» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במרץ 2007       חזור

קיסרית
מאת: שאן סה
Imperatrice - Shan Sa

ההוצאה: כנרת זמורה ביתן סין הקיסרית היא מקום התרחשותו של הרומן הפיוטי הזה המפגיש שתי נשים יוצאות דופן - שאן סה והגיבורה שלה - הטוות במו ידן את גורלן שלהן. שאן סה: "הסיפור האמיתי הזה על בחורה אנונימית שהפכה במאה ה-7 לקיסרית סין הקסים אותי מאז ומעולם. כמו בכל רומן, גם היצירה הזו היא סוג של אוטוביוגרפיה דמיונית. ספר שעוסק בהתמדתה של אישה שרוצה להגיע רחוק ומשתמשת בהגנה תוקפנית כדי לממש את האידיאל שלה." הקיסרית נולדה בימי שושלת טאנג האגדית במאה השביעית, גדלה על גדת נהר לונג, שם למדה לאלף סוסים. היא נכנסה להרמון הקיסרי המאוכלס בעשרת אלפים פילגשים, ידעה רציחות, קשרים ובגידות ונעשתה קיסרית סין.

הקיסרית אשר שלטה בקיסרות הגדולה ביותר עלי אדמות, בארמון היפה בעולם, ידעה מלחמות, רעב ומגפות ו הביאה את התרבות הסינית לשיאה: היא הקיפה את עצמה במשוררות, באמניות קליגרפיה, בתורות פילוסופיות.

שמה של הקיסרית הוכפש, תולדותיה סולפו, הזיכרון שלה נמחק. הגברים נקמו באישה שהעזה להיות קיסר. לראשונה זה אלף ושלוש מאות שנים היא פותחת את שערי העיר האסורה.

שאן סה (רשרוש הרוח), ובשמה האמיתי יאן ני, נולדה בשנת 1972 בבייג'ין. ציירת, משוררת וסופרת. החלה לכתוב בגיל שבע. כשמלאו לה 12 שנים כבר זכתה בפרס שירה. בעקבות מאורעות טיאנאנמן (1989) היא עזבה את פקין לצרפת. הרומן הראשון שלה, שער השלום השמימי, זכה בפרס גונקור (בקטגוריה "רומן ביכורים" 1997) הרומן השני שלה ארבעת חיי האלמנה זכה בפרס "קאזה" (שנה?). הרומן השלישי, שחקנית הגוֹ, זכה בפרס גונקור 2001 על עטיפת הספר "קיסרית" מופיע סימן סיני שפירושו: "ראוי לפרס גונקור".

מצרפתית: רמה איילון

קיסרית | שאן שה
כירחים אינסופיים, יקום אטום, התגעשות, סערות, רעידות אדמה. נדירים היו רגעי השלווה; מצח שעון על ברכיים, זרוע כרוכה סביב הראש, כך הייתי מהרהרת, מקשיבה, מייחלת לא להיות. אבל החיים היו כאן, פנינה שקופה, כוכב חג סביב עצמו, לאט. הייתי עיוורת. עיני היו נעוצות באותו עולם אחר, באותם חיים אחרים שנמחקו מדי יום. צבעיהם היו דהים, צלמם התעמעם. נותרו לי רק קריאות של פליאה, בכי חלוש. שבר הזיכרון המדולדל הכביד עלי, העצבות צרבה אותי. מי אני? שאלתי את המוות הרובץ לרגלי. הוא נהם ולא השיב דבר. היכן אני? שמעתי צחקוקים, קולות שאמרו: "אין ספק שזה בן, אדוני. הוא זז. יש בו זעם."

לא חשוב מי אהיה. כבר הותשתי מהמרחב העצום. הותשתי מהתקווה, מהציפייה, מלהיות אני, מרכז העולם. רשרוש הרוח נסך בי שקט. הקשבתי לגשם מטפטף. בשמים שלי, במקום שבו השמש לעולם אינה זורחת, הגיע לאוזני קול שירתה של ילדה. קולה הענוג והתם עירסל אותי. אחותי, חששתי פן תאונֶה לה רעה גדולה. יד ניסתה ללטפני, אבל קיר חצץ בינינו. אמא, צל צדודית מידפק על דופן מחשבתי, היודעת את שאיני אלא זקן הנידון לשכון בשבי בשרך?

במעמקי האגם, במים שצבעם כדיו, חגתי סביב עצמי, הצטנפתי, התפרשׂתי, הסתחררתי. גופי תפח והלך מדי יום, מעיק, חונק. השתוקקתי להיות חוד של מחט, גרגר חול, השתקפות השמש בטיפת מים, הפכתי לבשר גועש, הר של קפלים ושל דם, מפלצת ימית. נשימה נשאה וטילטלה אותי. הייתי רגזנית. התמלאתי זעם על עצמי, על האישה שהיתה לי סוהרת, על המוות ידידי היחיד.

הם ציפו לי. לחישות לימדוני שלילד יקראו אור. המולת ההכנות פלשה להרהורי. הם דיברו על בגדים, על חיתולים, על חגיגות, על מיניקות, דשנות, לבנות, חזקות. הם אסרו על הגיית שמי מחשש פן שדים יצודו את נשמתי. הם ציפו לי כדי להתחיל במקום שבו גורלותיהם עמדו מלכת. לבי נכמר על אותן נפשות נלהבות, חביבות, תאבות. הם עדיין לא ידעו שאני עתידה להחריב את עולמם כדי לבנות את עולמי שלי. הם לא ידעו שאני עתידה להביא שחרור בלשונות של אש, בקרח.

לילה אחד ניתרתי ממקומי. המים ביעבעו. נחשולים שטופי חֵמה הכו בי. מכווצת, נאבקתי בפחד והתרכזתי בנשימתי, בעוויתות סבלי. תנודת הגלים השוצפים השליכה אותי לתוך שפך צר. החלקתי בין שיני הסלעים. גופי שתת דם. עורי נקרע מעלי. ראשי פרץ החוצה. קמצתי אגרופים כדי לא לצעוק.

מישהו משך אותי ברגלי וטפח על ישבני. ראשי כלפי מטה, הקאתי את בכיי. עטפו אותי בבד עוקצני. שמעתי קול גבר חרד: "בן או בת?"
איש לא ענה. הוא אחז בי וניסה לתלוש את בגדי.
אנחה של אישה עצרה בעדו:
"עוד בת, אדוני."
"אהה!" בקעה הצעקה מפיו בטרם יפרוץ בבכי.

כעשר נשים השגיחו על גדילתי. שלוש מיניקות שקדו בזו אחר זו להרוות את צימאוני. תאבוני היה מבהיל. כבר חייכתי. עיני, צמד פנינים גדולות ושחורות, התגלגלו בארובותיהן. הבטתי בעולם יום ולילה ולא רציתי לישון. ערנותי עוררה את חרדתה של אמי, שהזעיקה נזירים מבריחי דיבוקים. אבל איש לא הצליח לגרש את השד שקנה לו שביתה בתוכי.

חששותיהן התישו אותי לבסוף. תחת כילת המלמלה הייתי מעמידה פני ישנה כדי שיניחו לי לנפשי. אחת שרה לי וניענעה את עריסתי. אחרת נופפה במניפה כדי לסלק את החרקים הנדירים שהצליחו לחדור לחלל הריחני. עצמתי את עפעפי והנחתי למחשבותי להתעופף מבעד לחלון.

הממלכה שבה היה אבא שליט יחיד התחלקה לשניים. החלק הקדמי היה שמור לגברים. אנשי משק הבית, מזכירים, מנהלי חשבונות, טבחים, נערי אצולה, חדרנים, פרשים, שומרים ומשרתים התרוצצו שם למן עלות השחר. פקידים ואנשי צבא קיבלו פקודות והסתלקו על סוסיהם. גדודי חיילים התאמנו במשך כל היום בחצר צדדית. כל אותו עולם גברי נעצר לפני שער ארגמני, שממנו ואילך השתרע ההרמון. מאחורי החומה הגבוהה הצחה כשלג חיו מאות נשים, זקנות, צעירות, ילדות. שערן אסוף לפקעת שזורת פרחים, וטבעות מאבן ירקן קשורות לאבנטי המשי שלהן. בשנה השמינית של עידן "מוסר הלחימה" העדיפה האופנה את חיוורון האביב העומד בפתח, והשמלות היו בצבעי צהוב-כרכום, ירוק כעין עלי הנרקיס, ורוד חביב של עצי הדובדבן וגון השני של השמש המשתקפת באגמים. מטאטאות, משרתות, תופרות, רוקמות, סבליות, מיניקות, טבחיות, אומנות, נשות משק הבית, מלבישות ורוחצות, זמרות ורקדניות פסעו באטיות ודיברו בלחש. הן היו משכימות עם שחר ומתרחצות בשעות הדמדומים. הן היו פרחי הגינה של אבי, והנצו כדי להאדיר את יופיו של אדם אחד.

אמא התלבשה באיפוק. כחכוח גרונה ציווה, מבטה שילח פקודה. היה בה הידור טבעי. האופנות התחלפו כמו פרפר מעופף, ואילו אמא החזיקה באביב הנצחי. יָאנג, השבט שלה מאזור הוֹנג-נוֹנְג, נמנה עם שלושים המשפחות האצילות ביותר בקיסרות. בת, אחיינית ואחות לשׂרים גדולים, דודנית לרעיות קיסריות, בת משפחה לקיסר ולנסיכות, נשאה אמא את מעמדה הרם כתכשיט, כאדרת, כהילה. היא אספה תרומות למען המנזרים וחילקה מזון לקבצנים. בהיותה בודהיסטית אדוקה, היא שמרה על תזונה צמחונית והתנערה מהמולת העולם הזה. בעת שהעתיקה את הסוּטרות בכתב יד מוקפד, היתה חולמת להצטרף לממלכת האושר העילאי של בודהה אָמידה, המפזר קרני אור לרבבות. מא היתה קרירה, מעודנת, משרה רוגע. רכותה החותכת והאטומה הזכירה לי את הדסקית העשויה אבן ירקן שהיתה תלויה מעל עריסתי. השתוקקתי לה. הציפייה מרטה את עצבי. מעת לעת היא היתה מופיעה לאחר ימים של היעדרות. בהתקרבהּ, שובל המשי הארוך של שמלתה ורדיד המוסלין שלה הרעידו את וילונות חדרי. הרצפה שאנפילאותיה נישקו גנחה מתענוג. בושמה בישר את בואה. עלו ממנו ניחוחות של שמש, שלג, רוח מזרחית, כותרות פרחים עמוסות חדווה.

היא מעולם לא חיבקה אותי, רק הביטה בי מרחוק. בלעתי אותה בעיני. שפתיה דמו לשני עלי כותרת ארגמניים. עור פניה, שנוקה מכל שערה, היה חלק כמראה. עיניה, מתחת לגבות שגולחו וצוירו מחדש בדוגמת כנפיה של ציקדה, הסגירו את אכזבתה. היא רצתה בן.

עצי הרימון השתלחו בפריחתם והקיץ הגיע. מאה הימים של קיומי היו ראויים שיחגגו אותם. אמא פתחה את דלתות הביתן שבלב הברֵכה וקיבצה את ידידותיה ובנות משפחתה האצילות למשתה מפואר.

בחדר המוקף מים מנצנצים הוּשטתי מיד ליד. ליטפו אותי, החניפו לי. המשרתות עלו במדרגות והניחו מתנות. גבירה אחת העניקה לי זוג צמידים מאבן ברקת. היא היתה משוכנעת שעיני השחורות והבוהקות מביעות פיקחות. אחרת נשאה עמה תשעה מטילי זהב על מגש של כסף, באומרה שמצחי הרחב מנבא עתיד בסימן נישואים עתירי ממון ואושר. שלישית הטילה עלי תשעה גלילים של ברוקד. היא אמרה שאפי הישר, לחיי הבשרניות ושפתי המעוגלות מעידים על פוריות מופלגת: יהיו לי בנים בשפע.

אמא היתה מרוצה. להנהון ראשה פרשו שטיח של משי במרכז המשתה, שיחררו אותי מחיתולי והושיבו אותי. המשרתות פיזרו על הארץ כעשרה עצמים. חבורת הנשים החיוורות והמקושטות לתפארה פרחה מזיכרוני, אחזתי בצעצוע קר כקרח וניסיתי להרימו. לחש נישא באוויר ואחת הנשים פירשה:

"היא לא בחרה בקופסת הכָּחָל של היופי, לא באבן הירקן של האצולה, לא בחליל של המוזיקה, לא בספר של החוכמה, לא בעט של השירה, לא בחשבונית של המסחר ולא במחרוזת התפילה של הרוחניות. דודניתי החביבה, עתידה של בתך יהיה יחיד במינו. באמת חבל שאיננה בן."

"אמנם כן, הוד רוממותה. חבל מאוד," אמרה אחרת.
"אבל אין צורך להתעצב על כך," נשמע קול צעקני, רווי יוהרה. "בימינו נשים עשויות לשלל מעשי גבורה. בעבר נסיכת השמש המהוללת של פּינְג נלחמה למען אביה, הריבון הנערץ. בהלווייתה ציווה הוד מעלתו לתקוע בחצוצרות ולהכות בתופים, אותות כבוד השמורים אך ורק לגברים. לבתך יש מצח בולט כדי לספוג את נשימת השמים, אישונים זוהרים, לסת מוצקה, שפתיים דשנות, היא נגעה בחרבו של אביה. הרי זה נפלא! יקירתי, הלבישי אותה מעתה והלאה בבגדי בנים. הקני לה חינוך הראוי לנחישותה. בתו של גנרל אוהבת לקחת פיקוד. אני יכולה לדמיין אותה מנהלת בית לוחמים אצילי!"

עד מהרה התעורר בי הצורך ללכת לקראת העולם במקום לקבלו בעריסתי. כיוון שלא יכולתי לעמוד על רגלי, זחלתי. צעד אחד לעבר הלא נודע הצריך תיאום בין כל השרירים. נעצתי את עיני בחפץ מסוים, זקפתי את אוזני, שפתי נפשקו לקול נהמות מהוסות, הרמתי זרוע, רגל, פילסתי לי דרך בעולם.

איש מזוקן נרכן אלי. עטוף במעיל משי מרופד בפרוות צוֹבֶּל, הוא דמה למי שבא מרחוק, מרחוק מאוד. למראהו שמעתי את דהירת הסוסים, קרקוש כלי הנשק, יללת הרוח, גניחותיהן משולחות הרסן של הפרוצות. ריחו החייתי העביר בי צמרמורת. נשיקותיו הנוקשות קרעו את לחיי.

ילדה התבוננה בי. היא הילכה עלי קסם בגון עורה הוורדרד, בפניה הטהורים, ברגליה החסונות, בעיניה הכהות, בברווז העץ שגררה בעקבותיה. משסיימה לסקור אותי מכף רגל ועד ראש, השחילה אצבע לתוך כף ידי ואני לחצתי אותה עד שהילדה האדימה כליל ופרצה בבכי.

"אל תכאיבי לאחותך," אמרה המינקת. בימי התום ההם היא לא ידעה שאחותי הגדולה עוד תתחנן בפני שאהיה התליינית שלה.

בשנה התשיעית של עידן "מוסר הלחימה" ויתר הקיסר על כיסאו למען בנו. כעבור תריסר חודשים קרא הריבון החדש לאבא ממחוז יאנג הנאצל, שאליו נשלח למשימה צבאית, ומינה אותו למושל ממונה על מחוז לִי, שבו המרד של הנסיך לִי שיָאוֹ צָ'אנג אך זה סוכל.

מלאו לי שנתיים. מעדתי בין תיבות העץ, המרכבות המכוסות יריעות משומנות, ולא ידעתי דבר על צערו של אב שהוגלה מן החצר. הסוסים והשוורים צעדו בדרך האינסופית שנעלמה באופק. מבעד לסדק שבדלת המרכבה בלעתי בעיני את העולם. בחוץ היו הצבעים המיטלטלים מתקפלים, נפרשים, מתפתלים. עוד נתראה, "שלום הנצח", עיר הולדתי!

דרך החצץ השאירה אותי ערה. חצינו מישור רחב ידיים, שאדמתו הצחיחה התבקעה תחת השמש. חבורות של ילדים בבלואים השתחוו למראנו. השתוממתי על קיומם של יצורים רזים כל כך ומלוכלכים. אמא חילקה חביתיות, לחם ודייסות אורז שהם טרפו בעודם לוהטים.

שאלות טרדו את מנוחתי. במשך כל המסע חקרתי את המבוגרים:
"מה זה רעב? לשם מה מעבדים את השדות? מהי חיטה? איך מכינים לחם?..."

לאחר מסע של חודש ימים נכנסה השיירה להרים הערפיליים. השביל נחצב בין הסלעים, ומטה משם געש נהר גִ'יָה לִינג והתנפץ אל הצוקים המעונים. מצודות הזדקרו מהפסגות, בסיסי צבא פתחו לנו את שעריהם. חיילי הקיסר, גברים גסי הליכות, שתו מקערות שבורות ואכלו ירכי בקר בידיהם. בערב, סביב מדורות, הם שרו והכו בתופים, רקדו ונלחמו בחרבות עץ כשפלג גופם העליון חשוף. הירח טיפס מעלה. נרדמתי לקול נהמת הטיגריסים. השחר הפציע. ציפורים התעופפו בחיפוש אחר השמש. מתנודדים מענף לענף, ברחו הקופים מפני האור בקולות צווחה חדים. למה השמים מאדימים? למה העצים אינם זזים? למה יורדי הים שורטים את פניהם? שותתי דם, הם הרימו עוגן והסתערו על הנחלים.

תליתי את כלובי הציפורים מתחת לגגונים. אדומי חזה, זהבנים וקנריות פצחו בשיר. את הברווזים שיחררתי בברכה, את העגורים האפרוריים בעשב, את הטווסים בין שיחי הקמליות. במעוננו החדש הכו הרהיטים שורש, הווילונות נפרשו, החתולים והכלבים התנצחו על שטחי מחיה.

המינקת שלי הלבישה אותי בבגדי ילד טטארי. בטורבן כחול, במגפי עור ובכותונת בצבע הברקת ששרווליה צרים וחפתיה מרוקמים זהב, כשלתי כשיכור וצווחתי שירים צבאיים. מלאו לי ארבע שנים. גיל היהלום. חופשייה. ריחפתי, זרועותי באוויר. הגן החדש היה פארק אדיר ממדים, יבשת שלמה. עם בוא הקיץ הגבעות טיפטפו, השמים התאדו, החיים האטו את קצבם. רבצתי למרגלות העצים והתבוננתי בשיירות הנמלים. נפטרתי מבנות לווייתי לאחר ריצה בחורשת הבמבוק. בלילות סירבתי לישון והמטרתי שאלות עד עלות השחר:

"למה לצפרדע יש בטן גדולה כל כך? למה היתושים בורחים מהעשב ששורפים בפנכות? עם מי משחקים הכוכבים מחבואים? למה הירח לעתים עגול ולעתים דקיק? למי נושאות הגחליליות את פנסיהן הזעירים?"

אמא חששה ממחשבותי הקדחתניות. היא הזמינה פרוש נודד שנודע בחדות תפיסתו. הנזיר הבטיח לה שגופי אינו רדוף רוחות רעות, הילל את פיקחותי וניבא לי ייעוד רוחני. בשנה הרביעית של עידן "ההתבוננות הטהורה" מתה סבתי מצד אמי. אמא שאלה אותי אם ברצוני להיות הנציגה הממונה של המשפחה בשמירת טקסי האבל בְּמנזר ולהתפלל לישועתה של המנוחה הנכבדת. הייתי בת חמש. הסכמתי להצעה בשמחה. אבא היה האליל שלי. המילה "ממונה" מילאה את לבי גאווה - סוף סוף אשתווה בחשיבותי למושל על שש נפות בנות ארבעים אלף נפש. הנהר זרם לרגלי העיר המבוצרת. הנחלים דחפו את אוניות המפרשים לעבר השמים. מהנמל היה אפשר לראות את הר "הדרקון השחור". על צוקיו התלולים התנוססו מאות ביתנים שהצלו על פתחי מערות הבודהיסטים העמוסות בפסלים ומעוטרות בציורי קיר. בתום השיט, נישאת על גבה של משרתת, העפלתי בגרם המדרגות התלול, חציתי את גשר החבלים הקלועים שהתנודד מעל גיא והגעתי למנזר "החמלה הטהורה", התלוי בין שמים לארץ.

שם משפחתי ושמי הפרטי נלקחו ממני, ומאותו רגע נקראתי "אור הריקוּת". לא הצלחתי להתיר את האבנט שלי. הייתי מקיצה באמצע הלילה וקוראת בשמן של המיניקות. התגעגעתי לשדיים שלהן. מיששתי את יצועי, מצצתי את השמיכה. משלא מצאתי את עורן החלק ולא את פטמותיהן הקמוטות, בכיתי.

אמא לא באה. היא נטשה אותי בידי בודהה. מדי יום ביומו הייתי אורבת לפנים מוכרים כלשהם בפתח המנזר. במשעול ששיפועו מתון צנחו העלים עם השקיעה.

המנזר, ששמו נישא בכל דרום סין, היה מאוכלס ביותר מאלף נזירות. "חוכמה טהורה" לקחה על עצמה את מלאכת חינוכי. בגיל עשרים הדיף גופה השרירי ניחוח תה ירוק, ראשה המגולח בקפידה היה רך כפרח לוטוס לבן. היא רחצה אותי, קירצפה את בטני השמנה ואת רגלי הצנומות. היא השיבה על שאלותי והביאה אותי בסוד הקריאה. היא לימדה אותי לשטוף פנים, להתלבש, לקפל את שמיכתי, לשיר את לחני ארצהּ.

כיבדתי את החצר במטאטא במבוק שהיה גבוה ממני. טיפסתי על המזבחות ואיבקתי את פניהם של הבודהות ושל מלכי השמים. על גדות מפל מים כיבסתי את בגדי בחבטות בחלוק נחל. התרוצצתי בין הזקנות. לאחדות, עייפות מאוד, סידרתי את הכרים ונשאתי את הדליים, ואילו לאחרות, תשושות זה מכבר, שימשתי זיכרון מלחש. מדי בוקר, מצוידת בקערית נדבות, הייתי מפתה את המבקרות העשירות וגורמת להן לפתוח את ארנקיהן. בערבים, לאחר כיבוי האורות, הגשתי מופע רב-רושם לבקשת הקהל. חיקיתי את האירועים שבהם צפיתי במהלך היום, גילמתי נשים בורגניות ממיטב החברה הגבוהה, את המפקחות המתרפסות ואת הבודהה הזועם. מבעד לשמיכות נפלטו קולות צחוק ומחמאות. תחת מסווה הצניעות חגגתי את תהילתי.

לידידתי הטובה ביותר קראו "חוק הריקות". היתה זו עז צחה כשלג שעקבה אחרי בפעילות יומי הקדחתנית. בעת שיטוטינו במקדשים הייתי מספרת לה על חיי הנסיך סידהארתא ועל נפלאות "הארץ הטהורה". בפאתי היער נתתי לה שיעורי כתיבה בעזרת ענף של עץ. כשהייתי צמאה, החלקתי אל בין רגליה. היא הגישה לי עטין עתיר חלב.

חקרתי אותה: "הבודהה שלח אותך כדי להשגיח עלי?" מאישוניה הענבריים של "חוק הריקות" ניבט טוב לב שלא נמצא בבני האדם. שערה המקורזל היה קלף ארוג מילים שאין להגותן. טלפיה - פיסות צור - טפפו את ההיסטוריה של העולם. יום אחד נרדמתי לרגלי פסל של בודהיסטווה. היא העירה אותי כשליקקה את פני. חשכה עמדה לפשוט על השמים. איחרתי לתפילת הערב. בקומי, הבחנתי בבת צחוק על פיה.

"חוק הריקות", האם את התגלמות של בודהה?
בית המשפחה התפוגג כמו חלום.
ההר נשם. ההר היה עצוב, ההר היה שמח. ההר התהדר בפרוות שלג, בגלימות ברוקד, באדרת ערפילים רבת-הוד ומנקרת עין. עם רדת הדמדומים בצבעי אוכרה, צהוב ושחור, נחצו השמים בקו אנכי. החשכה טיפסה ועלתה מהגאיות, מגלה את הכוכבים. שכבתי בעשב. אדום, כחול, ירוק, מנצנץ, מתכלה, כל כוכב היה כתב חידה, והרקיע - ספר קודש. העונות התחלפו, העננים הסתלקו לבלי שוב. בצדו השני של הגיא נקשרו פועלים לצלעותיו של צוק ופיסלו יומם וליל. נאמר לי שהקיסר נתן מענק כדי לחצוב את הבודהה הגדול ביותר עלי אדמות.

הירח גדל והצטמק. הימים, נקודות ומעגלים, הפכו לכתב יד רהוט כל כך, שלא ניתן לפענח את פשרו. הבנתי את הזמן מתוך התבוננות בבודהה, אשר הלך והתגשם תחת מכושי הברזל. עיניים רכות מבע, חיוך ממתיק סוד, תנוכי אוזניים משתפלים, ההר גילה את פניו. נוקשותו נעלמה וגופו נגלה תחתיה. שמלת הקפלים שלו החלה מתנועעת ברוח. ציפורים חגו סביב ברכיו, צווחות בפחד. קרסוליו ניתקו מהסלע. ציפורני בהונותיו התעגלו. נאלמתי בתדהמה: האלוהות הגיחה מן האין!

בוקר אחד פגשתי את אמא ואת בנות לווייתה באולם הקבלה. היא השמינה. שדיה שפעו. הכָּחָל המוקפד סביב עיניה, השביס הנישא על ראשה, שמלתה הרקומה הילכו עלי קסם. היא אמרה לי שאבא מונה למושל ממונה על מחוז ג'ינג ושאלה אותי אם ברצוני להצטרף אליו או להישאר במנזר.

אושרי נגדע. היא גרמה לי להבין שאם אעזוב, לא אשוב לראות את ההר, ואם אשאר, אאבד את משפחתי לעד. בערב ההוא טילטלה את המנזר סערה אימתנית. הרעם שאג והאדמה רעדה. עץ שנפגע מברק התרסק מול אולם השינה. הנערות המבוהלות פצחו בתפילה. מכווצת מתחת למיטה, ידי אוטמות את אוזני, התנדנדתי בעולם אחר. המצולות שאבו אותי לקרבן. מעולם לא חשתי בודדה יותר. המחשבה שאדלג על פני השנים מבלי לראות שוב את אמא הטילה עלי פחד. בכיתי כל הלילה.

בטרם אצא לדרך, החזירה לי "חוכמה טהורה" את תיבת החפצים שהפקדתי בידיה בבואי למנזר. ענדתי לצווארי את מחרוזת הפנינים והירקן, תליתי באוזני עגילים והשחלתי סביב מפרק ידי שלושה צמידי זהב. בצער רב גיליתי שחצאית הקפלים, חולצת המשי והבגד הסגול שציפורים מודפסות עליו התכווצו. גדלתי.

ביד אחת החזקתי בחבל הקשור לצווארה של "חוק הריקות", ובשנייה אחזתי בכף ידה של "חוכמה טהורה". דמעותי זלגו ללא הפוגה, ואילו היא מחתה את עיניה בשרוול הכותונת שלה. בפתח המנזר היא עמדה תחתיה. "בכל רגע של מכאוב, בודהה מדבר. הקשיבי לדרשותיו. גורלך נמצא במקום אחר. שכחי אותי."

היא הסתובבה והתחילה לרוץ. שמלתה האפורה נמזגה עם העצים.
להתראות, מנזר! הזמן גומע אותך אל תוכו ואתה תהיה לאבק. להתראות, "חוכמה טהורה"! בקרוב תמותי, ואנחנו ניפגש באחד הגלגולים הבאים. להתראות, ידידי הקופים, הטיגריסים, דובי הפנדה. אתם תהפכו לפגרים, ורק ההר יישאר.
הוא משגיח על חיוכו המסתורי של בודהה.
צהלת סוסים.
תנודת מרכבות.
קריאות הרַכּבים.

צנופה על מצעי, נימנמתי. הארץ הגדולה לאין שיעור התפרשה והלכה ככל שהתקדמתי. בחלומי שוטטתי בבטן ההר, לפיד בידי. תמונות גדולות חלפו בסך. ירוקים, סגלגלים, צהובים, בגוני האוכרה והאינדיגו - אלים, מלכים שמימיים ובודהיסטוות הופיעו ומיד נעלמו. הציפורים צווחו, חיות הטרף צחקו, הרקדניות טפפו על העננים ופיזרו גשם של פרחים. בירכתי המערה הבחנתי בפסל של בודהה שוכב, שהשתרע מלוא הגיא. לחיו שעונה על כף ידו, הוא לא ישן. כל כולו היה נשימה אחת, וגופו הכבד - נוצה קלילה שעוד רגע תעוף. אף לא אוושת רוח, לא צרצור חרק, טיפת מים לא צנחה. העולם השתתק אל מול התרוממות רוחו. פתאום חייך אלי הבודהה. הקצתי באחת. לא ידעתי היכן אני, מה שמי.

איבדתי את "חוק הריקות". העז נעלמה בלי להותיר עקבות. ההר גזל אותה ממני. נכנסתי אליו כמעט עירומה. יצאתי ממנו בלי לקחת דבר.

"חוכמה טהורה" אמרה לי: "הכול חלום ואשליה."
זנחנו את דרך העפר. הרוח ניפחה את המפרשים, והאונייה הענקית כמו עיר שטה במורד הנהר הארוך.
הגדות נמתחו, ההרים הופיעו ונידללו בערפל. דייגי קורמורנים, קבוצות בתים על כלונסאות, כפרים נצמדים לצלעות הצוקים וערים מבוצרות חלפו על פנינו. הטלנו עוגן בנמלים שריח דג צלוי עמד בהם. מאות ארבּוֹת קרבו אלינו, סוחרי בדים, רהיטים, בגדים, ירקות, נערות. בלילות, בבואת הירח נשברה על המים לאינספור פרפרי כסף מעופפים. סירות שחורות מצופות אריגים משומנים, פנסים אדומים קבועים בראשי תורניהן, מילטו מתוכן קינת כלי נגינה, צחוק נשים, קולות גסים של גברים שיכורים.

הנהר התרחב. הנחלים שכבר לא היו בהולים להגיע לים האטו את מהלכם. אוניות רבות מספור, גדולות ומרהיבות יותר מזו שלנו, שטו בשני הכיוונים.

בעונת השזיפים הירוקים ירד הגשם ללא הפוגה. בעיר ג'ינג נטפו המים על הגגות, זלגו במורד הכתלים, זחלו על הספרים והותירו בהם את חותמם בצורות של פרחים. המשרתות ייבשו את הבגדים הרטובים מעל אש שניזונה מקליפות עץ אלמוג. למדתי את "הקלאסיקות הגדולות" עם מורה פרטית. הטבחית הניפה אותי בחפץ לב על גב חמורהּ ולקחה אותי עמה לערוך קניות.

בסמטאות הצרות והמרוצפות אבנים שחורות, כפות רגליהן של המשרתות הנעולות קבקבי עץ היו אדומות. על גדת הנהר התאספו כל תושבי העיר בשוק הצף, כובעי גשם נושקים למעילים עשויים עלי במבוק. במים נדחקו הסירות. הטבחית התמקחה בתקיפות. היא העמידה פני כועסת והפריחה דברי חנופה. הדייגים, שאמנותה הכניעה אותם, השליכו לעברנו דגים מפרפרים.

אבא ביקש לנחמני על אובדנה של "חוק הריקות" והעניק לי סוס במתנה. הוא הרשה לי לחצות את מפתן החצר הצדדית. נכנסתי למתחם האימונים שבו למדו החיילים להילחם. הבהמה, גבוהה כמו הר, פלטה הבל פה חמים ונחיריה הגדולים רטטו. לפתע התעטש הסוס. מבוהלת, נרתעתי לאחור ונפלתי על אחורי. הוא טילטל את צווארו וצחק בפה מלא שיניים צהובות.

קראתי לו "מלך הטיגריסים". על גבו היה העולם לרגלי. כשפרץ בדהרה גופי התמוסס, מחשבותי נישאו ברוח, הייתי לוחם על מבצר מעופף, אֵלה על מרכבה מכונפת. סוף סוף באו ימים מאושרים, כמו שמש הצהריים המאחרת לשקוע, כמו אביב המתבשר כנצח. את שמי הילדות-ללא-צער חצו מכאובים בודדים, כעננים קלילים וחמקניים, ופינו את המרחבים לאור.

המורים לימדו את אחיותי ואותי ציור, קליגרפיה, מוזיקה וריקוד. בגיל שתים-עשרה היתה אחותי הגדולה "טוהר" יפה כשחר המפציע על הנהר הארוך. הרופאים אסרו עליה כל חשיפה לשמש מחשש לעורה העדין, ואילו היא ביכרה את אור הנרות, קראה וכתבה במשך כל היום. שיריה ניחנו זה מכבר במקצב ובתהודה של יצירות פרי עטו של מבוגר. בשעה שאני גירדתי את ראשי בחיפוש אחר מילים עלומות - קישוטים הכרחיים לחיבור הפרוזאי שלי - נבעו המשפטים בצמדים ממכחולה הזריז.

אחותי הקטנה היתה כפילה שלי. הילדה בת השבע ניחנה בערנות תוססת של גור צעיר. בזמן שאבא יצא לפקח על חילות המשמר ועל הנפות, הסתגרה אמא בתפילותיה. אנחנו היינו חומקות ממבטיהן המזוגגים של האומנות הזקנות ומשוטטות ברובע הקדמי. כאן נגעו הביתנים מעוררי היראה בשמים. על הכתלים הלבנים נכתבו באותיות קליגרפיה שחורות כללי ההתנהגות המוטלים על פקידי הקיסרות. הזהב בהק. קמרונות גבוהים נישאו על גבי עמודים. אבא, שהשגיח על שדות האורז ועל המסחר ושפט בצדק עליון, היה האיש החזק ביותר באזור! בשנה השמינית של עידן "ההתבוננות הטהורה" ערך אבי חגיגה לכבוד יום הולדתי התשיעי. המתנות, ערמה של אוצרות, נערמו בביתן קבלת הפנים. אבא נתן לי שריון-בטן עשוי עור אדום עם שרוכים שחורים, כובע מעור יחמור מקושט בראש אווז וקשת קטנה קלועה נצרים. אחד הגנרלים שלח לי נץ צעיר ושלושה כלבלבים. נכבדי המחוז חלקו לי מחמאות מסחררות. סמוקה ועליזה, עוטה ארשת פנים ביישנית, התמסרתי לימי התום האחרונים. ברק המשי, שאון המוזיקה, קולות הצחוק, הקריאות וצניפות הסוסים היו השיא של אותם זיקוקין די-נור נהדרים שהיתה לי הילדות.

תקופת הילדות היא שיט בענן. בעוד נדמה כי הנוף השמימי הנפרש למעלה הוא חסר ניע ונצחי, על פני האדמה האדם חולף על פני אלף מישורים והרים.

המסע שלי כבר הגיע לסיומו.

בוקר אחד, חודשים ספורים לאחר המסיבה שעדיין הממה אותי, הופיעה מרכבה כדי לקחת את אחותי הגדולה. בלבוש אֵלה היא יצאה מן הבית, מתייפחת, והלכה לתמיד.

שנה קודם לכן אירסו אותה לבחור ממשפחת אצולה מקומית. התפעלתי מהנדוניה שלה: תיבות מצופות לכה ארגמנית מילאו ביתן שלם. למראה מערכות הכלים העשויות ירקן, זהב וכסף, סדיני הקטיפה והסאטן, השמלות הרבות מספור והנעליים הרקומות, ניצתה בי אפילו קנאה. לא הבנתי מה משמעות הנישואים. רק אחרי שעזבה תפסתי שהעולם ההרמוני, שבו לכל דבר יש מקום משלו, התמוטט זה עתה. לימים, מלווה בבעלה, שבה טוהר לבית אמה. כפי שחששתי, בשערה שהורם מן המצח, בפניה הנקיים משׂיער, בלחייה המפורכסות, בתסרוקתה האסופה לפקעת, היא כבר לא היתה אחותי. היא היתה לאישה!

באותה שנה תשיעית של עידן "ההתבוננות הטהורה", העשבים השוטים צמחו פרא בלבי וביעבעתי בבוז ובחוצפה. קראתי את "תולדות שושלת הָאן" ואת "שירי ארץ צ'ו". למדתי את "המידה הטובה והחמלה של הנשים". ידעתי לספור, למשוך במכחול הקליגרפיה, לצייר, לנגן בסיטאר ולשחק בגוֹ. דיוקן העלמה המחונכת הטיל עלי שיממון. רציתי להידמות לאותן נערות יחפות ומופשלות מכנסיים שהשליכו בהינף יד רשתות דיג לנהר.

ביום השישי של החודש החמישי מת הקיסר שפרש מתפקידו. שליחי הקיסר הפיצו את הבשורה הקודרת בארבעת קצווי הקיסרות. אבא, שהופתע מהודעת הפטירה, קרס תחתיו. משנחפזו קציניו להקים אותו על רגליו, הוא פירפר, עיניו מתגלגלות בחוריהן, כאילו אחז בו שד לא נראה. מששככה רעידתו, העבירו אותו לרובע הפנימי. אבא לא התעורר. הוא הלך מעמנו לעולמים.

רופאים הובהלו ולא ידעו לאבחן את המחלה המסתורית שהכניעה אותו. הם הסיקו שהלוחם נקרא בידי הקיסר המנוח. הוא נדרש ללוות אותו בדרכו מעלה, אל הממלכה השמימית. בחצר הקיסרית מיהרו לאשר את ההשערה. הקיסר השולט, שנרגש מגילוי זה של נאמנות לאדונו, העניק לאבי את התואר שלאחר-המוות "שׂר הפולחנים". שוטטתי בין החדרים באותו עולם מחוסר ממשות בלא להבין מאומה. גופו של אבא הונח על מצע של קרח. הפנים החלקים ושמורות העיניים העצומות למחצה שיוו לו ארשת מהורהרת. אמא בכתה והסירה מעליה את תכשיטיה. מאחוריה הידהדו קינות.

והגברים. תחת מעטה הפשתן והקנבוס הלבנים הפך הבית למקדש צחור.
כעבור ימים אחדים הגיעו מן הבירה שני פקידים על סוסי מלחמה תשושים. למראם כרעו המשרתים ברך. מתייפחים הם עלו במדרגות ונפלו למרגלות מיטת המת בהשמיעם זעקות יגון. מבעד לחלון עקבתי אחר צמד הנוכרים שחורי הזקן וזיהיתי בהם את אחַי למחצה, בניה של אשת אבי המנוחה.

בכי, אנקות וקינה. ביצענו את טקסי הרחצה, הקריאה לנשמה, מילוי הפה, ההלבשה הקטנה, ההלבשה הגדולה, הנחת הגופה בארון והגשת המנחות היומיות. עקבתי אחר התנועה, צייתנית, הלומה. נציג הקיסר, שליחי האישים רמי-המעלה, קרובים ונכבדים מקומיים עברו בסך ומסרו לנו את תנחומיהם ואת מתנת ההלוויה שלהם. בעיצומה של סחרחרת הבאים והולכים שפך הקיץ על העיר אובך סמיך ומהביל. מתחת לבגדי האבל התכסו מותני וישבני באבעבועות זעירות. בלילות הייתי גונחת ומתהפכת על מצעי בעודי מתגרדת בעצבנות.

הארון הוצא מן הבית והובל למקדש "האושר הנשגב", שבו קראו הנזירים במשך ארבעים ותשעה יום כתבי קודש והתפללו לגאולת נשמתו של המנוח. פנים לא מוכרים דוברי מבטאים גסים פלשו לבית ותפסו את חדרי האורחים. אמא אמרה לי שאלה הם האחיינים של אבי, שבאו ללוות אותנו לאדמת מכורתו.

הסוסים הגזעיים נעלמו. אמרו שהאדונים הצעירים מכרו אותם. עד מהרה הוצאו תיבות ענקיות מהרובע הפנימי והאומנות, הרקדניות, המשרתות והטבחיות נעלמו אף הן. בוקר אחד החסיר לבי פעימה למראה תאו הריק של "מלך הטיגריסים". רצתי לביתן שבו התפללה אמא. נפלתי על ברכי, קוראת בשמו של הבודהה. שיפשפתי את עיני המגורות מחמת הקינות ושפכתי את כל הדמעות שנותרו בגופי.

היא לא אמרה דבר. ואז, פתאום, לראשונה בחיי, היא חיבקה אותי ובכתה עמי. הבנים נטלו לידיהם את החשבונות ואת המפתחות; האחיינים הכריזו על עצמם מנהלי רכושנו ואדונים על גורלנו.

בבחרותו נשא אבא לאישה איכרה שילדה לו בנים. לאחר פטירתה ציית לפקודת הריבון והתחתן עם אמי. עוד בילדותי הבנתי שאבא ברא שני עולמות. אחיותי ואני היינו שמש ויופי; אחי, כהים ופרועי לבוש, היו השתקפות של חיים קודמים, שלא ניתן למחותם. משהיו לפקידים, כמעט שלא שבו הביתה. אבא, שהפגין סמכות רבה כלפי נתיניו ונוקשות יתרה כלפינו, נמס אל מול היהירות של בניו. הוא ניסה לקנות את חיבתם והרעיף עליהם מתנות. ויכוחים ניצתו בין הורי. אמא התלוננה על לשונם הגסה ועל מבטיהם הנוטרים. אבא הגן עליהם ותלה את הדבר בביישנותם, בחשדנותם. אמא ביטאה את המילה האיומה "שנאה". היא אמרה שהם לעולם לא יסלחו לה על שתפסה את מקום הרעיה הראשונה.

בלילות הייתי מציירת בעיני רוחי את דמותו של אבא, קו לקו, מצח רחב, קמטים חמורים, סנטר רבוע מתחת לזקן מטופח, ארוך ולבן. הפקידים קדו לו בהדרת כבוד ובני העם השתחוו לרגליו. בזה אחר זה לימדו הבריות סנגוריה על עצמם וביקשו צדק. אבא היה מקשיב להם בסבלנות ומשיב לכל אחד מהם בתורו. הוא דיבר לאט ובתקיפות, ומבטו הטיל מורא. צלליתו מילאה את החלל והתנשאה עד קמרון הביתן הנתמך בשני עמודים ענקיים. לאחר מכן ראיתי אותו בבגדי הבית שלו: כתונת משי אפורה על גבי חלוק לבן מהודק באבנט סגלגל. הוא קרא בספר, ראשו שעון על כף ידו, שעל אחת מאצבעותיה היתה טבעת בעלת ראש של טיגריס מגולף מאבן ברקת. הוא אמר: "אור, בואי לקרוא איתי." במשך שעות הוא סיפר לי על הרים ונהרות, תיאר באוזני את התעלות שציווה לחפור כדי לחבר בין הנהרות ולהשקות את השדות. כשעלה הבוקר הסתלק אבא, ועמו הקסם והתהילה. העולם שקיבל את פני היה מאותו רגע צר, קודר, חסר ערך.

מושל חדש הגיע, ואנו נאלצנו לפנות עבורו את המעון וללכת עם אחי כדי להוביל את ארון הקבורה אל המכורה. המתנו לחורף כדי לצאת לדרך. השיירות - מרכבות רתומות לשוורים ולסוסים החלו לנוע לעבר ארץ הצפון הרחוקה. נשים, גברים וילדים, לבושים כותונות פשתן וסביב מצחיהם כרוכים סרטי בד לבן, יצאו מהעיר ג'ינג כשהם ממררים בבכי.

לבלי שוב עזבתי את עיר האבן והסוסים המעופפים. לבלי שוב נגוזו נהר גונג ונהמת הגלים. לבלי שוב נעלמו שיחי הרודודנדרון, הקמליות, הקורמורנים המאולפים, אוניות המפרש המעפילות אל שמים וארץ. לבלי שוב התפוגגו המקדשים, פרצי הקטורת, הנזירות הפושטות יד, הנערות הדגות. להתראות, ירח, אתה שהארת קרבות קדמוניים, אתה ששמרת על הלוחמים בלילות של דהירה טרופה. אתה, היודע את צפונות גורלי, תן לי כלי נשק מושחז, ברך אותי! האופק נסוג. הדרך הסתעפה ונגוזה באור השמש. נהמת נהר הָאן וקריאות השחפים התפוגגו. הירוק, הכחול, האוכרה, הברק של שדות האורז נעלמו מן העין. מעבר לנהר הוּאַי השתטחו הגבעות והעצים השירו את עליהם. הנחלים והקנים המיובשים הזדקרו מתוך האדמה השחורה המטילה בוהק מתכתי. רוח התעוררה. סופות עינו את השדות ומילטו אנקות מגבעולי החיטה הרצוצים. הסוסים והשוורים נאבקו בסערה בראש מורכן. אחותי הקטנה מצאה מחסה במרכבה שלי. התכרבלנו בפרוות בניסיון להתחמם, אך ללא הועיל. לכל אורך הנסיעה שמעתי את אבני החצץ מכות בגלגלים, את יללת הרוח הצפונית שהשתיקה את מחשבותי. לבי יבש, ולא נותרו לי עוד דמעות.

בוקר אחד, בתוך אותו בליל חובק כול של לחישות בלתי פוסקות, גיליתי את הנהר הצהוב, שמתח את זרמיו הקפואים עד לשמים. שיירות המסחר הרבות לאינספור התוו אחריהן שביל לבן על פני הקרח. בשעת אחר צהריים מוקדמת החל לרדת שלג. הפתיתים הצפוניים, גדולים יותר מכף יד, היו מיליוני ציפורים מסתחררות. השחור והאפור הפכו לאטימות ולשקיפות. הרוח שככה. היינו כתמים כהים שחצו את המרחב הצחור בקו מקוטע.

כעבור עשרה ימים, לאחר היעלמותה החפוזה של השמש החמקמקה מאחורי ההרים, צצו בשלג מאות גברים ונשים לבושים לבן, מנופפים בדגלי אבל. אחי ודודני ירדו מהסוסים ואצו לקראתם.
לבי נצמת. אשר יגורתי בא: עמדתי לגלות את השורשים שלי.

דוד של אבי, מנהיג שבט ווּ, הוביל אותנו אל הכפר. במקדש האבות השתחוו אחי כדי לבשר על שובנו. דודה זקנה, שעמדה בראש הנשים, הכניסה אותנו לבית מואר בפנסים לבנים. סעודת האבל היתה קפואה. אי-שם נשמעה יבבת כלב. באישון לילה באה אחותי הקטנה למיטתי. רעדנו מקור על המיטה הקשה כלוח ברזל.

למחרת, בחדרו הישן של אבא, נכחתי בקריאה לנשמתו. הארון והמנחות הונחו מאחורי וילון עשוי מלמלה. בני המשפחה קרעו את בגדיהם והטיחו את מצחם בקרקע בהשמיעם יללות קינה. המכשף פיזז עד אשר קול אדיר יצא מגרונו. פניו צפונה, ששם שוכנת ממלכת האופל, הוא נופף בכותונת של אבא וקרא לו בשיר:

נשמה, חזרי!
מדוע עזבת את גופך?
אבלה ומבודדת, את נודדת לארבע רוחות השמים!
נשמה, אל תלכי מזרחה! עשר שמשות ייבשו שם את הימים והעלו באש את השדות. הן יפתו אותך בזיו להבותיהן וישרפו אותך לאפר!

נשמה, עצרי לפני אדמת הביצות של הדרום! נחשים צפעוניים שורצים שם ברפש וארסם הרעיל את הערפל. הם יהפכו ליפהפיות עירומות עוטות עדיי זהב. הן יחנקו אותך בלשונן הגמישה וישתו את דמך!

נשמה, אל תלכי מערבה. חולות המדבר מחפים על תהומות היקום. הסערות מרימות את האבנים ומלבינות את השלדים. האדמה רועמת מאז בריאת העולם. הפרסים בעלי שלוש העיניים והחמורים החירשים והעיוורים מתכתשים שם במלחמה נצחית.

נשמה, אל תדרכי על קרחוני הצפון. דובים בעלי תשעה ראשים שומרים את השער השמימי. פתיתי השלג מכסים על עקרבי הירקן אשר אורבים לנשמות תועות. הארס שלהם מאבן את החיים וממס את המתים!

נשמה, שובי הביתה! כאן המשפחה מגישה לך מנחה. הנה האורז הלבן, האורז החום, הדוחן, הדורה! הנה נזיד הבשר, תבשיל תרנגול הודו בירקות, בשר הצב המטוגן. הנה יין מכל חבלי הארץ, נקטר גשמי, שיכרון מתוק! הנה המיטה הרכה, יריעות המלמלה, סדיני המשי, הכרים הענוגים, הנשים היפות, ריחניות יותר מסחלבים! נשמה, כלום אינך מתגעגעת למבטים הכמהים, לשפתיים הבשרניות, לידיים המלטפות? נשמה, השכחת את לילות האהבים, את תענוגות האביב?

נשמה, שובי לגופך! החגיגה מתחילה, ואנחנו ממתינים לך שתחברי את שיר ההילולה!

נשמה, הנה את! שכחי את יללות הרפאים, את העולם חסר הצל שבו הלבנה החיוורת אינה שוקעת לעולם. הנה את, לבושה שוב בבגדייך!

המכשף התמוטט. שולייתו לקח את הכותונת מבין ידיו נטולות החיים ונעלם מאחורי הווילון. הנשמה שבה מהדרום. בתום חיים של כיבושים צבאיים שב אבי, ששינה את גורלו כשעזב את ארץ אבותיו, לבית שבו נולד.

סופו חבר לראשיתו.

נכבדים, פקידים, קרובים רחוקים מיהרו מארבעת קצווי האזור. שוב אני כורעת על ארבע מאחורי אחַי ואמי המקבלים את המתנות והתנחומים.

לא נותרו לי עוד דמעות, ולא קול. הסתרתי את פני בשרוולים והתפתלתי כדי להשמיע צווחות. מדוע אבא, גיבור טהור כמו יצור שמימי, מושלם כמו דסקית ירקן, נולד בכפר ששלוש מאות בני שבטו חולקים בו בתים קודרים מחוברים במסדרונות צרים? מדוע פניו הקורנים כבר הספיקו להימחק תחת תווי הפנים הגסים של בני משפחתו? הליכותיהם נטולות החן ומבטאם המחוספס טרדו את מנוחתי. לגברים הללו היו העיניים שלו, האוזניים שלו, כפות הידיים שלו, זקנו. הם נתנו לי פיסות של כיעור שמהן הרכבתי אבא אחר.

והיתה אותה רעיה מתה. צלה פלש לכל מקום. מבלי לומר דבר לאמא הלכתי לבית הקברות כדי לוודא שהיא אמנם מתה. ביער מטופח היטב של עצי לִבנה התנשא קברה, גדול כמו בית. על מצבת האבן המפוארת זיהיתי את כתב ידו של אבא חרות לעולמים. הוא תיאר את הצער חשוך המרפא בעקבות אובדנה של האישה המופתית שגידלה את ילדיו, טיפלה בסבים ובסבתות ודאגה לשמירת יחסי אחווה בין בני השבט. גיליתי שני קברים נוספים, צנועים יותר, שהיו שייכים לשני בנים שנקטלו במגפה עם אמם. על מצבות האבן שלהם הביע אבא את צערו על כך שאינו יכול לעזוב את הבירה ולהשתתף בהלוויות. אחריותו בתור שׂר הבנייה כובלת אותו לחצר, כתב, אבל מדי ערב מתעופף לבו וחוזר לארץ המכורה.

הכפר של בני שבט ווּ היה רדוף רוחות. ראיתי את האחים המתים - צמד ילדים שמנמנים וּורדרדים ששיחקו מחוץ לדלת חדרי. בלילות שמעתי את הרעיה טווה משי. אבא חזר. הוא כבר לא היה השׂר, המושל הממונה. הוא התעלם מקיומי. הוא ירק ארצה, דיבר בקול רם, אכל ברעבתנות. הוא אהב את האישה הנבערת אך הכנועה והחסכנית. הוא הביט בבניו בארשת של שביעות רצון. הוא תלה בהם תקוות רמות!

ארונו של אבא הוכנס למקדש האבות. לאחר הצגת מנחות ההלוויה וההכרזה על שמות הנדבנים, נשאו את קרון המתים.

בראש מסע ההלוויה נופפו גברים לבושים לבן בדיוקנאות של האלים מגרשי השדים. מאה נגנים תקעו בחצוצרות והכו בתופים. מאה נזירים בודהיסטים וטאואיסטים דיקלמו את תפילות המנוחה. בשׂיער סתור ובפנים מגואלים בדם קרעו המקוננות את בגדיהן ושרו את ההספדים. השיירה האינסופית התפתלה על פני המישור, בין השדות שבהם כבר נבטה החיטה. העצים ניענעו את בדיהם הירוקים ושמש אדומה כאש טיפסה מעלה. השמים השתופפו. מעולם לא ראיתי דבר כה מלוטש, כה בוהק, כמו העננים שליוו את אבא במסעו אל ממלכת האופל.

כבן רביעי ליועץ צנוע בנציבות של בירת המזרח, גדל ווּ שְה יוּאֶה, הריהו אבי, מאחורי קירות לבֵנים משחירים מפיח וחלונות שעובדו ביד גסה. עד מהרה החל הילד לגלות צמא גדול לידע. הוא היה להוט אחר מתמטיקה, גיאוגרפיה, היסטוריה. גיבורים קדמונים, קיסרים מייסדי שושלות היו לאליליו. הדודנים לעגו לו. כינו אותו "המשוגע". בהיותו בן חמש-עשרה עזב אבי את הכפר ונדד לצפון סין. הוא קשר קשרי ידידות עם אנשים שהפכו לשותפיו. בניגוד לרצון בני השבט הוא נכנס לעסקי העץ. בעת ההיא בנה הקיסר יאנג משושלת סוּי ארמונות פאר. אצילי החצר חיקו אותו, והקיסרות כולה נדבקה בשיגעון הבנייה. בגיל שלושים היה וו שה יואה בעל ההון הראשון באזור. הוא משך את תשומת לבו של המושל הצבאי של המחוז, לִי יוּאָן, והפך ליועצו. בשנה השביעית של "נתיב ההצלחה" נכשל ניסיון הכיבוש של קוריאה. הקיסר יאנג המשיך בתוכניות הבנייה הנרחבות שלו מבלי לשעות לטענות בני עמו, שהגיוסים ומסי הקרקע התישו את כוחם. מרידות פרצו. מושלי המחוזות דרשו עצמאות. וו שה יואה הבין ששושלת סוּי איבדה את מקור סמכותה השמימי, שהעולם נושא את לבו לאדון חדש. הוא הציע את הונו הפרטי ואת ספרו "האסטרטגיה" ללי יואן. הוא עודד אותו להתקומם.

בשנה השלוש-עשרה של עידן "נתיב ההצלחה" תקף לי יואן את הבירה. וו שה יואה היה הממונה מטעמו על אספקת המזון. משמוּנה וו שה יואה לשׂר הבנייה, הוא החל בשיקום הקיסרות החרבה. הוא שיפץ את הדרכים, בנה מחדש את הגשרים, חפר תעלות, השקה את השדות. הוא פיתח את החקלאות, את האוּמנות ואת המסחר. הוא נטל חלק בחיבור "ספר החקיקה". גם כשאשתו ושניים מבניו מתו, נבצר ממנו לשוב לביתו. נפעם ממסירותו, הורה לו הקיסר לשאת לאישה נערה משבט יאנג, הידועה במידותיה הטובות ובלמדנותה. החתונה נערכה ברוב פאר והדר. נסיכת השמש של גוּי ניהלה את הטקס. וו שה יואה, בן למעמד חסר ייחוס, נוכח לדעת שהקריירה שלו מובטחת באמצעות ברית עם האצולה החזקה ביותר בכל המישור התיכון. משרת השׂר הגדול היתה בידיו. האיש עמד להיות מדינאי מהולל שיטביע חותם על תקופתו. אלא שהחיים זימנו לו הפתעות.

הוא השתוקק לבנים מהנישואים השניים, אבל תחת זאת נולדו לו שלוש בנות. בשנה התשיעית של עידן "מוסר הלחימה", בעת שוו שה יואה נשלח למשימה במחוז \יאנג, נודע לו שהתחוללה הפיכה בארמון, וכי הקיסר ויתר על הכיסא למען בנו. הריבון החדש גילה חשדנות כלפי הגנרלים הנאמנים לקיסר הפורש. הוא מינה את וו שה יואה למושל ממונה על מחוז לי, וכך הרחיק אותו מהחצר. שנים רבות סבל וו שה יואה מהנידוי. הוא נתקף מרה שחורה ובריאותו התערערה. הוא מת מצער בגיל חמישים וחמש, כשנודע לו דבר מותו של הקיסר הפורש. החיים שינו את כיוונם. אבי, שהיה קרוב כפסע להגשמת חלומו, החמיץ את ייעודו.

בכפר הגיע המשתה לשיאו. בכל בית ובית הפתוחים לרווחה השיקו האורחים כוסות ומילאו את כרסם. מנהגי האבל מנעו מילדי המת יין, בשר ותבשילים חמים. אני נטלתי לעצמי בכל ארוחה מרק אורז קר, ונעשיתי קלה כמו מטבעות האבל שפוזרו על הדרך. ביקשתי להימלט מההמולה ושוטטתי בפרוזדורים ובמעברים הנפתלים. מעברה האחר של מחיצה נתגלה לעיני גן. נוריות כיסו את הקרקע. עצי אגס עמדו בפריחה. מִסלעות אחדות הזדקרו במרכזה של ברכה זערורית. גברים ישבו באכסדרה והתבוננו במלצר התה שהרתיח מים על תנורו. קדתי להם קידה חפוזה בטרם אמלט מהמקום. קול קרא לי:

"אל נא תחששי, התקרבי."
הסתובבתי ופסעתי עד למדרגות הכניסה, ושם קדתי שנית.
"לפי בגדי האבל שלך, את בוודאי בתו של אדון ממלכת יִינג המנוח," פנה אלי איש שזקנו לבן, לבוש כותונת מבד ברוקד כהה. "מה שמך?"
"אור."
"את יודעת מי אני?"
נשאתי את עיני, בחנתי את בן שיחי ואמרתי, מטעימה כל מילה ומילה:

"אתה המושל הממונה על המחוז שלנו, בּינג, הגנרל המהולל לי, מן המעלה הקיסרית השנייה. הדיוקן שלך תלוי בביתן של עשרים וארבעה החיילים הוותיקים של השושלת. העם הסיני מוקיר אותך. הוד מעלתו הריבון מינה אותך לנהל את טקסי האבל שלנו. אדוני, אני מודה לך על נוכחותך כאן. ממקומו בשמים אבא אסיר תודה לך על הכבוד הזה."

הגנרל המהולל חייך.
"נדיר לשמוע ילדה קטנה מדברת בביטחון כזה. עלי במדרגות, אכבד אותך בספל תה."
קדתי קידה עמוקה מתחת לאכסדרה בטרם אתיישב בין המבוגרים.
הגנרל המהולל פנה אל הפקידים שהקיפו אותו:

"אדון ממלכת יינג היה איש מלומד בעל חוש לעסקים. במהלך המלחמה הוא הצטיין בניהול ענייני הממון שלנו. הוא לא הרבה בדיבור, שקל את מילותיו, עבד בחריצות. עצותיו היו נבונות תמיד. כמה מצער שהוא הלך מעמנו!" הדברים הללו שטפו את לבי החרב כמעיין מים צלולים. השתטחתי אפיים ארצה לאות הודיה. מארחי הנכבד שאל אותי על גילי, על יגונה של אמי, על הספרים האהובים עלי, על חברי. כשנודע לו שאני רוכבת על סוס, הוא חייך וסיפר לי על סוסי המלחמה הפרסיים שלו, על האימונים שהם עוברים ועל מעללי הגבורה שלהם.

מעולם לא ניהלתי דו-שיח של ממש עם מבוגר. אבל הגנרל המהולל דיבר בפשטות וללא גינונים. הוא הקשיב לי באורך רוח ובהתלהבות. שאלותיו היו בוטות, אבל ישירותו נסכה בי ביטחון. החיוך שלו דירבן אותי להמשיך. הוא השכיח ממני את היותי ילדה ושוחחנו כשווים לכל דבר.

הזמן חלף והגנרל היה צריך ללכת. לפני שחצה את מפתן הגן הוא הניח את ידו על כתפי ואמר:
"אור, את ילדה מיוחדת במינה. אני לוקח על עצמי את האחריות לעתידך!"
קולו הסמכותי הזכיר לי את קולו של אבי. כאב חד אחז בי. הדמעות שבו אלי.

שנתי העשירית היתה חלום ממושך בדמות מערת קבר חצובה בבטן ההר. שוב ושוב ראיתי לנגד עיני את חדר המת העמוס בפסלוני קרמיקה: שומרים, משרתות, רקדניות, סוסים, גמלים, בתים, מערכות כלים. על הארץ מסביב לארון היו פזורים תיבות וכלי חרס גדושים בגדים, כלי נשק, כתבי יד, יריעות ציור מגולגלות, אבזמי אבנטים, קרסים וטבעת בעלת ראש של טיגריס מגולף מאבן ברקת. לפתע נסגרה דלת האבן ואני עודני בתוך הקבר. ניסיתי בקושי רב לטפס במעלה המדרון, אבל ברכי כשלו והקור המקפיא של העולם התת-קרקעי שאב אותי אל קרבו. ריח האדמה הלחה חנק אותי. פרצתי בצעקות: "ההר בולע אותי!" אבל איש לא שמע את קולי, איש לא בא לעזרי.

הגנרל המהולל לי שלח לי סייח פרסי עם תו חותם של האורווה שלו. אות הכבוד הזה הרשים את בני השבט, ואחי הבכור ניכס אותו לעצמו. כבר למחרת הפך הסייח שלי לסוס שלו.

נשות הכפר לא היו משכילות. נשות כספים מצוינות, עקרות בית טובות - די היה להן בכמה ספרות ובכמה סימני כתב כדי לאמוד את העולם בממדים של מוחן. במשך כל שעות היום, בתוך הבתים, שלושה דורות של נשים טוו, ארגו ורקמו. לאמא לא היה מעולם קשר לעולם זה. היא לא התנסתה במלאכות היד, הבדיחות הגסות הרתיעו אותה, והשיחות הלא צנועות, המלוות בפרצי צחוק משוחררים, הביכו אותה, ולכן נמלטה מן ההמון ומצאה מקלט בבדידותה.

חריגותה הטרידה אותן. הנשים פירשו את שתיקתה כזלזול. ההלצות והעלבונות שהוטחו בקול רם מעברו האחר של הקיר חדרו לתוך החצר שלנו:

"מי שמתחתנת עם תרנגול נעשית תרנגולת, מי שמתחתנת עם כלב נעשית כלבה. מי שהתחתנה עם גבר חסר ייחוס נעשית בעצמה חסרת ייחוס. היא לא אצילה יותר מאיתנו!"
"הן בטוחות שהן נסיכות. הן שלושה פיות להאכיל, לא יותר!"
"טפילות!"

אמא גילגלה את מחרוזת התפילה בין אצבעותיה בשוויון נפש. לא לימדו אותה להתגונן, אבל היא ידעה כיצד לשאוב כוחות מהאמונה הבודהיסטית. תנאי החיים שלנו הורעו. האבל הפך להיות עונש. השבט מכר את רוב המשרתים שלנו. אחי צימצמו את הקצבה שלנו בשלושה רבעים. הארוחות, שבושלו בתנור המשותף, הותקנו לעתים תכופות מירקות רקובים, ובאורז היו אבנים קטנות. חדר ההסקה פסח על מנת מי הרחצה החמים שלנו. דלתות המסדרון, שאיש לא טרח לפתוח אותן, מנעו מאיתנו לנוע. אמא התעלמה מעוולותיו של העולם הזה. האדיקות הדתית הפכה אותה חירשת ועיוורת למצוקה.

ואילו השבט האכזרי הרחיק לכת עד הסוף ברדיפתו.
המועצה נתנה את אישורה להחלטת שני האחים לאחד את עצמותיה של אמם עם אלה של אבי. למשמע הבשורה איבדה אמא את ההכרה. הטמנת הרעיה הקודמת בתוך קברו של אדונה גזלה ממנה לעד את הזכות להיקבר לצדו כשיגיע זמנה. כעבור רגע קל היא התאוששה מבלי להוציא הגה, ולו גם אנחה. היתה זאת הפעם היחידה שראיתי אותה מתעלפת.

לשווא חששתי לבריאותה של אמא. ככל שהידרדרו חיינו, הלכה היא והתחזקה. נפשה שכנה זה מכבר בעולמו הנשגב של הבודהה. היא לא חשה עוד את זוועות היומיום, וכל מעייניה היו נתונים לגלגוליה הבאים. גופה נחלש, אבל פניה קרנו. משתאה ומוקסמת, הבטתי באישה קטנת הקומה והשברירית השולטת בסערת הגורל בעוצמה זו המכונה שלווה.

התביישתי בזעם שלי. התפללתי עמה לרגלי הפסל של אָמידה. אילצתי את עצמי להתבונן בעולם כבתיאטרון של צללים ואשליות, ומדי פעם נזכרתי בבית המלא אור, צבעים, מרחבים. הוא נמצא בעברו האחר של הנצח. בגיל אחת-עשרה כבר הייתי זקנה. החלקתי דרך החיים כמו אבן הצונחת לקרקעית של באר. גמרתי בלבי להשלים עם הכפר ועם בתיו המקושקשים בציורי קיר נלעגים. גמרתי בלבי להשלים עם כלי השולחן הלא תואמים, עם הנרות מעלי העשן, האגנים המעופשים, בתי השימוש המצחינים, הנשים שירקו על דלתנו. האושר מת עם אבא. למדתי להתייצב אל מול הכאב בעיניים פקוחות.

התפילות לא פייסו את שנאתי. תשוקת הנקמה היתה שטנה ארסית שהסתננה לתוך איברי והתפשטה מדי יום. בוקר אחד פרץ זעמי.

© כל הזכויות שמורות לכנרת זמורה ביתן הוצאה לאור

קיסרית - שאן סה
Imperatrice - Shan Sa