Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במרץ 2007       חזור

סיפור בלשי, השליח
מאת: אימרה קרטס
Detektivtortenet, A nyomkeres O - Imre Kertes

ההוצאה:

כנרת מחברות לספרות

הגיהינום אינו קיים. אני יודע זאת בוודאות כי חייתי שם." אימרה קרטס על סיפור בלשי

האבסורד שבמלחמה, האכזריות הלא תיאמן של הכיבוש - הסופר הדגול אימרה קרטס, חתן פרס נובל לספרות 2002, ידע את כל אלה פעמיים. על שהותו באושוויץ כתב, בין השאר, את יצירות המופת ללא גורל ופיאסקו. אבל אחרי זוועות הכיבוש הנאצי ידעה הונגריה גם את אימת המשטר הסובייטי. בתקופה זו עוסק הספר סיפור בלשי.

סיפור בלשי, משל אימתני על הקיום במשטר טוטליטרי, ראה אור במחתרת ב-1977 ומוגש כאן לראשונה בתרגום עברי. קרטס מעביר בעורמה את העלילה למדינה ללא שם בדרום אמריקה, תכסיס ספרותי ההופך את הספר לעל-זמני.

סיפור בלשי, השליח
שתפו אותי

האנטי-גיבור הנחשף בו, אנטוניו מארטנס, הוא פקיד ממושמע של משטר העינויים הקיים, גם אם הוא יודע שבמוקדם או במאוחר גורלו עתיד להתהפך. לקובץ זה מצורפת נובלה נוספת, השליח, ובה אדם יוצא בלוויית אשתו למסע בעקבות אירוע מהעבר שאינו נותן לו מנוח.

לספר סיפור בלשי צורפה הנובלה "השליח", ובה אדם יוצא בלווית אשתו למסע בעקבות אירוע מהעבר שאינו נותן לו מנוח.

אימרה קרטס נולד בבודפשט ב-1929 והיה בן 14 כאשר נשלח לאושוויץ. כעבור זמן הועבר למחנה בוכנוואלד ושוחרר ממנו ב-1945. לאחר סיום המלחמה החל לעבוד כעיתונאי, אך ב-1951 פוטר בעקבות סירובו להיכנע לתכתיבי הכובש הסובייטי. עד לראשית שנות התשעים, שבהן נודעה תהילתו כסופר גם מחוץ להונגריה, הוא התפרנס בעיקר מתרגום מגרמנית. ב-2002 הוענק לו פרס נובל לספרות על מכלול יצירתו.

"אירועי המציאות, שהם נושא יצירתו הספרותית של אימרה קרטס ומשמשים לה רקע, נבצרים מהבנתו ומיכולת תיאורו של כל מי שלא חווה אותם על בשרו. הרוע החייתי והשיטתי של הנאציזם והאיוולת הביורוקרטית והמיזנתרופית של המדינה הסוציאליסטית החד-מפלגתית נתפסים אך בקושי על ידי מוחות שעוצבו בחברות מתורבתות: והם גם אינם ניתנים לעיצוב בדרכים אחרות מלבד כפרדוקסים ואבסורדים מטורפים."

מנימוקי חבר השופטים שהעניקו לקרטס את פרס נובל לספרות.

ספרים נוספים שלל קרטס אשר תוגמו לעברית: ללא גורל (עם עובד 1994), קדיש לילד שלא נולד {המעורר, 2002), פיאסקו (מחברות לספרות 2005).

סיפור בלשי (והשליח) מאת אימרה קרטס בהוצאת מחברות לספרות,
מהונגרית: מרדכי ברקאי, עיצוב עטיפה: עדה ורדי, 156 עמודים.

פרק ראשון, סיפור בלשי | אימרה קרטס
את כתב היד שאני מפרסם בזה הפקיד בידי מַרשי אנטוניו ר' מארטנס. מי הוא, ייוודע להלן ממנו עצמו. כהקדמה אציין רק זאת, שבהתחשב ברמת משכלו הוא מגלה כישרון כתיבה מפתיע, כמו, לפי ניסיוני, כל מי שפעם בחייו גמר אומר להישיר מבט אל גורלו.

התמניתי מטעם בית המשפט לשמש סנגורו. תוך כדי ההליך הפלילי לא ניסה מארטנס להכחיש או לייפות את חלקו בשורת מעשי הרצח. הוא לא הפגין אף אחד משני דפוסי ההתנהגות שהספקתי להכיר בניסיוני המקצועי: הכחשה עיקשת הן באשר לראיות החומריות והן באשר לאחריות האישית - לא הבעת חרטה בכיינית, שהמניע האמיתי לה הוא אדישות ברוטלית, ולא רחמים עצמיים.

בלי עכבות, מרצונו החופשי, דיבר מארטנס לפרוטוקול בשוויון נפש חסר רגש כאילו דיווח על מעשיו של אדם אחר, לא שלו; של מארטנס אחר שאינו זהה לו עוד, אם כי מוכן לקבל ללא הסתייגות את האחריות למעשיו. עד הסוף נשאר ציניקן בעיני.

יום אחד פנה אלי במשאלה מפתיעה: שאסדיר לו היתר לכתוב בתאו.
"על מה אתה רוצה לכתוב?" שאלתי.
"על זה שהבנתי את ההיגיון," ענה.
"עכשיו?" הופתעתי. "תוך כדי עשיית הדברים לא הבנת?"
"לא," ענה. "תוך כדי עשייה - לא. פעם הבנתי. עכשיו שוב הבנתי. תוך כדי עשייה שוכחים. אבל," הניף ידו בביטול, "את זה הרי לא תבינו."

הבנתי יותר משהעלה על דעתו. בסך הכול התפלאתי. לא הבאתי בחשבון שלאחר ויתורו, כמו בורג עלוב במנגנון, על כל כושר השיפוט והראייה של ישותו הריבונית - תשוב ותתעורר במארטנס אותה הישות ותתבע את זכויותיה. שירצה להתבטא ולשוות משמעות לגורלו. מדובר במקרה הנדיר ביותר בניסיוני המקצועי. ולדעתי זכותו של כל אדם לעשות זאת, ולעשות זאת על פי דרכו. גם של מארטנס. הסדרתי לו אפוא את מה שביקש.

אל תתפלאו על דרך התבטאותו של מארטנס. בעיניו דמה העולם להתגשמות של מותחן זול, מקום שבו מתרחשים כל הדברים בדרמטוּרגיה - או, אם תרצו, בכוריאוגרפיה - היחידה של סיפורי הזוועה ובחוקיות המפוקפקת שלהם. והבה אוסיף - הפעם לא כדי ללמד זכות על מרשי, אלא רק למען האמת - את סיפור האימים הזה לא כתב מארטנס עצמו, אלא המציאות.

לבסוף נתן מארטנס בידי את כתב היד. הנוסח שלהלן מהימן הוא. אני עצמי לא התערבתי בו כלל, אלא בתיקונים קלים שהתחייבו מליקויים שבסגנון. את מה שהיה לו לומר, השארתי ללא שינוי. הנה:

רצוני לספר סיפור. סיפור פשוט. אפשר להגדירו גם מרתיח דם. אבל אין זה משנה את פשטותו. אם כן, אני רוצה לספר סיפור פשוט ומרתיח דם.

שמי מארטנס. אותו אנטוניו רוחאס מארטנס, העומד עתה לדין בפני שופטי המשטר החדש: שופטי העם, כפי שהם אוהבים לכנות את עצמם. בימים אלה אפשר לקרוא עלי רבות: עיתוני התפוצה הצעקניים דואגים לפרסם את שמי בכל אמריקה הלטינית ואולי גם באירופה הרחוקה. אני חייב למהר. זמני בוודאי דחוק. מדובר בתיק סאלינאס, פדריקו ואֶנריקה סאלינאס, האב, בעל רשת חנויות הכולבו הפרושה על פני כל ארצנו, הוא ובנו. מותו עורר בזמנו הפתעה רבה, אף כי בעת ההיא כבר לא בנקל הופתעו אנשים. אבל על סאלינאס לא היה איש מאמין שבגד ונתן את שמו להתקוממות. לאחר מעשה הצטער גם הקולונל שפירסמנו הודעה על הוצאתו להורג. ללא ספק חולל הדבר זעזוע מוסרי עמוק, עמוק מדי וללא צורך. אבל מנגד, לולא פירסמנו את ההודעה, היינו ממיטים על עצמנו אשמת התנהלות חשאית ועיוות דין. כך או כך, בפרשה הזאת יכולנו רק לשגות. הקולונל צפה זאת מראש, ובינינו לבין עצמנו, גם אני. אבל במה יכלה להשפיע על מהלך הדברים ראיית הנולד של קצין בילוש?

כי בעת ההיא עוד הייתי טירון במנגנון. מן המשטרה הגעתי לשם. לא מהאגף הפוליטי - משם עברו האנשים מזמן - אלא מהפלילי. "שמע, מארטנס," אמר לי יום אחד הבוס, "לא בא לך לעבור?" שאלתי: "לאן?" כי ככלות הכול הייתי שוטר, לא קורא מחשבות. הוא הורה בסנטרו: "לשם," אמר, "למנגנון." לא אמרתי כן, לא אמרתי לא. בפלילי היה יכול אדם להתקיים, אבל הרוצחים, הפורצים והזונות שלהם כבר יצאו לי מהאף. רוחות חדשות נשבו עכשיו. שמעתי על מקרה או שניים של התקדמות מהירה. אמרו שאם אדם מתאמץ, נכון לו עתיד. "המנגנון מחפש אנשים," המשיך ואמר הבוס, "וחשבתי, על מי להמליץ? אתה, מארטנס, אדם מוכשר. שם תבלוט יותר מהר."

כן. זה, בערך, מה שחשבתי גם אני.
סיימתי את ההשתלמות. שטפו את מוחי. לא במידה מספקת. רחוק מזה. נשארו שם דברים רבים, רבים יותר ממה שהיו נחוצים לי, אבל מיהרו. הכול היה דחוף מאוד באותם הימים. היה צורך להשליט סדר, לזרז את הגיבוש, להציל את המולדת - ודומה היה שכל זה מוטל עלינו. "את זה תלמד תוך כדי ניסיון מעשי," היו אומרים אם חטף מישהו כאב ראש. יימח שמי אם למדתי משהו אבל העבודה עניינה אותי ויותר ממנה המשכורת.

הגעתי לצוות של דיאז (אותו דיאז שמצוד חסר סיכוי נערך אחריו עכשיו). שלושה היינו: דיאז הקודקוד (שאותו, אני מבטיחכם, לעולם לא ימצאו), רודריגז (שכבר נידון למוות - רק פעם אחת, לדאבוני, אף על פי שמאה מיתות מגיעות למנוול הזה) ואני, הטירון. וכמובן סגל עזר, כסף, סמכות רחבה וטכניקה בלתי מוגבלת, ששוטר פשוט לא העז אפילו לקרוא עליה, שלא יזדהה עמה יתר על המידה.

וכעבור זמן קצר נחתה פרשת סאלינאס, מוקדם מאוד, מוקדם מדי, לעזאזל, ממש בתקופת כאבי הראש העזים ביותר שהיו לי. אבל נחתה, ולא יכולתי לעשות דבר; לא יכולתי עוד להשתחרר ממנה. לכן אני חייב לספר, להשאיר איזו עדות אחרי, לפני שאלך... לפני שישַלחו אותי. אבל זה מעסיק אותי עכשיו פחות מכול. תמיד הייתי מוכן לזה. המקצוע שלנו כרוך בסיכונים. אם התחלת בו פעם, "הדרך חזרה מובילה רק קדימה," נהג להגיד דיאז (כן, זה שהמצוד אחריו נידון לכישלון).

איך התחיל הכול? ומתי? רק עכשיו, עם השלטת סדר בזיכרונותי, אני מרגיש כמה קשה להעלות את זכר החודשים הראשונים של הניצחון, ולא רק בגלל הסאלינאסים. מכל מקום, יום התהילה כבר היה מאחורינו מזמן, הרחק מאחורינו. הכרזות שהתנוססו ברחובות נהיו עם הזמן רפויות וממורטטות, סיסמאות הניצחון נשטפו, הדגלים קמלו, הרמקולים חירחרו שירי לכת צרודים.

כן, כך ראיתי את התמונה כולה בבקרים, כשחציתי את העיר בדרכי ממקום מגורי אל הבניין הקלאסי של ההיכל, שמִפקדת המנגנון השתכנה בו. בערבים לא הייתי מבחין בדבר מכל זה. לא. בערבים הייתי מבחין רק בכאבי ראשי.

אי-נעימויות רבות פקדו אותנו באותה העת. ירח הדבש הגיע לקצו: האוכלוסייה התעצבנה. גם הקולונל. ונוסף על כך קלטנו ידיעה על הכנות להתנקשות. היה עלינו למנוע אותה, היינו חייבים למנוע אותה בכל מחיר. זאת דרשו מאיתנו המולדת והקולונל.

העצבנות הארורה הזאת והחיפזון הנלווה אליה היו הסיבה לכל מה שקרה. רודריגז החל להתפרע, ולדיאז - לדיאז שתמיד שמר על קור רוחו, שתמיד השרה רגיעה - לא נותרה עוד מילה נגדו. בעצם רק אז התחלתי לתפוס היכן אני ומה קיבלתי על עצמי. כפי שציינתי, הייתי טירון. עד אז רק הסתובבתי שם, הסתכלתי, בניסיון להתמצא ולהסתגל, כדי שאדע לבצע מה שצריך לבצע. אני שוטר ישר, תמיד הייתי כזה, התייחסתי ברצינות לעבודה. ידעתי, כמובן, שבמנגנון נהוג קנה מידה שונה, ועם זאת האמנתי שיש איזה קנה מידה. אבל לא היה. והחלו אצלי כאבי הראש.

ואל נא תחשבו שאני מחפש תירוצים. בשבילי כבר באמת הכול היינו הך. אבל, פשוט, זאת האמת. בן אדם חושב שהוא רוכב בחוכמה על המאורעות. אחר כך כבר רק רוצה לדעת לאן, לכל השדים, הם מדהירים אותו.

בראש ובראשונה הטריד אותי רודריגז. אט-אט הוא הפך אצלי למאניה. רציתי להבהיר אותו לעצמי, להכיר אותו, להבין אותו... כן, אולי, כמו סאלינאס את בנו. באופן שונה, כמובן, אבל באותו להט חקרני. יום אחד אמרתי לו:

"שמע, רודריגז, למה אתה עושה את זה?"
"את מה?" שאל.
"פרצוף נאלח שכמוך," אמרתי לו בנחת, "מה זאת אומרת, את מה?"
"אה, את זה," אמר וגיחך.
"שמע," המשכתי בשלי, "אנחנו אוסרים, מפקיעים, מנחיתים, חוקרים - בסדר, זאת העבודה. אבל מדוע אתה שונא אותם?"

"כי הם יהודים!" הטיח בי. מרוב הפתעה כמעט בלעתי את הסיגריה שעישנתי. חשבתי שהתנפח לו הראש מהספר שהיה שקוע בקריאתו בלי הרף וגם עכשיו ראיתי אותו בידו. הייתם מאמינים שרודריגז מבין אנגלית? בוודאי הבין, כי הספר היה באנגלית, הוצאה אמריקנית - בוודאי סחורה מוברחת נבזית. מי יודע איך הגיע לידיו. אולי החרים אותו במהלך חיפוש שערך באיזו דירה. מתוך שמו הבולט של הספר קלטתי רק מילה אחת: "אושוויץ", אם כי זאת אינה מילה אנגלית אלא שמו של מקום. כמובן, שמעו עליו משהו: זה היה מזמן, במקום רחוק מכאן, איפה שהוא באירופה המחורבנת ועוד בחלקה המזרחי. ייקח אותי השד אם הבנתי מה זה נוגע לנו ואיך זה קשור לענייננו.

"בהמה שכמוך," אמרתי לו, "בכל המדינה הגדולה הזאת חיים כמה מאות, אולי אלף, יהודים!"

"מבחינתי זה היינו הך," אמר. "מי שרוצה דבר אחר, הוא יהודי. כי מדוע שירצה דבר אחר?" הסתכלתי בו המום. היה לו היגיון לרודריגז, אין מה להגיד. ואם התחיל פעם ללכת בדרך ההיגיון, אין עצירה. "למה?!" הטיח בפנַי בצעקה, "למה הם מתנגדים?!"

"מפני שהם יהודים," ניסיתי להרגיע אותו, כי ראיתי שלחץ הדם שלו מתחיל לעלות. היה לי די מכל זה. ועד כמה שמוזר הדבר - ככלות הכול הייתי שוטר, איש המנגנון - נבהלתי ממנו. עיניו רשפו ממש. היו לו עיני פנתר. רק שלא תראו בזה מחמאה. פשוט, היו לו עיניים צהובות עם אישונים מוארכים, כמו עיני החתולים המצחינים אוכלי הנבלות.

ניסיונותי להרגיעו היו לשווא.
"אבל למה הם מתנגדים?" התיז ולפת את החולצה מעל חזי. "הרי אנחנו רוצים את טובתם, רוצים לגרד אותם מתוך הזוהמה, רוצים שיהיה סדר אצלם, שנוכל להתגאות בהם!" כן, זה מה שאמר. "שנוכל להתגאות בהם." נשארתי בפה פעור. "ולמרות כל זה הם לא רוצים סדר," תלש את חולצתי, "ממשיכים להתנגד. למה?!... מה? למה?!"

עבורי היתה זו שאלה קשה. באמת: למה? לא ידעתי. גם עכשיו אינני יודע. ממש לא. ואם לומר את האמת, היא גם לא עניינה אותי. המניעים מעולם לא העסיקו אותי, הסתפקתי בידיעה שיש פושעים ויש רודפי פושעים, ובמה שנוגע לי, אני שייך לאחרונים. באגף הפלילי זה מספיק בהחלט, לא היה טעם להעסיק את עצמי בהשערות. במנגנון המצב שונה, כמובן. כאן דרושה פילוסופיה, כפי שאמר דיאז. או השקפת עולם מוסרית, כמו שהורו בהשתלמות. לי לא היתה אף אחת משתיהן. גישת רודריגז לא נראתה לי ואת זו של דיאז לא הבנתי.

ייתכן שגם הוא עצמו לא התכוון ברצינות. אצלו לעולם אי-אפשר לדעת. מלבד זאת הוא נשמע מעט מדהים, והרי דיאז היה אדם רציני. רציני ושקול. חלומות בהקיץ לא הלמו אותו. יום אחד מצאתי אותו מעלעל במסמכים מוחרמים - הדייסה המהפכנית הרגילה - בזווית אחת של פיו הסיגר, באחרת החיוך שלא ניתן לחקותו .

"אידיוטים!" הנחית פתאום את כף ידו על הניירות. "יש רק מהפכה אחת שאני מאמין בה, מהפכת השוטרים."

"בהחלט!" הגיב רודריגז.
"אידיוט," אמר לו דיאז בשקט. לא היה בזה שום דבר חריג, גם בהזדמנויות אחרות דיבר כך, אלא שהפעם נראה מרוגז, אם בכלל נראה אצלו משהו.

ואילו בפעם אחרת - אינני זוכר באיזו הזדמנות אמר פתאום: "הפרצוף של העולם היה נראה אחרת אילו אנחנו השוטרים היינו מלוכדים."
אמרתי לו: "הרי אנחנו מלוכדים, לא?"
"לא רק פה, אצלנו, אלא בכל העולם," רטן.
"בכל מדינה ומדינה, לזה אתה מתכוון?" שאלתי.

"לזה," אישר דיאז. הוא שׂיכל את רגליו בתנוחה מרשימה, טילטל בכורסה את פלג גופו העליון ועטף את פניו החלקות והשמנוניות בעננת עשן מסתורית. היתה זו שעת מנוחה של אחר הצהריים. אווירה נעימה, נוחה לשיחה שקטה, אפילו עם הבוס.

לא הרפיתי: "אתה מתכוון גם לשוטרים של מדינות אויב?" הוא זקף אצבע: "שוטרים," אמר, "לעולם, בשום מקום, אינם אויבים." יותר מזה לא הצלחתי לחלץ ממנו למרות כל נעימוּת השעה.

בסופו של דבר לא ידעתי אם אכן האמין ברעיון הזה שלו. אני נוטה לחשוב שהאמין. אדם חייב להאמין במשהו כדי להיות מנוול כמוהו. בכל אופן, פעמים רבות סתר את עצמו, אף פעם לא במלוא הרצינות, תמיד רק בדרכו הדו-משמעית. אבל לא הייתי ראוי להיקרא שוטר לולא ידעתי מה זה אומר. אלא שלי עצמי זה הועיל מעט מאוד. העובדה היא שבעת ההיא תפסתי את עצמי לא פעם מגמגם. או מערב בדיבורי מילים מטומטמות כמו "זאת אומרת", "מה שמו", "איך אסביר לך את זה" ועוד כאלה, דבר שלא היה רגיל אצלי. תארו לכם שוטר שמגמגם, שפוכר את אצבעותיו במבוכה וממלמל חצאי מילים. נגמלתי מזה מהר למדי. אם כבר, עדיף כאב הראש.

טוב, אז כעבור זמן לא רב התברר מה למד רודריגז מן הספר ההוא. יום בהיר אחד הופיע על שולחנו הפסלון. פסלון קטן, גובהו עשרה או חמישה-עשר סנטימטרים, כמו של משקולת, אבל היה אפשר לראות את כל הפרטים באופן ברור ומדויק, ומאז ניצב הפסלון על שולחנו תמיד. אחר כך הוכן העתק, אבל לא היה זה עוד דגם, כמו הפסלון, אלא פסל ממש, גובהו אולי מטר וחצי. רודריגז הציב אותו בחדר הסמוך, ביחד עם עוזרו. את האיש הזה בחר מתוך המש"קים. היתה זו בחירה טובה, ללא ספק. מי שהסתכל פעם בפרצופו, לא נשארו לו ספקות רבים, זה ברור כשמש. מלבד זאת היה האיש אילם כמו כריש ומוכן תמיד לציית כמו גורילה מאולף. צווארון ירכיתו הצבאית היה פתוח תמיד, השרוולים חפותים עד המרפקים על זרועותיו השעירות וכולו מדיף ריחות רעים של זיעה, אלכוהול ולכלוך. אותו חדר סמוך היה הממלכה שלהם. רודריגז קרא לו "הסטודיו שלי".

לא ברצון אני מדבר על זה, אבל אי-אפשר להימנע. ייקח אותי השד אם זה מעניין אותי, מעולם לא עניין אותי. אלא שעכשיו על זה מדברים כל הזמן, כלומר השופטים והתובעים. לשווא אני מסביר שהתרחקתי מהחדר ההוא, אפילו מסביבתו. "כלומר," היה הקול מנסר מן הכס, "אתה טוען שלא ידעת מה התרחש בחדר הקרוי 'סטודיו'?!" טוען? קדחת. "אני רק אומר, כבוד התובע, שלא הייתי בחדר ההוא." "ככה?!" הוא ירד עלי, "ומה יש לך להגיד על הצהרת העד קווינטיאֶרוס, שראה אותך לא פעם במה שנקרא 'הסטודיו'?" "טוב, אם העד ראה אז כנראה כך היה." חכמים גדולים. כאילו כבר לא היה עבורי היינו הך אם הייתי או לא הייתי שם. אז למה נשאר לי לצפות - לנדיבות? יפה מצדם שהם מרשים לי לכתוב פה בתא. זה, למשל, דבר שאנחנו מעולם לא הרשינו. זה נוגד את התקנות.

אז, כפי שציינתי, על שולחנו של רודריגז הופיע הפֶּסֶל. הכין אותו פַּסָל מלמטה. היו לנו כל מיני עצורים, אז למה שלא יהיו ביניהם פַּסלים? הפַּסל הזה בעצם לא היה פסל, אלא בונה מצבות. אבל עשה עבודה טובה. הוא השתמש בעץ ובחומרים מלאכותיים, לפי מה שראיתי. הדבר הזה, עד כמה שיכולתי להבחין, הורכב מבסיס ומשני עמודים שהגיחו ממנו והקצה העליון של שניהם התפצל כמו מזלג. המזלגות החזיקו מוט, והמוט - בובת אדם מוקטנת באופן שהמוט עבר בין ברכיו הכפופות ובין מפרקי ידיו הכפותות מאחוריהן - מתקן עוצר נשימה, אין מה להגיד. דיאז הסתכל בו במבט זועף. "מה זה אמוּר להיות?" התעניין.

"זה? נדנדת בּוֹגֶר," אמר רודריגז בסיפוק ניכר.

"בוגר?" התעקש דיאז, "מה זאת אומרת בוגר?"
"זה שמו של הממציא," הסביר רודריגז. הניף באצבעו את האיש הקטן בראשו וזה עשה כמה סיבובים, אחר כך, כשפחתה התנופה, עוד התנדנד על המוט בראש שמוט כלפי מטה. אפשר היה לראות את ירכיו, את ישבנו המגולף בהגזמה ואת מה שביניהם. בובת גבר היתה זו, יש לציין לשבחו של רודריגז.

"החלק הזה," אמר והתווה מעגל קטן מעל הראש, "משתחרר לגמרי. אתה יכול לעשות בו כרצונך." הוא הרים את מבטו אל דיאז וגיחך. אני - כאילו לא הייתי שם בכלל. למזלי, כי בוודאי הייתי מגמגם וזה מעמיד אדם באור לא טוב. "או," המשיך רודריגז, "שאתה כורע פה אל פרצופו ושואל אותו מה שאתה רוצה לדעת."

דיאז הימהם, חצה את החדר פעמים אחדות בידיים שלובות מאחור. כך עשה תמיד כשהיה שקוע באיזו מחשבה או אם משהו לא נראה לו. באותו היום, כשנעלם, התהלך כך שעות. לבסוף הסתחררתי בעצמי.

אחר כך התמקם דיאז בחצי ישבן על שולחן הכתיבה של רודריגז.

"בשביל מה, לכל הרוחות, אתה צריך את זה?" שאל בקול אבהי. "הרי יש לנו כל מיני צעצועים. אתה פשוט מתחבר לחשמל ולוחץ על כפתור. כיום כבר משתמשים בזה בכל העולם, זה נקי ונוח.

לך זה לא טוב?"

לא. לו זה לא היה טוב. רודריגז לא היה חסיד המיכּוּן. "אתה מאבד כך את המגע הישיר."

"מה אתה צריך את זה?" שאל דיאז.

© כל הזכויות שמורות למחברות לספרות הוצאה לאור

סיפור בלשי, השליח - אימרה קרטס
Detektivtortenet, A nyomkeres O - Imre Kertes


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *