Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביוני 2007       חזור

החיים הטובים
מאת: ג'יי מקינרני
The Good Life - Jay McInerney

ההוצאה:

מודן

קורין וראסל גרים בטרייבקה, ניו יורק, עם שני תאומים מקסימים וחשד גדול שמרחף מעל חיי הנישואים שלהם. במקביל מחפשים לוק וסשה, העשירים מהם בהרבה, משמעות חדשה לקיומם (ואולי רק יותר כסף?) בצפון היקר של הנהנתנית בערי תבל.

ובוקר אחד בספטמבר, באחד-עשר בספטמבר ליתר דיוק, כל העולמות כולם קורסים ברעש נורא.

ובין ההריסות מקבלים כל הסודות והשקרים, ההכחשות והבגידות, ההדחקות, החרטות וההפתעות, צורה חדשה לגמרי, שמעמידה באור מתעתע את שאלת השאלות: מהם בדיוק אותם חיים טובים?

החיים הטובים
שתפו אותי

ברומן העשיר, המורכב והשאפתני ביותר שכתב עד כה, מתמודד ג'יי מקינרני, בהומור הנוקב ובביקורת החברתית הדקה האופייניים לו, עם שאלות של מוסר וגאולה בעולם שמאבד כיוון ויוצא מכלל שליטה. בין ספריו של מקינרני שיצאו בעברית במודן: 'הפרא האחרון' ו'התנהגות למופת'.

החיים הטובים מאת ג'יי מקינרני בהוצאת מודן, מאנגלית: ירון פריד,
עיצוב עטיפה: סטודיו ענת נדר, 349 עמודים.

חלק ראשון, קיץ אינדיאני | פרק 1
הקיץ היה אינסופי כמו האוקיינוס כשהיתה ילדה ומשפחתה שכרה את הקוטג' האפור עם גג הרעפים בננטאקט. עכשיו קשה לה להאמין שהיא שוב במנהטן ושהילדים בבית־הספר, והיא כבר ממהרת הביתה, שוב מאחרת, ומרגישה אשמה משום שהתעכבה לשתות עם קייסי ריינס. הילדים חזרו הביתה כבר לפני שעות, אחרי היום הראשון בכיתה א', והיא עוד צריכה לשמוע על זה.

נשים מאשימות את עצמן. גברים מאשימים את כל השאר.

זו הפרשנות של קורין לאשמה הצובטת בעקביה הגבוהים בעוד היא שועטת במעלה רחוב הדסון ביציאה מהרכבת התחתית וחולפת על פני שלט בכתב יד, שמופיע בחלון המסעדה הסינית שלהם: קפה טחון טרי. אשמה משום שעזבה את הילדים לזמן רב מדי, משום שאינה עוזרת לראסל להכין את ארוחת הערב, בגלל הניסיונות שלה להתניע מחדש את חייה המקצועיים הרדומים. הו, גם היא רוצה להיות טרייה כמו הקפה. השעה שבע ורבע, לפי שעונה. היא עדיין מכווננת אל המקצב העגמומי של הקיץ - הם סגרו את הבית בסגפונאק לפני ארבעה ימים - ובקושי היה לה זמן הבוקר לנשק את הילדים, ועכשיו בכל רגע האורחים צפויים להגיע, וראסל בהיסטריה של בישולים ושל טיפול בטף.

אימא רעה, אישה רעה, מארחת רעה. רעה.

כשחלמה על אימהות ודמיינה איך תיראה חוויית ההורות, היה קל לפנטז על האושר הגדול... תמונות של רוך ועדנה, הרגעים האלה של מרים המחזיקה בישו התינוק. אבל מה שלא מדמיינים זה האשמה והפחד שמתנחלים בקדמת המוח, כמו תאומים שטניים ובלתי צפויים. פחד כי תמיד אתם מודאגים ממה שעלול להשתבש, במיוחד אם הילדים שלכם נולדו, כמו הילדים שלה, שלושה חודשים לפני הזמן. לעולם לא תוכלו לשכוח איך הם נראו בימים הראשונים, כשהיו מחוברים לצינוריות תחת הזכוכית, גולגולותיהם כמו קליפות ביצים מלאות ורידים, והגפיים ורודות ומעוותות - התמונה הזו נשארת איתכם גם כשהם גדלים, ומזכירה לכם בדיוק עד כמה היצורים האלה שבירים ועד כמה קלושות ההגנות שלכם. ואשמה מפני שלעולם אי אפשר לעשות מספיק. אף פעם אין מספיק זמן. לא משנה כמה אהבה ותשומת לב תרעיפו עליהם, תמיד תחששו שזה לעולם לא יספיק.

קורין נעשתה מומחית לאשמה. לא בגלל דקירות החרטה שלה על פעולה לא נכונה, אלא יותר בגלל הפעימות העמומות והיציבות של אשמה כרונית, גם כשעשתה כמיטב יכולתה לארגן מחדש את חייה סביב הילדים, התפטרה מעבודתה כדי לטפל בהם, ובשנתיים האחרונות עבדה בשעות גמישות ביותר על תסריט ועל פרויקט שהוא התגלמות הרעיון של חופשה שממשיכים לעבוד בה כרגיל - הרפתקת סטארט־אפ בשם momtomom.com, שעמדה על סף השקה גדולה באביב האחרון, ואז האוויר התחיל לצאת מבועת האינטרנט וכספי המשקיעים אזלו. היום אחר הצהריים היא היתה אמורה להעביר מצגת בת ארבע שעות בפני משקיע אפשרי, ולנסות לגייס הון ראשוני לאתר האינטרנט. אחרי שהסיכויים האלה התפוגגו, היא ניסתה לארגן פגישות בעניין התסריט, עיבוד לרומן של גרהם גרין, 'עיקרו של דבר'. אלה היו המאחזים התיאורטיים של קיומה, האימהי והרומנטי - השני שקע וכמעט נכחד. זו היתה למעשה כוונתה הסודית בכתיבת התסריט: לנסות להצית מחדש את הרומנטיקה ולהחזיר אותה לחיים.

קורין לא רצתה להיות אחת מאותן אימהות שמשלמות למישהו אחר כדי שיגדל את ילדיהן. בחמש השנים הראשונות, לתדהמת חבריה ועמיתיה לשעבר, היא נשארה בבית. מנהטן היתה עיר אקזיסטנציאלית, שבה זהות היא פונקציה של הישגים מקצועיים. רק הצעירים מאוד והעשירים מאוד הורשו להתבטל. העשירים מאוד, כמו חברתה קייסי ריינס, התנדבו בארגוני צדקה, היו חמושים בעוזרים אישיים ובאופן בלתי נמנע הצליחו ליצור את הרושם שהם מותשים למוות מעבודת הפרך הזו. ראסל תמך בהתחלה באידיאל האימהי שלה, אבל ככל שעברו השנים ואנשים בגילם ומעמדם קנו בתי־נופש בהמפטונס, הוא התקשה להסתיר בעקביות את הסתייגותו ממצבם הכלכלי הבעייתי, או את תחושתו שרעייתו הנשארת בבית הפכה שקופה, אם לא בלתי נראית, בין ארבעת קירות הלופט שלהם - אומנת ללא משכורת.

כתיבת תסריט נחשבה במעגל החברתי שלהם שם קוד לאבטלה. השלמת הטיוטה הראשונה לא הצליחה לעורר בה את תחושת ההישג המיוחלת. תסריט, אחרי הכול, הוא מין דבר תיאורטי, מתכון ולא הארוחה עצמה. המרכיבים היו שם, אבל עד כה לא שיחק לה מזלה באיחודם לכלל תבשיל ראוי. אז כשהילדים נכנסו לגן חובה, בשנה שעברה, היא ניסתה להפוך את אובססיית האימהות למקצוע - לתעל באופן רשמי את כל הידע שרכשה כאם עירונית במשרה מלאה למשאב מקוון בר־קיימא. אם התוכנית הזאת לא תצא לפועל, היא תיאלץ לחזור לשוק התעסוקה, אם לא למען כבודה וביטחונה העצמי, לפחות כדי לממן את שכר הלימוד של הילדים: שלושים וארבעה אלף דולר.

אדם חסר בית התנחל בצל פיגומי הבניין מול ביתה - מראה נדיר יותר משהיה לפני עשר שנים. הוא היה צעיר עם זקן תיש מדובלל ומטונף, בול־טרייר קשור ברצועה וכוס קפה מנייר לרגליו. קורין מיהרה לעבור על פניו והוא קרא, "היי, יפהפייה, אני צריך מציצה. אני צריך בית בהמפטונס. אני צריך תפקיד בסרט."

היא נעצרה לרגע, שיננה את ההומור - בעלה ימות על הסיפור הזה וינצור אותו לצד כל האנקדוטות האחרות שבהן הוא משתמש כדי לתאר את הייחודיות המבדרת של אשתו - אבל במקום לצחוק, היא חשבה על צרכים. על מה שאנחנו צריכים כדי שחיינו יהיו נסבלים.

היא התעשתה באחת וראתה את הקבצן מפהק מולה.
"אני צריכה רומנטיקה," אמרה קורין, והשליכה דולר אל באר המשאלות של הכוס. "לאן נעלמה הרומנטיקה?"

היא התפרצה לדירה, נכספת לילדיה, שבמהלך אחר הצהריים הנצחי הזה היו עלולים למות, להתנגש בקצה החד של שולחן הקפה ששוב ושוב נשבעה להחליף, וכתוצאה מכך לסדוק את גולגולתם, להיחטף או סתם לשכוח לחלוטין מעצם קיומה. אף אחד מהתרחישים האלה לא היה מפתיע את קורין כמו שהופתעה לראות את הילארי על הספה, משחקת עם הילדים.

"אימא, תנחשי מה. את לא תאמיני! דודה הילארי פה."

בִּיתה סְטוֹרִי אהבה לבשר בשורות ולהצהיר הצהרות.

נכון - היא לא מאמינה. לפי מה שידוע לה, אחותה הקטנה אמורה להיות בלוס־אנג'לס. היא ניסתה להתקשר אליה ממש בשבוע שעבר, ונאמר לה שהקו נותק. והנה היא עכשיו בטרייבקה, שרועה על הספה של קורין, וג'רמי בחיקה. לא משנה שקורין ראתה אותה עשרות פעמים בשנים שחלפו בינתיים: במוחה של קורין, הילארי היתה מקובעת, קפואה למחצה בגיל חמש־עשרה, השנה האחרונה שבה גרו יחד באותו בית, כך שכל פעם מחדש היא הופתעה לראות אותה במהדורה די משכנעת של אישה. רק כמה קמטוטים חמקמקים ליד העיניים רמזו שחצתה את גיל שלושים לפני שנים אחדות.

הדבר הראשון שקורין עשתה, מתוך רפלקס טהור, היה לגרוף את ג'רמי בזרועותיה ולחבק אותו, אבל במקום להיצמד אליה, הוא התפתל באי נוחות.

"היי, אחותי." הילארי קמה מהספה, גמישה וחתולית בחולצת עור הנמר שלה. כאילו כדי לשמר את האשליה של קורין לגבי נעוריה, היא עדיין נעה והתלבשה כמו נערה מתבגרת, וגופה איפשר לה לבצע את התרמית. "חשבתי לעשות לך הפתעה."

"אני... אני באמת מופתעת." קורין חיבקה באיחור את אחותה בזרוע שלא אחזה בג'רמי. סנדוויץ' של אחיות, כשבנה - בנן? - באמצע. מופתעת, כן, חשבה קורין... אם כי יש שלב שבו גם התנהגות בלתי צפויה נעשית צפויה. "את נראית... נהדר," אמרה קורין.

"תודה."
"דודה הילארי היתה בפריז," הכריזה סטורי.
"פריז?"
ג'רמי השתחרר מהחיבוק הלוחץ של קורין וצנח אל הספה.

"האמת היא שהגעתי היום מלונדון, אבל הייתי בפריז בשבועיים האחרונים."

"היא פגשה את מדלן ," אמרה סטורי והרימה את הספר האהוב עליה.

"את מאמינה, אימא? דודה הילארי מכירה אותה. למה לא סיפרת לנו שהיא מכירה אותה?"

"כי לא היה לי מושג," אמרה קורין, ותקעה מבט של תוכחה באחותה. "אבל בעצם כשאני חושבת על זה עכשיו, אני בכלל לא מופתעת. דודה הילארי שלכם מכירה כמעט את כל האנשים בעולם."

"בכל העולם?"
"אימא שלכם סתם מתבדחת."

אבל זה היה נכון - אי אפשר היה לצפות בסרט או לפתוח מגזין בלי שהילארי תעיר הערות אינטימיות על הכוכבים הדו־ממדיים שמופיעים בהם. אז למה שהיא לא תכיר גם את מדלין?

"דודה הילארי ראתה אותה במגדל אייפל עם גברת קלאוול והילדות האחרות."

"מה כל כך מיוחד במדלן הזאת?" שאל ג'רמי. "היא סתם ילדה קטנה."

כמה מתאים להילארי לספר לסטורי שהיא מיודדת עם דמות בדיונית, הרי בדיון הוא המומחיות הגדולה שלה. קורין לא רצתה שילעגו לסטורי בבית־הספר בעקבות דיווחי הניצחון האלה. היו לה מספיק רגשות מעורבים לגבי הצמרירים - היצורים דמויי הפיות שהמציאה בשביל הילדים כשהיו בני שלוש, שזכו בביוגרפיות שלמות ובבית קטן בחדר הילדים. זה כבר קרה בעבר, כשהילארי טענה שהיא חברה קרובה של ברבי - דמות שנראית כמעט כמוה. "קורין," אמרה הילארי. "למה את מסתכלת עלי ככה?"

"איך?" דרשה סטורי לדעת. "איך היא מסתכלת עלייך? אימא, למה היא מתכוונת?"

ג'רמי קפץ על הספה.
"יש לך איפה להיות?"

"לקולין יש לופט בסוהו. אבל אני צריכה להתקשר לשכנים כדי לקבל את המפתחות. אני חושבת שאולי יש לי מספר לא נכון או משהו כזה."

כאילו שאני אמורה לדעת מי זה קולין, חשבה קורין. בטח איזה סוחר סמים דפוק, אציל אנגלי זוטר או נגן בס, אם לשפוט לפי ניסיון העבר. היא הצביעה על הספה. "את מוזמנת להישאר בסוויטת האורחים." זה היה לופט ישן נוסח טרייבקה, דמוי מנהרה, בנוי כמו מנהטן עצמה, ארוך ורזה, החלל הכי גדול שהצליחו למצוא בתמורה לכספם ב-1990, כשהאזור עוד נחשב נידח - מלבן של עשרים וארבעה מטרים על חמישה, עם חדר אמבטיה יחיד, שנחצב מחלל תעשייתי בשנות השבעים. הם תחמו בהתחלה חדר שינה אחד מאחור, ואז עוד אחד כשהילדים נולדו, והמשיכו להבטיח לעצמם שיעברו דירה ברגע שהילדים יצטרכו חדרים נפרדים. ועכשיו הם צריכים. המומחים טוענים כי שש הוא הגיל לחדר משלך, אבל איכשהו כל הפתרונות האפשריים דורשים כסף שמעבר להישג ידם.

ראסל קרא לה מאחורי הדלפק במטבח. היא תהתה איך הוא יקבל את זה.

"דודה הילארי יכולה לעשות לנו אמבטיה?" שאלה סטורי. "בבקשה בבקשה בבקשה."

"אני חושבת שכן," אמרה קורין.
"טוס לאמבטיה," פקדה סטורי על אחיה.

"אנחנו נלך לאמבטיה," תיקנה אותה קורין, ותפסה מאחור בחולצתו של ג'רמי. בשבוע שעבר הוא החליק ונפצע במצח - כך הזכירה לעצמה קורין בניסיון להצדיק את הרוגז בקולה.

ראסל היה שקוע בינתיים בטירוף הבישולים שלו בתוך מה שהם קראו לו המטבח, מינוח של דירות עם חדרים לא רציפים, חובט בסכין השף הגרמנית שלו, עשרים וחמישה סנטימטרים, מלהטט בסירי הנחושת ובמחבתות הפלדה הצרפתיות האהובות עליו, ששוקלות כמו משקולות היד שמוטלות כאבן שאין לה הופכין בארון חדר השינה שלו, ושהכובד שלהן נראה לה קשור לאסתטיקה המאצ'ואיסטית של שפים חובבים לפחות כמו לחלוקת חום. בישול הוא ספֶרה חדשה של תחרות גברית. ראסל, וושינגטון וחברו השף קרלו התחילו בזמן האחרון להחליף דעות על קצבים וכלי אוכל בדיוק כמו שהיו מפרקים לגורמים בעבר ציוד סטריאו, להקות גראז' וסופרים צעירים. במשך חמש־עשרה שנה היה ראסל מרוצה לגמרי מסירי הטפלון שלהם, מתנת חתונה שנרכשה במייסי'ס, עד שוושינגטון סיפר לו שהסו־שף במסעדת ג'וג'ו אמר שאלה סירים לנקבות.

היא נישקה אותו על הלחי. "אני נשבעת שלא היה לי שמץ של מושג," לחשה. "לא דיברתי איתה שבועות - בעצם חודשים. אתה לא רותח, נכון?"

"אל תדאגי, היא ניקתה אותך מכל אשמה."

היא הניחה אצבע על שפתיה. ראסל מסוגל כנראה לדבר רק בווליום גבוה, תכונה שאינה אידיאלית לחיים בלופט.

"לפחות היא לא באה עם איזה נרקומן או עבריין שנגרר אחריה." היא כרכה את זרועותיה סביב צלעותיו של בעלה. "היא תקלקל לך את סידורי הישיבה המושלמים? כי אני לא יודעת איך אנחנו יכולים ל-"

"לא נורא," אמר ראסל וקצץ כרישה.

קורין התקשתה להאמין למשמע אוזניה. ראסל היה מניאק רציני בכל הקשור לארוחות הערב שלו. הוא היה מסוגל להשתולל מזעם אם קורין היתה מוסיפה מישהו ברגע האחרון. זה היה אחד התחומים הבודדים בחייו שבהם הפגין קפדנות יתרה. כשחבש את כובע השף/מארח, הכול היה מוכרח להיעשות כדברו. שלא לדבר על העייפות המצטברת שלו מסאגת הגיסה הראוותנית, אף שלא הודה בכך.

היא ניענעה את ראשה. "אתה רוצה להגיד לי שלא תחטוף התקף לב אם יהיה מספר אי־זוגי של סועדים ליד השולחן?"

"האמת היא שסלמן התקשר אחר הצהריים לבטל. ואז ג'ים התקשר ואמר שקודי ארהרדט בעיר, ושאל אם אכפת לי שהוא יצטרף אלינו."

עכשיו היא הבינה. "מה היה התירוץ של סלמן?"

"יש לו הגשה דחופה והוא יוצא מחר למסע קידום המכירות לספר שלו."

קורין ראתה שהוא מאוכזב, אם כי הוא העדיף להעמיד פנים שלארח את סלמן רושדי לארוחת ערב זה לא עניין גדול. זה אחד הדברים שהיא שנאה בניו־יורק, העובדה שמצפים ממך להיות אדיש ולקחת כמובן מאליו אנשים ואירועים מעוררי יראת כבוד, שיכולת רק לפנטז עליהם במקום שממנו באת, מקום כמו אלטונה או אמהרסט. כשאתה כבר נמצא בצד שמאחורי חבלי הקטיפה, או יושב בתא הקדמי, אתה שחוק מכדי להודות שאתה מרגיש שהתמזל מזלך, או ליהנות כמו שפעם דמיינת שתיהנה.

האמת היא שקורין חשה הקלה, כי בהיעדרו של האורח המהולל, הערב יהיה יותר נינוח. זה לא רק סלמן והילת הסלבריטי המסחררת שלו. החברה החדשה שלו יפהפייה בצורה מגוחכת, ברמה שעלולה להרוס את כל המרקם החברתי של הערב. בפעם האחרונה שסעדו יחד, ראסל עשה בושות ויצא אידיוט מרוב מאמץ לשעשע אותה. וחוץ מזה, הם מיודדים עם אשתו של סלמן, אם בנו הצעיר. קורין לא האמינה לכל מה שקראה בצהובונים וסירבה לקחת צד בסכסוכים משפחתיים, אבל המקרה הזה היה קרוב מדי אליהם. והיא עדיין חששה מפני פצצה שתתפוצץ בקרבתו, אם כי הפאתווה הוסרה ממנו לכאורה. האנשים שרצו במותו לא היו מהסוג ששוכח וסולח. היא תמיד נלחצה כשראסל נפגש איתו בלונדון, ואף פעם לא הצליחה להירגע באמת כשנפגשו איתו בניו־יורק. בתקופה המוקדמת, כשסלמן הסתתר בלונדון, ראסל קיבל מספר פקס שעבר דרך הסקוטלנד יארד או ה-MI5. הכול היה מאוד ג'יימס בונדי, וזה כמובן קסם לראסל ופרט על חוש ההרפתקנות שלו, אבל אחרי שקורין בילתה איתו שבוע בלונדון לפני כמה שנים, נעה בין כל המסיבות הספרותיות ונתקלה בסלמן כמעט בכל ערב, כל העסק נראה לה די מגוחך. אם למשטרה החשאית של איראן או מי שזה לא היה, לעזאזל, היתה טיפת מושג, כל מה שהיו צריכים לעשות זה לבצע כמה מארבים בחוג מסיבות הקוקטייל האופנתיות, והוא היה שלהם. מסיבת ההשקה לספר החדש של מרטין איימיס? הלו? היה לו מזל, כמובן - וזה גורם לך להרגיש קצת יותר בטוח, כאילו הפנאטים האלה אולי לא כל כך מסוכנים מחוץ למדינות שלהם. סלמן בהחלט בלט בנוכחותו בניו־יורק בשנה האחרונה, ושום דבר רע עדיין לא קרה.

"אני מצטערת, חמוד. אתה נורא מאוכזב?" היא נשקה לו על הלחי בזמן שפזל אל ספר בישול פתוח.

"יהיה נחמד לראות את קודי," הוא אמר. לפחות הסרטים של ארהרדט לא הרגיזו שום קנאים מוסלמים קיצוניים, ככל שידעה, אם כי זכרה שקבוצה של קנאים נוצרים הפגינה נגד אחד מהם. ראסל פירסם לפני כמה שנים שלושה תסריטים שלו. הוא היה גיבור בעיני אלה שהאמינו שעמיתיו למחזור 1969 - האגדות שהיו אחראיות לרנסנס הקצר שבין 'אדם בעקבות גורלו' ו'צייד הצבאים' - מכרו את נשמתם ונכנעו לדרישות השוק ולחובות התחזוקה של הבתים ומרתפי היינות שלהם. או שמתו, אם לא צעירים אז בשיא פריחתם ונהנתנותם. בין חולי הקולנוע שיכולים למנות שמות של שלושה במאים יפנים חוץ מקוראסאווה, אלה שעבורם עידן הסרטים העצמאיים התחיל עם 'סקס שקרים ווידיאוטייפ', ארהרדט זכה להערצה בזכות חוסר הנכונות שלו להתפשר וכישלונותיו המכובדים, לפחות כמו בזכות הסרטים עצמם, שאותם כתב וביים, ושלפחות אחד מהם נחשב לקלאסיקה.

פתאום עלה בדעתה שהוא יוכל להיות במאי מצוין לתסריט שלה ל'עיקרו של דבר'.

במה שנראה כמו אחד מאותם רגעים כמעט על־טבעיים בקשר הזוגי שלהם, אמר ראסל, "אני חושב שג'ים אמר שהוא ישלח לו עותק מהתסריט שלך."

"זה יהיה - הוא יהיה גדול," אמרה קורין. לא שהיא מתכוונת להעלות את הנושא בארוחת הערב... אלא אם כן הוא יעלה אותו בעצמו. הרעיון להיראות דוחפת ונדחפת, שאפתנית או חמדנית, פשוט הבעית אותה, והיא האשימה בזה את החינוך הבורגני הלבן ואת המורשת הניו־אינגלנדית שספגה בבית הוריה - השקפת עולם שמפרידה בחומרה בין עסקים לתענוג. היא ידעה שזו תפיסה מוזרה ביותר, המנוגדת לחלוטין למהות חיי החברה במנהטן.

לארוחות הערב האלה קדמה תמיד איזו מהומה - קורין כבר לא היתה בטוחה שהן שוות את זה בכלל. המתח התורן התחיל להיבנות כשוושינגטון התקשר ומסר שאשתו ורוניקה חולה. אז ראסל הזמין את קרלו, שבנוסף על היותו שף, עובדה שיכולה רק להעלות את מפלס החרדה והאדרנלין, השתייך למעמד הניו־יורקרים החברותיים עם נשות התעתועים הבלתי נראות. "רווקים נשואים", כמו שקראה להם קורין.

"מאחר שאנחנו יודעים שקרלו לא יביא את אשתו, למה שלא תזמין את מרתה סטיוארט," אמרה קורין, "ואז ממש תטריף את עצמך עד הסוף?" "קרלו יאהב את הילארי," אמר ראסל. "קשה לדעת מי מהם יתחיל למשש את השני. האמת, היא נראית די שפויה ומאוזנת, לשם שינוי. וחוץ מזה היא שמה עין על הילדים. היית צריכה לראות כמה הם שמחו לקראתה."

"היא אפילו לא דיברה איתם כבר שלושה חודשים."

הוא הרפה לרגע ממלאכת הקיצוץ. "אני שומע כעס קל בקולך?"

"סתם הבחנה." הנושא של אחותה היה מלא וגדוש ב... נו, בגודש של עצמו.

"אולי היא הרגישה קצת, אני לא יודע, רגשות מעורבים מצידך?"

"מה זה אמור להביע?"

"אני לא יודע. פשוט... אני חושב שכולנו עדיין מנסים להבין את מערך הכוחות במשפחה המורחבת המסוימת הזאת."

היא התבוננה בידיו הנרתעות מכל צליפה של להב הסכין המבריק. ראסל כזה קלוץ. צריך לאסור עליו להשתמש בכלי המשחית הגרמניים חסרי הרחמים האלה - ולראיה כל הצלקות מהרפתקאותיו הקולינריות. "אתה אומר שאני חסרת ביטחון?"

ראסל הניח את הסכין וחיבק אותה, אך הרחיק את ידיו הרטובות מגבה. "זאת בעצם הדרמה המשפחתית האופיינית. את אוהבת את אחותך הקטנה, אבל במקרה היא מוציאה אותך מדעתך."

קורין הרשתה לעצמה להירגע, אפילו בזמן שניסתה להיזכר מתי בפעם האחרונה ראסל חיבק אותה. היא צריכה לסמן את זה ביומן שלה, לצד כל ההופעות היותר ויותר בלתי סדירות של המחזור החודשי.

"יש לנו קורנית?"
"מה זה?"
"התבלין? קורנית?"

היא נעצה בו מבט חודר. אלוהים, היא שונאת שהוא נהיה מתוח ועוקצני לפני ארוחות ערב. למה הוא טורח בכלל? למה לא להזמין פשוט אוכל סיני כמו אנשים נורמליים או משהו מוכן ממעדניית דין ודה־לוקה, בחסות חשבון ההוצאות של החברה?

"איך לעזא..." היא הנמיכה את קולה. "איך אני אמורה לדעת? קורנית - אני אפילו לא יודעת בדיוק מה זה, לעזאזל. המטבח הוא הממלכה שלך. בישול גורמה זה חלק מהמתכון שלך לחיים טובים, לא שלי. ואל תאשים אותי בגלל שהזמנת את החבר השף שלך ועכשיו כולך מוטרף."

קורנית? הדבר היחיד שהיא יודעת על קורנית זה שסיימון וגרפונקל שרו עליה פעם באיזה שיר.

"מצטער," הוא אמר.

"במילים אחרות, אתה לא שואל אותי שאלה. אתה מודיע לי שאין לנו קורנית ואתה מקווה שאני אואיל להביא לך קצת."

"את חושבת שתוכלי לקפוץ לחנות מעבר לפינה?"

קורין נאנחה. היא תיארה לעצמה שזה עדיף על צפייה בפאניקה המתגברת של השף הביתי, אבל היא רצתה לברר את נושא הילארי קצת יותר לעומק.

בעצם, היא לא רצתה. "אז מי בא, בדיוק?"
"קרלו-"

"אני עדיין לא מבינה למה הזמנת אותו. אלא אם כן אתה מסוגל לארח רק תחת לחץ."

"קרלו לא מצפה לארוחה של ארבעה כוכבים. הוא אסיר תודה שמזמינים אותו לבית של מישהו אחר. כולם פוחדים מדי לבשל בשבילו."

"יופי, אז אני שמחה שאתה כל כך רגוע."
"אני בסדר."
"מי עוד?"
"ננסי טאנר-"

"אני אוהבת את ננסי." ננסי היתה הרווקה הנצחית בחבורה. לפני חמש שנים ראסל הוציא לאור את הרומן הראשון שלה, סיפור על רווקה נצחית שהפך לרב־מכר מפתיע. קורין התחילה להתגעגע לימים שבהם האנקדוטות של ננסי על דייטים מזוויעים נשמעו פחות כמו חומר שהיא מנסה לקראת הספר הבא שלה או ההופעה הבאה שלה בתוכנית אירוח, אבל היא תמיד אמרה להגנתה שננסי הרוויחה הכול ביושר. במשך שנים היא התפרנסה בדוחק, נדחסה לתוך דירת סטודיו בלי מעלית ביורקוויל, ערכה מאמרים על פצעי בגרות ודייטים ודיאטות במגזינים לצעירות בעוד שנות העשרים שלה הפכו לשנות השלושים, התקיימה מכריכוני גבינה וסיגריות, והשקיעה בלי גבול במחזרים בלתי הולמים בטירוף. היא אפילו שיקרה בקשר לגילה, מה שחולל מהומות במדורי הרכילות - מי יכול להאשים אותה? נשים כמו קייסי שנאו את ננסי מפני שהיתה יפה ורזה וסירבה לשחק לפי הכללים שלהן, ומפני שהן הניחו שהיא בטח חומדת את הבעלים שלהן. כמי שגילתה שחייה שלה הולכים ונעשים מוגבלים על ידי פולחני גיל העמידה והאימהות, קורין אהבה את העובדה שהיא מכירה מישהי שעדיין מתרוצצת בשטח, שותה יותר מדי ומזיינת גברים זרים. אחדים מהגברים האלה אולי נשואים, אבל ננסי מעולם לא גנבה מחברים. ותמיד אפשר היה לסמוך עליה שתגיד או תעשה משהו מביך בשולחן ארוחת הערב - אמנות שכמעט פסה מן העולם בתחילת המאה החדשה - במיוחד מאז שוושינגטון לי הפסיק לשתות. לפני כמה חודשים, בארוחת הערב האחרונה שלהם, היא אמרה לפול אוסטר שכדאי לו לקרוא את ג'ון גרישם, "כדי להשתפר בבניית עלילה."

ננסי למעשה היתה במידה רבה כמו אחותה הקטנה של קורין, אבל הילארי עדיין לא כתבה את הספר ולא ביצעה את המעבר למערכה השנייה - היא עדיין היתה נערת מסיבות בגיל שלושים ומי־יודע־כמה. החברה, בת־הזוג לנסיעות, השחקנית עם התפקידונים וחיי החברה של כוכבת קולנוע. אם קורין אינה טועה, הילארי תהיה בת שלושים וחמש ביום הולדתה הבא - הגיל המפחיד ביותר לרווקה עירונית, שננסי כינתה לא מזמן במאמר שכתבה, "המקבילה הנשית לקריאת שתי הדקות בכדורגל." נשאר עוד זמן, אבל לא הרבה. השעון הביולוגי מתקתק לו.

"וכמובן נער היום הולדת והדרקונית שלו - ג'ים וג'ודי. וושינגטון, ועכשיו אחותך."

"אל תושיב אותם יחד - את וושינגטון והילארי, זאת אומרת. הם בטח יעשו את זה ישר מתחת לשולחן."

"איפה הטלפון?" שאל ראסל, וראשו שוטט על פני הריסות המטבח. "אני צריך לשאול את קרלו על הבשר." היא תהתה לפעמים איך הוא לא פוצע את צווארו מרוב טלטלות של הראש, כמו איזה אדום חזה מופרע שמחפש תולעים בחמת טירוף.

"מה אתה מבשל?"
"Poitrine de veau farcie."
"אתה כזה הומו לפעמים. מה זה באמריקנית?"
"חזה עגל ממולא. זה מין תבשיל רטרו כזה."
"נשמע קצת כבד. בחוץ כאילו עשרים ואחת מעלות."
"היי, הקיץ נגמר."
"אז למה אתה לובש חולצת פולו?"

כשקורין שירבבה את ראשה לחדר האמבטיה, הילארי היתה בתוך האמבטיה עם הילדים. היא פתחה את פיה וגילתה שאין לה מילים והיא לא מסוגלת לחשוב על תגובה הולמת. גם אם השיחה שלה עם ראסל גרמה לה להרגיש מבוכה בקשר לרגשותיה כלפי אחותה, בכל זאת השתלטה עליה תחושה פתאומית מבעיתה שהילארי באה אליהם כדי לקחת מקורין את הילדים, וקורין רוצה, זקוקה, ברגע זה ממש, להרים את ג'רמי ולהוציא אותו מהאמבטיה, הרחק מה... דודה שלו, זו המילה שהתגבשה במוחה. אבל הילארי כמובן היא יותר מאשר הדודה שלו - וזה בדיוק לב הבעיה.

היא ניסתה לצמצם את הזעם הממורמר שלה ולהתמקד בגופה הבלתי הולם של הילארי, שלא היה גוף של דודה או של אימא, אלא גוף של כוכבנית, מושא פנטזיה במגזין. האם זה היה פחות בלתי הולם אילו בנה בן השש היה באמבטיה עם אישה שגזרתה נערית יותר? ג'רמי, מצידו, נראה אדיש למדי, בגבו אל שדיה החשופים של דודתו, דמות פוקימונית בכל אחת מידיו. ומה בנוגע לראסל, שעלול להיכנס בכל רגע ולבדוק מה העניינים. עניינים. זה מה שהם - היא הסתכלה עכשיו דרך עיניו של ראסל - כמו חפצים עם קיום נפרד משל בעליהם. היא הרגישה פתאום שהיא מצליחה להתבונן אל תוך הנפש הגברית - לכוח החיפצון של התשוקה.

היא ניסתה להיזכר בפעם האחרונה שראתה את אחותה בעירום. האם השדיים שלה היו תמיד כל כך בולטים? כל כך שם? היא תפסה את עצמה מחפשת אחר צלקות. אחרי כל השנים האלה באל־איי, ברור שאחותה הגדילה אותם. זה משהו שמתאים להילארי לעשות בכל מקרה. כאילו קראה את המחשבות של אחותה, הילארי התחילה לסבן את שדיה ונשאה מבט אל קורין, תמימה ובלתי מודעת, או סתם מתגרה.

"חשבתי שכדאי לי להתנקות קצת לכבוד האורחים שלכם."
האם הם יזכו להצצה בשדיים שלך? תהתה קורין.
סטורי, שזימזמה ברקע, פצחה בשיר מסתלסל:

כשאתה אומר להתראות
זה לא שתמות בעוד כמה שעות
אז אל תזיל דמעות
כשאתה אומר להתראות

"שיר נחמד," אמרה קורין.
"המצאתי את זה עכשיו."
מאין היא מביאה דברים כאלה?
"זה פיקאצ'ו," אמר ג'רמי והרים פוקימון, אובססיה שהרגה את הדינוזאורים.
"מה שלומך, פיקאצ'ו?"
"אימא," אמרה סטורי. "דודה הילארי מכירה את להקת הבקסטריט בויז."
"אני בטוחה שהיא מכירה," אמרה קורין. "אני בטוחה."

קורין התלבשה כשראסל התפרץ פנימה, בסינר של מסעדת Chez Panisse, כדי להכריז על בואו של וושינגטון לי.

אחרי כל השנים, היא עדיין חשבה שהכניסות של ראסל קיצוניות מדי ונראות כמעט כמו סלפסטיק. כמו טייס של נחיתות אונס. אבל בדרך כלל זה היה חביב בעיניה ונוגע ללב, והיא חשה שהתזזיתיות הפיזית של ראסל מפצה איכשהו על כמה מהיומרות היותר דקדנטיות שלו. היא הביטה בשעונה. "זוכר שוושינגטון תמיד היה מגיע באיחור של שעתיים?"

"זה היה לפני שהוא הפסיק לשתות. עכשיו הוא רוצה לאכול בשש וחצי ולחזור הביתה עד עשר."

זה היה די עצוב, חיסולו של השד העליז ההוא שיצא מהבקבוק אחרי שוושינגטון הוריד כמה כוסיות. קורין בעיקרון לא נמשכת במיוחד לשחורים, אבל הניצוץ בעיניו כשנכנס לקטע, הביטחון העצמי השובב והכובש, ההערות הגסות והמזעזעות שתמיד הוגשו ביובשנות חצופה, האופן שבו שיחק בחשש שלך להיראות אדם לבן שלא מבין עניין, ואז הניח לך ברגע האחרון והרשה לך לצחוק איתו עליהם... היא התגעגעה לוושינגטון הישן והרע, זה שקם והתנדנד על רגליו עם הגשת הקינוח כדי לצטט רסיסי שירה במגוון שפות בטרם פנה לזיין את אחת האורחות בחדר האמבטיה. הכול היה משעשע להפליא, עד הרגע שזה נהיה סתם אווילי, רגע שעם הזמן הגיע יותר ויותר מוקדם במהלך הערב ונעשה פחות ופחות מקסים אחרי שוושינגטון התחתן עם ורוניקה ונולד להם תינוק. ואז הוא סוף־סוף הפסיק, גמילה פתאומית מוחלטת, הפך פחות בלתי צפוי, והיא התגעגעה לניצוץ ההוא, לזיק השטני... האורות הלכו והתעממו כשהם נכנסו לשנות הארבעים בחייהם, וכמה מהאורות כבו לחלוטין. ראסל הוריד את הסינר ופישפש בארון שלו. "יש לך מושג כמה זמן הילארי נשארת?" "לא היתה לי הזדמנות לשאול אותה." היא הציצה לעברו. "לא באמת אכפת לך, נכון? אלוהים יודע שאנחנו חייבים לה." "אני אוהב את הילארי," אמר ראסל. "אני משוגע על הילארי." הוא הרים אחת מחולצות הפסים האנגליות שלו. "מה את חושבת? עם בלייזר וג'ינס."

"מאוד אפר־איסט־סייד בבית בערב," אמרה קורין, וחייכה לעצמה לנוכח הגאווה שראסל הפגין בצורת הלבוש המעט מיושנת ודווקאית, במיוחד מאז שעברו לדרום העיר. הוא היה אחד היחידים מדרום לרחוב 14 שאין בבעלותם זוג מכנסי ג'ינס שחורים.

"אולי היא תוכל לשמור על הילדים," אמר ראסל. "כלומר, זה לא שאני חושב שהיא מוכשרת מטבעה בתחום הזה. אבל מצד שני-" "בוא לא ניכנס לצד השני," אמרה קורין, והינהנה כדי לסמן לו שג'רמי נמצא פתאום בפתח הדלת.

"היי, אבא," אמר הילד. "מה יותר מהיר - פרארי או פורשה?"
"זה תלוי," אמר ראסל. "לאבא של ג'ימי קליפטון יש פרארי, אבל לאבא של אשר גולד יש פורשה." "פרארי," אמר ראסל.
"זה מה שחשבתי. תודה, אבא."

זאת אחת הסכנות שבגידול ילדים בניו־יורק, חשבה לעצמה, לפחות אם אתם מנסים להתקיים מפחות ממאתיים וחמישים אלף דולר בשנה. פרארי ופורשה. כשהם עברו לטרייבקה בהתחלה, זה היה כפר גבולי מאוכלס באמנים, מוזיקאים ומשפחות שלא יכלו להרשות לעצמן לגור בצפון העיר ולא התנגדו ללכת עשרה רחובות לחנות המכולת הקרובה, אבל בשנים האחרונות המקום הוצף בטיפוסי וול־סטריט וידוענים ונסיכים משבט קנדי. אם הלופט היה שלהם, הם היו מרוויחים לפחות מהשדרוג המעמדי, אבל מכיוון שהם משלמים שכר דירה, הם הפסידו את הגל הגדול. אף ששכר הדירה שלהם נשאר קבוע לפי שעה, הם חיו בפחד שיידרשו לשלם את מחיר השוק עבור הדירה. היא ניסתה לשכנע את ראסל לחפש בתים בברוקלין או אפילו בפלהאם, מחסה לא רחוק מדי של בני התרבות, עם כמה בתים לא משופצים ובתי־ספר ציבוריים לא רעים, אבל ראסל היה נחוש בדעתו לבסס את מעמדו במנהטן, וטען שהוא זקן מדי בשביל ברוקלין וצעיר מדי בשביל פלהאם - הבחנה טיפוסית של ראסל.

"איך אני נראית?" קורין החליקה לאחור את שערה ופנתה אליו.
"מצוין," הוא ענה בלי להסתכל.
"איך אתה יודע?"

הוא הסב את מבטו מהמראה, שמולה יישר את צווארונו. "השמלה הזאת לא הכי מוצלחת בעיני."
"מה לא בסדר איתה?"
"היא נמתחת מדי למעלה. זה גורם לך להיראות שטוחה."
"אני באמת שטוחה." היא ראתה בעיני רוחה את השדיים של הילארי, את הנפח והכוח המתפרץ שלהם.

"את לא." הוא נראה כאילו הוא לוקח את זה באופן אישי, כאילו היא מזלזלת באיזה נכס משפחתי. קורין מצידה היתה די מאושרת ממידותיה והאמינה בסתר שמספר החזייה עומד ביחס הפוך למנת המשכל. "B75 בקושי זה לא ממש חזה ענקי."
"שאלת לדעתי, אהובתי."
"לך תבדוק אם סטורי כבר לבשה פיג'מה. אני צריכה להחליף שמלה."

אמנם היא לא בהכרח הסכימה עם ראסל בקשר לשמלה, אבל היא הרגישה חסרת ביטחון עכשיו - לא דרך טובה להתחיל את הערב. לפתע פתאום הנושא המרכזי נהיה ציצים.

"היי, אימא," אמר ג'רמי. "בני אדם יכולים להפוך את עצמם?"
"למה אתה מתכוון, חמוד?"
"אני מתכוון אם הם יכולים להשתנות לדברים אחרים?"

סוף־סוף נפנתה במבוכה משולחן האיפור וראתה שהוא משחק ברובוטים האלה שיכולים להפוך למשאיות ולטנקים ולמטוסים. "זאת שאלה טובה מאוד, מתוק."

"אז הם כן או לא?"
"עדיף שתשאל את אבא."

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

החיים הטובים - ג'יי מקינרני
The Good Life - Jay McInerney


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *