Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוגוסט 2007       חזור

היונה שעל הגג - מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון
מאת: פרנץ קפקא
Brief an den Vater,Nachgelassene Schriften und Fragmente - Franz Kafka

ההוצאה:

עם עובד

קובץ זה של כתבי קפקא משנות חייו האחרונות, מציע לקורא תרגום חדש של מכתבו המפורסם של הסופר אל אביו ומבחר של רשימות ופרגמנטים ספרותיים מן העיזבון, רובם בתרגום ראשון לעברית.

מכתב אל האב" שהוא מן הטקסטים היותר חושפניים, היותר משמעותיים ושלמים של הכתיבה האישית והפרטית של קפקא, קשור עם הפרגמנטים שנבחרו להיכלל בקובץ בזיקות מעניינות רבות, שעל טיבן עומדת המתרגמת אילנה המרמן במסה אישית ומקורית המצורפת לספר זה.

"כתיבתי נסבה עליך, הרי רק תיניתי בה את צרותי שלא יכולתי לתנות בחיקך. זו היתה פרידה ממך, שבכוונה הוארכה עוד ועוד..."
     פרנץ קפקא, "מכתב אל האב"

היונה שעל הגג - מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון
שתפו אותי

בחינתן של זיקות אלה פותחת פתח נפלא להציץ דרכו אל עולמו ואמנותו של הסופר, להתוודע אל דמות דיוקנו של קפקא, האדם והסופר.

גם המכתב וגם הטקסטים הספרותיים מכילים את המוטיבים המרכזיים העומדים בלב יצירתו של קפקא. קריאתם בסמיכות זה לזה עשויה להמחיש שמץ מתחושת החופש שהעניקה לסופר מלאכת הכתיבה במאבק שנאבק כל ימיו להיחלץ מן הכלא האמיתי או הבדוי שהיה לו הקשר עם אביו.

פרנץ קפקא, הסופר היהודי הצ'כי, נולד בשנת 1883 בפראג והתגורר בה מרבית שנותיו. הוא עבד כפקיד בחברה לביטוח מפני תאונות-עבודה, ואת זמנו הפנוי השתדל להקדיש לכתיבה הספרותית, שבה ראה את תכלית חייו. רק מקצת יצירותיו פורסמו בימיו. רובן – בהם הרומנים הגדולים "המשפט", "הטירה" ו"הנעדר", שמלאכת כתיבתם לא נשלמה – פורסמו לאחר מותו בידי ידידו הקרוב מכס ברוד. יצירות נוספות: "גזר הדין וסיפורים אחרים", "מחברות האוקטבו", "מכתבים אל פליצה" ו"רופא כפרי". פרנץ קפקא מת משחפת בשנת 1924.

היונה שעל הגג מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון מאת: פרנץ קפקא בהוצאת עם עובד, תרגמה מגרמנית והוסיפה אחרית דבר: אילנה המרמן, עיצוב עטיפה: דורית שרפשטיין, כריכה קשה, 224 עמודים.

קטע מתוך מכתבו של פרנץ קפקא אל אביו
על כל פנים היינו כה שונים זה מזה, ובשוני הזה כה מסוכנים זה לזה, שאילו רצה מישהו לחַשב מראש איך אני, הילד המתפתח לאט, ואתה, האיש הבוגר, נתייחס זה אל זה, יכול היה לשער שאתה פשוט תרמוס אותי עד שלא יישאר ממני כלום. אך לא כך היה, מה שחי אינו ניתן לחישוב, אבל אולי קרה דבר גרוע מזה.

עם זאת, אני מבקש ממך שוב ושוב לא לשכוח שבשום אופן איני תולה בך איזו אשמה, אף לא קלה שבקלות. הִשפעת עלי כמו שהיה עליך להשפיע, ואינך מתבקש אלא לחדול לראות רשעות מיוחדת מצדי בכך שהובסתי ונכנעתי להשפעה הזאת.

הייתי ילד מפוחד וחששן, ובכל זאת אין ספק שהייתי גם עקשן, כדרכם של ילדים, גם אין ספק שאמא פינקה אותי, אבל איני יכול להעלות בדעתי שהייתי סורר במיוחד, איני יכול להעלות בדעתי שלא היה אפשר להשיג ממני כל דבר במילת חיבה, באחיזה שקטה בידי, במבט שוחר טוב.

ואתה אמנם, בעצם, איש טוב ורך דווקא (הדברים שלהלן לא יסתרו זאת, הרי איני מדבר אלא על הדמות שהטבעת בה את רושמך על הילד), אבל לא כל ילד יש לו כוח ההתמדה והאומץ לחפש ולחפש עד שהוא מגיע אל הטוב. אתה אינך יכול לנהוג בְּילד אלא על פי טבעך שלך עצמך, בכוח, ברעש ובזעם, ובמקרה הזה גם נראָה לך, נוסף לכל, שראוי מאוד ככה, כי רצית לחנך אותי להיות נער חסון ואמיץ.

את שיטות החינוך שלך בשנותי הראשונות איני יכול כמובן לתאר כיום במישרין, אבל אני יכול לדמות לי אותן פחות או יותר באמצעות גזֵרה שווה מן השנים המאוחרות יותר ועל פי מנהגך עם פליקס . ועל זה יש להוסיף פה לחומרה את העובדה שבעת ההיא היית צעיר יותר ולכן גם רענן, פראי, ספונטאני, וגם נמהר אף יותר מאשר היום, ושמלבד זה היית מרותק כל כולך אל בית העסק ובקושי יכולת להיראות לפני פעם אחת ביום, מה שהעמיק שבעתיים את הרושם שעשית עלי, שמעולם לא התרדד והיה להרגל .

באופן ישיר אני זוכר רק מקרה אחד מן השנים הראשונות. אולי גם אתה זוכר אותו. לילה אחד ייבבתי בלי הרף וביקשתי מים, ודאי לא מתוך צמא כי אם קצת כדי להרגיז וקצת כדי לשעשע את עצמי. אחרי שכמה אִיומים חריפים לא הועילו, הוצאת אותי מהמיטה ונשאת אותי אל הפַבלָצֶ'ה והשארת אותי שם שעה קלה, עומד לבדי בכותונת מאחורי הדלת הסגורה. איני מתכוון לומר שזה היה מעשה לא נכון, אולי באמת לא היתה אז דרך אחרת להבטיח את מנוחת הלילה, אבל אני רוצה להציג בזה את אופי שיטות החינוך שלך ואת פעולתן עלי. קרוב לוודאי שאמנם הייתי ממושמע אז אחר כך, אבל בתוכי פנימה נגרם לי נזק.

מעולם לא עלה בידי, בשל טבעי, לקַשר נכונה בין התחינה חסרת הטעם שלי למים, שהיתה בעיני מובנת מאליה, ובין האימה הנוראה של היותי נישא החוצה אל הפבלצ'ה. עברו שנים ואני עוד סבלתי מן המחשבה המענה שהאיש הענקי, אבי, הסמכות העליונה, היה יכול לבוא כמעט בלי סיבה ולשאת אותי בלילה אל הפבלצ'ה, כלומר, עד כדי כך הייתי אפס בעיניו.

זו היתה אז רק התחלה קטנה, אבל ההרגשה הזאת של אפסיות שאוחזת אותי לעתים קרובות (אכן, מבחינה אחרת זו גם הרגשה אצילה ופורייה דווקא) נובעת במידה רבה מן ההשפעה שלך. הייתי זקוק שיעודדו אותי קצת, שיאירו לי פנים קצת, שישאירו לי את הדרך פתוחה קצת, בִּמְקום זה חסמת לי אותה, אמנם מתוך כוונה טובה, שמוטב שאפנה לדרך אחרת. אבל הדבר הזה לא היה לפי יכולתי.

היית מעודד אותי, למשל, כשהצדעתי וצעדתי כראוי, ואולם אני לא נועדתי להיות חייל, והיית מעודד אותי כשהצלחתי לאכול כהלכה ואפילו לשתות בירה עם האכילה, או כשהצלחתי לחזור על שירים שלא הבנתי, או לדקלם אחריך את הביטויים החביבים עליך, אך שום דבר מכל אלה לא היה קשור לעתידי.

ואופייני הדבר שאפילו היום, בעצם, אתה מעודד אותי בעניין כלשהו רק אם לך עצמך נשקפת איזו סכנה, אם העניין נוגע לדימוי העצמי שלך שאני פוגע בו (למשל, על ידי התוכנית שלי להתחתן), או שנפגע דרכי (למשל, כשפֶּפָּה מגדף אותי). או אז אתה מעודד אותי, מזכיר לי את ערכי, מציין באוזני את השידוכים שהייתי ראוי להם ומגנה בתוקף את פפה. ואולם, מלבד זה שבגילי כיום אני כמעט אטום לדברי עידוד, הרי בין כך ובין כך אין בהם כדי לעזור לי אם הם נאמרים רק כשלא אני הוא העיקר.

בעת ההיא, ובעת ההיא מכל הבחינות, הייתי זקוק דווקא לעידוד. הלא עצם הגופניוּת שלך הכריעה אותי. אני זוכר, למשל, איך לעתים קרובות היינו מתפשטים יחד בתא מלתחה אחד. אני רזה, חלש, דק, אתה חזק, גדול, רחב. כבר בתוך התא נראיתי לי עלוב ומסכן, ולא רק לפניך, אלא לפני העולם כולו, כי אתה הייתי לגבַּי אמת המידה לכל דבר. אבל אחר כך, כשיצאנו מהתא החוצה אל עיני האנשים, ידי בידך, שלד עצמות זעיר שכמוני, חסר ביטחון, יחף על הקרשים, מְפחד מהמים, חסר יכולת לחקות את תנועות השחייה שלך שלא חדלת להדגים לי שוב ושוב, ואמנם התכוונת לטוב, אבל גרמת לי בושה עמוקה - או אז הייתי מיואש מאוד וכל הניסיונות הרעים שהתנסיתי בהם בכל התחומים התמזגו ברגעים כאלה בהתאמה מושלמת.

הכי נוח היה לי כשלפעמים התפשטת אתה ראשון ויכולתי להישאר לבדי בתא ולדחות את חרפת ההופעה בפומבי עד שלבסוף היית בא לבדוק מה קרה ומגרש אותי מהתא. הכרתי לך טובה על כך שלא הראית שאתה חש במצוקתי, וגם הייתי גאה בגופו של אבי. הבדל דומה, דרך אגב, קיים בינינו עד היום.

שלושה פרגמנטים מעיזבונו של פרנץ קפקא

הבאר העמוקה
הבאר העמוקה. שנים נדרשות לדלי כדי לעלות, ובו ברגע הוא צונח, מהר כל כך, שלא היית מספיק להתכופף; עדיין נדמה לך שאתה מחזיק אותו בידיך וכבר אתה שומע את החבטה במעמקים, אפילו אותה אינך שומע.

אהבתי נערה
אהבתי נערה, וגם היא אהבה אותי, אבל נאלצתי לעזוב אותה.

למה?

איני יודע. דומה היה כאילו היא מוקפת מעגל של חמושים שמכוונים את חניתותיהם כלפי חוץ. בכל פעם שהתקרבתי, נתקלתי בחודי החניתות, נפצעתי ונאלצתי לסגת. סבלתי מאוד.

הנערה לא היתה אשמה בזה?

נדמה לי שלא, בעצם, אני יודע שלא. ההשוואה הקודמת לא היתה שלמה, גם אני הייתי מוקף חמושים, שכיוונו את חניתותיהם כלפי פנים, כלומר אלי. כשנדחקתי לגשת אל הנערה נלכדתי תחילה בין החניתות של החמושים שלי וכבר פה לא הצלחתי להתקדם. אולי אפילו לא הגעתי כלל אל החמושים של הנערה, ואם אמנם הגעתי, כי אז כבר שתתי דם מן החניתות שלי והייתי מחוסר הכרה. האם נשארה הנערה לבדה?

לא, אחֵר הצליח להידחק ולגשת אליה, בקלות ובלי מכשול, ואני, תשוש ממאמצי, צפיתי בהם בשוויון נפש, כאילו הייתי האוויר שהם הגישו דרכו את פניהם זה לזה לנשיקה הראשונה.

לפני הכניסה אל הבית
לפני הכניסה אל הבית עומדים שני גברים, הם לבושים ברישול גמור, כמדומה, רוב בגדיהם בלוֹאים, מלוכלכים, קרועים, שוליהם פרומים, ואולם פריטים אחדים בכל זאת שמורים יפה, האחד יש לו צווארון גבוה חדש ועניבת משי, ולחברו מכנסי כותנה צהובים נאים, רחבים למעלה והולכים וצרים כלפי מטה, וחפותים בעדינות על מגפיו.

הם משוחחים זה עם זה וחוסמים את הפתח. איש אחד בא, כנראה כומר כפרי בשנות העמידה, גבוה, מוצק, עב צוואר, והוא מתנדנד זקוף הֵנה והֵנה על רגליו הנוקשות. האיש מבקש להיכנס, עניין דחוף הוא העניין שלשמו בא. אבל השניים שומרים על הכניסה, אחד מהם מוציא ממכנסיו שעון תלוי על שרשרת זהב ארוכה - דומה ששרשרות אחדות הן, שחוברו זו לזו - השעה עדיין אינה תשע, ולפני עשר אסור להכניס איש. דעתו של הכומר אינה נוחה מזה כלל אבל שני הגברים כבר שבו אל שיחתם.

הכומר מסתכל בהם רגעים מספר; מבין הוא כמדומה שלא יֵצא לו דבר אם יוסיף לבקש, ואף פונה ללכת הלאה ועושה כמה צעדים, והנה צץ לו רעיון בראש והוא שב על עקבותיו. בעצם, האם יודעים האדונים אל מי הוא מבקש ללכת? אל אחותו רֶבֶּקה צוּפָל, גברת קשישה שגרה עם המשרתת שלה בקומה השנייה. אכן, הם לא ידעו זאת, השומרים, ועכשיו אין להם עוד שום התנגדות שהכומר ייכנס, הם אף קדים לו מעין קידה רשמית כשהוא עובר ביניהם. כשהכומר נמצא במסדרון אין הוא יכול שלא לחייך: כמה קל היה להערים על השניים.

הוא מעיף בחטף עוד מבט אחד לאחור ורואה להפתעתו שהשומרים מסתלקים להם שלובי זרוע. האומנם רק בגללו עמדו שם? ככל שהכומר תופש את פני הדברים, אין זה מן הנמנע. הוא סב כולו לאחור, ברחוב יש עכשיו קצת יותר חיים מקודם, לא פעם מציץ מי מן העוברים ושבים אל תוך המסדרון ושתי כנפות דלת הבית פתוחות לרווחה, עד כדי התגרוּת ממש, כך נדמה לו לכומר, יש איזו מתיחות באופן שבו הדלת פתוחה, כאילו היא אוספת תנופה כדי להיטרק ולהיסגר בזעם לעולם ועד.

ואז הוא שומע שקוראים בשמו. "ארנולד," קורא קול דרך חדר המדרגות, קול דק, מאומץ יתר על המידה, ועוד רגע ואצבע מקישה קלות על גבו. אישה קשישה עומדת שם שחוחה, עטופה כולה באריג ירוק כהה שאריגתו מרוּוחת, והיא מסתכלת בו לא בעיניה, כלל וכלל לא, כי אם בשן צרה ארוכה שקבועה לה אחת ויחידה בשממת פיה.

היונה החיה על הגג, אחרית דבר | אילנה המרמן
יש משהו חיצוני משותף בין שני סוגי הכתבים הכלולים בקובץ זה - בין המסמך התיעודי, האישי, המכתב אל האב, ובין הרשימות, הסיפורים והפרגמנטים הספרותיים מן העיזבון: גם זה וגם אלה לא הגיעו בימי חייו של הכותב לידי נמען כלשהו. ואולי, למען האמת, גם לא היה להם נמען כל עיקר. "מכתב אל אבא", ככל הידוע, לא נמסר מעולם לאב, הרמן קפקא, ואילו הטקסטים האחרים, שהם פרגמנטים או כתבים שהעבודה עליהם לא הושלמה, אותם בוודאי לא הועיד המחבר לשום אדם. ובכל זאת, הן למכתב והן להם היה לבסוף גורל אחד: כמוהם כרוב כתביו של פרנץ קפקא הם נמסרו אחרי מותו לרשות הרבים, הודפסו בספרים שלא על דעתו ואף בניגוד גמור לה. שהרי בפתק אל ידידו מכס ברוד, שנמצא בין ניירותיו, ביקש הסופר, כידוע, לשרוף את כל מה שנכתב בידו מלבד הכתבים המעטים שהתפרסמו בספרים בימי חייו*.

בקשתו לא התמלאה, וזה עשרות שנים מציעות מהדורות כל כתביו של קפקא לקהל הקוראים את כל מה שכתב ושנמצא בעיזבונו: לא רק את הרומנים ואת הסיפורים אלא גם את המכתבים הפרטיים ורשימות היומנים וטקסטים וקטעים מסוגים שונים שנכתבו בְּמחברות ועל דפים יחידים ובלי ספק נועדו להיגנז. צורתם של הכרכים אחידה, כמקובל במהדורות "כל כתבי...", וכך נוצר הרושם החזותי שכל מה שכלול בהם יצירתו הספרותית של הסופר היא. והלא אם לגבי רבים מהטקסטים הקטועים והמקוטעים ברור שהם כמין פיסות מן היצירה הספרותית, שכמו נשרו אל הנייר בדרך הייסורים של מלאכת הכתיבה של קפקא, נרשמו בחיפזון, לא הושלמו ולא עובדו ומשום כך לא נועדו להתפרסם, הרי המכתבים רובם מסמכים פרטיים מובהקים, רבים מהם אינטימיים ממש, וניכר בהם, בתוכנם ובצורתם כאחד, ששום כוונה ספרותית לא ליוותה כאן את מעשה הכתיבה.

איני מהססת לכתוב זאת אף שאני יודעת שהשיח התיאורטי המודרני קעקע מחיצות וטשטש גבולות בין טקסטים ספרותיים לטקסטים שאינם ספרותיים, בין טקסטים בדיוניים לטקסטים שאינם בדיוניים - עצם השימוש המרובה במונח "טקסט" וההימנעות מן המילה יצירה הם מהסימנים המכריזים על כך עד כדי טרחנות לפעמים. אבל איני רוצה כלל לדון כאן בסוגיה הסבוכה הזאת של הגדרת טקסטים כי אם להעיד עדות אישית, שחרף כל התיאוריות, כשתרגמתי לעברית מבחר גדול ממכתביו של קפקא אל ארוסתו פליצֶה, נצבט בי הלב לפעמים על הרשות שניתנה לי עצמי ולכל אחד להציץ כך אל סבך חייו הפרטיים של אדם שלא חפץ בזה.

ועם זאת, מקרהו של קפקא הוא מקרה מובהק כל כך של מזיגה בין הכתיבה הספרותית - תהיה הגדרתה מה שתהיה - ובין הכתיבה הפרטית האישית, שאני מכירה טובה, כמוני כקוראים מושבעים אחרים של הסופר, על האפשרות שיש לנו (בזכות מכס ברוד, האיש שהיה ידידו הקרוב מכולם) לקרוא כמעט כל שורה שכתב. יתר על כן, אני מציעה כאן לקוראי העברית קובץ המביא יחד מכתב פרטי, המכתב אל האב, עם מבחר מתוך פרגמנטים ספרותיים מהעיזבון שנכתבו בסמיכות זמנים אל אותו מכתב. ולא מפני שאני סבורה - כמו שיש הגורסים - שהמכתב הזה הוא מעצם מהותו טקסט בדיוני-ספרותי.

אדרבה, לי עצמי, ככל שהבנתי מגעת, אין ספק שהכותב כתב את עשרות הדפים האלה בראש וראשונה כעניין אישי פרטי, חשבון ואף התחשבנות עם אביו, וגם עם עצמו. עדות לזה, בין השאר, היא העובדה שבמכתביו אל יסֶנסקה מילֶנה, בתחילת ידידותם, הוא מציע לתת לה את המכתב, אף על פי שהוא "גרוע ובלתי נחוץ", כדי שתוכל להתוודע באמצעותו אל עברו. הרצון שלי להביא את "מכתב אל אבא" בקובץ אחד עם מבחר מתוך הפרגמנטים נולד מהרושם - רושם של קוראת, לא של חוקרת - שהצירוף הזה מאפשר התוודעות עמוקה, אנושית וספרותית כאחת, אל דמות דיוקנו של פרנץ קפקא, האדם והסופר.

"מכתב אל אבא", שהוא מן הכתבים היותר חושפניים, משמעותיים ושלמים של הכתיבה האישית, הפרטית של קפקא, קשור עם הפרגמנטים שנבחרו להיכלל בקובץ בזיקות מעניינות רבות הן של תוכן והן של צורה, והזיקות האלה פותחות פתח נפלא להציץ דרכו אל עולמו ואמנותו של הסופר.

אולי אתחיל בעניין צורני דווקא, שהוא, כמובן, גם עניין של תוכן ומהות, ואף מהות שבלב לבם של הדברים. קפקא מסיים את מכתבו אל אביו בהיפוך מפתיע: הוא מניח לטענותיו וטרוניותיו שלו עצמו ונותן כביכול לאביו לענות להן במישרין ולהפריכן. המענה מובא בין מירכאות ובגוף שני, ובחריפות וכוח שכנוע שמשכיחים לרגע את טיבו הבדיוני של הקטע הזה ומעוררים את הרושם שבאמת האב הוא שדובר כאן.

אבל אז מתחולל היפוך נוסף והכותב שב ומערער את תוקפו של הכתוב. שהנה הוא מזכיר בדווקאיות מפתיעה אף היא, שכל הטיעון שהושם בפי האב נגדו, נגד הבן, לא זו בלבד שגם אותו, כמוהו כטיעונים הקודמים, אפשר להפנות במידת מה נגד האב, יתרה מזו: הוא הרי כלל לא בא מהאב כי אם ממנו עצמו, מהבן, כלומר בדוי הוא. ואף על פי כן, למרות הבלטת הפיקטיביות של הדברים והסייג שמוּחל כך על תוקפם, צץ לסיום עוד "אבל" אחד שמייחס לטיעון שבהם חשיבות גדולה ואף מכרעת. שכן התיקון שהם מציעים, כך נכתב במשפט החזק החותם את המכתב, "בכל זאת מושג על ידו דבר מה שמתקרב אל האמת במידה כזאת, שיש בו כדי להרגיע מעט את שנינו ולהקל עלינו לחיות ולמות."

"אבל" זה ו"בכל זאת" זה, ומילים וביטויים אחרים מסוגם הבאים לסייג ולתקן, לבטל ולכונן מחדש ושוב לסייג או לבטל וחוזר חלילה, כל המכתב מלא אותן ואת המשמעות העמוקה שהן מבטאות בעולמו של קפקא ובכתיבתו. וכאן אין כנראה מקום להבדיל לא בין צורה לתוכן ולא בין עולמו האישי לעולמו הספרותי - בלב שניהם עומדת אי-ודאות, אי-ודאות גדולה כל כך שאולי אפשר לומר עליה שהיא נהיית לסוג של ודאות.

הנה דוגמה לזה, משעשעת דווקא, מתוך אחד הפרגמנטים שבקובץ, המספר את סיפורו של "השחיין הגדול": "קרואים נכבדים!" פונה האיש ואומר אל הקהל שבא לכבדו על זכייתו בשיא עולמי בשחייה, "אכן, אין להכחיש שאני מחזיק בשיא עולמי, אבל אם תשאלו אותי איך השגתי אותו, לא אוכל להשיב לכם תשובה מניחה את הדעת. כי בעצם איני יודע לשחות כלל. תמיד רציתי ללמוד זאת, אבל לא נמצאה לי ההזדמנות לזה. אז איך קרה שארץ מולדתי שלחה אותי לאולימפיאדה? ואמנם, זו בדיוק השאלה שמטרידה אותי. קודם כל עלי לקבוע ולומר שאיני נמצא פה בארץ מולדתי, ואף על פי שאני מתאמץ מאוד איני מבין מילה אחת ממה שנאמר פה. הדעת נותנת אפוא, לכאורה, שנפלה איזו טעות, אבל לא נפלה כל טעות, אני מחזיק בשיא, נסעתי אל ארץ מולדתי, השם שאתם מכנים אותי בו הוא שמי, עד כאן הכל נכון, אבל מכאן ואילך שום דבר אינו נכון עוד, אינני בארץ מולדתי, איני מכיר אתכם ואיני מבין את שפתכם.

ואולם, הנה עוד משהו שאיכשהו, גם אם לא במדויק, סותר את האפשרות שנפלה כאן טעות: איני מוטרד במיוחד מזה שאיני מבין אתכם, ודומה שגם אתם אינכם מוטרדים במיוחד מזה שאינכם מבינים אותי." בהמשך דבריו מספר השחיין (שאינו יודע לשחות) לשומעיו, שמנאומו של האדון הנכבד שדיבר לפניו הוא בכל זאת הבין דבר אחד, שהאיש היה עצוב עד כדי ייאוש, והוודאות הזאת, הידיעה הזאת לא זו בלבד שהיא מספיקה לו, היא אף למעלה מכוחו. כך הדברים שוב מתהפכים פעמיים: שום דבר אינו ברור ואינו ודאי, אבל העצבות ברורה וּוַדאית, ומכל מקום ידיעת קיומה די בה לכונן ודאות כלשהי, אבל הידיעה האחת הזאת היא למעלה מכוחו של הדובר, ועתה אין לדעת מה עלולה לחולל דלות כוחו, איזה היסוס, איזה ספק חדש היא תביא למציאות השברירית והמפוקפקת שנבנתה בפרגמנט עד כאן. אין לדעת זאת מפני שהיא נקטעת עמו, נקטעת בבדל של פסוק שנפתח גם הוא ב"אבל" ועתיד היה מן הסתם לכונן אותה שוב: " אבל הבה נשוב אל השיא העולמי שלי" - ואולי לחזור ולערער אותה, וחוזר חלילה.

דלות כוח זו של הדובר בפרגמנט הספרותי, אי יכולתו לעמוד מול הידיעה הברורה האחת שיש לו - ולא במקרה היא נוגעת בעצבות ובייאוש דווקא - גם היא, יחד עם הסייגים והתיקונים ותיקוני התיקונים, מקרבת אותו אל כותב ה"מכתב אל אבא". שם החולשה, ואף אין-אונים עד כדי התבטלות ואפסות ממש הם המוטיב המרכזי ואינם בדיוֹן: כך רואה הכותב את עצמו מול אביו - אדם חלש ומובס בכל פרקי חייו, החל בשנות ילדותו המוקדמות, התבגרותו והמסלול המקצועי שבחר ללכת בו, תוכניותיו לשאת אישה ולהקים משפחה, שנכשלו כולן, וכלה בכתיבה, שאף היא היתה בעיניו כישלון. את כל חייו ראה כמאבק - וכתבוסה, כמו שהוא רושם קצרות ביומנו בדצמבר 1921, פחות משלוש שנים לפני מותו: "לאחרונה המחשבה, שכשהייתי ילד קטן הובסתי בידי אבי ורק מתוך שאפתנות איני יכול להסתלק מזירת המאבק כל השנים מאז ועד היום, אף על פי שאני מובס שוב ושוב."

"איך האנשים נושאים את אויבם הם, יהיה חסר אונים ככל שיהיה, תמיד בתוכם", כתוב באחד הפרגמנטים שבקובץ. וכאן האויב הוא החסר-אונים דווקא, שלא כבמכתב, שבו האב, לכאורה, כולו מלא און וחוסן, גופני ונפשי כאחד. אבל העניין המכריע הוא שהאויב שוכן תמיד בפנים, וכמוהו זירת המאבק, אף היא נמצאת בפנים, ועל כן כמעט אין חשיבות לכך מי החזק ומי החלש. כי לא זו בלבד שהנתון הזה משתנה, תבוסת האחד אף אינה בהכרח ניצחון, ועל כל פנים לא של מי שהקרב הזה ניטש בתוכו ועושה בו שמות, כלל וכלל לא. ואכן, אצל קפקא שני הצדדים הנאבקים ישות אחת הם, אין הם יכולים להיפרד זה מזה ולא להרפות זה מזה ולא לחדול מן המאבק. כך בעולם הבדיוני הספרותי, וכך גם בעולם האישי הפרטי - שהרי אין צורך להיות פסיכולוג מומחה כדי להיווכח עד כמה דמותו של האב-האויב שבמכתב מלוכדת לבלי הפרד עם דמותו של הבן; עד כמה היא נמצאת בתוך תוכו, ספק אמיתית ספק בדויה, ספק משתלטת עליו ספק נשלטת על ידו (כן, גם כך - הלא הכותב מעצב אותה כראות עיניו, ברודנות רטורית שתקיפותה ועוצמתה אינן נופלות מאלה של הרודנות שהוא מייחס לו); ועד כמה המאבק בין השניים, המתחולל בתוכו, נהיה לַבּן צורת הקיום האפשרית היחידה - הוא שמכונן את הקיום והוא שמחריב אותו, מכונן ומחריב, מחריב ומכונן בעת ובעונה אחת.*

דבר פשוט - שכל קורא בוודאי יעשה בעצמו - הוא להוסיף ולמצוא כך את שאר הנושאים, המוטיבים והדימויים הרבים המשותפים למכתב ולפרגמנטים שבקובץ, שכולם בולטים ומרכזיים מאוד בכל יצירתו של קפקא: עניין החוקים והציות להם, עניין האשמה, המשפט וההרשעה, מוטיב הכלא, מוטיב המחסומים הפנימיים והחיצוניים, וגבוה מעל כולם, ובעצם, עמוק בתוכם - עניין אי-הוודאות, שכבר הוזכר: אי-ודאות בפרטים של הקיום ואי-ודאות בקיום עצמו, בממשותו, שבכל רגע עלולה להצטמצם עד שהיא נהיית ללא כלום, לאַין - כל אלה ועוד אחרים נמצאים במכתב אל אבא בהקשר המפורש של היחסים בין האב לבן, ובפרגמנטים - בעיבוד ספרותי.

אבל אני איני מציינת את הקרבה הברורה הזאת בין המכתב לפרגמנטים כדי לעודד את הקוראים לעשות רדוקציה של היצירה הספרותית אל הנתונים הביוגראפיים. אדרבה, רדוקציה כזאת אינה קרובה לרוחי כלל.

הנה, למשל, הסיפור הקטן על הדלי שצונח אל הבאר העמוקה: "שנים נדרשות לדלי כדי לעלות, ובו ברגע הוא צונח, מהר כל כך, שלא היית מספיק להתכופף; עדיין נדמה לך שאתה מחזיק אותו בידיך וכבר אתה שומע את החבטה במעמקים, אפילו אותה אינך שומע." סיפור זה, שכל יופיו בצמצום שלו, בתמציתיותו החידתית, הפשוטה וסתומה גם יחד - הן ניטול ממנו את עיקר כוחו אם נפתור את חידתו על ידי שנחפש, ונמצא בקלות יתרה את הזיקה בין התכווצותה של הממשות, חמיקתה והיעלמותה המסופרות בעלילתו הקצרצרה* ובין התחושה של אי-ודאות בקיום שהסופר עצמו התהלך עמה כל ימיו והוא תולה אותה, כנאמר שוב ושוב ב"מכתב אל אבא", בחוויית ההתגמדות, ההתקטנות עד כדי התבטלות שחווה ביחסיו הקשים עם אביו.

או שובו וקראו את הקטע העצוב, הדרמטי והפיוטי "אהבתי נערה". אין ספק שקל מאוד להשתמש ב"מכתב אל אבא" (וגם במכתבים אל פליצה, כמובן) כדי לפרשו פירוש פסיכולוגי ביוגראפי ולראות בו מעין משל על כישלון תוכניות הנישואים של פרנץ קפקא. כל פרט ופרט שבו - מעגל החמושים שמקיף לא רק את הנערה אלא גם את המספר עצמו, הנלכד בין חניתותיהם עוד קודם שהוא מצליח להתקרב אליה, האיש האחֵר שזוכה בנערה והתחושה של המספר שהוא האוויר שדרכו השניים מגישים זה לזה את פניהם לנשיקה הראשונה - יש לו לכאורה אחיזה, אם גלויה לגמרי ואם מוסווית, בסיפור חייו של הסופר כמו שהוא מספרו ב"מכתב אל אבא". אבל פירוש כזה - גם אם רבים הם המתעניינים בו, כמובן, וגם זו מן הסתם דרך לגיטימית לקרוא ספרות - יקרע מעל הסיפור את מחלצותיו וילבישו בלואים, וביתר פשטות: יחמיץ את אמנות הסיפור שבו. כך, על כל פנים, בעיני.

ובכן, למה בכל זאת מצאתי חפץ ועניין בהבאתם יחד של המכתב עם הפרגמנטים הספרותיים? דווקא כדי להציע לקוראים לעשות את הדרך ההפוכה, במקצת כַּמעשה שביקש לעשות הסופר עצמו, שחיפש בכתיבה מפלט והצלה מהקשר עם אביו, ונראה שאף מצא אותם במידת מה בגלגולים הספרותיים הנועזים שהעניק בה לחוויותיו האישיות. במקום "להחזיר" את היצירה הספרותית אל שורשיה הביוגראפיים, אפשר דווקא להתרחק עמה, להתוודע אליהם תחילה באמצעות המכתב ואחר כך להינתק מן הקרקע שהם נעוצים בה ולדבוק בחירויות שמקנה האמנות ליוצר ולקהלו כאחד. ואגב כך, דווקא בתוך הכתבים הקטנים, האינטימיים האלה שלא נהיו ליצירות שלמות וגמורות, יכול הקורא לגלות בכתיבתו של הסופר עוד ועוד פנים, שלעתים קרובות מדי אינן זוכות לתשומת הלב שהן ראויות לה.

פנים אלה אולי אין שמים לב אליהן מפני שהן משבשות את האמירות השחוקות מרוב שימוש שכבר נכרכות כמעט מוכנית בעצם הזכרת שמו של הסופר הידוע והנערץ הזה, שהוא ויצירתו כמו נסחט מהם לשדם ועסיסם והם נהיו מזמן לסמל: סמל ערטילאי, ענקי ומופשט של האבסורד בעידן המודרני; משל ואף אלגוריה של החרדות, המצוקה ואין האונים של האדם המודרני באשר הוא. עד כדי כך, ששם-התואר הקודר "קפקאי" שגור גם בפיהם של מי שלא קראו מעולם אפילו עמוד אחד מכתביו. אבל החיים בעולם שברא קפקא בכתיבתו - על הפרטים ופרטי הפרטים הממלאים אותו - עשירים ומגוונים הרבה יותר מזה. אפילו האבסורד הפרוע שבהם עשוי לשובב את הנפש, להביא פורקן והקלה ולא אסון דווקא, ועל כל פנים לא תמיד הוא אָיום וכבד ומפחיד כל כך.

לעתים קרובות נמצא בכתביו של קפקא כמין מגע מהתל קל, ההופך דברים על פיהם. למשל, בסיפורו של האיש שמגלה בדירתו דלת שעד כה לא שם לב אליה. הדלת הזאת נהיית לו דבר מאיים, כי פתאום היא מתחילה להיפתח, לאט אבל בכוח אדיר, עד כדי כך שהמיטות שעל ידה נהדפות לאחור והאיש צופה בה ומדמה לו שתיכף ייכנסו אליו לדירה חבורה של בחורים אלימים. - אבל לא: "רק בחור צנום הוא שנדחק פנימה ברגע שהסדק מספיק לו בדוחק ומברך אותי בשלום עליז."

לעיון מיוחד בהקשר הזה ראוי המעשה המוזר - מעשה "קפקאי" מובהק - בכומר הכפרי, ששני שומרים מונעים ממנו להיכנס אל בית שהוא מבקש לסור אליו לשם איזה עניין דחוף. השעה תשע בבוקר ולפני השעה עשר, כך הם טוענים, אסור להם להכניס איש. אבל אחרי שבכל זאת הם נעתרים לו ומניחים לו להיכנס, הוא רואה אותם זונחים את משמרתם ומסתלקים להם, כאילו רק בגללו עמדו שם. כעת המצב נהיה משונה עוד יותר ואף מפחיד: תחילה לא נתנו לו להיכנס ועכשיו אולי לא יוכל לצאת - שהנה נדמה לו לכומר שהדלת עומדת להיסגר עליו, "להיטרק ולהיסגר בזעם לעולם ועד". ואז, כלום יהיה לו הבית המסתורי הזה לכלא? כנראה לא, כי לא סוהר חסון ואימתני מתייצב מולו שם אלא רק אישה קשישה היא שעומדת שחוחה בחדר המדרגות וקוראת לו בקול דק ו"מסתכלת בו לא בעיניה, כלל וכלל לא, כי אם בשן צרה ארוכה שקבועה לה אחת ויחידה בשממת פיה." - כל המסתורין והבלהה מצטמצמים לשן האחת שבשממת הפה, ובתמונה הזאת, שבלי ספק יש בה משהו מבדח, הקטע מסתיים.

הרושם שהסיטואציה המתוארת בפרגמנט הזה היא סיטואציה קומית בעיקרה אף מתחזק כשעולָה על הדעת ההשוואה המתבקשת מאליה עם הסיפור המפורסם "לפני החוק"*, שהמעשה בכומר הכפרי עשוי בהחלט להיקרא כגרסה אחרת שלו. תלי תלים של פרשנויות מורכבות, פילוסופיות, דתיות ומטאפיזיות נכתבו על הטקסט המפורסם ההוא של כעמוד וחצי, שהסופר בשעתו פרסמו כסיפור לחוד וגם כלל אותו ברומן "המשפט". אין כמובן לזלזל באותן פרשנויות - קשה שלא לקרוא את "לפני החוק" כמשל על מצבו הקיומי של האדם. אבל ראוי מאוד גם לא להתעלם מארציותו ועממיותו של הסיפור ומן ההומור המצוי בפרטים הריאליסטיים שבו: אפו המחודד הגדול של השומר העומד בשער החוק, טרחנותו והזדקנותו העלובה של האיש מן הכפר המבקש להיכנס בשער הזה, הפרעושים שהוא מגלה עם הזמן בצווארון פרוותו של השומר הכל-יכול. כך גם בפרגמנט: גם פה השומרים שלפני הכניסה לבושים ברישול, רוב בגדיהם בלוֹאים, מלוכלכים וקרועים, ופרטי הלבוש המעטים שנשמרו אצלם יפה - "האחד יש לו צווארון גבוה חדש ועניבת משי, ולחברו מכנסי כותנה צהובים נאים, רחבים למעלה והולכים וצרים כלפי מטה, וחפותים בעדינות על מגפיו" - מוסיפים להם גיחוך ולא תואר והדר דווקא. כך אפוא, עלובים ונלעגים במקצת, נראים שומרי החוק. ואיך נראה החוק עצמו, שמפרשים הגביהו למעלת חוק עליון כלשהו, אם דתי ואם אחר (על כך הדעות חלוקות) - אולי אין הוא מרשים יותר מאותה קשישה שרק שן אחת נותרה לה בשממת פיה? ואפילו את הפלפולים שהתפלפלו פרשנים בדבר משמעות המילים "לפני החוק" - האם את המילה "לפני" יש להבין במשמעות הצנועה והקונקרטית של מקום, או במשמעות המופשטת, ואף מטאפיזית, של זמן: היינו לפני היות חוק בעולם - אפילו את הדיון הזה הפרגמנט עשוי להוריד מגבהיו הערטילאיים. כי כאן, בפרגמנט, אין ספק שהשומרים עומדים לפני הכניסה אל הבית, כלומר, שייכים לַכאן ועכשיו של הסיפור.

והנה דוגמה מעניינת אחרת לחשיבותם של הפרטים הקטנים באמנות הכתיבה של קפקא: יושבים להם שני אנשים בתא בבית סוהר ומתלבטים בשאלה אם ראוי בכלל לשאוף להצלה, לחופש. ופה אין ניסוח הדברים משאיר מקום לספק שסיפורם הוא גם משל - הכלא הוא דימוי וסמל למצבו של האדם והשאלות העומדות על הפרק הן שאלות קיומיות כלל-אנושיות. עם זאת, "מכתב אל אבא" מעיד שהסוגיות העקרונית, הפילוסופיות, המנוסחות כאן יש להן גם זיקה ברורה אל חייו האישיים של קפקא. שהרי גם במכתב הוא מדבר שוב ושוב על הצלה ומדמה את ניסיונות ההיחלצות שלו מהקשר האומלל עם אביו לתוכניות בריחה של אדם היושב במאסר וכל ניסיון בריחה שלו יש בו משהו מן הטירוף ועתיד הוא להיענש "כמעט בטירוף". אבל בין כך ובין כך, בתוך כל הסוגיה הקיומית הגדולה, אם תיאורטית ואם אישית, של כלא וחופש, אובדן והצלה, והלבטים ביניהם, יש נוכחות מפתיעה, ואולי אפילו גואלת, לחפץ קטן אחד: פטיש, פטישון. הפטישון הזה, כמובן, לא יוכל להרוס את חומת הכלא, הוא לא יוכל אפילו להתיז רסיס אחד ממנה, הוא קטן כל כך שלא יוכל לשמש אלא לתקיעת נעצים בלוח שרטוט. ואף על פי כן, לגבי האסיר, שמראה אותו לחברו שוב ושוב ועושה בו כל מיני פעולות חסרות ערך, יש לו חשיבות עצומה, שכן הוא "דבר מוחשי, ערובה, דבר שאפשר לנשקו, שלא כהצלה עצמה, שאותה אי אפשר לנשק בשום אופן."

הנוכחות החזקה הזאת של פרטים קטנים בכתביו של קפקא, פרטים מוכרים, מוחשיים, ניתנים לראייה, לאחיזה, למישוש, היא שמסבירה בעיני את כוח המשיכה הגדול של יצירתו; את העובדה שלמרות הסתום הרב שביצירה הזאת, החידתיות, האבסורד, המסתורין, היא מדברת זה עשרות שנים אל לבם של קוראים וגם יוצרים כה רבים.

ואכן, הסיפורים הקפקאיים, משונים, לא-מציאותיים, אבסורדיים ככל שיהיו רבים מהם, שבים וחוזרים בלי הרף אל דברים צנועים ופשוטים, אל האלמנטים הכי בסיסיים של המציאות האנושית ושל חיי האדם - ונאחזים ונתלים בהם, חרף כל אי-הוודאות. הנה, למשל, הפרגמנט הנפתח במילים "הסירות עברו על פני" . איש אחד עולה על סירה והספן,"גבר קשיש גדול בעל זקן לבן", יודע כנראה מעצמו, למרבה הפליאה, לאן האיש מבקש לנסוע. כמו תמונה מחלום היא, שתחילה נראה כחלום בלהות: כנפיים גדולות, אולי של עטלפים, רוחשות סביב ראשו של הנוסע והסירה ניתקת מן החוף בכוח שכמעט מטיח אותו אל הספסל שנועד לו בירכתיים. אבל עוד רגע והבלהה מפנה את מקומה לרגיעה גדלה והולכת, נעימה ממש. הספן לובש דמות של אב, לא האב מן המכתב כי אם אבא מגונן, שהנוסע הוא ילדו היחיד והוא עומד להשיטו בבטחה אל מחוז חפצו, וגם אמא צצה לה שם, מנופפת לו לשלום מן התא שבסירה, אמא צעירה, שמבשרת לו שיכול היה להיות בעלה. ועכשיו כבר חלום יפה יש כאן ובו התא המשפחתי הנכסף: ילד ולו אבא ואמא - איש ולו אישה. "כמה זה משונה," נחתם הפרגמנט באמירה ספק רצינית ספק מבודחת של הנוסע אל האישה, "אדם שט לו בלילה בסירה ופתאום יש שם אישה."

כך, בפשטות לא צפויה שכזאת: פתאום יש שם אישה. אולי אֵם אולי רעיה, ועל כל פנים דומה שמרגע זה כבר לא כל כך חשוב לאן מוליך המסע הזה, שבפתח הפרגמנט מזכיר מאוד דווקא, בלי ספק, את המצבים ה"קפקאיים" הנתפסים כאלגוריה למצבו הקיומי של האדם. כי הספן, כמוהו כשומר הניצב לפני החוק וכמוהו כשני הגברים החוסמים את הכניסה אל הבית, לא נברא ככל הנראה אלא למען הנוסע האחד הזה: "רק בשבילך אני עושה עוד את הנסיעה הזאת," הוא אומר לו, "אחר כך אמכור את הסירה, ואז אחדל לעבוד." וכמה דומה אמירתו זו לדברי השומר ב"לפני החוק": "הכניסה הזאת נועדה רק לך, עכשיו אני הולך וסוגר אותה." אכן, מצב קפקאי הוא, מוטיב חוזר ונשנה ביצירתו של קפקא - כורח זה שאין מנוס ממנו ואין לדעת אם פנימי הוא או חיצוני, והקוראים לא יחדלו מן הסתם לבקש בו פשר ומשמעות (או חוסר משמעות) להחילם על מצבם הקיומי. אף אני איני מציעה פה לחדול מזה, אלא רק לשים לב שגם זו אמירה קפקאית: "אדם שט לו בלילה בסירה ופתאום יש שם אישה".

האישה שבסירה, ברכת השלום העליזה של האיש הצנום הנכנס בדלת המסתורית, הפטישון שבתא הכלא, וגם הפרעושים שבצווארונו של השומר, הקומיות וההומור והלשון הפשוטה, הנקייה מקישוטים ומליצות - כל אלה מקרבים את סיפוריו של קפקא אל הלב, ועושים אותם - גם במחוזות האבסורד והאימה שהם מוליכים לשם לא פעם - למקור של הנאה, ולעתים קרובות אף למפלט של ממש מאותם אבסורד ואימה עצמם.

והרי זה מה שביקש לו הסופר עצמו בכתיבה: מפלט. מפלט מן הקשר הלופת וחונק עם אביו, שנהיה לו, כעדותו של "מכתב אל אבא", התגלמות האיום על קיומו. מפלט זה, שהוא חיפשו לשווא בדרכים שונות כל ימי חייו - גם זאת מספר המכתב בפירוט רב - נמצא לו במידת מה בכתיבה: "פה באמת התרחקתי ממך מעט בכוחות עצמי," הוא כותב אל אביו. ומיד אמנם מוסיף אמירה נוראה: "גם אם דמה הדבר במקצת לתולעת שרגל מועכת את פלג גופה האחורי והיא מחלצת ותולשת את פלג גופה הקדמי וגוררת אותו הצדה."

כאן אני מבקשת לחזור אל ההצעה שהצעתי בתחילה: להשתמש בקובץ הזה כדי לעשות את הדרך, במקצת כמעשהו של קפקא עצמו, מן הכתיבה האישית שבמכתב, והחוויות המתוארות בו מחיי הסופר, אל הכתיבה הספרותית. ובתוך כך להיווכח, שהדימוי הקודר של התולעת המעוכה (שגם הוא, בעצם, אולי מבטא התמכרות בנפש חפצה לחירות הביטוי שמעניקה הכתיבה הספרותית ולאו דווקא ממחיש את הרגשתו האמיתית של הכותב) מוצא לו בה יותר משמץ של תיקון. תיקון באופנים הרבים שמצויים בה של היאחזות בחיים, שגם אם אין בהם כדי למגר את החרדות והמצוקות, על כל פנים הם מצמצמים ואף מגמדים אותן לפעמים. כבסיפורו של אותו סטודנט המהלך הנה והנה בחדרו שבקומה השלישית, ולחדר יש דלת במקום שראוי היה שיהיה חלון, כי היא נפתחת לא אל מרפסת אלא ישר החוצה, אל חלל האוויר, והערב ערב אביבי והדלת המסוכנת הזאת פתוחה והסטודנט בכל פעם שהוא מגיע אליה "מעביר את סוליית נעלו מבחוץ על המפתן, כמו שמלקקים חיש מהר בלשון משהו מתוק שהונח בצד לאחר כך" . גם זה מן הסתם סיפור קפקאי על מצב נואש, שהרי אי אפשר שלא להניח שהסטודנט חושב על התאבדות, ואולם הדימוי החביב, המוחשי כל כך, הלקוח מחיי היומיום, הוא והנחמה המקאברית הקומית שבו כמו מכווצים את מידותיו של הדבר הנורא הנרמז כאן ומקהים את אימתו.

ב"מכתב אל אבא" רומז קפקא למימרה הגרמנית "מוטב דרור ביד מיונה על הגג", וכותב: "היונה שעל הגג אינה מתאימה לכאן אלא התאמה קלושה מאוד. ביד אין לי כלום, על הגג יש הכל, ובכל זאת אני נאלץ - כך גוזרים עלי תנאי המאבק ומצוקת החיים - לבחור בַּלא-כלום." גם אחד הפרגמנטים שבקובץ נדרש למימרה השגורה הזאת, ובורא לה גרסה ספרותית יפה. הנה כך: "על מה את מתלוננת, נשמה עזובה? למה את מפרפרת סביב בית החיים? למה אינך נודדת אל המרחקים ששייכים לך במקום להיאבק כאן על מה שזר לך? טובה היונה החיה על הגג מן הדרור החצי-מת בכף היד, שמפרכס ומבקש להיחלץ". אולי במכתב התכוון הכותב באמת להציג את עצמו - ולו לצורך הטיעון - כתולעת מעוכה למחצה; ואין ספק שגם הדרור החצי מת, המפרכס בכף היד, הוא דימוי מתאים להחילו על תמונת דיוקנו של הסופר כמות שהוא מציירה במרירות רבה במכתב. אבל הקורא את הרשימות, הסיפורים והפרגמנטים מן העיזבון בוודאי לא יחמיץ את ההזדמנות להקשיב גם לקול הקפקאי האחר, שבגוונים רבים ושונים מזמין את הנשמה העזובה, המתלוננת, המפרפרת, לנדוד אל מרחקים אחרים - שאינם בהכרח רחוקים כל כך. הכתבים הקטנים האלה, כשהם מובאים בסמיכות אל המכתב, ממחישים שהסופר לא בחר בַּלא-כלום ושעלה בידו דווקא להימלט מכלאו באמצעות הכתיבה, ולו גם במחיר של "כמעט טירוף". טירוף זה לא פעם מעורר אמנם צמרמורת בצלילותיו המדויקות אל תהומות המצוקה האנושית, אבל הוא גם שובה את הלב בחיוניות שבו, בחירויות הפרועות שהוא נוטל לו מכוח הבחירה באמנות, בכתיבה הספרותית.

אילנה המרמן

© כל הזכויות שמורות לעם עובד הוצאה לאור

היונה שעל הגג - מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון - פרנץ קפקא
Brief an den Vater,Nachgelassene Schriften und Fragmente - Franz Kafka


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *