Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בפברואר 2007       חזור

אנשים נאמנים לא עולים לכותרות
מאת: נדין ביסמוט
Les gens fideles ne font pas les nouvelles - Nadine Bismuth

ההוצאה:

כנרת מחברות לספרות

מהי נאמנות? שני מתבגרים המתלווים אל אמם לבראנץ' משפחתי מסויט; אמא שמקפיאה אינספור תבשילים ועוגות בשביל ילדיה הבוגרים שלעולם אינם מבקרים אותה; צעירה שמתוודעת לאשת מאהבה ביום ההלוויה שלו - אלה הם כמה מהמצבים החברתיים שמנתחת באזמל חד הסופרת הצעירה נדין ביסמוט.

מארג הסיפורים הללו, המתארים בגוף ראשון את חיי היומיום של בני המעמד הבינוני מכל הגילים, נטווה בעזרת חוטים של נאמנות, בגידות, פגיעות וגילויי רוך.

בשפה אירונית וקולחת, אבל תמיד במבט מלא חמלה, צלול ורווי הומור, מביאה נדין ביסמוט לקדמת הבמה את הגיחוך שבחיי היומיום. כתיבתה כה בוגרת, עד שמדהים לגלות את גילה הצעיר.

אנשים נאמנים לא עולים לכותרות
שתפו אותי

אנשים נאמנים לא עולים לכותרות הוא הספר הראשון המתורגם לעברית מצרפתית-קנדית. חבל קוויבק, שבו מתרחשות רוב העלילות, מתגלה לאורכן כמולדתם של אנשים ישירים, מפוחדים קמעה, שתחושת המצור החונקת אותם שולטת גם בחיי האהבה שלהם. אין ספק שהקורא הישראלי ימצא בהם הרבה מעצמו.

נדין ביסמוט נולדה ב-1975 לאב ממוצא טוניסאי ולאם ילידת קוויבק וגדלה במונטריאול. ב-1999, כשמלאו לה 24, יצאה לאור אסופת הסיפורים הראשונה שלה, אנשים נאמנים לא עולים לכותרות, שתורגמה מאז לשפות רבות, וזיכתה אותה בכל הפרסים הספרותיים החשובים של קנדה, ובהם פרס אדריאן-שוֹקֶט לספר הטוב של השנה.

אנשים נאמנים לא עולים לכותרות מאת נדין ביסמוט בהוצאת מחברות לספרות, מצרפתית: עדינה קפלן, עיצוב ואיור עטיפה: עדה ורדי, 223 עמודים.

סוד שמור היטב | נדין ביסמוט
כשראיתי את מר סֵגֶן שוכב נוקשה בארון המתים, חשבתי בראש ובראשונה על אלוהים רב-החסד. אבל זה לא נמשך הרבה זמן. הייתי עסוקה מדי בלשוב ולהרכיב את משקפי השמש על האף ולמשוך את הברט הכחול שלי נמוך ככל האפשר על האוזניים, חוץ מזה היה נורא חם, והמחשבה שאחד מעמיתיו של מר סֵגֶן יצוץ משום מקום, יתקרב אלי ויגיד לי, "מאדאם, מה את עושה כאן?" הלחיצה אותי. כדי להירגע נאלצתי לשנן לעצמי שוב ושוב, שערב קודם לכן צבעתי את השיער הבלונדיני שלי לצבע שחור כעורב, ושמאותו הרגע לא היה אפשר עוד להכיר אותי. אף על פי כן צמרמורות עברו לי בכל הגוף. אולי מראה הגופה הוא שהפחיד אותי, כי המוות לא נראה טוב על מר סֵגֶן: העור שלו היה לבן, רופס ומקומט. ניסיתי למצוא בו שמץ של יופי, איזשהו כוח משיכה, אבל זה היה בלתי אפשרי. התקף הלב לקח ממנו את קסמו וגם את חייו. הנחתי את זר הפרחים על הרצפה למרגלות ארון המתים, בין יתר הזרים, והלכתי להתיישב.

בדיוק באותו הרגע נכנסה אשתו. מיד זיהיתי אותה. היא לבשה שמלה כחולה זרועה עיגולים לבנים קטנים וכיסתה את כתפיה בצעיף אדום. ריח קלוש של בושם נדף ממנה כשעברה לידי. היא התקרבה לארון המתים והוציאה מטפחת מהתיק שלה.

אחר כך ליטפה את פניו של מר סֵגֶן והחלה למלמל מילים שלא הבנתי. הבטתי בה ובזרועותיה הכחושות שהתנועעו מעל לארון המתים, וזה קצת ניחם אותי: מבין שתינו היא סבלה כנראה יותר ממני.

אותו ערב התחוללה סופת שלגים. כבר היה אחרי שש, והקומה השלושים ושתיים היתה נטושה. לכן, כשנכנסתי למשרדו של מר סגן, הופתעתי לראות אותו עדיין יושב מול מסך המחשב שלו. ביקשתי ממנו להזיז את הכיסא כדי שאוכל לרוקן את סל הניירות שלו. ברגע שהתכופפתי לקחת את הסל, החליק הספר שלי מהכיס הגדול במדים שלי.

הוא הרים את הספר וקרא את הכותרת בקול רם.

"סוד שמור היטב," אמר ולא הצליח להתאפק ופרץ בצחוק.

הוא העיף מבט סקרני בתמונה שעל השער: בתוך מסגרת של פרחים ורודים וצהובים נראה גבר מחבק בעדינות אישה שעפעפיה עצומים למחצה. "האם זה סיפור על צעירה מסכנה שמתאהבת בזקן עשיר, שבסופו של דבר יתאהב בה?" שאל אותי מר סגן בנימה משועשעת.

"לא, לא בדיוק," עניתי במבוכה.

לאמיתו של דבר, הספר, שכמעט הגעתי לסופו, מתאר את סיפורה של אישה שהתאהבה בפסיכולוג שלה. הפסיכולוג נשבה גם הוא בקסמה, אבל היחסים שלהם נשארו סודיים בגלל טיבם הלא חוקי, מה שהוסיף פלפל לאידיליה שלהם. זה היה ספר טוב.

מר סגן ליכסן מבט לעברי ובחן אותי מכף רגל ועד ראש. "את יודעת, אחותי קוראת את סוג הספרים הזה מגיל חמש-עשרה. והנה, היום, בגיל ארבעים ושלוש היא עדיין רווקה! אני מתערב איתך שזה נכון גם לגבייך!" ושוב פרץ בצחוק. אני, לעומת זאת, כיווצתי את גבותי, חטפתי את הספר שלי מידיו, דחפתי בכל המרץ את הדלי הגדול עד לדלת המשרד וטרקתי אותה מאחורַי. רתחתי מכעס: לא שזה מפריע לי להיות רווקה זקנה, אבל שמעיזים להזכיר לי את זה בצורה כל כך בוטה, זה מרגיז.

אחרי שעה, כשניגבתי את המראה בשירותי הנשים בקומה השלושים ושתיים, דחף מר סגן את הראש שלו מבעד לפתח הדלת. הוא שאל אותי אם אני רוצה לאכול איתו עוף בגריל שהזמין הרגע מ"סן-איבּר ברביקיו". הוא ביקש להתנצל על שפגע בי קודם לכן בהערותיו הבלתי אדיבות.

באותו ערב זה קרה בפעם הראשונה. במשרדו, על שולחנו. קופסאות הקרטון הצהובות התעופפו לרצפה, והרוטב החום נזל על השטיח הכחול. למרבה המזל, חומרי הניקוי שלי היו בהישג יד. בדיוק מול העיניים שלי, על מדף בספרייה, ניצב תצלום של אשתו. זה קצת הפריע לי. כשהשעות הנוספות של מר סגן הלכו והתרבו, שאלתי אותו אם הוא לא חושש שאשתו תופיע ערב אחד במשרדו ותפתיע אותנו. מר סגן הניד את ראשו בפנים מרצינות ואמר לי לא לדאוג, "אוּגֶט שונאת מעליות, היא מפחדת ממקומות סגורים... ולעלות שלושים ושתיים קומות ברגל, זה לא בשבילה." אחרי זה אף פעם לא חזרנו לדבר עליה. בעצם עכשיו, כשאני חושבת על זה, כמעט אף פעם לא ממש דיברנו.

אשתו הסתובבה אלינו, ועיניה היו לחות. היא פסעה לאורך המעבר. כשעברה לידי, ריפרף הצעיף האדום על כתפי. היא הביטה בי ואמרה בקול נמוך, "סליחה."

באותו רגע גם אני הרגשתי צורך לבקש ממנה סליחה. אבל היא לא היתה מבינה, ובעצם על מה הייתי צריכה לבקש סליחה? אף פעם לא ניסיתי לגזול ממנה את מקומה, אף פעם לא איחלתי לה משהו רע. חייכתי לעברה, והיא המשיכה בדרכה.

חיכיתי עד שהגיעה אל קצה האולם ואמרתי לעצמי שמן הראוי שאגש לראות את מר סגן בפעם האחרונה. אחר כך אלך לי. לא הרגשתי בנוח כשאשתו קרובה אלי כל כך. זה הזכיר לי את התצלום בספרייה.

ערב אחד אמר לי מר סגן, "יום אחד נצא לטיול, רק שנינו." עניתי לו שאני לא חושבת שזה יקרה: "זה יפה מדי... אין בינינו סיפור אהבה." אחרי זה הוא כבר לא הבטיח לי שום דבר. בשנה שעברה, ביום ההולדת שלי, הוא שלח לי הביתה זר פרחים ענקי. אף פעם לא ראיתי זר כל כך גדול. היה מצורף אליו פתק קטן בכתב ידו, "אליז היקרה, אין בינינו סיפור אהבה, ובכל זאת, מזל טוב." משהו המר סגן הזה. אני חושבת שהוא יחסר לי.

לפני שיצאתי מטרקלין ההלוויות, הלכתי לשירותים. כשנעלתי את דלת התא הראשון, שמעתי צעדים: מישהי נכנסה לתא הסמוך. מתחת למחיצת המתכת ביצבצו שוליה של שמלה כחולה זרועה עיגולים לבנים, ולבי החל לפעום בפראות. פתאום לא הרגשתי עוד צורך לעשות פיפי. יצאתי מתאי. משהו אמר לי שמוטב להימלט מהמקום הזה ולרוץ לתחנת האוטובוס, אבל הייתי כל כך מבוהלת, שפתחתי את הברז ולא הצלחתי לעשות שום דבר מלבד לשטוף את ידי.

מאדאם סגן יצאה מן התא שלה כשייבשתי את הידיים מתחת למתקן הייבוש.

היא שטפה את ידיה והתקרבה אלי בלי להביט בי. הידיים שלי עדיין היו רטובות לגמרי, אבל פיניתי לה את מקומי, כאילו הגיע לה יותר ממני לייבש את הידיים כראוי. היא חייכה אלי, מופתעת כנראה לראות אותי. באותו רגע נמלאתי רחשי כבוד בלתי מוסברים כלפיה. המשפט נפלט לי מהפה בלי שליטה:

"אני משתתפת בצערך, מאדאם סגן."

בדיוק באותו הרגע הפסיק מתקן הייבוש לפעול. מאדאם סגן ניגשה למראה.

היא הביטה בבבואה שלי שהשתקפה במראה מאחורי הבבואה שלה ואמרה לי, "אני מאוד מודה לך, מאדאם... מאדאם מה?" הייתי מוכת הלם. ראיתי את עצמי במראה וחשבתי שאני נראית כמו משוגעת עם משקפי השמש שלי. מבטינו הצטלבו, ואני אמרתי לה, "מאדאם סן-ז'ן!" סן-ז'ן! זה נפלט לי סתם כך. זה היה שם נעוריה של אמי. מאדאם סגן הברישה את שערה. הבטתי בה. הרגשתי ממוסמרת למקומי ולא הייתי מסוגלת לצאת משם. בעיני היא היתה יפה, ושאלתי את עצמי מדוע הרגיש מר סגן צורך לקחת לו פילגש, כשאשתו נאה כל כך.

"אני לא חושבת שנפגשנו בעבר... את הכרת את בעלי?"

הפעם באמת חששתי שהלב שלי יפסיק לפעום ושאצטרף למר סגן בגן עדן. הרי לא יכולתי לומר למאדאם סגן שהייתי עובדת הניקיון שאחראית לקומת המשרדים של החברה שבעלה עבד בה. זה לא מקובל שעובדת ניקיון, שבסך הכול מרוקנת מדי יום את סל הניירות של גבר ומאבקת את משרדו פעם בשבוע, תתייחד איתו ליד ארון המתים שלו. לרגע חשבתי שאציג את עצמי כעמיתה לעבודה, אבל חששתי מקטסטרופה: אשתו כבר פגשה מן הסתם את העמיתים באחת ממסיבות המשרד או משהו כזה. מאדאם סגן עמדה מולי. היא הבליטה את סנטרה והפנתה את ראשה ימינה. היה נדמה שביקשה לבלוע את המילים שעמדו לצאת מפי, וזה הלחיץ אותי עוד יותר. כל מיני מקצועות חלפו לי בראש: רופאת שיניים, אופטיקאית, כירופרקטית, פודיאטרית, אבל האם זה לא יהיה מסוכן מדי, שהרי מאדאם סגן ובעלה נועצו באותם רופאים מומחים? בכל מקרה, כשכל המקצועות האלה חלפו לנגד עיני במהירות הבזק, ידעתי לפתע בדיוק מה לומר כדי לצאת בשלום מהעניין.

"לא פגשת אותי קודם, מפני שהייתי הפסיכולוגית של בעלך."

אחרי שהמילים האלו יצאו לי מהפה, הוקל לי. הרגשתי ששרירַי מתרפים.

להיות פסיכולוג זה כל כך נדוש. רק בספרים שאני קוראת זה מוביל לסיפורים לוהטים.

מאדאם סגן יכולה להירגע, ואני, אני יכולה לישון בשקט, כי ידעתי שהגברת הזאת אף פעם לא תתייסר מהידיעה מה עשה בעלה בשעות הנוספות שלו. בו במקום החלטתי שלא לקיים עוד לעולם מערכת יחסים עם גבר נשוי, לעולם. מר סגן היה הראשון, והוא גם יהיה האחרון. אחרי הכול, ככה לא מתנהגים.

לאט לאט חזרה אלי נשימתי, ופתאום הבחנתי שפניה של מאדאם סגן כוסו סומק.

נראָה שהיא עומדת להתמוטט, והיא נאלצה לאחוז בכל כוחה בכיור כדי לא ליפול.

היא החלה למלמל בקול רועד שכל זה בלתי אפשרי, שבעלה אף פעם לא סיפר לה שהוא בטיפול אצל פסיכולוג, שלא ייתכן שהיא חיה עשרים שנה במחיצתו של גבר בלי לנחש שהיה מיוסר במידה כזו שנזקק לעזרה. היא בלעה את רוקה בקול.

"זה נורא, למה הוא אף פעם לא סיפר לי? תגידי לי, דוקטור, מה היה לו?

מדובר בבעלי, יש לי זכות לדעת... תגידי לי הכול: על מה הוא דיבר איתך? ולמה פסיכולוגית? הוא לא היה מאושר? אלוהים, הוא אהב אותי? תגידי לי..."

מאדאם סגן התקרבה אלי, לקחה את ידַי בידיה, לחצה אותן בכוח ושוב התחננה שאגלה לה כל מה שידוע לי על בעלה. נשארתי רגועה ובנימה מתונה אמרתי לה, כאילו מדובר בעובדה מוגמרת: "זה בלתי אפשרי, מאדאם, זה בלתי אפשרי. אני מצטערת, אבל עלי לכבד את הסודיות המקצועית..."

דמעות נקוו בעיניה, ואני נאלצתי לרסן את עצמי שלא לבכות איתה. היא הטילה את עצמה לזרועותי כמו ילדה ופרצה בבכי. ליטפתי את שערה. הוא היה רך כמשי.

אנשים נאמנים לא עולים לכותרות | נדין ביסמוט
כשחזרתי מהשוק, ליאו כבר סיים להניח את הכיסוי הגדול השחור על הברֵכה.

הבטתי בו מבעד לחלון של דלת הזכוכית. הוא לבש את מכנסי הצמר האפורים שלו, את חולצת המשבצות הגדולה וחבש את כובע המצחייה הכחול, ושערותיו הלבנות ביצבצו ממנו. הוא הביט בפיזור נפש בלהקת ציפורים נודדות שפילחה את השמים מעל החצר.

הסטתי את הדלת.

"שלום, ליאו! חזרתי!" קראתי אליו.

ליאו המשיך לצפות בשמים. כשלהקת הציפורים נעלמה, הוא הפנה את מבטו לעבר הבית וראה אותי. הוא הניח יד אחת על ראשו ואת השנייה על מותניו.

"הקיץ נגמר," הכריז באוזנַי. "הציפורים עפות לדרום. את באה לקלף את התפוחים שלך בחוץ? זה יעשה לך טוב."

חשבתי שזה רעיון לא רע בכלל ליהנות מקרני השמש החמימות עדיין של חודש ספטמבר; אלה היו אולי קרני השמש האחרונות. עדיין לא פשטתי את אפודת הצמר שלי. לקחתי את שק תפוחי העץ הגדול שקניתי אצל הירקן, את סכין הקילוף שלי ושתי צלחות גדולות, האחת לקליפות והשנייה לתפוחי העץ. צעקתי לליאו שאני מצטרפת אליו. הוא כבר התיישב ליד שולחן הפיקניק.

"זכרת לקנות עיתון?" שאל.

הבאתי לו את העיתון. כשהתקרבתי אליו, הוא לקח ממני את העיתון וגם את שתי הצלחות והניח את הכול על השולחן. הוא ראה את שק תפוחי העץ הגדול שקניתי ואמר:

"אלוהים אדירים, שירלי, את מתכוונת להכין עוגות תפוחים בשביל כל הקהילה?"

הזדעק והניד את ראשו. "כמה קילוגרמים יש לך שם?"

לא עניתי. התיישבתי מולו ופתחתי את שק תפוחי העץ. ליאו התחיל לדפדף בעיתון, לא לפני שדחף את אחת מידיו הגדולות לתוך השק, שלף ממנו תפוח ונגס בו בשקיקה.

"ככה תהיה לך פחות עבודה," אמר.

"תעשה טובה ותניח לתפוחים שלי," עניתי והתחלתי לקלף את הראשון מתוך הערֵמה.

ריחם הערב והמתוק הרטיט את נחירַי.

"אתה זוכר, ליאו, שיצאנו לקטוף תפוחי עץ עם הילדים? הם אהבו את זה כל כך, לטפס על הסולמות, למלא את הסלים, לעזור לי להכין לפתנים ואת עוגות התפוחים. מרסל היה מביט בי בהערצה כשעבדתי. פעם אחת הוא אמר לי, שכשיגדל הוא רוצה להיות אופה ולהכין עוגות תפוחים טובות כמו שלי! משהו, המרסל הזה!

ולחשוב שהיום הוא עורך דין."

"ככה זה," ענה לי ליאו בהיסח הדעת וחזר ושקע בעיתון.

הבנתי שהוא לא רוצה להקשיב לי, אז השתתקתי וחזרתי להרהר בזיכרונות הרחוקים האלה. אילו רק רציתי, יכולתי להעביר כך את כל אחר הצהריים, מהרהרת בשנים היפות שבילינו עם הילדים, שנים מלאות אושר אמיתי, שחווינו בכל יום, בכל שנייה.

"את רוצה לצחוק?" שאל אותי ליאו בנימה משועשעת. "מתברר שאשתו של ראש הממשלה שוכבת עם הנהג של בעלה!"

"באמת?"

משכתי בכתפַי, קילפתי עוד כמה תפוחי עץ ואמרתי לעצמי, שעל אף מעמדה לא היתה לי שום סיבה לקנא באישה הזאת. אני אמנם מעולם לא הייתי נשואה לאישיות פוליטית מפורסמת, אבל תמיד הלכתי בדרך הישר. בזכות זה, אני מניחה, הייתי אמא טובה, ניווטתי היטב את הספינה, הובלתי את כל הצוות לנמל מבטחים, עם שני צוערי המלחים והקברניט שלי. אני מוכנה לחזור להפליג במסעות מעין אלה בכל עת. למיטב ידיעתי, האונייה שלנו מעולם לא טבעה.

"תקשיבי לזה!" המשיך ליאו בשלו וגיחך. "אישה אחת תובעת חברה שמתמחה במכירות מבית לבית של מוצרי קוסמטיקה, כי אחת המוכרות שלה שכבה עם בעלה המובטל בזמן שהיא יצאה לעבודה."

"מה אתה אומר!"

המשכתי לקלף את התפוחים שלי. קצב העבודה שלי היה טוב. הגעתי כמעט לחצי השק. ליאו, שאולי חשב שלא אשים לב כי הייתי שקועה כל כולי בעבודה, סחב ממני עוד תפוח.

"הנה כאן משהו מעניין בשבילך," אמר כעבור כמה דקות. "השבוע, אישה לבנה, נשואה לגבר לבן, ילדה תינוק כושי. הגבר עזב את חדר הלידה רותח מכעס. האישה קפצה מהמיטה כדי לתפוס אותו, והרופאים נאלצו לעשות כל מה שביכולתם לעצור בעדה. היא אפילו לא גמרה ללדת! תסתכלי איך היא נראית מושפלת!"

ליאו דחף את העיתון לעברי כדי להראות לי את התמונה של האישה: היא החזיקה תינוק שחור בזרועותיה, והיו לה עיניים גדולות ועצובות. מתחת לתמונה נכתבו דבריה באותיות גדולות": אני מצטערת שבגדתי בבעלי, אבל למרות זאת הייתי רוצה שהוא יהיה האבא של ילדי. היכן שלא תהיה, ז'ורז', אני מחכה לך ואוהבת אותך."

"מצדי, שהיא תחכה לו הרבה זמן, לז'ורז' שלה!" אמר ליאו, וחיוך הסתמן על שפתיו.

נאנחתי, כעוסה, ודחפתי את העיתון חזרה אליו. חשבתי שזה לא צודק שליאו לועג לאישה שזה עתה הביאה ילד לעולם. התפרצתי בזעם:

"סיימת, ליאו?" גערתי בו. "אין שום דבר אחר לקרוא בעיתון חוץ מהסיפורים המשעממים עד מוות האלה?"

הוא הפסיק להתנועע ופניו הרצינו. הוא אמר לי:

"רק רציתי להצחיק אותך קצת, שירלי. זה באמת לא באשמתי אם אנשים נאמנים לא עולים לכותרות!"

משכתי בכתפַי והמשכתי לקלף את התפוחים שלי. הוא המשיך לדפדף בעמודי העיתון שלו, אבל בכל זאת חסך ממני את הסיפורים שלו.

אולי הגזמתי קצת בכעסי. אולי קינאתי קצת באישה הזאת שזה עתה ילדה.

הלוואי שיכולתי לסובב את הגלגל לאחור ולשוב ולגדל את ילדַי, לא בשביל לשנות משהו, אלא שיהיו שוב איתי.

אחרי ששק התפוחים שלי התרוקן, קמתי ולקחתי את שתי הצלחות הגדושות ואת סכין הקילוף. "אני הולכת להכין את עוגות התפוחים שלי, ליאו."

"תשתדלי לא להכין יותר מדי."

הכנסתי עוגה אחת לתנור; את זו אפיתי בשביל ליאו. את יתר הארבע הקפאתי.

כדי לא לבלבל בינן ובין תבניות האפייה ששמרתי לילדים מאז חג המולד האחרון, הקפדתי לסמן את תבניות האלומיניום בקו אדום. אירגנתי מקום במקפיא, ערמתי את מכלי הקטשופ מתוצרת בית ששמרתי בשבילם מאז הסתיו האחרון, ואת המלית של נזיד הבשר, את הפלפלים הממולאים, את העוף בטעם זנגביל, את הכרוב הממולא, את מרק הכרֵשה וכל מיני מאכלים אחרים שהם השתגעו עליהם: כבר לא ידעתי מאיזה תאריך כל התבניות האלה.

לחצתי בכוח על דלת המקפיא וסגרתי אותה. אם זה יימשך ככה, לא אצליח לדחוס לתוכו שום דבר נוסף. התיישבתי ליד השולחן, ופתאום תקף אותי הרצון לטלפן לילדים שלי. בסופו של דבר, האם זו לא זכותי? מן הראוי שאודיע להם שאפיתי בשבילם עוגות תפוחים. חייגתי את המספר של ז'ואן, והמשיבון שלה ענה, "שלום, הגעתם לז'ואן ואנדרה. אנחנו לא בבית כרגע. תשאירו הודעה. תודה ולהתראות."

אף פעם לא אהבתי את זה, לדבר למשיבונים. אבל כיוון שזה היה המשיבון של הבת שלי, בכל זאת אמרתי כמה מילים אחרי הביפ:

"הלו, ז'ואן, זאת אמא. רציתי להגיד לך שהכנתי היום עוגות תפוחים וששמרתי לך שתיים. הן במקפיא. ביי-ביי."

בעודי מניחה את השפופרת, נכנס ליאו פנימה דרך דלת הזכוכית.

"עומד לרדת גשם, השמים מתכסים בעננים," הודיע לי.

הוא העיף מבט על תכולת התנור וחיכך את ידיו בשביעות רצון, "זה מריח טוב," אמר לפני ששאל אותי אם יש לנו גלידת וניל לעוגת התפוחים בערב. הרגעתי אותו. ידעתי בעל פה את כל רשימת המצאי במקפיא. "לא התעייפת מדי? כמה עוגות אפית בסך הכול?" שאל ועיסה את כתפַי. "חמש," מילמלתי ושמעתי אותו נאנח. הוא אמר לי שהוא יורד למוסך-חנייה כדי לסיים לצבוע בפוליטורה את הרהיט שקנה אצל סוחר העתיקות.

"זאת תיבה יפה, את תראי", הוסיף.

שאלתי אותו איפה הוא מתכוון להציב את התיבה הזאת. מיום שיצא לגמלאות, ליאו עוסק בשיפוץ רהיטים: שולחן קטן פה, מזנון קטן שם, לא נותר אף חדר בבית שלא פלש אליו.

"אל תדאגי, שירלי, אני אמצא פינה שהיא לא תתפוס בה יותר מדי מקום", ענה ויצא מהמטבח. לא התעקשתי. הרהיטים של ליאו גרמו אולי לצפיפות, אבל הם מילאו את הריקנות שנותרה אחרי שהילדים עזבו את הבית.

חייגתי את המספר של מרסל בתקווה שהוא יענה. כמה שמחתי כששמעתי את קולו בקצה השני, "מרסל! מרסל הקטן שלי! מה שלומך?" הוא אמר לי שהוא וז'וסלין מרגישים בסדר, שהיה להם שבוע עמוס מאוד במשרד, שאחר הצהריים הם הלכו לראות בית, ושהם שקלו את האפשרות להציע מחיר בעבורו.

"ומתי תבואו לבקר אותנו?" שאלתי, כמו בכל פעם שאני מדברת איתו.

תמיד חשבתי שאם חוזרים שוב ושוב על אותם הדברים, זה ממריץ את האנשים.

ככה גם חינכתי את הילדים שלי. אני זוכרת איך שיננתי בפניהם כל היום נוסחאות כשהיו קטנטנים, "תכינו שיעורים!" "תסדרו את המיטות!" "תרחצו את הכלים!" "תוציאו את הזבל!" השגתי תוצאות טובות: בגיל עשר בערך כל המטלות האלה היו חלק משגרת יומם, ולא נאלצתי להזכיר להם אותן. אבל היום, כשהם בני שלושים ושתיים ושלושים וחמש, למה כל כך קשה להם לציית לי כשאני אומרת להם לבוא לראות אותנו? כי ז'ואן טענה שהיא תמיד על המזוודות בגלל העבודה שהיא בחרה לעסוק בה כעיתונאית?

כי מרסל מוצף תיקים במשרד?

מרסל אמר לי שהוא חייב לנתק, כי ז'וסלין והוא מוזמנים לארוחת ערב אצל חברים.

"באמת?"

כשהנחתי את השפופרת, נזכרתי ששכחתי להגיד לו שהכנתי עוגות תפוחים, אז חייגתי אליו עוד פעם. אחרי חמישה צלצולים ארוכים ענה המשיבון:

"מרסל, כבר יצאת? זאת שוב אני, אמא. רציתי רק להגיד לך שיש שתי עוגות תפוחים גדולות שמחכות לך בבית במקפיא. אתה זוכר איך אהבת אותן?"

ניתקתי. אצבעותי נשארו צמודות לשפופרת. משהו הרגיז אותי, אבל לא ידעתי מה.

כשעוגת התפוחים של ליאו הזהיבה, הוצאתי אותה מהתנור והנחתי לה להתקרר.

מבעד לחלון, רחוק מאוד מהבית שלנו, ראיתי עננים שחורים וכבדים קורעים את השמים. איך יכול להיות שהשמש זרחה רק לפני כמה שעות? טוב עשיתי שנהניתי ממנה ויצאתי לקלף את תפוחי העץ בחוץ. ליאו השאיר את העיתון שלו על שולחן הפיקניק.

הוא הניח עליו את שתי הליבות של תפוחי העץ שאכל כדי שלא יעוף במשבי רוח חזקים.

פתחתי את המקרר והוצאתי ממנו את שארית צלי הבקר שבישלתי בערב הקודם. הסרתי את המכסה והכנסתי את הצלי ישר לתנור, שלא כיביתי אחרי אפיית העוגות.

בחוץ התחיל לרדת גשם, וטיפות גדולות ניתכו על הזגוגית. "הערב לא נצא לטיול שלנו," חשבתי בלבי. גם אתמול בערב לא הלכנו למרות מזג האוויר היפה.

אמרתי לליאו שאני מותשת ושאני מעדיפה לשמור את הכוחות שלי כדי לאפות את העוגות היום. "אלוהים אדירים, שירלי," מילמל. "הם מוכרים כאלה בקונדיטוריה בפינה."

אמרתי לו שזה לא אותו הדבר, וששום דבר לא ישווה לעוגות תוצרת בית שלי. עם זאת, עכשיו כשהן היו מוכנות, היה נדמה לי שלא הייתי נלהבת כל כך מהתוצאה.

למה שאסתיר מעצמי שהפרי היחיד שמאמצַי הניבו היה המקפיא, שהתמלא במהלך השנים בכל מיני מעדנים שאף אחד לא בא לקחת? האם העמסת המקפיא הזה, תפקידה לא הסתכם בטיפוח התקוות שלי ותו לא? האם הדבר היחיד שבאמת הייתי רוצה להקפיא בחיי לא היו אלא ילדַי

? לאט לאט החל צלי הבקר להפיץ ריח נעים בכל הבית, וזה העציב אותי עוד יותר. שאלתי את עצמי כמה פעמים בעבר הפיץ הצלי את ריחו בחדרי הבית. מאות ואולי אלפי פעמים, ובכל פעם זה היה אותו הריח שחזר, כי מעולם לא שיניתי את המתכון שלי. ולמה הריח הזה כבר לא מעורר בי היום אותה שמחה כבימים עברו, כשהייתי קוראת, "כולם לשולחן! האוכל מוכן!" ז'ואן הקטנה שלי היתה מגיעה בריצה, שתי צמותיה מקפצות מעל הראש שלה, ומרסל הקטן שלי, שבא בעקבותיה, היה מנסה לעצור בעדה שלא תגיע לפניו. ז'ואן היתה מתלוננת שהאח הקטן שלה מעצבן אותה, ומרסל היה עונה שזה לא נכון. אני פסקתי, "מספיק, ילדים! תלכו מהר לרחוץ ידיים, הולכים לאכול!" ליאו נהג להגיע למטבח אחרון ולשאול מה כל הצעקות האלה, ואני הייתי עונה לו, "זה שום דבר, ליאו. ארוחת הערב מוכנה." לאחר שכולם התיישבו לשולחן, הוצאתי מהתנור צלי, שהיה תמיד עשוי כראוי, והתענגנו עליו

. שמעתי את הצעדים של ליאו במדרגות. הוא נכנס למטבח.

"זה מריח נהדר. מתי אוכלים?"

הצלי היה בתנור זה זמן-מה, והוא היה ודאי חם מספיק להגשה, אבל אני לא הייתי רעבה, ולכן אמרתי לליאו שהצלי יהיה מוכן רק בעוד חצי שעה בערך.

הוא הלך לסלון, והקולות הרחוקים של הטלוויזיה הגיעו אלי במעומעם. בחוץ עדיין ירד גשם, והרוח התחדשה ונשבה ביתר שאת. היא נשאה עמה את העיתון של ליאו, והדפים התפזרו עכשיו בשמים כציפורים אפורות גדולות ותועות. קמתי והתחלתי לערוך את השולחן.

כעבור דקות אחדות הגיע ליאו בריצה למטבח.

"משהו נשרף," אמר ונחפז לתנור.

איפה היה הראש שלי שלא הרגשתי את הריח? ליאו פתח את דלת התנור, ופניו נבלעו בעננת עשן. הוא הוציא את כלי החרס בעזרת כפפות והניח אותו על השולחן.

הבשר שבתוכו היה גוש חרוך ויבש. ליאו הביט בו במבט מוזר. בפעם הראשונה בחיי שרפתי צלי בקר.

"איזה צירוף מקרים מוזר," אמר ליאו. "את יודעת מה הודיעו הרגע בחדשות בטלוויזיה? האישה שהופיעה קודם בעיתון דחפה את התינוק השחור שלה לתנור. היא שרפה אותו."

"לתנור!" חזרתי על דבריו בהלם.

"כן, כן, לתנור. אבל אל תחשבי על זה. יהיו לך סיוטים בלילה".

נשענתי על שולחן המטבח. הבטתי החוצה ותהיתי מה קרה לעולם הזה, שהסתתר מאחורי העצים שלי בחצר, שאיפשר לדבר כזה לקרות. האם אישה באמת מסוגלת לקחת את התינוק שלה ולסגור עליו את דלת התנור? זה היה כל כך מוזר. ליאו עזר לי להתיישב.

"נאכל את עוגת התפוחים שלך לארוחת הערב!" הפטיר בנימה עליזה. הוא ביקש מן הסתם לעודד אותי. "נעשה לנו חגיגה?"

הוא לקח סכין מהמגירה ואת עוגת התפוחים מהמזנון. הוא חזר לשולחן והניח לכל אחד מאיתנו פרוסה בצלחות שהכנתי כבר קודם. אחר כך ניגש למקרר.

"לאן אתה הולך?"

"אני רוצה גלידת וניל."

היה מאוחר מדי לעצור בעדו. כשפתח את דלת המקפיא, שני מכלי קטשופ תוצרת בית נפלו לרגליו, ובעקבותיהם תבנית עם מלית לנזיד בשר ושלוש תבניות אחרות עם מרק כרֵשה. רעש נפילתן הידהד בראשי ובקרבַי.

ליאו הביט ברצפה והניד את ראשו.

"שירלי, את לא חושבת שזה כבר מספיק עכשיו?" שאל אותי, אחרי שאסף את הכלים אחד-אחד. הבטתי בו מצמיד את כל התבניות האלה אל חזהו. הגלידה שניגרה עליו היתה לבנה כלובן שערו. זינקתי מכיסאי ורצתי אליו. רציתי שהוא יחבק אותי בזרועותיו, אבל מאחר שהן היו תפוסות, הרגשתי רק קור על שדַי.

"תעזור לי, תעזור לי, ליאו," התחננתי.

הוא החזיק בידיו את שק האשפה, ואני רוקנתי לתוכו את כל תכולת המקפיא.

© כל הזכויות שמורות למחברות לספרות הוצאה לאור

אנשים נאמנים לא עולים לכותרות - נדין ביסמוט
Les gens fideles ne font pas les nouvelles - Nadine Bismuth


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *