» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוגוסט 2007       חזור

הסיירת יוליסס
מאת: אליסטר מקלין
HMS Ulysses - Alistair MacLean

ההוצאה: אריה ניר הסיירת יוליסס, היא אחד מגדולי הרומנים על מלחמת העולם השנייה. הספר, עתה בתרגום חדש, עדכני ושלם, היה לרב-מכר עולמי מיד עם צאתו לאור ב-1955 והזניק את מחברו, אליסטר מקלין, אל השורה הראשונה של סופרי הפעולה והמלחמה. לאחר מכן כתב מקלין, בין השאר, את תותחי נברון, תחנת זברה אינה עונה, ואת אימה במעמקים, ובסך הכול 29 ספרים, שחלקם הוסרטו, אשר הקנו למחברם תהילת עולם. עלילת הספר מגוללת את סיפורה עוצר הנשימה של הסיירת יוליסס, אוניית המלחמה הבריטית, והשיירה 77FR למורמנסק, במאבק המכריע על דרכי האספקה בים הצפוני לרוסיה המנותקת. זהו סיפורם של אנשים שהתעלו מעל ומעבר לכוח הסבל האנושי, גברו על איתני הטבע ועל מכונת המלחמה הנאצית ובתעצומות נפשם שינו את תוצאות המלחמה.

אליסטר מקלין (1987-1922), בנו של כומר סקוטי, גדל באזור ההררי של סקוטלנד. ב-1941, כשמלאו לו שמונה-עשרה, הוא התגייס לצי המלכותי הבריטי. אחרי המלחמה למד מקלין ספרות אנגלית באוניברסיטת גלזגו והיה מורה. ההתנסויות שצבר במהלך שנתיים וחצי של שירות על סיירת קרבית שימשו אותו בכתיבת הסיירת יוליסס - הרומן הראשון שלו, שזכה להצלחה עצומה ומיידית. ב-1983 הוענק לו תואר דוקטור מטעם אוניברסיטת גלזגו. אליסטר מקלין מוכר כיום כאחד הסופרים הפופולריים של המאה העשרים.

הסיירת יוליסס מאת אליסטר מקלין בהוצאת אריה ניר, מאנגלית: נעה בן-פורת, ייעוץ מדעי ומינוח ימי: יורם בר-ים, עיצוב עטיפה: אורנה בן-שושן, 319 עמודים.

הסיירת יוליסס | מבוא: יום ראשון, אחר-הצהריים
סטאר מעך את בדל הסיגריה שלו בתנועה מחושבת, בלי להיחפז. מעשהו, חשב קפטן וַלֶרִי, נשא אופי מוזר של פסקנות, של הכרעה. הוא ידע מה יבוא כעת ולרגע קט חדרה המרירות הצורבת של הכישלון מבעד לכאב העמום שלא הרפה ממצחו בזמן האחרון. אבל רק לרגע קט - הוא פשוט היה עייף מדי, עייף מכדי שיהיה לו אכפת.

"צר לי, רבותיי, צר לי באמת." סטאר חייך חיוך רפה. "לא על הפקודות, שיהיה ברור - אני אישית משוכנע שהחלטתה של האדמירליות היא ההחלטה הנכונה והמוצדקת היחידה בנסיבות הקיימות. אבל אני מצטער על - אה - חוסר יכולתכם להבין את נקודת המבט שלנו." הוא השתתק והציע את קופסת הסיגריות שלו, העשויה פלטינה, לארבעת האנשים היושבים איתו סביב השולחן בתא היום של תת-האדמירל. כשהארבעה הנידו את ראשיהם לשלילה שב החיוך וריצד על שפתיו. הוא בחר לעצמו סיגריה והחליק את הקופסה חזרה לכיס החזה של חליפתו האפורה, כפולת הרכיסה. לאחר מכן התרווח בכיסאו והחיוך נגוז. לא היה קשה לדמיין, מתחת לשרוול האפור עם פסי הסיכה, את עיטורי הזהב המוכרים יותר - רצועה רחבה ופסים צרים - של אדמירל וינסנט סטאר, המשנה לקצין המבצעים הראשי של הצי.

"כשטסתי הבוקר מלונדון צפונה," המשיך לדבר בשקט, "הייתי נרגז. הייתי נרגז מאוד. אני... ובכן, אני אדם עסוק למדי. שר הימייה, חשבתי, מבזבז את זמנו ואת זמני לריק. אבל אהיה חייב לו התנצלות כשאחזור. סר המפרי צדק. בדרך-כלל הוא צודק..."

קולו גווע למלמול ורק קול חיכוך גלגל ההצתה של המצית באבן נשמע בדומייה המתוחה. הוא גחן לפנים והמשיך לדבר בקול רך.

"בואו נדבר בכנות, רבותיי. ציפיתי - ותסכימו איתי שהייתה לי זכות לצפות - למלוא התמיכה ושיתוף הפעולה שלכם במציאת פתרון מהיר לפרשה הלא נעימה הזאת. פרשה לא נעימה?" הוא חייך באירוניה. "זה לא המקום לשימוש בלשון נקייה, רבותיי. מרד, זה המונח המקובל למעשה כזה - עבירה שדינה מוות, אין צורך שאזכיר לכם. ומה אני מוצא במקום זה?" מבטו החודר נח על היושבים סביב השולחן בזה אחר זה.

"קצינים בכירים בצי של הוד מלכותו, לרבות אדמירל, מגלים אהדה - אם לא מעלימים עין בפועל - ממרד של אנשי הסיפונים התחתונים!"

הוא מגזים, חשב ולרי בעייפות. הוא מקניט אותנו. המילים, חיתוך הדיבור, נשמעו כשאלה, כקנטור המזמין תשובה.

אבל לא נשמעה תשובה. ארבעת הגברים נראו שווי נפש, אדישים. ארבעה גברים, כל אחד טיפוס בפני עצמו, כל אחד ואישיותו - ועם זאת, ברגע זה, היה ביניהם דמיון מוזר: הפנים של ארבעתם היו אפורות, חתומות ומסוגפות, עיניהם כבויות ועייפות, זקנות כל-כך.

"עוד לא השתכנעתם, רבותיי?" הוא המשיך לדבר בשקט. "בחירת המילים שלי נראית לכם קצת - אה - לא מוצלחת?" הוא נשען לאחור בכיסאו. "הממ... 'מרד'." הוא גלגל את המילה על לשונו, הידק את שפתיו והסתכל שוב סביב השולחן. "לא, זה לא נשמע כל-כך טוב, נכון, רבותיי? אולי אתם מעדיפים לקרוא לזה בשם אחר?" הוא נענע את ראשו, גחן לפנים והחליק באצבעותיו על דף התשדורת המונח לפניו.

"'חזרה מההתקפה על איי לוֹפוֹטֶן,'" הקריא בקול רם: "'15:45 - מעבר המחסום הצף; 16:10 - הדממת מנועים; 16:30 - הצטיידות, דוברות הציוד נקשרות לדופן, קבוצה מעורבת של ימאים ומסיקים נשלחת לפרוק חביות שמן סיכה; 16:50 - דיווח לקפטן שהמסיקים מסרבים לציית לפקודותיו של רס"ל הרטלי ולאחר מכן, בזה אחר זה, של המסיק הראשי הֶנדְרי, של קצין המכונות לוטננט גרירסון ושל קצין המכונות הבכיר; מנהיגי המרד הם כנראה המסיקים ריילי ופיטרסן; 17:05 - מסרבים למלא את פקודותיו של הקפטן; 17:15 - רס"ר האונייה וסמל המשמעת מותקפים במהלך מילוי תפקידם.'" הוא נשא את עיניו מהדף. "איזה תפקיד? ניסיון לאסור את מנהיגי המרד?"

ולרי הנהן בשתיקה.

"'17:15 - צוות הימאים משבית את העבודה, כנראה לאות הזדהות; לא נרשמו תקריות אלימות;

17:25 - פניית הקפטן למורדים במערכת הכריזה, אזהרה מפני התוצאות; פקודה לחדש את העבודה; סירוב למלא פקודה;

17:30 - תשדורת לאדמירל על הדיוק אוף קמברלנד, בקשת עזרה.'"

סטאר שוב הרים את ראשו ונעץ בוולרי מבט קר.

"אגב, מדוע שלחת תשדורת לאדמירל? אני בטוח שהנחתים שלך..."

"פקודה שלי," נכנס טינדַל לדבריו. "להפעיל את הנחתים שלנו נגד המלחים שהם מפליגים איתם כבר שנתיים וחצי? לא בא בחשבון! על האונייה הזאת אין כל עוינות בין הנחתים לימאים, אדמירל סטאר; הם עברו יותר מדי יחד... על כל פנים," הוסיף ביובש, "ייתכן בהחלט שהנחתים היו מסרבים. ואל תשכח שלו השתמשנו באנשים שלנו, והם היו מדכאים את - אה - המרד הזה, היוליסס הייתה גומרת את הקריירה שלה כאוניית מלחמה."

סטאר נעץ בו מבט יציב ואחר חזר והשפיל את עיניו אל הדף.

"'18:30 - מגיעה משלחת נחתים מהקמברלנד; עלייתם לאונייה לא נתקלת בהתנגדות;

ניסיון לעצור שישה, שמונה חשודים בהמרדה; התנגדות תקיפה של מסיקים ושל ימאים, תגרות על סיפון הירכתיים, במגורי המסיקים ובחדר המכונאים, שנמשכו עד 19:00; לא נעשה שימוש בנשק חם אבל יש 2 הרוגים, 6 פצועים קשה ועוד 35 עד 40 פצועים קל.'" סטאר סיים לקרוא וקימט את הנייר בתנועה פראית כמעט. "אתם יודעים מה, רבותיי, נדמה לי שבסופו של דבר יש משהו בדבריכם." קולו היה מלא אירוניה. "'מרד' באמת אינו המונח המתאים. חמישים הרוגים ופצועים: 'מלחמת חורמה' נראה לי קצת יותר קולע."

המילים, טון הדיבור, הנימה העוקצנית של הקול, לא עוררו כל תגובה. ארבעת הגברים עדיין ישבו קפואים, חסרי הבעה, שקועים באדישות תהומית.

פניו של אדמירל סטאר הקשיחו.

"חוששני שאיבדתם קצת את הצפון, רבותיי. אתם נמצאים כאן זמן רב והבידוד מעוות את נקודת המבט. האם יש צורך להזכיר לקצינים בכירים כמוכם שבעתות מלחמה אין כל חשיבות לרגשות, לקשיים ולמכאובים הפרטיים? הצי, המדינה - רק הם צריכים לעמוד בראש מעיינינו, בכל עת ובכל זמן." הוא טפח קלות על השולחן בכף ידו, מחווה מרוסנת אבל תקיפה. "אלוהים אדירים, רבותיי," סינן בשיניים חשוקות, "עתיד העולם מונח על כף המאזניים - ואתם, עם ההתעסקות האנוכית והבלתי נסלחת שלכם בענייניכם הפעוטים, מעיזים ברוב חוצפתכם לסכן אותו!"

קומנדר טרנר חייך לעצמו בלגלוג. נאום יפה, וינסנט בחורי, יפה בהחלט - אם כי יש בו קורטוב של מלודרמתיות ויקטוריאנית: הקטע עם השיניים החשוקות היה מוגזם במקצת. חבל שהוא לא מועמד לפרלמנט - איש כמוהו יכול להיות נכס בספסל הקדמי של כל ממשלה. אבל אולי השועל הוותיק באמת הגון מדי לשם כך, חשב בפתיעה קלה.

"מנהיגי המרד ייתפסו וייענשו - ייענשו בכל חומר הדין." הקול היה קשה עכשיו, נימתו חריפה. "בינתיים שייטת נושאות המטוסים ה-14 תיערך במצר דנמרק כפי שנקבע, ביום רביעי בשעה 10:30 במקום ביום שלישי - הברקנו להליפקס שיעכבו את השיירה. אתם תצאו לים מחר בשעה 06:00." הוא נעץ את מבטו בתת-האדמירל. "תואיל בבקשה להעביר מיד את המסר לכל האוניות שבפיקודך, אדמירל."

טינדל - הידוע לכול אנשי הצי בכינויו "האיכר ג'יילס" - שתק. פניו הסמוקות, שבדרך-כלל היו כה עליזות ומלאות קמטוטי צחוק, היו עתה אטומות וחמורות סבר: מבטו זעום העפעפיים והמודאג נח על קפטן ולרי והוא שאל את עצמו באיזה גיהינום פרטי מתענה כרגע האיש החביב והרגיש הזה. אבל פניו של ולרי, רעות מראה ואפורות מעייפות, לא הביעו דבר: סגפנותו הכחושה והמכונסת בעצמה הייתה מסווה מושלם. טינדל קילל במרירות בלבו.

"לא נראה לי שיש עוד מה להוסיף, רבותיי," המשיך סטאר בלי להמתין לתשובה. "לא אעמיד פנים שמצפה לכם מסע קל - אתם יודעים בעצמכם מה קרה לשלוש השיירות הגדולות הקודמות - 17PQ, 71FR ו-74FR. חוששני שעדיין לא מצאנו מענה לטורפדות האקוסטיים ולפצצות הדואות. יתר על כן, מקורות הביון שלנו בבּרֶמֶן ובקיל מדווחים שהמדיניות העכשווית של צוללות האויב היא לפגוע קודם באוניות הליווי - והניסיון שצברנו בזמן האחרון באוקיינוס האטלנטי מוכיח שזה נכון... אז אולי מזג האוויר יציל אתכם."

ממזר נוקמני שכמותך, חשב טינדל בשוויון נפש. לעזאזל איתך, תמשיך לבלות בנעימים.

"אני יודע שזה עלול להישמע קצת ויקטוריאני או מלודרמתי," סטאר המתין בקוצר רוח עד שטרנר יכבוש את התקף השיעול הפתאומי שלו, "אבל אפשר לומר שיוליסס קיבלה הזדמנות - אה - לכפר על חטאיה." הוא דחף לאחור את כיסאו. "אחרי כן, רבותיי, הים התיכון. אבל קודם 77FR למוּרמנסק, באש ובמים." קולו נשבר במילה האחרונה ואחר נעשה צורמני, הכעס מבצבץ מבעד למסווה הדק של החביבות. "היוליסס חייבת לדעת שהצי המלכותי לא יסבול אי-ציות לפקודות, השתמטות ממילוי תפקיד, מרד מאורגן והסתה!"

"שטויות!"

סטאר הזדקף בכיסאו, פרקי אצבעותיו מלבינים על מסעדי הכיסא. מבטו הצליף סביב השולחן וננעץ בקצין הרפואה קומנדר ברוקס, בעיניים הכחולות הערניות שהציצו כעת מתחת לרעמת השיער הכסופה, הנהדרת, מלאות איבה מאוד לא אופיינית.

גם טינדל ראה את העיניים הכועסות. הוא ראה גם את הסומק ההולך ומתפשט על פניו של ברוקס ונאנק לעצמו בשקט. הוא היטיב להכיר את הסימנים - סוקרטס הזקן אינו מושל עוד ברוחו האירית. טינדל פתח את פיו לומר דבר-מה, אבל תנועת יד חדה של סטאר השתיקה אותו. "מה אמרת, קומנדר?" קולו של האדמירל היה רך מאוד, כמעט לוחש.

"שטויות," חזר ברוקס בהדגשה. "שטויות. זה מה שאמרתי. 'בואו נדבר בכנות,' אמרת. אז זה מה שאני עושה, המפקד, מדבר בכנות. 'השתמטות ממילוי תפקיד, מרד מאורגן והסתה!' באמת! אבל אני מניח שאתה מוכרח לקרוא לזה באיזשהו שֵם, אז עדיף שם הלקוח מתחום הניסיון שלך. ועם זאת, רק אלוהים יודע איזה הקשר אסוציאטיבי מוזר, איזה תעתוע של הדמיון גרם לך לעשות גזירה שווה בין הבעיות שהיו אתמול על היוליסס לקוד ההתנהגות היחיד שאתה מבין ומכיר על בוריו." ברוקס השתתק לרגע. בדממה שהשתררה הם שמעו את יבבתה הרמה והדקה של משרוקית רב-המלחים - כנראה אונייה עוברת. "אמור לי, אדמירל סטאר," המשיך לדבר בשקט, "האם אנו אמורים לגרש את שדי הטירוף באמצעות הצלפה בשוטים - מנהג מוזר מימי הביניים - או שמא, המפקד, בטיבוע, אם נזכור את החזירים הגַדרִיים ? ואולי נראה לך שחודש או חודשיים של כליאה בתא זו התרופה הטובה ביותר לשחפת?"

"על מה בשם אלוהים אתה מדבר, ברוקס?" שאל סטאר בכעס. "החזירים הגַדרִיים, שחפת - למה אתה חותר, בן-אדם? קדימה, האר את עיניי." הוא תופף באצבעותיו על השולחן בקוצר רוח, גבותיו מתקמרות גבוה על מצחו, שקמט עמוק נחרץ בו. "אני מקווה, ברוקס," המשיך בנועם, "שתוכל להצדיק את - אה - החוצפה שלך."

"אני בטוח שקומנדר ברוקס לא התכוון להתחצף, המפקד." זה היה קפטן ולרי שפתח את פיו בפעם הראשונה. "הוא רק הביע..."

"בבקשה ממך, קפטן ולרי," קטע אותו סטאר. "נדמה לי שאני מסוגל בהחלט לשפוט את הדברים האלה בעצמי." חיוכו היה מאולץ מאוד. "ובכן, תמשיך, ברוקס."

קומנדר ברוקס התבונן בו ביישוב הדעת, בעיון.

"להצדיק את עצמי?" הוא חייך בלאות. "לא המפקד, לא נראה לי שאוכל." מאוזניו של סטאר לא נעלמה ההטעמה הקלה, המרמזת, ופניו האדימו. "אבל אני אנסה להסביר," המשיך ברוקס. "אולי זה יעזור במקצת."

הוא שתק שניות מספר, מרפקו שעון על השולחן, ידו בוחשת ברעמת השיער הכסוף - אחת התנועות החביבות עליו. ואז הוא הרים פתאום את ראשו.

"מתי הפלגת בים בפעם האחרונה, אדמירל?" שאל.

"בים?" פניו של סטאר קדרו מאוד. "מה לעזאזל זה בכלל נוגע אליך, ברוקס - או לנושא הדיון שלנו?" שאל בחריפות.

"זה נוגע ועוד איך," החזיר לו ברוקס. "אתה מוכן בבקשה לענות על השאלה שלי, אדמירל?"

"סבורני שאתה יודע טוב מאוד, ברוקס," ענה סטאר בכנות, "שאני משרת במפקדת המבצעים של הצי בלונדון מאז פרוץ המלחמה. מה אתה מנסה להגיד, אדוני?"

"שום דבר. היושרה האישית ואומץ הלב שלך אינם מוטלים בספק. כולנו יודעים את זה. אני פשוט מנסה לקבוע עובדה." ברוקס שקע עמוק יותר בכיסאו.

"אני רופא בצי, אדמירל סטאר - אני משרת כרופא כבר יותר משלושים שנה." הוא חייך חיוך רפה. "אולי אני לא הרופא הכי טוב בעולם, אולי אני לא מעודכן בכל החידושים האחרונים של הרפואה המודרנית כפי שהייתי צריך להיות, אבל נדמה לי שאני יודע הרבה מאוד על הטבע האנושי - זה לא הזמן המתאים להצטנעות - על דרך פעולתו של המוח, על הקשר הסבוך והמופלא בין גוף לנפש.

"'הבידוד מעוות את נקודת המבט' - אלה היו המילים שלך, אדמירל סטאר. 'בידוד' מרמז על תלישות, על ניתוק מהעולם, והפרשנות שלך נכונה בחלקה. אבל - ובזה, המפקד, העניין - יש הרבה עולמות, לא רק אחד. הים הצפוני, האזור הארקטי, ההפלגות לרוסיה במעטה כבד של איפול - כל אלה שייכים לעולם אחר, עולם שונה לחלוטין משלך. זהו עולם, המפקד, שלא יכול להיות לך שום קשר אליו. למעשה, אתה מנותק לחלוטין מהעולם שלנו."

סטאר נהם, אין לדעת אם בכעס או בבוז, וכחכך בגרונו כדי לומר דבר-מה, אבל ברוקס מיהר להמשיך.

"התנאים השוררים שם הם חסרי תקדים ואין להם אח ורע בכל ההיסטוריה של המלחמות. והשיירות לרוסיה, המפקד, הן משהו חדש שטרם נראה כמוהו בתולדות המין האנושי."

הוא השתתק בבת-אחת ובהה מבעד לזגוגית העבה של האשנב בגשם השוטף, המעורב בשלג, שניתך באלכסון על המים האפורים ועל גבעות החול של מעגן סקאפה פלו. איש לא אמר דבר. הרופא עדיין לא סיים; אדם עייף זקוק לזמן כדי לארגן את מחשבותיו.

"המין האנושי יכול, כמובן, להסתגל לתנאים חדשים והוא גם עושה את זה." ברוקס דיבר בשקט, כאדם השח לנפשו. "במרוצת הדורות היו בני-האדם צריכים להסתגל מבחינה ביולוגית ופיזית כדי לשרוד. אבל זהו תהליך ממושך, רבותיי, ממושך מאוד. אין אפשרות לדחוס את השינויים הטבעיים של אלפיים שנים לתוך שנתיים; הגוף והנפש כאחד אינם עומדים בזה. אפשר לנסות, כמובן, והודות לגמישותם הפנטסטית ולחוסנם יכולים בני-האדם לעמוד בכך - לתקופה קצרה ביותר. אבל חיש מהר הם מגיעים לקצה, לנקודת הרוויה של ההסתגלות. אם דוחפים אדם מעבר לקצה הזה, הכול יכול לקרות. אני אומר 'הכול' בכוונה, מפני שעדיין לא ידוע לנו מה תהיה צורתה המדויקת של השבירה - אבל השבירה בוא תבוא, בוודאות. היא יכולה להיות גופנית, נפשית, שכלית - אני לא יודע. אבל דבר אחד אני כן יודע, אדמירל סטאר: הצוות של היוליסס נדחף מעבר לקצה - הרבה מעבר לו."

"מעניין מאוד, קומנדר." קולו של סטאר היה יבש, ספקני. "אכן מעניין ומאלף מאוד. הצרה היא שהתיאוריה שלך - וזו רק תיאוריה, כמובן - אינה עומדת במבחן."

ברוקס נעץ בו מבט יציב.

"על כך, המפקד, אפילו אי-אפשר להתווכח."

"שטויות, בן-אדם, שטויות!" פניו של סטאר היו קשוחות מזעם. "זאת עובדה. הנחות היסוד שלך שגויות לגמרי." סטאר גחן לפנים, האצבע המורה שלו מדגישה כל מילה. "התהום הרחבה, הפעורה לדבריך בין השיירות לרוסיה לבין העבודה המבצעית הרגילה בים, פשוט אינה קיימת. התוכל להצביע על תנאי אחד או על גורם אחד שמצוי בים הצפוני ואינו קיים בשום מקום אחר בעולם? התוכל, קומנדר ברוקס?"

"לא, המפקד." שלוותו של ברוקס לא התערערה כהוא זה. "אבל אני יכול להצביע על עובדה שלרוב נוטים להתעלם ממנה - שההבדלים בדרגת הקושי ובהקשר יכולים להיות גדולים ובעלי השפעות מרחיקות לכת הרבה יותר מההבדלים במהות. הרשה לי להסביר את כוונתי. "הפחד יכול להרוס את האדם. פחד הוא דבר טבעי - בואו נודה בזה. הפחד שכיח בכל זירת מלחמה, אבל אני סבור שבשום מקום אינו קיצוני ומתמיד כמו בשיירות הארקטיות.

"הלחץ, המתח יכולים לשבור את האדם - כל אדם. ראיתי את זה קורה לעתים קרובות, קרובות מדי. כאשר אתה מתוח עד לנקודת השבירה, לפעמים במשך שבעה-עשר ימים ברציפות, כשמדי יום ביומו אתה מקבל תזכורות למה שעלול לקרות לך, תזכורות בצורת אוניות מרוסקות וטובעות וגופות מרוסקות וטובעות - הרי אנחנו בני-אדם, לא מכונות. משהו חייב להישבר, וזה מה שקורה. ודאי לא נעלם מעיני האדמירל שאחרי שני המסעות האחרונים שלחנו תשעה-עשר קצינים וחיילים לבתי-חולים - בתי-חולים לחולי נפש."

ברוקס נעמד על רגליו, אצבעותיו הרחבות והחזקות פשוקות על לוח השולחן הממורק, עיניו נעוצות בעיני סטאר.

"הרעב שוחק את החיוניות של האדם, אדמירל. הוא מתיש את כוחו, מאט את תגובותיו, פוגע ברצונו להילחם, אפילו ברצונו לשרוד. זה מפתיע אותך, אדמירל סטאר? רעב - אתה סבור ודאי שדבר כזה לא ייתכן על האוניות המצוידות כהלכה של ימינו. אבל זה לא רק ייתכן, אדמירל סטאר, זה בלתי נמנע. אתם ממשיכים לשלוח אותנו לשם גם אחרי שהעונה הרוסית מסתיימת, כשהלילות כמעט שווים באורכם לימים, כשאנשים מעבירים עשרים מתוך עשרים וארבע שעות היממה בתצפיות או בעמדות הקרב, ואתם עוד מצפים שנאכל טוב!" הוא הלם בכף ידו הפשוטה על השולחן. "איך לעזאזל אנחנו יכולים לעשות את זה כשהטבחים מועסקים כמעט כל הזמן במחסני התחמושת, מעבירים פגזים לצריחי התותחים או מוצבים ביחידות לבקרת נזקים? רק האופה והקצב פטורים מהתפקידים האלה, אז אנחנו חיים על כריכים של בשר משומר. במשך שבועות רצופים! כריכים של בשר משומר!" קומנדר ברוקס כמעט ירק בשאט נפש.

סוקרטס הזקן והטוב, חשב טרנר באושר, הוא נותן לו באבי אביו. גם טינדל הנהן לאות הסכמה בארשת פנים מהורהרת. רק ולרי נראה כמי שאינו חש בנוח - לא בשל הדברים שאמר ברוקס, אלא משום שברוקס אמר אותם. הוא, ולרי, היה מפקד האונייה: והנה עומדים להמטיר אש וגופרית על הראש הלא נכון.

"פחד, מתח, רעב." קולו של ברוקס היה נמוך עכשיו. "אלה הם הדברים ששוברים את האדם, שממיתים אותו לא פחות ביעילות מאש או מפלדה או ממגיפה קטלנית. אלה הם הרוצחים.

"אבל שלושת אלה אינם חשובים כשלעצמם, אדמירל סטאר, אינם חשובים כלל. הם רק עושי דברם - נושאי כליהם, אפשר לומר - של שלושת פרשי האפוקליפסה - קור, חוסר שינה, אפיסת כוחות.

"אתה יודע מה זאת אומרת להיות שם, בין יאן מַיֵן לאי בֶּר, בלילה של חודש פברואר, אדמירל סטאר? מובן שאתה לא יודע. אתה יודע מה זאת אומרת שכפור של חמישים מעלות שורר באזור הארקטי והמים עדיין לא קופאים? אתה יודע מה זאת אומרת כשרוח בטמפרטורה של קרוב לשלושים מעלות מתחת לאפס מגיעה בצריחה מהקוטב ומכיפות הקרח של גרנלנד וחודרת כמו אזמל מנתחים גם מבעד לבגדים העבים ביותר? מה זאת אומרת שחמש-מאות טונות של קרח נערמות על הסיפון ושחשיפה ישירה של הגוף במשך חמש דקות גורמת כוויות קור קשות? מה זאת אומרת שחרטום האונייה שוקע בחבטה לתחתית הגל והנתזים שפוגעים בך נהפכים לגלידי קרח, שאפילו סוללות הפנסים דועכות מעוצמת הקור? אתה יודע מה זאת אומרת, אדמירל סטאר, אתה יודע?" ברוקס הטיח בו את המילים, שיפד אותו בהן.

"ואתה יודע מה זאת אומרת להעביר ימים רצופים כמעט ללא שינה, לחיות במשך שבועות רק עם שתיים-שלוש שעות שינה ביממה? אתה מכיר את התחושה הזאת, אדמירל סטאר? את התחושה העמומה שכל עצב בגופך וכל תא במוחך מתוחים עד קצה גבול היכולת ודוחפים אותך מעבר לסף התהום הפעורה של השיגעון. אתה מכיר את התחושה, אדמירל? אלה הם הייסורים המזוככים ביותר בעולם ותהיה מוכן למכור את חבריך, את משפחתך, את תקוותיך לחיי נצח תמורת הזכות המבורכת לעצום את העיניים ופשוט להניח לעצמך להירגע. "וחוץ מזה קיימת העייפות, אדמירל סטאר, הלאות המייאשת שלא עוזבת אותך לרגע. מקצתה השפעתו המחלישה של הקור, מקצתה תוצאה של המחסור בשינה, מקצתה תגובה למזג האוויר הגרוע שאינו משתפר לעולם. אתה יודע בעצמך כמה מתיש יכול להיות הצורך להחזיק מעמד ולו למשך שעות ספורות על סיפון מתנדנד שמטיל אותך מצד לצד: הבחורים שלנו עושים זאת במשך חודשים - סופות הן עניין של שגרה בנתיב הארקטי. אני יכול להראות לך עשרה, עשרים אנשים זקנים שלאף אחד מהם עוד לא מלאו עשרים שנה."

ברוקס דחף את כיסאו לאחור והתחיל לשוטט בתא בחוסר מנוחה. טינדל וטרנר לכסנו מבט זה אל זה, ואחר הביטו אל ולרי שישב בראש מורכן ובכתפיים שחוחות ובהה בפנים חסרות הבעה בידיו השלובות על השולחן שלפניו. לרגע נדמה כאילו סטאר אינו קיים.

"הרי זה מעגל קסמים אכזרי, קטלני," נחפז ברוקס להמשיך. הוא נשען עתה על המחיצה האטימה של התא, ידיו תחובות עמוק בכיסיו, ובהה, בלי לראות דבר, מבעד לאשנב המכוסה בדוק של אדים. "ככל שאתה ישן פחות, כך אתה עייף יותר; ככל שאתה עייף יותר, כך קר לך יותר. וחוזר חלילה. ובנוסף, כל הזמן ישנם גם הרעב והמתח העצום. לכל דבר יש השפעת גומלין על כל דבר אחר: כל גורם יחיד עושה יד אחת עם שאר הגורמים כדי למחוץ את האיש, לשבור אותו פיזית ונפשית ולהשאיר אותו חשוף למחלה. כן, אדמירל, מחלה." הוא חייך מול פניו של סטאר, אבל לא הייתה שום חדווה בחיוכו. "אם תדחס אנשים כמו דגים מלוחים בחבית, תגזול מהם את שרידי כוח ההתנגדות, תכלא אותם מתחת לסיפון למשך ימים רצופים, מה תקבל? בתנאים כאלה השחפת היא בלתי נמנעת." הוא משך בכתפיו. "נכון, עד כה בודדתי רק מספר קטן של מקרים, אבל אני יודע ששחפת ריאתית משתוללת בסיפון התחתון.

"כבר לפני חודשים ראיתי שהמשבר ממשמש ובא." הוא הרים את כתפיו בלאות.

"פעמים אחדות התרעתי בפני קצין הרפואה הראשי של הצי. כתבתי פעמיים לאדמירליות. הם היו מלאי הבנה - אבל זה הכול. מחסור באוניות, מחסור בכוח אדם...

"מאה הימים האחרונים הם שעשו את זה, המפקד - אחרי כל החודשים שקדמו להם. מאה ימים של גיהינום פשוטו כמשמעו, ואפילו לא יום אחד של חופשה על החוף. ביקרנו בנמל רק פעמיים - לצורך התחמשות: את כל הדלקים והאספקה קיבלנו מנושאות המטוסים בלב ים. וכל יום היה נצח של קור ורעב וסכנה וסבל. ריבונו של עולם," זעק ברוקס, "אנחנו לא מכונות!"

במרפקיו הרחיק את עצמו מהקיר וניגש אל סטאר, ידיו עדיין תחובות עמוק בכיסי מכנסיו.

"קשה לי לומר את זה בנוכחותו של הקפטן, אבל כל קצין על האונייה - חוץ מקפטן ולרי עצמו - יודע שהאנשים היו מתמרדים, כפי שאתה קורא לזה, כבר מזמן, לולא דבר אחד - קפטן ולרי. הנאמנות האישית המוחלטת של הצוות למפקדם, המסירות עד כדי הערצה עיוורת היא משהו שטרם ראיתי כמוהו, אדמירל סטאר."

טינדל וטרנר מלמלו את הסכמתם. ולרי עדיין ישב ללא תנועה.

"אבל אפילו לזה יש גבול. זה היה חייב לבוא. וכעת אתה מדבר על הענשתם של האנשים האלה, על שליחתם לכלא. אלוהים אדירים, אתה יכול באותה מידה לתלות אדם מפני שחלה בצרעת, או לשלוח אותו למאסר עם עבודת פרך כעונש על שפיתח אולקוס!" ברוקס טלטל את ראשו בייאוש. "הצוות שלנו חף מפשע בדיוק כמו האנשים האלה. הם פשוט לא יכלו למשול ברוחם. הם כבר לא מסוגלים להבחין בין טוב לרע. דעתם אינה צלולה. כל מה שהם רוצים זה לנוח, להירגע קצת, לזכות בכמה ימים מבורכים של שקט. הם יתנו הכול תמורת הדברים האלה ואינם מסוגלים לראות שום דבר מעבר לכך. אינך יכול להבין את זה, אדמירל סטאר? אינך יכול?"

במשך כשלושים שניות שררה בתאו של האדמירל דומייה, דומייה מלאה ומוחלטת. יללתה הרמה והדקה של הרוח וצליפת הברד נשמעו קולניים שלא כדרך הטבע. ואז קם סטאר על רגליו והושיט את ידיו אל הכפפות. ולרי הרים את ראשו בפעם הראשונה, וידע שברוקס נכשל.

"תדאג שיכינו את הסירה שלי, קפטן ולרי. מיד, בבקשה." סטאר נראה מרוחק, כמעט אטום. "סיימו את התדלוק, את ההצטיידות ואת החימוש בהקדם האפשרי. אדמירל טינדל, אני מאחל לך ולשייטת שלך מסע מוצלח. באשר לך, קומנדר ברוקס, נראה לי שירדתי לסוף דעתך - לפחות בכל מה שקשור אליך." שפתיו נפשקו בחיוך נטול שמחה, קפוא. "נראה בעליל שאתה מותש וזקוק בדחיפות לחופשה. המחליף שלך יגיע לאונייה עד חצות. אם תואיל לבוא איתי, קפטן..."

הוא פנה אל הפתח והספיק לפסוע רק שתי פסיעות כשקולו של ולרי עצר אותו על הסף כשרגלו האחת מורמת.

"רק רגע אחד, המפקד, בבקשה."

סטאר הסתובב אליו. קפטן ולרי לא ניסה כלל לקום. הוא ישב ללא תנועה, מחייך. בחיוכו שימשו בערבוביה דרך ארץ, הבנה ונחישות מוזרה. הוא גרם לסטאר תחושה מעורפלת של אי-נוחות.

"הרופא שלנו, קומנדר ברוקס," אמר ולרי בנוקשות, "הוא קצין יוצא מהכלל. הוא איש יקר, אדם שאין לו תחליף והיוליסס זקוקה לו מאוד. אני מעוניין שהוא ימשיך לשרת אצלנו." "החלטתי מה שהחלטתי, קפטן," הפטיר סטאר בזעף. "וזה סופי. אני מניח שאתה מודע לסמכויות שהעניקה לי האדמירליות לצורך החקירה הזו."

"בהחלט, המפקד." ולרי נראה נינוח, כאילו הדברים לא נגעו כלל ללבו. "עם זאת, אני חוזר ואומר שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לאבד אדם בשיעור קומתו של ברוקס."

המילים, נעימת הדיבור, היו מנומסים, מלאים יראת כבוד; אבל לא הייתה אפשרות לטעות במשמעותן. ברוקס צעד לפנים, פניו מפיקות מצוקה, אבל בטרם הספיק לפתוח את פיו התערב טרנר בשיחה בשקט, כמדבר לתומו.

"אני משער שלא הוזמנתי לפגישה הזאת בתור קישוט." הוא היטה את כיסאו על רגליו האחוריות ונעץ מבט חולמני בתקרת התא. "אז נראה לי שהגיעה שעתי לומר משהו. אני תומך ללא סייג בדבריו של ברוקס - בכל מילה ומילה."

בלי לזוז ממקומו ובשפתיים מלבינות, פנה סטאר אל טינדל. "ואתה, אדמירל?"

טינדל נשא אליו מבט משועשע, כל המתיחות והדאגה כאילו נעלמו מפניו ואינם. יותר מתמיד נראה עתה כמו האיכר ג'יילס ממחוזות המערב. הוא הרהר בבדיחות הדעת שהקריירה שלו מוטלת על כף המאזניים; מצחיק, חשב, כיצד יכולה הקריירה לאבד פתאום את חשיבותה. "כַּמפקד ספינת הדגל, דעתי נתונה אך ורק ליעילותה המרבית של השייטת. אכן יש אנשים שאין להם תחליף. קפטן ולרי טוען שברוקס אחד מהם. אני מסכים איתו."

"אני מבין, רבותיי, אני מבין," אמר סטאר בכבדות. שני כתמי צבע בערו מעל עצמות לחייו. "השיירה כבר הפליגה מהליפקס וידיי כבולות. אבל עשיתם טעות גדולה, רבותיי, טעות גדולה, כשהצמדתם אקדח לרקה של האדמירליות. יש לנו זיכרון טוב בווייטהול. אנחנו - אה - נדון באריכות בנושא עם שובכם. שיהיה לכם יום נעים, רבותיי, יום נעים."

אחוז צמרמורת מהצינה הפתאומית, ירד ברוקס בכבדות בסולם לסיפון העליון ופנה ללכת בכיוון החרטום, עבר ליד המטבח ונכנס אל חדר החולים. ג'ונסון, החובש הראשי, הציץ מהמרפאה.

"מה שלום החולים והסובלים שלנו, ג'ונסון?" שאל ברוקס. "מחזיקים מעמד כמו גברים?" ג'ונסון סקר בעגמומיות את שמונה המיטות ואת האנשים השוכבים בהן.

"סתם חבורה מחורבנת של מתחזים, המפקד. חצי מהם בכושר הרבה יותר טוב ממני.

תסתכל על המסיק ריילי ששוכב שם - זה עם האצבע השבורה וערימת החוברות של רידר'ס דייג'סט. הוא קורא את כל המאמרים הרפואיים, זה מה שהוא עושה, וצועק שניתן לו סולפה, פניצילין ואת כל התרופות האנטיביוטיות החדישות. הוא אפילו לא מסוגל לבטא את השמות של חצי מהן. בטוח שהוא הולך למות."

"זאת לא תהיה אבידה רצינית," מלמל הרופא. הוא נענע את ראשו. "מה קומנדר דודסון מוצא בו אני לא יודע... מה החדשות האחרונות מבית-החולים?"

כל ההבעה נעלמה מפניו של ג'ונסון.

"בדיוק עכשיו הם טלפנו, המפקד," אמר בנוקשות. "לפני חמש דקות. הימאי רלסטון מת בשעה שלוש."

ברוקס נענע את ראשו בקדרות. שליחתו של הבחור הרצוץ הזה לבית-החולים הייתה מלכתחילה רק מחווה של רצון טוב. למשך דקה בלבד הרגיש את עצמו עייף, מובס. "סוקרטס הזקן", כך הם קראו לו, ובימים האחרונים הוא התחיל להרגיש את גילו - וקצת מעבר לזה. אולי שנת לילה הגונה הייתה עוזרת, אבל הוא פקפק בכך. הוא נאנח.

"כל זה לא כל-כך מוצא חן בעיניי, ג'ונסון. מה אתה אומר?"

"שמונה-עשרה, המפקד. שמונה-עשרה בדיוק." קולו של ג'ונסון היה נמוך, מריר. "כרגע דיברתי עליו עם בֶּרגֶ'ס - זה ששוכב שם במיטה השנייה. הוא אומר שרלסטון בדיוק יצא מחדר האמבטיה, מגבת מוטלת על זרועו. המון חלף על פניו בריצה ואז התנפל עליו הקוף המגודל ההוא בצורת נחת מחורבן וניפץ לו את הגולגולת בקת של רובהו. הוא לא ידע מה פגע בו, המפקד, ולא ידע מדוע."

צל של חיוך עלה על שפתיו של ברוקס.

"זה מה שנקרא אצלם - אה - דברי הסתה, ג'ונסון," אמר ברכות.

"מצטער, המפקד. לא הייתי צריך... פשוט אני..."

"אין דבר, ג'ונסון. אני שאלתי אותך. לא יכולים למנוע מאנשים לחשוב. רק אל תחשוב בקול רם. זה... זה מערער את המשמעת של הצי... אני חושב שריילי ידידך קורא לך. כדאי שתביא לו מילון."

הוא פנה ועבר דרך וילונות המרפאה. ראש שחרחר - זה כל מה שיכול לראות מאחורי משענת הראש של כיסא רופא השיניים - פנה אליו. קצין הרפואה לוטננט ג'וני ניקולס נחפז לקפוץ על רגליו כשידו השמאלית אוחזת צרור כרטיסי חולים.

"הלו, המפקד. שב בבקשה."

ברוקס גיחך.

"יוצא מהכלל, לוטננט ניקולס, ממש מרנין לב לפגוש בימים אלו קצין זוטר היודע את מקומו. תודה לך, תודה רבה."

הוא עלה על הכיסא, שקע בתוכו בגניחה וכיוון את משענת הראש.

"סדר לי רק את משענת הרגליים, בחור... ככה. אה - תודה רבה." הוא התרווח בכיסא בנוחיות, עיניו עצומות, ראשו שמוט על המשענת, וגנח שוב. "אני זקן, ג'וני חביבי, עובר בטל עתיק יומין."

"שטויות, המפקד," מחה ניקולס נמרצות. "זו סתם חולשה קלה. ועכשיו, אם תרשה לי לרשום לך את השיקוי המתאים..."

הוא ניגש לארון, שלה מתוכו שתי כוסות לשטיפת פה ובקבוק מצולע ירוק כהה שתווית "רעל" מודבקת עליו. הוא מילא את הכוסות והושיט אחת לברוקס. "המלצתי האישית, קומנדר. לבריאות, המפקד!"

ברוקס התבונן במשקה הענברי ואחר נשא את עיניו אל ניקולס.

"שיטות של עובדי אלילים לימדו אתכם באוניברסיטאות הסקוטיות, בחור... אנשים מופלאים, חלק מעובדי האלילים האלה. מה זה הפעם, ג'וני?"

"חומר ממדרגה ראשונה," ניקולס חייך. "מתוצרת האי קוֹל."

הרופא הוותיק נעץ בו מבט חשדני.

"לא ידעתי שיש שם מזקקות."

"באמת אין. אמרתי רק שזה מיוצר בקול... איך הלך שם למעלה, המפקד?"

"איום ונורא. הוד מעלתו איים לתלות את כולנו מראש התורן. בייחוד עוררתי אני את מורת רוחו - אמר שצריך להעיף אותי מהאונייה בבעיטה, תיכף ומיד. הוא התכוון לכך בכל הרצינות."

"אותך!" עיניו החומות של ניקולס, השקועות עתה עמוק בחוריהן ועפעפיהן אדומים מחוסר שינה נפערו לרווחה. "אתה כמובן צוחק עליי, המפקד."

"אני לא צוחק. אבל זה בסדר - אני לא הולך לשום מקום. ג'יילס הזקן, הקפטן וטרנר - האידיוטים המשוגעים האלה - אמרו לסטאר, במילים ברורות פחות או יותר, שאם אני אלך מוטב שיתחיל לחפש לו גם אדמירל, קפטן וקומנדר אחרים. הם לא היו צריכים לעשות את זה, כמובן, אבל וינסנט ידידנו הזדעזע עד עמקי נשמתו. הוא הסתלק בחרי אף ומלמל איומים מוסווים... בעצם לא כל-כך מוסווים, אם חושבים על זה."

"טיפש מחורבן," אמר ניקולס ברגש.

"לגמרי לא טיפש, ג'וני. לאמיתו של דבר, הוא ברנש מבריק למדי. אדם לא נעשה סתם כך קצין המבצעים הראשי של הצי. הוא אסטרטג וטקטיקן מעולה, כך אמר לי ג'יילס, ולא האדם הרע שאנו נוטים לעשות ממנו; במידה מסוימת אנחנו לא יכולים להאשים את וינסנט ידידנו על שהוא שוב שולח אותנו. הברנש צריך להתמודד עם בעיה שאין לה פתרון. המשאבים העומדים לרשותו מוגבלים ויש דרישה עצומה לאוניות ולאנשים בכל זירות הלחימה. הוא לא מסוגל לספק אפילו חצי מהדרישות שהוא מקבל; רוב הזמן הוא פועל כמעט באפס אמצעים. אבל הוא עדיין טיפוס לא אנושי ומנוכר, שלא מבין דבר וחצי דבר בבני-אדם."

"והתוצאה הסופית של כל זה?"

"מורמנסק, פעם נוספת. מפליגים מחר בשעה 06:00."

"מה, עוד פעם! עם חבורת הזומבים המהלכים האלה?" ניכר בניקולס שהוא אינו מאמין למשמע אוזניו. "שמע, הם לא יכולים לעשות לנו את זה, המפקד! הם - הם פשוט לא יכולים!"

"ואף-על-פי-כן הם עושים את זה, נערי. היוליסס חייבת - אה - לכפר על חטאיה." ברוקס פקח את עיניו. "עצם המחשבה על כך מחליאה אותי. נשאר לך עוד קצת מהרעל הזה, חביבי..."

ניקולס תחב את הבקבוק המרוקן חזרה לארון וזקף אגודל זועם לעבר אוניית מערכה כבדה שנראתה בבירור מבעד לאשנב, מתנדנדת על עוגנה במרחק של כ-800 יארד מהם.

"מדוע תמיד אנחנו, המפקד? תמיד שולחים אותנו. מדוע לא שולחים לפעמים את הקסרקטין הצף המיותר הזה? מסתובב לו סביב העוגן הענקי המחורבן שלו, חודש אחר חודש..."

"זה בדיוק העניין," שיסע ברוקס את דבריו בפנים רציניות. "לדברי קצין הניווט שלנו, משקלם העצום של כל פחיות החלב המרוכז וקופסאות הסרדינים במיץ עגבניות שהצטברו על קרקעית האוקיינוס בשנים-עשר החודשים האחרונים אינו מאפשר להם כלל להרים את העוגן."

דומה היה שניקולס אינו שומע את דבריו.

"שבוע אחר שבוע, חודשים על גבי חודשים, הם שולחים את היוליסס. את נושאות המטוסים מחליפים, למשחתות הליווי נותנים חופשה - רק לא ליוליסס. שום הפוגה אין לנו. לעולם לא, אפילו לא פעם אחת. אבל הדיוק אוף קמברלנד - כל מה שהיא מסוגלת לעשות זה לשלוח הנה את הנחתים הבריונים האלה כדי לעשות טבח באנשים חולים, אנשים פגועים, אנשים שעשו בשבוע אחד יותר מ..."

"לאט לך, בחורי, לאט לך," גער בו הקומנדר. "על שלושה הרוגים וחבורה של גיבורים פצועים ששוכבים שם בחוץ אי-אפשר לומר שזה טבח. הנחתים רק מילאו את תפקידם. ובאשר לקמברלנד - נו, טוב, חייבים להודות בעובדות. אנחנו האונייה היחידה בצי הוד מלכותו שמצוידת לפיקוד על נושאות מטוסים."

ניקולס רוקן את כוסו וסקר את הקצין הבכיר בדכדוך.

"לפעמים, המפקד, אני ממש אוהב את הגרמנים."

"אתה וג'ונסון צריכים להיפגש מתישהו," יעץ לו ברוקס. "סטאר ידידנו היה כובל את שניכם בנחושתיים בעוון זריעת בהלה... הלו, הלו!" הוא הזדקף בכיסאו וגחן לפנים. "תסתכל על הדיוק הזקנה, ג'וני! מטרים של כבסים עולים מגשר הפיקוד וימאים רצים - ממש רצים - אל החרטום. סימני פעילות שאין לטעות בהם. באלוהים, זו הפתעה יוצאת מגדר הרגיל. מה אתה מבין מזה, בחור?"

"בטח שמעו שהם יוצאים לחופשה," רטן ניקולס. "שום דבר אחר לא היה גורם לחבר'ה האלה לזוז במהירות כזאת. ומי אנחנו שעינינו תהיה צרה בתגמול הצודק שהם קיבלו על מאמציהם? אחרי תקופה כה ארוכה, כה מפרכת, כה מסוכנת של שירות בים הצפוני..."

תרועתה הצורמנית הראשונה של חצוצרה בלעה את סופו של המשפט. אינסטינקטיבית הפנו שניהם את עיניהם אל הרמקול המקרקר והמזמזם ואחר הביטו זה בזה בתדהמה מוחלטת, מזועזעת. ואז זינקו שניהם על רגליהם, מתוחים, ממתינים: הדחיפות עוצרת הנשימה של תרועת חצוצרה המזעיקה לעמדות הקרב לעולם אינה פגה.

"אוי, אלוהים, לא!" נאנק ברוקס. "אוי, לא! רק לא זה! לא שוב! לא בסקאפָּה פלוֹ!"

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

הסיירת יוליסס - אליסטר מקלין
HMS Ulysses - Alistair MacLean