Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בפברואר 2007       חזור

8 מחזות
מאת: פדריקו גרסיה לורקה
Obras Teatrales Tomo I - Federico Garcia Lorca

ההוצאה:

חרגול

במלאת שבעים שנה למותו של פדריקו גרסיה לורקה, המשורר הספרדי הגדול ומחשובי המחזאים במאה העשרים, זוכה כאן הקורא העברי לראשון בשני כרכים הכוללים תרגומים לעברית רעננה וקולחת של מבחר מקיף מיצירתו הדרמטית המגוונת. כרך זה תורגם בידי רנה ליטוין, מתרגמת וחוקרת מובהקת של לורקה.

בין שמונת המחזות שנכללו כאן - שבעה מהם בתרגום מחודש - שניים הם מיוחדים במינם.

המחזה האוונגארדי הקהל, שזה לו הפירסום הראשון בעברית, המגלה פנים חדשות בלורקה ומעורר עניין רב בעולם. זהו מחזה מרתק שהקדים את זמנו, לא פורסם בחיי המשורר, וניצל כטיוטה בידי חבר שלורקה מסר לו את כתב-היד לפני נסיעתו הגורלית אל מותו.

8 מחזות
שתפו אותי

המחזה מלווה בשפע הערות מבארות. השני הוא 'מחזה ללא שם' - מחזה לא גמור, המעיד על תפיסתו החדשנית של לורקה לגבי יחסי קהל-במה, צופים-משתתפים. המתרגמת גם הוסיפה אחרית-דבר מקיפה הכוללת דיון פרטני בכל אחד מהמחזות הכלולים בכרך זה.

פדריקו גרסיה לורקה (1898-1936) הוא אחד המשוררים האהובים של ספרד ומן המחזאים הגדולים של המאה ה-20. יצירתו נערצת על-ידי רבים בשל עוצמת השפה הדימויית-המיתית והמוזיקליות שלה, ובשל המקוריות שבה מעלה לורקה את חוויות הכמיהה והצער האנושי, את הפער בין התשוקה לבין מימושה, את המגבלות שמכתיב הגורל -- לעיתים קרובות בדמות החברה ומוסכמותיה.

יצירתו רב-מישורית: היא קשורה בהווי מקומי ובזמן, אך מתעלה לדרגה אוניברסלית בזכות חדירתו אל מעמקי נפש האדם ובכוח השפה הסוגסטיבית והמסתורין הנוכחים בכל יצירתו. למרות מותו הטרגי בגיל שלושים ושמונה בלבד, כאחד הקורבנות הראשונים של מלחמת האזרחים בספרד, הותיר אחריו יצירה שופעת של שירה, דראמה והרצאות, עיבודים מוזיקליים וציורים לצד ריאיונות ושיחות מרתקים - מעיין שופע המדהים ברעננותו ומשמש מקור השראה שאיננו כלה ליוצרים בכל התחומים.

תוכן העניינים:

+ פדריקו גרסיה לורקה: לוח כרונולוגי
+ הקדמה

+ טרגיקומדיה של דון כריסטובל
    וסניוֹריטה רוֹסיטה
+ הסנדלרית המופלאה
+ דון פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן ביתו
+ ככלות חמש שנים
+ הקהל
+ חתונת דמים
+ ירמה
+ מחזה ללא שם

+ אחרית דבר

8 מחזות מאת פדריקו גרסיה לורקה בהוצאת חרגול, תירגום מספרדית, הערות ואחרית-דבר: רנה ליטוין, על העטיפה: לורקה בן שמונה-עשרה. צלם אלמוני. ברקע: צעיר ומלח, איור מאת לורקה, בואנוס-איירס, 1934. עיצוב: תמיר להב-רדלמסר, כרך ראשון מתוך שניים, 463 עמודים.

אחרית דבר ובהמשך תמונה ראשונה מתוך ה"קהל"

אחרית-דבר: תיאטרון של משורר

התיאטרון שהאריך ימים היה תמיד
תיאטרון של משוררים...
פ. ג. לורקה

א
יצירתו של לורקה - השירית והדרמטית כאחד - היא ביטוי מורכב לא רק לתולדות חייו של המחבר ולבעיה אישית, אלא גם לרקע החברתי התרבותי והפוליטי, ולהלכי המחשבה, הזרמים האמנותיים וסגנונות היצירה של זמנו. לפיכך דיון במחזותיו מחייב התייחסות לכל הגורמים הללו. התמטיקה החוזרת בווריאציות שונות - אהבה לא ממומשת או נכזבת, עקרוּת, חלוף הזמן המוליך אל הכיליון - אם להזכיר כמה מנושאיו המובהקים של המשורר - נובעת בלי ספק מהבעיה האישית: ההתעמתות עם ההומוסקסואליות שלו על כל המשתמע ממנה. בדרך הטבע נתפסת מיניותו על רקע התרבות שחי בה: החינוך הדתי שנולד אל תוכו, ערכי החברה ומושגי זמנו לגבי מין ומיגדר. אך כל אלה לא היו מעוררי עניין רחב ומגוון כל-כך בתרבויות שונות זו מזו, עניין ההולך ומתרחב עם השנים, אלמלא התעלתה יצירתו מעל האישי, המקומי והחולף, בכוח שפתו האמנותית וכשרון היוצר המיוחד שלו.

חייו הקצרים של לורקה נחלקים לתקופות שונות אך ברורות. עשר השנים הראשונות (1908-1898) עברו עליו באזור הכפרי ליד גרנדה, עובדה העתידה להשפיע השפעה מכרעת על אישיותו ועל יצירתו. תחילה התגוררה המשפחה בפוּאֶנטֶה ואקֶרוֹס, כפר הולדתו, שם היה אביו חקלאי מצליח ואמיד, והוא עצמו ניזון מיפי הטבע והחי של האזור. במלאת לו תשע עברה המשפחה לכפר הסמוך, אֶסְקֶרוֹסָה (לאחר מכן - ואלדֶרוּבְּיוֹ), במרחק שלושה מילין מכפר הולדתו. שם שהתה המשפחה שנתיים ולשם עתידה הייתה לחזור לחודשי הקיץ בשנים שתבואנה. בנוסף על השפעת הטבע על התפתחותו נודעה השפעה מרכזית עליו למשרתי המשפחה ולהווי העממי - השיח, הזמר, הווי החגים והטקסים - העתידים להיות חלק בלתי נפרד מיצירתו. בגיל שמונה קיבל לורקה מתנה רבת-משמעות מהוריו: תיאטרון בובות שבאמצעותו שעשע את המשרתים והילדים בכפר.

תקופה מכריעה שנייה החלה עם מעבר המשפחה לגרנדה - באותם הימים עיר פרובינציאלית של כ-75,000 תושבים. לורקה למד בבית-ספר כנסייתי, אבל תחומי העניין האמיתיים שלו היו שונים: הוא הוקסם ממראות העיר ההיסטורית, נופיה וגניה, חומותיה וארמונותיה, שהתרבויות הרבות שעברו בה - הרומית, המוסלמית, הנוצרית, הצוענית - הותירו בה את רישומן וברבות הימים שימשו לו מקור השראה בלתי נדלה. בו בזמן, בהדרכתו של מורה למוזיקה מיוחד במינו, אנטוניו סֶגוּרָה מֶסָה, החל לורקה לפתח את כשרונותיו המוזיקליים, ובמיוחד את כשרונו כפסנתרן, ואלה תרמו תרומה מכרעת לאופי המוזיקלי המובהק של שפתו השירית. מורים אחדים באוניברסיטה של גרנדה תרמו אף הם להרחבת הידע ותחומי העניין שלו, וכחבר בקבוצת אינטלקטואלים שנפגשו בקביעות בקפה אָלָמֶדָה, הוא נחשף לרעיונות חדשים מתסיסים.

בגיל תשע-עשרה החל לכתוב. השירים של אותה תקופה חושפים עיסוק בלתי-פוסק באהבה המינית, ומכתב חושפני במיוחד לחבר מרמז על מודעות לנטייתו ההומוסקסואלית ולבעיות שזו עתידה להציב בפניו בחברה צרת אופק, שמרנית וקתולית. תחושתו כחריג הגבירה בו את ההזדהות עם החריגים האחרים - המיעוטים של גרנדה וסביבתה: המוּרים, היהודים והצוענים, תושבי מערות הסַקְרוֹמוֹנְטֶה - כולם קורבנות רדיפה של מאות בשנים. מאותה סיבה נבעה, בין השאר, הזדהותו עם האשה הספרדית - ישות בלתי ממומשת ומדוכאה בחברה מאצ'ואיסטית ופטריארכלית.

עשר שנים לאחר שעברה המשפחה לגרנדה, עזב לורקה סוף-סוף את בית הוריו, ובסתיו 1919 נכנס למעונות הסטודנטים המפורסמים במדריד: הרֶסידֶנסייה דֶה אֶסטוּדיאנטֶס. הוא נרשם ללימודי משפטים, אך כמו בגרנדה גם כאן: תחומי העניין שלו לא היו אקדמיים, ובעיקר התמקדו בשירה ובתיאטרון - שני התחומים שהתעשרו מאוד מההשפעות התרבותיות והאמנותיות החדשות ששלטו באירופה, כגון הסימבוליזם והסוריאליזם, שהדיהם הגיעו לרסידנסיה באמצעות נציגים מפורסמים מכל תחומי התרבות האירופית.

המחזה הראשון של לורקה, 'כשפוֹ הרע של הפרפר', הושלם והועלה במדריד ב-1920. בתשע השנים הבאות כתב עוד ארבעה: 'הטרגיקומדיה של דון כריסטובל וסניוריטה רוסיטה', 'מריאנה פינדה', 'הסנדרלית המופלאה' ו'דוֹן פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן ביתו'. כן כתב באותה תקופה את קובצי השירים 'ספר השירים', 'שירי-זֶמר', 'שירי הזֶמר העמוק', 'סוויטות' ו'בלדות צועניות'. זה האחרון, שראה אור ב-1928, הביא ללורקה פירסום משמעותי.

עם זאת הוא שקע בדיכאון, שסיבותיו היו בין השאר תוצאה של קשריו ההומוסקסואליים וניתוק הקשר עם פסל צעיר בשם אֶמיליוֹ אָלַרדֶן, והתרחקותו מסלוודור דאלי, שהקשר עימו היה משמעותי ורב-השראה. לבסוף, בהשפעת משפחתו החליט לצאת לזמן-מה מספרד, וביוני 1929 הפליג בספינה לניו-יורק.

ניו-יורק של תקופת השפל לא הייתה מקום אידיאלי לאדם השרוי בדיכאון, מה גם שלורקה לא ידע מילה באנגלית ושג'ונגל הבטון המודרני היה רחוק שנות אור מגרנדה השלווה והפסטורלית. המפגש עם ניו-יורק היה בבחינת הלם: הוא תיעב את החומרנות וההמוניות שלה והזדהה עמוקות עם השחורים המדוכאים של הארלם, אם כי בה בעת התרשם עמוקות מן הארכיטקטורה וקצב חייה של העיר והפיק תועלת לא מבוטלת מחיי הלילה שלה ועולם הבמה הקלה והמוזיקה השחורה.

אשר ליצירתו - החוויה הניו-יורקית עזרה לו להתעמת עם הבעיות הרגשיות והמיניות שלו, והכשירה את הקרקע לשלוש יצירות מופת: קובץ השירים 'משורר בניו-יורק' (ראה אור רק ב-1940) ושני המחזות 'הקהל' (1930) ו'ככלות חמש שנים' (1931) - מחזות שאפתניים ביותר מבחינה טכנית וחושפניים ביותר מבחינה אישית.

לאחר שבילה כמעט ארבעה חודשים בקובה, שבה חש כבביתו, בסוף יוני 1930 חזר לורקה לספרד. שובו אירע בד בבד עם שינוי מהותי בפוליטיקה הספרדית וסימן אצלו פרץ יצירה אדיר. התמוטטות הדיקטטורה בת שבע השנים של מיגֶל פּרימוֹ דֶה ריבֶרה ב-1930 הובילה ב-1931 להקמת הרפובליקה השנייה ולעלייתה לשלטון של ממשלת שמאל, שמטרתה העיקרית הייתה לפתח את החינוך ולהציע לספרדים יותר חופש ממה שידעו אי-פעם. לורקה, לצד אדוּארדו אוּגַרְטֶה, הועמד בראש תיאטרון סטודנטים נייד שנודע בשם לָה בָּרָקָה, ואשר בין השנים 1932 ל-1936 שעשע וחינך את תושבי העיירות והכפרים ברחבי ספרד,

כשהוא מגיש להם את מיטב הרפרטואר של הדרמה הספרדית מהמאות ה-16 וה-17. אשר ליצירתו, בתוך תקופה של ארבע שנים הוא סיים את חתונת הדמים (1933),
ירמה (1934), 'דוניה רוסיטה הרווקה' (1935) ו'בית ברנרדה אלבה', וכן את המחזה בן המערכה האחת 'מחזה ללא שם' (1936). הוא היה למחזאי המפורסם ביותר בספרד, ובתחום השירה חיבר את הקינה הנודעת על לוחם השוורים איגנסיוֹ סנצֶ'ס מֶחיאס (1935) ואת הקובץ 'הדיוואן של תָמָרית' (הושלם ב-1934 אך לא ראה אור בימי חייו).

הצלחתו ופירסומו של לורקה הגיעו לשיאם בשעה שהמתח הפוליטי בספרד הלך וגבר. ב-1933 השמאל הובס על-ידי הימין, ושלוש השנים הבאות התאפיינו באי-שקט חברתי ושינויים בלתי פוסקים בקבינט, כמו גם בעליית הפאשיזם בספרד ובמדינות אחרות באירופה. נצחון השמאל בבחירות ב-1936 עוד הרע את המצב, בעוררו עימותים מרים ואלימים, וכך, ב-18 ביולי, הצבא בראשות הגנרל פראנקו קם על ממשלת מדריד במאמץ מתואם "להציל את ספרד מידי הקומוניסטים".

כעבור יומיים גרנדה נכבשה, וכוחות הימין, תומכי ההפיכה, החלו להתנקם במתנגדיהם הפוליטיים. לורקה, שתמיד הזדהה עם עמדות השמאל ונודע גם כהומוסקסואל, סומן כמטרה טובה לפגיעה. מפחד אנשי הימין הוא חיפש מקלט בביתו של משורר עמית, לוּאיס רוֹסאלֶס, אך נעצר שם ב-16 באוגוסט, הושב במעצר במשך יומיים נוספים ובלילה הוסע לוויסנאר, כפר במרחק חמישה מילין מגרנדה. עם שחר ה-18 או ה-19 באוגוסט הוא נורה מחוץ לכפר. גופתו לא נמצאה מעולם. ב-1939, בתום מלחמת האזרחים, הכריז משטר הרודנות של פראנקו כי לורקה מת באוגוסט 1936 "מפצעי מלחמה".

תמונה ראשונה מתוך ה"קהל"

[חדרו של הבמאי. הבמאי יושב. הוא לובש חליפה.תפאורה כחולה.
על הקיר מוטבעת כף-יד ענקית החלונות הם צילומי רנטגן.[7]]

המשרת: אדוני...

הבמאי: כן?

המשרת: הקהל הגיע.

הבמאי: תכניס אותם.

[נכנסים ארבעה סוסים לבנים.]

הבמאי: מה רצונכם?

[הסוסים שולפים חצוצרות מוזהבות גדולות ותוקעים בהן.]

הבמאי: הו, כן, אילו הייתי אדם שמסוגל לפלוט אנחה, זה היה אפשרי. אבל התיאטרון שלי היה, ויהיה תמיד, תיאטרון באוויר הפתוח![8] נגמר לי הכסף, אחרת הייתי מרעיל את האוויר; מזרק תת-עורי קטן יספיק לזה.[9] החוצה! צאו מהבית שלי, סוסים![10] [הצידה] כבר המציאו את המיטה לשינה עם סוסים. [בוכה] סוסים אהובים שלי.

הסוסים: [בוכים] בשביל שלוש-מאות פֶּסֶטוֹת, בשביל מאתיים פסטות, בשביל צלחת של מרק, בשביל בקבוק בושם ריק, בשביל טיפת רוק שלך, בשביל גָזיז אחד מציפורניך... הבמאי: החוצה! החוצה! החוצה! [מצלצל בפעמון]

הסוסים: בחינם! קודם לרגליים שלך היה ריח והיית בן שלוש. חיכינו לך בשירותים, חיכינו לך מאחורי הדלת, ואחר-כך מילאנו לך את המיטה בדמעות.

[נכנס המשרת.]

הבמאי: תן לי שוט!

הסוסים: הנעליים שלך התבשלו בזיעה, אבל ידענו: הלבנה מכסיפה את התפוחים הנרקבים בתוך העשב, והיחסים ביניהם הם אותם היחסים.

הבמאי: [למשרת] פתח את הדלת!

הסוסים: לא, לא, לא. זה מתועב! כעת אתה מכוסה בפלומה ואוכל את הסיד מן הקירות, שהוא לא שלך.

המשרת: אני לא פותח. אני לא רוצה לעלות על הבמה.

הבמאי: [מכה אותו] פתח!

[הסוסים מגביהים את החצוצרות שלהם ורוקדים לאט לצליל זמרתם.]

הסוסים:
בְּנֵי-אָדָם מְתֹעֲבִים.
הַסּוּסִים מְבֹעֲתִים.
בְּנֵי-אָדָם מְתֹעֲבִים.
הַסּוּסִים מְבֹעֲתִים.[11]

הבמאי: משרת, פתח.

[המשרת פותח את הדלת.]

הבמאי: רק תיאטרון באוויר הפתוח! אך ורק! החוצה! לצאת! תיאטרון באוויר הפתוח! הסתלקו מכאן! [הסוסים יוצאים]

הבמאי: [למשרת] תמשיך.

המשרת: אדוני.

הבמאי: כן?

המשרת: הקהל הגיע.

הבמאי: תכניס אותם.

[הבמאי מחליף את הפיאה הבלונדינית שלו בשחורה. נכנסים שלושה גברים לבושים במעילי כנפות זהים.[12] יש להם זקנים כהים.]

גבר 1: אדוני במאי התיאטרון באוויר הפתוח?

הבמאי: לשירותכם.

גבר 1: באנו לברך אותך על יצירתך החדשה.

הבמאי: תודה.

גבר 3: כל-כך מקורית.

גבר 1: ואיזה שם יפה! "רומיאו ויוליה".

הבמאי: גבר ואשה שמתאהבים.

גבר 1: רומיאו יכול להיות ציפור ויוליה יכולה להיות אבן. רומיאו יכול להיות גרגיר של מלח ויוליה יכולה להיות מַפָּה.

הבמאי: אבל לעולם לא יחדלו להיות רומיאו ויוליה.

גבר 1: ומאוהבים. אתה חושב שהיו באמת מאוהבים?

הבמאי: שמע... אני לא נכנס לתוך...

גבר 1: די! זה יספיק! אתה עצמך מפליל את עצמך.

גבר 2: [לגבר 1] היזהר. אני מאשים אותך. למה אתה מחזר תמיד על פתחי התיאטרונים? אם תדפוק על דלתֵי היער הוא מייד יציע את המיית לשדו באוזניך. אבל תיאטרון?!

גבר 1: זה חייב להיות תיאטרון; אנחנו פונים לתיאטרון כדי ש...

גבר 3: כדי שהאמת תצא לאור, האמת של הקברים.[13]

גבר 2 : קברים עם אורות במה וכרזות ושורות ארוכות של כיסאות.

הבמאי: רבותי...

גבר 1 : כן, כן. אדוני במאי התיאטרון באוויר הפתוח, היוצר של "רומיאו ויוליה".

גבר 2 : איך היה רומיאו משתין, אדוני הבמאי? מה, לא יפה לראות את רומיאו משתין? כמה פעמים העמיד פנים שיזרוק את עצמו מראש מגדל, מתפלש בתוך הדרמה של ייסוריו? ומה התרחש, אדוני הבמאי... כשכלום לא התרחש? ותמונת הקבר? מדוע, בסוף, לא ירדת במדרגות הקבר?[14] היית מגלה שם מלאך שנשא איתו את המין של רומיאו, כשהוא משאיר לו מין אחֵר, שמתאים לו הרבה יותר. ואם אגיד לך שהנפש הפועלת הראשית בכל זה היא פרח ארסי?[15] מה תגיד אז? ענה לי!

הבמאי: רבותי, זה לא הנושא כאן.

גבר 1: [קוטע את דבריו] בדיוק זה הנושא. צריך לקבור את התיאטרון בגלל הפחדנות של כולכם. אני אירה בעצמי.

גבר 2: גונזלו!

גבר 1: [לאט] אני חייב לירות בעצמי, זו הדרך היחידה ליצור תיאטרון אמיתי: התיאטרון מתחת לחולות.

הבמאי: גונזלו...

גבר 1: מה אמרת?

הבמאי: [נאבק] אבל אני לא יכול. זה יהרוס את הכל. זה כמו לסמא את עיניהם של ילדי... ומה יקרה לקהל אם אסיר את המעקות מעל הגשר?[16] המסיכה[17] תבוא ותטרוף אותי. ראיתי את זה כבר פעם, ראיתי איך גבר נטרף חיים על-ידי מסיכה; הצעירים החזקים ביותר בעיר תחבו לו צרורות עיתונים בתחת, בפטישי-לבֵנים מוכתמים בדם; ופעם אחרת, באמריקה, ראיתי נער שהמסיכה תלתה אותו במעיים של עצמו.

גבר 1: נהדר!

גבר 2: למה אתה לא אומר את זה בתיאטרון שלך?

גבר 3: זו התחלה של עלילה.

הבמאי: מה שבטוח -- זה הסוף שלה.

גבר 3: סוף שנגרם מפחד.

הבמאי: אדוני, אני רוצה שהדברים יהיו ברורים: איך לדעתך אני יכול להעלות את המסיכה על הבמה?

גבר 1: למה לא?

הבמאי: והמוסר הציבורי? והבטן של הצופים?

גבר 1: יש אנשים שמקיאים כשהופכים את קרביו של תמנון; אחרים מחווירים כשהם שומעים את המילה "סרטן" נהגית בנימה מסוימת; אבל כנגד אלה אפשר להשתמש בבדיל ובגבס, ובנציץ המקסים, וכמוצא אחרון -- בקרטון, שהוא בהישג ידו של כל אחד.[18] [קם] אבל מה שאתה רוצה זה להוליך שולל. להוליך אותנו שולל כדי שהכל יישאר כמות שהוא ולא נוכל לעשות דבר בשביל המתים.[19] אני סחטתי אלף כוסות מיץ תפוזים, וזבובים נפלו לתוך כל אחת מהן: באשמתך. ועכשיו אני צריך שוב להתחיל להבקיע את השורשים.[20]

הבמאי: [קם] באמת, אני לא מעוניין יותר להתווכח, אדוני. איזה עניין יש לך אלי? אתה מביא איתך מחזה חדש?

גבר 1: נראה לך שיש מחזה חדש יותר מאיתנו, עם הזקָנים שלנו... וממך?[21]

הבמאי: וממני?...

גבר 1: כן... וממך.

גבר 2: גונזלו!

גבר 1: [לגבר 2 , אך מתבונן בבמאי] אני עדיין מזהה אותו, זה כאילו אני רואה אותו שוב באותו בוקר, כשתפס את הארנבת,[22] פלא של זריזות, וכלא אותה בתוך התיק שלו. אני יכול עוד לראות אותו, ביום שגילה לראשונה את תסרוקת השביל-באמצע ותקע ורד[23] מאחורי כל אחת מאוזניו [אל הבמאי] עכשיו אתה מזהה אותי?

הבמאי: לא זאת העלילה, בשם אלוהים! [קורא בקול] הלנה, הלנה.[24] [ממהר לעבר הדלת]

גבר 1: אני אעלה אותך על הבמה, אם תרצה ואם לא. גרמת לי לסבול יותר מדי. מהר! תביא את הפרגוד! הפרגוד!

[גבר 3 מוציא פרגוד מתקפל ומעמיד אותו באמצע הבמה.]

הבמאי: [נשבר ופורץ בבכי] עכשיו הקהל יראה אותי. הלהקה שלי מחוסלת... העליתי את המחזות הטובים ביותר של העונה, וכעת...!

[נשמעות החצוצרות של הסוסים. גבר 1 הולך לעבר הקיר בעומק הבמה ופותח את הדלת.]

גבר 1: בואו תיכנסו יחד איתנו: יש לכם מקום במחזה. לכל אחד מכם. [לבמאי] וגם אתה, לך מאחורי הפרגוד!

[גברים 2 ו-3 דוחפים את הבמאי אל מאחורי הפרגוד. מייד הוא מופיע מעברו השני בדמות נער לבוש סאטן לבן עם צווארון תחרים לבן. הוא נושא גיטרה קטנה שחורה. תפקיד זה תמלא שחקנית.]

גבר 1: אנריקה! אנריקה! [מליט את פניו בידיו]

גבר 2: אל תכריח אותי לעבור מאחורי הפרגוד. הנח לי, גונזלו!

הבמאי: [קר כקרח, מכוון את המיתרים] גונזלו, בא לי לירוק עליך. בא לי לירוק עליך, לקחת מספריים קטנים ולגזור את הפראק שלך לגזרים. אינני אוהב קעקועים, אבל אני ארקום עליך בחוטים של משי.[25]

גבר 3: [לסוסים] שבו איפה שאתם רוצים.

גבר 1: [בוכה] אנריקה! אנריקה!

הבמאי: אני ארקום על בשרך ואתענג להביט בך כשאתה ישן על הגג.[26] כמה כסף יש לך בכיס? שרוף אותו!

[גבר 1 מדליק גפרור ושורף את השטרות. הבמאי מתבונן.]

הבמאי: אף פעם אני לא מספיק לראות איך הציורים נעלמים בלהבה. אין לך עוד כסף? אתה כל-כך עני, גונזלו! מה עם השפתון שלי?[27] הסומק? כמה מעצבן!

גבר 2: [מוציא את השפתון מתחת לזקנו ומושיט לו] הנה.

הבמאי: תודה... רגע... גם אתה כאן? אל הפרגוד! תיכף ומייד! גונזלו, אני לא מבין איך אתה עוד סובל אותו.

[הבמאי דוחף בגסות את גבר 2 אל מאחורי הפרגוד. מייד מופיעה מעברו השני אשה לבושה מכנסי פיג'מה שחורים, כתר של פרגים לראשה. היא נושאת בידה משקפת-אופרה ששפם בלונדיני מחובר אליה. ברגעים מסוימים היא תכסה בו על פיה.]

גבר 2: [ביבושת] תני לי את השפתון.

הבמאי: חה, חה, חה! הוי, מקסימיליאנה, קיסרית בוואריה! הוי, אשה מופקרת!

גבר 2: [מקרב את השפם לשפתיים] אני מציע קצת שקט.

הבמאי: הוי, אשה מופקרת!... הלנה! הלנה!

גבר 1: [בחומרה] אל תקרא להלנה

. הבמאי: ולמה לא? היא אהבה אותי מאוד כשהתיאטרון שלי היה באוויר הפתוח. הלנה!

[משמאל נכנסת הלנה. היא לבושה בסגנון יווני עתיק. יש לה גבות כחולות, שיער לבן ורגלים לבנות של גבס. השמלה פתוחה לגמרי מלפנים, וחושפת גמישונים ורודים צמודים.[28] גבר 2 מגביה את השפם אל שפתיו.]

הלנה: שוב? מהתחלה?

הבמאי: כן, שוב.

גבר 3: מה את עושה כאן, הלנה? אם את לא אוהבת אותי, למה באת?

הלנה: מי אמר לך את זה? ולמה אתה אוהב אותי כל-כך? אם היית מכה אותי או יוצא עם נשים אחרות, הייתי מנשקת לך את כפות הרגליים.[29] אבל אתה רק מעריץ אותי, רק אותי. צריך לגמור עם זה, אחת ולתמיד.

הבמאי: [אל גבר 3] ומה איתי? שכחתָ אותי? את הציפורניים העקורות שלי? אינך זוכר? איך יכולתי לצאת עם נשים אחרות ולא איתך? בשם אלוהים, למה קראתי לך, הלנה? למה קראתי לך, עינוי שלי?!

הלנה: [אל גבר 3, מצביעה על הבמאי] לך איתו! תודֶה באמת שאתה מסתיר ממני. לא היה מזיז לי אם היית שיכור, כאילו שזו הייתה הסיבה: אתה התנשקת איתו וישנת איתו במיטה אחת.

גבר 3: הלנה! [עובר במהירות אל מאחורי הפרגוד. חוזר ומופיע ללא זקן, חיוור מאוד, נושא שוט ביד. על פרקי ידיו הוא עונד רצועות עור עם מסמרי זהב. הוא מצליף בבמאי.] תמיד אתה רק מדבר, רק משקר... אני אחסל אותך, בלי רחמים.

הסוסים: רחמים! רחמים!

הלנה: גם אם תצליף מאה שנה לא אאמין לך.

[גבר 3 חוצה לעבר הלנה, ותופס בפרקי ידיה.]

הלנה: גם אם תמחץ לי את האצבעות מאה שנה לא תצליח להוציא ממני גניחה אחת.

גבר 3: נראה מי כאן חזק יותר!

הלנה: אני, תמיד אני.[30]

[מופיע המשרת.]

הלנה: [למשרת] קח אותי מכאן מהר! מהר! קח אותי מכאן!

[המשרת עובר אל מאחורי הפרגוד ויוצא ללא שינוי.]

הלנה: קח אותי! רחוק מכאן!

[המשרת נושא אותה בזרועותיו.]

הבמאי: עכשיו אפשר להתחיל.

גבר 1: מתי שתגיד.

הסוסים: רחמים! רחמים!

[הסוסים תוקעים בחצוצרות. הדמויות קופאות על מקומן ב"תמונה חיה".]

הערות:

7. לוחות הרנטגן המשמשים כחלונות אומרים כי מדובר בהתרחשות פנימית, ב"חדרו הפנימי" של הבמאי, והדרמה המתחוללת בנפשו מוחצנת במחזה. דימוי הרנטגן מזכיר את דברי לורקה בריאיון, שעל הצופים לראות את עצמותיהן של הדמויות. בהמשך, הפרגוד שדרכו עוברות הדמויות משמש כמין מכונת רנטגן שנועדה לחשוף את הדמות שמתחת ללבוש החיצוני. באופן דומה בתמונה השלישית הקיר שנפתח מגלה את קברה של יוליה בוורונה ואת "האמת של הקברים", ובתמונה השישית משמשת עין ענקית לימין הבמה לאותה מטרה של "התבוננות פנימה". מאחר שמדובר בעולם פנימי, הזמן והמקום האובייקטיביים אינם מצויים במחזה: הם סובייקטיביים, מה שמאפשר את ההכפלה והנזילות של הדמויות ואת בוזמניות העלילות, כמו בחלום. רק פה ושם במחזה יש התייחסויות לעולם אובייקטיבי, המתערבבות בעולם האינטימי הסגור של המחזה.

8. כלומר תיאטרון "מהוגן", קונוונציונלי, שעוסק במה שהחברה הבורגנית מקבלת כלגיטימי, וממילא תיאטרון שאינו מסכן את שמו הטוב והצלחה קופתית; כל תיאטרון שאין בו לא חידוש, לא חזון ולא ביקורת חברתית החותרת תחת מוסכמות; כל תיאטרון רפרטוארי שאינו מעלה ואינו מוריד בהצגות שהוא מציג.

9. כלומר: לגרד מעט את פני השטח של המציאות יספיק לתיאטרון מסוג זה.

10. הסוסים -- היצרים האמיתיים, המתגלים לאחר מכן בדמויות הגברים השונים. הסוס ביצירת לורקה מזוהה לרוב עם מיניות גברית, כגון ליאונרדו בחתונת הדמים -- האיש על הסוס.

11. היפוך המילים מרמז על היפוך הזהויות בהמשך (ראו להלן גם היפוכי השמות בתמונה השלישית) הבחירה במילה "תועבה" מקורה בגינוי המקראי לגבר הלובש לבוש אשה ולהיפך: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבה" (דברים כב, ה) וכן "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה כי תועבה היא" (ויקרא יח, כב) -- עמדות שיפוטיות מוסרניות המשתקפות בהתייחסות של הגברים במחזה לעצמם, כראי החברה ועמדותיה לגבי הומוסקסואלים -- עמדות שגם לורקה עצמו הפנים, ועימן הוא נאבק במחזה.

12. הלבוש הפורמלי הזהה הוא החזית האלגנטית שמתחת לה רוחשים רגשות ויצרים עזים, מעוררי בושה. טיבם של אלה מתגלה בהדרגה כאשר מהדיון על טיבו של התיאטרון הם עוברים תהליך של חשיפה המגלה את כל הארבעה כהומוסקסואלים שלא יצאו מן הארון.

13. מטאפורה המרמזת לחדרי חדריו האינטימיים ביותר של האני, כמו גם לחיים המתים שעל הדמויות הללו לחיות כדי להסתיר את זהותן המינית.

14. כלומר: מדוע לא חדרת את פני השטח של המחזה וירדת לאמת, ל"תיאטרון מתחת לחולות"? ואומנם, בתמונה החמישית מספרת אשה 3 ש"מצאו את הבמאי בתוך הקבר", כלומר הפקת רומיאו ויוליה שלו לבשה אופי מעמיק יותר, החושף את "שלד הדברים"; וסטודנט 2 מספר ש"השלדים היו מאוהבים, הם להטו בלהבה צהובה", ובתמונה השישית מגלה הבמאי לקוסם, שהוא כרה מנהרה כדי לגלות את צדודיתו של כוח נסתר.

15. הרמיזה היא לפרח בחלום ליל קיץ הגורם להתאהבות באובייקט הראשון שמזדמן. פרח זה מוזכר בתמונה האחרונה בפי הקוסם.

16. את אמצעי הזהירות הנחוצים שלא להרתיע את הקהל באמת השערורייתית בעיניו.

17. המסיכה היא כאן הלבוש החברתי, התחפושת או הפרסונה המגוננת על ה"אני" האמיתי על-מנת שיוכל לתפקד במערכת המוסכמות של החברה.

18. בדיל, נציץ וקרטון -- כולם חומרי תפאורה שבכוחם לחצוץ בין הקהל לבין המראות הקשים או הדוחים שחושף התיאטרון האמיתי.

19. המתים -- אנשים שחייהם הם מוות רגשי ורוחני, מפני שהם חיים בשקר ואינם יכולים להיות מה שטבעם מכתיב להם.

20. ייתכן שהרמז כאן הוא למנהרה שהבמאי ועוזריו כורים מתחת לזירת התיאטרון לעבר האמת הנמצאת במעמקים, על-מנת להרים את המסך "כשיגיעו לקבר", כפי שהוא מסביר לקוסם במערכה האחרונה.

21. כלומר: אנחנו, הקהל, וכל קהל, הוא הנושא שעל התיאטרון האמיתי לעסוק בו -- אנחנו (במקרה זה הגברים-הסוסים) על יצרינו ואמיתות חיינו שאינן תמיד נעימות או מקובלות.

22. מסוג הדימויים שהמחזה רווי בהם ונועדו לגלות טפח ולכסות טפחיים: הארנבת, מאז ימי קדם, הייתה סמל לפעילות מינית מוגברת, קלות דעת מינית ודו-משמעות מינית, וייחסו לה תפקיד מתחלף, פעם של זכר ופעם של נקבה. חוקרי הטבע הקדמונים טענו שהארנבת מחליפה את מינה מדי שנה. הם ייחסו את הנטייה ההומוסקסואלית לאכילת חיות מסוימות ובראשן הארנבת, אשר מדי שנה מצמחת רקטום חדש, והזכר ממליט ונוטל חלק בתיפקודי הנקבה. בספרות יוחסו תכונות הרמפרודיטיות לארנבת עד למאה ה-20, למשל בספרה הנודע של וירג'יניה וולף אורלנדו. המאפיין המיני הפאסיבי של הבמאי, נסיונות ההסוואה שלו, מצביעים לפי לורקה (בהתאם לתיאוריות המיניות של זמנו) על המרכיב הנשי האופייני לבמאי. הוא גם הדמות רבת המסיכות במחזה, מרביתן ייצוגי נשים.

23. שוב מאפיין נשי שגבר 1 מייחס לבמאי.

24. הלנה -- ארכיטיפ האשה המשמשת בנוכחותה כיסוי לנטיותיו האמיתיות של הבמאי, ולאחר מכן של גבר 3. נוכחותה היא זו שמקנה "גבריות" לגברים, על מושגי הגבריות של זמנם ושל החברה המאצ'ואיסטית שבתוכה הם חיים. הבריחה להלנה היא אחת מדרכי הנסיגה מן הזהות האמיתית של הדמויות.

25. הטרנספורמציה של הזהות מביאה לשינוי בשפה, הלובשת מאפיינים נשיים, כגון דימויי רקמה ותפירה. הביזוי וההשפלה הם חלק מ"משחק האהבה" הסאדו-מאזוכיסטי, כפי שנראה בתמונת החורבה הרומאית בהמשך.

26. דימוי הגג מופיע פעמים רבות אצל לורקה כמקום מעשה האהבה, כגון ב'מנגינת-ביניים' מתוך שירי משורר בניו-יורק, שם הוא מדבר על "גגות האהבה".

27. האיפיון של ההומוסקסואל כנשי או כטרנסווסטיט הוא חלק מהדעות שרווחו ברבים גם בימיו של לורקה, למרות שהמחקר המדעי בתחילת המאה ה-20 כבר ערך הבחנות בין הנטיות השונות. תפיסה מקבילה היתה קיימת גם לגבי הגבריות של הלסביות. מבחינה זו לורקה היה בחברה טובה: בעקבות הזמן האבוד של פרוסט, אולי יותר מכל יצירת ספרות אחרת, הפיץ את הדעה כי גבר החש משיכה מינית אל גבר רואה עצמו כאשה.

28. הלנה ובנות דמותה (הפרה המוכרת מזון למתגוררים בחורבה, אשת הסֶנטוריון היולדת בארבעה מקומות בבת-אחת, אשת הפרופסור לרטוריקה שסוס עולה אליה ושני ברזים מותקנים לשדיה) הן קריקטורות של האשה כהפשטה בדמיונו של ההומוסקסואל. היפוכה האנושי היא יוליה שבתמונת הקבר בוורונה.

29. הלנה מבטאה את מושגי הנשיות של התקופה, ובפרט ה"פאסיביות", על המרכיב המאזוכיסטי שבה. לעומתה גבר 3 המדגיש את "גבריותו" מאופיין כסאדיסט ותוקפן. זמנן של התפיסות המיניות הללו אומנם חלף-עבר, אבל הבעיה המרכזית שמעלה לורקה נותרה בעינה: אי-הלגיטימציה להופיע בזהות האמיתית בגלל הסטיגמה החברתית. הצורך לשחק את מה שאינך, לעשות "תיאטרון" כדי להשתייך ולהתקבל, מביא לבלבול הזהות ולטשטוש האני. זה המאפיין העיקרי של הגברים השונים במחזה, בדרגות שונות. (היחיד שהוא אותנטי ואינו לובש מסיכה הוא גבר 1, גונזלו, המשלם על כך בחייו.) הצורך ללבוש מסיכה בכל עת מביא בסופו של דבר להתאיינות האני, מה שמתבטא במטאפורה של תחפושות ללא אדם הלובש אותן: קליפות ריקות, או גופות ללא חיים, כפי שנראה בהמשך. טשטוש הזהות, תחושת הרִיק והיעדר גוף או אני מוגדרים, יבואו לידי ביטוי בתמונה השלישית, כאשר התחפושות הופכות לדמויות מהדהדות, שאין להן ישות משל עצמן, המתאפיינות במין דיסלקציה שמתבטאת בקיטוע מלים והיפוכן: ויל-וילהל-וילהלמי-וילהלמינה / הני-הנימל-הנימל-הנימלהליו" וגו'.

30. היא תמיד מנצחת, כי היא המפלט הבטוח לעימותים עם המוסכמות ועם בעיית הזהות המינית: היא הבטוחה. היא שומרת "הצורה", המסיכה החברתית.

© כל הזכויות שמורות ל הוצאה לאור

8 מחזות - פדריקו גרסיה לורקה
Obras Teatrales Tomo I - Federico Garcia Lorca


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *