Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במאי 2007       חזור

האושר לא כלול במחיר
מאת: לולי וינסטון
Happiness Sold Separately - Lolly Winston

ההוצאה:

אריה ניר

יום אחד, מגלה אלינור שבעלה מנהל רומן. בגידה! סדק בחיי הנישואים שמאיים למוטט את הבניין כולו. לכאורה, זוג מושלם: טד הוא רופא מומחה לכף הרגל, ואלינור עורכת דין מצליחה בעמק הסיליקון. יש להם בית יפה עם גינה גדולה בצפון קליפורניה. אבל לפתע הכול משתבש.

האושר לא כלול במחיר הוא סיפור כן, אמין ואנושי. הנושא כאוב ורגיש ומוכר: משבר בחיי הנישואים. אך הכתיבה השנונה, הסגנון הידידותי שמדבר ישר אל הלב וההתייחסות הרצינית, הנמנעת מקלישאות, והסיום הלא צפוי והלא שגרתי, מקנים לספר את ייחודו.

השאלה האם ניתן להציל את הנישואים של אלינור וטד מלווה את הקורא לאורך כל הספר. הקורא חש אמפתיה מלאה לדמויות, כאילו היו אנשים אמיתיים.

האושר לא כלול במחיר
שתפו אותי

האושר לא כלול במחיר כיכב בראש רשימות רבי המכר בארצות הברית. סיפוריה של לולי וינסטון התפרסמו בכתבי העת Redbook, Glamour, Lifetime, Family Circle, The Sun ורבים אחרים. לולי וינסטון גרה עם בעלה בצפון קליפורניה.

האושר לא כלול במחיר מאת לולי וינסטון בהוצאת אריה ניר, מאנגלית: ענבל שגיב, עיצוב עטיפה: אורנה בן שושן, 272 עמודים.

האושר לא כלול במחיר | פרק ראשון
אלינור מאקי ממיינת את תוכנו של תיק היד שלה, בניסיון להקל על העומס שהיא נושאת איתה, ותוהה מה עושה שם ראש שבור של ממטרה, כשהיא מגלה לראשונה כי בעלה, טד, מנהל רומן.

היא מושכת זמן בחמימות חדר הכביסה האפלולי שלה, ומנסה לאזור מרץ למיין יותר ממאה הודעות דואר אלקטרוני בענייני עבודה במחשב הנייד שלה. (קטינות רוסיות עם ציצים קטנים! נתקעו לה במסנן דואר הזבל. להוציא אותן? גברים חושבים שזה דבר טוב?) אולי היא תכין ספנקופיטה לארוחה המשותפת של מועדון הקריאה שלה. כן, כל אחת צריכה להכין מאכל יווני, כי הן קוראות את האיליאדה. בזמן האחרון מחשבותיה של אלינור סוטות כך - כמו ידו של ילד שלא מסוגל לצבוע בתוך הקווים, מזגזגת על הדף, צובעת את העצים בכחול ואת השמים בחום.

היא אוחזת את ראש הממטרה, נזכרת שתכננה לקחת אותו לחנות חומרי הבניין כדי לקנות אחר במקומו. זאת שיטה שאבא שלה לימד אותה: קחי איתך את החלק השבור, ובדרך כלל מוכר יעזור לך למצוא כזה חדש ויסביר איך לתקן את המכשיר. אלינור מרימה את הטלפון כדי לצלצל לחברתה קאט ולספר לה על הארוחה היוונית. ואז היא שומעת את קולו של טד על הקו.

"ג'ינה, ג'ינה," טד לוחש.

אלינור עוצרת את נשימתה. היא מרימה מבט אל קופסאות
אבקות הכביסה בּוֹלְד וצִ'יר שמעל מכונת הכביסה.

"אני מתגעגעת אליך," אומרת ברוך אותה ג'ינה שהיא לא מכירה.

אלינור מפילה את ראש הממטרה על הרצפה, נעמדת, מכבה את מייבש הכביסה. טד? רומן?

"מה הרעש הזה?" שואל טד.
"אני לא שומעת כלום," אומרת ג'ינה.

אולי מישהו עלה על הקו? זאת יכולה להיות התופעה המוזרה הזאת שבה מתפרצים במקרה לשיחת טלפון של זרים. זה קרה פעם לאלינור. היא התחילה לחייג, ופתאום התחילה לשמוע שיחה שנשמעה כמו תלמיד שמתמקח עם מורה על ציון טוב יותר.

"אנחנו לא יכולים להתראות לעיתים קרובות כל-כך," אומר טד. זה בהחלט טד, שמדבר עם ג'ינה המושכת באפה. טד, ששונא מסיבות ולפגוש אנשים חדשים! טד, שישן במכנסי פיג'מה קרועים מפלנל עם ציורים של קאובואים ואינדיאנים.

אלינור מוציאה אוויר, מטה את פיה הרחק מן הטלפון, כאילו היא נושפת עשן.

"אנחנו צריכים לדבר על זה פנים אל פנים, הערב," ג'ינה אומרת. "אני מסיימת בשש. אני רוצה לבשל לך." היא אומרת את המילה לבשל באנקה, כאילו זה מעשה זימה.

"בסדר," טד נכנע. אלינור נשבעת שהיא שומעת חרדה בקולו.

רומן. אלינור ממתינה לחרון של קנאה. במקומו היא מרגישה רחמים. על טד, על הנישואים שלהם. ולאות. הלאות מזדחלת במעלה עמוד השדרה שלה, מטה את ראשה קדימה.

היא מחבקת את תיק היד הריק שלה אל חזה. תוכנו פרוש על המייבש. כשלמדה בקולג', היא נשאה תיק גדול מספיק כדי להבריח שישיית בירות לקונצרט רוק. עכשיו תיק היד הגדול שלה מכיל ארנק עור יקר מתפקע מרוב כרטיסי אשראי וקבלות, פאלם פיילוט, משקפי קריאה, טלפון סלולרי, תרופה נגד מיגרנה, שפופרת קונסילר לעיגולים שחורים מתחת לעיניים שסיסמת הפרסומת מהללת בתור "מחילה בבקבוק", וצרור ענקי של מפתחות, חלקם לא מזוהים.

טד וג'ינה מנתקים. אלינור מצמידה את הטלפון אל החזה שלה. טד, רומן. הנישואים שלהם, מתפוררים.

רוצי ותגידי לו שאתם צריכים לדבר, היא אומרת לעצמה. ואז תקבעי פגישה אצל יועצת הנישואים. ההיגיון הרוגע והענייני הוא שעזר לאלינור לעבור את הקולג', לימודי המשפטים וחמש-עשרה שנה כעורכת-דין ליחסי עבודה במספר חברות היי-טק בעמק הסיליקון. אבל לאחרונה החליף את המיומנות הזאת דחף מכריע לשכב לנוח. תשישות ששורה על עצמותיה כמו שפעת.

נדמה לה שתחושת החולי הזאת השתלטה עליה אחרי שהיא וטד הפסיקו לנסות להיכנס להיריון. הם ניסו במשך שנה בכוחות עצמם בלא הצלחה, ואז נכנעו לשנתיים של בדיקות וטיפולים, כולל שלוש הזרעות תוך-רחמיות ושתי הפריות מבחנה. אלינור נכנסה להיריון פעם אחת, אבל זה נגמר בהפלה מוקדמת. בכל זאת, ההיריון הזה עורר בהם את התקווה להמשיך. היא השתוקקה לשני בנים - היא אוהבת בנים. במקומם קיבלה אבחנה של "עקרוּת בלתי מוסברת" - ככל הנראה בשל גילה המתקדם, הרופא הסביר - עשרה קילו מיותרים וטירוף הורמונלי. כשיום הולדתה הארבעים עבר, היא כבר הרגישה כמו חיית משק פגומה שצריך להמית.

"אכפת לך אם אני אלך לסרט-גברים?" טד צועק לאורך המסדרון, ומקפיץ את אלינור. היא שמה לב שהיא פשוט עומדת שם, מוכת אלם, מחזיקה גרב בודד.

"אה," היא אומרת. לפעמים היא וטד הולכים לקולנוע בנפרד. היא אוהבת סרטים אומנותיים ותקופתיים, ואילו טד מעדיף קרבות ירי. תגידי לו משהו בעניין הרומן! הגרב רועד בידה

. "את שם?" טד נשמע מודאג.

"סרט!" אלינור מחזירה לו צעקה. "בטח. תבלה!" היא נשמעת מתלהבת מדי, עולצת מדי. "רגע," היא אומרת בקול שקט יותר. היא שומעת את צעדיו הנינוחים של טד כשהוא חוצה את המסדרון ועובר דרך המטבח. דלת המוסך רועמת וחורקת. תעשי משהו! היא עוזבת את הגרב ורצה במסדרון. תעקבי אחריו. היא פונה למוסך ונזכרת שהמכונית שלה בתיקון. היא מסתובבת ומסתערת דרך דלתות הפטיו האחוריות ובין השיחים לעבר ביתה של שכנתה וחברתה קאט כדי לשאול את המיניוואן שלה.

"אני אסביר אחר כך," היא מתנשפת, וחוטפת מקאט את המפתחות.

"את יחפה." קאט מציצה מתחת לכובע בייסבול המשוך על שערה הקצר ומצביעה על כפות רגליה של אלינור. אלינור מעריכה את חוסר השיפוטיות בקולה כשהיא מציינת את העובדה הפשוטה. קאט היא האדם הכי פחות שיפוטי שהיא מכירה.

אלינור משיגה את טד בתמרור העצור בסוף הרחוב שלהם. היא חוטפת את משקפי השמש של קאט ממגן השמש ומשתופפת מאחורי ההגה. המכונית מחניקה בחום של אוגוסט, והיא לוחצת על כפתור ההפעלה של המיזוג. מלך האריות מוקרן על מסך טלוויזיה קטן במושב האחורי. לאלינור אין מושג איך לכבות את המכשיר המחורבן. "כי לשלטון מתאים הוא לעלות!" החיות מריעות כשהיא מכה בכפתורים.

טד מפתיע אותה ופונה לתוך מגרש החנייה של מכון הכושר שלהם. אלינור פונה מהר מדי, והצמיגים נחבטים בשולי המדרכה. אישה המחכה על המדרכה לפני הבניין מנופפת לטד. אלינור מזהה אותה מהביקורים הנדירים שלה במכון. היא עובדת שם בתור מדריכה. היא בשנות השלושים המוקדמות לחייה, צנומה ובכושר, ויש לה שיער חום בהיר וארוך שמגיע לה עד התחת - תחת שאלינור מקנאה בו, קטן, קשה ועגול, כמו תפוח. לפעמים הבחורה הזאת עונדת על חולצת הטריקו השחורה ההדוקה שלה סיכה בגודל תחתית לכוס שעליה כתוב "שאלו אותי על שיא הכושר!" אלינור ממשיכה לחלק האחורי של מגרש החנייה ורואה איך מדריכת הכושר נכנסת למכונית של טד וזורקת את התיק הגדול שלה למושב האחורי.

אלינור עוקבת אחריהם לעלייה לכביש המהיר לכיוון דרום. הם יורדים מהכביש המהיר אחרי כמה יציאות, ואז מתפתלים בשכונה לא מוכרת לה. טד פונה לחנות טבע של רשת הדגן הבריא וחונה. האישה - ג'ינה, זאת ודאי ג'ינה - מזנקת החוצה וקופצת קפיצה קטנה, כאילו לקחו אותה לטיפאני. כשהיא לוחצת את ידו של טד בידה, הוא מביט סביב בחשאי. טד! מחזיק ידיים עם המאהבת קבל עם ועדה? טד מושך ממנה את ידו, אבל ג'ינה כנראה לא שמה לב. היא מתחככת בו קצרות כשהם הולכים לחנות. אלינור מכבה את המנוע ומחכה. יש חנות של הדגן הבריא גם בשכונה שלה, אבל אלינור הייתה שם רק פעמים ספורות, קנתה שם משקאות חלבון גיריים ונרתעה ממחירי הפירות והירקות.

אולי זה ההסבר לפשתן. לפני כשבוע, כשחיפשה מטרייה, מצאה אלינור שקית של חצי קילו זרעים עזי ריח במושב האחורי של המכונית של טד. האריזה הייתה של חנות הטבע שבה קנו לעיתים נדירות בלבד. בבחינה מדוקדקת יותר ראתה אלינור שהתערובת הייתה זרעים זעירים בוהקים בצבע חום בהיר, שהיו חלקלקים דרך הניילון. בשקית אחרת הייתה אבקה זהובה דקה. קמח מלא מזרעי פשתן.

"בשביל מה זה?" היא שאלה את טד, והניחה את השקיות על השיש במטבח.

כשטד הסתובב מן הכיור וראה את השקיות, הוא נרתע בהפתעה. פניו התכסו סומק אדום. "זה פשתן," הוא מלמל.

"בסדר." אלינור צחקה. "לא התכוונתי להתערב בענייניך." וואו. הוא הגיב כאילו השקיות היו פורנו או סיגריות.

טד פצח בהסבר ארוך ומיותר על כך שזרעי פשתן וקמח פשתן הם הצורה הבריאה ביותר לאכול דגנים. הפשתן עשיר בסיבים תזונתיים, חומצות שומן אומגה-3 וליגנין, מה שזה לא יהיה. זה מה שד"ר אדמונדס אמר. אם כבר אוכלים פחמימות, הן צריכות להיות מורכבות.

"נשמע טוב," אמרה אלינור. "מתי ראית את דוקטור אד?" שוב, לא הייתה לה כוונה לעשות אינקוויזיציה בנושא הפשתן; היא פשוט ניסתה לדבר עם בעלה. הם דיברו מעט כל-כך בזמן האחרון.

"בשבוע שעבר," אמר טד.

"כשהיית בכנס במונטריי?" טד, שהיה רופא מומחה לכף הרגל, בילה את כל השבוע הקודם בכנס עם עמיתיו לתחום. אבל ד"ר אדמונדס היה רופא משפחה.

"במסלול הגולף."

טד שנא גולף. בדרך כלל הוא הצליח להתחמק מהמגרש בכנסים. אבל יכול להיות שהוא התחיל שוב לשחק - ולאכול פשתן.

"אני אכין לך חביתיות פשתן," טד הציע, סגר סוף-סוף את הברז וניגב את ידיו.

"בסדר," אמרה אלינור. "פשתן מטוגן." כאב לה הראש.

צפירות לא פוסקות של אזעקת רכב גורמות לאלינור לרצות להסיע את המיניוואן של קאט דרך הפירמידה השלווה של התפוחים והתותים העומדת מחוץ לחנות. צלצלי ליועצת הנישואים, היא חושבת, ותקבעי פגישה למחר. אבל הטלפון הסלולרי שלה בבית, יחד עם הארנק והנעליים. היא אוהבת את בועת חדרה שטוף השמש של היועצת, השטיחים האוריינטליים, מדפי הספרים, חלקיקי האבק המרחפים בעצלתיים באוויר. כשהיא וטד דנו בשַּמות שטיפולי ההפריה עשו בחיי המין שלהם, היועצת - ד"ר ברוסטר - הנהנה באהדה ועמדה על כך שהתופעה שכיחה. כשטד קונן על כך שבגלל הטיפולים אלינור כעוסה ומרוחקת, ד"ר ברוסטר הסבירה שההורמונים גורמים לשינויים האלה במצב הרוח. אלינור לא אשמה.

במהלך החודשים הראשונים ההם של הטיפולים והתורים לרופאים, אלינור הצליחה להדוף מעליה את זוועות ההורמונים. היא נעזרה ביוגה ובדמיון מודרך ולמדה בקורס לציור בצבעי מים. היא דמיינה אוברולים של אושקוש ומגפי קאובוי קטנטנים. המעבדה העריכה את שני העוברים שלהם בהפריית המבחנה הראשונה ואמרה שהם טובים. אלינור רצתה מדבקה לאוטו: בית-החולים סטנפורד נתן לעוברים שלי ציון טוב! אבל המחזור ההוא לא הצליח.

"משהו לא בסדר אצלי," עמדה אלינור על דעתה.

"את לא אשמה," השיב טד, וחיבק אותה. "אני אוהב אותך. בואי ניקח פסק זמן מכל זה. בואי ניסע לפריז."

אלינור דחפה אותו מעליה. "נוֹ, מֶרסי," אמרה בדכדוך

. בהפריית המבחנה השנייה, מתישהו בסביבות הפעם העשרים שטד הזריק לאלינור, היא טבעה בהורמונים. היא טרקה דלתות והתפרצה עליו. כל דבר היה אשמתו. יורד גשם? תקר בגלגל? פגישה מייגעת בעבודה? הכול נזקף לחובתו של טד.

בוקר אחד ניסתה אלינור לרסק מקלון של בדיקת היריון ביתית בעזרת פטיש, משימה בלתי אפשרית, כך התברר. היא לחשה למקלון, תן לי. את הקו. הוורוד. השני. היא הניחה את המקלון על מגבת נייר, שטפה את הידיים, ואז עצמה את העיניים. היא פקחה אותן. שום דבר. ואז היא זינקה לחדר השירות, שלפה את הפטיש מארגז הכלים, חזרה לאמבטיה, וריסקה את המקלון. או לפחות ניסתה. מכה מהירה אחת לא עשתה שום דבר. המכה השנייה סדקה את הכיור, אבל כמעט לא השאירה סימן על המקלון. היא הפכה למערבולת סופה של זעם ויפחות ומכות חוזרות עם הפטיש. פניה צרבו, והיא ראתה חוט רוק כסוף שנמתח מפיה. בסופו של דבר היא התמוטטה על הרצפה בישיבה מזרחית, כשהפטיש בחיקה. טד פתח את הדלת בדחיפה. הוא הביט פעור פה באלינור על הרצפה כאילו הייתה זרה ברחוב שבהחלט לא רוצים להתקרב אליה. היא מעולם לא הרגישה כל-כך לא מושכת. ואז הלאות עטפה אותה, כבדה כמו סינר הגנה בצילום רנטגן.

יועצת הנישואים עודדה את טד ואלינור לעשות הפסקה בטיפולים ולצאת לחופשה, לצאת למסעדה, לקבל עיסויים. הם היו אמורים לעשות הפסקה ביחד, אבל אלינור בעצם עשתה הפסקה לבדה, נרתעה מטד, נסוגה מן הזעם, אל תוך חדר הכביסה. מנחם לכבס ולקפל בגדים - משימה שקל להשלים. היא עושה כביסות קטנות ומיותרות, רק כדי להירגע לקולו המנחם של המייבש. היא אוהבת במיוחד קרקושים של כפתורים ורוכסנים - מטרונום נקישות מתכת על מתכת שמביא עליה רוגע כשהיא בוהה במסך הכחול של המחשב הנייד שלה, אבל אף פעם לא עובדת למעשה. עם דעיכת מִרצה, היא הפסיקה למיין כביסות לפי צבע. עכשיו לכל בגדיהם יש גוון אפור סגלגל המזכיר מזג אוויר גרוע. נראה שטד לא שם לב. הוא תמיד אסיר תודה, אף פעם לא בררן. "תני לי לעזור לך," הוא מתעקש בכל פעם שהוא מוצא את אלינור בחדר הכביסה. "את לא צריכה לעשות את זה."

"למה לא?" שואלת אלינור בהתגוננות. איך היא הגיעה למצב שבו מוזר שהיא מכבסת לעצמה את התחתונים?

טד מביא פרחים, מכין סירי מרק ביתי. אלינור לא מודה לו מספיק. חיי המין שלהם התפוגגו לכדי לא כלום. סקס רק מוביל לאכזבות. אלינור מכבסת באובססיביות וקוראת רומנים, מתחפרת מחדש באינטימיות המנחמת של הקלאסיקות שקראה בקולג' - אנה קרנינה, עידן התמימות. ואילו טד מתעמל באובססיביות במכון הכושר. כך לפחות אלינור חשבה.

מה לוקח לטד ולג'ינה-ממכון-הכושר כל-כך הרבה זמן? הם מתנשקים ליד שק הבורגול? רכבי שטח סותמים את מגרש החנייה של החנות, כולם עושים קניות לארוחת הערב. אלינור לא יודעת מה היא תעשה כשהם ייצאו מן החנות. היא מנסה לאזור זעם. זונה אנורקטית שחיה על מיצים!

סוף-סוף טד וג'ינה יוצאים, כל אחד מהם מחבק שקית מלאה מצרכים. שקית נייר, לא ניילון. בפעם הראשונה רואה אלינור כמה משקל טד הוריד. הוא הזכיר את שבעה הקילו קודם לכן, אבל רק עכשיו היא מבחינה כמה המכנסיים שלו רפויים במותניים. בעלה הוא גבר מתבגר בסגנון של מי-שהיה-פעם-כוכב-פוטבול-חתיך-בתיכון - מוצק, בעל חזה רחב, כתפיים משופעות, פרצוף נערי, קמטוטים מעוררי חיבה. ג'ינה נושאת חיוך אל טד ונושפת כדי להעיף קווצת שיער חומה בהירה מעל פניה. אלינור שמה לב שלא עזבה את ההגה במשך כל הזמן ששני אלה היו בחנות. היא לופתת אותו כאילו היא פונה פנייה חדה. הטייץ השחורים של ג'ינה מציגים קווי מתאר של שוקיים מוצקים ופס עור שזוף מעל גרבי הקרסול הלבנים. אלינור מחפשת בתוכה את הזעם, מנסה לפתות אותו לנבוע. היי, אוליביה ניוטון ג'ון! תלבשי מכנסיים לעזאזל! לרגע היא מדמיינת סצינה פומבית, הסיוט הנורא ביותר של טד. הכול כדי להימנע מסצינה. טד, חמור אחד! היא תצרח מעברו השני של מגרש החנייה. אבל זה רק ישפיל את שניהם.

אלינור עוקבת אחרי טד וג'ינה דרך הרחובות המתפתלים של שכונה זרה. נראה שטד מכיר את הדרך. היא לא רואה אותו מדבר עם ג'ינה במשך הנסיעה. היא מביטה דרך חלונה וטד מביט היישר קדימה, לא מציץ בכלל במראה הפנימית. אלינור מצליחה להשתיק את מלך האריות, אבל החיות מרצדות על חלונותיו האחוריים של המיניוואן. "אמרתי לך פעם שהמכונית הזאת מביכה אותי נורא?" שואלת קאט, אימא במשרה מלאה, את אלינור מדי יום ביומו. השתיים הפכו לחברות קרובות כשגילו כי הן חולקות חוש הומור עוקצני, וששתיהן למדו ספרות אנגלית בקולג' וחגגו שם קצת יותר מדי. לגבי אלינור, קאט היא הדרך שלא בחרה בה - אם לשלושה בנים שאוהבים לשחק איתה פוטבול בחצר הקדמית. קאט אומרת שאלינור היא הדרך שהיא לא בחרה בה - עורכת-דין מצליחה שבעלה קורן מאושר כשהוא מספר כמה היא מצטיינת בעבודתה. כמובן, רוב חברותיהן מצליחות להסתדר עם הקריירה המשתלמת והילדים הנהדרים בעת ובעונה אחת. אבל קאט ואלינור התוודו זו באוזני זו שמעולם לא הרגישו שהן מסוגלות לשני הדברים גם יחד.

לבסוף נכנס טד אל שכונת קוטג'ים. אלינור מתלבטת מה לעשות עכשיו. עד לאחרונה, היא הייתה מומחית בפיתרון בעיות - יישוב חילוקי דעות על פיצויים, מניעת תביעות משפטיות, טיפול בעובדים בעייתיים. עובד אחד שלא לקח את התרופות שלו טען שסמנכ"ל הכספים דיבר אליו דרך הרדיו במכונית. אישה אחרת ניסתה לתבוע החזר הוצאות על עוגת הכלולות שלה. עכשיו אלינור רוצה פיתרון קל לבעיית ג'ינה. היא מדמיינת את עצמה מעמידה לוח מחיק בסלון שלהם בבית, כשטד יושב לפניה על הספה. ג'ינה, היא תכתוב על הלוח, ותנשום את הריח הכימי של הטוש המחיק. אחר כך היא תמחק את השם ב-X.

היא עוברת בנסיעה על פני טד וג'ינה כשהם חונים, בודקת לאיזה בית הם ממהרים להיכנס, ואז נכנסת לחניית המבקרים. שביל החצץ קר וחד מתחת לכפות רגליה היחפות. צליפות ממטרה דוקרות את שוקיה כשהיא מפלסת דרך בין הבתים אל החצר האחורית של ג'ינה.

היא משתופפת מאחורי שורה נמוכה של עצי צפצפה שנִטעו לאחרונה ומציצה מעבר למרפסת ודרך דלתות ההזזה העשויות זכוכית, מקווה שג'ינה לא תסגור את הווילונות. הבית דו-מפלסי, עם מטבח-סלון-חדר-אוכל משולבים בקומת הקרקע. טד יושב ליד שולחן המטבח, מתופף באצבעותיו. ג'ינה יורדת במדרגות בדילוגים לבושה חלוק קימונו קצר, שערה הרטוב מסורק לאחור. היא לא צריכה איפור ולא פן. רגליים ארוכות וחטובות. אלינור מעבירה יד על בטנה הנפולה.

ג'ינה מתחילה לקצוץ במרץ ירקות. כשהיא משליכה אותם לווק, ענן קיטור אדיר נישא לעבר התקרה. היא מדברת בזמן שהיא מבשלת, מהנהנת בנחישות, ואז מטלטלת את הראש באי-ודאות, ואז היא מוחה את לחייה ואפה בשרוולי החלוק. ויכוח? טד נראה עגום. אלינור רואה לפי היציבה שלו. כתפיו מתעגלות לעבר החזה. הוא לא אוהב אותך, ג'ינה! אלינור אומרת לצפצפות. הם בטח עומדים להיפרד. אבל אז טד קם מן השולחן וניגש בצעדים אטיים אל מאחורי ג'ינה. הוא מושך אותה מן הכיריים, זרועותיו מקיפות את מותניה, כפות ידיו מחליקות לתוך המחשוף המשולש של החלוק ואל שדיה. ג'ינה עוצמת עיניים ומטה את ראשה לאחור אל החזה שלו. טד מנשק את צווארה, מנשק את כתפיה, והחלוק נופל. ואז הם נופלים, אל רצפת המטבח, שם אלינור כבר לא יכולה לראות אותם. מתעלסים על רצפת המטבח בעוד הווק מעלה קיטור אל התקרה. האפקטים המיוחדים שמהם עשויים רומנים.

אלינור מליטה את פניה בידיה ונופלת על ברכיה. הבוץ שמתחת לעשב מחלחל דרך מכנסי הג'ינס שלה ברעש יניקה מטריד. היא רוצה לחזור, למחוק את השנתיים האחרונות. נראה לה שמסנן הזבל של חייהם התקלקל, ומיני פסולת חודרים דרכו: טיפולים רפואיים כואבים, תוצאות בדיקות שליליות, לילות נטולי שינה, ועכשיו הזונה הזאת בבגד-גוף.

***

למחרת מוצאת אלינור ספר חבוי מתחת לשכבות של גופיות במגירה של טד כשהיא מסדרת את הכביסה הנקייה. לחיות בריא בשיא הכושר. בצדה הפנימי של הכריכה הרכה יש תאריך והקדשה: טד היקר, ברכות על הגיעך למטרה שקבעת לעצמך! ידעתי שאתה מסוגל. הנה תזכורת לכמה מהמאכלים האהובים עליך. באהבה, ג'ינה.

אלינור מעלעלת בדפים המוכתמים ברכיבי המנות. פינות מקופלות ולבבות מצוירים ליד מתכונים מסוימים. הלבבות הם ככל הנראה מערכת ציונים, כמו כוכבים לדירוג סרטים. המתכון "קרוקטים מפולי סויה" מקבל רק לב אחד, ואילו "ירקות מוקפצים בצבעי הקשת" שווה שלושה. "מרק עגבניות מוקרם עם קוניאק" זוכה לארבעה וחצי.

בערב שבו היא מוצאת את הספר, אלינור מחממת מנות מוכנות לארוחת הערב. מרוב עומס ועייפות, היא וטד מסתפקים לעיתים קרובות במזון מוקפא, טוסט גבינה או חביתה.

"זה כמעט רק פחמימות," אומר טד, ותוקע את המזלג שלו בשעועית הירוקה שצבעה עז מדי. הוא דוחף מעליו את המנה. "אני מנסה לצמצם בפחמימות. להקפיד על פחמימות מורכבות, בכל אופן."

"באמת? ממתי?" שואלת אלינור. למה שלא תבשל לנו ארוחת ערב בשיא הכושר! היא רוצה לצרוח. "ממתי?" היא חוזרת. הכעס רוחש ומקרקש, כמו הרדיאטורים בבית ישן כשמדליקים את החימום ביום הקריר הראשון של הסתיו. ריח שרוף קלוש. הבית רועד וחורק מכל עבר.

טד מושך בכתפיו מול המגש השחור הקטן של פסטה ושעועית. "לא'דע."

"אני חושבת שאתה יודע." ההקדשה בספר הבישול הייתה מאחד ביוני. הוא וג'ינה מנהלים מפגשים רומנטיים דלי פחמימות כבר חודשיים לפחות.

טד מטה את ראשו ומקמט את המצח.

"אני יודעת..." היא רוצה לומר אני יודעת על ג'ינה. אני יודעת על הרומן, אבל לפתע אוחז בה דחף בלתי נשלט להפוך את השולחן על טד. היא לוחצת את כפות ידיה אל ירכיה כדי לעצור את הרעד ברגליים; היא מדמיינת את עצמה הופכת להיות מושכת פחות ופחות בעיניו של טד כשהיא משתלהבת וקוצפת ומאיימת ואוסרת. היא לא מסוגלת למצוא בקרבה את היכולת להתעמת עם בעלה בתקיפות, בחן וביישוב הדעת שלהם קיוותה.

בסופו של דבר היא קמה מן השולחן, נושאת את הארוחה הלא גמורה אל הכיור ומרוקנת אותה לטוחן האשפה. "לפעמים," היא אומרת, והיא לא מסוגלת להביט בבעלה, "פחמימות מורכבות קצת יותר מדי מורכבות בשבילי."

***

אלינור מתעוררת בבוקר המחרת לקול יבבה צווחנית של מסור שולחני. יום שבת, אבל טד כבר קם, והוא עובד במוסך על השידה מעץ דובדבן שהוא בונה מתוך ערכה. בשבועות האחרונים, פרט לשעות שבהן נמלט למכון הכושר, הוא מסתגר במוסך ועובד על הפרויקט הזה. הם לא צריכים שידה מעץ דובדבן. אבל זמזום הכלים החשמליים ודפי ההנחיות המפורטות מרגיעים את עצביו ככל הנראה. "אולי כך טד מרגיש שהוא מסוגל לבנות משהו," רמזה ד"ר ברוסטר בעדינות בפגישה האחרונה שלהם. אלינור התאוננה על כך שלטד אכפת רק מהשידה. היא ידעה שזאת תלונה מוזרה, כיוון שלה ככל הנראה אכפת רק מהכביסה. אבל כשטד הפסיק לנסות לשפר את הרגשתה של אלינור ונסוג אל השידה ומכון הכושר, היא התחילה להתגעגע אליו - להבין שהיא ראתה בו מובן מאליו. היא תהתה איזה מין טירוף גרם לה להתרגז על בעלה כשהוא דאג לה, אבל להתרעם עליו כשהוא התרחק ממנה מעט כדי לתת לה מרחב.

עכשיו היא שוכבת במיטה, דביקה מזיעה אחרי שנת לילה טרופה. משקפי הקריאה שלה והעותק הכבד של האיליאדה הסתבכו בשמיכה. היא נרדמה שוב תוך כדי קריאה. בזמן לימודיה בקולג' היא לא הצליחה לחדור דרך השעמום שהאיליאדה נסכה עליה, אבל עכשיו היא אוהבת לברוח לתוך התוהו ובוהו הטראגי החמוץ מדם. היא לצדו של הקטור הנאה, שתקוע במלחמה רק בגלל שאחיו היהיר התאהב בבחורה יפה שלא הייתה שלו.

אלינור מונה בראשה רשימת משימות לבוקר יום שבת.

1. להיפטר מהמאהבת של הבעל. היא תתמודד עם ג'ינה בעצמה. תשכח מהיועצת, תשכח מעימות עם טד. היא תיגש היישר למקור הבעיה. זה מה שהיא עושה בעבודה. היא מזמנת את מבצע העבירה ופורשת את הקלפים על השולחן. היא לא רוצה שהבעיה הזאת עם ג'ינה תהיה מסובכת יתר על המידה, דרמתית. הייתה לה די דרמה בשנתיים האחרונות. היא עושה חזרות על מה שאולי תאמר לבחורה: אני יודעת שאת שוכבת עם בעלי. תפסיקי. לו ולי היו בעיות אבל אנחנו נסתדר... לא - אלינור ממש לא חייבת לג'ינה שום הסבר על חיי הנישואים שלה.

היא קמה, מצחצחת שיניים, ואז יושבת על קצה המיטה, מועכת את הטלפון האלחוטי. בסופו של דבר היא מחייגת למודיעין ומקשרים אותה למכון הכושר. קול אישה קוטע את מוזיקת ההמתנה המתקתקה. אלינור מבקשת לקבוע פגישה לייעוץ כושר עם ג'ינה. האישה מכריזה בעליצות שלג'ינה יש ביטול בעוד שעה, וזה ממש מזל כי ג'ינה פופולרית מאוד.

"אני יודעת." אלינור מרגישה צורך לעשן, משהו שלא עשתה מאז הקולג'. "תרשמי אותי!" היא מנסה להישמע עולצת. היא מביטה בחרדה בארון הבגדים שלה. מה היא צריכה ללבוש לקראת המפגש הזה? היא אף פעם לא הצליחה להתמחות באגביות הנינוחה של הלבוש ההולם את מכון הכושר. רוב הנשים בעיר הפרברים שבה היא גרה אצות להן מן האימון למכולת בחליפות טרנינג קטיפתיות אופנתיות, ואיכשהו מצליחות להיראות מטופחות ללא כל מאמץ. אבל אלינור תמיד מרגישה שמנה.

היא מתקלחת ובוחרת מכנסי ג'ינס, סוודר לבן עם מחשוף משולש, שמדגיש את השיזוף שיש לה הודות לעבודה בגינה, ונעלי אולסטאר אדומות, שהיא מקווה שהן מביעות את המסר שיש לה ביטחון עצמי מספיק כדי שלא יהיה לה אכפת משיגעונות אופנתיים. היא נעלה אולסטאר גבוהות במשך כל התיכון. אלינור הייתה קטנת גוף ומצחיקה, ובספר המחזור זכתה בתואר "הכי חמודה", אבל תיעבה אותו בחשאי. היא לא רצתה להיות חמודה. היא רצתה להיות יפה. אבל שערה הבלונדיני, אפה הסולד, שיניה הקטנות והרבועות כמו מסטיקים ולחיי התפוח שלה לעולם לא ייחשבו סקסיים בסגנון של כוכבת קולנוע. בשנות השמונים היא ניסתה להיפטר מכל שמץ נחמדות בעזרת קוצים בשיער, צמידי גומי וסוודרים קרועים. עכשיו כשהיא רואה תצלומים של עצמה מן התקופה הזאת היא לא יכולה שלא לצחוק. היא נראית כמו בתחפושת של ליל כל הקדושים. היא נכנסה לעולם העסקים אחרי שכבר נכנעה למכנסיים אלגנטיים, נעליים נמוכות עקב וצמה סינית מסודרת.

אלינור עוברת בחיפזון במטבח ומבחינה בשקית זרעי הפשתן של טד על השיש. מדי בוקר הוא זורה שתי כפות שטוחות של הזרעים על הפירות שהוא אוכל עם היוגורט הטבעי. היא מחליקה את השקית מן השיש לתוך תיק היד שלה. אולי תחזיר אותה לג'ינה. השארת את הפשתן המחורבן שלך במכונית של בעלי.

אלינור מעיפה מבט ביומן שלה כשהיא לוקחת את המפתחות. שתים-עשרה בצהריים מוקף במרקר ורוד. בעוד שעה היא אמורה לאכול צהריים עם פיל, מנכ"ל החברה שלה, כדי לדון בפרטיו של מיזוג עסקי. במטרה לחסוך לחברה כסף, פיל רוצה להעביר את תחום יחסי העובדים של המיזוג למיקור-חוץ אצל משרד עורכי-דין זר, מכה לרקורד המושלם של אלינור, שהצליחה עד כה להשאיר הכול בתוך החברה עצמה. אבל פיל כבר עייף מההיעדרויות של אלינור ומשגיאותיה, שהחמירו ככל שטיפולי ההפריה שלה התמשכו. אלינור חוששת שהוא עומד להוריד אותה בדרגה או לפטר אותה או אלוהים יודע מה. ארוחת הצהריים הזאת היא השלב הראשון בקאמבק שלה לעולם העסקים. המקום המתאים לנאום שבו תטען "אני האיש שלכם".

בשביל מה? למי אכפת? נמאס לה לעבוד תמיד בלילות ובסופי-שבוע כי אין לה ילדים. היא לוקחת את הטלפון ומחייגת לעוזרת המנכ"ל, שתמיד כבולה לשולחנה בסופי-שבוע.

"הרעלת מזון," אלינור אומרת.

"הוא ביטל משחק גולף בשביל לפגוש אותך," העוזרת גוערת. מחלה היא אף פעם לא תירוץ להיעדרות מפגישות בחברה של אלינור. העובדים אמורים להופיע מעורפלים מתרופות ולנשוף חיידקים על עמיתיהם.

"אני מקיאה." היא הצטערה שזאת לא האמת, אלא: בעלי מנהל רומן.

"טוסטים יבשים," משיבה העוזרת בקור.

"כן." אלינור תופסת את מפתחות המכונית וסוגרת את תיק היד שלה בנקישה. כובד משקלו נוגס בכתפה כשהיא יוצאת מן הבית.

***

היא מנופפת לטד כשהיא יוצאת משביל הגישה לבית בנסיעה אחורה. הוא מרים מבט מהמסור השולחני ומנופף לה בתשובה, מחייך - הבזק של שיניים לבנות וגומות קלושות. אלינור עוצמת את עיניה לרגע ומדמיינת את הריח שלו - נסורת ודיאודורנט מאונטן ספרינג - ומצטערת שהם לא יכולים לשכב זה לצד זה על המיטה בכל שאר היום. לאחר שנשארו מעורטלים מתשוקה. ונשארה רק האהבה.

יותר מכול אלינור אוהבת את פניו של בעלה. פנים איריים נאים, גדולים. נעריים, אולם עם התחלה של סנטר כפול של גיל העמידה. העיניים - בריכות של חום שוקולד. שיער עבות ומבריק שהייתה לופתת ונתלית עליו כשהיו מתעלסים. היא שונאת את בעלה ואוהבת את פניו ושונאת את עצמה ו... בום, בום, היא נוסעת לאחור על שולי המדרכה בקצה שביל הגישה לבית. טד מרים מבט, מנופף לה לסובב את ההגה שמאלה, מחייך. היא מחזירה לו נפנוף, נעצרת מתחת לצלו של עץ האלון הגדול בחצר הקדמית שלהם.

אחרי הפריית המבחנה השנייה הייתה אלינור שוכבת מתחת לעץ, מנסה להרגיע את עצמה. היה חם באביב ההוא. בערבים אחרי העבודה היא הייתה גוררת שק שינה ישן החוצה ומוצאת מפלט על הדשא הקריר, קוראת ומתנמנמת. טד היה מצטרף אליה, לוקח כיסא חוף מהמוסך שלהם. "את רוצה שאביא לך משהו?" היה שואל את אלינור שוב ושוב. הוא היה חובט בעצבנות בכף ידו על זרועו של כיסא האלומיניום, וטבעת הנישואים שלו הייתה משמיעה נקישות קטנות שהיו גורמות לאלינור לרצות לצרוח. היא הרגישה לא נעים בגלל העצבנות. מה לא בסדר איתה?

עכשיו, כשהיא נוסעת למכון הכושר, אלינור מורידה את מגן השמש כדי להביט במראה. היא מעבירה את אצבעותיה בשערה המגיע עד כתפיה, שאותו החליטה להשאיר פזור לשם שינוי. ברגע שתיפטר מהחברה של בעלה היא תלך להסתפר. אולי לעשות הלבנת שיניים. היא מחזירה את מגן השמש למקומו בנקישה. היום ג'ינה תעשה הערכה של בריאותה של אלינור ושל צרכיה מבחינת כושר גופני ותבנה לה תוכנית אימונים, הסבירה פקידת הקבלה שקבעה את הפגישה. ג'ינה ואלינור יעבדו יחד כדי להשיג את המטרות. רק שהמטרה של ג'ינה היא לשכב עם טד, והמטרה של אלינור היא לסלק את ג'ינה.

ג'ינה פוגשת את אלינור בלובי של המכון. לא נראה שהיא יודעת מי היא אלינור. מבט חתום-אך-מרוצה חולף על פניה של ג'ינה כשהן לוחצות ידיים. האם אלינור חסרת ייחוד ממש כמו כל הנשים הרפויות האחרות בגיל העמידה במכון? אצבעותיה של ג'ינה ארוכות ורזות. היא לובשת מכנסי חימום שחורים וחולצה עם צווארון. שערה החום הארוך אסוף בקוקו גבוה, וקווצות ממנו נופלות על עיניה. היא גמישה, בהירה אבל לא בדיוק יפה. פניה קצת שטוחים ועיניה רחוקות זו מזו, היא מזכירה לאלינור דג סנדל. עצמות הלחיים האלה ממש לא ישברו לב של גבר.

הן יושבות ליד שולחן במזנון. ג'ינה שואלת שאלות לפי רשימה, רושמת את התשובות בכתב יד קטן ורבוע. היא מלאה אנרגיה ולהט. אצבעות זריזות, שחלות תוססות. ביציות מקסימות. קבוצת גברים בפנסיה חולקת קנקן בירה בשולחן סמוך אליהן, למרות שעוד לא שתים-עשרה בצהריים אפילו. זה האופי הייחודי של מכון הכושר שלהם שאלינור אוהבת: המזנון מגיש עוגיות שוקולד ובירה נוסף על השייקים והסלטים. אלינור הייתה רוצה להצטרף לגברים. להיכנע לכוח הכבידה ולזמן החולף.

"גיל?" שואלת ג'ינה. שפתיה בורקות בגלוס ורדרד.

"שלושים ותשע," משקרת אלינור. אמנם לא הייתה לה בעיה להגיע לגיל ארבעים, אבל יש לה בעיה להישאר בת ארבעים, בעיקר בחברת רס"ריות כושר מדור ה-X שמחזרות אחרי בעלה. "יכול להיות שהבעיה האמיתית אצלך היא הגיל," הסביר הרופא בעדינות כשאלינור לא הצליחה להרות מלכתחילה. היא אמנם לא השתוקקה לעבור את גיל ארבעים, אבל מעולם לא חשבה שיום ההולדת שלה יהווה מצב חירום רפואי.

"באמת? את נראית נהדר," אומרת ג'ינה מבלי להרים מבט.

איבדתי את התחת שלי, רוצה אלינור לומר, כאילו יכול להיות שהוא מחכה במחלקת האבידות והמציאות של מכון הכושר. היא מצטערת לרגע שהיא לא באמת מתייעצת עם מומחית לכושר. זה עניין רדוד וריקני בתור דאגה, אבל מה שהיא שונאת יותר מכול בהזדקנות הוא הירידה לרגל של ישבנה אחרי שני עשורים של ישיבה על האחוריים למען תאגידי אמריקה. איפשהו לאורך הדרך היא איבדה את הגזרה שלה - מבנה הגוף הצנום במידה 36 שהיה לה כל חייה. ואז טיפולי ההפריה גרמו לבטנה להתנפח, כמו מלון בשל יתר על המידה. לא מטרידים את אלינור שני כתמי הגיל בגון הנחושת המתפתחים על ידיה, או הקמטוטים בזוויות עיניה, אבל היא רוצה את גופה בחזרה.

ג'ינה אומרת שהיא תשקול את אלינור ותעשה לה מבחן מאמץ וניתוח שומן גוף אחרי שיסיימו את ענייני הניירת. אחר כך היא תמליץ על שיעורים, כמו ספינינג ויוגה!

הפשתן בתיק של אלינור המונח בחיקה כבד במין דרך מנחמת, כמו חתול המכורבל שם. היא הייתה מחוממת כל-כך בדרך לכאן, אבל עכשיו היא לא יכולה לחשוב אפילו על דבר אחד לומר לג'ינה. היא עייפה מדי. היא חושבת שכבר שנתיים לא ישנה טוב לילה שלם. מצד אחד היא בקושי מסוגלת להחזיק את העיניים פקוחות בישיבות במשרד ובשיחות ועידה, ומצד שני היא שוכבת ערה בשתיים בלילה וממיינת מלאי מסחרר של דאגות: ביציות של תורמות, אימוץ (בחו"ל או מקומי?), חשבונות רפואיים תופחים וטופסי ביטוח רפואי.

"איך היית מגדירה את היעד הכולל שלך מבחינת כושר גופני?" שואלת ג'ינה.

פעם, בטיול רגלי על חוף הים בהוואיי, אלינור ראתה אישה דגה. בתחילה היא חשבה שהאישה היא גבר. אבל כשהגיעה לדייג, הבינה שהוא אישה, בעלת שיער לבן מקסים בתספורת קצרה מאוד שהרוח הסיטה לאחור. האישה לבשה מכנסי חאקי קצרים וחולצת טריקו שחורה, ורגליה היו שריריות ושזופות. היא הייתה מוצקה ויפהפייה כמו הנוף מסביב. אבל היא הייתה חסרת מגדר מבחינה מסוימת - לא ממש נשית או גברית, פשוט בן אדם, מחייכת לעבר השמש, האוקיינוס - שטיח מבליח לפניה. פשוט דגה. היא נראתה שלווה. כבר לא דואגת בגלל קמטים או איך הישבן שלה ייראה בביקיני, אפילו כזה שהחלק העליון שלו הוא ממש גופייה. אלינור רוצה לומר לג'ינה שזה היעד שלה מבחינת כושר גופני. ג'ינה נשענת על השולחן ומביטה באלינור בריכוז. עיניה המרוחקות זו מזו ירוקות ושקדיות ועורה מושלם. מראה קווצות-השיער-הנופלות-לריסים בהחלט סקסי.

"להוריד שבעה קילו," אומרת אלינור. "ולמצק..." הכול, אלינור רוצה לומר. אבל היא לא רוצה להודות בזאת בפני המאהבת של בעלה. היא מכחכחת. "למצק את הישבן. אני לא מגיעה הרבה למכון. אני עסוקה מדי." אני מצליחה, היא רוצה לומר לג'ינה. בסדר, אולי לא בדברים שחשובים כרגע. אבל בדברים שהיו חשובים פעם. את יודעת שמי שגר בהולנד וקופאים לו הצינורות מקבל על פי חוק יום חופש בתשלום? אלינור היא מעיין של ידע בכל הנוגע לחוקי עבודה בינלאומיים.

"דבר ראשון?" אומרת ג'ינה. "אם תרשי לי? אני רוצה לבוא אלייך הביתה ולרוקן לך את המזווה." אלינור צוחקת. "ולשטוף את הרצפה?"

"אני הולכת לסלק לך את הפחמימות," היא אומרת בתוקף. "הפסטות, הלחמים ודגני הבוקר?"

"דגני הבוקר?" שואלת אלינור.

"דגני הבוקר הם הכי גרועים!"

"אה..." את לוקחת לי גם את הבעל וגם את הדגנים? אלינור מדמיינת את התרחיש הלא סביר: ג'ינה, בביתם של אלינור וטד, מרוקנת את הארונות. אלינור וטד מזיעים תחת האורות העזים במטבח. הכול גלוי על השולחן. חרטה. התנצלות. חשוב יותר: הסכם. ג'ינה לעולם לא תתקרב אליהם עוד.

"בסדר," אומרת אלינור לג'ינה בסופו של דבר. "אבל זה יהיה חייב להיות בערב. אני עובדת במשך היום."

"אין בעיה," אומרת ג'ינה.

"בעלי יהיה שם. זה בסדר? גם הוא רוצה לצמצם את צריכת הפחמימות. טוב, הוא כבר מצמצם. הוא התחיל בלעדיי." אלינור שונאת את המרירות בקולה. אולי אחרי שיסלקו את ג'ינה, אלינור וטד יוכלו לצאת לחופשה טרופית. לאכול דגים מאודים ואורז מלא ולטבול באמבט לשניים. לרוץ על החוף ולעשות סקס על רצפת השיש של חדר האמבטיה במלון פאר. אלינור תצליח להשיג את טד. תאווה ופעילות גופנית. לא נשמע רע בכלל.

"יופי," אומרת ג'ינה. "אני יכולה לדפוק את שניכם." אבל אלינור בטוחה שהיא אמרה לעזור. אני יכולה לעזור לשניכם.

***

אלינור מפזרת טרגון על שלושה חזות עוף. היא מרגישה צורך להוכיח לבעלה ולמאהבת שלו שהיא דווקא יודעת לבשל. ג'ינה אמורה להגיע לביתם בעוד שלושת רבעי שעה. אלינור מכינה ארוחת ערב דלת שומן ודלה בפחמימות - חזה עוף מתובל צלוי, קישואים חצויים וממולאים גבינת ריקוטה ופטריות קצוצות עם בצל, סלט חסת משי עם תפזורת זרעי הפשתן הבלתי נמנעים ופירות יער טריים לקינוח עם טיפ-טיפה קצפת. היא מתחילה לערוך את שולחן המטבח לשלושה.

טד מעביר ערוץ בטלוויזיה הקטנה במטבח לתוכנית של ערוץ נובה על פחם. "הקוקס, הדק מדי לשימוש בתהליך התכת הפלדה, נמכר לחימום ובישול בתנורים קטנים," אומר הקריין.

"היית מתארת לעצמך?" טד אומר. הוא מתעניין בעיקר בנושאים עובדתיים. פרטים שלא תובעים ממך לגבש דעה.

"למה שלוש?" הוא שואל, ומצביע על הצלחות

"בחורה שאולי תצטרף למועדון הקריאה שלי באה אלינו." אלינור עורכת את המפיות והסכו"ם. עוד מעט זה יהיה חלק מן העבר. הם יקבלו בחזרה את חייהם.

טד מביט בטלוויזיה.

אלינור מפזרת עוד תימין וטרגון על חזות העוף, מחשש שיהיו תפלים - תפלים כפי שהסקס הפך להיות עם טד לפני שהפסיקו להתעלס בכלל. היא תוהה אם אמה של הזמרת ג'רי הול באמת אמרה את המילים המפורסמות לשמצה: "כדי להחזיק גבר את צריכה להיות משרתת בסלון, שפית במטבח וזונה בחדר השינה." ג'ינה זונה במטבח. חדשנית, אלינור מוכנה לומר לזכותה. בינתיים, אלינור הפכה להיות גולם בכל חדר: בחדר השינה, במטבח. אולי בגלל שהייתה חייבת להיות גולם חסר תחושה על מיטת הבדיקות של הרופא כדי להדוף מעליה את כאב כל הטיפולים. "רק קצת לחץ," הרופא היה אומר. למה הם לא יכולים לומר את המילה האמיתית? כאב. זה עלול לכאוב. במקום זאת השתמשו בלשון נקייה: לחץ, צביטה. פעם אחת, כשאלינור עברה טיפול אמבולטורי להסרת ציסטות מן השחלות בגלל התרופות, הרשו לטד להתלוות אליה. "תלחצי את היד שלי," לחש במתיקות. אלינור עיוותה פנים, להבת כאב נורתה לעבר אגן הירכיים שלה. ידו של טד הייתה איתנה וחמימה, הדבר המנחם היחיד בעולם.

פעמון הדלת מצלצל. אלינור מפילה פחית פלפל לבן שמקרקשת על הרצפה. היא מנגבת את ידיה ויוצאת למבואה. לפני שהיא פותחת את הדלת, היא מושכת את הסינר מעל ראשה. יותר מדי כמו מטרונית מן הפרברים.

ג'ינה עומדת על המרפסת לבושה חצאית היפית ארוכה, חולצת טריקו לבנה זעירה וכפכפי אצבע מעור. פס של בטנה השטוחה והשזופה מציץ מעל קו המותן הנמוך של החצאית. לאלינור מתחשק לטרוק בפניה את הדלת.

"היכנסי," היא אומרת לג'ינה.

טד מכבה את הטלוויזיה ונכנס בשאננות למבואה, בתפקיד הבעל המנומס. ראשו נרתע לאחור כשהוא רואה את ג'ינה. עיניה של ג'ינה נפקחות בחטף, אבל אז היא מכווצת אותן, הופכת את החרדה לחיוך, וארשת פניה עושה סיבוב פרסה.

"ג'ינה, זה בעלי, טד," אומרת לה אלינור.

טד לוחץ ברפיון את ידה של ג'ינה. "נעים מאוד." הוא פותח את דלת ארון המעילים. "אפשר לקחת ממך את המעיל?"

לפתע אלינור מתביישת בארון המעילים. הוא מלא ודחוס שטויות, הרבה מהן עדויות לכישלונותיה הספורטיביים. חבל הקפיצה הסבוך, נעלי ההליכה המאובקות, חליפת הסקי הקטנה מדי.

"אין לה מעיל," אומרת אלינור לטד. אף על פי כן, טד משתהה וראשו בארון, כאילו היה רוצה לצלול לתוכו.

"את רוצה לשתות?" שואלת אלינור את ג'ינה.

"יש מיץ עגבניות?" שואלת ג'ינה. צמידים מצלצלים על פרקי ידיה.

טד סוגר את דלת הארון. הוא וג'ינה עסוקים בניסיון שלא ליצור קשר עין. עד כה, אלינור הייתה נותנת להם ציון טוב מאוד, אם כי לא מצוין, בקטע של "לא מכירים".

"אין מיץ עגבניות," היא אומרת לג'ינה. "דיאט קולה?"

"אוי, ממתיקים מלאכותיים," היא אומרת. "זה אחד הדברים שנצטרך לסלק." ברור שהיא מנסה להיות קשוחה, אבל עצבנות מבעבעת מתחת למשפטים שהיא אומרת.

אַת אחד הדברים שנצטרך לסלק, חושבת אלינור כשהיא מסמנת לג'ינה להיכנס למטבח. "אה, אני מזהה אותך," טד אומר סוף-סוף לג'ינה. "מהמכון." זיעה מכהה את בתי השחי שלו.

"כן." ג'ינה מטה את ראשה ומכווצת עיניים. "אתה מתאמן הרבה."

ג'ינה מניחה משקל קטן למזון ומחברת ספירלה על השיש במטבח. אלינור נותנת לה כוס מיץ תפוזים. אם במיץ תפוזים יש דברים מזיקים, היא לא רוצה לשמוע עליהם.

"בשומרי משקל מרשים ממתיקים מלאכותיים," היא אומרת לג'ינה ותוקעת בטד מבט מאשים. "מה הקטע?" הלסת שלה כואבת. עכשיו, כשמצאה שוב את הכעס, היא מצטערת שאיננה יכולה לרסן אותו מחדש. שנאתה לגורואים ההפכפכים של הדיאטות. תיעובה לעולם.

"טוב, גבירותיי," אומר טד. "יש לי עבודה - "

"קיוויתי ששלושתנו נוכל לאכול ביחד ארוחת ערב," אומרת לו אלינור. "לדבר על כמה דברים." טד קופא בפתח הדלת.

"אני לא יכולה להישאר לארוחת ערב." ג'ינה מניחה את המיץ שלא שתתה על השיש.

"באמת? אבל שניכם אוהבים לאכול ביחד," אומרת אלינור. לפתע היא מסוחררת מעוצמתו הרבה של המפגש הזה. היא רוצה לשבת על הרצפה. לבטל את ההתערבות המטורפת הזאת שיזמה.

טד מניח יד על ידית הדלת, חצי-מסתובב לעבר אלינור וג'ינה.

ג'ינה מצחקקת בעצבנות. "מה?"

"לשכב? לאכול? כל הדברים הטובים." אלינור שולפת את ספר הבישול של שיא הכושר ממקום מחבואו במגירת הלחם (טד לעולם לא יסתכל שם!) ומנופפת אותו בפניהם.

"אלינור," אומר טד. הוא עומד מול אלינור כשגבו אל ג'ינה, עיניו מתחננות. לפתע הוא נראה זקן - צנום בשל הספורטיביות החדשה, אבל אפור וכחוש, לא ורדרד ומאושר.

"טד," אומרת אלינור.

בבקשה, עיניו אומרות. אני מצטער, ובבקשה.

"אני הולכת." ג'ינה לוקחת את מאזני המזון והמחברת שלה.

אלינור מביטה במותניה הצרים במידה בלתי אפשרית של ג'ינה, זוכרת באיזו קלות טד חצה את החדר בדירה של ג'ינה, כמה מהר ידיו החליקו מעלה מתחת לחלוק הדק כדי לגעת בשדיה. הוא עשה את הצעד הראשון. לפתע היא כבר לא מסוגלת להיות במטבח עם השניים האלה. היא לא מסוגלת להיות בבית שלה. במשך הימים האחרונים אלינור פנטזה על נסיעה עם טד להוואיי - לשחות בעירום ולהביט בכוכבים ולישון בלי סוף. היא אפילו גלשה באינטרנט ובחרה אתר נופש על האי הגדול, נאנחה למחשבה על הפעם האחרונה שבה ביקרו בחוף קוֹנה ועזבו תשושים להפליא מיותר מדי שמש, סקס ורום. אבל עכשיו היא רוצה לנסוע לבד. לעזוב את שני אלה עם לוחות הפחמימות וחזות העוף התפלים. אולי לפני שאפשר לתקן משהו, חייבים לתת לו להישבר לגמרי.

"אני חייבת ללכת," היא אומרת לג'ינה. היא פותחת את הארון, שולפת את שקיות זרעי הפשתן וקמח הפשתן ותוחבת אותן אל בין זרועותיה של ג'ינה. ג'ינה נרתעת כאילו אלינור עומדת להכות אותה, ואז מביטה בסקרנות בשקיות.

"קחי את הפשתן שלך ועופי!" אלינור עולה בריצה במדרגות כדי לארוז. בדיוק כמו בסרטים. יש משהו משחרר בכך שאת הראשונה שעוזבת במצב כזה - כמו להיות הראשונה שקמה בבוקר או הראשונה שצוללת לבריכת שחייה קרה. מה היא צריכה? כמה חליפות בגדים לעבודה, גרבונים, נעליים, פיג'מה נוחה, נעלי בית, תכשירי קוסמטיקה, קצף אמבט, כתבי-עת, האיליאדה. היא מקפלת את הדברים במזוודה השחורה הקטנה שלה. היא אלופה באריזה מהירה לנסיעות עסקים פתאומיות. היא תיסע למלון פיירמונט בעיר. תזמין שירות חדרים. פנקייק עם סירופ מייפל אמיתי.

אלינור כמעט מתנגשת בטד כשהיא יורדת במדרגות. היא מזנקת מעבר לו לכיוון הדלת הקדמית, רגליה וברכיה פקות לפתע למראהו.

טד מושיט יד אל התיק שלה, מנסה לעצור אותה. "אל תלכי," הוא אומר. נראה שג'ינה כבר איננה. אלינור פונה להביט בבעלה. הוא עייף כמוה. היא יכולה לראות זאת. לילות רבים כשחשבה שהוא ישן והוא חשב שהיא ישנה, אף אחד מהם לא ישן. הם היו מגלים זאת בבוקר כשכשלו זה מעל זה במטבח. במקום לצפות במספרים הכחולים האדישים בשעון הרדיו שלה מתחלפים לעבר השחר, אלינור רצתה להתגלגל ולחבק את טד, לדבר איתו. אבל למרות חוסר יכולתה לישון, או אולי בגללו, היא הייתה תשושה מכדי לזוז.

"היא הלכה," אומר טד עכשיו. "תקשיבי, אני יודע שאנחנו יכולים לפתור את זה."

אלינור אוחזת את ידית המזוודה שלה וגוררת אותה מעבר לטד.

"אני אוהב אותך," אומר טד, קולו מתרומם בייאוש.

גם אני אוהבת אותך, חושבת אלינור. אהבתי. אוהבת. אבל זה לא קשור! נכון?

"מה תעשי?" שואל טד כשאלינור פותחת את הדלת.

"מה אעשה, טד?" היא מדמיינת אותו פותח את חגורת המכנסיים ושוקע אל רצפת המטבח של ג'ינה. "מה אני אעשה? אני אצלצל לדלאי למה. אתה חושב שהוא בספר הטלפונים בד' או בל'? אני אשכב על מזרן היוגה שלי ואעסה חלב סויה לתוך העין השלישית ואקלע סלים מבייקון של בשר הודו. אני אבלה שבוע בשיא הכושר."

טד צועד לעבר אלינור. אלינור נסוגה ממנו אל המרפסת. אולי בפיירמונט היא תזכה סוף-סוף לשנת לילה טובה. היא מסבה מבט מבעלה לעבר המכונית שלה בשביל הגישה לבית. היא עוצמת את העיניים לרגע ומדמיינת את עצמה מחליקה בין סדיני מלון לבנים חלקים. איך עושים אותם כל-כך לבנים? הניקיון הלבן החלק הזה של התחלה חדשה. עמילן? המרכיב המסתורי נראה לה משהו רב מעוף יותר מעמילן. משהו שלא מן העולם הזה.

היא פוקחת את העיניים. טד משתהה במבואה, לא רוצה לעבור את המפתן. הוא לא אוהב לצאת מהבית ברגליים יחפות. אפילו לא כדי להביא את העיתון משביל הגישה לבית.

"סליחה." אלינור מושיטה יד מעבר לטד אל ידית הדלת. היא רוצה את הסיפוק שבטריקת הדלת מאחוריה. כשהיא מושכת וסוגרת אותה בחבטה ונקישה, תמונת פניו העגומים של טד נעלמת. אז שלום. היא יורדת מן המרפסת. אבל אז היא נעצרת בחצי הדרך במורד השביל אל המכונית. מתברר שהחיים הם לא באמת כמו בסרטים. לא החיים שלה, בכל אופן, כי היא השאירה את מפתחות הרכב בבית, על השיש במטבח. היא נושמת נשימה עמוקה מן האוויר הקריר והלח ומנסה לאזור אומץ לחזור פנימה. ואז היא נזכרת במפתח הנסתר שלה. לפני כמה שנים, כשהצמידה את הקופסה המגנטית הדקה מתחת לצד הנהג של מכוניתה החדשה, היא תהתה אם אי-פעם תזדקק למפתח הנסתר. היא ניסתה לדמיין תרחיש כזה: נחפזת במגרש החנייה בעבודה, או מתבלבלת בזמן הכנסת קניות מהמרכול. היא לעולם לא הייתה מעלה בדעתה את הערב הזה.

היא ממשיכה בשביל החשוך, נעצרת שוב כשכוכב נופל חולף באופק, מעט מעל העצים. הוא גדול ובוהק, ואחריו שובל ירקרק. הפרסאידים. מטר המטאורים מצוין בלוח השנה של אלינור כדי שהיא וטד יוכלו לצאת כמדי שנה לחצר האחורית, עם כיסאות נוח ושמיכות. "ראיתי אחד!" הם בדרך כלל צועקים זה לזה, כמעט בתחרותיות. בקיץ שעבר היא ביקשה מכל מטאור תינוק. למרות שהיא לא מאמינה באמונות טפלות, אלינור תמיד התייחסה ברצינות למשאלות. כילדה הייתה משתהה מעל נרות עוגת יום ההולדת שלה עד שאיי שעווה היו נקווים על הציפוי. כשניסתה להיכנס להיריון, היא ביקשה משאלות מכל דבר, החל במטבעות שמצאה ועד לריסים שנפלו. עכשיו אלינור מטה את ראשה לאחור כדי להביט מעלה לשמים. על פי העיתון, הלילה יהיו עד 150 מטאורים לדקה. הפס הבא הבוהק בירוק גורם לאלינור לעצור את הנשימה. היא עוצמת את העיניים בכוח. זו הפעם הראשונה שבה היא לא יודעת איזו משאלה לבקש.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

האושר לא כלול במחיר - לולי וינסטון
Happiness Sold Separately - Lolly Winston


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *