Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באפריל 2007       חזור

הבנות
מאת: לורי לאנסנס
The Girls - Lori Lansens

ההוצאה:

מודן

רובי ורוז דרלין, תאומות סיאמיות שגולגולותיהן מחוברות זו לזו, נולדו בלילה שבו השתוללה סופת טורנדו בעיירה ליפורד שבאונטריו, קנדה.

אימן, נערה צעירה ומבועתת, נעלמה זמן קצר לאחר לידתן, ולאווי דרלין, האחות, שסייעה בהבאתן לעולם, לקחה על עצמה את גידולן, ויחד עם סטאש, בעלה הסלובקי, גידלה באהבה ובנאמנות את שתי התאומות, הידועות בעיירת הולדתן בכינוי "הבנות."

כעת רוז ורובי הן בנות עשרים ותשע, והן גוססות. הן שוטחות את סיפור חייהן המשותף, ואת הסיפורים האישיים והשונים כל כך של כל אחת מהן.

הבנות
שתפו אותי

רוז ורובי מספרות - כל אחת בקולה ובסגנונה המרתק - על הילדות בבית החווה הנושן שגדלו בו, על המגורים בעיירה הקטנה ליפורד, על האהבה העצומה שרחשו הוריהם זה לזה ולבנותיהם, על נסיעתן הנוראה לכפר הולדתו של הדוד סטאש בסלובקיה, על מותם הטראגי של הוריהם ועל הסודות האפלים ששמרו שנים רבות בליבן ושפצעו את נשמתן.

לורי לאנסנס הצליחה ליצור סיפור בשל, מרתק ושובה לב ולחקור בתבונה וברגישות את רקמת היחסים בין שתי אחיות המחוברות בגופן אך לא במוחן ובנשמתן. זהו סיפור יפהפה, מפתיע, הומוריסטי לפרקים, על אהבה, ידידות ונאמנות שאין דומות להן. ספרה: 'מהרי הביתה', יצא לאור בעברית במודן.

הבנות מאת לורי לאנסנס בהוצא מודן, מאנגלית: דורית בריל־פולק, 335 עמודים.

רובי ואני
מעולם לא הבטתי לתוך עיניה של אחותי. מעולם לא התרחצתי לבדי. מעולם לא עמדתי בלילה על הדשא ונשאתי את זרועותי אל הירח המתעתע. מעולם לא השתמשתי בשירותים במטוס. מעולם לא חבשתי כובע. מעולם לא נשקו לי נשיקת אוהבים. מעולם לא נהגתי במכונית. וגם לא ישנתי לילה שלם. מעולם לא שוחחתי שיחה אישית. וגם לא יצאתי לטייל ברגל לבדי. מעולם לא טיפסתי על עץ. וגם לא נעלמתי בהמון. דברים כה רבים לא עשיתי מעולם, אבל כמה הייתי אהובה. ולו היו דברים כאלה בגדר האפשר, הייתי חיה אלף פעמים את חיי כדי לזכות באהבה עצומה כל כך.

עקב תקלה, או נס, במקום להתחלק מביצית אחת מופרית נותרנו אחותי רובי ואני מחוברות בקטע בגודל של צלוחית בצידי ראשינו התאומים. בקהילה הרפואית העולמית אנו ידועות כזוג תאומות הקְרַאנְיופַּגוּס המבוגר ביותר שנותר בחיים (אנחנו בנות עשרים ותשע), ומיליוני אנשים ברחבי תבל, כאלה שהעניין שהם מגלים באנשים כמותנו אינו סתם עניין חולף, מכירים אותנו כזוג תאומות הסיאם מסוג קראניופגוס, רוֹז ורובי דרְלן ממחוז בּאלדוּן. כינו אותנו בשמות רבים: תפלצים, יצירי בלהות, מפלצות, שֵדות, מכשפות, מפגרות, בריות פלאיות. בעיני רבים אנו תופעה נדירה ומשונה. בעיירה הקטנה ליפורד, שבה אנו מתגוררות ועובדות, מכנים אותנו פשוט "הבנות".

הרימו את ידכם הימנית. הצמידו את כף ידכם אל תנוך האוזן הימנית. כסו את האוזן ופִרשו את אצבעותיכם - זהו המקום שבו אחותי ואני מחוברות. הפנים שלנו אינן סמוכות ממש זו לזו. הגולגולות שלנו מתמזגות זו בזו בדגם סיבובי העולה מהרקה ומתעקל סביב אונת המצח. אם תציצו בנו, ייתכן שיעלה בדעתכם שאנו שתי נשים המחבקות זו את זו, נשענות אישה על רעותה וראשיהן סמוכים זה לזה, כמנהגן של אחיות.

רובי ואני תאומות זהות, ומראנו היה אמור להיות זהה. לשתינו מצח גבוה כשל אימנו ושפתיים עבות ורחבות, אולם פניה של רובי נאות (לאמיתו של דבר, רובי יפהפייה), ואילו תווי הפנים שלי מעוותים, ואם להודות על האמת, הם גרוטסקיים. עיני הימנית נוטה בשיפוע חד לעבר המקום שבו היתה אמורה להיות אוזני הימנית, לוּ ראשה של אחותי לא היה צומח שם. חוטמי ארוך משל רובי, ונחיר אחד ארוך ממשנהו ונמתח אל צידה הימני של עיני החומה והמלוכסנת. הלסת התחתונה שלי נוטה שמאלה, משבשת את חיתוך הדיבור שלי וגורמת לקולי להיות צרוד מעט. לחיי מכוסות כתמי אקזמה, ואילו עור פניה של רובי צח ובהיר. הגולגולות שלנו אומנם נפגשות במרכז ראשינו המחוברים, אבל לשערותי המסולסלות גוון אדמוני מעט, ואילו שערותיה של אחותי חומות ומתנופפות. לרובי גומה עמוקה בסנטרה, שאנשים רבים מוצאים אותה חמודה ביותר.

גובהי מטר ושישים ושבעה סנטימטרים. כשנולדנו היו הגפיים שלי סימטריות ופרופורציוניות לגופי. כיום רגלי הימנית ארוכה מהשמאלית בשמונה סנטימטרים שלמים, עמוד השדרה שלי מכווץ וירכי הימנית בולטת הצידה, וכל זאת משום שמאז שהייתי בעצמי תינוקת נשאתי את אחותי כפי שנושאים עולל, כשירכיה הזעירות כרוכות בפישוק סביב מותני, זרועי תומכת באחוריה, וזרועה השמאלית לופתת תמיד את צווארי. רובי היא אחותי, ובצורה משונה, שאין עליה עוררין, היא הילדה שלי.

קיימת אי נוחות מסוימת בחיבור בינינו. רובי ואני סובלות מכאבים סבירים עד חמורים בצוואר, בלסת ובכתף, ולכן אנחנו מקבלות טיפולי פיזיותרפיה שלוש פעמים בשבוע. העומס המוטל על גופי הוא קבוע, בעת שאני סוחבת את משקלה של רובי, בעת שאני נושאת את רובי על מותני, בעת שאני נאבקת להפוך את רובי במיטתנו או כורעת על הדרגש שלי ליד בית־השימוש במשך פרק זמן שנדמה כשעות (רובי סובלת מבעיות רבות במעיים ובשלפוחית השתן). אין ספק שעומד בפנינו אתגר, ושהוא לא נוח לעיתים, אך לא אני ולא רובי היינו מתארות את החיבור בינינו כמייסר.

קשה להסביר את תנועתנו כתאומות סיאמיות וכיצד התפתחה למן הלידה באמצעות שימוש בנאקות ובמחוות ובמה שאני מניחה שהוא טלפתיה. יש ימים שבהם, ככל אדם מהשורה, אנחנו מסורבלות ותנועותינו אינן מתואמות. יש בינינו פחות סימביוזה טבעית כשאחת מאיתנו חולה (בדרך כלל רובי), אך על פי רוב תנועותינו חלקות ומתואמות. אנחנו שונאות לעשות דברים ביחד, לענות כן או לא בבת־אחת, למשל. לעולם איננו מסיימות זו את משפטיה של זו. איננו יכולות להניד או להנהן בראשינו ביחד (ולא היינו עושות זאת גם לו היינו יכולות - ראו האמור לעיל). קיימת בינינו מערכת לא מילולית, לא מודעת אפילו, של מנגנוני איזון ובלימה, שמטרתה לקבוע מי תהיה המובילה בכל רגע ורגע. קיים עימות. קיימת פשרה.

רובי ואני חולקות אספקת דם משותפת. הדם שלי זורם בצורה נורמלית בצידו השמאלי של מוחי, אבל הדם שבצידו הימני (הצד המחובר) זורם אל צידה השמאלי של אחותי, ואצלה המצב הפוך. מעריכים שבנוסף לעצמות הגולגולת שלנו, משותפת לשתינו רשת של מאה ורידים. רקמת המוח שלנו סבוכה לגמרי, מערכות כלי־הדם שלנו מפותלות כשיחי אברש, אבל המוחות עצמם נפרדים ומתפקדים. המחשבות שלנו הן בפירוש ייחודיות ונפרדות זו מזו. כל אחת מאיתנו נאבקה בקנאות במהלך השנים לשמור על ישות ייחודית, ולאמיתו של דבר אנו שונות ממרבית התאומים הזהים. אני אוהבת ספורט, אבל חובבת גם ספרים וקריאה, ואילו רובי היא מין גברת קטנה ומעדיפה לצפות בטלוויזיה. כשרובי עייפה אני ערנית לחלוטין. רק לעיתים נדירות אנחנו חשות רעב ביחד, והטעמים שלנו הם קטבים מנוגדים: אני מעדיפה מזון מתובל, ואילו אחותי רוחשת חיבה מדאיגה לביצים.

רובי מאמינה באלוהים וברוחות רפאים ובגלגול נשמות (אבל היא לא תנסה לשער מה יהיה הגלגול הבא שלה, כאילו אם תדמיין משהו השונה מכפי שהיא עכשיו, הדבר יהווה בגידה בשתינו). אני מאמינה שהדבר הטוב ביותר שהמתים יכולים לקוות לו הוא שיועלו באוב מפעם לפעם, באמצעות צליל של מוזיקה כובשת או קטע בספר.

עיני מעולם לא שזפו את אחותי, למעט השתקפויות במראה וצילומים, אך אני מכירה את המחוות של רובי כאילו היו מחוותי שלי, באמצעות תנועת השרירים והעצמות שלה. אני אוהבת את אחותי כשם שאני אוהבת את עצמי. אני גם שונאת אותה באותו אופן. זהו סיפור חיי. אני קוראת לו 'אוטוביוגרפיה של תאומה סיאמית'. אך כיוון שאחותי טוענת שמבחינה טכנית ("טכנית" היא המילה החביבה על רובי בזמן האחרון) אין לראות זאת כאוטוביוגרפיה, וכיוון שמה שהיא מכנה הסיפור שלנו מנוגד למה שאני מספרת, מקובל עלי שעליה לכתוב כמה פרקים מנקודת הראות שלה. אני איאבק בכל כוחי לספר את סיפורי בכנות, בידיעה שהאמת שלי תהיה צבועה בגוון שונה במקצת מזה של אחותי, ומתוך הכרה בכך שלעיתים הסופר חייב לחבר בין הנקודות בציור.

את מה שאני יודעת על כתיבה למדתי בעיקר מקריאת ספרים ומדודה לאבי, שביחד עם דוד סטאש (במקור סטניסלאוס דרלנסקי, שנולד בגרוֹזוֹבוֹ שבסלובקיה בשנת 1924) גידלה את רובי ואותי מאז לידתנו. התקבלתי לתוכנית ללימודי אנגלית באוניברסיטה סמוכה, אבל רובי לא הסכימה ללכת ללמוד בה. ידעתי שהיא תסרב, אבל בכל זאת הגשתי בקשה להתקבל לאוניברסיטה, כדי שאוכל לחוש מקופחת ולהיות פטורה מהעבודה. רובי החמיצה פנים לצידי, ואני הושטתי את מכתב הקבלה לדודה לאבי. "איך אוכל להיות סופרת אם לא אלמד כתיבה יוצרת? איך אוכל להיות סופרת אם לא יהיה לי אפילו תואר?" צעקתי.

דודה לאבי לא סבלה רחמים עצמיים. "אם בסוף לא תצא ממך סופרת, אל תאשימי את אחותך. אני לא מבינה כלום בבוּכנות, אבל אני בהחלט יודעת לנהוג במכונית." היא נעצה בי מבט חמור והסתלקה.

למחרת הושיטה לי דודה לאבי ספר שנקרא 'ההיבטים של הרומן', מאת א"מ פורסטר. היא עטפה אותו בעטיפת מתנה שנותרה מחג־המולד והדביקה עליה בנייר דבק פרח חיננית מהגינה, אף על פי שזה היה ספר ספרייה והיה צריך להחזיר אותו בתום שבועיים. לאחר מכן היא הסיעה אותי לחנות, כדי לקנות חפיסה של עשרה עפרונות וערימה של דפדפות נייר כתיבה צהובות. כשחנינו במגרש החניה רובי הקיאה מחלון המכונית, מה שקצת הרס את הטיול. בזמן שדודה לאבי עסקה בניקוי צד המכונית פתחתי באקראי את 'ההיבטים של הרומן' בעמוד כלשהו וקראתי בקול פיסקה ארוכה ומשמימה על נושא המוות והטיפול בו ברומן. דודה לאבי חייכה אלי חיוך קורן, כאילו כתבתי את הקטע בעצמי. רובי נאנקה, אבל איני יודעת האם זה היה משום שלא הרגישה טוב או מתוך קנאה.

ממש מההתחלה רובי לא סבלה את הכתיבה שלי. היא לא הבינה מה הטעם ברישומי הסקיצות לדמויות והאשימה אותי ברמאות כשכתבתי שירים לא מחורזים. פעם אחת, לאחר שקראה את אחד מהסיפורים הקצרים שלי, היא שאלה אותי: "רוז, בשביל מי את כותבת את זה בכלל?" נפגעתי. כי לא ידעתי. ונדמה היה לי שאני צריכה לדעת. אהבת הקריאה שלי הביאה לריחוק בין אחותי לביני. רובי מעולם לא נהנתה מספרים, למעט ספרי ילדים ומגזינים הוליוודיים שהיא מזילה עליהם ריר בחדרי המתנה של רופאים.

את אהבתי לספרים ירשתי מדודה לאבי, אם כי הייתי רוצה לחשוב שגם אימי הביולוגית היתה תולעת ספרים. רק לעיתים רחוקות לא היה לדודה לאבי ספר ביד או ספר שהיה מונח, הפוך ופתוח, על זרוע כורסת הוויניל החומה והנוחה שבחדר המשפחה. את מרפסת השמש ליד המזווה שבחלקו האחורי של בית החווה שגדלנו בו היא הפכה למחסן ספרים. קראנו לחדר "הספרייה", אף על פי שלא היתה בו אפילו אצטבת ספרים אחת לרפואה - ?רק ערימות של ספרים בכריכה רכה, 784 ספרים בסך הכול, ששמרו על הקור בקירות הטיח והעץ.

לאחר שהלכה דודה לאבי לעולמה תרמנו את ספריה לספריית ליפורד, שהיא במקרה המקום שבו אנו מועסקות כיום. אני ממיינת ומחזירה למדפים, ורובי קוראת לקבוצות של תלמידים מבתי־ספר, אם כי לא באותו זמן, כמובן (אם יש לכם במקרה תהיות בעניין, כל אחת מאיתנו מקבלת בנפרד משכורת על שעות העבודה שלה). דודה לאבי נהגה לומר לי שאם אני רוצה להיות סופרת, אני זקוקה לקול של סופרת. "תקראי," היתה אומרת, "ואם יהיה לך קול של סופרת, יום אחד הוא עוד יזעק: 'גם אני יכולה לעשות את זה!'"

קולי אכן זעק, אבל אינני משוכנעת שהוא אמר "גם אני יכולה לעשות את זה." לא זכור לי שהיה לי אי-פעם ביטחון כה רב ביכולתי. נדמה לי שהקול שלי אמר: 'אני מוכרחה לעשות גם את זה." כשהייתי בכיתה ח' נבחר אחד השירים שלי, שיר בשם 'לורנס', לטור השירה בספר המחזור. הגשתי את השיר בעילום שם, וכשבחר בו הצוות האחראי לספר המחזור שמחתי לגלות שהדבר לא נבע מחמלה על אחת "הבנות". לאחר שפורסם השיר 'לורנס', (אפילו שהייתי רק ילדה, ואפילו שזה היה רק ספר מחזור), הכרזתי (בגיל ארבע-עשרה) שהיצירה הבאה שלי תהיה אוטוביוגרפיה. דודה לאבי הקישה באצבעותיה ואמרה: "תקראי לזה 'שתיים בשביל אחת'. זה לא יהיה חמוד? או 'שליחות כפולה'."

שלחתי שישים ושבעה סיפורים קצרים (אחד מהם פורסם ב'פְּרֵיירי פַייר') וכמה מאות שירים (אחד-עשר שירים פורסמו ב'ליפורד מירוֹר', אחד מהם פורסם ב'ואסקָנָה ריביוּ', וחמישית שיר - אל תשאלו - פורסמה ב'פידְלְהד'). אני מחברת את האוטוביוגרפיה הזו במוחי כבר חמש-עשרה שנה, אבל אלו המילים הראשונות שאני מעלה על הכתב. אם מישהו ישאל כמה זמן לקח לי לכתוב, לא אדע מה לענות לו.

אחותי ואני ידענו כבר בשלב מוקדם מאוד שאנו חריגות ונדירות, אף שאינני מסוגלת להיזכר ברגע יחידי של צלילות, רגע כזה שבו: "אהה," חשבה, "לא כל בני־האדם מחוברים אל האחים שלהם." אני כן זוכרת מאבק. ודאי היינו אז בנות שלוש בערך - חזרתי אליו שוב ושוב במחשבותי.

זה הולך ככה... הנה הסיבים הכתומים־כהים של השטיח השעיר שבחדר המשפחה בבית החווה הישן שלנו. כף ידי הקטנה נעלמת לגמרי בערימה העמוקה והעבה. בחדר עומד ריח ליזול וריח הטלק בניחוח לוונדר של דודה לאבי. דודה לאבי הניחה את רובי ואותי במרכז החדר. אני יושבת על הישבן שלי. רובי נצמדת אלי, מאזנת חליפות את שיווי משקלה על רגליה הקטנות והמוזרות וכורכת אותן סביב מותני כשאני זזה כדי להסתגל לכובד גופה. רובי תמיד לידי. אני מבינה שאני אני, אבל שאני גם אנחנו.

דודה לאבי מדשדשת על השטיח בנעלי הבית הוורודות והבלויות שלה ומניחה את בובת התינוקת שלי בקצהו האחר של חדר המשחקים, לפני הרדיאטור הכסוף. בובת התינוקת היא שלי. דודה לאבי נתנה לי אותה בבוקר, כשנתנה גם לרובי את הבובה המדברת שלה. היא הניחה לנו לשחק בבובות כמה דקות, ואחר כך לקחה אותן. דודה לאבי לא נענתה ליבבותינו. והנה הבובה, שוב. רק שהיא כל כך רחוקה. אני מרימה את זרועותי. ומתמתחת. אני יודעת שלא אוכל להגיע ככה אל בובת התינוקת, אבל זו השפה שלי. פירושו של דבר: "אני רוצה אותה." אני בועטת בכפות רגלי ובוכה. אני רואה את דודה לאבי ואת דוד סטאש מסתכלים בפתח. דודה לאבי אומרת: "קדימה, רוזי. לכי וקחי את התינוקת שלך. לכי וקחי את בובת התינוקת שלך." אני מסתכלת לדוד סטאש בעיניים. "בבקשה, דוד סטאש. בבקשה."

הוא תמיד מוותר לי ולרובי. הוא פוסע צעד בדרכו להביא לי את הבובה, אבל דודה לאבי עוצרת אותו. אני צווחת שוב. ובועטת ברצפה. רובי מייבבת, מתוסכלת ומוטרדת, ושואלת את עצמה מה קרה לבובה שלה. אני בועטת שוב ברצפה, מקפיצה את גופי מעלה־מטה במחאה, ולפתע, בלי להתכוון, אני נעה קדימה. אני משתהה. אני מקפיצה שוב מעלה־מטה את גופי. שום דבר. אני בועטת ומקפצת בעת ובעונה אחת. אני מתקדמת. אני מפסיקה לבכות ושוב בועטת ומקפצת מעלה־מטה. אני לופתת את אחותי סביב המותניים ובועטת ומקפצת, מקפצת ובועטת וגוררת אותה איתי. אנחנו מתקדמות. אני משכללת את היערכותי ואת קצב הבעיטות והקפיצות שלי ונעזרת בידי הפנויה כדי לדחוף, וכך אני מתקדמת במהירות רבה יותר ויותר על השטיח השעיר הכתום. רובי צווחת במחאה, רגליה לופתות את מותני, זרועה מושכת בחוזקה בצווארי, גוררת אותי אחורה כי היא אינה מוכנה לזה. אבל אני מוכנה. אני מגיעה אל הבובה.

למחרת שוב הניחה אותנו דודה לאבי במרכז החדר. הפעם היא לא הניחה את בובת התינוקת שלי לפני הרדיאטור הכסוף, אלא את הבובה המדברת של רובי. והפעם היה זה תורה של רובי ללמוד איך להשיג את מה שהיא רוצה. אך האתגר שעמד בפני רובי היה גדול מהאתגר שעמד בפני. לטענתה של דודה לאבי, נדרשו לרובי שישה חודשים כדי לשדל אותי לחצות את החדר. זמן־מה לאחר מכן הניחה דודה לאבי את הבובה שלי ואת הבובה של רובי בפינות שונות של החדר. מתבונן אקראי מן הצד היה חושב מן הסתם שהיא נוהגת באכזריות, אבל דודה לאבי רצתה בשבילנו יותר מאשר הישרדות ותו־לא.

כשרובי ואני היינו בנות תשע הסיעה אותנו דודה לאבי אל הספרייה של ליפורד כדי לחפש ספרים על מצבנו (אילו ספרים היא חשבה שנמצא שם? 'ברוכים הבאים אל העולם המופלא של הגולגולות המחוברות'?). רובי סבלה באותו זמן מבחילות בנסיעות, והיא עדיין סובלת מזה. היא לא תמיד מגיבה טוב לתרופות נגד בחילה, וביותר ממחצית הפעמים שבהן אנחנו יוצאות לנסיעות, אפילו לטיולים קצרים, היא נתקפת בחילה ומקיאה. לפעמים ההקאות שלה ממש קשות. הבחילות שרובי סובלת מהן בנסיעות מגבילות עוד יותר את חיינו, המוגבלים מאוד ממילא. תיקי הנסיעות שלי מכילים, אפילו לנסיעות של יום אחד, כמה בגדים להחלפה בשביל שתינו. לזיכרונות שלי מטיולים ונסיעות מתלווה תמיד ריח הגבינה החמוץ של הבל פיה של רובי.

רובי הקיאה פעמיים בדרך אל הספרייה, וכשהגענו לשם כבר לבשתי את הבגדים הנקיים האחרונים שנשארו לי. אף על פי שידעתי שאין זה בלתי רגיל שאחותי מקיאה בנסיעות, ידעתי שהסיבה לכך אינה רק הנהיגה של דודה לאבי (למחרת היתה רובי מכוסה באבעבועות רוח. אני, אגב, לא לקיתי בהן).

דודה לאבי התאכזבה לגלות שלא היו באגף ספרי הילדים שבקומה העליונה של הספרייה ספרים על תאומים סיאמיים שגולגולותיהם מחוברות או על כל סוג אחר של תאומים סיאמיים. בדרכנו אל המעלית היא עצרה כדי לומר לאישה המבוגרת שמאחורי המכתבה שהספרייה של ליפורד צריכה לבחון שוב את אוסף ספרי הילדים שלה ולכלול בו ספר אחד או שניים על פגמים בלידה וכאלה. "בייחוד," הוסיפה, "מפני שממש כאן, בקהילה שלך, מתגוררות זוג תאומות קראניופגוס."

האישה המבוגרת, שעל תווית השם שלה היה כתוב רוז ושהיתה לבושה בסוודר אנגורה סגול של אישה צעירה, נעצה את מבטה באחותי ובי. כמרבית תושבי מחוז באלדון, היא רק שמעה על זוג התאומות הסיאמיות הנדיר. היא נראתה נדהמת פחות ממרבית האנשים בפגישתה הראשונה עם רובי ואיתי. אולי משום שגם היא הכירה מישהו חריג, אומנם לא באותה צורה, אך באותה מידה. היא הסכימה שיש להאיר את עיניהם של ילדי ליפורד וליוותה אותנו אל המעלית. הרגשתי שאיבריה של רובי מתרפים בירידה המהירה אל הקומה התחתונה, וידעתי שהיא נרדמה. חשתי שחומה עלה ושקלתי להגיד לדודה לאבי שאנחנו צריכות לחזור הביתה, אבל האישה המבוגרת הלבושה סוודר אנגורה הנחתה אותנו אל ספר תצלומים (ממוזיאון 'מוטר' שבפילדלפיה), שהיה מונח על אחד המדפים הגבוהים באגף הספרים למבוגרים. לא הייתי מסוגלת לעזוב את המקום בלי להציץ בו.

על כריכת הספר הענקי היה צילום דגרוטייפ של צ'אנג ואֶנְג באנקר, התאומים הסיאמיים המקוריים, מסיאם לשעבר, שהיו ידועים בתרגילי האקרובטיקה הקרקסיים שביצעו כשהם מחוברים בחזה. לאחר ששיעשעו את חצרות אירופה קבעו האחים את מושבם בקרוליינה הצפונית באמצע המאה התשע־עשרה, נישאו לשתי נשים, לא תאומות, והביאו לעולם עשרים ואחד ילדים בסך הכול! (כל מילה אמת.) בתצלום התאומים נראים מכובדים, לבושים בחליפות כהות זהות שנגזרו במיוחד כך שיכסו את רצועת הבשר שחיברה אותם בחזה. הם חיו עד גיל שישים ושלוש. צ'אנג מת בלילה מקרע בטחול. אומרים שמילות הפרידה של אחיו היו: "גם אני אלך עכשיו."

דודה לאבי נטלה את ספר הצילומים הגדול וכמה ספרים נוספים, קטנים יותר, אל שולחן גדול ושקט בירכתי אזור הקריאה. גופה הנם של רובי היה כבד. לוהט. התיישבתי בזהירות על ספסל צר ועצרתי את נשימתי בעוד ידה המנומשת של דודה לאבי (בהביטכם בה לעולם לא הייתם משערים בנפשכם שבעורקיה של דודה לאבי שלי זרם דם אינדיאני) פתחה את הספר. התצלום הראשון, בשחור־לבן, היה תצלום ממחיש של שלד אדם מעוות קשות. לפני שכיחכחה דודה לאבי בגרונה והפכה את הדף, היא קראה בקול את מה שהיה כתוב באותיות קטנות: "שלד של עובר בן שבעה חודשים בעל עמוד שדרה שסוע וללא מוח."

בעמוד הבא היה תצלום של אישה עירומה, שהיה מפתיע לא בשל עירומה הצח, אלא בשל העקֶמת בעמוד השדרה שגרמה לה להתכופף חדות במרכז גופה, כאילו היתה אות ר' מהלכת. ביקשתי מדודה לאבי לקרוא לי את מה שהיה כתוב באותיות קטנות בדף הזה, אבל היא הפכה את הדף. התצלום הבא היה של אדם בגיל העמידה, לבוש בחולצה לבנה מעומלנת ולצווארו עניבה. גידול ענקי בגון השזיף כאילו הבהיל את עינו הימנית של האיש, דחף אותה לתוך מצחו וגירש את אפו ממרכז פניו. רציתי להעיף עוד מבט בתמונה הזו, אבל דודה לאבי הפכה את הדף. ושם, בעמוד הבא, על רקע קטיפה סגולה, כמחזה מדהים ומרהיב, היו השיירים המשומרים של שני ילודים, זוג תאומי קראניופגוס, אלא שבניגוד אלינו, לא צידי ראשיהם היו מחוברים, כי אם החלק האחורי של ראשיהם, כך שאחד מהם הביט קדימה ואחד אחורה. התינוקות צפו בצנצנת זכוכית ענקית, עיניהם פקוחות לרווחה ופיותיהם פעורים, ואפשר היה לראות ניצן של שן בחניכיו של הגדול שבהם. גב אל גב. ישבן אל ישבן. שרידים בתוך נוזל. אפשר היה לראות פה ושם רסיסי מתכת זעירים. התינוקות הוצבו בתנוחה מסוימת לפני ששיקעו אותם בצנצנת. הם אחזו ידיים. יבבה בקעה מגרונה של רובי והחרידה אותי, משום שלא הרגשתי שהיא ערה. דודה לאבי סגרה את הספר בחבטה. לחייה היו סמוקות. היא קמה להחזיר את הספר אל האצטבה.

רובי מחטה את אפה לתוך הממחטה המשובצת שאותה תחבה, כמנהגן של נשים זקנות, לתוך שרוולה. פתחתי ספרון אדום ונטול תמונות וקראתי סיפור שרודף אותי, כמו מוזיקה. סיפורן של מיני ומארי. מיני ומארי נולדו מחוברות בחזה (כלומר, תאומות מסוג תוֹראפּגוס) בוולס בשנת 1959. משקלן הכולל של השתיים בעת הלידה היה שלושה קילוגרמים בלבד. עד גיל שנה וחצי שהו התאומות בבתי־חולים זמן רב יותר מאשר מחוץ להם. מיני ומארי היו תינוקות יפהפיות, בעלות עור חרסינה ותלתלים עבותים ושחורים, והן הרבו לצחוק יותר מאשר לבכות. שתי התינוקות חיבקו ונישקו זו את זו לעיתים קרובות, אבל הן גם התקוטטו בזדון, ולעיתים נאלצו האחיות לרסן אותן. הן לא רכשו את המיומנויות הלשוניות במהירות, אבל יצרו ללא כל קושי תקשורת זו עם זו. משום מה שתיהן קראו זו לזו "מארי" וביטאו זאת "מי". גם האחיות והרופאים האוהבים קראו לשתי התינוקת "מי." מיני ומארי היו תינוקות רגילות מכל בחינה שהיא, פרט לכך שהיה להן לב משותף, וכשהתקרבו לשנת חייהן השנייה החלו לסבול מאי ספיקת לב.

מומחים נקראו להתייעצות, מומחים לחזה ולכלי־דם ומנתחי לב, וכל המומחים הציעו להקריב את מארי, התינוקת החולנית יותר, ולהעניק את הלב המשותף לתאומה החזקה יותר, למיני. אימן נתקפה בהלה בשל הזמן שהלך ואזל ובשל התעקשותם של הרופאים על כך שאם לא ייעשה דבר ימותו שתי התאומות, ולבסוף הסכימה לניתוח. היא נפרדה מהתינוקת מארי לנצח בנשיקה והתפללה שהלב המשותף יצליח לפעול בגופה של התינוקת מיני. הלב אכן פעל בגופה של מיני, טוב הרבה יותר ממה שהעזו הרופאים לקוות. ימים ספורים לאחר הניתוח, כשפקחה מיני הקטנה את עיניה, פרצו מחיאות כפיים סוערות בחדר המלא רופאים ואחיות. גם התינוקת מחאה כפיים, ואחר כך הושיטה את ידה לחבק את אחותה. בבהלה ובמבוכה גילתה שהתאומה שלה נעלמה. מיני סקרה את החדר וחיפשה את פניה של מארי. "מי?" לחשה. הרופאים והאחיות השתתקו. התינוקת שבה והתבוננה סביבה. "מי?" התחננה. "מי?" לאחר מכן השפילה את עיניה, ולפתע הבינה כמדומה שאחותה נכרתה מחזה. "כואב," ייבבה ונגעה בתחבושות הלבנות. עיניה נאחזו בעיני אימה, שבשלב הזה היו שטופות דמעות "מי," אמרה מיני עוד פעם אחת, ואחר כך עצמה את עיניה ונפחה אף היא את נשמתה.

לפני המון זמן אמרה לי דודה לאבי לכתוב את הסיפור שלי בלי לפחד, קצת כפי שהוא, קצת כפי שהייתי רוצה שיהיה. לכתוב אותו לא רק כתאומה סיאמית, אלא כאדם וכאישה, ואחרי כל השנים האלה, זה מה שאני מתכוונת לעשות. "תכתבי," אמרה. "כאילו לא יקראו אף פעם את מה שאת כותבת. ככה תהיי בטוחה שתספרי את האמת." אבל אני כן רוצה שיקראו את מה שאני כותבת. אני רוצה לחלוק את הסיפור האמיתי הזה של חיי - לחלוק אותו איתכם.

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

הבנות - לורי לאנסנס
The Girls - Lori Lansens


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *