» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במאי 2007       חזור

מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה
מאת: ג'ון סטיינבק

Travels with Charley in Search of America - John Steinbeck

ההוצאה: אחוזת בית ב-1960, כשהוא בן 58 וכבר מפורסם בעולם כולו, ג'ון סטיינבק - מגדולי הסופרים האמריקנים בכל הזמנים, חתן פרס נובל לספרות - מחליט לצאת למסע בארצות הברית, שאותה תיאר בעושר רב כל כך ברומנים הגדולים שלו. הוא, שנולד בקליפורניה שבחוף המערבי וחי בחוף המזרחי, רוצה בגילו המתקדם (לדבריו) להכיר את אמריקה האמיתית, זו שבין שני החופים. כשותף אידיאלי למסע הוא לוקח איתו את צ'רלי, כלב הפודל הצרפתי שלו - אינטליגנטי, דיפלומטי, מעודן, שקול, חבר לעת צרה הממיס לבם של זרים. סטיינבק מתקין על משאית מעין בית נייד, מצטייד בהמון פריטים לא נחוצים, והוא וצ'רלי יוצאים למסע של אלפי קילומטרים, מחוף לחוף, דרך הערים הגדולות ו-34 מדינות, מלונג איילנד עד לסיאטל, ממפלי הניאגרה עד לניו אורלינס.

סטיינבק מנסה לפגוש אנשים, לשמוע אותם, להבין מה מעסיק אותם. אלא שמתברר לו שרק מעטים עוסקים במשהו חוץ מהקיום הפיזי והשגרתי שלהם. רק מעטים מתמצאים בפוליטיקה, רק מעטים מעוניינים להיכנס לדיונים מוסריים, ורק מעטים מוכנים בכלל לקשר שהוא לא קשר שבלוני וקלישאי בין זר לזר.

במהלך המסע הארוך הזה סטיינבק מצביע על הסימנים הייחודיים לאמריקה העצומה, שהם רלוונטיים עד היום: היעלמות הייחוד המקומי של כל אזור ואזור לטובת אלמנטים גלובליים - בשפה, באוכל, בארכיטקטורה, בביגוד, ובעצם בכול; ההזנחה של מרכזי הערים הישנים לעומת טיפוח פרוורי שינה חסרי ייחוד; מרחבי הבדידות של האוטוסטרדות העצומות; האשפה הנערמת בכל מקום בלי מודעות לאסון האקולוגי שבה. ובתוך כך, סטיינבק מחפש נואשות את מה שהוא משווע לו יותר מכול: הבנה אינטימית של הנפש האמריקנית.

מתוך יכולת הבחנה חריפה וצלולה, בלשון תיאורית שהיא חושנית, מלאת הומור וחום אנושי ובה בעת גם מדויקת בכל אות ואות שבה, סטיינבק לוכד את כל קשת הרחשים הנעלמים של ארצות הברית, ובתוך כך מגולל כמה סיפורים מקבילים המשתלבים זה בזה: סיפור מסע סוחף מאוד, סיפור על מערכת יחסים יוצאת דופן בין אדם לכלב שלו, שהוא באמת חברו הטוב ביותר, וסיפור על הסתכלותו הייחודית של סופר גדול באמריקה ארץ מולדתו, בשנים שבהן התגבשה בדמותה המוכרת לנו היום.

מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה מאת ג'ון סטיינבק בהוצאת אחוזת בית, תירגמה מאנגלית: צילה אלעזר, עיצוב עטיפה: סטודיו דוד חליבה, על העטיפה צילום: ג'ון סטיינבק עם צ'רלי, 307 עמודים.

ג'יי פאריני | אחרית דבר

ג'יי פאריני הוא משורר וסופר, מלמד במידלברי קולג' בוורמונט. בין ספריו: "ג'ון סטיינבק: ביוגרפיה" ו"רוברט פרוסט: חייו". אחרית הדבר שמופיעה כאן הופיעה בפעם הראשונה במהדורת פינגווין, שנת 1997.

מעטים הם הסופרים בתולדות הספרות האמריקנית שחשבו על אופיה ועל גורלה של ארצם בעקשנות רבה מזו של ג'ון סטיינבק. כפי שאמר וולט ויטמן בהקדמתו ל "עלי עשב", "ארצות הברית עצמן הן ביסודו של דבר הפואמה הגדולה ביותר." סטיינבק ללא ספק האמין בכך; בספר אחר ספר, החל מ"נאות השמים" (1932) - אסופת הסיפורים הראשונה שלו - הוא העלה על הכתב תיאורים בלתי-נשכחים של בני עמו בסביבתם הטבעית והאנושית.

כמובן, יותר מכול הוא ידוע ככותב פרוזה. רומנים כמו "טורטיה פלאט" (1935),In Dubious Battle (1936), "על עכברים ואנשים" (1937), "ענבי זעם" (1939), "סמטת השימורים " (1945), "קדמת עדן" (1952) וThe Winter of Our Discontent (1961), נטמעו זה כבר בזיכרון המשותף של האומה האמריקנית. החל בגרסאות קולנועיות חשובות של הרומנים של סטיינבק בשנות השלושים המאוחרות כמו ההפקה הקלאסית של "ענבי זעם" בבימויו של ג'ון פורד - ישנו זרם קבוע של עיבודים מומחזים, לרבות מחזמר בברודוויי של רוג'רס והמרשטיין, שנקרא Pipe Dream ומבוסס על "יום חמישי המתוק" (1954), הרומן האחרון שבחר סטיינבק למקם במונטריי.

כשזכה סטיינבק בפרס נובל לספרות ב-1962, רק חמישה אמריקנים זכו לכבוד הזה לפניו. במעמד הענקת הפרס בסטוקהולם הוא נשא נאום נלהב ובו טען כי "מחויבותו עתיקת היומין של הסופר לא השתנתה. מוטלת עליו החובה לחשוף את שלל מגרעותינו וחסרונותינו החמורים ולזרות אור על חלומותינו האפלים והמסוכנים, וזאת כדי לחתור לשיפור תמידי." מראשית הקריירה שלו כסופר הוא קיבל על עצמו את המחויבות הזאת בלי להניד עפעף, חשף את מגרעותיה וחסרונותיה המסוכנים של אומה שלמה, ובה בעת הצליח להלל את מה שנראה לו טוב ואצילי באזרחיה.

אמירה זו תקפה גם בכל הנוגע לכתיבתו העיונית, אם כי להיבט הזה שבעבודה של סטיינבק יוחדה תשומת לב פחותה בהרבה. האמת היא שהוא הפליא לכתוב בסוגה הזאת, לא אחת באותה מידה של להט וכמיהה לצדק חברתי כמו שגילה ברומנים שלו. ואמנם, "ענבי זעם" - ללא ספק הנערץ והנודע שברומנים שלו - החל כסדרה של רשימות עיתונאיות לעיתון "סן פרנסיסקו ניוז". סטיינבק יצא עם מחברת ביד לתעד את מצוקתם של פועלים מהגרים מאזורי הבצורת הממושכת בדרום-מערב הארץ, שבאו באלפיהם לקליפורניה בתקווה לחיים טובים יותר ומצאו את עצמם תקועים במחנות צפופים ומזוהמים, טרף להשפלות ולגידופים מצד בני המקום.

הדיווח המרתק של סטיינבק על החיים בכפר מקסיקני דל, שראה אור בשם "הכפר הנשכח" ב-1941 (והיה מבוסס על סרט תיעודי באותו שם שסטיינבק כתב והפיק), שולב לימים בנובלה שלו "הפנינה" (1947). תיאורי מסעות ומאמרי דעות לאינספור הופיעו במשך עשורים אחדים בכתבי עת כמו "סאטרדיי רוויו " ו"ניוזדיי".

מגיל צעיר היה סטיינבק צמא למסעות, ובגיל עשרים (לאחר שנשר זמנית מ "סטנפורד" בגלל ציונים נמוכים), הוא שקל להפליג באוקיינוס השקט על סיפונה של אוניית משא, כמו הגיבור שלו, ג'ק לונדון. התוכנית ההזויה הזאת הסתכמה בלא-כלום, אך כשעזב לבסוף את "סטנפורד", שלוש שנים לאחר מכן, ב-1925 ובלי תואר, הוא קפץ על אוניית משא, וזו לקחה אותו דרך תעלת פנמה לעיר ניו יורק. כפי שאמרה אשתו השלישית, איליין סטיינבק, "ג'ון היה מעדיף לנסוע לפריז, כמו המינגוויי ופיצג'רלד, אך לא היה לו די כסף לכרטיס."

בעשר השנים הבאות עבד סטיינבק בבניין, ועסק קצת בנגרות ובשלל עבודות מזדמנות. רוב הזמן הוא נשאר בקליפורניה המרכזית, ליד סלינס, שם נולד ב-1902 וגדל כבנם של הורים מהמעמד הבינוני. בהדרגה הוא החל לגבש לעצמו קיום מכתיבת פרוזה, כשפירסם את הרומן הראשון שלו, "גביע הזהב", ב-1929, וכמה סיפורים בשבועונים ארציים חשובים כמו "קוליירז" ו"סאטרדיי איוונינג פוסט ". אך רק לאחר ש"טורטיה פלאט", ספרו הרביעי, מצא לו קהל קוראים גדול ונמכר להוליווד, הגיע לידיו סכום משמעותי של כסף, או לפחות סכום שהספיק לרכישת כרטיס לכל מחוז חפץ שעלה על דעתו.

בדרך כלל נוטים לקשר את סטיינבק למונטריי ולעמק סלינס - הרקע הירוק השופע של רוב הרומנים והסיפורים שלו. אך האמת היא שסטיינבק עשה את המחצית האחרונה של חייו במגורים בניו יורק ובנסיעות תכופות אל מחוץ לארצות הברית. מקסיקו, צרפת ואנגליה היו יעדיו המועדפים. תיאורים של סיוריו השונים אפשר למצוא ב"ים קורטֶז" (1941), תיאור מרשים של הפלגתו באונייה למקסיקו לאורך החוף הדרומי של קליפורניה, וב"יומן רוסי" (1948), שבו הוא מתאר ביקור בלב ברית המועצות עם רוברט קאפָּה, הצלם.

"מסעותי עם צ'רלי: בחיפוש אחר אמריקה", שראה אור לראשונה ב-1962 , הוא האחרון, ובמובנים מסוימים, המוצלח שבספרי המסעות שלו, חיבור שמציג ראייה מורכבת של ארצות הברית בראשיתו של עשור סוער. זאת עבודה של סופר בוגר בסופם של חיי כתיבה ארוכים, והוא משמש כמעין אלגיה לעולם שאבד. זה גם ספר זיכרונות מקסים, דיוקן עצמי של אדם שלא נטה לכתיבת אוטוביוגרפיה מפורשת. עד 1960 התפכח סטיינבק במידה לא מבוטלת מאשליות על ארצו; הוא חשב שהצריכה והאנוכיות החלו להשתולל ולהרוס את ערכי הקהילה שהוא ייחס להם חשיבות עליונה לבריאותה המוסרית של האומה. במכתב לאדליי סטיוונסון (ששני ניסיונותיו הכושלים להיבחר לנשיאות איכזבו את סטיינבק), הוא קבל על "חוסר המוסריות הציני" של ארצות הברית. "יש להם ]לאמריקנים[ יותר מדי דברים," הוא אומר, "והם מכלים את זמנם ואת כספם ברביצה על הספה בחיפוש אחר נשמה. אנחנו זן מוזר. אנחנו יכולים לעמוד בכל דבר שאלוהים והטבע מזמנים לנו, חוץ מאשר בשפע. אילו רציתי להרוס אומה, הייתי נותן לה יותר מדי ומוריד אותה על הברכיים כשהיא אומללה, חמדנית וחולה."

ב-1960 הוא השלים את הרומן האחרון שלו, The Winter of Our Discontent. חלק נכבד מהעשור שלפני כן הוא עשה מחוץ לארצות הברית, בצרפת ובאנגליה, והוא חש כאילו איבד איכשהו מגע עם אמריקה ועם האמריקנים. במכתב אל חברו הטוב פרנק לֶסֶר הוא כתב:

בסתיו - מיד אחרי חג העבודה - אני מתעתד ללמוד על ארצי. איבדתי את טעמה ואת קולה. שנים עברו מאז ראיתי אותה. אז ככה! אני קונה טנדר ועליו דירה קטנה, משהו כמו תא מגורים בסירה, מיטה, כיריים, שולחן כתיבה, מקרר, שירותים - לא קרון מגורים, אלא מה שנקרא קרון שינה. אני נוסע לבדי, מערבה בדרך הצפונית, אך בזיגזגים דרך המערב התיכון ומדינות ההר. אעקוף את הערים הגדולות, אעצור רק בעיירות, בחוות חקלאיות ובחוות בקר, אשב בברים וליד דוכני המבורגר, ובימי ראשון אלך לכנסייה. אסע לאורך החוף דרומה מוושינגטון ומאורגון, ואחר כך בחזרה דרך דרום-מערב והדרום וצפונה בחוף המזרחי, אבל תמיד בזיגזגים. איליין תצטרף אלי מדי פעם, אך על פי רוב אצטרך לנסוע לבד, ואסע בעילום שם. אני רוצה רק להסתכל ולהקשיב. מה שאשיג נחוץ לי מאוד - היכרות מחודשת עם ארצי, עם סוגי הדיבור שלה, השקפותיה, עמדותיה והשינויים שחלו בה. כבר מזמן הייתי צריך לעשות את זה - לפני זמן רב מאוד.

חלק ממה שעושה את הפרוזה הטובה ביותר של סטיינבק למשכנעת כל כך הוא רגישותו הרבה של המחבר אל נופים, טבעיים ואנושיים, ואל הקשר המכריע של אנשים עם סביבתם. ואמנם, זה מכבר טענו המבקרים כי היכולת היצירתית שלו התפוגגה במידה מסוימת אחרי שנות השלושים, וכי לריחוקו הפיזי מקליפורניה היה קשר כלשהו עם הירידה הזאת. "לסטיינבק היה אסור לעזוב את קליפורניה," קבע ידידו איליה קאזאן שנים אחדות אחרי מותו. "זה היה מקור האנרגיה שלו." סטיינבק עצמו חש שהמגע הזה עם האדמה ועם האנשים היושבים עליה חשוב לו כסופר; הוא רצה לראות את הנוף הטבעי, לשמוע את קולותיהם של נשים וגברים רגילים בשעת עבודה או בילוי. התנסויות אלה פעלו כמעין דלק לדמיונו, ובלעדיהן הוא חש פזור דעת, מנותק, מרושש. לאחר שסיים את מה שהיה עתיד להיות הרומן האחרון שלו, הזדקק סטיינבק מאוד להתחדשות, להשבת נעורים. כפי שניסחה זאת איליין סטיינבק: "המסע הזה ברחבי אמריקה היה משהו שג'ון היה חייב לעשות. והוא היה חייב לנסוע לבד. הוא רצה להוכיח לעצמו שהוא לא זקן, שהוא יכול לשלוט בחייו, יכול לנהוג בעצמו ויכול ללמוד שוב דברים."

היה קשה לאיליין להניח לבעלה לצאת למסע כזה לבדו. זמן לא רב לפני כן, באיטליה ובצרפת, קרה לא אחת שסטיינבק התעלף. כמה פעמים הוא סבל גם ממה שנראה בדיעבד כאירועים מוחיים קלים. הוא איבד את התחושה באצבעותיו והתקשה לאחוז בדברים; דיבורו התרופף ומילותיו נבלעו. הבריאות הטובה והחוסן הגופני שהיו חלק מאישיותו במהלך גיל העמידה הלכו ודעכו, אף שבשנת 1960 הוא היה רק בן חמישים ושמונה.

סטיינבק התכונן בקפידה למסע, וצייד את הטנדר ואת יחידת המגורים שמאחוריו כך שיהיו נוחים ככל האפשר. הוא קרא לרכב החדש והמרשים "רוסיננטה", על שם סוסו של הגיבור ב"דון קיחוטה" של סרוונטס. ("אמרו לי שהשם רוסיננטה, שצויר על צד הטנדר שלי באותיות ספרדיות בסגנון המאה השש-עשרה, יעורר סקרנות ושאלות במקומות מסוימים. אינני יודע כמה אנשים זיהו את השם, אך מה שבטוח הוא שאיש מעולם לא התעניין בו.")

המסע של סטיינבק התעכב בגלל סופת ההוריקן דונה, ששטפה את חוף האוקיינוס האטלנטי בשלהי הקיץ וזרעה הרס וחורבן. סטיינבק מספק לנו תיאור חי של הסופה באחת הפסקאות הפותחות של "מסעותי עם צ'רלי": "הרוח הכתה בדיוק ברגע שבו נאמר לנו כי תכה, וקרעה את המים כאילו היו סדין שחור. היא הלמה כמו אגרוף. צמרת שלמה של עץ אלון התרסקה ארצה, ושרטה בתוך כך את הבית שבו עמדנו והסתכלנו במתרחש. המשב הבא עקר את אחד החלונות הגדולים והעיפו פנימה." הוא התבונן בחוסר אונים בעת שהרוח קרעה "ביבשה ובים".

בשנים מאוחרות יותר בילה סטיינבק את הקיץ בסאג הרבור, שבאותם ימים היה כפר דייגים אידילי בלונג איילנד. קרבת הים הזכירה לו את מונטריי, שם עשה את עונות הקיץ שלו כנער, והוא בילה שעות רבות על סירת המנוע שלו, שלה העניק את השם Fayre Eleyne - איליין היפה - שם שאיזכר את אשתו איליין, וכן דמות בספרו של תומס מאלורי Morte d'Arthur, שאותו תירגם סטיינבק זמן לא רב לפני כן לאנגלית מודרנית.

סופת ההוריקן, כפי שסטיינבק מספר את הסיפור, קרעה לפתע את סירתו האהובה מהמעגן שהיתה קשורה אליו: "היא נגררה תוך התנגדות ומחאה, נסחפה ברוח ונדחקה אל מזח סמוך, ושמענו אותה זועקת בעת שנחבטה בקורות האלון." הרוח הגיעה בינתיים למהירות של יותר ממאה וחמישים קילומטר לשעה, ואפילו הבתים שליד החוף היו בסכנה חמורה.

סטיינבק התעקש לצאת החוצה אל הסערה כדי להציל את סירתו, ועשה זאת למרות מחאותיה של אשתו. היא יצאה אחריו אל הרוח הרטובה והמצליפה, והתבוננה בהשתאות בעת שהוא נכנס למים בכיוון הסירה ונאבק עם הגלים המתנפצים - מבצע לא פשוט לאדם במצב בריאותו המעורער. סטיינבק, שפעל על אדרנלין טהור, הצליח לשחרר את "איליין היפה" ולקפוץ לתוכה. למרבה המזל, המנוע הותנע מיד, והוא הצליח לנווט את הסירה בבטחה אל תוך המפרץ, שם הוריד עוגן. "והנה מצאתי את עצמי," כותב סטיינבק, "במרחק של כמאה מטר מהחוף, ודונה נובחת עלי כמו להקה של כלבי ציד לבני שפם." היה ברור ששום סירה לא תצליח לחצות בשלום את הים הסוער ולהחזירו ליבשה, ולפיכך לא נותר לו אלא לשחות אל החוף.

ענף צף לידו על המים, וסטיינבק קפץ פנימה אחריו. הרוח נשבה במקרה בכיוון החוף, כך שכל שנדרש ממנו לעשות היה להיאחז בענף ולהניח לו לגרור אותו יחד איתו. עד מהרה ראתה איליין את ראשו מבצבץ במים. עד מהרה הוא ישב שוב אל שולחן המטבח, כוסית ויסקי בין כפות ידיו ומגבת כרוכה סביב ראשו.

את ההרפתקה הקטנה הזאת מספר סטיינבק בתיאורים מרתקים, והיא יוצרת רגע פרדיגמטי בקשת הרחבה יותר של הסיפור. הגיבור-מספר החלש אך האמיץ נקלע לסערה, ולמרות זאת קופץ למים כדי להציל משהו שיקר ללבו. חוסר המעצורים המוחלט - והטירוף הקל - שכרוך בעצם הקפיצה למים הסוערים, הוא קריטי לנימה של הסיפור. לסופר יש אמון מלא ביכולתו להיכנס לתוך סצנה, להבין את המתרחש בה ולעשות את הדבר הנכון. הוא גם בטוח שבסופו של דבר הוא יחזור אל איליין היפה שלו, ושהסערה תחלוף.

המסע המתואר ב"מסעותי עם צ'רלי" יכול להיחשב לדוגמה קלאסית של מסע הרואי, המיתוס האב-טיפוסי שמקנה את המבנה ההכרחי לחיבורים רבים כל כך של ספרות נרטיבית. במיתוס המסורתי, קם גיבור - באשר הוא - זונח את נמל המבטחים שלו ושועט קדימה אל השממה (או אל המצולות) כדי לבחון את עצמו כנגד כל הסיכויים; במהלך המבחן הזה הוא מגלה את המשאבים העשירים הטמונים בו עצמו, או בא במגע עם כוחות עליונים שמסייעים לו. הסיפור כולל בהכרח שיבה, שסוגרת את המעגל: והעיקר בו הוא, כי בשובו, הגיבור מחוזק לאין קץ מהידע שרכש במהלך מסעו הקשה. (מיתוס זה הוא הנושא של מחקרו המצוין של ג'וזף קמפבל "הגיבור בעל אלף הפנים".)

סטיינבק יצא מסאג הרבור בבוקרו של ה-23 בספטמבר בחברתו של צ'רלי, הפודל הצרפתי הגבוה והחברותי שלו. "אני זוכרת איך הוא ביקש לקחת את הכלב צ'רלי, " נזכרה לאחר מכן אשתו. "הוא אמר בלא מעט היסוס, 'טובה גדולה אני רוצה לבקש, איליין. אני יכול לקחת את צ'רלי?' 'איזה רעיון טוב,' אמרתי, 'אם תיקלע לאיזו צרה, צ'רלי יוכל ללכת ולהזעיק עזרה.' ג'ון הסתכל בי בחומרה ואמר, 'איליין, צ'רלי הוא לא לאסי.'"

הוא נסע צפונה בכיוון מסצ'וסטס, והתעכב בדרך כדי לבקר אצל ג'ון, הצעיר בשני בניו, בבית הספר "איגלברוק" שבדירפילד. משם הוא עבר צפונה דרך ורמונט ומזרחה דרך ההרים הלבנים שבניו המפשייר. סטיינבק כותב: "האקלים השתנה במהירות לקור, והעצים פרצו בשלל צבעים, אדומים וצהובים שפשוט קשה להאמין. זה לא רק צבע, זה גם זוהר, כאילו העלים גמעו את אור שמש הסתיו ואחר כך שיחררו אותו לאט."

ד"ה לורנס אמר פעם שהגדוּלה בספרות קשורה לעתים קרובות לרגש מסוים שיש לסופר אל עולם הטבע; הוא ציין את שייקספיר, טולסטוי והרדי כדוגמאות טובות לסופרים שהיתה להם רגישות מיוחדת לטבע. אמירה זו תקפה, לדעתי, גם לגבי סטיינבק. מה שעושה את ספרי קליפורניה שלו למרתקים כל כך הוא תשומת הלב שיש בהם לסביבה ספציפית, מסוימת ביותר; חיי הדמויות שלו קשורים הדוקות אל קצביו של הטבע: מזג אוויר, גיאוגרפיה, מחזורי זריעה וקציר. מה שעושה את "מסעותי עם צ'רלי" לנגיש כל כך אפילו לקורא הפשוט ביותר הוא ההמחשה המיומנת של עולם הטבע, הצבעים והמרקמים של עלי העצים, ריחותיה העשירים של האדמה, נקישות הגשם על המדרכה, הקרניים החדות של השמש בעת שהן חודרות דרך עננים חולפים. ואמנם, קשה לפתוח דף בספר הזה בלי להיתקל באיזו תמונה זוהרת מהטבע.

היעד החשוב הראשון של סטיינבק היה מיין. יערותיה הקשים והעבותים, הצפופים באורנים נורווגיים ובאשוחים נוצתיים, הזכירו לו את צפון קליפורניה. הוא נסע צפונה בכיוון הגבול הקנדי: "רציתי לנסוע אל קורת הגג של מיין," הוא אומר, "כדי להתחיל את המסע שלי לפני שאני פונה מערבה. זה כאילו נתן למסע צורה, ולכל דבר בעולם חייבת להיות צורה, כי אחרת השכל האנושי דוחה אותו." זה ללא ספק דיבור של סופר, האדם בחיפוש אחרי עקביות נרטיבית.

אך טבעי הוא שלזר שעובר בקהילה של חקלאות אורגנית יש קושי מסוים ליצור מגע עם האנשים שחיים ועובדים שם, וסטיינבק לא חרג מכלל זה. "עד מהרה התברר לי," הוא כותב, "שאם זר נוסע בדרכים ורוצה לצותת לאוכלוסייה מקומית, המקומות שכדאי לו לחמוק לתוכם ולשים בהם מחסום לפיו הם ברים וכנסיות. אבל בכמה ערים בניו אינגלנד אין ברים, וכנסייה יש רק בימי ראשון. חלופה טובה היא המסעדה שעל אם הדרך, שם מתקבצים גברים לארוחת בוקר לפני היציאה לעבודה או לציד."

כמובן, לעתים קרובות קורה שתושבי ניו אינגלנד הלָקונים אינם מוכנים לחשוף הרבה מעצמם על כוס קפה ופנקייקים, כפי שהתברר לסטיינבק היטב. הוא התחיל לסמוך על תחנות רדיו מקומיות לקבלת תחושה של קהילה אנושית: "לכל עיירה של כמה אלפי תושבים יש תחנת רדיו משלה, והיא תופסת את מקומם של העיתונים המקומיים הנושנים. מדווחים בהן על מציאוֹת ועסקות מסחריות, על פעילויות חברתיות ועל מחירי מוצרים, ומוסרים הודעות." כתמיד, סטיינבק מזהה בעין חדה פעילויות גומלין בין אנשים, ו"מסעותי עם צ'רלי" עשיר בהן.

מדי כמה ימים, פחות או יותר, היה סטיינבק עוצר במוטל, לא בשביל המיטה אלא לשם "אמבטיית מותרות טובה וחמה". במובן זה יש ל"מסעותי עם צ'רלי " משהו משותף עם "לוליטה", הרומן הקלאסי של ולדימיר נבוקוב מאמצע שנות החמישים. במרכזו של רומן זה יש מסע, שהומברט הומברט עושה ברחבי אמריקה ממוטל למוטל עם הילדונת היפהפייה לוליטה. נבוקוב העלה את הפרטים הגסים של חיי המעמד הבינוני-הנמוך האמריקני, וקירב אותם אל האור המסנוור כאילו היו פרפרים לכודים במצבט של חוקר פרפרים חד עין. בדומה לכך, אצל סטיינבק מוטעם הקיטש של אמריקה בת זמננו: חנויות של חטיפי גבינה, חנויות לממכר צדפים וקונכיות וחנויות "דֵיירי קְווין" למוצרי חלב, שמכוניות ענקיות עם גג פתוח חונות לפניהן. הנוף האנושי העלוב של הארץ הזאת חשוף למבטו העגום של סטיינבק.

במכתב הביתה לאיליין, בתחילת אוקטובר, סיפר סטיינבק שהוא מלא "רשמים". "אחד הוא מהפסולת שלנו," הוא כתב. "אנחנו יכולים להכניס פסולת כימית לנהרות ולפנות פסולת גוף, אבל כל עיירה מוקפת במכוניות, מכונות והריסות בתים. זה בדיוק כמו בערבי חג המולד שתיארתי - פותחים ומשליכים ועוברים לחבילה הבאה." אין תמה שפעילים למען הסביבה גייסו את סטיינבק כאחד התומכים הראשונים בעניינם; שנים לפני שהיה פופולרי לעשות כן, טען סטיינבק שהשלכת הפסולת באמריקה היא מעשה התאבדות; הוא תבע ריסון ושמירת המשאבים הלאומיים. בבזבוז שראה מכל עבר ובאדישות לסביבה הוא ראה חלק ממחלה גדולה יותר שתקפה את אמריקה.

הוא ציין בבעתה שחניוני קרוואנים צצים בשוליהן של רוב הערים. האנשים המאכלסים את הבניינים חסרי השורשים האלה, שהועלו על גלגלים או על יסודות זמניים, נראו לו כמו חוּצנים. "אלה הם יצורים מהמאדים," הוא כותב הביתה לאיליין, "ורציתי לבקש מהם שייקחו אותי אל המנהיג שלהם. אין להם שום חוש הומור, שום עבר, והעתיד שלהם טמון כולו בדגמים חדשים." הוא הוסיף: "אם אני בכלל מחפש נושא - התנועתיות הזאת היא נושא טוב." ואמנם, נושא התלישות היה לחלק בלתי-נפרד מ"מסעותי עם צ'רלי".

העבר וההווה משחקים זה נגד זה במוחו של הנוסע שלנו בעת שהוא עושה את דרכו. יש הבזקים תכופים לאחור, לעתים אל ילדותו או אל בגרותו המוקדמת בקליפורניה, כפי שהוא כותב: "לפני זמן רב היתה לי חוות בקר קטנה בהרי סנטה קרוז בקליפורניה. באחד המקומות שם היה יער של עצי מַדרוֹניה ענקיים, וצמרותיהם נשקו זו לזו מעל אגם הרים קטן ושחור, שניזון ממעיינות. אם יש דבר שנקרא מקום רדוף, זה המקום, ואת האופי הזה שיוו לו האור האפלולי שהסתנן בין העלים ופעלולים שונים של פרספקטיבה." בניגוד לכך, כמובן, האמריקני החדש מוצא "את האתגר שלו ואת אהבתו ברחובות חנוקים מתנועה, בשמים אפופי ערפיח, כשהוא נחנק מחומצות תעשייה, מחריקות גומי ומבתים מחוברים זה לזה, בעוד העיירות קמלות למשך זמן מה ומתות." זה אכן כתב אישום נורא נגד מה שמכונה הקִדמה.

היבטי הפרוזה שב"מסעותי עם צ'רלי" ניכרים ברוב העמודים, והעיקרי שבהם הוא השימוש בדיאלוג. סטיינבק מציע רצף של מפגשים אנושיים ובורא דמויות ודיאלוג כפי שעושים סופרים. למשל, כשהוא עובר את הגבול הקנדי ליד מפלי הניאגרה, הוא מגלגל שיחה נחמדה ומשעשעת עם פקיד המכס, וזו יכולה בקלות להשתלב בתוך טקסט של סיפור קצר. ואמנם, הדיאלוג נמשך על פני דפים רבים, ויש לו התחלה, אמצע וסוף. סצנה מובחנת מפנה את מקומה לסצנה מובחנת אחרת בצורת הפרוזה הפיקרסקית שהמציא סרוונטס, ונראה כי ראוי והולם הדבר, שנהג של טנדר הנושא את השם רוסיננטה יאכלס נרטיב המעוצב באורח דומה.

מראשית מסעו נמנע סטיינבק מלעלות על כבישים מהירים גדולים, "פסי המהירות הגבוהה של בטון וזפת" שחוצים את הארץ לאורכה ולרוחבה בשתי וערב. אולי מסיבה זו הוא התעכב בניו אינגלנד, שם הכביש המהיר הוא טריטוריה זרה. כבישים צדדיים, אפילו דרכי עפר, היו עדיפים בעיניו לאין ערוך: יפים יותר, מעוררי זיכרונות על עידנים שחלפו. אך יבשת אמריקה היא ענקית, ובסופו של דבר לא נותר לו, לסטיינבק, אלא לחפש כביש מהיר.

הוא עלה לבסוף על הכביש הבין-מדינתי 90, שם הבחין מיד בשינוי בגישות האנושיות. "אינני חושב לרגע שהאנשים שפגשתי בניו אינגלנד היו לא-ידידותיים או לא-אדיבים," הוא כותב, "אך הם דיברו בתמציתיות ובדרך כלל חיכו שהחדש בעיר יתחיל לדבר." במערב התיכון היה רושם שזרים מדברים זה עם זה בחופשיות, בלי הריסון שהוא הבחין בו במזרח הצפוני.

בבהלת מה הבחין סטיינבק שההבדלים הגדולים בדפוסי הדיבור המקומיים, שזכר ממסעותיו בימי נעוריו ברחבי אמריקה בשנות העשרים והשלושים, היטשטשו או שכבר נעלמו לגמרי. "לארבעים שנה של רדיו ועשרים שנה של טלוויזיה ודאי היתה ההשפעה הזאת," הוא מסכם. שפה לאומית החליפה, אולי בהכרח, את הנטיות השונות של העגות המקומיות. "אני, שאוהב מילים ואת האפשרויות האינסופיות הגלומות במילים, נעצב לנוכח התופעה הבלתי-נמנעת הזאת," הוא אומר. אובדן הניבים הצבעוניים, מקצבי השפה המקומיים וצורות הדיבור הייחודיות פגע בו עמוקות. הוא שנא את המחשבה על "שפה לאומית, עטופה וארוזה, תקנית וחסרת טעם".

אחרי ביקור קצר בשיקגו, שם נפגש עם איליין (שטסה מהמזרח לפגוש אותו), הוא יצא שוב לדרך לבדו, ושם פעמיו מערבה, דרך ויסקונסין ("המדינה היפה ביותר שראיתי ") ומינסוטה. בכל אשר הגיע הוא הקשיב, שאל שאלות כשמצא פתח, ואז הקשיב שוב. מדי לילה, במוטל או בצפיפות של רוסיננטה, הוא היה משחזר את מסע יומו, את הנופים שראה, את האנשים שפגש, את התקריות שאירעו בדרך. מרשימות "יומניות" אלה הוא בנה אחר כך את הספר, שלא היה לו שֵם עד שהתקשר הביתה ערב אחד מטלפון ציבורי, ואיליין הציעה את "מסעותי עם צ'רלי", על פי המודל של רוברט לואיס סטיבנסון בספרו "מסעות עם חמור" ( Travels with a Donkey ), אחד הספרים האהובים על סטיינבק.

סטיינבק נמנע מלפקוד את אתרי התיירות המובהקים ביותר שבדרך, פרט, כמובן, למפלי הניאגרה. לפעמים הוא חיפש מקומות שהיה לו בהם עניין אישי, כמו למשל מקום הלידה של סינקלר לואיס, בסוק סנטר, מינסוטה. בכל מקום שבו התעכב להעיף מבט, הוא השתדל להכיר את האנשים שגרים שם. הוא רצה לדעת מה אמריקה חושבת. לרוע המזל, הוא החל עד מהרה להשתכנע כי מעט מאוד מעסיק את דעתו של האזרח האמריקני הממוצע. ממזרח למיסיסיפי, השיחות ששמע נסבו בדרך כלל על בייסבול; ממערב למיסיסיפי היה הנושא ציד. אף שזה היה סתיו של שנת בחירות - קנדי מול ניקסון - שום ויכוח פוליטי נמרץ לא נשמע בשום מקום. ככל שהתקדם לאטו בכיוון קליפורניה, הלך סטיינבק והתפכח מכל אשליותיו, פרט לאלה הקשורות בעולם הטבע.

למעשה, ככל שנע מערבה, נעשה סטיינבק לירי יותר ויותר ביחס להיבטים הנשגבים של הטבע. "נסעתי דרך האגודל המורם של איידהו, ודרך הרים אמיתיים שהזדקרו מעלה, עטורים בציצות של עצי אורן ומכוסים בשכבה עבה של אבק שלג," הוא כותב. הפרוזה נעשית עשירה ושופעת וקצבית ככל שהוא מתקרב לאורגון ושם פעמיו דרומה, אל ארץ עצי הסקויה. "נשארתי יומיים בקרבת גופיהם של הענקים," הוא אומר, ומתכוון לעצים הגדולים של ילדותו:

יש כאן הס של קתדרלה. אולי קליפת העץ הרכה והעבה סופגת קולות ויוצרת דממה. העצים מתנשאים ישר מעלה אל נקודת הזנית; אין שום אופק. השחר מפציע מוקדם ונשאר כזה עד שהשמש גבוהה בשמים. אחר כך מסננת העלווה הירוקה, השרכית למראה והגבוהה כל כך, את אור השמש לזהב ירוק, ומפזרת אותו בקרניים או בפסים של אור וצל. לאחר שהשמש עוברת את נקודת הזנית, כבר אחר צהריים ובמהרה מגיע הערב, ושעת הדמדומים לוחשת וארוכה כשם שהיה הבוקר.

הוא מגיע לקליפורניה, והבעיות הצפויות מתעוררות. אזור החוף שהכיר פעם טוב כל כך, כמו עטוף כעת בזיכרונות של איך היה לפנים ושל הדברים שקרו לו שם. זיכרונות עיוותו את הנוף של ההווה, וכל תמונה שעלתה הפכה לפָּלימפְּסֶסְט: תמונה שמצוירת על גבי תמונה. הוא נחרד מהמחסור הברור במובחנוּת וייחוד ארכיטקטוניים כשראה שורות על שורות של בתי קופסה קטנים, דומים מדי זה לזה. הרגיז אותו שפסגות בתוליות של הרים שבהן שרו כל הלילה קויוטים גולחו לגמרי, ושתחנות טלוויזיה שולחות את תמונותיהן התזזיתיות לאלפי בתים זעירים ו "מקובצים ככנימות בצדי הדרכים". התמונה הכוללת היתה מצערת.

המצב החמיר כשהגיע למחוז מונטריי, נוף חלומותיו. הוא ביקר אצל אחיותיו, שהחלו להתווכח איתו על פוליטיקה באופן שרק הרגיז אותו. ואמנם, השיחות סביב שולחן ארוחת הערב הידרדרו לוויכוחים טיפשיים על אישיותם וחריגותיהם המוסריות של קנדי ושל ניקסון. "אתה מדבר כמו קומוניסט," קראה אחת מאחיותיו. "ואת נשמעת כמו ג'ינגיס חאן," הטיח הוא לעומתה.

כשהגיע למונטריי עצמה, הוא נחרד לגלות ששמו של אחד מבתי הקולנוע שונה ונקרא עתה "קולנוע ג'ון סטיינבק". סטיינבק חש שהוא הפך לאתר שעשועים, וזה הרגיז אותו מאוד. "טום וולף צדק," הוא אמר, "אדם לא יכול לשוב הביתה, כי הבית חדל מלהתקיים, חוץ מאשר בכדורי הנפטלין של הזיכרון." בחוכמה נחפז סטיינבק להסתלק ממחוז מולדתו, והשאיר מאחוריו את "העבר התמידי והבלתי-ניתן לשינוי, שבו אמי תמיד יורה בחתול בר ואבי תמיד צורב את שמו ליד שם אהובתו."

ברגע נוקב, אגב מנוסה ממונטריי, אומר סטיינבק שהוא היה שמח אילו היה יכול לומר שהוא יצא לבקש את האמת על אמריקה ומצא אותה. אבל הוא ידע שלא כך הדבר. הוא הבין ששום "אמת" יחידה לעולם לא תוכל להימצא. "גיליתי מזמן, כשאספתי ומיינתי חיות ים, שלדברים שאני מוצא יש קשר הדוק לאיך שאני מרגיש באותו רגע. כך שלמציאות החיצונית יש נטייה להיות איכשהו לא חיצונית כל כך." בכך נשמע סטיינבק בן הזמן עד מאוד, כמעט פוסט-סטרוקטורליסט. הרעיון שאובייקטיביות מוכתמת באופן בלתי-נמנע בעצם הבעתה - ובעובדה שלאדם יחיד יש רק נקודת ראות אחת - מחלחל לסיפור המסעות הזה, ועושה את כל המסקנות של סטיינבק לטנטטיביות, כפי שראוי שיהיו. "הארץ המפלצתית הזאת," הוא כותב, "האדירה שבאומות, התולדה הזאת של העתיד, היא, בעצם, המקרוקוסמוס של המיקרוקוסמוס שהוא אני."

אחד האלמנטים הסותרים ש"במסעותי עם צ'רלי" מתגלה בשלב זה. "מההתחלה ועד הסוף לא מצאתי שום זרים," הוא כותב. "אילו מצאתי זרים, יכולתי אולי לתאר אותם ביתר אובייקטיביות. אבל אלה הם בני עמי וזו ארצי. אם מצאתי דברים ראויים לביקורת או לגנאי, הרי הם נטיות שקיימות באותה מידה גם בי עצמי. " לנוכח ההערות שהביע במכתבו לאיליין בעניין "היצורים מהמאדים" שחיים בחניוני קרוואנים, ולנוכח הביקורת החריפה הזאת על הנוף המתועש ההרוס שנראה מחוף לחוף, יש להתייחס לדחף הזה שלו להזדהות עם "בני עמו" ולהלל אותם בעירבון מוגבל. זה הצד הרך שבסטיינבק, סנטימנטליות שצצה פה ושם. הוא היה מיטיב לעשות, לדעתי, אילו תפס מרחק ואמר, "אינני מכיר את האנשים האלה."

את זה פחות או יותר הוא עשה בטקסס, שאליה שם פעמיו בחלקו האחרון של הספר. כיוון שאשתו, איליין, היתה ילידת טקסס, סטיינבק הבין כי לא יוכל להתחמק מהמדינה הגדולה והמסובכת הזאת גם אם ירצה. הוא הגיע לשם בזמן לחגוג את חג ההודיה עם משפחת אשתו, ליד אמרילו. הוא הבין היטב את הקשיים העומדים בפניו בחלק זה של סיפור מסעו: "סופרים שעומדים מול בעיית טקסס מוצאים את עצמם מתחבטים בהכללות, ואני אינני שונה מהם. טקסס היא מצב נפשי. טקסס היא אובססיה. ומעל לכול, טקסס היא אומה במלוא מובן המילה." מכל הסיבות האלה כותב סטיינבק יפה על טקסס, מאפיין את בני עמה בסביבתם בליריות אופיינית ובדימויים מדויקים. הוא מגדיר את המדינה באמצעות הניגודים הבוטים שבה:

המישורים חמורי הסבר שברצועת האדמה הצרה של המדינה, שהאופק משמש להם גדר, זרים לגבעות המיוערות הקטנות ולנחלים המתוקים שבהרי דייוויס. הפרדסים העשירים שבעמק הריו גרנדה אינם מתחברים עם שטחי המרעה של שיחי המרווה שבדרום טקסס. האוויר החם והלח של חוף המפרץ חף מכל דמיון לצינה הבדולחית של צפון-מערב רצועת האדמה הצרה. ואוסטין, על הריה בין האגמים המתוחמים, רחוקה מדאלאס כאילו היתה בקצה האחר של העולם.

בטקסס הגיעו לנקודת משבר בעיות הערמונית של צ'רלי, שצצו מדי פעם במרוצת המסע, והוא טופל בידי וטרינר צעיר וחביב. משנפתרה בעיה זו, יצאו הפודל שהושב לאיתנו ובעליו לתחנה האחרונה החשובה במסעם - ניו אורלינס. סטיינבק כותב:

בזמן שעוד הייתי בטקסס, בסוף 1960, האירוע המדווח והמצולם ביותר בעיתונים היה קבלתם של שני זאטוטים כושים לבית ספר בניו אורלינס. מאחורי הקטנטנים הכהים האלה עמדו תפארת החוק וכוח האכיפה שלו - הן המאזניים והן החרב עמדו לצד הילדים - ואילו נגדם עמדו שלוש מאות שנה של פחד וזעם ואימה מפני שינוי בעולם משתנה.

קבוצה של נשים מחרידות - "אמהות" לבנות, אם מותר להשתמש במילה "אמהות" בהקשר הזה - התקבצו מדי יום כדי ללעוג לילדים השחורים בכל פעם שנכנסו לבית הספר ויצאו ממנו. בעיתונות כינו אותן, באירוניה, "המריעות", וסטיינבק, שהתקשה להבין איך בני אדם יכולים להתנהג כך, רצה לראותן בעצמו. הוא התחזה לאנגלי מליברפול והצטרף יום אחד להמון שהתקבץ מחוץ לבית הספר. נהג מונית הסביר לו שיהודי ניו יורק הם שגורמים את כל הצרה הזאת. "יהודים - מה פתאום? איך בדיוק הם עושים צרות?" הוא שאל את האיש, וזה השיב לו, "היהודים המחורבנים האלה מניו יורק באים הנה ומסיתים לנו את הכושונים." האיש ממש הציע לעשות לינץ' ביהודים מחרחרי הריב האלה, לתדהמתו ולסלידתו הרבה של סטיינבק.

כשנשאל בהמשך אותו יום אם הוא נוסע לשם ההנאה שבדבר, השיב סטיינבק: "זה מה שעשיתי עד היום." פניה הערומות של הגזענות, שנצפתה אצל "המריעות", מילאו אותו "בבחילה מתישה". ההתנסות שהיתה לו בילדותו עם אנשים שחורים בסלינס היתה שונה כל כך; הוא הכיר, כפי שנזכר, רק אנשים טובים ומתחשבים, ולא את האנשים "העצלים" שהושמו ללעג בפי הגזענים שבהם נתקל בשלב הסופי והעגום הזה של מסעו.

בקטע קטן ונוגע ללב בדרכו החפוזה הביתה אל סאג הרבור, לקח סטיינבק באלבמה טרמפיסט שחור, בחור צעיר. הם גילגלו שיחה על מרטין לותר קינג ג'וניור, ועל "משנתו המטיפה להתנגדות סבילה אך בלתי-מתפשרת". "זה אטי מדי," הוא אמר לסטיינבק בעצב. "זה ייקח יותר מדי זמן."

למעשה, סטיינבק בחר לצאת למסעו בשנה חשובה במיוחד, כשכל הארץ עמדה על ספה של תזוזה יוצאת דופן בתודעה. התנועה לזכויות האזרח איימה לשנות את צורות ההתבוננות של אמריקה בעצמה, ואפילו סטיינבק - בתפקידו כ"חכם" - היה מוכן להתמודד עם תוצאות השינויים האלה. הוא הבין שהתמימות של שנות החמישים התבססה על רעיונות מקובעים של גבולות מעמדיים וגזעיים, אך לא העז להסתכל רחוק מדי קדימה. הוא דחה, לבסוף, את הנימה הנבואית שהיתה עשויה לרומם את "מסעותי עם צ'רלי" ולהעלותו מעל הרמה של ספר מסעות מקסים ומרתק ותו לא.

סטיינבק נחפז הביתה לסאג הרבור וכבר היה מותש מכמעט ארבעת החודשים שעשה בדרכים. הוא קיווה לחקות את דון קיחוטה, שחשב כי "רצוי ואף חיוני, הן למען האדרת כבודו והן כשירות לארצו, לקום ולהיות לאביר נודד ולשוטט בעולם כולו חמוש בכלי זינו ורכוב על סוסו, לשחר הרפתקאות ולהגשים כל אשר קרא על מעשיהם של אבירים נודדים, לתקן עוולות מכל המתים ולהתנסות במבחנים ובסכנות שיקנו לו, לאחר שיעמוד בהם, Lֵם-עולם ותהילה." סטיינבק, למרבה הצער, לא באמת עשה הרבה מכל זה, אם כי הספר - שהתקבל בחמימות על ידי מבקרים והיה לרב מכר אדיר מיד עם צאתו לאור - הגדיל במידת מה את שם מחברו.

"מסעותי עם צ'רלי" הציע לקוראים היכרות קרובה למדי עם ג'ון סטיינבק, אחד הסופרים החביבים עליהם. ואמנם, לאחר שעשה יותר מאחד-עשר שבועות בדרכים עם הסופר רע המזג והפודל הנמרץ שלו, הקורא מרגיש בהחלט בבית בחברתו ומצטער שהמסע מתקרב אל קצו. הרצוי ביותר הוא שספר מסעות זה ייקרא יחד עם מכתביו של סטיינבק אל אשתו ואל ידידיו בעת שעשה בדרכים (מבחר נאה עומד לרשותו של הקורא ב"סטיינבק: חיים במכתבים" - Steinbeck: A Life in Letters - בעריכתם של איליין סטיינבק ורוברט ווֹלסטֶן, שראה אור ב-1975). במחשבה על המסע שעשה בחיפוש אחר אמריקה אומר סטיינבק במכתב אל פאט קוֹביצ'י, העורך שלו:

בכל מסעותי ראיתי מעט מאוד עוני אמיתי, ואני מתכוון לעוני השוחק והמבהיל של שנות השלושים. זה לפחות היה אמיתי ומוחשי. אך בכול שרה חולי, מעין מחלה מכלה-כוחות. היו משאלות, אך לא רצונות. ומתחת לכל זה, האנרגיה הנבנית כמו גזים בגופה. כשזה יתפוצץ, אני נחרד לחשוב מה תהיה התוצאה. שוב ושוב חשבתי שאנחנו חסרים את הלחצים שעושים אנשים לחזקים, ואת הכאב שעושה אנשים לגדולים. הלחצים הם חובות כספיים, המשאלות הן לעוד צעצועים חומריים, והכאב הוא שעמום. במשך הזמן נעשתה האומה לארץ לא-מרוצה.

אף ש"מסעותי עם צ'רלי" גדוש בפנינים של תיאורים גחמניים ומיוחדים, קסם ותיאורים ליריים של הנוף הטבעי, טמונה מתחת לכל זה תחושה של התפכחות, שהופכת בסופו של דבר לכעס. סטיינבק אינו מסוגל ממש להביא את עצמו לומר בבירור שלעתים תכופות הוא נגעל ממה שראה במסעו, אך הקורא נותר עם הרושם הזה. ואמנם, כאשר אנו מניחים את הספר הזה מידינו עם תום הקריאה, מה שמעסיק אותנו הוא רק כמה נבואי הוא באמת, ואיך אמריקה ממשיכה להיאבק עם הבעיות שמועלות על דפיו.

ג'ון סטיינבק | הערות ביוגרפיות
ג'ון ארנסט סטיינבק הוא אחד הסופרים האמריקנים החשובים והידועים במאה העשרים. הוא נולד ב-27 בפברואר 1902 בסלינָס שבקליפורניה, כשלישי מבין ארבעה ילדים, למשפחה מהמעמד הבינוני.

הוא גדל בעמק החקלאי פורה במרחק כארבעים קילומטר מחופי האוקיינוס השקט. העמק והחוף היו עתידים לשמש רקע לכמה מהרומנים הטובים ביותר שלו.

ב-1919 החל ללמוד ספרות וכתיבה יוצרת באוניברסיטת "סטנפורד". ב-1925 נשר מהלימודים כדי לממש את חלומו להיות לסופר. בחמש השנים הבאות התפרנס כפועל וכעיתונאי בניו יורק, ובתוך כך כתב את הרומן הראשון שלו, "גביע הזהב", שנושאו מיתולוגי. הרומן, שפורסם ב-1929, נחל כישלון.

לאחר שנשא אישה ועקר לפסיפיק גרוב, פירסם סטיינבק שני רומנים קליפורניים, "נאות השמים" (1932) ו"לאל לא-נודע" (1933), וחיבר סיפורים קצרים, שנאספו מאוחר יותר בקובץ העמק הארוך" (1938).

רק ב-1935, עם הופעת "טורטיה פלט" (1935), ובו סיפורים על תושבי מונטריי, זכה סטיינבק לאהדת המבקרים והקוראים.

שלושה רומנים רבי עוצמה שכתב בשלהי שנות השלושים של המאה העשרים התמקדו במעמד העובדים הקליפורני: In Dubious Battle (1936), "על עכברים ואנשים"
(1937), והספר הנחשב בעיני רבים לטוב בספריו - "ענבי זעם" (1939), שזיכה את סטיינבק בפרס פוליצר לשנת 1940.

הצלחת "ענבי זעם" לוותה בין השאר במחאה על עמדותיו הפוליטיות הליברליות של הסופר, שחשף ביצירותיו את הצדדים המכוערים של הקפיטליזם האמריקני. סטיינבק גילה עניין בתחומים רבים ושונים, ובהם קולנוע, ביולוגיה ימית, מוסיקת ג'אז, פוליטיקה, פילוסופיה, מיתולוגיה והיסטוריה.

סקרנותו השתקפה בספרים שכתב. כך, למשל, ב-1941 הופיע "הכפר הנשכח" העוסק גם בקולנוע, ובאותה שנה פורסם "הים של קורטז", שנכתב בהשראת מסע ימי שיצא אליו. במהלך מלחמת העולם השנייה שימש סטיינבק כתב צבאי של ה"ניו יורק הראלד טריביון".

הוא גם תרם את שירותיו לצבא, וכתב את Bombs Away (1942) ואת הנובלה-מחזה השנויה במחלוקת "בלי ירח" (1942). "סמטת השימורים" (1945), "אוטובוס התשוקות" (1947), "הפנינה" (1947), "יומן רוסי" (1948), Burning Bright (1950), "בול העץ מהים של קורטז" (1951) - כל אלה קדמו להוצאתו לאור של הרומן המונומנטלי "קדמת עדן" (1952), סאגה שאפתנית על עמק סלינס ועל תולדות משפחתו שלו.

את העשורים האחרונים לחייו עשה סטיינבק בניו יורק ובסאג הרבור עם אשתו השלישית, שאיתה הִרבה לנסוע.

ספריו המאוחרים: "יום חמישי המתוק" (1954); "מלכותו הקצרה של פיפין הרביעי: בדותה" (1957); "היה היתה מלחמה" (1958); The Winter of our Discontent (1961), הרומן האחרון שכתב סטיינבק; "מסעותי עם צ'רלי" (1962), ו"אמריקה ואמריקנים" (1966)

לאחר מותו פורסמו היצירות הבאות: "יומן של רומן: מכתבי קדמת עדן" (1969); "ויווה זפאטה!" (1975); "מעשיהם של המלך ארתור ואביריו האצילים" (1976), ו"ימי העבודה: יומני ענבי זעם" (1989).

שבע-עשרה מיצירותיו של סטיינבק עובדו לסרטי קולנוע, ובהם "ענבי זעם" (1940) בבימויו של ג'ון פורד ובכיכובו של הנרי פונדה, "טורטיה פלט" (1942) בכיכובם של ספנסר טרייסי, הדי למאר וג'ון גרפילד, "קדמת עדן" (1955) בבימויו של איליה קזאן ובכיכובו של ג'יימס דין, ו"סמטת האשליות (1982), בכיכובם של דברה וינגר וניק נולטה. ב-1972 זכה "על עכברים ואנשים" לעיבוד קולנועי גם באירן.

סטיינבק גם כתב תסריטים לטלוויזיה ולקולנוע, ובהם התסריט לסרט "סירת הצלה" (1944) של אלפד היצ'קוק, וכן התסריט לסרטו של איליה קזאן, "ויווה זפאטה" (1952), בכיכובם של מרלון ברנדו ואנתוני קווין. שני התסריטים זיכו את סטיינבק במועמדות לפרס האוסקר לתסריט הטוב ביותר.

ב-1962 זכה סטיינבק בפרס נובל לספרות. במרוצת הקריירה הספרותית העשירה שלו, זכה עוד בפרסים אינספור בארצות הברית וברחבי העולם. יצירותיו נכללות ברשימות קריאת החובה בבתי ספר בארצות הברית ובקנדה, ונלמדות באוניברסיטאות אמריקניות. ספריו תורגמו לעשרות שפות. יותר מעשר מהם, ובהם "ענבי זעם", "הפנינה" וקדמת עדן" תורגמו עד כה לעברית. ג'ון סטיינבק נפטר ב-20 בדצמבר 1968.

© כל הזכויות שמורות לאחוזת בית הוצאה לאור

מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה - ג'ון סטיינבק

Travels with Charley in Search of America - John Steinbeck