» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במאי 2007       חזור

בתו של שומר הזיכרון
מאת: קים אדוארדס
The Memory Keeper's Daughter - Kim Edwards

ההוצאה: מודן השנה היא 1964. סופת שלגים עזה משתוללת וד"ר הנרי מיילד את אשתו הטרייה והשברירית במרפאתו. לצידו, מסייעת לו האחות המסורה קרוליין. ראשון נולד הבן - בריא וחסון. אחריו מגיחה הבת, עיניה פונות כלפי מעלה כמו בבת צחוק. ד"ר הנרי מבין מייד, שלא זו התינוקת לה פיללו הוא ואשתו. הרופא מחליט לעשות מעשה שיסתבר כנקודת המפנה בחייו. המעשה הטוב ביותר שהוא יכול להעלות על דעתו. כזה שיחסוך מכולם צער נורא. שייטיב עם הילדה וישיב לו ולמשפחתו את השליטה על גורלם. הוא מחליט להסתיר מאשתו את דבר קיומה של הילדה ומבקש מהאחות קרוליין למסור אותה למוסד, שם תגדל הרחק מהעין ומהלב. קרוליין, האחות הנאמנה, מחליטה הפעם לציית, לפני הכל, לצו מצפונה.

קים אדוארדס טווה במקביל את סיפורן של שתי המשפחות שנוצרו כתוצאה מאותה החלטת הרת גורל. היא בוחנת מה מגדיר את האושר המשפחתי ומהו המחיר שגובה הרצון הטוב לגונן על היקרים לנו מפני האמת, מהם חיים ששווה לחיות אותם ואיזה השפעה הרסנית עלולה להיות לסוד.

בתו של שומר הזיכרון היה הספר המפתיע ביותר בארצות הברית בשנים 2007-2006. הבשורה על הספר המרגש של הסופרת האלמונית החלה עוברת מפה לאוזן. ללא כל מסע פרסומי או יחצ"ני קנה לו הספר קהל קוראים נאמן וטיפס בעקביות ברשימת רבי המכר של ה'ניו-יורק טיימס' עד שהגיע לראשה, שם נשאר במשך שנה תמימה!

בחודש מאי 2011 ראה אור ספרה: אגם החלומות, אף הוא בהוצאת מודן.

בתו של שומר הזיכרון מאת קים אדוארדס בהוצאת מודן, מאנגלית: נורית לוינסון, עריכת תרגום: איילת קמאי, 388 עמודים.

בתו של שומר הזיכרון: פרק ראשון | קים אדוארדס
ה שלג החל לרדת כמה שעות קודם שהחלו צירי הלידה שלה. תחילה פתיתים אחדים, בשמיים האפורים-העמומים של בין הערביים, ואחר כך פרצים עזים מסתחררים ברוח ומערבולות סביב שולי המרפסת הקדמית הרחבה שלהם. הוא עמד לצדה על יד החלון וצפה בפרצי השלג החדים מתנחשלים, ואז מסתחררים וצונחים אל האדמה. בכל השכונה נדלקו האורות, וענפי העצים העירומים הלבינו.

אחרי ארוחת הערב הוא הדליק את האח, ויצא אל הקור להביא עצים שערם ליד המוסך בסתיו. האוויר הצלול והקר הכה על פניו, והשלג בשביל הגישה כבר הגיע עד מחצית שוקיו. הוא אסף כמה בולי עץ, ניער מעליהם את גלימותיהם הלבנות הרכות והכניס אותם הביתה. הקיסמים על שבכת הברזל נדלקו מייד, והוא ישב זמן מה ליד האח בשיכול רגליים, הוסיף בולי עץ וצפה כמהופנט בלהבות המתרוממות, ששוליהן כחולים. באפלה שבחוץ הוסיף השלג לרדת בשקט, בהיר וסמיך כחשמל הסטאטי בחרוטי האור שהטילו פנסי הרחוב. כשקם והסתכל החוצה מבעד לחלון, נראתה מכוניתם כמו גבעה לבנה רכה בקצה הרחוב. גם טביעות רגליו בשביל הגישה התמלאו זה כבר ונעלמו.

הוא ניער את האפר מעל ידיו והתיישב על הספה ליד אשתו, שרגליה היו מונחות על כרים, וקרסוליה הנפוחים שלובים. על בטנה היה מונח ספרו של דוקטור ספוק. היא ליקקה את אצבעה בכל פעם שהפכה דף, והיתה שקועה בקריאה. ידיה היו דקות, אצבעותיה קצרות ועבות, ובשעה שקראה נשכה קלות את שפתה התחתונה. כשצפה בה הציף אותו נחשול של אהבה ופליאה: על כך שהיא אשתו, ועל כך שתינוקם אמור להיוולד בקרוב, בעוד שלושה שבועות בלבד. זה עמד להיות ילדם הראשון. הם היו נשואים רק שנה. היא נשאה את מבטה וחייכה בשעה שכיסה את רגליה בשמיכה.

"אתה יודע, בדיוק חשבתי איך זה," אמרה. "לפני שנולדים, זאת אומרת. חבל שלא זוכרים את זה." היא פתחה את חלוקה ומשכה כלפי מעלה את הסוודר שלבשה מתחתיו, וחשפה בטן עגולה וקשה כאבטיח. היא העבירה את ידה על פני העור החלק, ואור הלהבה ריצד על עורה ופיזר בשערה זהרורים של זהב אדמדם. "אתה חושב שזה כמו להיות בתוך מנורה גדולה? בספר כתוב שהאור חודר דרך העור שלי, והתינוק כבר יכול לראות." "אני לא יודע," אמר.

היא צחקה. "למה לא?" שאלה. "אתה רופא."

"אני בסך הכול אורתופד מנתח," הזכיר לה. "אני יכול לספר לך על תהליך ההתגרמות של עצמות העובר, אבל זה פחות או יותר הכול." הוא הרים את כף רגלה, שהיתה עדינה ונפוחה כאחד בגרב התכול, והחל לעסותה בעדינות: את עצם העקב בשורש כף הרגל, את עצמות כף הרגל ואת עצמות הבהונות, החבויות מתחת לשכבות השרירים והעור כמניפה העומדת להיפתח. נשימתה מילאה את החדר השקט, רגלה התחממה בידיו, והוא דמיין לעצמו את הסימטריה המושלמת של העצמות. בהריונה היא נראתה לו יפה ושברירית, וּורידים כחולים דקים השתקפו חלושות דרך עורה החיוור, הלבן.

זה היה היריון מעולה, בלי שום מגבלות רפואיות. ואף על פי כן הוא לא היה מסוגל להתעלס איתה כבר שבעה חודשים. במקום זה מצא את עצמו מבקש להגן עליה, לשאת אותה בזרועותיו במדרגות לקומה השנייה, לעטוף אותה בשמיכות, להביא לה ספלים של רפרפת. "אני לא נכה," מחתה בכל פעם וצחקה. "אני לא איזה גוזל שמצאת על הדשא." ובכל זאת היתה מרוצה מתשומת הלב שלו. לפעמים התעורר והסתכל עליה בשנתה: על רפרוף עפעפיה, על התנועה האיטית והשלווה של חזה, על כף ידה הפרושה, שהיתה קטנה כל-כך עד שבקלות חפן אותה בכף ידו.

היא היתה צעירה ממנו באחת-עשרה שנים. לראשונה ראה אותה לפני קצת יותר משנה, כשעלתה בדרגנוע בחנות כולבו בעיר, בשבת אפורה אחת של חודש נובמבר, כשקנה לעצמו עניבות. הוא היה אז בן שלושים ושלוש, חדש בלקסינגטון שבקנטאקי, והיא בלטה בתוך הקהל כמין חיזיון, בשערה הבלונדיני המשוך לאחור ואסוף בפקעת הדורה, בפנינים המתנצנצות על צווארה ועל אוזניה. היא לבשה מעיל צמר ירוק-כהה, ועורה היה צח וחיוור. הוא עלה על הדרגנוע, פילס לעצמו דרך בין האנשים, וניסה לא לאבד אותה. היא עלתה לקומה הרביעית, קומת לבני הנשים והגרביים. כשניסה ללכת אחריה בין המדפים העמוסים חזיות ותחתונים, כשהכול נוצץ באור רך, עצרה אותו זבנית בשמלה כחולה-כהה וצווארון לבן, חייכה אליו ושאלה אם אפשר לעזור לו. "חלוק," אמר וסרק את המעברים עד שקלט שוב את שערה וכתף אחת ירוקה-כהה. ראשה הכפוף חשף חיטוב מהוקצע של צווארה. "חלוק לאחותי שגרה בניו-אורלינס." לא היתה לו שום אחות, כמובן, או בני משפחה חיים אחרים, עד כמה שידע.

הזבנית נעלמה וכעבור רגע חזרה עם שלושה חלוקי רחצה. הוא בחר בעיוורון, בקושי הסתכל עליהם, ולקח את העליון שבהם. "שלושה גדלים," אמרה הזבנית והוסיפה, "יהיו לנו עוד צבעים בחודש הבא," אבל הוא כבר היה במעבר כשעל זרועו חלוק ורדרד, ונעליו חרקו על אריחי הרצפה כשעבר בקוצר רוח בין הקונים אל המקום שעמדה בו.

היא פשפשה בין ערימות הגרבונים היקרים, שצבעיהם השקופים זהרו מבעד לחלונות חלקלקים של צלופן: חום-אפרפר, כחול-כהה, חום-כהה כדם של חזיר. שרוול מעילה הירוק התחכך בשרוולו, וריח הבושם שלה עלה באפו, בושם מעודן ועם זאת מתפשט, שהזכיר לו את עלי הכותרת החיוורים של שיחי הלילך מחוץ לחלון חדרו כשלמד בפיטסבורג. החלונות הנמוכים בדירת המרתף שלו היו עכורים תמיד, אטומים מהפיח והאפר של בית החרושת לפלדה, אבל באביב נראו דרכם שיחי לילך פורחים, נתזים של לבן וסגול שנדחקו אל השמשה, וריחם הסתנן פנימה כקרני אור.

הוא כחכח בגרונו - בקושי הצליח לנשום - והרים את חלוק הרחצה, אבל הזבנית מאחורי הדלפק צחקה, סיפרה בדיחה ולא שמה לב אליו. כשכחכח שוב בגרונו הסתכלה בו נרגזת, ואחר כך הנידה בראשה לעבר הלקוחה שלה, שהחזיקה בידה שלוש חבילות דקות של גרבונים, כמו קלפי משחק ענקיים.

"נדמה לי שגברת אשר היתה כאן קודם," אמרה הזבנית בקרירות מתנשאת.

עיניהם נפגשו, והוא נדהם לגלות שעיניה ירוקות בדיוק כמו מעילה. היא סקרה אותו ביסודיות - את מעיל הטוויד הסולידי, את פניו המגולחים למשעי שהיו סמוקים מן הקור, את ציפורניו המטופחות. היא חייכה, משועשעת ומרוחקת מעט, והורתה על החלוק שעל זרועו.

"בשביל אשתך?" שאלה. היא דיברה במבטא קנטאקי עדין. בעיר זו, המשופעת בעשירים ותיקים, ההבחנות הללו חשובות מאוד; הוא ידע זאת היטב, אף שהתגורר בה שישה חודשים בלבד. "זה בסדר, ג'ין," המשיכה ופנתה שוב אל הזבנית. "את יכולה לקבל אותו לפנַי. המסכן הזה בטח מרגיש כאן אבוד ומיותר, עם כל התחרה הזאת מסביב."

"זה בשביל אחותי," אמר לה בניסיון נואש לשנות את הרושם הרע שקיבלה. זה קרה לו כאן לעתים קרובות; הוא היה ישיר מדי ופגע באנשים. החלוק החליק לרצפה והוא התכופף להרימו, וכשהתרומם היו פניו סמוקים. כפפותיה היו מונחות על דלפק הזכוכית, ועל ידן היו מונחות ברפיון כפות ידיה החשופות. דומה היה שמבוכתו ריככה אותה, כי כאשר פגש שוב את עיניה, הן היו חביבות.

הוא ניסה שוב. "אני מצטער. אני לא כל-כך יודע מה אני עושה. ואני ממהר. אני רופא. אני מאחר לבית החולים."

חיוכה השתנה באחת ונעשה רציני.

"אני מבינה," אמרה ופנתה שוב אל הזבנית. "באמת, ג'ין, טפלי בו קודם."

היא הסכימה לפגוש אותו שוב, וכתבה את שמה ואת מספר הטלפון שלה בכתב היד המושלם שלמדה בכיתה ג' ממורתה, הנזירה לשעבר, שאכפה את כללי הכתיבה התמה על תלמידיה הקטנים. לכל אות יש צורה, אמרה להם, צורה אחת ולא אחרת, ועליהם מוטלת האחריות לכתוב אותה באופן מושלם. בגיל שמונה, חיוורת ורזה, כרכה האישה במעיל הירוק שעמדה להיות אשתו את אצבעותיה הקטנות סביב העט ותִרגלה כתיבה תמה בחדרה, שעות על גבי שעות, עד שכתבה בשטף מושלם של מים זורמים. אחר כך, כשהקשיב לסיפור הזה, היה מדמיין את ראשה כפוף מתחת למנורה, את אצבעותיה מלופפות באחיזה הכואבת סביב העט, ונמלא פליאה על עיקשותה, על אמונתה ביופי ועל קולה הסמכותי של הנזירה לשעבר. אלא שבאותו יום לא ידע דבר מכל אלה. באותו יום הוא נשא עימו את פיסת הנייר בכיס חלוקו הלבן כשעבר בין חדרי החולים בזה אחר זה, וזכר את האותיות הזורמות זו לתוך זו ויוצרות את צורתו המושלמת של שמה. הוא צלצל אליה עוד באותו ערב, הזמין אותה לארוחה בערב שלמחרת, וכעבור שלושה חודשים כבר היו נשואים.

עכשיו, בחודשי הריונה האחרונים, התאים לה החלוק הרך הוורדרד באופן מושלם. היא מצאה אותו ארוז באיזה מקום והרימה אותו כדי שיראה. "אבל אחותך מתה לפני שנים," קראה, ופתאום נבוכה לרגע כשהוא קפא, חייך, והשקר מלפני שנה זינק כציפור כהה וחצה את החדר. הוא משך בכתפיו בביישנות. "הייתי מוכרח לומר משהו," אמר לה. "הייתי מוכרח למצוא דרך להשיג את השם שלך." היא חייכה, חצתה את החדר וחיבקה אותו.

השלג הוסיף לרדת. בשעות הבאות הם קראו ושוחחו. לפעמים היא תפסה את ידו והניחה אותה על בטנה לחוש את העובר מתנועע. מפעם לפעם הוא קם להזין את האש, הסתכל דרך החלון וראה שמונה סנטימטרים של שלג על הקרקע, ואחר כך שנים-עשר או חמישה-עשר. הרחובות היו מרוככים ושקטים, ומכוניות אחדות נסעו בהם. באחת-עשרה היא קמה והלכה לישון. הוא נשאר למטה וקרא את החוברת האחרונה של "כתב-העת לניתוחי עצמות ומפרקים". הוא נחשב לרופא מצוין, בעל כישרון לאבחון ומוניטין של עבודה מיומנת. הוא היה הראשון מבני כיתתו שסיים את לימודיו. בכל זאת, עדיין היה צעיר ולא בטוח דיו בנוגע לכישוריו - אף כי השתדל להסתיר זאת - ולכן למד בכל רגע פנוי שהיה לו, וליקט כל הצלחה שזכה לה כעוד ראָיה שתעיד לטובתו. את תאוותו ללימודים ראה כסטייה, במשפחה שהיתה שקועה בניסיון פשוט להתקיים, יום אחר יום. הם ראו בהשכלה מותרות, אמצעי ללא מטרה מוגדרת. העניים, אם נועצו כלל ברופאים, פנו למרפאה במורגנטאון, המרוחקת שמונים קילומטרים מביתם. זיכרונותיו מאותם מסעות נדירים היו מלאי חיים. הוא זכר את עצמו מקפץ באחורי הטנדר ששאלו מאחד השכנים, כשענן אבק רודף אחריהם. "הכביש המרקד", קראה לו אחותו, שישבה עם הוריהם בתא הנהג. במורגנטאון היו החדרים מוארים באור קלוש, בצבע ירוק עכור או טורקיז של מי בריכה, והרופאים נראו תמיד ממהרים, תמציתיים, כמי שדעתם נתונה לעניינים אחרים.

ואחרי כל השנים האלה, עדיין היו רגעים שבהם חש את מבטם של הרופאים ההם ננעץ בו והרגיש כמתחזה, כאילו בכל רגע הוא עתיד להיחשף בשל טעות יחידה. הוא ידע כי בחירת ההתמחות שלו שיקפה זאת. ההתרגשות האקראית של הרפואה הכללית או הסיכון המעודן בניקוי סתימות הלב - כל אלה לא לו נועדו. הוא עסק רוב הזמן בגפיים שבורים, בחבישות גבס, בפענוח צילומי רנטגן ובצפייה בשברים המתאחים לאט וכמו באורח פלא. מצא חן בעיניו שעצמות הן דברים מוצקים, השורדים גם לאחר שריפה. עצמות הן דבר שמחזיק מעמד; קל היה לו לבטוח במשהו יציב כל-כך, שתהליך ריפויו ניתן לחיזוי.

הוא המשיך לקרוא זמן רב אחרי חצות, עד שהמילים ריצדו ללא פשר על הדפים הלבנים המבריקים, ואז השליך את כתב-העת על שולחן הקפה וקם לטפל באש. הוא הזיז הצדה את בולי העץ המפוחמים שהפכו לגחלים, פתח עד סופו את השסתום, וסגר את דלת הנחושת של האח. כשכיבה את האורות, שרידים של אש נצנצו ברכוּת דרך שכבות האפר העדין והלבן כמו השלג שנערם עכשיו לגובה על מעקה המרפסת ועל שיחי הרודודנדרון. המדרגות חרקו מכובד משקלו. הוא נעצר ליד דלת חדר הילדים והסתכל על צלליות המיטה ושידת ההחתלה, על בובות הפרווה המסודרות על המדפים. הקירות היו צבועים בירוק-בהיר של ים. על הקיר שמנגד היתה תלויה שמיכת "אמא אווזה" שהכינה אשתו במו ידיה, תפרה אותה בתכים זעירים ופרמה שורות שלמות אם הבחינה בחוסר שלמות ולו הקל שבקלים. דמויות משוכפלות של דובים ניצבו בשורה מתחת לתקרה; גם את אלה הכינה בעצמה.

מתוך דחף נכנס לחדר ועמד על יד החלון, הסיט הצדה את הווילון השקוף וצפה בשלג, שגובהו הגיע כעת לכעשרים סנטימטרים על עמודי התאורה, על הגדרות ועל הגגות. לעתים נדירות בלבד פקדה את לקסינגטון סופת שלגים עזה כל-כך, והפתיתים הלבנים הצונחים בדממה מילאו אותו התרגשות ושלווה. נדמה כאילו כל הקרעים הפזורים של חייו התחברו ברגע הזה; כל עצב מן העבר וכל אכזבה, כל חרדה סמויה וכל אי-ודאות, הסתתרו עכשיו מתחת לשכבות הלובן הרכות. מחר יהיה יום שקט, העולם יהיה שברירי וכנוע, עד שילדי השכונה ייצאו להפר את השלווה בטביעות מגפיהם ובצהלות השמחה שלהם. הוא זכר את הימים האלה מילדותו בהרים, רגעים נדירים של בריחה כשנכנס ליער בנשימה מואצת, וקולו התעמעם מן השלג הכבד שכופף את ענפי העצים ומחק את השבילים. למשך שעות אחדות, העולם השתנה.

הוא עמד שם זמן רב, עד ששמע אותה זזה בשקט. הוא מצא אותה יושבת על קצה המיטה בראש מורכן, וידיה אוחזות במזרן.

"אני חושבת שזה ציר," אמרה ונשאה את עיניה. שערה היה פזור, וקווצה אחת ממנו נצמדה אל שפתה. הוא סילק אותה אל מאחורי אוזנה. היא הניעה את ראשה מצד אל צד כשהתיישב על ידה. "אני לא יודעת. אני מרגישה מוזר. מין עווית שבאה והולכת."

הוא עזר לה לשכב על צדה, ואחר כך נשכב גם הוא ועיסה את גבה. "זה כנראה רק ציר מדומה," עודד אותה. "יש לך עוד שלושה שבועות, ובלידה הראשונה התינוקות בדרך כלל מאחרים לצאת." הוא ידע שזה נכון, וגם האמין בדברים כשאמר אותם; בעצם היה כל-כך בטוח בדבריו עד שכעבור זמן מה הוא נרדם. כשהתעורר מצא אותה עומדת ליד המיטה, מנערת את כתפו. חלוקה ושערה נראו כמעט לבנים באור השלגי המוזר שמילא את חדרם. "הסתכלתי בשעון. הם באים בהפרשים של חמש דקות, הם חזקים, ואני פוחדת."

באותו רגע חש מין נחשול פנימי; התרגשות ופחד הציפו אותו כמו קצף שנדחף על ידי גל. אבל הוא אומן להיות רגוע במצבי חירום, להסתיר את רגשותיו, ולכן הצליח לקום בלי להיחפז, לקחת את השעון וללכת איתה, לאט ובנחת, הלוך ושוב במסדרון. כשהגיע ציר היא לחצה את ידו בכוח עד כי דימה שעצמות אצבעותיו מתפוקקות. הצירים באו כמו שאמרה, בהפרשים של חמש דקות, ואחר כך בהפרשים של ארבע. הוא הוציא את המזוודה מן הארון ולרגע נעשה משותק מעוצמת האירועים, שאמנם היו צפויים, ובכל זאת הפתיעו. הם זזו, אבל העולם האט את מהלכו ונדם סביבם. הוא היה מודע בחריפות לכל תנועה, למגע האוויר שנשם על לשונו, לאופן שכפות רגליה נכנסו במאמץ לנעליים היחידות שעדיין היו מסוגלות להכיל אותן, לתלם שנחרש בבשרה התפוח במקום המפגש של כף רגלה עם העור האפור-הכהה של שולי הנעל. כשאחז בזרועה היתה לו תחושה מוזרה, כאילו הוא עצמו תלוי בחדר, סמוך למנורה, וצופה בשניהם מלמעלה, שם לב לכל פרט ולכל גוון: איך היא רועדת כשתוקף אותה ציר, איך אצבעותיו נסגרות בכוח על מרפקה בתנועה מגוננת. איך השלג בחוץ מוסיף לרדת.

הוא עזר לה ללבוש את מעילה הירוק, שהיה תלוי סביב בטנה פעור ולא מכופתר. הוא מצא גם את כפפות העור שלבשה כשפגש אותה לראשונה. נראה לו חשוב שהפרטים האלה יהיו נכונים. הם עמדו יחד לרגע על המרפסת, המומים לנוכח העולם הרך הלבן.

"חכי כאן," אמר וירד במדרגות ופילס לעצמו דרך בין ערימות השלג. דלתות המכונית הישנה היו קפואות, ונדרשו לו דקות אחדות לפתוח אחת מהן. ענן לבן ריחף ממעל ונצנץ, ואז נפתחה סוף סוף הדלת והוא שלח יד מגששת אל רצפת המושב האחורי כדי למצוא את המגרד והמברשת. כשיצא נשענה אשתו על אחד מעמודי המרפסת והניחה את מצחה על זרועותיה. באותו רגע קלט מה גדול כאבהּ, וגם שהתינוק באמת עומד לצאת, ממש הלילה. הוא נאבק בדחף חזק לגשת אליה, ובמקום זה ניתב את מרצו לחילוץ המכונית ולחימום כפות ידיו תחת בתי שחיו, תחילה אחת ואחר כך האחרת, כשהכאב מן הקור נעשה כבד מנשוא; הוא חימם אותן אך לא חדל לרגע לסלק את השלג מן השמשה הקדמית, ממכסה המנוע ומשאר החלונות, וראה איך הוא מתפזר ונעלם בתוך ים הלובן הרך סביב קרסוליו.

"אף פעם לא אמרת שזה יכאב כל-כך," אמרה כשהגיע למרפסת. הוא כרך את זרועו סביב כתפיה ועזר לה לרדת במדרגות. "אני יכולה ללכת," התעקשה. "זה רק כשהכאב מגיע." "אני יודע," אמר, אבל לא עזב אותה.

כשהגיעו אל המכונית היא נגעה בזרועו והצביעה על הבית שהתעטף בשלג וזהר כמו פנס בחשכת הרחוב. "כשנחזור הביתה יהיה לנו תינוק," אמרה. "העולם שלנו כבר לא יחזור להיות כמו שהיה." מגבי השמשה הקדמית היו קפואים, ושלג נשר מן החלון האחורי כשיצא מן החניה אל הרחוב. הוא נהג לאט, וחשב כמה יפה לקסינגטון כשהעצים והשיחים כל-כך כבדים משלג. כשפנה אל הרחוב הראשי נגעו הגלגלים בקרח, ולהרף עין החליקה המכונית על פני הצומת ונעצרה על יד תלולית שלג.

"אנחנו בסדר," הודיע וראשו נע קדימה. למזלם לא היתה אף מכונית בסביבה. ההגה היה קשה וקר כאבן תחת ידיו החשופות. מפעם לפעם הוא ניגב את השמשה הקדמית בגב ידו והציץ מבעד לחור שנוצר. "צלצלתי לבֶּנטְלי לפני שיצאנו," אמר. בנטלי היה עמית לעבודה, מיילד. "אמרתי לו שיפגוש אותנו במרפאה. ניסע לשם. זה יותר קרוב."

היא היתה שקטה לרגע, וידה נאחזה בלוח המחוונים כשתקף אותה עוד ציר. "כל עוד אני לא צריכה ללדת במכונית הישנה הזאת," הצליחה לומר לבסוף, כמנסה להתבדח. "אתה יודע כמה אני שונאת אותה." הוא חייך, אבל ידע שפחדהּ אמיתי. גם הוא חשש.

הוא נשאר שיטתי וענייני: אפילו בשעת חירום הוא לא הצליח לשנות ממנהגו. הוא עצר עצירה מלאה בכל רמזור ואותת בפניות לרחובות הריקים. מדי כמה דקות היא הצמידה יד אחת אל לוח המחוונים והתרכזה בנשימות, והוא בלע את רוקו והסתכל עליה, מתוח יותר משהיה אי-פעם, למיטב זיכרונו. מתוח יותר משהיה בשיעור האנטומיה הראשון שלו, כשגופתו של נער צעיר נפתחה לפניו וחשפה את סודותיה. יותר משהיה ביום חתונתו, כשבני משפחתה מילאו צד אחד של הכנסייה, ובצדה האחר ישבו רק קומץ חברים לעבודה. הוא היה יתום, וגם אחותו כבר מתה.

מכונית יחידה חנתה במגרש החניה של המרפאה, ה"פֶרלֵיין" התכולה של האחות, מכונית שמרנית, שימושית וחדשה משלו. הוא צלצל גם אליה. כעת נעצר לפני הכניסה ועזר לאשתו לצאת. משהגיעו למרפאה בבטחה התמלאו שניהם שמחה וצחקו כשנכנסו אל חדר ההמתנה המואר היטב.

האחות פגשה אותם. ברגע שראה אותה הבין שמשהו השתבש. היו לה עיניים כחולות גדולות ופנים חיוורים שיכלו להיות בני ארבעים או בני עשרים וחמש, ובכל פעם שמשהו לא היה לרוחה הסתמן במצחה קמט אנכי, בדיוק בין עיניה. הוא היה שם עכשיו כשהודיעה להם את החדשות: מכוניתו של בנטלי החליקה בכביש הכפרי במקום מגוריו, הסתובבה פעמיים על הקרח שנוצר על השלג ועפה לתעלה. "זאת אומרת שדוקטור בנטלי לא יבוא?" שאלה אשתו

. האחות הנהנה. היא היתה גבוהה, רזה וזוויתית עד כי נראה כאילו עצמותיה עומדות לפרוץ מתוך עורה בכל רגע. עיניה הכחולות היו רציניות ונבונות. זה כמה חודשים נפוצו שמועות ובדיחות על כך שהיא קצת מאוהבת בו. הוא ראה בהן דברי רכיל בטלים, מרגיזים אך טבעיים, כאשר גבר ואישה רווקה עובדים בקרבה כזאת, יום אחר יום. ואז, ערב אחד, הוא נרדם על השולחן במשרדו. הוא חלם שהוא בבית ילדותו, ואמו מניחה צנצנות של פירות נוצצים כאבנים יקרות על השולחן המכוסה שעוונית מתחת לחלון. אחותו בת החמש ישבה ובידה אחת מבובותיה. תמונה חולפת, אולי זיכרון, אבל כזה שמילא אותו עצב וכמיהה בעת ובעונה אחת. הבית שהיה ביתו עמד כעת בשממונו, לאחר שאחותו מתה והוריו עברו משם, החדרים שאמו שפשפה והבריקה נטושים, פרט לביקורים חטופים של סנאים ועכברים.

דמעות עמדו בעיניו כשפקח אותן והרים את ראשו מן השולחן. בפתח עמדה האחות, בפָנים מלאי רגש. היא היתה יפה באותו רגע, על פניה חיוך מרומז, ולא דמתה כלל לאישה העניינית שעבדה לצדו בשקט וביעילות כה רבה מדי יום. עיניהם נפגשו, ולרופא היה נדמה שהוא מכיר אותה -

ששניהם מכירים זה את זו - באופן ודאי ועמוק כלשהו. לרגע קצר שום דבר לא עמד ביניהם; זה היה רגע אינטימי מאין כמוהו, שהניח אותו חסר תנועה, משותק. אחר כך האדימו פניה והיא הסיטה את עיניה וכחכחה בגרונה, ואז הזדקפה ואמרה שעבדה שעתיים נוספות וכעת היא הולכת. ימים רבים אחר כך לא נפגשו מבטיהם. מאז, כשאנשים הקניטו אותו בגללה, הוא השתיק אותם. "היא אחות נהדרת," היה אומר ומרים יד לעצור את הבדיחות ומכבד את רגע החיבור הנדיר שחוו. "יותר טובה מכל אחות שעבדתי איתה." זה היה נכון, ועכשיו הוא שמח מאוד שהיא איתו.

"מה עם חדר המיון?" שאלה. "תצליחו להגיע לשם?"

הרופא הניד בראשו לשלילה. המרווח בין הצירים הצטמצם לדקה אחת בלבד.

"התינוק הזה לא מסכים לחכות," אמר והסתכל על אשתו. שלג נמס בשערה ונצץ עליו ככתר יהלומים. "התינוק הזה כבר בדרך החוצה."

"זה בסדר גמור," אמרה אשתו בשלווה סטואית. קולה היה נחוש. "יהיה לנו סיפור יותר טוב לספר לו כשיגדל. לו או לה."

האחות חייכה והחריץ בין עיניה נשאר, אם כי נחלש. "אז בואו תיכנסו," אמרה. "בואי, ננסה לעזור לך עם הכאב."

הוא נכנס לחדרו לקחת חלוק, וכשנכנס לחדר הבדיקה של בנטלי כבר שכבה אשתו על המיטה, וכפות רגליה היו מונחות בארכובות. החדר היה צבוע תכלת ומלא מכשירים מפלדה נוצצת וכלים בצבעי כרום ולבן. הרופא ניגש אל הכיור ונטל את ידיו. הוא היה ערני להפליא, ער לפרטים הקטנים ביותר, וכשביצע את הפעולות השגרתיות הרגיש איך לאט לאט הפאניקה שתקפה אותו בשל היעדרו של בנטלי מתחילה להתפוגג. הוא עצם את עיניו ואילץ את עצמו להתמקד במשימה שלפניו.

"יש התקדמות," אמרה האחות כשהסתובב. "הכול נראה בסדר. אני מעריכה שיש לה פתיחה של עשרה סנטימטרים; מה דעתך?"

הוא התיישב על השרפרף הנמוך ושלח יד לתוך המערה הרכה והחמימה בגופה של אשתו. שק מי השפיר עדיין היה שלם, והוא הצליח למשש דרכו את ראשו של התינוק, חלק וקשה ככדור בייסבול. הילד שלו. בשלב זה הוא היה אמור לפסוע הלוך ושוב בחדר המתנה כלשהו. הווילונות על החלון היחיד בחדר היו מוגפים, וכשהוציא את ידו מחמימות גופה של אשתו מצא את עצמו מהרהר בשלג, תוהה אם הוא עדיין יורד ומשקיט את העיר ואת האזורים הסובבים אותה . "כן," אמר, "עשרה סנטימטרים."

"פיבי," אמרה אשתו. הוא לא ראה את פניה, אבל קולה נשמע ברור. חודשים רבים התלבטו בנוגע לשם, ולכלל החלטה לא הגיעו. "אם זאת תהיה בת נקרא לה פיבי, ואם זה בן - פול, על שם אח של סבא שלי. אמרתי לך כבר?" שאלה. "התכוונתי להגיד לך שהחלטתי."

"שמות יפים," אמרה האחות בטון מרגיע.

"פיבי ופול," חזר הרופא, אבל תשומת לבו היתה מכוונת אל הציר שתקף עכשיו את גופה של אשתו. הוא הורה בידו לאחות, והיא הכינה את הגז. בשנות ההתמחות שלו היה מקובל לטשטש את האישה לגמרי עד לסיום הלידה, אבל הזמנים השתנו - השנה היתה 1964 - ובנטלי, ידע, השתמש פחות ופחות בגז. עדיף שתהיה ערה ותדחף; הוא יטשטש אותה כשיגיעו הצירים הקשים ביותר, כשתתחיל הלידה עצמה. אשתו התכווצה וצעקה, התינוק נע בתעלת הלידה, ושק מי השפיר נבקע.

"עכשיו," אמר הרופא, והאחות הניחה את המסכה במקומה. ידיה של אשתו התרפו ואגרופיה נפתחו כשהגז החל להשפיע, והיא שכבה בשקט, רגועה ומטושטשת, כשתקף אותה הציר הבא וזה שאחריו.

"הוא יוצא מהר בשביל ילד ראשון," קבעה האחות.

"כן," אמרה הרופא. "בינתיים זה נראה בסדר."

חצי שעה חלפה לה ככה. אשתו התעוררה ונאנחה ודחפה, וכשחשב שסבלה מספיק - או כשצעקה שהכאב בלתי נסבל - החווה בראשו לאחות, והיא הזרימה עוד גז. מלבד חילופי ההוראות השקטות, הם לא דיברו. בחוץ הוסיף השלג לרדת, להיערם לצדי הבתים, למלא את הדרכים. הרופא ישב על כיסא נירוסטה ומיקד את תשומת לבו בעובדות ההכרחיות. בשנות לימודי הרפואה שלו יילד חמישה תינוקות, בלידות טובות ומוצלחות, וכעת התמקד בהן וחיפש בזיכרונו את פרטי הטיפול. אשתו, ששכבה כשרגליה בארכובות ובטנה הגבוהה מסתירה ממנו את פניה, התאחדה אט אט עם הנשים ההן. ברכיה העגולות, שוקיה החלקות והדקות, קרסוליה, כל אלה היו לפניו, מוכרים ואהובים. ובכל זאת הוא לא חשב ללטף את עורה או להניח יד מעודדת על ברכה. האחות היא שהחזיקה את ידה בשעה שלחצה. בעיני הרופא, שהתמקד באותו רגע במה שראה לנגד עיניו, היא נהיתה לא רק היא עצמה, אלא יותר מעצמה; גוף ככל גוף, חולה שאת צרכיה הוא אמור לספק בכל מיומנות טכנית שיש לו. הצורך להתנתק מרגשותיו נראה לו כעת הכרחי יותר מאי-פעם. כשהזמן חלף, חזר אליו הרגע המוזר שחווה בחדר השינה שלהם. הוא החל להרגיש כאילו סולק איכשהו מסצנת הלידה הזאת, כאילו הוא נמצא בו בזמן גם שם וגם במקום אחר, כאילו הוא מרחף ומסתכל למטה ממרחק בטוח. הוא ראה את עצמו חותך חתך זהיר ומדויק בחיץ הנקביים. חתך טוב, חשב כשהדם נקווה בקו ישר, ולא הניח לעצמו להיזכר ברגעים שבהם נגע בתשוקה באותו בשר עצמו.

הראש נגלה לעין. כעבור עוד שלוש דחיפות הגיח כולו, ואחריו החליק התינוק לתוך ידיו הממתינות ובכה, ועורו הכחול הווריד.

זה היה בן, אדום פנים ושחור שיער, בעל עיניים ערניות, שנראו חשדניות לנוכח האור והבוהַק הקר של האוויר. הרופא קשר את חבל הטבור וחתך אותו. בני, הרשה לעצמו לחשוב. בני.

"הוא יפהפה," אמרה האחות. היא חיכתה בשעה שהוא בדק את הילד, ושמה לב ללבו היציב, המהיר והבטוח, לאצבעות הידיים הארוכות ולשיער הכהה המדהים. אחר כך לקחה את התינוק לחדר השני ורחצה אותו וטפטפה לעיניו את ניטרט הכסף. פעיותיו הגיעו לאוזניהם, ואשתו נעה. הרופא נשאר במקומו, הניח יד על ברכה, נשם נשימות עמוקות והמתין לשִליה. בני, חשב שוב.

"איפה התינוק?" שאלה אשתו. היא פקחה את עיניה והסיטה את שערה מפניה הסמוקים. "הכול בסדר?" "זה בן," אמר הרופא וחייך אליה. "יש לנו בן. תראי אותו ברגע שהוא יהיה נקי. הוא ממש מושלם." פני אשתו, רכים ורפויים מתשישות, התעוותו פתאום בשל ציר נוסף, והרופא, שציפה לצאת השליה, חזר אל השרפרף שבין רגליה ולחץ קלות על בטנה. היא השמיעה קול צעקה, ובאותו רגע התחוור לו מה קורה, כאילו נפער פתאום חלון בקיר בטון.

"זה בסדר," אמר. "הכול בסדר. אחות," קרא כשהגיע הציר הבא.

היא באה מייד, נושאת בזרועותיה את התינוק, שכעת היה עטוף בשמיכות לבנות.

"תשע בסולם אפגר," הודיעה. "זה טוב מאוד."

אשתו הרימה את זרועה כדי לקחת את התינוק והחלה לדבר, אבל אז שוב אחז בה הכאב והיא צנחה לאחור. "אחות?" אמר הרופא. "אני צריך אותך פה. עכשיו."

אחרי רגע של מבוכה הניחה האחות שתי כריות על הרצפה, שמה את התינוק עליהן והצטרפה אל הרופא ליד השולחן.

"עוד גז," אמר דיוויד. הוא ראה את הבעת ההפתעה על פניה ואחריה הנהון מהיר של הבנה כשנענתה לבקשתו. ידו היתה מונחת על ברכה של אשתו; הוא חש את המתח עוזב את שריריה כשהגז החל לפעול. "תאומים?" שאלה האחות.

הרופא, שהרשה לעצמו להירגע אחרי הולדת הבן, היה מעורער עכשיו, ולא סמך על עצמו שיצליח לעשות משהו מעבר להנהון. תירגע, אמר לעצמו כשנגלה לעיניו הראש הבא. לא משנה איפה אתה, חשב והסתכל מנקודה כלשהי על התקרה על ידיו שעבדו בשיטתיות ובדייקנות. זאת לידה כמו כל לידה אחרת.

התינוק הזה היה קטן יותר מן הראשון ויצא בקלות. הוא החליק כה מהר לתוך ידיו העטויות כפפות, עד שהוא רכן לפנים כדי לבלום את נפילתו בחזהו. "זאת בת," אמר והחזיק אותה כשפניה כלפי מטה וטפח על גבה עד שהשמיעה קול בכי. אחר כך הפך אותה כדי לראות את פניה.

ציפוי לבן ושמנוני עטף את עורה העדין, והיא היתה חלקלקה ממי השפיר ומעקבות של דם. העיניים הכחולות היו עכורות, השיער שחור-כהה, אבל הוא כמעט לא הבחין בכל זה. מה שמשך את עיניו היה הקווים המובהקים, העיניים הפונות כלפי מעלה כמו בצחוק, קפל העפעף, האף הפחוס. "מקרה קלאסי," אמר אז הפרופסור שלו כשבדקו ילד דומה לפני שנים. "מונגולואיד. אתם יודעים מה זה אומר?" והרופא, כנדרש, דקלם את הסימפטומים ששינן מן הספר: טונוס שרירים רופס, פיגור בגדילה ובהתפתחות השכלית, סיבוכי לב אפשריים, מוות בגיל צעיר. הפרופסור הנהן והניח את המַסכֵּת שלו על חזהו החלק והחשוף של התינוק. "ילד מסכן. אין מה לעשות מלבד לקוות שיצליחו לחנכו לניקיון. הם חייבים לחוס על עצמם ולשלוח אותו למוסד." הרופא חזר אחורה בזמן. אחותו נולדה עם מום בלב והתפתחה לאט מאוד. היא סבלה מקוצר נשימה, והתנשמה במהירות כשניסתה לרוץ. במשך שנים, עד הנסיעה הראשונה למרפאה במורגנטאון, הם לא ידעו מה הבעיה שלה. אחר כך ידעו, ולא היה ביכולתם לעשות דבר. כל תשומת לבה של אמו הופנתה אליה, ובכל זאת היא נפטרה בגיל שתים-עשרה. הרופא היה אז בן שש-עשרה, תלמיד תיכון בעיירה, בדרכו לפיטסבורג, לבית הספר לרפואה ולחיים שהיו לו עכשיו. אף על פי כן זכר את אבלה העמוק והמתמשך של אמו, שהלכה בוקר בוקר במעלה הגבעה אל הקבר, בזרועות שלובות, להגן על עצמה מכל מזג אוויר.

האחות עמדה לצדו והביטה בתינוקת.

"אני מצטערת, דוקטור," אמרה.

הוא החזיק את התינוקת ושכח מה עליו לעשות. ידיה הזעירות היו מושלמות, אבל הפער בין האגודל לאצבעות האחרות ניכר בבירור, כמו שן חסרה, וכשהסתכל לתוך עיניה ראה בקשתיות את נקודות בּרַשפילד, ברורות וזעירות כפתיתי שלג. הוא דמיין לעצמו את לבה, קטן כשזיף ומן הסתם פגום, וחשב על חדר הילדים שסויד בקפדנות ועל בובות הפרווה והמיטה היחידה. הוא חשב על אשתו העומדת על המדרכה לפני ביתם המכוסה שלג ואומרת: "העולם שלנו כבר לא יחזור להיות כמו שהיה."

ידה של התינוקת נגעה בידו והוא נבהל. בלי מחשבה החל לבצע את הפעולות המוכרות. חתך את חבל הטבור ובדק את לבה ואת ריאותיה. כל אותו זמן חשב על השלג, על המכונית הכסופה שעפה לתעלה, על השקט העמוק במרפאה הריקה הזאת. אחר כך, כשחשב על הלילה הזה - והוא היה עתיד לחשוב עליו לעתים קרובות, בחודשים הבאים ובשנים הבאות: נקודת המפנה של חייו, הרגעים שסביבם סבב הכול - מה שזכר היה השקט בחדר והשלג היורד בחוץ בלי הרף. השקט היה כה עמוק ומקיף עד שהוא חש כאילו הוא מרחף בגבהים חדשים, בנקודה כלשהי מעל החדר הזה ומעבר לו, שבה התמזג עם השלג, וממנה היתה הסצנה הזאת בחדר דבר שמתגלה בחיים אחרים, חיים שבהם היה צופה אקראי, כמו סצנה שרואים דרך חלון מואר כשהולכים ברחוב חשוך. זה מה שהיה עתיד לזכור, את אותה הרגשה של חלל אינסופי. את עמיתו הרופא בתעלה, ואת האורות של ביתו דולקים הרחק משם.

"טוב, תנקי אותה בבקשה," אמר והעביר לידי האחות את התינוקת קלת המשקל. "אבל תשאירי אותה בחדר השני. אני לא רוצה שאשתי תדע. לא עכשיו."

האחות הנהנה. היא נעלמה ואחר כך חזרה והניחה את בנו בכיסא הבטיחות שהביאו איתם. הרופא התמקד בהוצאת השליות, שיצאו שלמות, כהות ועבות, כל אחת מהן בגודל של צלחת קטנה. תאומים לא זהים, זכר ונקבה, אחד מושלם, והאחרת בעלת כרומוזום נוסף בכל תא מתאי גופה. מה היו הסיכויים שדבר כזה יקרה? בנו שכב בכיסא הבטיחות וידיו נעו מפעם לפעם בתנועה אקראית וזורמת כתנועות המים המהירות של הרחם. הוא הזריק לאשתו תרופת הרגעה ואחר כך רכן לתפור את החתך בחיץ הנקביים. הלילה התקרב אל סופו ואור קלוש האיר את החלונות. הוא ראה את ידיו נעות וחשב כמה יפים התפרים, זעירים כמו התפרים בשמיכת הטלאים שאשתו שקדה על הכנתה, נקיים ומסודרים כמותם. פעם היא קרעה רצועה שלמה בשמיכה בגלל שגיאה אחת, שהוא אפילו לא הצליח לראותה.

כשסיים הרופא לתפור, הוא מצא את האחות יושבת בכיסא נדנדה בחדר ההמתנה, מחזיקה את התינוקת בזרועותיה. היא פגשה את מבטו בלי מילים, והוא נזכר בלילה ההוא שבו התבוננה בו בשנתו.

"יש מקום אחד," אמר ורשם שם וכתובת על גב מעטפה. "הייתי רוצה שתיקחי אותה לשם. בבוקר, אני מתכוון. אני אוציא את תעודת הלידה ואצלצל אליהם להודיע שאת באה."

"אבל אשתך," אמרה האחות, וממקומו הרחוק הוא שמע את ההפתעה ואת ההתנגדות בקולה. הוא חשב על אחותו, רזה וחיוורת, מנסה להסדיר את נשימתה, ועל אמו הפונה אל החלון להסתיר את דמעותיה.

"את לא מבינה?" שאל בקול רך. "הילדה המסכנה הזאת תסבול, קרוב לוודאי, מפגם רציני במוח. פגם קטלני. אני מנסה לחסוך מכולנו צער נורא."

הוא דיבר בטון משכנע. הוא האמין במילים שיצאו מפיו. האחות ישבה והסתכלה בו מופתעת. אם היו בה רגשות נוספים הם לא ניכרו בפניה, והוא חיכה שתאמר כן. בהלך הרוח שהיה שרוי בו לא עלה על דעתו שהיא עשויה לומר דבר אחר. הוא לא שיער עד כמה עתיד הדבר לטרוד את מנוחתו אחרי הלילה הזה ובלילות רבים בעתיד, לא עלה על דעתו עד כמה הוא מסַכן את הכול. במקום זה חש קוצר רוח בגלל איטיותה של האחות ועייפות גדולה ירדה עליו, והמרפאה, המוכרת כל-כך, נראתה פתאום זרה ומוזרה, כאילו התהלך בתוך חלום. האחות הביטה בו בעיניה הכחולות ובמבטה התקיף. הוא החזיר לה מבט בלי למצמץ, עד שבסופו של דבר היא הנהנה, בתנועה קלה וכמעט לא מורגשת.

"השלג," מלמלה והשפילה את עיניה.

* * *

בשעות הבוקר המאוחרות החלה הסופה להירגע, וקולות רחוקים של מפלסות השלג נישאו באוויר הדומם. מחלונות הקומה השנייה עקב אחרי האחות שהסירה את השלג ממכוניתה התכולה ונסעה אל תוך העולם הלבן, הרך. התינוקת היתה מוסתרת, ישנה בתיבה מרופדת שמיכות על המושב לצדה. הרופא ראה אותה פונה שמאלה אל הרחוב ונעלמת. אחר כך חזר וישב עם משפחתו.

אשתו ישנה ושערה הזהוב התפזר על הכר. הרופא נמנם מפעם לפעם. כשהתעורר הסתכל על מגרש החניה הריק, עקב אחרי העשן שהיתמר מן הארובות בעברו האחר של הרחוב והכין את המילים שיאמר: שאין זו אשמתו של איש, שבתם תהיה בידיים טובות, עם ילדים כמוה, ותזכה לטיפול מַתמיד. שכך עדיף בשביל כולם. בשעת בוקר מאוחרת, כשהשלג פסק לגמרי, בכה בנו מרעב ואשתו התעוררה.

"איפה התינוק?" שאלה והתרוממה על מרפקיה והסיטה את שערה מעל פניה. הוא החזיק את בנם, שהיה חמים וקל, התיישב לצדה והניח את התינוק בזרועותיה.

"בוקר טוב, יקירתי," אמר. "תראי את הבן המקסים שלנו. את היית אמיצה מאוד." היא נשקה למצחו של התינוק ואחר כך פתחה את חלוקה וקירבה אותו אל שדה. בנו נצמד אל השד מייד, ואשתו נשאה את עיניה וחייכה. הוא אחז בידה הפנויה ונזכר כיצד נאחזה בו והטביעה את עצמות אצבעותיה בבשרו. הוא נזכר עד כמה רצה להגן עליה.

"הכול בסדר?" שאלה. "יקירי? מה קורה?"

"נולדו לנו תאומים," אמר לה לאט, וחשב על הראשים המכוסים שיער שחור, על הגופים החלקלקים הנעים בידיו. דמעות עלו בעיניו. "אחד מכל מין."

"אה," אמרה. "היתה גם בת? פיבי ופול. אז איפה היא?"

אצבעותיה היו כה דקות, חשב, כמו עצמות של ציפור קטנה.

"יקירתי," אמר. קולו נסדק, והמילים שחזר ושינן פעמים כה רבות פרחו ונעלמו. הוא עצם את עיניו, וכשהצליח שוב לדבר באו מילים אחרות, לא מתוכננות.

"אהובתי," אמר. "אני כל-כך מצטער. הבת הקטנה שלנו מתה מייד אחרי הלידה."

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

בתו של שומר הזיכרון - קים אדוארדס
The Memory Keeper's Daughter - Kim Edwards