Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוגוסט 2007       חזור

אבסורדיסטן
מאת: גארי שטיינגרט
Absurdistan - Gary Shteyngart

ההוצאה:

סימנים

גיבור אבסורדיסטן של גארי שטיינגרט הוא מישה ויינברג, בן 30, "מתוחכם ומלנכולי", בנו של אוליגרך רוסי, האיש ה-1238 בעושרו ברוסיה. הוא צורך אוכל ושתייה בכמויות, תרופות הרגעה ומוזיקת ראפ; בוגר גאה של "אקסידנטל קולג'" בנושא רב-תרבותיות, מאוהב בבחורה לטינית מברונקס ובעיר ניו יורק, לשם הגיע בגיל 18 כדי ללמוד בקולג', לא לפני שנאלץ לעבור במצוות אביו ברית מילה כושל אצל ה"חסידים".

בעת ביקור מולדת של מישה בסנקט פטרבורג נרצח אביו המאפיונר בידי שותפיו הגנגסטרים, אולם בשל מעללי האב שרצח איש עסקים אמריקני מאוקלהומה, מסרבים שירותי ההגירה האמריקניים לחדש את הוויזה של מישה.

כעת הוא תקוע ברוסיה, כמֵה לחזור למולדתו "המאומצת", וחש כמו "נפש אמריקנית כלואה בגוף רוסי".

אבסורדיסטן
שתפו אותי

בניסיונותיו הנואשים לחזור לניו יורק טס מישה למדינת אבסורדסבני, היא אבסורדיסטן השוכנת בין אירן לרוסיה, במטרה לרכוש דרכון בלגי מקונסול מושחת. אבל שם הוא מסתבך בתככים ובמלחמות של אחרים. מנהיגיה ומייסדיה של אבסורדיסטן הם גנגסטרים וסוכני קג"ב לשעבר הפועלים בשיתוף פעולה עם תאגיד אמריקני בשם גולי ברטון (הלא הוא האליברטון הנודע בהיגוי מקומי). ביחד הם רוקמים מזימה שתכליתה לגרום לממשל האמריקני להזרים מיליארדי דולרים לאבסורדיסטן. הם פותחים במלחמה יזומה שיוצאת מכלל שליטה וגורמת לחורבן. את מישה התמים הם ממנים לשר לענייני ישראל... "אבסורדיסטן" הוא סאטירה שנונה על האוליגרכיה הרוסית החדשה כמו גם על אורח החיים האמריקני, ועל המשותף לשתי המדינות - מגלומניה, תרבות צרכנית ותאווה לנצל מדינות קטנות. עטו המושחז של שטיינגרט לועג לכולם: רוסים, אמריקנים, יהודים, נוצרים, מוסלמים וקווקזים. עלילת הספר נקטעת יום אחד לפני ה-11 בספטמבר 2001.

גארי שטיינגרט נולד בלנינגרד והגיע לארצות הברית בגיל שבע. ספרו הראשון, המדריך לרוסי המתחיל, שיצא גם הוא בעברית בהוצאת סימנים, הפך לרב-מכר וזכה לשבחי הביקורת ולפרסים ספרותיים.

אבסורדיסטן, ספרו השני, נבחר בידי עורכי הניו יורק טיימס בין עשרת הספרים הטובים לשנת 2006. המגזין הבריטי גרנטה כלל השנה את שטיינגרט ברשימת 21 הסופרים האמריקנים הצעירים הטובים ביותר.

אבסורדיסטן מאת גארי שטיינגרט בהוצאת סימנים,
מאנגלית: ניצה פלד, עיצוב עטיפה סטודיו שוקי דוכובני, 350 עמודים.

אבסורדיסטן, פרק שני: הקדשות | גארי שטיינגרט
ראשית כול ברצוני לרדת על ברכי לפני מטֵה אַי.אן.אס, שירותי ההגירה וההתאזרחות של ארצות הברית בוושינגטון די.סי, ולהודות לארגון על כל עבודתו הברוכה למען הזרים באשר הם. נציגיו קיבלו את פני לא פעם בהגיעי לנמל התעופה על שם ג'ון פ. קנדי, וכל פעם היתה מוצלחת מקודמתה. פעם החתים את הדרכון שלי איש חביב בטורבן לאחר שמלמל משהו לא מובן. פעם אחרת גברת שחורה ונעימה, גדולה כמעט כמוני, הסתכלה בהערכה בצמיג החיצוני של בטני וזקרה לעומתי את אגודלה. מה יש לומר? אנשי האַי.אן.אס הם הגונים וישרים. שומרי השער הנאמנים של ארצות הברית.

הבעיות שלי, מכל מקום, נעוצות בסטייט דפרטמנט ובצוות המופרע של הקונסוליה שלהם בסנקט פטרבורג. מאז שחזרתי לפני כשנתיים לרוסיה הם דחו תשע פעמים את הבקשה שלי לוויזה, ובכל הפעמים הללו ציינו את הרצח האחרון שביצע אבי, של יקירם, איש עסקים מאוקלהומה. אהיה כן איתכם ואומר: צר לי על איש העסקים מאוקלהומה ועל בני משפחתו ורודי הלחיים, צר לי שהוא עמד בדרכו של אבי, צר לי שמצאו אותו בכניסה לתחנת המטרו דוסטוייבסקי כשעל פניו הבעה תמהה של ילד ועל מצחו נוזל סימן קריאה אדום והפוך. אבל אחרי ששמעתי תשע פעמים על מותו, אני נזכר רק בפתגם רוסי עתיק ומעמיק: "על החוי, על החוי; הוא מת, אז הוא מת."

הספר הזה הוא לפיכך מכתב האהבה שלי לגנרלים האחראים על שירותי ההגירה וההתאזרחות. מכתב אהבה כמו גם תחינה: אדונים נכבדים, תנו לי לחזור! אני אמריקני שכלוא בתוך גוף של רוסי. התחנכתי באקסידנטל קולג', מוסד מערב-תיכוני מכובד עבור אריסטוקרטים צעירים מניו יורק, שיקגו וסן פרנסיסקו, שם נידונות תכופות סגולות הדמוקרטיה על כוס תה. שמונה שנים חייתי בניו יורק והייתי אמריקני למופת. תרמתי לכלכלה כשבזבזתי מעל 2,000,000$ על רכישה חוקית של סחורות ושירותים, כולל רצועת הכלבים היקרה ביותר בעולם (החזקתי לזמן קצר שני פודלים). יצאתי עם רואנה סאלז שלי - לא, יצאתי זו לא המילה הנכונה, אני הוצאתי אותה מנעורים מסויטים במעמד הפועלים של הברונקס, והצבתי אותה בהאנטר קולג', שם היא לומדת להיות מזכירה בכירה.

טוב, אני בטוח שכולם בשירותי ההגירה וההתאזרחות מכירים את הסִפרות הרוסית. וכשתקראו בדפים אלה על חיי ועל מאבקִי, תמצאו דמיון מסוים לאוֹבּלוֹמוֹב, אותו ג'נטלמן כבד ומפורסם מרומן באותו שם מהמאה התשע עשרה, שמסרב לזוז מהספה שלו. אין בכוונתי לנסות להניא אתכם מעריכת ההקבלה הזאת (קודם כול כי אין לי מספיק אנרגיה בשביל זה), אבל הרשו לי להציע אלטרנטיבה אחרת: הנסיך מישקין מאידיוט של דוסטוייבסקי. גם אני כמו הנסיך מין שוטה קדוש כזה. אני תם שמוקף בתחמנים. אני כלבלב שהונח במאורה של זאבים (ורק בזכות ברק עיני התכלת הרכות שלי לא קורעים אותי לגזרים). וכמו הנסיך מישקין אינני מושלם. ב-324 העמודים הבאים תראו אותי אולי מורט מדי פעם את אוזניו של המשרת שלי או שותה כוסית ויסקי אחת יותר מדי. אבל תראו אותי גם מנסה להציל גזע שלם מהכחדת עם; תראו אותי הופך למיטיבם של ילדי סנקט פטרבורג האומללים; ותִצפו בי עושה אהבה עם נשים מופקרות בתשוקה ילדותית טהורה.

איך הפכתי למין שוטה קדוש כזה? התשובה לכך טמונה עמוק בחוויה האמריקנית הראשונה שלי. כבר ב-1990 החליט פאפא האהוב שבנו יחידו צריך ללמוד להיות אמריקני מצליח נורמלי באקסידנטל קולג', הממוקם היטב בתוך המדינה, שמוּר מפני הסחות הדעת העליזות של החוף המזרחי והמערבי. פאפא היה אז רק טירון באוליגרכיית הפשע - הנסיבות טרם הבשילו לבזיזה הסיטונאית של רוסיה - אך כבר עשה את המיליון הראשון שלו מסוכנות מכוניות בלנינגרד שמכרה הרבה דברים זדוניים אבל אף לא מכונית אחת, תודה לאל.

שנינו גרנו לבדנו בדירה לחה וצפופה בפרבר דרומי של לנינגרד - אמא מתה מסרטן - והשתדלנו בעיקר לא להיתקל זה בזה, כי אף אחד מאיתנו לא היה מסוגל להבין מה קורה לשני. באחד הימים אוננתי לי במרץ על הספה ורגלי פשוטות לצדדים כמו איזה דג סנדל שמן שנחתך בדיוק באמצע, כשפאפא נכנס פנימה, נמלט מהקור החורפי שבחוץ. ראשו המזוקן והכהה התנוסס מעל צווארון חולצת משי מערבית חדשה, ידיו רעדו מן השוֹק המתמשך שבהחזקת כמות גדולה כל כך של כסף אמריקני ירוק. "תוריד את היד מהדבר הזה," אמר, ונעץ בחוי שלי מבט זועם מעיניים מוקפות עיגולים אדומים. "בוא למטבח. נדבר כמו גבר-אל-גבר."

"גבר-אל-גבר" לא נשמע לי טוב, כי זה הזכיר לי שוב את העובדה שאמא מתה ושאין לי מי שיכסה אותי כשאני הולך לישון ויגיד לי שאני בן טוב עדיין. הסתרתי את החוי שלי וזנחתי בצער את הרהורי לבי שהסבו לי עונג (התחת הענק של אולגה מָקַרוֹבנה מונח מולי על כיסא עץ, והכיתה שלנו מצחינה מריח גבינה כפרית של סקס בלתי מושג וערדליים רטובים). התיישבתי ליד שולחן המטבח מול אבא שלי, ונאנחתי כמו כל נער מתבגר שכופים עליו משהו.

"מישקה," אמר אבא, "בקרוב תהיה באמריקה, תלמד מקצועות מעניינים, תשכב עם יהודיות מקומיות, ותיהנה מחיי הצעירים. ובאשר לאבא שלך... נו, הוא יהיה כאן לבדו ברוסיה, בלי אף אחד שיתעניין אם הוא חי או מת."

מעכתי בעצבנות את השד השמאלי העבה שלי ויצרתי ממנו צורה מלבנית חדשה. הבחנתי בחתיכת קליפת סלמי זנוחה על השולחן ותהיתי אם אצליח לאכול אותה בלי שפאפא ישים לב. "זה היה הרעיון שלך לשלוח אותי לאקסידנטל קולג'," אמרתי. "אני בסך-הכול עושה מה שאמרת לי."

"אני נותן לך ללכת כי אני אוהב אותך," אבא שלי אמר. "כי פה בארץ אין שום עתיד לפּוֹפּקָה קטן כמוך." הוא תפס בידי הימנית המדולדלת, היד המאוננת, ואחז אותה בין שתי ידיו הקטנות. נימי לחייו הסדוקים התבלטו מתחת לזיפים מאפירים. הוא בכה ללא קול. הוא היה שיכור.

גם אני פרצתי בבכי. שש שנים חלפו מאז אמר לי אבי שהוא אוהב אותי או ביקש לאחוז בידי. שש שנים מאז חדלתי להיות מלאך קטן וחיוור שמבוגרים אוהבים לדגדג ובריוני הכיתה אוהבים להכות, והפכתי במקום זה ליהודון סמוק ענק עם ידיים ספוגיות גדולות ומנשך מאיים למדי. וכפול כמעט בגודלי מאבי, מה שהדהים למדי את שנינו. אולי בזכות איזה גֶן פולני רצסיבי מצד אמי המיניאטורית. (שם נעוריה היה יַסנַבסקי, נו מה?)

"אני צריך שתעשה בשבילי משהו, מישקה," פאפא אמר וניגב את עיניו.

נאנחתי שוב. בידי הפנויה החלקתי את קליפת הסלמי אל פי. ידעתי מה אני אמור לעשות. "אל תדאג, פאפא, אני לא אוֹכל יותר," אמרתי, "ואני אתאמן על הכדור הגדול שקנית לי. אני אחזור להיות רזה, אני נשבע. וברגע שאגיע לאקסידנטל, אלמד טוב-טוב איך להיות אמריקני."

"אידיוט," פאפא אמר, ואפו הדו-גבנוני רעד לעומתי. "אתה בחיים לא תהיה אמריקני. תמיד תהיה יהודי. איך אתה יכול לשכוח מי אתה? ועוד לא עזבת אפילו. יהודי, יהודי, יהודי."

מבן-דוד רחוק בקליפורניה שמעתי שאפשר להיות גם אמריקני וגם יהודי ובאותה עסקה אפילו גם הומוסקסואל פעיל. אבל לא התווכחתי. "אני אשתדל להיות יהודי עשיר," אמרתי. "כמו ספילברג, או ברונפמן."

"זה בסדר," אמר אבי. "אבל יש עוד סיבה לנסיעה שלך לאמריקה." הוא שלף פיסת נייר משבצות מוכתם ומשורבט בכתב אנגלי משונה. "ברגע שתנחת בניו יורק, תיגש לכתובת הזאת. כמה חסידים יפגשו אותך שם, ויעשו לך ברית מילה."

"פאפא, לא!" זעקתי ומצמצתי במהירות, כי הכאב כבר ציעף את עיני, כאב על מסירת אברי המשובח ביותר לידי מי שימשמש ויקלף אותו כמו תפוז. מאז שנעשיתי ענקי, התרגלתי למעין מוגנות פיזית. בריוני הכיתה שוב לא דפקו את ראשי בלוח עד שהתכסיתי בגיר לקול צעקותיהם: "יהודי מקוּשׂקשׂ!" (מיתולוגיה רוסית אומרת שיהודים סובלים מקשׂקשׂת יתרה.) עכשיו איש לא העז לגעת בי. איש בעצם גם לא רצה לגעת בי. "אני בן שמונה עשרה," אמרתי. "החוי שלי יכאב נורא אם יחתכו לי אותו. חוץ מזה אני אוהב את העורלה שלי. היא מתנפנפת ככה."

אמא שלך לא הסכימה שימולו אותך כשהיית קטן," פאפא אמר. "היא פחדה מתגובות בוועדה המחוזית. 'יהודי מדי,' היו אומרים שם. 'התנהגות ציונית.' היא פחדה מכולם חוץ ממני. לי היא קראה תמיד 'קאקר' לפני כולם. ונתנה לי תמיד בראש במחבת שלה." הוא העיף מבט לעבר הארון שבו שָכנה פעם אותה מחבת מאיימת. "נו, ועכשיו אתה באחריותי, פופקה. ומה שאני אגיד לך אתה תעשה. זה מה שנקרא להיות גבר. לשמוע בקול אבא שלך."

ידי רעדו עכשיו בקצב אחד עם הידיים של פאפא. שנינו התכסינו זיעה, ואדים לבנים בלתי נראים עלו מראשינו השמנוניים. ניסיתי להתרכז באהבתו של אבא כלפי ובחובה שלי כלפיו, אבל שאלה אחת עוד נותרה. "מה זה חסיד?" שאלתי.

"זה יהודי מהסוג הטוב ביותר שיש," פאפא אמר. "שכל היום רק לומד ומתפלל."

"אז למה אתה לא חסיד?" שאלתי אותו.

"אני חייב עכשיו לעבוד קשה," פאפא אמר. "כמה שאני עושה יותר כסף, ככה אני יכול להיות בטוח יותר שאף אחד לא יפגע בך. אתה כל החיים שלי, אתה יודע את זה? אם לא אתה הייתי כבר חותך לעצמי את הגרון מאוזן עד אוזן. וכל מה שאני מבקש ממך, מישקה, זה שתיתן לחסידים האלה לקצוץ לך. אתה לא רוצה לגרום לי נחת? אני כל כך אהבתי אותך כשהיית קטן ורזה..."

נזכרתי איך הרגשתי כשגופי הקטן היה עטוף בשלו, כשעיניו החומות החכמות ביקשו לבלוע אותי, וזיפי שפמו הנוקשים העניקו ללחיי עקצוץ גברי שאצרתי בלבי למשך ימים. כמה חכמולוגים אומרים שגברים מבקשים כל החיים שלהם לחזור לרחם של אמא. אני לא. טפטוף אדי הוודקה מנשימתו של פאפא על עורפי, הזרועות העיקשות השעירות המצמידות אותי אל החזה הצמרירי שלו, ריחות חייתיים של הישרדות וניוון - זהו הרחם שלי.

כעבור חודשים אחדים מצאתי את עצמי במונית צהבהבה שועטת בשכונה מאיימת של ברוקלין. בברית המועצות סיפרו לנו שאנשים ממוצא אפריקני - כושים וכושיות, כמו שקראנו להם - הם אחים ואחיות שלנו, אבל ליהודים הסובייטיים, המהגרים החדשים דאז, הם נראו מפחידים כמו צבאות של קוזקים הפושטים על פני הערבות. אני, לעומת זאת, התאהבתי באנשים הצבעוניים האלה מהסמקה ראשונה. היה משהו מנוון, מפוקפק ולגמרי סובייטי במראה הגברים והנשים האלה שלא עובדים מספיק וערוכים לאורך משטחי אינסוף של מרפסות חזית שבורות ומדשאות מוזנחות - נדמה היה שכמו בני ארצי הסובייטיים הם הופכים את התבוסה שלהם לסגנון חיים בפני עצמו. האובלומוב שבי הוקסם תמיד מאנשים בעלי מוכנות גבוהה לומר נואש מהחיים, וב-1990 ברוקלין היתה גן עדן אובלומובי. וטרם הזכרתי את העובדה שכמה מהצעירות שם, גבוהות ועבות כבר כמו עצי באובב, עם שדיים בצורת דלעות מושלמות שהן נושאות איתן כמו מלכות ברחוב, היצורים היפים ביותר שראיתי מיָמי.

עם הזמן תפס רובע דוברי הספרדית את מקומו בשכונה האפריקנית, פרוע לא פחות אבל אפוף ריח נעים של שום קלוי, וזה מצדו פינה בהמשך מקום לארץ המובטחת של בני דתי, היהודים - גברים נחפזים עם קִני סנאים שלמים על הראש, פאות לחיים מסולסלות שמתנפנפות ברוח רֵאשית הקיץ, ומעילים קטיפתיים שאוצרים בחובם סירחון קיצי יקר ערך. שישה ילדים זעירים ספרתי, כבני שלוש עד שמונה, שנראים כמו כוכבי רוק בזכות תלתלי הבלונד המגודלים שלהם, רצים סביב אישה-פינגווין עייפה ורצוצה הטופפת במורד הרחוב מאחורי מקלעת סלי קניות מהמכולת. לאיזה מין אישה יהודייה לעזאזל יש שישה ילדים? ברוסיה יש לך ילד אחד, שניים, אולי שלושה אם אתה לא בעד הפלות בלתי פוסקות וגם חסר אחריות במיוחד.

המונית עצרה לפני בניין גדול שכובדו נראה נטוי לפנים על עמודי החזית שלו, כמו קשיש השעוּן על ההליכון שלו. חסיד צעיר ונעים הליכות בעל חזות אינטליגנטית (אני משוחד מראש לטובת כל מי שנראה עיוור למחצה) קיבל את פני בלחיצת יד, ולאחר שווידא כי אינני מדבר לא עברית ולא יידיש, החל להבהיר לי מהותה של מצווה כמעשה טוב. עמדתי, מתברר, לקיים מצווה חשובה מאוד. "ככה אני מקווה, אדון," אמרתי באנגלית מתפתחת אך פגומה. "כי כאב זין חתוך זה בטח בלתי נסבל."

"זה לא נורא כל כך," ידידי אמר. "ואתה כל כך גדול, שלא תרגיש אפילו!" ומשראה שפני עודן מבוהלות, אמר, "הם ממילא יעשו לך אִלחוש בשביל הניתוח."

"אִל-מה?" אמרתי. "אוי לא, אדון. אני חייב לחזור מיד למלון שלי."

"נו בוא, בוא," אמר החסיד, ויישר את משקפיו העבים באצבע מחוספסת. "יש לי משהו שאתה בטוח תאהב."

הלכתי אחריו אל תוך נבכי ביתו כשראשי מושפל. אחרי דירת חדר חדגונית סובייטית עם מקרר נפוח שרוטט בפינה כמו טיל שיוט לפני שיגור, ביתו של החסיד היה בעיני התפוצצות אמיתית של צבע ואור, במיוחד תמונות הפלסטיק הממוסגרות של כיפת הסלע המוזהבת מירושלים, והכריות הכחולות המעוכות עם רקמה של יונים. (מאוחר יותר, באקסידנטל קולג', לימדו אותי לבוז לדברים כאלה.) בכל פינה היו ספרים בעברית עם שִׁדרות זהב יפהפיות, ואני חשבתי לתומי שאלה ודאי תרגומים של צ'כוב ומנדלשטאם. ריח כוסמת ותחתונים משומשים נִדמָה לי ביתי ומזמין. התקדמנו מחזית הבית אל ירכתיו, ילדים קטנים התרוצצו בין קורות רגלַי, ומתוך חדר אמבטיה הגיחה צעירה עם חזה שופע שראשה עטוף במטפחת. ניסיתי ללחוץ את ידה הרטובה, אבל היא נמלטה בזעקות. כל זה היה מעניין במיוחד, ואני כמעט שכחתי את הסיבה הכאובה לביקורי שם.

ואז שמעתי המהום גרוני נמוך, כאילו מאה בני שמונים פלוס רוטנים בקול בו-זמנית. בסופו של דבר התברר כי מדובר במקהלת גברים ששרו משהו מעין: "חומוס טוב ומזֶל טוב, צימֶס טוב וחומוס טוב, מזֶל טוב וחומוס טוב, צימס טוב, הֵי הי ישרוֹאל." זיהיתי כמה מהמילים. מזֶל טוב זה מין ברכה, צימס זה תבשיל גזר מרוסק עם סוכר, וישרוֹאל זו מדינה קטנה מלאה יהודים, על חוף הים התיכון. מה עשו כל המילים האלה ביחד, את זה לא הצלחתי לדמיין אפילו. (מאוחר יותר התברר לי למעשה שאלה לא היו כלל מילות השיר ששמעתי.)

התכופפנו מתחת למשקוף נמוך, ונכנסנו לאגף אחורי של הבית, שהיה גדוש גברים צעירים חובשי מגבעות שבידיהם כוסות פלסטיק, פרוסות לחם שחור ומלפפונים חמוצים. עד מהרה קיבלתי גם אני כוס כזאת, ביחד עם טפיחה על הגב וברכת מזֶל טוב!, ואחר כך הופניתי אל אמבטיה ישנה שרבצה שם באמצע החדר על ארבע רגלי חיה. "מה זה?" שאלתי את ידידי החדש בעל המשקפיים העבים.

"צימס טוב ומזֶל טוב," הוא שר ודחק בי להתקדם הלאה.

לוודקה אין ריח, אבל רוסי בן שמונה עשרה לא צריך הרבה בשביל לקלוט שהאמבטיה אכן מלאה בנוזל הזה, שבתוכו צפו חתיכות בצל. "נו עכשיו אתה מרגיש בבית?" צעק לעברי החסיד השמח, כשלגמתי מכוס הפלסטיק וגם נגסתי במלפפון חמוץ. "צימס טוב וחומוס טוב," הם שרו, והגברים שילבו זרועות ובעטו באוויר ברגליהם, ועיניהם התכולות להפליא יקדו משיכרות מעל בגדיהם השחורים.

"אבא שלך אמר לנו שתצטרך אולי לשתות קצת וודקה לפני הברית'," הסביר החסיד המוביל. "אז החלטנו לערוך מסיבה."

"מסיבה? איפה הבחורות?" שאלתי. הבדיחה האמריקנית הראשונה שלי.

החסידים צחקו בעצבנות. "לחיי המצווה שלך!" צעק אחד מהם. "היום אתה נכנס לברית עם השֵם."

"עם מי?" שאלתי.

"עם אלוהים," לחשו.

שתיתי כמה כוסות ותהיתי אם הבצל אכן משפר את התערובת, אך רעיון הברית עם אלוהים לא התעכל אצלי בקלות כמו משקה 80% אלכוהול. מה בכלל הקשר של אלוהים לכל זה? אני בסך-הכול רציתי שאבא שלי יאהב אותי. "אולי כדאי שתיקח אותי לְמלון, אדון," גמגמתי. "אני נותן לך שבע עשרה דולר בכיס שלי. בבקשה תגיד לאבא שלי שכבר חתכו לי. הוא ממילא אף פעם לא מסתכל שם למטה, כי אני עכשיו שמן כל כך."

החסידים לא קנו את הרעיון שלי. "אתה צריך לחשוב גם עלינו," זמררו. "זאת מצווה בשבילנו."

"גם לכם חותכים זין?"

"אנחנו גואלים את השבוי."

"מי שבוי?"

"אתה שבוי של ברית המועצות. ואנחנו עושים ממך יהודי." ובתוך כך הגישו לי עוד כמה וודקות עם בצל עד שהחדר החל להריע באוזני בסחרחרת תמונות של ראשי כובעים וזיעה מתעופפת.

"אל טנק המצוות!" צעקו פה אחד כמה מהצעירים ביותר, ועד מהרה נעטפתי בתריסר מעילים קטיפתיים, התכרבלתי בשכבת מגן של בני גזעי, והוּבלתי בעדינות החוצה, אל ליל קיץ חסידי, שבו אפילו לפנֵי הירח הצהובים היו פאות, וצרצרים שרו בשפה המתנגנת למרחוק של אבותינו.

הניחו אותי על צדי על גבי מושב רך של ואן אמריקני, וצעירים אחדים המשיכו עדיין להעסיק אותי בוודקות ששתיתי מתוך רגש של חובה, כי אצל רוסים אין זה מן הנימוס לסרב. "אנחנו נוסעים בחזרה למלון, אדון?" שאלתי כשהוואן החל סובב כמטורף ברחובות גדושי אדם. "וחומוס טוב ומזֶל טוב," שרו לי בני לווייתי.

"אתם רוצים לגאול את השבוי!" הצלחתי בקושי לומר באנגלית מבעד לדמעותי. "תסתכלו עלי! אני שבוי! שלכם!"

"אז עכשיו תיגאל!" היתה התשובה ההגיונית, וכוס וודקה הושלכה אל פני.

בסופו של דבר הוצבתי בחדר המתנה מואר של בית חולים שכונתי עלוב, היכן שתינוקות ספרדיים בכו בשביל לקבל חלב, ואילו בני לווייתי נצמדו לאיזה כותל מערבי אד הוק ופניהם החיוורות האדימו מרוב תפילה. "אבא שלך יהיה כל כך גאה," מישהו לחש באוזני. "תראה איזה גבר אמיץ אתה!"

"שמונה עשרה זה מבוגר מדי לחתוך זין," לחשתי בחזרה. "זה ידוע."
"אברהם היה בן תשעים ותשע כשעשה לעצמו ברית' במו ידיו!"
"אבל הוא היה גיבור תנ"כי."
"וגם אתה! מהיום ייקרא שמך בעברית מֹשה."
"קוראים לי מישה. זה השם הרוסי שנתנה לי אמי היפה."
"אבל אתה באמת כמו משה, כי אתה עוזר להוציא את היהודים הסובייטיים ממצרים."

יכולתי כמעט להריח את הפלסטיק של הכוס שהוצמדה אל שפתַי. שתיתי כמו נער אלכוהוליסט, וזה מה שכבר הייתי. הגישו לי פרוסת לחם שחור, אבל ירקתי עליה. אח ר כך הייתי על גבי מיטת מתגלגלת, לבוש במעין שמלה הפוכה; אחר כך המיטה נעצרה; חלוקים ירוקים הקיפו אותי מסביב; זוג ידיים קרות הפשיטו מעלי בכוח את התחתונים. "פאפא, תגיד להם להפסיק!" צעקתי ברוסית.

אל פנַי הוצמדה מסכה. "תספור לאחור, משה," אמר לי קול אמריקני.

"ניֶיט!" ניסיתי לומר, אבל איש כמובן לא יכול היה לשמוע אותי. העולם התנפץ לרסיסים ולא הצליח להתחבר שוב מחדש. כשהתעוררתי היו הגברים בכובעים השחורים מתפללים מעלי, ולא הרגשתי מאומה מתחת לקפלי הבשר של מותני שהיו מכוסים היטב. הרמתי את ראשי. הייתי לבוש בחלוק בית חולים ירוק שֶחור גדול נגזר בחלקו התחתון, ושם בין כריות ירכי הרכות, נח לו דוּמם ג'וק סגול ומעוך, משריונו הקרני דולפים נוזלים, וכאב פטירתו החקוק בעור עצור זמנית בהרדמה.

בני דתי סברו משום-מה כי העובדה שאני מקיא היא סימן להחלמתי, הם ניגבו את סנטרי וצחקו ואמרו מזֶל טוב וצימס טוב והֵי הי, ישרואל.

באותו לילה החלה האינפקציה.

© כל הזכויות שמורות לסימנים הוצאה לאור

אבסורדיסטן - גארי שטיינגרט
Absurdistan - Gary Shteyngart


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *