» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באוגוסט 2007       חזור

משאלה אחת ימינה
מאת: אשכול נבו

ההוצאה: כנרת זמורה ביתן "זה היה רעיון של עמיחי, הפתקים. מה שחשבתי, הוא אמר, זה שכל אחד מאיתנו ירשום על פתק איפה הוא רוצה להיות בעוד ארבע שנים, מכל הבחינות. ובעוד ארבע שנים נפתח את הפתקים ונראה מה קרה בינתיים." כך, במשחק תמים לכאורה, נפתח הרומן משאלה אחת ימינה. ומכאן - הכול מסתבך. אשכול נבו, צולל בספרו החדש לתוך המים העמוקים של החברות הקרובה, חברות יפה וכואבת בין ארבעה גברים ושלוש נשים שחייהם ומשאלותיהם נכרכים אלו באלו בעלילה מלאת תנופה ורבת תהפוכות. אשכול נבו (1971) יליד ירושלים. שנות ילדותו חילק בין ישראל ודטרויט (מישיגן, ארצות הברית).

שימש כקצין מודיעין בצה"ל. בוגר החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת באר שבע. לומד לקראת תואר מוסמך במסלול לכתיבה ספרותית. סופר וקופירייטר במשרדי הפרסום הגדולים, מרצה לחשיבה פרסומית באקדמיה לאמנויות בצלאל ובמכללת ACC. מנחה סדנאות כתיבה.

ספריו הקודמים: צימר בגבעתיים (זמורה-ביתן, 2001), נפרדנו טראח : המדריך לנפרד המתחיל (זמורה-ביתן, 2002), ארבעה בתים וגעגוע (זמורה-ביתן, 2004), ארבעה בתים וגעגוע , אשר ראה אור אף בגרמניה ואיטליה ועתיד להתפרסם בשנה הקרובה גם באנגליה ובצרפת, זכה לביקורות נלהבות בארץ ובחו"ל.

במאי 2011 ראה אור ספרו: נוילנד. נוילנד מתרחש ברובו בנופיה הדרמטיים של דרום אמריקה. כדי לכתוב עליהם ארז אשכול נבו תרמיל ומחברת ויצא לתחקיר של שבועיים ביבשת. בדרום אמריקה נפגש עם מכשפים אינדיאניים, טיפס על פסגות מושלגות ודלילות חמצן, וביקר בעיירות יהודיות נשכחות שחלקן אפילו לא מופיע על המפה.

משאלה אחת ימינה מאת אשכול נבו בהוצאת זמורה-ביתן,
עורכת: הילה בלום, עיצוב עטיפה: גדי צדר, 336 עמודים.

משאלה אחת ימינה: פרק ראשון | אשכול נבו
זה היה רעיון של עמיחי. תמיד היו לו רעיונות מהסוג הזה, למרות שהרעיונאי הרשמי בינינו היה בכלל אופי, אבל אופיר, את כל היצירתיות שלו היה מבזבז במשרדי פרסום על בנקים וביסלי, אז במפגשים של החבורה הוא ניצל את ההזדמנות להיות בנאלי, ושתק הרבה, ודיבר מעט, במילים פשוטות וחיפאיות, ומדי פעם, כששתה קצת יותר מדי, גם היה מחבק את כולנו ואומר: איזה מזל שיש לנו אחד את השני, אין לכם מושג איזה מזל.

עמיחי, לעומתו, שיווק מנויים של נ.ט.ל.י לחולי לב, ולמרות שהצליח מדי פעם לחלץ משיחות המכירה שלו סיפור מפליא ששמע, בדרך כלל מניצולי שואה, אי אפשר להגיד שהעבודה סיפקה לו ריגושים רבים. מדי כמה חודשים הוא היה מכריז שאו טו טו הוא עוזב את נ.ט.ל.י והולך ללמוד שיאצו, ותמיד צץ משהו שדחה את זה: פעם הציעו לו בונוס. פעם הציעו לו רכב. ואחר כך היתה החתונה עם אילנה הבוכייה. ואחר כך התאומים. כך שאת כל שמחת החיים שתססה בו, והתקשתה לבוא לידי ביטוי בפגישות בבתי אבות, או במיטה עם אילנה, הוא הוציא עלינו, שלושת החברים-הכי-טובים שלו, עם כל מיני יוזמות חגיגיות, כמו לנסוע לחוף גולן במלאת עשר שנים לנסיעה הראשונה שלנו ללונה גל, או להירשם לתחרות קריוקי ולהתאמן לפני זה כמו שצריך על ביצוע א-קפלה לשיר של הביטלס.

דווקא ביטלס? צ'רצ'יל תהה, ומהטון שלו כבר היה אפשר לנחש מה יעלה בגורלה של היוזמה החדשה של עמיחי. למה לא? הם ארבעה ואנחנו ארבעה, עמיחי ניסה לשכנע, אבל בטון שלו כבר היה אפשר להרגיש שהוא מבין שרוב הסיכויים שגם היוזמה הזאת, כקודמותיה, לא תקום. בלי התמיכה של צ'רצ'יל היה קשה להרים אצלנו דברים. וכשצ'רצ'יל מחץ משהו או מישהו, הוא עשה את זה בצורה כל כך אגבית ומדויקת, שגרמה לך לרחם על הסנגורים שצריכים להתמודד מולו בבית המשפט. ובכלל, צ'רצ'יל היה זה שייסד את החבורה שלנו בתיכון. לא ממש ייסד, יותר נכון לומר שהתלכדנו סביבו כמו כבשים תועות.

כל תו ותו בפנים הרחבות שלו, כל שרוך פרום בנעלי הספורט שלו, אפילו צורת ההליכה שלו - הכול שידר תחושה שהוא יודע מה טוב. שיש לו איזה מצפן פנימי שמכוון אותו. כולנו, כמובן, זייפנו ביטחון עצמי בשנים ההן, אבל לצ'רצ'יל באמת היה. הבנות פיתלו תלתל כשהוא עבר לידן, למרות שהוא לא היה יפה במובן הקולנועי של המילה, ובחרנו אותו ברוב קולות קומוניסטי לקפטן נבחרת הכדורגל של הכיתה, למרות שהיו שחקנים טובים ממנו. שם, בנבחרת, הוא גם קיבל את הכינוי שלו. לפני חצי הגמר נגד י"ב-3 הוא אסף את כולנו, ונשא נאום צורב לבבות שמה שיש לנו להציע מול היוד-בתים זה רק דם, יזע ודמעות. כמעט בכינו כשהוא סיים לדבר, ואחר כך פשוט התאבדנו על המגרש, כולל לחץ בלתי פוסק על הכדור וגליצ'ים כואבים על האספלט, מה שלא מנע מאיתנו להפסיד שלוש אפס בגלל שלוש טעויות קשות של צ'רצ'יל עצמו: פעם הוא מסר את הכדור לחלוץ יריב, פעם איבד כדור גורלי במרכז המגרש, ולקינוח רשם גול עצמי מרהיב כשניסה להרחיק כדור קרן ובעט אותו היישר לתוך השער שבו עמדתי.

אף אחד לא כעס עליו אחרי המשחק. איך אפשר לכעוס על מישהו ששנייה אחרי שריקת הסיום מכנס את כולם במרכז המגרש ולוקח על עצמו, בריסים מורכנים, את האשמה. איך אפשר לכעוס על מישהו שמזמין בתור פיצוי את כל הנבחרת למשחק של מכבי חיפה, כשכולם יודעים שהוא מוציא את הכסף מהכיס שלו כי להורים שלו אין. איך אפשר לכעוס על מישהו שכותב ברכות יומולדת כל כך מושקעות, שמקשיב כל כך טוב, שנוסע בשבת עד צוקי עובדה, בשביל לבקר אותך בטירונות, שמארח אותך שלושה חודשים בדירה שלו, עד שתסתדר בתל אביב, ומתעקש שאתה תישן על המיטה והוא על הספה?

אפילו אחרי מה שקרה עם יערה לא הצלחתי לכעוס עליו. כולם היו בטוחים שאני אזעם. שאתפקע מזעם. עמיחי התקשר אלי ברגע ששמע ואמר, צ'רצ'יל ליכלך, בגדול, אבל יש לי רעיון: בוא ניסע ארבעתנו לפיינטבול בבני ציון ותירה עליו כדורי צבע. פשוט תרסס אותו בלי חשבון. דיברתי איתו והוא מסכים. מה אתה אומר?

אופיר יצא באמצע ישיבה על קמפיין לנייר טואלט תלת-שכבתי רק כדי להגיד: באבא, אני איתך. יש לך את כל הסיבות. אבל אני מתחנן, אל תעשה שום דבר שתתחרט עליו. אין לך מושג איזה מזל שיש לנו אחד את השני, אין לך מושג.

למען האמת, התחנונים שלהם היו מיותרים. במילא לא הצלחתי ללבות בתוכי כעס. לילה אחד אפילו נסעתי אליו לדירה, בתקווה שהדרמטיות של המעשה תשלהב אותי, ובדרך אמרתי לעצמי בקול רם, בן זונה, איזה בן זונה, אבל כשהגעתי לבניין שלו כבר לא בער לי לעלות. יכול להיות שאם הייתי רואה צללית דקה נעה בדירה שלו זה היה מאגרף לי את האצבעות, אבל ככה , סתם ישבתי באוטו והתזתי מים על החלון והפעלתי וישרים, והתזתי והפעלתי, עד שלבסוף, כשקרן אור ראשונה וארוכה פגעה בדודי השמש, נסעתי. לא יכולתי לדמיין את עצמי מכה אותו. למרות שהגיע לו. ולמרות שבפתקים שכתבנו במונדיאל האחרון כל שלוש המשאלות שלי היו קשורות ליערה.

זה היה רעיון של עמיחי, הפתקים.
אחרי שעמנואל פטי הבקיע את השלישי, וכבר היה ברור שצרפת לוקחת את הגביע, ובאוויר התפשטה תחושה קלה של אכזבה, כי כולנו אהדנו את ברזיל, אחרי שהבורקסים בטעם דמעות שאילנה הכינה חוסלו כליל והפיצוחים פוצחו עד תום ומהאבטיח עם בולגרית נשארה שלולית רדודה, אדמדמה - אחרי כל זה אופיר אמר, אתם יודעים, פתאום קלטתי משהו. זה המונדיאל החמישי שאנחנו רואים ביחד. וצ'רצ'יל אמר, איך הגעת לחמישה? גג ארבעה.
והתחלנו לשחזר.

את מכסיקו 86' ראינו אצל אבא של אופיר בקרית טבעון. וכשאיטליה ניצחה שלוש שתיים את ברזיל משלושער של פאולו רוסי, אופיר מירר בבכי ואבא שלו סינן שזה מה שקורה כשילד גדל רק עם האמא. את המונדיאל של 90' ראינו כל אחד בעיר אחרת בשטחים, אבל היתה איזו שבת שכולנו יצאנו הביתה ונפגשנו אצל עמיחי לראות את חצי הגמר. אף אחד לא זכר מה היה במשחק, כי אחותו הקטנה הסתובבה בבית עם בייבי דול אדום ואנחנו היינו חיילים ולא יכולנו לעמוד בזה. ב-94' כבר היינו סטודנטים. תל אביביים. צ'רצ'יל עבר ראשון, ואחריו זלגנו כולנו לעיר הגדולה, גם כי רצינו להישאר יחד וגם כי צ'רצ'יל אמר שרק שם נוכל להיות מי שאנחנו רוצים להיות.

אבל את הגמר של 94' ראינו בכלל ברמב"ם! אופיר הזכיר. נ-כון, אמרתי.

באמצע ארוחת ערב אצל ההורים חטפתי את התקף האסטמה המצפצף בחיי. היו רגעים במהלך הנסיעה הבהולה לבית החולים ששקלתי ברצינות למות. אחרי שייצבו את מצבי בזריקות ובכדורים ובמסכת חמצן, הרופאים פסקו שאני צריך להישאר בימים הבאים בבית החולים. למעקב.

הגמר היה למחרת. איטליה נגד ברזיל. בלי לספר לי, צ'רצ'יל אירגן את כולם וליקט אותם בחיפושית המקומטת שלו, ובדרך הם עצרו בפנקייק של כפר ויתקין לקנות לי אייס טי בטעם אפרסק, כי זאת הסטייה שלי, וכמה וודקות, כי העמדנו פנים אז שאנחנו בעניין של וודקה, ועשר דקות לפני שהמשחק התחיל הם פרצו לחדר שלי בפנימית ט' בסערה (את השומר שניסה לעכב אותם בטענה ששעות הביקור נגמרו הם שיחדו בבקבוק קגלביץ'). כמעט חטפתי עוד התקף כשראיתי אותם. ואחר כך נרגעתי, ונשמתי עמוק, מהסרעפת, וראינו יחד, בטלוויזיה הזעירה שהיתה תלויה לי מעל המיטה, את ברזיל לוקחת את הגביע אחרי מאה עשרים דקות. פלוס פנדלים.

ו... ככה הגענו ל-98', צ'רצ'יל סיכם. סך הכול ארבעה מונדיאלים.

מזל שלא התערבנו, אופיר אמר.

מזל שיש מונדיאלים, אמרתי. ככה הזמן לא הופך לגוש אחד גדול ואפשר כל ארבע שנים לעצור ולראות מה השתנה.

ואללה, צ'רצ'יל אמר. הוא תמיד היה הראשון להבין כשאמרתי משפטים מהסוג הזה. לפעמים גם היחיד.

אתם יודעים מה מזל? שיש לנו אחד את השני, אופיר אמר. אין לכם מו-שג אי-זה מ-זל, השלמנו את ההמשך הידוע, הקבוע.

אחי, אני לא מבין איך אתה מסתדר עם כל הפרסומאים האלה, אתה כזאת נקבה רגשנית, צ'רצ'יל אמר, ואופיר צחק, טוב, זה מה שקורה כשגדלים רק עם האמא, ועמיחי אמר, יש לי רעיון.

חכה, רק נראה את הנפת הגביע, צ'רצ'יל ביקש, בתקווה שעד שהנפת הגביע תסתיים הוא ישכח מהרעיון שלו.

אבל עמיחי לא שכח.

האם ידע שהרעיון שהוא עומד להציע יתגלגל להיות נבואה של ממש, שתכזיב אותנו שוב ושוב בארבע השנים הבאות ובאורח פלא תשמור על כוחה הנבואי?

כנראה שלא.

כנראה שלא. מתחת לחזות המפויסת שלו הסתתרה נחישות עקשנית שאיפשרה לו להקשיב ללקוחות של נ.ט.ל.י במשך שעות, להרכיב במרפסת הסגורה שלו פאזלים של אלפי חלקים ולרוץ עשרה קילומטר כל יום. בכל מזג אוויר. נדמה לי שהנחישות הזאת, יותר מכל דבר אחר, היא שגרמה לו לדבר שוב אחרי שדידייה דשאן הניף והקהל נופף.

מה שחשבתי, הוא אמר, זה שכל אחד ירשום על פתק איפה הוא חולם להיות בעוד ארבע שנים. מבחינה אישית, מקצועית. מכל הבחינות. ובמונדיאל הבא נפתח את הפתקים ונראה מה קרה בינתיים.

איזה רעיון נפלא! אילנה הבוכייה צעקה מחדר העבודה.

סובבנו צווארים. בכל השנים שהכרנו אותה לא שמענו אותה מתלהבת ממשהו. על פניה תמיד היתה נפולה אותה הבעה עגומה (אפילו בחתונה שלהם. בגלל זה, בקלטת, רואים הרבה את עמיחי בתנועת הריקוד הנצחית שלו - טפיחות קלות על הבטן - ומעט מאוד אותה), וברוב הפעמים שהתקבצנו אצל עמיחי היא היתה פורשת הצידה אחרי כמה דקות ושוקעת בספר. כמעט תמיד זה היה ספר מתחום המחקר שלה בפסיכולוגיה, משהו על הקשר שבין דיכאון וחרדה. כבר התרגלנו לנוכחות הלא נוכחת שלה בסלון וליחס הצונן שלה לעמיחי, ופתאום - התלהבות כזאת?

היא יצאה מחדר העבודה והתקרבה אלינו בהיסוס. בדיוק אני קוראת כאן מאמר, היא אמרה, של פסיכולוג אמריקאי שטוען שהגדרה נכונה של המטרה היא כבר חצי הדרך להשגתה. המונדיאל הבא יהיה בעוד ארבע שנים, נכון? זה אומר שתהיו בני שלושים ושתיים. ואלה בדיוק... שנות הגבס.

שנות הגבס? זה מושג שהוא משתמש בו, הפסיכולוג הזה. הכוונה לשנים שבהן האופי של האדם מתקשה ומתגבש. כמו גבס.

היא המתינה כמה שניות בציפייה לחזות בהשפעת דבריה, ואז, מאוכזבת, הסתובבה וחזרה לחדר העבודה.

עמיחי תלה בנו מבט.

לא יכולנו לעשות לו את זה. עד שהיא מתלהבת ממשהו. עד שבוקע אור בקצה המאמצים שלו לשמח אותה.

טוב, תביא ניירות, אמרתי.

אבל בואו נעשה את זה מסודר, צ'רצ'יל הציע. שכל אחד יכתוב שלושה דברים. שלושה משפטים קצרים. אחרת לא נצא מזה. עמיחי עבר וחילק לכולנו ספרי פסיכולוגיה עבים, שיהיה לנו על מה להניח את הפתקים. ועטים.

עם המשפט הראשון לא היתה לי בעיה. הוא התנסח לי בראש מרגע שעמיחי זרק את הרעיון. במונדיאל הבא אני רוצה להיות עדיין עם יערה, כתבתי.

ונתקעתי. ניסיתי לחשוב על דברים אחרים שאני מאחל לעצמי, ניסיתי להרחיב את יריעת השאיפות שלי, אבל כל הזמן המחשבות שלי חזרו אליה, אליה, אל השיער הרך, הבהיר, אל הכתפיים הרכות, הדקות, אל העיניים הירוקות האלה, שתחומות במשקפיים, אל הרגע שבו היא מורידה את המשקפיים ואני יודע שאפשר.

נפגשנו שלושה חודשים קודם לכן בקפיטריה של בניין נפתלי. בתחילת ההפסקה היא נכנסה בלוויית שני בנים, נושאת מגש גדול ועליו בקבוק מיץ אשכוליות קטן. היא הלכה זקופה, נמרצת, בזנב סוס בהיר-מקפץ, כאילו היא ממהרת למקום אחר בכלל, והם הידסו אחריה בכבדות עד לשולחן. היה לה קשה לפתוח את הפקק של המיץ, אבל היא לא ביקשה עזרה. אחר כך הם דיברו על הצגה שהם ראו אתמול בערב. כלומר, היא דיברה, מהר מהר, והם תלו בה עיניים. היא אמרה שעם אותו מחזה היה אפשר לעשות הרבה יותר אם לבמאי היתה טיפה השראה. למשל התפאורה, היא לגמה מהמיץ, למה תמיד התפאורה בהצגות בארץ נראית אותו דבר? אי אפשר לחשוב על משהו קצת יותר מקורי משולחן, מתלה מעילים וכורסה משוק הפשפשים? היא המשיכה לדבר על המוסיקה בהצגה ועל זה שהיה אפשר להוציא מהשחקנים יותר, אם הבמאי היה עושה את העבודה שלו מתוך אהבה אמיתית למקצוע.

את האות ה' שבבטן המילה אהבה היא ביטאה חזק, עם כל הלב, והניחה תוך כדי כף יד פתוחה על החולצה. זה מה זה נכון, אמר הבחור שישב מולה, בלי להסיר את עיניו ממתאר החולצה שלה. את לגמרי צודקת, יערה, אמר הבחור השני. אחר כך הם קמו והלכו לשיעור שלהם, והיא נשארה לשבת לבד בשולחן, ונראתה פתאום, לשבריר שנייה, קטנה ואבודה. היא הוציאה את המאמר מהתיק, הידקה את המשקפיים לאף עם הזרת, הניחה רגל על רגל ושקעה בקריאה. בכל פעם, לפני שהיא העבירה דף, היא נגעה עם האצבע קלות בלשון, ואני הסתכלתי עליה וחשבתי שזה לא ייאמן איך תנועה כזו, של ספרניות, יכולה להיות סקסית כשהיא מונחת על הבחורה הנכונה. וחשבתי גם שמעניין לדעת איך הפנים הרציניות האלה נראות כשהיא פורצת בצחוק. ואם יש לה גומות. וחשבתי שבחיים אני לא אדע כי בחיים לא יהיה לי אומץ לגשש איתה.

תגיד, היא הרימה את הראש מהניירות, יש לך מושג מה זהrevelation ?

פרק שני
פעמיים בלבד במהלך השבעה בקע עמיחי מיגונו הכבד, המכונס.

הפעם הראשונה היתה כששחר כהן הופיע פתאום. שחר כהן הסתפח לחבורה שלנו עד הצבא. כשהוא נכנס לכלא שש, אחרי ששכח את הנשק האישי שלו בטרמפיאדה, עוד התארגנו ונסענו לבקר אותו, אבל אחר כך הוא השתחרר על סעיף נפשי, וטס ללונדון ללמוד משפטים. לפחות זה מה שאחותו, שנשארה בחיפה, דיווחה לנו. הוא עצמו ניתק איתנו קשר לחלוטין. לא מכתבים, לא טלפונים, לא אי-מיילים. אחר כך אמא של אופיר סיפרה שהיא ראתה אותו, עם שיער ארוך, מנגן על מפוחית במטרו של פריז. אבל כשהיא דיברה אליו הוא התנהג כאילו הוא לא מכיר אותה. אחר כך היו שני מקורות בלתי תלויים שטענו שהוא היה הדי-ג'יי במסיבה באמסטרדם שהם רקדו בה.

מאידך, היו גם עדויות של אנשים שחזרו מבודפשט וראו אותו, או מישהו שדומה לו שתי טיפות מים, נכנס בשעריו של בית הספר לרפואה וטרינרית. על אוניה בגלפאגוס צ'רצ'יל ואני פגשנו לסבית גרמניה יפהפייה, שברגע ששמעה שאנחנו מחיפה שאלה אם אנחנו מכירים את שחר כהן. מילמלנו שכן, והיא סיפרה לנו שהוא אחת הדמויות הבולטות בקהילה ההומו-לסבית בברלין, מנגן בס בלהקה שעושה קאברים לאבבא, מפיק אירועי תרבות, מעצב כרזות חתרניות. הסברנו לה ששחר כהן זה שם נפוץ בישראל, ושלא יכול להיות שהשחר כהן שאנחנו מכירים הוא הומו, כי מה פתאום... ואם הוא היה... אז בטח היינו מרגישים משהו... להיפך... הוא תמיד היה מדבר על זיונים... זיונים עם בחורות, זאת אומרת. הגרמנייה חייכה אלינו בסלחנות מתנשאת, שגרמה לנו להחרים אותה במשך כל הימים הנותרים של השיט.

אבל כשחזרנו לארץ התברר שעמיחי פגש מישהו מהשכבה שמכיר מישהו שטוען ששחר כהן ביקר בארץ בקיץ האחרון, והלך יד ביד בשדרות הנשיא עם גבר בעל חזות ארית. בדיוק כשהתחלנו להשלים עם החדשות המרעישות, ואפילו נזכרנו שבאמת, אף פעם לא הבנו למה היו תלויים אצל שחר כהן בחדר ארבעה פוסטרים שונים של פרדי מרקיורי, הגיעה עדות חדשה שעירערה, שוב, את ביטחוננו. חיפאית בדימוס, שעבדה עם צ'רצ'יל בפרקליטות, נסעה להתבודד במכתש רמון ולקחה איתה את הכלבה שלה, כדי שלא תרגיש יותר מדי לבד. אחרי כמה שעות בשמש המדברית התחילה הכלבה העירונית העדינה לפרכס ולהקיא, אז היא נסעה איתה בבהלה רבה למצפה רמון.

שם הפנו אותה לדוקטור לואיס, הווטרינר המקומי. אלא שמי שפתח לה את דלת הקליניקה היה לא אחר מאשר שחר כהן, שטען שאין לו צל של מושג מי זה שחר כהן, ולראיה הצביע על תעודת ההסמכה שלו מבית הספר לווטרינריה בטורינו, שם נרשם באותיות לטיניות גדולות השם "ריקרדו לואיס". הוא טיפל בכלבה במקצועיות מרשימה, והחזיר אותה לחיים. ואחר כך הזמין את שתיהן לבלות את הלילה אצלו בדירה, ונגע בזרועה של הפרקליטה, כאילו במקרה, בזמן שלקח ממנה את כרטיס האשראי, והזכיר, כבדרך אגב, את אוסף שמני העיסוי הארומאטיים שהוא מחזיק בחדר האמבט, ובמילים אחרות - ניסה להתחיל איתה באופן הטרוסקסואלי לחלוטין.

נרגשים מהאפשרות שתעלומת שחר כהן כל כך קרובה לפיתרון, החלטנו לעשות מעשה ולנסוע למצפה רמון. כשהגענו לשם, אחרי שנאלצנו לעצור חמש פעמים בדרך בגלל שהמנוע של החיפושית של צ'רצ'יל התחמם, הסתבר שהבחורה מהפרקליטות לא הטעתה אותנו: אכן היה וטרינר במצפה רמון. אכן, למרות שלא ניכרו בדיבור שלו שרידים של מבטא לטיני, הוא קרא לעצמו ריקרדו לואיס. אלא שלפני כמה ימים הוא נעל את הקליניקה שלו - ונעלם. פה זה מצפה, הסבירו לנו התושבים המקומיים בשלווה. דברים כאלה קורים כאן כל הזמן. אבל אנחנו נשברנו. אחרי הנסיעה האומללה ההיא למצפה רמון החלטנו סופית להכריז על שחר כהן כמיתוס. סמל. אידיאל. חדלנו מהניסיונות למצוא אותו והתחלנו לשלב את שמו בשיחות שלנו כמו שמשלבים ג'וקר במשחק קלפים.

למה לא באת ביום שישי?
יצאתי לשתות עם שחר כהן.
איפה אתה? המשחק מתחיל עוד שתי דקות.
מצטער, שחר כהן עיכב אותי.
כמה נפגעים היו בפיגוע?
שחר כהן ועוד חמישה.

עם הזמן, ועם התרחבות השימוש בשם "שחר כהן" לשדות תוכן נוספים, הלך והתרחק המותג "שחר כהן" מהאדם האמיתי ששימש לו השראה, עד כי כמעט שכחנו שהיה אדם כזה. ושהוא היה חבר שלנו פעם. לכן, כשהוא נכנס פתאום לסלון, בשבעה, אפילו עמיחי לא היה יכול להסתיר את התדהמה שלו. הוא לא אמר מילה, אמנם, אבל הגבות שלו התרוממו בפליאה.

אחי, שמעתי מה קרה ומיד באתי, שחר כהן רכן וחיבק אותו חיבוק מוחץ. אחר כך עבר בין בני משפחתה של אילנה, חיבק גם אותם, כמו שמחבקים אנשים אהובים מאוד, מילמל תוך כדי, איזה אסון, איזה אסון קרה לנו, ואפילו הזיל דמעה.

אחר כך התיישב, יישר את העניבה הבהירה, היטיב את החליפה הכהה ושאל את הנוכחים כמה שאלות על אילנה. בתחילה הוא כיוון את שאלותיו אל עמיחי, אבל כשהבין שממנו לא יצמחו תשובות הפנה את דבריו אל הנוכחים האחרים. הוא רצה לדעת מה בדיוק קרה. מה היתה השתלשלות העניינים שהובילה למותה. ובכלל, איזה מין בן אדם היא היתה. הנוכחים ענו לו ברצון רב. בפירוט נדיב. שטחו בפניו גם טענות, כאילו הוא נציג השלטון, או החוק, ויש בכוחו לתקן את המעוות. או לפחות להעניק לו משמעות.

אנחנו עקבנו אחר חילופי הדברים. וניסינו ליישב בין כל הסיפורים ששמענו על שחר כהן במשך השנים לבין דמותו החדשה, כפי שהשתקפה מבגדיו הטובים ומדיבורו המדוד והמתון.

ומה שלומך אתה? צ'רצ'יל נשבר ראשון (אם הוא לא היה שואל, אני הייתי שואל. המתח היה כבר בלתי נסבל).

אני... אני בטוב, שחר כהן אמר בגמגום מתחטא, כאילו לא נעים לו לדבר על עצמו.

ואיפה... זאת אומרת מה... מה אתה עושה עכשיו? שאלתי.

עסקים, הוא הפטיר.

איזה סוג של עסקים? חקרתי.

בינלאומיים, הוא אמר, ושוב הביט במבוכה אל הנוכחים, כאילו הוא רוצה שיבחינו שמאלצים אותו לדבר בניגוד לרצונו.

לא רציתי להניח לו. לא היתה לי שום כוונה להחמיץ את ההזדמנות לברר מה באמת עלה בגורלו. אלא שאז פרצה לסלון משלחת ענקית של קרובי משפחה מקיבוץ גבעת המכ"ם, ובמשך דקות ארוכות המה החדר מאיחולי "שלא תדעו עוד צער" ומהזזה רועשת של כיסאות שנועדה לספק לכל הקיבוצניקים עבי הבשר מקומות ישיבה.

כששככה מעט ההמולה רכן שחר כהן לעמיחי ואמר לו, הבאתי בשבילך משהו, אבל זה למטה ברכב. אתה יכול לצאת איתי רגע?

המתנו בדריכות לתגובתו של עמיחי. מאז שהחלה השבעה הוא לא זז ממקומו הקבוע על כיסא הפלסטיק השחור, זה שהכי קרוב למטבח. בלילות ישן על השטיח בסלון וסירב אפילו להצעות לפרוש תחתיו מזרן. אבל להצעה של שחר כהן, להפתעתנו הרבה, הוא לא סירב. הוא קם ממקומו ויצא איתו החוצה.

מיהרנו גם אנחנו אחריהם, סקרנים אך מודאגים. מאופן הליכתו של עמיחי היה נדמה שרגליו מתקשות לשאת את כובד אובדנו ובכל רגע הוא עלול לקרוס.

שחר כהן הוביל אותנו למכונית שלו, שבניגוד למה שהיה אפשר לצפות מאיש עסקים בינלאומי היתה סתם סובארו סטיישן. הוא הרים את המכסה של תא המטען ומחזה מרשים נגלה לעינינו: עשרות משאפים קטנים, אדומים, היו מסודרים בקופסאות קרטון לבנות, קטנות. הם הזכירו לי קצת משאפי ונטולין. אז זה מה שאתה עושה, מייבא ציוד רפואי? שאלתי.

אפשר לקרוא לזה ככה, שחר כהן חייך חיוך נכלולי. בתוך המשאפים האלה יש גז צחוק. זה להיט גדול עכשיו במסיבות באירופה. בארץ זה רק התחיל להיכנס.

הוא שלף את אחד המשאפים מהקופסה ואמר, אני קונה אחד כזה בשני דולר בלובליאנה ומוכר בחמישים שקל בתל אביב.

ומה... מה זה עושה? איזה אפקט יש לזה? שאלתי.
תנסה, הוא אמר. והושיט לי את המשאף.
תודה, התנצלתי. אבל יש לי אסטמה.
אני יותר בקטע של חומרים טבעיים עכשיו, אופיר מיהר לומר.
בכיף הייתי... צ'רצ'יל אמר בעצב. אבל אני עובד עכשיו בפרקליטות, ו... אנחנו כאן באמצע הרחוב... ו... זה לא לגמרי חוקי העסק הזה, נכון?
עמיחי הושיט את ידו ולקח את המשאף.
קח שלוש שאיפות קצרות, שחר כהן הסביר. תעשה הפסקה. ואז קח את הרביעית, ארוכה, לריאות.
עמיחי עשה כדבריו. חיכינו בנשימה עצורה לתוצאות, אבל גם כעבור דקה ארוכה לא ניכר שינוי בקמטי האבלות שבפניו.

שחר כהן לא התבלבל. מה אתה מרגיש, קצת סחרחורת? הוא שאל ועמיחי הינהן. זה קורה לפעמים בפעם הראשונה, למוח לוקח זמן להתרגל לחומר. קח עוד כמה כאלה ותנסה בעוד שעתיים. זה בטוח יעבוד בסוף. אין אפס בדברים האלה.

עמיחי לקח מידיו את המשאפים והינהן לאות תודה.

שחר כהן הוציא כרטיס ביקור עם שוליים זהובים, והקיף בעיגול את אחד ממספרי הטלפון שהיו רשומים בו. זה המספר האישי שלי, הוא הסביר לעמיחי ונכנס לרכב במפתיע. תתקשר אם יש בעיה. בכלל, הוא פנה לכולנו דרך החלון, אל תהיו זונות, תשמרו על קשר.

כעבור כמה ימים התקשרנו אליו להתלונן שעמיחי עדיין לא צוחק.
הודעה מתכתית בישרה שהמספר מנותק.
כעבור כמה חודשים התפרסמה תמונה של מישהו שדומה לו שתי טיפות מים, ומתחת היתה כתבה על וטרינר בשם ריקרדו לואיס שהורשע בסחר לא חוקי בציוד רפואי ונשפט לשנתיים מאסר בפועל.

מאידך, כעבור חצי שנה, עמיחי קיבל גלויה עם חותמת דואר של סידני, אוסטרליה. שחר כהן כתב לו, בכתב עקלקל שהיה מוכר לנו מימי התיכון, שהוא חושב עליו הרבה ומקווה שהוא בטוב. תמסור געגועים לכל החברים, הוא חתם. נתראה בקרוב.

© כל הזכויות שמורות לזמורה-ביתן הוצאה לאור

משאלה אחת ימינה - אשכול נבו