככלבלב ביתי האוהב לחוש בקרקפתו את לטיפת אדוניו.

כל חזיון הקסם כולו נמשך אולי שעה ואולי עשר שניות, ורק רעש של מכונית שקרבה ועצרה וקולו של גדעון הקורא "איציק", קטעו הכול. מצב הכמו היפנוזה שאיציק היה שרוי בו התרסק באחת, ובמי האגם הזדקף ראשה של נסי במחווה ברורה של חרדה ואז החליק הצוואר הארוך והמעוקל, בדיוק כמו בתמונה הישנה, ונעלם במהירות במי האגם. הצליין הלבקן קם על רגליו והביט סביבו בהפתעה. איציק התכופף, שלא להיראות, וחש בין קני הסוף לעלות אל המכונית השקועה בדרך העפר. הצליין הצעיר לא נראה עוד, גם כאשר נקשרה הפורד למכונית החילוץ וגם כאשר נכנסו גדעון ואיציק למושבי המכונית שלהם ואיציק הפנה את ראשו לאחור, וניסה לאתר את האיש המדבר עם מפלצות.

אני לא מאמין שראיתי זאת, אמר לעצמו. לא ייתכן. זה מנוגד לכל היגיון. זה היה תעתוע, או שיש לזה הסבר אחר, הגיוני. לא ייתכן שהדבר אמיתי. אולי בכלל נרדמתי. הזיה. בטוח שזאת הזיה. עובדה שגם אני ראיתי את הנֵסִי הזו בדמותה הקלישאתית - צוואר ארוך וקשתי היוצא מהמים וראש קטן בקצהו. הוא החליט שלא לומר על כך מילה לנוקי, דבורה וגדעון, אבל החזיון לא הניח לו והמשיך לטרוד אותו, לא מפוענח, שלא כסיוטים שחלם מעת לעת והקיץ מהם כנשוך נחש, אבל הצליח לאדות אותם מזיכרונו במהירות.

בלילה, בחדר השכור באינוורנס, כשישנה נוקי שינה עמוקה, התהפך איציק לכאן ולכאן, כמו בלילות הנדודים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, וניסה לחבר שוב ושוב במחשבתו את כל הדברים יוצאי הדופן שחווה, פגש, ראה, שמע או הזה במהלך המסע, לכדי משמעות אחת ברורה - גלגל העגלה שנפל, הצועני שביקש את נפשו, הנערה הטבועה ודנדי המת בציור עתיק, מאות שנים לפני שנולד, שחקנית הרחוב וילדיה והגמדית עם ילדיה שלה, אזהרותיו של הלזה, שגם הוא תופעה לא מוסברת ולא נפתרת (שבכפר, כמו הרבה דברים שאי אפשר להגדירם בהגדרה הגיונית וניצחת, פשוט התעלמו ממנה), ובעיקר המראה האחרון, הקסום, האגדי, של נסי והצליין הלבקן המעתיר עליה חיבה ורוגע - אך שום דבר לא התחבר בדיוק לשום דבר אחר ולא יצר הבנה בוגרת ורציונלית אחת כלשהי, וגם לא שכנוע פנימי שהכול הזוי ונחלם, דבר שהיה מסיים את העניין.

אולי כל זה, חשב, והיה יגע ותשוש, ושעוֹנוֹ הראה בחשכה את השעה חמש ורבע בבוקר, אולי כל זה ממחיש לי את הציווי העקרוני העתיק של הדתיים, "אל תחקור במופלא ממך", שמאז ששמעתיו או קראתיו לראשונה, אני מתנגד התנגדות עזה למה שהוא מייצג. ואולי, חשב, אפשר למצוא משמעות וקשר ופירוש לכל התופעות והפלאים האלה רק בתרגומם הספרותי. אולי הם מעברי גבול בין ממלכת המציאות, לבין ממלכות החלום והדמיון, או יתרות עלומות של חוויות רגשיות שמקורן אמיתי.

הוא נרדם.

ז

למחרת החלו ארבעתם במסעם דרומה, ועברו נופים מדהימים ביופיים, יערות ונחלים ומפלי מים, ותכננו את מעשיהם בשלושת הימים הבאים בלונדון - איזה הצגות יראו, באילו מוזיאונים יבקרו, מה הן המסעדות המומלצות לסעוד בהן ומה כדאי לקנות. לפתע קרא גדעון, שישב ליד איציק, הנהג התורן, תראו. מצלמים כאן סרט. בדרך העפר שמתחת לכביש שנסעו עליו, לאורכו של שדה חרוש, ראו כמה עשרות אנשים מתקהלים ומוחאים כפיים לגבר כחוש וגמלוני, שהלך הלוך וקרטע, ונשא על גבו צלב עץ גדול. משחזרים את סיפורו של ישו הנוצרי, אמר גדעון. שימו לב, אמרה נוקי, לישו הזה מצויר מגן דוד על הגלימה. איציק שלח מבט וראה רק ברפרוף את הדברים שראו כולם, ואף על פי שצפייה בהפקת סרט קולנוע היתה תמיד אחת מאהבותיו ובכל מקרה אחר היה עוצר את המכונית ומשכנע את כולם לרדת ולהשתתף בחוויה, הנה הפעם המשיך לנסוע, משום שלא רוצה להוסיף עוד מעמסה חווייתית למשא שכבר נשא. אוי, אמר גדעון בפתיעה, זה לא ה...?

הנופים התכערו והיו לעיירות אפורות ולערי תעשייה. הם שכרו חדרים במלון בעיירה בשם מוֹרקאַמְבּ, על שפת הים, עם טיילת מוארת בפנסים צבעוניים, שהיטלטלו ברוח העזה, ובבאר המלון ישבו ימאי חסון וגוץ, מין פופאי בריטי, ששתה רום כהה, ואשתו המצובעת, ששתתה ג'ין קולינס, דיברה אל בעלה בקול נמוך וצרוד והשגיחה בעיניה על שני ילדיהם, בן ובת, שניסו לשחק במכונת המזל, כשהם נתלים כמעט על ידית ההפעלה. למחרת המשיכו לנסוע וגדעון סיפר את הבדיחה על מוסה מנהלל, ובעצם, על כל מושבניק עייף כרוני מעבודת האיכרות, אמר בגיחוך ולכסן מבט לעבר איציק, שנסע עם אשתו בפעם הראשונה לטיול באירופה. במטוס הוא ישן עד שנחתו ברומא. בדרך למלון נמנם באוטובוס. במלון נפל שדוד וישן עד למחרת בבוקר והמשיך לישון באוטובוס התיירים לסיור בוותיקן, וכך הלאה והלאה, בקולוסיאום ובמזרקות, ובנסיעה לפיזה ולפירנצה ולוונציה ובחזרה, ובמטוס הביתה. כשלמחרת שובם שאלו את מוסה איך היה הטיול, אמר, בעיניים עצומות, "חלום. ממש חלום..." כולם צחקו ואיציק סיפר שאותו מוסה מנהלל נסע גם להדריך חקלאים בהודו, שהיתה אז אתר טיולים נדיר מאוד לישראלים. כשחזר לנהלל, נאספו הנהללים לשמוע. "נו, איך בהודו?", שאלו את מוסה. "בדיוק כמו בנהלל," הודיע מוסה קצרות. "אתה קם בבוקר, יורד לחצר ורואה מסביב המון הודים מתים..."

מצחיק מאוד, אמרה נוקי בעיקום אף. גדעון ודבורה לא צחקו ואיציק היה צריך להסביר לחברים העירוניים ש"הודים" הם גם תרנגולי ההודו בכינויים אצל מגדליהם המושבניקים.

הם הגיעו ללונדון, השתכנו במלון ישן ולא יקר - תשעה פאונדס לזוג ללילה, עם ארוחת בוקר - לא הרחק מתחנת הסוויס קוטג' ויצאו למרכז העיר לערוך מסעי קניות בקרנבי סטריט, שעוד שימר מקצת מזוהר שנות השישים שלו. הם ביקרו במוזיאון השעווה של מאדאם טוסו ובמוזיאון המדע ובנשיונל גלרי, והאזינו לנואמים בהייד פארק, ואכלו במסעדה סינית בצ'יינה טאון ובמסעדה הודית בסוהו. כשעמדו בתור לכרטיסי תיאטרון מוזלים בלסטר סקוור, ניגש אל איציק מישהו, שהוא זכר אותו במעומעם מקפה "כסית" של ימי שישי בצהריים, ואמר, טוב שאני פוגש אותך, בן נר. אני יצאתי מהארץ לפני שפורסם הפרק האחרון של הבן שוּשוּ שלך. תעשה טובה, תגיד לי איך זה נגמר?

הם ראו את המחזמר "שורת המקהלה" ואת הדרמה הכמו תיעודית "מצב של מהפכה", על המהפכה הבולשוויקית ברוסיה, בנשיונל תיאטר, וכשטיילו במרכז העיר וחזרו למכונית הפורד האדומה שלהם, התברר להם ששכחו את המפתח נעוץ במתנע, במכונית הנעולה. הם ניסו לפתוח את הדלת ולשווא. שוטר אדיב, שהזדמן למקום הזמין באלחוט את היחידה העוסקת בפתיחת מכוניות נעולות, אך בעודם מצפים עמו לבואם של אלה, קיבל השוטר הודעה באלחוט כי אנשי היחידה לא יוכלו להגיע למקום. "סורי," אמר השוטר והלך לדרכו.

גדעון צלצל לאחד הסניפים הקרובים של רשת ההשכרה, אך שם כבר לא היה איש. אישה אחת, שראתה אותם מתלבטים - השעה היתה מאוחרת, קרוב לחצות הלילה, והם היו עייפים ורצו מקלחת וכוס תה - אמרה להם שבבניין לא רחוק משם, ביציאה מהכיכר, נמצא משרד של איגוד בעלי הרכב בבריטניה. אולי שם יוכלו לעזור לכם. בבניין לא דלק אפילו אור אחד בחלונות, אבל שומר השער הזקן, איש לא מגולח, עם ריח פה דוחה ומדובלל שיער, במעיל שחור ארוך, אמר שאולי הוא יוכל לעזור. הוא נטש את משמרתו, הלך עם גדעון, דבורה ונוקי, מלמל מלמולים זועמים ולא ברורים ושלח מבטים עוגבניים בשתי הנשים הצעירות. אבל כשהגיעו למכונית, שאיציק שוב נשאר לשמור עליה, הסתכל האיש במנעול, שחרר סיכת ביטחון מדש מעילו, פתח אותה, החדיר את חודה למנעול ובתוך שנייה נפתחה הדלת. איציק נתן לו שטר של לירה, אבל האיש סירב לקחת במין גאווה לא מובנת, נזף באיציק במילים לא ברורות, כאילו הציע לו שוחד, חייך חיוך זנותי לגברות והסתלק.

באכסדרת המלון, בחצות וחצי ואולי קצת אחרי, ישב בעל המלון, יהודי משופם בן יותר משמונים, אך ערני ודברן כבן חמישים, וצפה בחדשות הלילה בטלוויזיה - ובדיוק בעת שעצרו לידו, סיפר הכתב שבמסך על ישועי מתאבד שצלב את עצמו מבחירה ומרצון על צלב עץ. את הצלב הכבד סחב על גבו מאינוורנס לפורט ויליאם בסקוטלנד. על חזהו נעץ דף נייר ועליו כתב באותיות גדולות ובאנגלית, "בעקבות משיחנו, שמסר את חייו כדי להפוך את ברואי העולם שלנו לאוהבים, סבלניים וחומלים יותר, ולא הצליח והשואה הנוראה היא הראיה לכישלונו". המשטרה, אמר הכתב, והראה צלב גדול נעוץ בקרקע, מסמרים גדולים הנעוצים בצלב וכמה כתמי דם, הצליחה להוריד את הצלוב מחוסר ההכרה מהצלב, לאחר שעתיים שהיה תלוי עליו, והעבירה אותו לבית חולים, שם נמסר שהוא יצא מכלל סכנה ויועבר בקרוב לבדיקה פסיכיאטרית. המשטרה, המשיך הכתב, עצרה נגר מקומי יליד הונגריה בשם אורדון, או אורדן, שבנה את הצלב עבור הישועי ואף נחשד בכך שנעץ בזרועותיו ובקרסוליו של המתאבד את המסמרים. הבישוף של אדינבורו גינה את מעשה הצליבה וכינה אותו "חילול הקודש", אמר הכתב, וסיים בכך שהנגר העצור התגלה כמי ששוהה בבריטניה עשרים שנה ללא היתר וכבר הוגש נגדו כתב אישום גם על עבירה זו.

בלילה שוב נדדה שנתו של איציק, כבכל פעם שאין הוא מוצא תשובות מספקות לשאלות שמציקות לו, או כשהוא מאשים את עצמו על מה שעשה או מיחדֵל, או לאחר שמישהו או משהו הרגיז אותו, בלא שיכול היה להשיב תשובה ניצחת על ההתגרות. דמותו הכפופה של הצליין התימהוני והמעונה הבהבה בהכרתו ולא סרה ממנה והוא חשש שדבריו המתנשאים בדיון הלילי הפשטני ההוא על אמונה וכפירה בפונדק בברימאר, השפיעו על נפשו של הבחור הצרפתי, עד שהביאו אותו לידי ההקצנה המטורפת של צליבת עצמו מרצון.

אך אחרי שהתלבט שעה ארוכה ולא מצא תשובה, החליט לראות גם בסוגיה זו מין התבוננות ספרותית מרוחקת ואובייקטיבית. מישהו אחר, איציק ספרותי בדוי, הוא שגרם בכמה טיעונים פשוטים ונמרצים לנִבדֶה אחר, הצליין הישועי הצעיר, לנפץ את כל אמונתו ואמונו הנאיביים באלוהיו ובעולמו, ולחפש תשובה במוות קשה. כך הרגיע איציק הלא בדוי את עצמו, נרדם וישן היטב ובבוקר התעורר רענן ושמח, מוכן לטיסה הביתה, לארץ.

בארץ נסעו מנמל התעופה, כל זוג לביתו, וכעבור כמה שעות נפגשו ונסעו יחד לבית היולדות לבקר את עטרה שילדה את בתה הראשונה רוני, לאחר שנים של ניסיונות חוזרים להרות, ובירכו אותה ואת בנִי בעלה ושמחו בשמחתם ואחר כך חזרו כל אחד לביתו וכעבור יומיים היו איציק ונוקי שקועים כל כך בעבודותיהם ובעיסוקיהם, עד שזיכרונות היציאה הראשונה לעולם הפכו במהירות לזיכרון חלומי מתוק.

הימים מלאי התהפוכות וההפתעות סחפו את איציק אליהם ומימשו את רוב המחשבות האישיות הקשות שלו - ובכך, על דרך האבסורד, גם הרחיקו אותן ממנו: השלטון שהתחלף התחיל לשנות, לעתים בברוטליות של נוקמים, את צבעיה ופניה של הארץ. אנשים חדשים ותאבי כוח, שאיישו עתה את עמדות ההנהגה והאחריות, הופיעו בטלוויזיה ובעיתונים והצהירו הצהרות מלאות בוז וביטחון על העבר ועל העתיד וזכו לאהדה רבה ברחוב. אורי זוהר חזר בתשובה. סאדאת נשיא מצרים הגיע במפתיע לישראל כדי לדבר שלום וראש הממשלה החדש מנחם בגין גמל לו בביקור במצרים. המסע במציאות החדשה סנוור את כולנו באורות הצבעוניים ובזיקוקים, סאן משאגות ההמונים והתפקע מעוצמות שנאצרו ותפחו בהוויה, כמו שרירים שנקרעו בקיבורות הידיים והרגליים. אך הפיגוע האכזרי באוטובוס בכביש החוף, ההרוגים הרבים והמלחמה הראשונה בלבנון, כמו מיתנו את הצהלה וחלחלו לתוך התקוות כאב וחרדה מן הצפוי. אז נשארנו עם החרדה, וחוץ ממנה, שום דבר לא חזר להיות במציאות כפי שהיה קודם, גם לא בסיפורים.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

אף אחד עוד לא מת בהליכה - יצחק בן-נר
Nobody's Ever Died Walking - Itzhak Ben-Ner


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *