» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במרץ 2007       חזור

קרוב להפליא ורועש להחריד
מאת: ג'ונתן ספרן פויר
Extremely Loud and Incredibly Close - Jonathan Safran Foer

ההוצאה: כנרת - זמורה ביתן אוסקר של הוא ממציא, פרנקופיל, נגן תוף מרים, שחקן שקספיריאני, צורף, פציפיסט. הוא בן תשע. והוא בעיצומו של חיפוש דחוף וסודי ברחבי חמשת הרבעים של ניו-יורק אחר המנעול שמתאים למפתח מסתורי ששייך לאביו, שנהרג בהתקפה על מגדלי התאומים. אוסקר הוא יציר רב-השראה מקסים, מרגיז ובלתי נשכח. החיפוש אחר המנעול מוביל אותו מסנטרל פארק לקוני איילנד ולברונקס אבל גם להיסטוריה, לדרזדן ולהירושימה, היכן שהפצצות מחרידות הרסו פעם חיים אחרים. בדרכו נתקל אוסקר במגוון עליז של אנושיוּת - כתב צבאי בן 103, מדריכת טיולים שאף פעם לא יוצאת מהאמפייר סטייט בילדינג, אוהבים מלאֵי שמחה או בוז - כולם ניצולים בדרכם. בסופו של דבר הוא מסיים את המסע במקום שבו התחיל, קברו של אביו. אבל עכשיו מתלווה אליו זר שתקן ששוכר חדר בדירתה של סבתו. הם שם כדי לחפור ולהגיע לארונו הריק של האב.

ביקורות מחו"ל
"פויר מתחקה אחר האמת בהא הידיעה ומתמודד בלי חשש עם כל המוטיבים הגדולים: מוות, אהבה, מין, כאב, מלחמה וה-11 בספטמבר." טיים

"תקראו, ותוכלו לחוש את החיים פועמים." - פילדלפיה אינקוויירר

"שאפתני, פּירוֹטֶכני, נוקב, מחלחל... הישג יוצא דופן." סלמן רושדי

ג'ונתן ספרן פויר הוא מחברו של רב-המכר הכול מואר, שזכה בפרסים רבים ותורגם לשלושים שפות (ראה אור בעברית בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן). זהו ספרו השני. הוא חי בברוקלין, ניו יורק.

קרוב להפליא ורועש להחריד מאת ג'ונתן ספרן פויר בהוצאת כנרת זמורה ביתן, מאנגלית: אסף גברון, עיצוב עטיפה אמרי זרטל, בשילוב תמונות שחור לבן ומכתמים טיפוגרפיים בחלק מעמודי הספר, 308 עמודים ועוד 20 עמודים.

מה ל? | קרוב להפליא ורועש להחריד
מה עם הקומקום? מה אם הזרבובית תיפתח ותיסגר כשהאדים יצאו, ותהפוך לפה, והוא ישרוק מנגינות יפות, או יציג את שקספיר, או סתם יתפקע איתי? אני יכול להמציא קומקום שיקריא בקול של אבא כדי שאני אוכל להירדם, או מערכת של קומקומים ששרה את הפזמון של "צוללת צהובה", שזה שיר של הביטלס שאני אוהב, כי אנטומולוגיה היא אחד מה-raisons detre שלי, שזה ביטוי צרפתי שאני מכיר. עוד דבר טוב זה שאני אוכל לאמן את פי הטבעת שלי לדבר כשאני מפליץ. אם אני ארצה להיות קורע בצורה קיצונית, אני אאמן אותו להגיד, "זה לא אני!" בכל פעם שיצא לי פלוץ רע שזה לא ייאמן. ואם פעם יצא לי פלוץ רע שזה לא ייאמן באולם המראות, שנמצא בוורסאי, שנמצאת מחוץ לפריז, שנמצאת בצרפת, כמובן, פי הטבעת שלי יגיד, "Ce ntais pas moi!"

מה עם מיקרופונים קטנים? מה אם כולנו נבלע אותם, והם ישמיעו את פעימות הלב שלנו דרך רמקולים קטנים, שיכולים להיות בכיסים של האוברולים שלנו? כשתיסע בסקייטבורד ברחוב בלילה תוכל לשמוע את פעימות הלב של כולם, והם ישמעו את שלך כאילו כמו סונָר. מה שמוזר, מעניין אם כל הלבבות של כולם יתחילו לפעום יחד, כמו שנשים שחיות יחד מקבלות מחזור באותו הזמן, שזה משהו שאני יודע, אבל לא ממש רוצה לדעת. זה יהיה כל כך מוזר, חוץ מזה שהמקום בבית חולים שבו תינוקות נולדים יישמע כמו נברשת בדולח בסירת מגורים, כי לתינוקות עדיין לא יהיה זמן להתאים את פעימות הלב שלהם. ובקו הסיום של מרתון ניו יורק זה יישמע כמו מלחמה.

וגם הרבה פעמים צריך לברוח מהר, אבל לבני אדם אין כנפיים משלהם, או עדיין לא, בכל אופן, אז מה עם חולצה ממזון לציפורים?

בכל אופן.
שיעור הג'יו-ג'יטסו הראשון שלי היה לפני שלושה וחצי חודשים. הגנה עצמית היתה משהו שסיקרן אותי בצורה קיצונית, מסיבות מובנות, ואמא חשבה שיהיה טוב בשבילי לעסוק בפעילות גופנית חוץ מתוף מרים, אז שיעור הג'יו-ג'יטסו הראשון שלי היה לפני שלושה וחצי חודשים. היו ארבעה-עשר ילדים בשיעור, וכולנו לבשנו בגדים לבנים מגניבים. התאמנו בהשתחוויות, ואז כולנו ישבנו על הרצפה בסגנון האינדיאנים, ואז סֶנסֵיי מארק ביקש ממני לגשת אליו. "תבעט לי בביצים," הוא אמר לי. זה עשה לי נקיפות מצפון. "?Excusez-moi" אמרתי לו. הוא פישק את הרגליים ואמר לי, "אני רוצה שתבעט לי בביצים הכי חזק שאתה יכול." הוא שם את הידיים בצדי הגוף, ושאף אוויר, ועצם את העיניים, וככה ידעתי שהוא באמת התכוון לזה. "אין מצב," אמרתי לו, ובפנים חשבתי, מה ל? הוא אמר לי, "קדימה, בחור.

תרסק לי את הביצים." "לרסק לך את הביצים?" בעיניים עצומות הוא התפקע הרבה ואמר, "לא היית יכול לרסק לי את הביצים גם אם היית מנסה. זה מה שקורה פה. זאת תצוגה של היכולת של הגוף המאומן היטב לספוג מכה ישירה. עכשיו תרסק לי את הביצים." אמרתי לו, "אני פציפיסט," ובגלל שרוב האנשים בגילי לא יודעים מה זה אומר, הסתובבתי ואמרתי לאחרים, "אני לא מאמין שזה צודק לרסק לאנשים את הביצים. אף פעם." סנסיי מארק אמר, "אני יכול לשאול אותך משהו?" הסתובבתי בחזרה ואמרתי לו, "'אני יכול לשאול אותך משהו?' זה לשאול אותי משהו." הוא אמר, "אתה חולם להפוך למאסטר בג'יו-ג'יטסו?" "לא," אמרתי לו, למרות שכבר אין לי חלומות לנהל את עסק התכשיטים של המשפחה. הוא אמר, "אתה רוצה לדעת איך תלמיד ג'יו-ג'יטסו נעשה מאסטר בג'יו-ג'יטסו?" "אני רוצה לדעת הכול," אמרתי לו, אבל גם זה כבר לא נכון. הוא אמר, "תלמיד ג'יו-ג'יטסו נעשה מאסטר בג'יו-ג'יטסו על ידי ריסוק הביצים של המאסטר שלו." אמרתי לו, "זה מרתק." שיעור הג'יו-ג'יטסו האחרון שלי היה לפני שלושה וחצי חודשים.

הייתי ממש שמח אם התוף מרים שלי היה איתי עכשיו, כי גם אחרי שהכול נגמר אני עדיין מקבל מגפיים כבדים, ולפעמים זה עוזר לנגן מקצב טוב. השיר המרשים ביותר שאני יודע לנגן בתוף מרים שלי הוא "מעוף הדבורה" של ניקולאי רימסקי-קורסקוב, שזה גם הרינגטון שהורדתי לטלפון הנייד שקיבלתי אחרי שאבא מת. זה די מדהים שאני יכול לנגן את "מעוף הדבורה", כי לפעמים צריך לתופף מהר שזה לא ייאמן, וזה קשה לי בצורה קיצונית, כי עדיין אין לי ממש מפרקים רציניים בידיים. רון הציע לקנות לי מערכת תופים חמישה חלקים. כסף לא יכול לקנות לי אהבה, כמובן, אבל שאלתי אם יהיו לה מצילות "זילדג'יאן". הוא אמר, "מה שתרצה," ואז לקח את היו-יו מהשולחן שלי והלך לטייל עם הכלב. אני יודע שהוא רק רצה להיות נחמד, אבל זה עיצבן אותי שזה לא ייאמן. "יו-יו moi!" אמרתי לו ומשכתי אותו בחזרה. מה שבאמת רציתי להגיד לו היה, "אתה לא אבא שלי, ואף פעם לא תהיה."

זה לא נורא מוזר שמספר האנשים המתים גדל למרות שכדור הארץ נשאר באותו גודל, אז יום אחד כבר לא יהיה מקום לקבור אף אחד? ליום הולדתי התשיעי בשנה שעברה עשתה לי סבתא מנוי ל"נשיונל ג'יאוגרפיק", שהיא קוראת לו "הנשיונל ג'יאוגרפיק". היא גם נתנה לי בלייזר לבן, כי אני לובש רק בגדים לבנים, והוא גדול עלי אז הוא יחזיק מעמד הרבה זמן. היא נתנה לי גם את המצלמה של סבא, שאהבתי משתי סיבות. שאלתי למה הוא לא לקח את המצלמה איתו כשעזב אותה. היא אמרה, "אולי הוא רצה שאתה תקבל אותה." אמרתי, "אבל הייתי בן מינוס שלושים." היא אמרה, "בכל זאת." בכל אופן, מה שמרתק זה שקראתי ב"נשיונל ג'יאוגרפיק" שמספר האנשים החיים היום גדול ממספר האנשים שמתו בכל ההיסטוריה האנושית. במילים אחרות, אם כולם היו רוצים להציג את "המלט" יחד, הם לא היו מצליחים כי אין מספיק גולגולות!

אז מה עם גורדי שחקים לאנשים מתים שייבנו כלפי מטה? הם יכולים להיות מתחת לגורדי השחקים לאנשים חיים שנבנים כלפי מעלה. יהיה אפשר לקבור אנשים בעומק מאה קומות, ויהיה עולם מת שלם מתחת לעולם החי. לפעמים אני חושב שזה יהיה מוזר אם יהיה גורד שחקים שייסע למעלה ולמטה בזמן שהמעלית שלו תעמוד במקום. אז אם תרצה להגיע לקומה התשעים וחמש, תלחץ על הכפתור 95 והקומה התשעים וחמש תבוא אליך. זה גם יהיה יעיל בצורה קיצונית, כי אם תהיה בקומה התשעים וחמש, והמטוס יפגע מתחתיך, הבניין ייקח אותך לקומת הקרקע, וכולם יהיו בטוחים, גם אם באותו יום תשכח את החולצה ממזון ציפורים בבית.

הייתי בלימוזינה רק פעמיים בחיים. הפעם הראשונה היתה נוראית, למרות שהלימוזינה היתה נהדרת. אסור לי לראות טלוויזיה בבית, ואסור לי לראות טלוויזיה גם בלימוזינות, אבל עדיין היה מגניב שהיתה שם טלוויזיה. שאלתי אם נוכל לעבור ליד הבית ספר, כדי שמשחת שיניים והמינץ' יראו אותי בלימוזינה. אמא אמרה שהבית ספר לא בדרך, ואנחנו לא רוצים לאחר לבית קברות. "למה לא?" שאלתי, ובאמת חשבתי שזאת שאלה טובה, כי אם חושבים על זה, באמת למה לא? למרות שאני כבר לא, פעם הייתי אתיאיסט, זאת אומרת שלא האמנתי בדברים שאי אפשר לראות. האמנתי שברגע שאתה מת, אתה מת לתמיד, ואתה לא מרגיש שום דבר, ואתה אפילו לא חולם. זה לא שעכשיו אני מאמין בדברים שאי אפשר לראות, כי אני לא. אני פשוט מאמין שיש דברים מסובכים בצורה קיצונית. וחוץ מזה, זה לא שבאמת קברנו אותו, בכל אופן.

למרות שניסיתי בכל הכוח שלא, זה עיצבן אותי שסבתא כל הזמן נגעה בי, אז טיפסתי למושב הקדמי ונעצתי אצבע בכתף של הנהג עד שהוא התחיל להתייחס אלי. "מה. הכינוי. שלך." שאלתי בקול של סטיבן הוקינג. "מה אמרת?" "הוא רוצה לדעת איך קוראים לך," אמרה סבתא מהמושב האחורי. הוא הושיט לי את כרטיס הביקור שלו.

דָ:
ג'רלד תומפסון
סַנשיין לימוזינות
בשירות חמשת הרבעים
( 570-7249 212)

הושטתי לו את כרטיס הביקור שלי ואמרתי, "נעים. מאוד. ג'רלד. אני. אוסקר." הוא שאל אותי למה אני מדבר ככה. אמרתי לו, "יחידת העיבוד המרכזית של אוסקר היא מעבד עצבי-רשתי. מחשב לומד. ככל שהוא בא יותר במגע עם בני אדם, כך הוא לומד יותר." ג'רלד אמר "או" ואז הוא אמר "קיי". לא הצלחתי להבין אם הוא מחבב אותי או לא, אז אמרתי לו, "המשקפי שמש שלך זה מאה דולר." הוא אמר, "מאה שבעים וחמש." "אתה מכיר הרבה קללות?" "אני מכיר כמה." "לי אסור לקלל." "על הפנים." "מה זה 'על הפנים'?" "זה דבר רע." "אתה מכיר 'חרא'?" "זאת קללה, לא?" "לא אם אתה אומר 'חראקירי'."

"אני מניח שלא." "כוסֶמֶת על הזית שלי, 'חראקירי'." ג'רלד ניענע בראשו והתפקע קצת, אבל לא בצורה רעה, כלומר עלי. "אסור לי אפילו להגיד 'פשטידה שעירה'," אמרתי, "אלא אם כן אני מדבר על פשטידה אמיתית שעשויה מארנבים. אלה כפפות נהיגה מגניבות." "תודה." ואז חשבתי על משהו, אז אמרתי אותו. "למעשה, אם לימוזינות היו ארוכות בצורה קיצונית, לא היה צורך בנהגים. היית יכול פשוט להיכנס בדלת האחורית, ללכת לאורך הלימוזינה, ואז לצאת בדלת הקדמית, שהיתה במקום שהיית רוצה להגיע אליו. אז במקרה הזה הדלת הקדמית היתה בבית קברות." "ואני הייתי יכול לראות את המשחק עכשיו." טפחתי לו על הכתף ואמרתי, "אם תחפש 'קורע' במילון, תמצא שם תמונה שלך."

במושב האחורי אמא החזיקה משהו בארנק שלה. שמתי לב שהיא מועכת את זה, כי ראיתי את שרירי הזרוע שלה. סבתא סרגה כפפות לבנות, אז ידעתי שהן בשבילי, למרות שלא היה קר בחוץ. רציתי לשאול את אמא מה היא מועכת ולמה היא מחביאה את זה. חשבתי שגם אם יהיה לי קר בצורה קיצונית, אני אף פעם, אף פעם, לא אלבש את הכפפות האלה.

"עכשיו כשאני חושב על זה," אמרתי לג'רלד, "אפשר לייצר לימוזינה ארוכה שזה לא ייאמן, שהדלת האחורית שלה היא בווגינה של אמא שלך והדלת הקדמית בקבר, והיא תהיה באורך של החיים שלך." ג'רלד אמר, "כן, אבל אם כולם היו ככה, אף אחד לא היה פוגש אף אחד אף פעם, נכון?" אמרתי, "אז מה?"

אמא מעכה, וסבתא סרגה, ואני אמרתי לג'רלד, "פעם בעטתי לתרנגולת צרפתית בבטן," כי רציתי לגרום לה להתפקע, כי אם הייתי גורם לה להתפקע, המגפיים שלי היו נעשים קצת פחות כבדים. הוא לא אמר כלום, כנראה בגלל שלא שמע אותי, אז אמרתי, "אמרתי שפעם בעטתי לתרנגולת צרפתית בבטן." "הה?" "היא אמרה, 'Oeuf'."* "מה זה?" "זאת בדיחה. אתה רוצה לשמוע עוד אחת, או שאתה כבר עיי-Oeuf?" הוא הציץ בסבתא במראה ואמר, "מה הוא אומר?" היא אמרה, "סבא שלו אהב חיות יותר משאהב בני אדם." אמרתי, "הבנת? Oeuf?"

זחלתי בחזרה, כי מסוכן לנהוג ולדבר באותו הזמן, במיוחד בכביש המהיר שעליו היינו. סבתא שוב התחילה לגעת בי, וזה היה מעצבן, למרות שלא רציתי שזה יהיה. אמא אמרה, "מותק," ואני אמרתי "Oui," והיא אמרה, "נתת את המפתח של הדירה שלנו לדוור?" חשבתי שזה מוזר מאוד שהיא מזכירה את זה, כי זה לא היה קשור לכלום, אבל אני חושב שהיא רצתה לדבר על משהו שלא היה מובן מאליו. אמרתי, "זאת דוורית." היא הינהנה, אבל לא בדיוק אלי, ושאלה אם נתתי את המפתח לדוורית. הינהנתי כן, כי אף פעם לא שיקרתי לה לפני כל מה שקרה.

לא היתה לי סיבה. "למה עשית את זה?" היא שאלה. אז אמרתי לה,"סטֶן " והיא אמרה, "מי?" ואמרתי, "סטן השוער. לפעמים הוא קופץ מעבר לפינה לשתות קפה, ואני רוצה להיות בטוח שכל החבילות יגיעו אלי, אז חשבתי, אם אלישה " "מי?" "הדוורית. אם יהיה לה מפתח, היא תוכל להשאיר לי דברים בפנים." "אבל אתה לא יכול לתת את המפתח לזרים." "למרבה המזל אלישה היא לא זרה." "יש הרבה דברים יקרי ערך בדירה שלנו." "אני יודע. יש לנו דברים ממש מעולים." "לפעמים אנשים שנראים נחמדים הם בסוף לא כל כך נחמדים כמו שקיווינו, אתה יודע? מה אם היא היתה גונבת לנו דברים?" "היא לא תגנוב." "אבל מה אם כן?" "אבל היא לא." "טוב, היא נתנה לך מפתח לדירה שלה?" היא ללא ספק כעסה עלי, אבל לא ידעתי למה. לא עשיתי שום דבר רע. ואם עשיתי, לא ידעתי מה. ובטח שלא התכוונתי.

עברתי לצד של סבתא בלימוזינה ואמרתי לאמא, "למה שאני אצטרך את המפתח לדירה שלה?" היא ראתה שאני סוגר את הריצ'רץ' של השק שינה של עצמי, ואני ראיתי שהיא לא באמת אוהבת אותי. ידעתי את האמת, והיא שאם היא היתה יכולה לבחור, היינו נוסעים עכשיו להלוויה שלי. הסתכלתי דרך החלון בגג של הלימוזינה ודמיינתי את העולם לפני שהיו בו תקרות, מה שגרם לי לתהות: האם למערה אין תקרה, או שהמערה כולה היא תקרה? "אולי תשאל אותי בפעם הבאה, בסדר?" "אל תכעסי עלי," אמרתי והושטתי יד מעבר לסבתא ופתחתי וסגרתי את המנעול של הדלת כמה פעמים. "אני לא כועסת עליך," היא אמרה. "אפילו לא קצת?" "לא." "את עדיין אוהבת אותי?" זה לא נראָה לי עיתוי טוב לציין שהכנתי שכפולים של המפתח גם לשליח של פיצה האט, ולאיש מיו-פי-אֶס, וגם לבחורים הנחמדים מגרינפיס, כדי שישאירו לי כתבות על פרות ים וחיות אחרות שהולכות להיכחד בזמן שסטן הולך לשתות קפה. "מעולם לא אהבתי אותך יותר." "אמא?" "כן?" "יש לי שאלה." "או-קיי." "מה את מועכת בארנק שלך?" היא הוציאה את היד ופתחה אותה, והיא היתה ריקה. "סתם מועכת," היא אמרה.

למרות שזה היה יום עצוב שזה לא ייאמן, היא נראתה כל כך כל כך יפה. ניסיתי לחפש דרך להגיד לה את זה, אבל כל הדרכים שחשבתי עליהן היו מוזרות או לא נכונות. היא ענדה צמיד שהכנתי לה, וזה גרם לי להרגיש כמו מאה דולר. אני אוהב להכין לה תכשיטים, כי זה משמח אותה, ולשמח אותה זה עוד אחד מה-raisons detre שלי.

זה כבר לא, אבל במשך הרבה זמן החלום שלי היה לרשת את עסקי התכשיטים של המשפחה שלי. אבא תמיד אמר לי שאני חכם מדי לקמעונות. זה אף פעם לא נשמע לי הגיוני, כי הוא היה יותר חכם ממני, אז אם אני הייתי חכם מדי לקמעונות, הוא בטוח היה חכם מדי לקמעונות. אמרתי לו את זה. "קודם כול," הוא אמר, "אני לא יותר חכם ממך, אני יותר משכיל ממך, וזה רק בגלל שאני יותר מבוגר ממך. הורים תמיד משכילים יותר מהילדים שלהם, וילדים תמיד חכמים יותר מההורים שלהם." "אלא אם כן הילד הוא מפגר," אמרתי לו. לא היה לו מה להגיד על זה. "אמרת 'קודם כול', אז מה שנית כול?" "שנית, אם אני כל כך חכם, אז למה אני בקמעונות?" "זה נכון," אמרתי. ואז חשבתי על משהו: "אבל חכה רגע, זה לא יהיה עסק משפחתי אם אף אחד מהמשפחה לא ינהל אותו." הוא אמר, "בטח שזה יהיה. זאת פשוט תהיה משפחה אחרת." שאלתי, "טוב, ומה עם המשפחה שלנו? אנחנו נפתח עסק חדש?" הוא אמר, "נפתח משהו." חשבתי על זה בפעם השנייה שלי בלימוזינה, כשהשוכר ואני היינו בדרך להוציא את הארון הריק של אבא.

משחק גדול שאבא ואני היינו משחקים לפעמים ביום ראשון היה "הסיירת". לפעמים הסיורים היו פשוטים בצורה קיצונית, כמו פעם כשהוא אמר לי להביא משהו מכל עשור של המאה העשרים - הייתי חכם והבאתי אבן - ולפעמים הם היו מסובכים שזה לא ייאמן ונמשכו כמה שבועות. בפעם האחרונה ששיחקנו את זה, במשחק שלעולם לא נגמר, הוא נתן לי מפה של הסנטרל פארק. אמרתי, "ו...?" והוא אמר, "ומה?" אמרתי, "מה הרמזים?" הוא אמר, "מי אמר שחייבים להיות רמזים?" "תמיד יש רמזים." "זה, כשלעצמו, לא מעיד על כלום." "אפילו לא רמז אחד?" הוא אמר, "אלא אם כן אף רמז זה רמז." "אף רמז זה רמז?" הוא משך בכתפיו כאילו לא היה לו מושג על מה אני מדבר. אהבתי את זה.

ביליתי את היום בפארק וחיפשתי משהו שאולי יגלה לי משהו, אבל הבעיה היתה שלא ידעתי מה אני מחפש. הלכתי לאנשים ושאלתי אותם אם הם יודעים משהו שאני אמור לדעת, כי לפעמים אבא תיכנן את הסיורים ככה שאני אצטרך לדבר עם אנשים. אבל כל מי שניגשתי אליו אמר כאילו, מה ל? חיפשתי רמזים סביב מאגר המים. קראתי כל מודעה על כל עמוד תאורה או עץ. בחנתי את התיאורים של החיות בגן החיות. אפילו גרמתי למעיפי עפיפונים לגלגל את העפיפונים שלהם בחזרה כדי לבדוק אותם, למרות שידעתי שזה לא סביר. אבל אבא היה יכול להיות ערמומי עד כדי כך. לא היה כלום, לרוע המזל, אלא אם כן כלום היה רמז. האם כלום היה רמז?

באותו ערב הזמנו ארוחת ערב מ"ג'נרל טסוֹ'ס גלוטֶן" ושמתי לב שאבא משתמש במזלג, למרות שהוא השתמש במקלות בצורה מושלמת. "חכה רגע!" אמרתי ונעמדתי. הצבעתי על המזלג שלו. "האם המזלג הוא רמז?" הוא משך בכתפיו, והבנתי שזה רמז גדול. חשבתי: מזלג, מזלג. רצתי למעבדה שלי והוצאתי את גלאי המתכות מהקופסה בארון. בגלל שאסור לי להיות בפארק לבד בלילה, סבתא הלכה איתי. התחלתי בכניסה של רחוב שמונים ושש והלכתי בקווים מדויקים בצורה קיצונית, כמו הבחורים המקסיקנים שמכסחים את הדשא, כדי לא לפספס שום דבר. ידעתי שהחרקים מרעישים כי היה קיץ, אבל לא שמעתי אותם כי האוזניות כיסו לי את האוזניים. זה היה רק אני והמתכת שמתחת לאדמה.

בכל פעם שהצפצופים היו קרובים, אמרתי לסבתא להאיר בפנס על הנקודה. אחר כך שמתי את הכפפות הלבנות שלי, הוצאתי את האת מהתיק וחפרתי בעדינות קיצונית. כשראיתי משהו, השתמשתי במברשת לסלק את הלכלוך, כמו ארכיאולוג אמיתי. למרות שסרקתי רק חלק קטן מהפארק באותו לילה, מצאתי מטבע של רבע דולר, וכמה מהדקים, ומה שנראה כמו שרשרת של מנורה שמושכים כדי להדליק את האור, ומגנט למקרר של סושי, שזה משהו שאני מכיר, לצערי. הכנסתי את כל הממצאים לתיק וסימנתי במפה איפה מצאתי אותם.

כשהגעתי הביתה, בחנתי את הממצאים במיקרוסקופ שבמעבדה שלי בזה אחר זה: כפית עקומה, כמה ברגים, זוג מספריים חלודים, מכונית צעצוע, עט, מחזיק מפתחות, משקפיים שבורים של מישהו עם ראייה גרועה שזה לא ייאמן...

הבאתי אותם לאבא, שקרא את ה"ניו יורק טיימס" ליד השולחן במטבח וסימן את הטעויות בעט אדום. "הנה מה שמצאתי," אמרתי ודחפתי את החתלתול שלי מהשולחן עם מגש הממצאים. אבא הביט בו והינהן. שאלתי, "נו?" הוא משך בכתפיו כאילו לא היה לו מושג על מה אני מדבר, וחזר לקרוא. "אתה לא יכול אפילו להגיד לי אם אני בכיוון הנכון?" באקמינסטֶר גירגר, ואבא שוב משך בכתפיו. "אבל אם לא תגיד לי כלום, איך אני אוכל אי-פעם להיות צודק?" הוא הקיף משהו בכתבה ואמר, "דרך אחרת להסתכל על זה היא איך תוכל אי-פעם לטעות?"

הוא קם לשתות מים, ואני בחנתי את מה שהוא הקיף בדף, כי הוא היה ערמומי עד כדי כך. זאת היתה כתבה על הבחורה שנעלמה, וכולם חשבו שחבר הקונגרס שתקע אותה עשה את זה. אחרי כמה חודשים מצאו את הגופה שלה ברוק קריק פארק, שנמצא בוושינגטון די-סי, אבל עד אז הכול השתנה, ולאף אחד לא היה אכפת, חוץ מההורים שלה.

בהודעה שהוקראה בפני מאות עיתונאים שנאספו במרכז התקשורת המאולתר מאחורי בית המשפחה, אביה של לוי שב והביע את ביטחונו במציאת בתו. "לא נפסיק לחפש עד שתהיה לנו סיבה מוצדקת להפסיק לחפש, כלומר, שובה של צ'נדרה." במהלך השאלות והתשובות שאחרי ההודעה שאל כתב מ"אל פאיס" את מר לוי אם באומרו "שובה" הוא מתכוון ל"שובה בשלום". מר לוי, חנוק מהתרגשות, לא הצליח לענות, ועורך דינו נטל את המיקרופון. "אנחנו ממשיכים לקוות ולהתפלל לשלומה של צ'נדרה, ונעשה כל שביכולתנו

זאת לא היתה טעות! זה היה מסר אלי!
חזרתי לפארק בכל לילה בשלושת הלילות הבאים. מצאתי סיכה לשיער, וערמה של מטבעות, ונעץ, ומתלה, וסוללה תשעה וולט, ואולר שווייצרי, ומסגרת קטנטנה לתמונה, ודסקית של כלב בשם טורבו, ונייר כסף, וטבעת, וסכין גילוח, ושעון כיס ישן בצורה קיצונית שנעצר ב-5:37, למרות שלא ידעתי אם זה היה בבוקר או בערב. אבל עדיין לא הצלחתי להבין למה הוא התכוון. ככל שמצאתי יותר, הבנתי פחות.

פרשתי את המפה על השולחן בפינת האוכל ושמתי על הפינות פחיות של מיץ עגבניות. הנקודות של המקומות שבהם מצאתי דברים נראו כמו כוכבים בשמים. חיברתי אותן כמו אסטרולוג, וכשצימצמתי את העיניים כמו סיני, זה נראה קצת כמו המילה "שברירי". שברירי. מה זה שברירי? האם הסנטרל פארק שברירי? האם הטבע שברירי? האם הדברים שמצאתי שבריריים? נעץ הוא לא שברירי. האם כפית עקומה היא שברירית? מחקתי וחיברתי את הנקודות אחרת, וזה נהיה "דלת". שברירי? דלת? אז חשבתי על porte, שזה דלת בצרפתית, כמובן. מחקתי וחיברתי את הנקודות כך שייראו כמו "porte". היתה לי הארה שאני יכול לחבר את הנקודות שייראו כמו "סייבורג", ו"פלטפוס", ו"ציצים", ואפילו "אוסקר", אם העיניים שלי יהיו סיניות בצורה קיצונית. יכולתי לחבר אותן כך שייראו כמעט כמו כל דבר שרציתי, מה שאמר שאני לא מתקרב לשום דבר. ועכשיו אני לעולם לא אדע מה הייתי אמור למצוא. וזאת סיבה נוספת שבגללה אני לא מצליח להירדם.

בכל אופן.
אסור לי לראות טלוויזיה, למרות שמותר לי לשאול סרטים תיעודיים שמאשרים לי, ומותר לי לקרוא מה שאני רוצה. הספר שאני הכי אוהב הוא "קיצור תולדות הזמן", למרות שלא ממש גמרתי אותו, כי המתמטיקה קשה שזה לא ייאמן ואמא לא טובה בלעזור לי. אחד החלקים שאני הכי אוהב הוא ההתחלה של הפרק הראשון, כשסטיבן הוקינג מספר על המדען המפורסם שנתן הרצאה על איך כדור הארץ מסתובב סביב השמש, והשמש מסתובבת סביב מערכת השמש, או משהו כזה. ואז אישה בקצה החדר הרימה את היד ואמרה, "מה שאמרת לנו זה שטויות. העולם הוא באמת צלחת שטוחה שמונחת על גב של צב ענקי." אז המדען שאל אותה על מה עומד הצב. והיא אמרה, "יש צבים כל הדרך למטה!"

אני מת על הסיפור הזה, כי הוא מראה איזה בורים אנשים יכולים להיות. וגם בגלל שאני אוהב צבים.

כמה שבועות אחרי היום הכי גרוע התחלתי לכתוב המון מכתבים. אני לא יודע למה, אבל זה היה אחד הדברים היחידים שהפך את המגפיים שלי לקצת פחות כבדים. אחד הדברים המוזרים הוא שבמקום להשתמש בבולים רגילים השתמשתי בבולים מהאוסף שלי, כולל נדירים, וזה גרם לי לתהות לפעמים אם מה שבאמת עשיתי היה לנסות להיפטר מדברים. המכתב הראשון שכתבתי היה לסטיבן הוקינג. השתמשתי בבול של אלכסנדר גרהם בל.

סטיבן הוקינג היקר,
     האם אפשר בבקשה להיות בן החסות שלך?

             תודה,
             אוסקר שֶׁל

חשבתי שהוא לא יענה, כי הוא אדם כל כך מדהים ואני כל כך רגיל. אבל אז יום אחד חזרתי הביתה מבית ספר, וסטן נתן לי מעטפה ואמר, "יש לך דואר!" בקול האוטומטי שלימדתי אותו. רצתי את ה-105 מדרגות אל הדירה שלנו, רצתי למעבדה שלי, ונכנסתי לארון שלי, והדלקתי את הפנס, ופתחתי אותו. המכתב בפנים היה מודפס, כמובן, כי סטיבן הוקינג לא יכול להשתמש בידיים שלו, כי יש לו טרשת אָמיוֹטרוֹפית צדית, שזה משהו שאני מכיר, לצערי.

תודה על מכתבך. בשל הכמות הגדולה של מכתבים שאני מקבל, איני יכול לענות באופן אישי לכל אחד ואחד. עם זאת דע לך שאני קורא ושומר את כל המכתבים, בתקווה שיום אחד אוכל לענות על כל אחד מהם כראוי. עד אותו היום,

             בכבוד רב,
             סטיבן הוקינג

התקשרתי לנייד של אמא. "אוסקר?" "הרמת לפני שזה צילצל." "הכול בסדר?" "אני צריך מכונת למינציה." "למינציה?" "יש לי משהו נפלא שזה לא ייאמן, ואני רוצה לשמר אותו."

אבא תמיד השכיב אותי לישון, והוא היה מספר את הסיפורים הכי מעולים, והיינו קוראים את ה"ניו יורק טיימס" יחד, ולפעמים הוא היה שורק את "אני ארי הים" של הביטלס, כי זה היה השיר שהוא הכי אהב, למרות שהוא לא הצליח להסביר את המשמעות שלו, וזה תיסכל אותי. מה שהיה כל כך מעולה זה שהוא היה מוצא טעויות בכל כתבה שקרא. לפעמים אלה היו טעויות דקדוק, לפעמים טעויות של גיאוגרפיה ועובדות, ולפעמים הכתבה פשוט לא סיפרה את הסיפור המלא. אהבתי את זה שהיה לי אבא חכם יותר מה"ניו יורק טיימס", ואהבתי איך שהלחי שלי הרגישה את השיער על החזה שלו דרך הטישרט, ואיך הוא תמיד הריח מגילוח, גם בסוף היום. להיות איתו השקיט את המוח שלי. לא הייתי צריך להמציא כלום.

כשאבא השכיב אותי לישון בלילה ההוא, הלילה שלפני היום הכי גרוע, שאלתי אם העולם הוא צלחת גדולה שמונחת על גב של צב ענקי. "סליחה?" "פשוט, למה כדור הארץ נשאר במקום ולא נופל דרך היקום?" "האם זה אוסקר שאני משכיב לישון? האם חייזר גנב את המוח שלו לצורך ניסויים?" אמרתי, "אנחנו לא מאמינים בחייזרים." הוא אמר, "כדור הארץ כן נופל דרך היקום. אתה יודע את זה, חבר. הוא כל הזמן נופל לכיוון השמש. זה המסלול של כדור הארץ." אז אמרתי, "ברור, אבל למה יש כוח כבידה?" הוא אמר, "מה זאת אומרת למה יש כוח כבידה?" "מה הסיבה?" "מי אמר שצריכה להיות סיבה?" "אף אחד לא אמר, בדיוק."

"השאלה שלי היתה רטורית." "מה זאת אומרת?" "זאת אומרת שלא שאלתי אותה כדי לקבל תשובה, אלא כדי להוכיח טענה." "איזה טענה?" "שלא חייבת להיות סיבה." "אבל אם אין סיבה, אז למה היקום קיים בכלל?" "בגלל תנאים שמאפשרים את קיומו." "אז למה אני הבן שלך?" "כי אמא ואני עשינו אהבה, ואחד הזרעים שלי הפרה את אחת הביציות שלה." "סלח לי בזמן שאני מעלה גירה." "אל תתנהג כמו מישהו בגילך." "טוב, מה שאני לא קולט זה למה אנחנו קיימים? אני לא מתכוון איך, אלא למה." "אנחנו קיימים כי אנחנו קיימים." "מה ל?" "אנחנו יכולים לדמיין כל מיני יקומים אחרים, אבל זה היקום שקרה."

הבנתי למה הוא התכוון, ולא חלקתי עליו, אבל גם לא הסכמתי איתו. רק בגלל שאתה אתיאיסט, זה לא אומר שלא היית שמח אם היו סיבות לדברים.

הדלקתי את הרדיו בגלים קצרים שלי, ובעזרתו של אבא הצלחתי לקלוט מישהו שדיבר יוונית, וזה היה נחמד. לא הבנו מה הוא אמר, אבל שכבנו שם, הבטנו במערכות הכוכבים הזוהרות בחושך על התקרה שלי, והקשבנו קצת. "סבא שלך דיבר יוונית," הוא אמר. "אתה מתכוון שהוא מדבר יוונית," אמרתי. "נכון. הוא רק לא מדבר אותה כאן." "אולי אותו אנחנו שומעים עכשיו." העמוד הראשון היה פרוש עלינו כמו שמיכה. היתה שם תמונה של שחקן טניס שוכב על הגב, שכנראה היה המנצח, אבל לא הצלחתי להחליט אם הוא שמח או עצוב.

"אבא?" "כן?" "אתה יכול לספר לי סיפור?" "בטח." "אחד טוב?" "בניגוד לכל המשעממים שאני מספר לך." "כן." נשכבתי קרוב אליו שזה לא ייאמן, כך שהאף שלי נדחף לבית השחי שלו. "ולא תפריע לי?" "אני אנסה." "כי זה מקשה עלי לספר סיפור." "וזה מעצבן." "וזה מעצבן."

הרגע לפני שהוא היה מתחיל היה הרגע החביב עלי.
"פעם פעם, לפני הרבה שנים, היה בניו יורק רובע שישי." "מה זה רובע?" "לזה אני קורא הפרעה." "אני יודע, אבל אני לא אבין כלום מהסיפור אם אני לא אדע מה זה רובע." "זה כמו שכונה. או אוסף של שכונות." "אז אם פעם היה רובע שישי, מה הם חמשת הרבעים האחרים?" "מנהטן כמובן, ברוקלין, קווינס, סטייטן איילנד והברונקס." "הייתי פעם באחד הרבעים האלה?" "הנה זה בא." "אני רק רוצה לדעת." "הלכנו לגן החיות של הברונקס פעם, לפני כמה שנים. זוכר?" "לא." "והיינו בברוקלין וראינו את הוורדים בגן הבוטני." "הייתי בקווינס?" "אני לא חושב." "הייתי בסטייטן איילנד?" "לא." "ובאמת היה פעם רובע שישי?" "אני מנסה לספר לך." "גמרתי עם ההפרעות, מבטיח."

כשהסיפור נגמר הדלקנו שוב את הרדיו ומצאנו מישהו שדיבר צרפתית. זה היה נחמד במיוחד, כי זה הזכיר לי את החופשה שבדיוק חזרנו ממנה, שהלוואי שלא היתה נגמרת לעולם. אחרי זמן קצר אבא שאל אותי אם אני ער. אמרתי שלא, כי ידעתי שהוא לא אוהב ללכת לפני שאני נרדם, ולא רציתי שהוא יהיה עייף בעבודה בבוקר. הוא נישק לי את המצח ואמר לילה טוב, ואז הוא עמד בדלת.

"אבא?" "כן?" "כלום."
הפעם הבאה ששמעתי את הקול שלו היתה כשחזרתי הביתה מבית ספר למחרת. שיחררו אותנו מוקדם בגלל מה שקרה. לא הייתי מודאג אפילו קצת, כי גם אמא וגם אבא עבדו במרכז העיר, וסבתא לא עבדה, כמובן, אז כל מי שאהבתי היה בטוח.

אני יודע שנכנסתי הביתה ב-10:18, כי אני מסתכל הרבה בשעון שלי. הדירה היתה כל כך ריקה וכל כך שקטה. כשהלכתי למטבח, המצאתי מנוף שיותקן על דלת הכניסה, שיפעיל גלגל שיניים גדול שיסתובב כנגד שיני ברזל שיהיו תלויות מהתקרה, וזה ישמיע מוזיקה יפה, כמו "אני רוצה לספר לך" של הביטלס, והדירה תהיה תיבת נגינה אחת גדולה.

אחרי שליטפתי את באקמינסטר במשך כמה שניות כדי להראות לו שאני אוהב אותו, בדקתי את ההודעות בטלפון. עדיין לא היה לי נייד, וכשיצאנו מבית ספר, משחת שיניים אמר שהוא יתקשר להגיד לי אם לבוא לראות אותו עושה טריקים על הסקייטבורד בפארק, או שנלך להסתכל על מגזינים של "פלייבוי" בחנות עם המעברים שאף אחד לא יכול לראות על מה אתה מסתכל, מה שלא כל כך התחשק לי לעשות, אבל בכל זאת.

הודעה מספר אחת. יום שלישי, 8:52. יש מישהו בבית? הלו? זה אבא. אם אתם שם, תרימו. כרגע ניסיתי במשרד, אבל אף אחד לא הרים. תשמעו, קרה משהו. אני בסדר. אומרים לנו להישאר במקום ולחכות לכבאים. אני בטוח שזה בסדר. אני אתקשר שוב כשיהיה לי יותר ברור מה קורה. רק רציתי שתדעו שאני בסדר, ושלא תדאגו. נדבר עוד מעט.

היו עוד ארבע הודעות ממנו: אחת ב-9:12, אחת ב-9:31, אחת ב-9:46 ואחת ב-10:04. הקשבתי לכולן, והקשבתי להן שוב, ולפני שהספקתי לחשוב מה לעשות, או אפילו מה לחשוב או להרגיש, הטלפון התחיל לצלצל.
השעה היתה 10:22:27.
הסתכלתי על השיחה המזוהה וראיתי שזה הוא.
למה אני לא איפה שאתה 21/5/63

לילדי שטרם נולד: לא תמיד הייתי שתקן, הייתי מדבר ומדבר ומדבר ומדבר, לא סתמתי את הפה, השתיקה השתלטה עלי כמו סרטן, זו היתה אחת הארוחות הראשונות שלי באמריקה, ניסיתי להגיד למלצר, "הדרך שבה הושטת לי את הסכין כרגע מזכירה לי את " אבל לא הצלחתי להשלים את המשפט, השם שלה לא עלה, ניסיתי שוב, הוא לא בא, היא היתה כלואה בתוכי, כמה מוזר, חשבתי, כמה מתסכל, כמה פתטי, כמה עצוב, הוצאתי עט מהכיס שלי וכתבתי "אנה" על המפית, זה קרה שוב יומיים אחר כך, ואז שוב למחרת, היא היתה הדבר היחיד שרציתי לדבר עליו, זה המשיך לקרות, כשלא היה לי עט כתבתי "אנה" באוויר הפוך ומימין לשמאל כדי שהאדם שדיברתי איתו יראה, ובטלפון חייגתי את המספרים 3,4 ,2 כדי שבצד השני ישמעו את מה שלא יכולתי להגיד.

"לאן" היתה המילה הבאה שאיבדתי, כנראה מפני שהיא היתה קרובה כל כך לשם שלה, איזו מילה קלה לביטוי, איזו מילה משמעותית לאבד, נאלצתי להגיד "להיכן", וזה נשמע מגוחך, אבל מה לעשות, "להיכן אתה הולך," אף אחד לא היה בוחר להיות ככה. "רוצה" היתה מילה שאיבדתי מוקדם, וזה לא אומר שהפסקתי לרצות דברים רציתי דברים יותר פשוט לא יכולתי עוד לבטא את הרצון, אז במקום זה אמרתי "משתוקק", "אני משתוקק לשתי לחמניות," הייתי אומר לאופה, אבל זה לא היה בדיוק נכון, המשמעות של המחשבות שלי התחילה להתרחק ממני, כמו עלים שנופלים מעץ אל הנהר, אני הייתי העץ, העולם היה הנהר. את "בוא" איבדתי אחר צהריים אחד עם הכלב בפארק, את "יפה" כשהספר הפנה אותי אל המראה, את שם העצם "בושה" ואת כל ההטיות של "להתבייש" איבדתי באותו רגע; זה היה מביש. איבדתי את "לסחוב", איבדתי דברים שסחבתי "יומן", "עיפרון", "עודף", "ארנק" איבדתי אפילו את "לאבד".

כעבור זמן מה נשארו לי רק חופן מילים, אם מישהו היה עושה בשבילי משהו נחמד, הייתי אומר לו, "הדבר שבא לפני 'בבקשה'," אם הייתי רעב, הייתי מצביע על הבטן שלי ואומר, "אני ההפך ממלא," איבדתי את "כן", אבל עדיין היתה לי "לא", אז אם מישהו שאל אותי, "האם אתה תומס?" הייתי עונה, "לא לא," אבל אז איבדתי את "לא", הלכתי למכון קעקועים וקיעקעתי כן בכף ידי השמאלית ולא בכף ידי הימנית, מה אני אגיד לך, זה לא עשה את החיים נפלאים, זה עשה אותם אפשריים, כשאני מחכך את ידי זו בזו באמצע החורף אני מחמם את עצמי בעזרת החיכוך של כן ולא, כשאני מוחא כפיים אני מביע את הערכתי באמצעות האיחוד והפירוד של כן ולא, אני מסמן "ספר" בכך שאני פותח ומצמיד את כפות ידי, כל ספר, בשבילי, הוא האיזון בין כן ולא, אפילו זה, האחרון שלי, במיוחד זה. האם זה שובר את לבי, כמובן, בכל רגע של כל יום, ליותר חתיכות ממה שהוא עשוי, מעולם לא החשבתי את עצמי לשקט, שלא לדבר על שתקן, מעולם לא חשבתי על דברים בכלל, הכול השתנה, המרחק שנוצר ביני ובין השמחה שלי לא היה העולם, הוא לא היה הפצצות והבניינים הבוערים, זה היה אני, המחשבות שלי, הסרטן של לא להניח לדברים, האם הבורות היא שמחה, אני לא יודע, אבל כל כך מכאיב לחשוב, ותגיד לי, מה זה עזר לי לחשוב, לאיזה מקום טוב המחשבות הביאו אותי? אני חושב וחושב וחושב, חשבתי כל הדרך מחוץ לשמחה מיליון פעם, ואף לא פעם אחת לתוכה. "אני" היתה המילה האחרונה שהצלחתי להגיד בקול, וזה היה נורא, אבל זה מה שהיה, הייתי מסתובב בשכונה ואומר, "אני אני אני אני."

"רוצה כוס קפה, תומס?" "אני." "אולי משהו מתוק?" "אני." "מה אתה אומר על מזג האוויר?" "אני." "אתה נראה עצוב. משהו לא בסדר?" רציתי להגיד, "כמובן," רציתי להגיד, "משהו כן בסדר?" רציתי למשוך את החוט, לפרום את צעיף השתיקה שלי ולהתחיל מההתחלה, אבל במקום זה אמרתי, "אני." אני יודע שאני לא היחיד שחולה בזה, אתה שומע את הזקנים ברחוב, ויש ביניהם כאלה שנאנחים, "איי איי איי," אבל אחרים נאחזים במילתם האחרונה, "אני," הם אומרים, "איי" כי הם מיואשים, זאת לא תלונה זאת תפילה, ואז איבדתי את "אני" ושתיקתי היתה מוחלטת. התחלתי להסתובב עם מחברות ריקות כמו זאת, ולמלא אותן בכל הדברים שלא יכולתי להגיד, ככה זה התחיל, אם רציתי שתי לחמניות מהאופה, כתבתי "אני רוצה שתי לחמניות" על הדף הריק והראיתי לו, ואם הייתי צריך עזרה ממישהו, כתבתי "הצילו", ואם משהו גרם לי לרצות לצחוק, כתבתי "חה חה חה!" ובמקום לשיר במקלחת כתבתי את המילים לשירים שאני הכי אוהב, הדיו היתה הופכת את המים לכחולים או אדומים או ירוקים, והמוזיקה היתה זורמת לרגלי, בסופו של כל יום לקחתי את הספר איתי למיטה וקראתי את עמודי חיי:

אני רוצה שתי לחמניות





ואני לא אתנגד למשהו מתוק





אני מצטער, אין לי כסף קטן יותר





תתחילו להפיץ את החדשות...





כרגיל, בבקשה





תודה, אבל אני עומד להתפוצץ





אני לא בטוח, אבל כבר מאוחר





הצילו





חה חה חה!

זה לא היה חריג שנגמרו לי הדפים הריקים לפני סוף היום, אז אם הייתי צריך להגיד משהו למישהו ברחוב או במאפייה או בתחנת האוטובוס, מה שעשיתי היה לדפדף אחורה ביומן ולמצוא את הדף הכי מתאים למחזרe, אם מישהו שאל אותי "איך אתה מרגיש?", התגובה הכי טובה שלי היתה להצביע על "כרגיל, בבקשה", או "ואני לא אתנגד למשהו מתוק", כשהחבר היחיד שלי, מר ריכטר, הציע, "למה שלא תחזור לפסל? מה כבר יכול לקרות?" דיפדפתי אל אמצע היומן: "אני לא בטוח, אבל כבר מאוחר." מילאתי מאות יומנים, אלפים, הם מילאו את הדירה, השתמשתי בהם כמעצורי דלת וכמשקולות נייר, ערמתי אותם זה על זה כשניסיתי להגיע למשהו גבוה, החלקתי אותם מתחת לרגליים של שולחנות לא יציבים, השתמשתי בהם כחצובות וכתחתיות לכוסות, כדי לרפד את כלוב הציפורים ולקטול זבובים שמהם ביקשתי מחילה, מעולם לא חשבתי שהיומנים שלי מיוחדים, רק הכרחיים, הייתי תולש דף "אני מצטער, אין לי כסף קטן יותר" כדי לנגב איזה לכלוך, או מרוקן יום שלם כדי לארוז נורות חירום, אני זוכר שביליתי אחר צהריים עם מר ריכטר בגן החיות של הסנטרל פארק, הלכתי לשם עם הרבה אוכל בשביל החיות, רק מי שלא היה חיה מעודו יציית לשלט שאומר לא להאכיל אותן, מר ריכטר סיפר בדיחה, זרקתי המבורגר לאריות, הוא הרעיד את הכלובים בצחוק שלו, החיות הלכו לפינות, צחקנו וצחקנו, ביחד ולחוד, בקול רם ובשקט, נהנים זה מזה ומעצמנו בדרכים הכנות והטובות ביותר, היינו נחושים להתעלם מכל מה שדרש התעלמות, לבנות עולם חדש משום דבר אם שום דבר בעולמנו לא שרד, זה היה אחד הימים הטובים בחיי, יום שבמהלכו חייתי את חיי ולא חשבתי על חיי בכלל. בהמשך השנה, כששלג החל להסתיר את מדרגות הכניסה, כשבוקר הפך לערב בזמן שישבתי על הספה, קבור תחת כל מה שאיבדתי, הדלקתי אש באח והשתמשתי בצחוק שלי כחומר בערה: "חה חה חה!" "חה חה חה!" "חה חה חה!" "חה חה חה!" כבר נגמרו לי המילים כשפגשתי את אמא שלך, אולי זה מה שהפך את הנישואים שלנו לאפשריים, היא מעולם לא היתה צריכה להכיר אותי. הכרנו במאפייה הקולומביאנית בברודוויי, שנינו הגענו לניו יורק בודדים, שבורים ומבולבלים, ישבתי בפינה ועירבבתי חלב בקפה, סביב סביב, כמו מערכת שמש קטנה, המקום היה חצי ריק אבל היא התיישבה לידי, "איבדת הכול," היא אמרה, כאילו חלקנו סוד, "אני רואה." אם הייתי מישהו אחר בעולם אחר הייתי עושה משהו אחר, אבל הייתי עצמי, והעולם היה העולם, אז שתקתי, "זה בסדר," היא לחשה, הפה שלה היה קרוב לאוזני, "גם אני. בטח רואים את זה מקצה החדר. זה לא כמו להיות איטלקי. אנחנו בולטים כמו בהונות פצועות. תראה איך הם נראים. אולי הם לא יודעים שאיבדנו הכול, אבל הם יודעים שמשהו מקולקל." היא היתה העץ וגם הנהר שזורם ומתרחק מהעץ, [...]

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

קרוב להפליא ורועש להחריד - ג'ונתן ספרן פויר
Extremely Loud and Incredibly Close - Jonathan Safran Foer