» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בנובמבר 2007       חזור

דיבה
מאת: חנה גולדברג

ההוצאה: כתר דיבה הוא סיפור חתרני וארוטי על אישה שחצתה את כל הקווים האדומים. יש לה בית מהוגן, יש לה בעל אקדמאי, יש לה בן אהוב, ולמרות זאת היא בוחרת לגור ברחוב. "זו הפעם הראשונה בחיים שטוב לי," היא אומרת, "מאז שאני על המדרכה אני מרגישה יפהפייה." עד לא מזמן היא היתה מורה לספרות בתיכון. ואז היא פגשה את נ´, תלמיד רגיש ויפה תואר בן 17. מודעת עד כאב לגופה, לגילה המתקדם, לאכזבות ולפשרות בחייה, היא נסחפת לקשר האסור והבלתי אפשרי ביניהם ומאפשרת לתשוקותיה הכמוסות לפרוץ החוצה. רק אחרי שהיא מאבדת הכול, היא מוצאת את המפתח לסוד השמור ביותר של האושר.

חנה גולדברג, סופרת, משוררת ופזמונאית מצליחה, עושה כאן שימוש מקורי ומפתיע בשפתה הייחודית המוכרת גם משיריה ("נאחז באוויר", "אין סוסים שמדברים עברית", "לא רוצה לזמביה" ורבים אחרים) ומספריה הקודמים: אף מילה על אהבה (כתר, 2000), כשהחיים יתחילו (כתר, 2002).

ספרי הילדים שלה: "דמעות ורודות" (הקיבוץ המאוחד 2001), "קישתא" (הקיבוץ המאוחד 1994) תורגם ויצא לאור בשפה הערבית והתקבל בהתלהבות ברשות הפלסטינית (בשנת 1999). "דלית לא יכולה להחליט" (מודן 1991), "ההפתעה" (הקיבוץ המאוחד 1995), "קוף משקפוף" (הקיבוץ המאוחד 1999), "חברים בכל מיני צבעים" (הקיבוץ המאוחד 2000), "מי חטף את נסיכת המחשב?" (הקיבוץ המאוחד 2001), "אורי טס לירח" (הקיבוץ המאוחד 2005), "קישתא, אל תבכי" (הקיבוץ המאוחד 2007).

דיבה, פרק ראשון | חנה גולדברג
מאז שאני על המדרכה אני מרגישה יפהפייה. בחיים לא הרגשתי יפה כל כך. מרוב שאני יפה, כל הרחוב מסתכל עלי. גברים לא יכולים להוריד ממני את העיניים, נשים מציצות לעברי בהיחבא, משלחות מבטים משתאים ביופי החדש שלי, מנסות ללמוד ממני איך להיות כל כך קורנת. ככה זה מאז שאני פה, בכניסה לסנטר.

ושלא תחשבו שיש לי הרבה ניסיון בלהיות מאושרת או יפה. אין לי. זו בסך הכול הפעם הראשונה בחיים שטוב לי. מוזר שזה קורה לי רק בגיל חמישים ומשהו, דווקא כשהיה אמור להיות לי הכי רע, כי אין לי כלום.

אני לא מבינה איך עד עכשיו לא ראיתי איזה דבר מקסים זה החיים. אולי מהזווית הזאת רואים טוב יותר. במיוחד בלילה.

בערב אני נשכבת על המזרן שלי, שפעם, כשעוד גרתי עם בעלי, היה מזרן-התעמלות-הבוקר-שלי. עכשיו, במקום לשבת עם בעלי על הספה ולראות חדשות בטלוויזיה, אני מסתכלת על הרגליים של האנשים שעוברים ומנסה לנחש אם טוב להם בחיים או לא.

פעם החיים שלי היו מאוד מאורגנים. לכל פעילות היה לי חפץ מתאים: מזרן - להתעמלות בוקר בסלון, נעלי ספורט אווירודינמיות - למכון כושר, משקפי שמש - לים, חלוק רחצה - לבריכה, מנורת קריאה - לקריאה, מנורה אדומה - לרומנטיקה, חולצות זקופות צווארון - לישיבות מורים, חולצות נטולות צווארון - לאספות הורים.

עכשיו אין לי כלום, וזאת הפעם הראשונה שאני לא פוחדת לאבד כלום.

הראשון שאמר לי שאני יפה היה האיש עם הידיים הגדולות משער חמש. הוא גם הראשון שנתן לי כסף. זה היה ביום שעזבתי את הבית, אחרי הלילה שבעלי צעק לכי לעזאזל, ואני צווחתי אל תיגע בי, והוא צרח סְתֵמי לפני שאני מפרק לך את הפרצוף המכוער שלך. פעם ראשונה שהבעל-האינטלקטואל-שלי-המרצה-לביו-טכנולוגיה דיבר אלי ככה, ואמרתי לעצמי שהנה עוד מחסום נפרץ בדרכנו מטה לזרועות התהום הפעורה.

סגרתי את הדלת מאחורי והסתלקתי משם. בשמַיִם לא היה אפילו פירור של ירח. היה כזה חושך שבקושי ראיתי לאן אני הולכת. כשהגעתי לים התיישבתי מול המים. גלים התפוצצו מולי באוויר. הים נהם מעומק התהומות שלו, ואני דיברתי עם עצמי בקול רם בשני קולות:

"אני לא חוזרת אליו."
"יופי, ולאן תלכי?"
"אני אמצא עבודה חדשה."
"כן, בטח, העולם ממש מחכה לך בנשימה עצורה, אחרי מה שקרה."
"אני חייבת לעזוב אותו."
"את לא חייבת כלום. לכי הביתה, כנסי למיטה וחבקי אותו."
"אבל אני שונאת אותו."
"את כועסת, זה יעבור."
"זה לא יעבור, אני שונאת אותו כבר שנים."
"נסי לשחזר את הדברים שאהבת כשהיית מאוהבת בו."
זוג חלף על פני מחובק בתוך מטרייה. הם פסעו על המזח, עצרו, התנשקו.
ניסיתי לשחזר את הדברים שאהבתי בו פעם.
אבל כלום לא נשאר.

האפלה חלחלה לתוך הנחיריים שלי, לארובות העיניים, לחלל הפה, לאוזניים, נאספה לגוש צמר-גפן שחור. מרחוק האיר פנס תאורה את מגדל המציל. רגלי בוססו בחול לכיוון האור. טיפסתי בסולם של מגדל המציל, משכתי את עצמי למעלה לבקתת העץ, התיישבתי על המעקה. מלמעלה הים נראה שחור עם פסי רוחב לבנים, הנהמה שלו הפכה לשאגה.

הזוג המחובק הלך.

ואז הם באו.

הם הגיעו מכיוון תחנת הכוח. הם היו שלושה. שניים נמוכים ורחבים שנראו כמו תאומים ואחד רזה עם קוקו בלונדיני ומשקפיים. זה עם הקוקו היה הכי בן-זונה. הוא זה שקלט אותי ראשון. הוא הצביע למעלה, ושלושתם הרימו את הראש וצחקו. כשהם טיפסו על הסולם המגדל רעד. היה להם ריח של שתן, וההוא עם הקוקו הסריח מבירה. כשהם הרביצו לי, הוא כל הזמן סינן:

"תהיי טובה, כפרה, איזה טובה את, כפרה, כן, ככה, תהיי טובה..."

היו לו נעלי שפיץ, וכל פעם שזזתי הוא הכניס לי בעיטה בבטן.

אחרי שהם הלכו, התלבשתי והתחלתי לחפש את התיק עם הכסף והמסמכים והמפתחות של הבית, אבל הכול נעלם. נשכבתי על רצפת העץ, על הגב. בבת אחת השמים התכסו כוכבים, ירח עגול עלה, והבטן שלי התמלאה געגועים.

הירח התקרב אלי, הושטתי יד, נגעתי בו, והוא ליטף אותי בעדינות.

"אני לא חוזרת הביתה," אמרתי לו.

"אני יודע, מגיע לך יותר," אמר הירח, ואני עצמתי עיניים והתמכרתי לליטופים שלו, ובכל פעם שחזרתי ופקחתי עיניים הוא הלך והיטשטש, והשמים הלכו והתבהרו.

אחר כך באה שמש חיוורת, ואני שטפתי את הפנים במים הקרים של הים והתחלתי ללכת לכיוון דרום.

משאית זבל זחלה בכביש, ופועלי העירייה נתלו מאחוריה כמו קופים. בחלונות הראווה השתקפתי לעצמי בחולצה קרועה ושיער פרוע. מכוניות מילאו את הרחוב וצפצפו. כאבו לי הרגליים, והדקירות בשיפולי הבטן התחזקו. לא יודעת כמה זמן הלכתי. בטח שעות. וכל הזמן חלפו על פני גברים ונשים. צועדים לעבודה, שמאל ימין, שמאל ימין. ואני יחפה על המדרכה מולם, שמאל ימין, שמאל ימין. ואבני מדרכה צוננות הולכות ומתחממות אט אט תחת רגלי, והפה שלי נהיה יותר ויותר יבש, שמאל ימין.

בכניסה לסנטר העולם הצהיב. ואז השחיר. נתקלתי במשהו ונפלתי. אני זוכרת שראיתי את עצמי מלמעלה נופלת ומתקפלת על המדרכה. משום מה התחשק לי לצחוק. מישהו רכן אלי ודיבר, אבל העמדתי פנים שאני לא שומעת ופשוט המשכתי לשכב שם ככה. נעימות אפפה אותי, מפתיעה בעוצמתה המרגיעה ובחד-משמעיות שלה.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

דיבה - חנה גולדברג