» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בספטמבר 2007       חזור

אל תביט לאחור
מאת: קארין פוסום
Don't Look Back - Karin Fossum

ההוצאה: ינשוף אנני הולנד בת החמש-עשרה היא ספורטאית מצטיינת ותלמידה למופת המתגוררת בכפר נורווגי אידילי למרגלות הר קולן. כאשר היא נמצאת ללא רוח חיים על גדות אגם הררי מרוחק, מוזעק למקום פקד קונרד סייר המנסה להבין מי היה יכול להרוג אותה. פקד קונרד סייר הוא בלש בכיר במשטרת אוסלו, אדם מתחשב ונוסך ביטחון, עדין, מוסרי, שאי אפשר שלא לחבב. ללא עדי ראייה וללא ראיות מכל סוג שהוא מתחיל פקד סייר לנהל את החקירה בקפדנות נחושה ולחשוף את רבדיה העמוקים ביותר של הקהילה המקומית, על ההטעיות והשקרים והאפלה הרוחשת מתחת לפני השטח. קארין פוסום כתבה ספרי פרוזה רבים ושני אוספי סיפורים קצרים. ספרי המתח שלה, ובמרכזם דמותו של הפקד סייר, זכו לשבחי הביקורת באירופה ובארה"ב ותורגמו לשבע-עשרה שפות.

בכתיבתה המעודנת וביכולתה להכיל אימה ואפלה רבים כל כך במחוזותיה השלווים של נורוגיה, יצרה פוסום שפה חדשה. פרוזה דקת אבחנה, נקייה, עם מתח פנימי הגועש מתחת לפני השטח, המותירה את הקורא, בסיומו של כל ספר, בתחושה של אובדן. קארין פוסום גרה באוסלו וכותבת כעת את ספרה הבא.

"סייר ירד לאגם ועמד כשקצות נעליו במרחק סנטימטרים ספורים מהמים. הוא עמד כך זמן רב, נזכר בדרך שבה מצאו אותה, והתחושה המיידית לא הייתה של רוע. זה נראה יותר כמו מעשה נואש וכואב. תמונה השתלטה עליו, של אדם מסכן ונואש, המפרפר באפלה גדולה. היה קר בפנים, ולא היה אוויר; הוא חבט את ראשו במחסום, בקושי הצליח לנשום, לא היה יכול להימלט. ואז הצליח לפרוץ החוצה. המחסום היה אנני."

ביקורות מחו"ל
"הבלש סייר ראוי לעמוד בשורה אחת לצד אדם דלגליש והפקד מורס - בלש מחונן ואדם מיוסר." - בוסטון גלוב "המתח נבנה עד לסיום עוצר הנשימה." - אנטרטיימנט וויקלי

"סדרת ספריה של פוסום בכיכובו של פקד קונרד סייר זכתה לשבחי הביקורת בכל רחבי אירופה, וקל לראות מדוע." - ושינגטון פוסט

"העלילה מושלמת. הפרק הראשון מהווה דוגמה קלאסית למתח בלתי נסבל שאחריו הקלה, והעמוד האחרון נותן לך אגרוף לחושים וההלם בלתי צפוי." פליין דילר (קליבלנד)

"הוכחה לכך שיד מיומנת עוד יכולה ליצור שינויים מבעיתים ובלתי נשכחים בסיפור הבלשי הקלאסי." קירקוס רוויוז

"מבעית בעדינותו ובדקות ההבחנה הפסיכולוגית שלו." - ניו יורק טיימס

"מרתק באכזריותו." - לוס אנג'לס טיימס

אל תביט לאחור מאת קארין פוסום בהוצאת ינשוף, עברית: ציפי אלנבוגן ריינשטיין, עורכת הסדרה: ד"ר אילנה גומל .

אל תביט לאחור: פרק ראשון | קארין פוסום
ראנהילד פתחה את הדלת בזהירות והציצה החוצה. הרחוב היה שקט, ורוח קלילה ששיחקה בין הבניינים במשך הלילה שככה סוף-סוף. היא הסתובבה והוציאה את עגלת הבובות מחוץ לדלת.

"עוד לא אכלנו אפילו," התלוננה מרתה.
היא עזרה לדחוף את העגלה.
"אני צריכה ללכת הביתה. אנחנו יוצאים לקניות," אמרה ראנהילד.
"רוצה שאבוא אחר כך?"
"את יכולה, אם את רוצה, אחרי שנגמור את הקניות."
עכשיו הייתה על שביל החצץ והתחילה לדחוף את העגלה לכיוון שער הכניסה. זה היה קשה, אז היא הפכה אותה ובמקום לדחוף גררה אותה.
"להתראות, ראנהילד."

הדלת נסגרה מאחוריה - טריקה חדה של עץ ומתכת. ראנהילד התקשתה לפתוח את השער, אבל היה עליה לשים לב. הכלב של מרתה עלול לברוח. הוא צפה בה בריכוז מתחת לשולחן הגינה. אחרי שווידאה שהשער סגור היטב, החלה לחצות את הכביש לכיוון מוסכי החנייה. היא יכלה ללכת בדרך הקיצור שבין הבתים, אבל גילתה שזה קשה מדי עם העגלה. בדיוק אז סגר שכן את דלת החנייה שלו. הוא חייך אליה וכפתר את מעילו בצורה קצת מוזרה, ביד אחת. וולוו גדולה ושחורה עמדה בשביל, מטרטרת בנעימות.

"ראנהילד, יצאת מוקדם, נכון? מרתה עוד לא התעוררה?"
"ישנתי אצלה הלילה," אמרה, "על מזרן על הרצפה."
"אני מבין."
הוא נעל את דלת החנייה והציץ בשעונו; השעה הייתה 8:06. דקה אחר כך יצא עם המכונית לרחוב ונסע משם.

ראנהילד דחפה את העגלה בשתי ידיה. היא הגיעה לירידה, שהייתה די תלולה, והיה עליה להחזיק חזק כך שהאחיזה לא תתרופף. הבובה שלה, ששמה היה אליסה - על שמה, כי שמה היה ראנהילד אליסה - החליקה לקדמת העגלה. זה לא נראה טוב, אז היא עזבה יד אחת והחזירה את הבובה למקומה, טפחה על השמיכה והמשיכה בדרכה. היא נעלה נעלי התעמלות: האחת אדומה עם שרוכים ירוקים, והשנייה ירוקה עם שרוכים אדומים, וכך זה היה צריך להיות. היא לבשה טרנינג אדום עם ציור של סימבה האריה על החזה ומעיל קפוצ'ון ירוק מעל. שערה היה דקיק ובלונדיני, לא ארוך מאוד, אבל היא הצליחה לאסוף אותו לקוקו בקוקייה. פירות פלסטיק ססגוניים השתלשלו מהקוקייה, כשקווצת שיער בולטת במרכז ראשה כמו עץ דקל זעיר ומוזנח. היא הייתה בת שש וחצי, אבל קטנה לגילה. רק כשדיברה, היה אפשר לנחש שהיא כבר לומדת בבית הספר.

היא לא פגשה איש על הגבעה, אבל כשהתקרבה לצומת, שמעה מכונית. לכן עצרה, נצמדה לצד וחיכתה, בעוד רכב מסחרי שצבעו מתקלף קיפץ מעל פס האטה. הוא האט עוד יותר כשהבחין בילדה בתלבושת האדומה. ראנהילד רצתה לחצות את הכביש. בצד השני הייתה מדרכה, ואימא שלה תמיד אמרה לה ללכת על המדרכה. היא חיכתה שהרכב המסחרי יעבור, אבל זה עצר, והנהג פתח את החלון.

"תעברי, אני אחכה," הוא אמר.
היא היססה לרגע ואז חצתה את הכביש, פונה שוב כדי לגרור את העגלה למדרכה. הרכב המסחרי התקדם מעט, ושוב עצר. החלון שבצד השני נפתח. העיניים שלו מוזרות, היא חשבה, ממש גדולות ועגולות כמו כדור. הן היו רחוקות זו מזו ובגוון כחול בהיר, כמו קרח דק. הפה שלו היה קטן ושפתיו מלאות ונטויות כלפי מטה כמו פה של דג. הוא נעץ בה מבט.

"את הולכת לרחוב שיפרבאקן עם העגלה הזאת?"
היא הנהנה. "אני גרה בגרניטוויין."
"יהיה לך נורא כבד. מה יש לך שם?"
"את אליסה," ענתה והרימה את הבובה.
"מעולה," אמר בחיוך רחב. עכשיו הפה שלו נראה נחמד יותר.
הוא גירד בראשו. השיער שלו היה פרוע וצמח בגושים סמיכים ישירות מראשו, כמו עלי אננס. עכשיו זה נראה אפילו גרוע יותר.
"אני יכול להסיע אותך לשם," אמר. "יש מקום לעגלה שלך מאחור."
ראנהילד חשבה לרגע. היא הביטה לכיוון רחוב שיפרבאקן, שהיה ארוך ותלול. האיש משך את בלם היד והביט באחורי המסחרית שלו.
"אימא מחכה לי," אמרה ראנהילד
. נדמה ששמעה פעמון אזהרה מצלצל בירכתי ראשה, אבל לא זכרה מדוע.
"אם אני אסיע אותך, תגיעי הביתה מהר יותר," אמר.

זה הכריע את הכף. ראנהילד הייתה ילדה קטנה ומעשית. היא גלגלה את העגלה אל אחורי הרכב המסחרי והאיש קפץ החוצה. הוא פתח את הדלת האחורית והניף פנימה את העגלה ביד אחת.

"תצטרכי לשבת מאחור ולהחזיק את העגלה, אחרת היא תתגלגל," אמר והניף פנימה גם את ראנהילד.

הוא סגר את הדלת האחורית, טיפס למושב הנהג ושחרר את בלם היד.
"את מטפסת על הגבעה הזאת בכל יום?" הוא הביט בה דרך המראה.
"רק כשאני אצל מרתה. ישנתי אצלה."

היא הוציאה תיק פרחוני מתחת לשמיכה של הבובה ופתחה אותו, בודקת שהכול נמצא במקום: כתונת הלילה שלה ועליה ציור של נָלָה, מברשת השיניים שלה ומברשת השיער. הרכב קיפץ מעל פס האטה נוסף. האיש עדיין הביט בה דרך המראה.

"ראית פעם מברשת שיניים כזאת?" שאלה ראנהילד, כשהיא מרימה את המברשת כדי שיראה. היו לה רגליים.

"לא!" אמר. "מאיפה קיבלת אותה?"
"אבא קנה לי אותה. אין לך אחת כזאת?"
"לא, אבל אני אבקש לחג המולד."

הוא עבר סוף-סוף את פס ההאטה האחרון והעביר להילוך שני. זה גרם רעש חריקה נוראי. הילדה הקטנה ישבה על רצפת הרכב המסחרי כשהיא מייצבת את העגלה. ילדה קטנה ומתוקה מאוד, הוא חשב, אדומה ומתוקה בטרנינג שלה, כמו דובדבן קטן ובשל. הוא שרק לעצמו והרגיש ברקיע השביעי, מלך מאחורי ההגה ברכב המסחרי הגדול, עם הילדה הקטנה מאחור. ממש ברקיע השביעי.

הכפר שכן בתחתיתו של עמק, בקצה פיורד, לרגלי הר, כמו ברֵכה באמצע נהר, שבה המים עומדים מדי. והרי כולם יודעים שרק מים זורמים הם רעננים. הכפר היה בן חורג למחוז, והדרכים המובילות אליו היו במצב נורא. מדי פעם הואיל בטובו אוטובוס לעצור ליד המחלבה הנטושה ולאסוף אנשים לעיירה. לא היו אוטובוסים שחזרו לכפר בשעת לילה.

הר קוֹלֶן היה פסגה אפורה ועגולה, שניכר בו שהוזנח בידי תושביו, אך אנשים ממקומות רחוקים ביקרו בו בלהט. זה היה בגלל המינרלים המיוחדים בו ופריחתו, שהייתה נדירה ביותר. בימים שקטים היה אפשר לשמוע צלצול חלש מפסגת ההר; היה אפשר ממש להאמין שההר רדוף רוחות. למעשה, הקול היה קולם של כבשים שרעו שם. הרכסים מסביב להר נראו כחולים ונאים מבעד לערפל, כמו קטיפה רכה העטויה ערפילי צמר.

קוֹנְרָד סֶיֶיר מצא באצבעו את הדרך הראשית בספר המפות. הם התקרבו לכיכר. קצין המשטרה קַרְלְסֶן נהג, בוחן את השדות בעודו ממלא אחר הוראות הדרך.

"עכשיו אתה צריך לפנות ימינה לנייסוויין, ואז לעלות לכיוון שיפרבאקן, ואז שמאלה לפלטספטוויין. גרניטוויין מימין, רחוב ללא מוצא," אמר סייר בריכוז. "מספר 5 אמור להיות הבית השלישי משמאל."

הוא היה מתוח. קולו היה אפילו גס מהרגיל.

קרלסן ניווט את המכונית לתוך השכונה, נוסע על פסי ההאטה. כמו במקומות רבים כל-כך התרכזו תושבי השכונה החדשים בגושים, במרחק-מה משאר הקהילה המקומית. מלבד מתן הנחיות לדרך שני השוטרים לא דיברו הרבה. הם ניגשו לבית, מנסים להתמהמה, מקווים שאולי הילדה כבר חזרה הביתה. אולי היא יושבת בחיק אמה, מופתעת ונבוכה מכל המהומה. השעה הייתה אחת בצהריים, כך שהילדה נעדרה זה חמש שעות. שעתיים נחשבות זמן סביר, חמש שעות הן ללא ספק זמן ארוך מדי. חוסר הנוחות שלהם הלך וגבר, כמו נקודה מתה בחזה שהדם מסרב לזרום בה. לשניהם היו ילדים משלהם: הבת של קרלסן הייתה בת שמונה, לסייר היה נכד בן ארבע. השתיקה הייתה מלאה במראות, שייתכן שיהפכו למציאות - בזאת הרהר סייר בעודם מתקרבים לחזית הבית.

בית מספר 5 היה בית לבן ונמוך בעל משקופים בצבע כחול כהה. בית טרומי טיפוסי, חסר אישיות, שמקושט כמו חדר משחקים בתריסים דקורטיביים ובקצות גמלונים מסולסלים. הגינה הייתה מטופחת. מרפסת גדולה וסביבה מעקה יפה הקיפה את הבית כולו. הבית עמד כמעט בקצה הרכס והשקיף לעבר הכפר כולו, כפר קטן, די נאה, מוקף חוות ושדות. ניידת משטרה שהגיעה לפניהם חנתה ליד תיבת הדואר.

סייר נכנס ראשון, מנגב את רגליו בזהירות בשטיחון ומכופף את ראשו בהיכנסו לסלון. נדרשה להם רק שנייה כדי להבין את המצב. היא עדיין נעדרה, והפניקה הייתה מוחשית. על הספה ישבה האם, אישה חסונה בשמלה מפוספסת. לידה, כשידה על זרועה של האם, ישבה שוטרת. סייר היה יכול להריח את האימה בחדר. האם השתמשה בשארית כוחותיה כדי לעצור את הדמעות, או אפילו זעקת אימה מהדהדת. כל מאמץ קטן גרם לה לנשום בכבדות, וזה ניכר כשנעמדה ללחוץ את ידו של סייר.

"גברת אַלְבּוּם," אמר. "הבנתי שאנשים יצאו לחפש אותה."
"כמה מהשכנים. יש איתם כלב."
היא צנחה בחזרה לספה.
"אנחנו צריכים לעזור זה לזה."
הוא התיישב בכורסה מולה ונשען קדימה, מביט בה.
"נשלח סיור עם כלב. את צריכה לספר לי הכול על ראנהילד. מי היא, איך היא נראית, מה היא לובשת."
אין תשובה, רק הנהון בלתי פוסק. פיה נראה נוקשה וקפוא.
"התקשרת לכל מקום אפשרי שהיא יכולה להיות בו?"
"אין הרבה מקומות," מלמלה. "התקשרתי לכולם."
"יש לך קרובי משפחה שגרים במקום אחר בכפר?"
"לא, אין אף אחד. אנחנו לא מהסביבה."
"ראנהילד לומדת בגן או בבית הספר?"
"לא היו לימודים היום."
"יש לה אחים או אחיות?"
"היא בתנו היחידה."
הוא ניסה לנשום בלי להשמיע קול.
"קודם כול," אמר, "מה היא לבשה? נסי לדייק ככל שתוכלי."
"טרנינג אדום," גמגמה, "עם ציור של אריה על החזה. מעיל ירוק עם קפוצ'ון. נעל אחת אדומה ונעל אחת ירוקה."
היא דיברה בהפסקות, קולה מאיים להישבר.
"וראנהילד עצמה? תארי לי אותה."
"בערך מטר ועשרים ס"מ. 16 קילוגרם. שיער חלק מאוד. בדיוק היינו איתה בבדיקה של גיל שש."

היא ניגשה לקיר שליד הטלוויזיה, היו תלויות שם כמה תמונות. רובן היו של ראנהילד, אחת הייתה של גברת אלבום בתלבושת הלאומית, והאחת של גבר במדי ב' של המשמר הלאומי, כנראה האב. היא בחרה בתמונה שבה חייכה הילדה ומסרה לו אותה. שערה היה לבן כמעט. שערה של האם היה שחור כהה, אבל האב היה בלונדיני. מעט משערו בצבץ מתחת לכומתה.

"איזו מין ילדה היא?"
"בוטחת," אמרה באנחה. "מדברת עם כולם." ההכרה הזאת העבירה בה רעד.
"אלו בדיוק הילדים שמסתדרים הכי טוב בעולם הזה," אמר בנחישות. "נצטרך לקחת את התמונה איתנו."
"אני מבינה."
"תאמרי לי," אמר והתיישב שוב. "איפה נוהגים ילדי הכפר הזה להסתובב?"
"הם הולכי לפיורד. לחוף פְּרֶסְטֶגוֹד או להוֹרְגֶן. או לפסגת קולן. יש כאלה שמטפסים למאגר המים או שמטיילים ביער."
הוא הביט מחוץ לחלון וראה את עצי האשוח.
"האם מישהו ראה את ראנהילד מאז שיצאה?"
"השכן של מרתה פגש אותה ליד החנייה שלו כשיצא לעבודה. אני יודעת כי צלצלתי לאשתו."
"איפה גרה מרתה?"
"ברחוב קריסטאלן, במרחק דקות ספורות מכאן."
"עגלת הבובות שלה הייתה איתה?"
"כן, עגלת 'בריו' ורודה."
"מה שם השכן?"
"וולתר," אמרה, מופתעת. "וולתר איסַקסֶן."
"איפה אני יכול למצוא אותו?"
"הוא עובד במפעל 'דינו', במחלקת כוח אדם."
סייר נעמד, ניגש לטלפון והתקשר למרכזייה, ואז חייג את המספר וחיכה
. "אני צריך לדבר בדחיפות עם אחד העובדים שלכם. השם הוא וולתר איסקסן."

גברת אלבום הביטה בו מהספה במבט מודאג. קרלסן הביט בנוף מהחלון, ברכסים הכחולים, בשדות ובצריח כנסייה לבן במרחק.
"מדבר קונרד סייר מהמשטרה," אמר סייר בקוצר רוח. "אני מתקשר מרחוב גרניטוויין מספר 5, ואתה ודאי יודע מדוע."
"ראנהילד עדיין נעדרת?"
"כן, אבל אני מבין שראית אותה כשעזבה את ביתה של מרתה הבוקר."
"בדיוק סגרתי את דלת החנייה שלי."
"שמת לב לשעה?"
"השעה הייתה 8:06 בבוקר, כבר הייתי קצת באיחור."
"אתה בטוח בנוגע לשעה?"
"יש לי שעון דיגיטלי."
סייר שתק, ניסה להיזכר בדרך שבה נסעו לכאן.
"אז עזבת אותה בשעה 8:06 בבוקר ליד החנייה ונסעת ישר לעבודה?"
"כן."
"ברחוב נייסוויין אל הכביש הראשי?"
"נכון."

"אני מניח," אמר סייר, "שבשעה זו של היום רוב האנשים נוסעים אל העיירה, והתנועה לכיוון ההפוך ודאי דלילה יחסית."

"כן, זה נכון. בכפר לא עוברות דרכים ראשיות. וגם אין עבודה."
"חלפת בדרכך על פני מכוניות שנסעו אל הכפר?"
האיש היה שקט לרגע. סייר חיכה. החדר היה שקט כמו קבר.
"למען האמת, כן, חלפתי על פני מכונית אחת, ליד בתי הדירות, ממש לפני הכיכר. אני חושב שזה היה רכב מסחרי, מכוער עם צבע מתקלף, הוא נסע די לאט."
"מי נהג בו?"
"גבר," אמר בהיסוס, "גבר אחד."

"קוראים לי ריימונד." הוא חייך.
ראנהילד הביטה כלפי מעלה, ראתה את הפנים המחייכות במראה ואת הר קולן הטובל באור הבוקר.
"רוצה לנסוע קצת?"
"אימא מחכה לי."
היא אמרה את זה בקול קצת מתנשא.
"היית פעם בפסגת קולן?"
"פעם אחת, עם אבא. עשינו פיקניק."
"אפשר לנסוע לשם," הוא הסביר. "מהצד האחורי, אני מתכוון. שניסע לפסגה?"
"אני רוצה הביתה," אמרה, מעט חסרת ביטחון הפעם.
הוא נעצר.
"רק נסיעה קצרה?" הוא שאל.

קולו היה חלש. ראנהילד חשבה שהוא נשמע עצוב מאוד. היא לא הייתה רגילה לאכזב את המבוגרים. היא נעמדה, התקדמה לעבר המושב הקדמי והתכופפה לעברו.

"רק נסיעה קצרה," חזרה על דבריו. "אל הפסגה ואז נחזור מיד הביתה."
הוא נסע לאחור לרחוב פלטספטוויין, חזרה במורד ההר.
"איך קוראים לך?" שאל.
"ראנהילד אליסה."
הוא זז מעט מצד אל צד וכחכח בגרונו כאילו כדי לנזוף בה.
"ראנהילד אליסה. את לא יכולה לצאת לקניות מוקדם כל-כך בבוקר. השעה רק שמונה ורבע. החנויות סגורות."

היא לא ענתה. במקום זאת הרימה את אליסה מהעגלה, הניחה אותה בחיקה ויישרה את שמלתה. לאחר מכך הוציאה את המוצץ מפיה של הבובה. הבובה החלה מיד לצרוח, בכי תינוק דק ומתכתי.

"מה זה?"
הוא בלם בפתאומיות והביט במראה.
"זאת רק אליסה. היא בוכה כשאני מוציאה לה את המוצץ."
"אני לא אוהב את הרעש הזה! תכניסי אותו בחזרה!"
עכשיו הוא נהיה חסר מנוחה ליד ההגה, והרכב סטה מימין לשמאל.
"אבא נהג יותר טוב ממך," אמרה.
"הייתי צריך ללמוד לבד," אמר בפנים זעופות. "אף אחד לא רצה ללמד אותי."
"למה לא?"
הוא לא השיב, רק הניד את ראשו. הרכב המסחרי עלה לכביש הראשי; הוא העביר להילוך שני ונכנס לכיכר, עובר את הצומת בטרטור מנוע.
"אנחנו מגיעים להורגן," אמרה בשמחה.

הוא לא השיב. עשר דקות לאחר מכן פנה שמאלה, לעבר צלע ההר המיוערת. הם חלפו בדרכם על פני כמה חוות ובהן אסמים אדומים וטרקטורים שחנו פה ושם. הם לא ראו איש. הדרך הפכה צרה יותר ומלאה מהמורות. זרועותיה של ראנהילד החלו להתעייף מהאחיזה בעגלה, ולכן הניחה את הבובה על הרצפה ואת רגליה כבלמים בין הגלגלים.

"כאן אני גר," אמר פתאום ועצר.
"עם אשתך?"
"לא, עם אבא שלי. אבל הוא במיטה."
"הוא עוד לא קם?"
"הוא תמיד במיטה."

היא הציצה בסקרנות מהחלון וראתה בית מוזר. פעם זו הייתה בקתה ומישהו הוסיף לה חלק, אחד ועוד אחד. החלקים השונים היו בצבעים שונים. ליד הבית עמד מחסן בנוי לוחות פלדה גליים. החצר צימחה פרא. כף גננים ישנה וחלודה נחנקה לאטה בידי סרפדים דוקרים ושן הארי. אבל ראנהילד לא התעניינה בבית; משהו אחר משך את תשומת לבה.

"ארנבים!" היא אמרה בשקט.
"כן," אמר, מרוצה. "רוצה להסתכל בהם?"

הוא קפץ החוצה, פתח את הדלת האחורית והוריד אותה מהרכב בזרועותיו. הייתה לו הליכה מוזרה; רגליו היו קצרות בצורה לא טבעית ומקושתות בצורה חריגה. כפות רגליו היו קטנות. אפו הרחב כמעט נגע בשפתו העליונה, אשר בלטה מעט. מתחת לאפו הייתה תלויה טיפה גדולה. ראנהילד חשבה שהוא לא זקן כל-כך, אף שהייתה לו הליכה כשל איש זקן. אבל זה היה גם מצחיק. פנים של ילד וגוף זקן. הוא התנודד לעבר כלובי הארנבים. ראנהילד עמדה מוקסמת.

"אני יכולה להחזיק אחד?"
"כן, תבחרי."
"את החום הקטן," אמרה, מהופנטת.
"זה פּוֹסָאן. הוא הכי נחמד."

הוא פתח את הכלוב והוציא ארנב אחד. ארנב שמנמן בעל אוזניים שמוטות, בצבע של קפה עם הרבה שמנת. הוא בעט ברגליו בחוזקה, אבל נרגע ברגע שראנהילד לקחה אותו בזרועותיה. לרגע אחד היה דומם לגמרי. היא הרגישה את לבו פועם בידה כשליטפה בזהירות אחת מאוזניו. זה היה כמו להחזיק קטיפה בין האצבעות. אפו השחור של הארנב היה לח ונוצץ כמו ממתק ליקריץ'. ריימונד עמד לידה והביט. הייתה לו ילדה קטנה רק שלו, ואיש לא ראה אותם.

"התמונה," אמר סייר, "עם התיאור יישלחו לעיתונים. אם לא יקבלו הוראה אחרת, הם ידפיסו את זה הערב."

אירֶנֶה אלבום נפלה מייבבת על השולחן. האחרים הביטו בשתיקה בידיהם ובגבה הרועד. השוטרת ישבה מוכנה ובידה ממחטה. קרלסן נע מעט בכיסאו והציץ בשעונו.

"האם ראנהילד פוחדת מכלבים?" שאל סייר.
"למה אתה שואל?" שאלה בהפתעה.
"לפעמים כשאנחנו מחפשים ילדים בעזרת כלבי סיור, הם מתחבאים כשהם שומעים את הרועים הגרמניים שלנו."
"לא, היא לא פוחדת מכלבים."
המילים הדהדו בראשו. היא לא פוחדת מכלבים.
"הצלחת לתפוס את בעלך?"
"הוא בנארוויק, בתרגיל," לחשה. "במקום כלשהו ברמה."
"הם לא משתמשים בטלפונים ניידים?"
"הם מחוץ לטווח קליטה."
"מי אלה האנשים שמחפשים אותה עכשיו?"
"בחורים מהשכונה שנמצאים בבית במהלך היום. לאחד מהם יש טלפון."
"כמה זמן הם כבר מחפשים?"
היא הביטה לעבר השעון התלוי על הקיר. "יותר משעתיים."

קולה לא רעד עוד. עכשיו היא נשמעה מטושטשת, רדומה כמעט, כאילו חצי ישנה. סייר שוב נטה לכיוונה ודיבר אליה באופן הרך והברור ביותר שיכול.

"סביר להניח שהדבר שממנו את חוששת יותר מכול לא קרה. את מבינה את זה? ילדים נעלמים בדרך כלל בגלל כל מיני סיבות מובנות מאליהן. ילדים הולכים לאיבוד כל הזמן רק מפני שהם ילדים. אין להם שום תחושה של זמן או אחריות, והם סקרנים כל-כך, עד שהם הולכים בעקבות כל דחף שנכנס בראשם. זו המשמעות של להיות ילד, וזו הסיבה שהם הולכים לאיבוד. אבל תמיד הם מופיעים באותה פתאומיות שבה נעלמו. לפעמים אין להם הסבר משכנע על המקום שבו היו או מה עשו, אבל בדרך כלל" - הוא נשם - "הם בסדר גמור."

"אני יודעת!" אמרה, נועצת בו מבט. "אבל היא מעולם לא נעלמה ככה!"
"היא מתבגרת וגדלה," אמר בשכנוע. "היא נהיית הרפתקנית יותר."

שאלוהים יעזור לי, חשב, יש לי תשובה לכל דבר. הוא קם וחייג מספר נוסף, מנסה להתעלם מהדחף להביט שוב בשעונו - הדבר יהווה תזכורת לכך שהזמן חולף, והם לא זקוקים לכך. הוא הגיע לקצין התורן, נתן לו סיכום קצר של המצב וביקש ממנו ליצור קשר עם קבוצת חילוץ של מתנדבים. הוא מסר לו את הכתובת בגרניטוויין ותיאור קצר של הילדה: לבושה באדום, שיער לבן כמעט, עגלת בובות ורודה. הוא שאל אם היו הודעות, ונאמר לו שלא. הוא שב והתיישב.

"האם ראנהילד ציינה בזמן האחרון שם של מישהו שאת לא מכירה?"
"לא."
"היה לה כסף? יכול להיות שהלכה לקנות משהו?"
"לא היה לה כסף."

"זה כפר קטן," הוא המשיך. "היא יצאה פעם לטייל ואחד השכנים נתן לה טרמפ?" "כן, זה קורה לפעמים. יש בערך מאה בתים ברֶכֶס, והיא מכירה כמעט את כולם ואת המכוניות שלהם. לפעמים היא ומרתה הולכות לכנסייה עם העגלות שלהן ואחד השכנים מקפיץ אותן הביתה."

"יש סיבה מיוחדת שבגללה הן הולכות לכנסייה?"
"ילד קטן שהן הכירו קבור שם. הן קוטפות פרחים לקבר שלו, ואז חוזרות לכאן. אני חושבת שזה נראה להן מלהיב."

"חיפשת בכנסייה?"

"התקשרתי לחפש שם את ראנהילד בעשר. כשאמרו לי שהיא יצאה כבר בשמונה, זינקתי למכונית. השארתי את דלת הכניסה פתוחה, למקרה שתחזור בזמן שיצאתי לחפש אותה. נסעתי לכנסייה ולתחנת הדלק של 'פינָה', חיפשתי במוסך ומאחורי המחלבה, ואז נסעתי לחצר בית הספר כי יש להם שם מתקני סולמות ודברים כאלו. אחר כך בדקתי בגן הילדים. היא כל-כך התלהבה מכך שתתחיל ללמוד בבית הספר ש..."

פרץ בכי נוסף השתלט עליה. בעוד היא בוכה, ישבו האחרים בשקט וחיכו. עיניה היו נפוחות והיא קימטה את חצאיתה בייאוש. לאחר זמן-מה גוועו היבבות והנמנום חזר - שריון המרחיק ממנה את האפשרויות הנוראיות.

הטלפון צלצל. צלצול פתאומי ומבשר רעות. היא נבהלה וקמה לענות, אבל ראתה את ידו של סייר מורמת ומסמנת לה שלא לעשות זאת. הוא הרים את השפופרת.

"שלום, אירנה נמצאת?"
זה נשמע כמו ילד. "מי מדבר?"
"תורביורן הוגן. אנחנו מחפשים את ראנהילד."
"אתה מדבר עם המשטרה. יש חדשות?"

"היינו בכל הבתים ברכס, בכולם. הרבה אנשים לא היו בבית, אבל פגשנו גברת ברחוב פלטספטוויין. איזה משאית נסעה לאחור לחצר שלה והסתובבה לצד השני; היא גרה בבית מספר 1. מעין רכב מסחרי, היא חושבת. ברכב המסחרי היא ראתה ילדה עם ז'קט ירוק ושיער לבן אסוף בקוקו. ראנהילד עושה קוקו לעתים קרובות."

"תמשיך."
"הרכב המסחרי נסע עד אמצע הגבעה ואז חזר ונעלם מעבר לעיקול."
"אתה יודע באיזו שעה זה היה?"
"זה היה ב-8:15."
"תוכל להגיע לרחוב גרניטוויין?"
"מיד נגיע לשם. אנחנו בכיכר עכשיו."
הוא ניתק. אירנה אלבום עדיין עמדה.
"מה זה היה?" לחשה. "מה הם אמרו?"
"מישהו ראה אותה," הוא אמר באטיות. "היא נכנסה לרכב מסחרי."

הצרחה של אירנה אלבום הגיעה סוף-סוף. הקול כאילו חדר את היער העבות ויצר רעד קל בראשה של ראנהילד.

"אני רעבה," אמרה פתאום. "אני צריכה ללכת הביתה."

ריימונד הביט למעלה. פוסאן הסתובב על שולחן המטבח וליקק את הזרעים שהם פיזרו עליו. הם שכחו מהזמן ומהמקום. הם האכילו את כל הארנבים, ריימונד הראה לה את התמונות שגזר מעיתונים והדביק בקפידה באלבום גדול. ראנהילד לא הפסיקה להתפקע מצחוק בגלל הפנים המצחיקות שלו. עכשיו היא הבינה שכבר מאוחר.

"את יכולה לקבל פרוסת לחם."
"אני צריכה ללכת הביתה. אנחנו יוצאים לקניות."
"קודם נעלה להר קולן, ואז אסיע אותך הביתה."
"עכשיו!" אמרה בנחישות. "אני רוצה לחזור הביתה עכשיו."
ריימונד חשב נואשות על דרך לעכב אותה.

"בסדר, אבל קודם אני צריך לצאת לקנות חלב לאבא בחנות של הורגן. את יכולה לחכות כאן; ככה זה לא ייקח הרבה זמן."

הוא קם והביט בה. בפניה הבהירות ובפיה הקטן בצורת לב, שגרם לו לחשוב על ממתקי קינמון בצורת לב. עיניה היו בהירות וכחולות והגבות שלה כהות, מפתיעות מתחת לפוני הלבן. הוא נאנח, ניגש לדלת האחורית ופתח אותה.

ראנהילד השתוקקה לעזוב, אבל לא ידעה את הדרך הביתה, לכן נאלצה לחכות. היא צעדה ברכות אל הסלון הקטן כשהארנב בזרועותיה והצטנפה בפינת הספה. היא ומרתה לא ישנו הרבה אמש, וכשהחיה החמימה צמודה לצווארה, נפלה עליה התרדמה במהירות. עיניה נעצמו בן-רגע.

עבר זמן עד שחזר. זמן רב ישב והביט בה, נדהם משנתה השקטה. ללא תנועה, ללא אנחה אחת קטנה. הוא חשב שהתרחבה מעט, הפכה גדולה וחמימה יותר כמו כיכר לחם בתנור. לאחר זמן-מה החל להרגיש שלא בנוח ולא ידע מה לעשות בידיו, לכן הכניס אותן לכיסיו והתנדנד מעט בכיסאו. הוא החל ללוש בידיו את בד מכנסיו, בעודו ממשיך להתנדנד ולהתנדנד, מהר יותר ויותר. הוא הביט בחשש מחוץ לחלונות ולעבר המסדרון, לכיוון חדר השינה של אביו. ידיו עבדו ועבדו. כל הזמן הזה נעץ עיניים בשערה שהבריק כמו משי, כמעט כמו פרווה של ארנבת. ואז נאנק בכבדות ועצר את עצמו. נעמד ונגע בה קלות בכתף.

"אנחנו יכולים ללכת עכשיו. תני לי את פוסאן."

לרגע הייתה ראנהילד מבולבלת לגמרי. היא קמה באטיות והביטה בריימונד, ואז הלכה אחריו למטבח, לבשה את מעילה ויצאה מהבית, בעוד כדור הפרווה החום והקטן נעלם חזרה בכלובו. העגלה עדיין הייתה ברכב. ריימונד נראה עצוב, אבל עזר לה לטפס פנימה, ואז התיישב במושב הנהג והתניע. דבר לא קרה.

"זה לא מתניע," אמר ברוגז. "אני לא מבין את זה. לפני דקה זה עבד. חתיכת גרוטאה!" "אני צריכה ללכת הביתה!" אמרה ראנהילד בקול רם, כאילו זה יעזור למצב. הוא המשיך לסובב את המפתח וללחוץ על דוושת הדלק, אבל המנוע המשיך לקטר וסירב להתניע.

"נצטרך ללכת ברגל."
"זה רחוק מדי!" ייבבה.
"לא, לא מכאן. אנחנו בצד האחורי של הר קולן, אנחנו כמעט בפסגה, ומשם אפשר להשקיף על הבית שלך. אני אסחב בשבילך את העגלה."

הוא לבש ז'קט שהיה מונח על המושב הקדמי, יצא ופתח למענה את הדלת. ראנהילד נשאה את הבובה שלה, והוא גרר את העגלה מאחוריו. היא קיפצה מעט על הדרך המשובשת. ראנהילד יכלה לראות את הר קולן זוהר במרחק, מוקף ביערות אפלים. לרגע נאלצו לסטות לצד הדרך כשמכונית חלפה על פניהם ברעש ובמהירות רבה. היא הותירה מאחוריה ערפל אבק סמיך. ריימונד הכיר את הדרך ולא היה בכושר, כך שלראנהילד לא הייתה בעיה לעמוד בקצב שלו. לאחר זמן-מה הפכה הדרך תלולה יותר, הסתיימה בעיקול, והשביל שהמשיך אותה סביב צלעו הימנית של הר קולן היה רך ומאובק. הכבשים הרחיבו את השביל וגלליהם מילאו אותו כברד כבד. ראנהילד שעשעה את עצמה בכך שדרכה עליהם; הם היו יבשים ומתפוררים. לאחר כמה דקות נראה מראה נוצץ ומקסים מבעד לעצים.

"אגם הנחש," אמר ריימונד.

היא עצרה לידו והביטה באגם, ראתה את שושני המים וסירה קטנה הפוכה על גדה. "אל תיגשי אל המים," אמר ריימונד. "זה מסוכן. את לא יכולה לשחות כאן; את רק תשקעי בחול ותיעלמי. חול טובעני," הוסיף בהבעה רצינית. ראנהילד נרעדה. היא עקבה בעיניה אחר גדות האגם, קו צהוב וגלי של קני סוף מלבד במקום אחד, שבו מעין חוף קטע את קו הצמחים במפרץ כהה. הם הביטו במראה הזה. ריימונד עזב את העגלה וראנהילד דחפה אצבע לפיה.

תורביורן עמד ושיחק באצבעותיו בטלפון הנייד. הוא היה כבן שש-עשרה, בעל שיער כהה שהגיע עד לכתפיו, עם מעט קשקשים, אחוז בבנדנה. קצות שערו בלטו לצד רקותיו כמו נוצות אדומות. הוא נמנע מלהביט באמה של ראנהילד, ובמקום זאת נעץ את מבטו בסייר, מלקק את שפתיו כל הזמן.

"גילית דבר חשוב," אמר סייר. "כתוב בבקשה את הכתובת שלה. אתה זוכר את השם?" "הלגה מואן, במספר 1. בית אפור עם מלונה בחוץ." הוא כמעט לחש כשכתב את המילים באותיות גדולות בפנקס שסייר נתן לו.

"אתה והחברים שלך סקרתם את רוב האזור?" שאל סייר.

"קודם עלינו על הר קולן, אחר כך ירדנו לאגם הנחש וחיפשנו בשבילים באזור. עלינו לאגם הגבוה, לחנות של הורגן ולחוף פְּרֶסְטֶגוֹד. ובסוף בכנסייה. חיפשנו בכמה חוות, בבּיֶירְקֶרוּד ובמרכז הרכיבה על סוסים. ראנהילד הייתה - אה, אני מתכוון שהיא - מתעניינת מאוד בבעלי חיים."

המעידה בלשונו גרמה לו להסמיק. סייר טפח קלות על כתפו.
"שב, תורביורן."

הוא התיישב על הספה, ליד גברת אלבום. היא עברה לשלב אחר, ועכשיו הרהרה באפשרות הנוראית שראנהילד אולי לא תשוב הביתה לעולם, ושאולי תצטרך לחיות את שארית חייה ללא ילדתה הקטנה ועיניה הכחולות הגדולות. הכרה זו הייתה מלוּוה בדקירות כאב קטנות. כל גופה היה נוקשה, כאילו עבר מוט פלדה בעמוד שדרתה. השוטרת שבקושי אמרה מילה כל זמן שהיו שם נעמדה באטיות. בפעם הראשונה עמדה להעז ולהעלות הצעה.

"גברת אלבום," שאלה בשקט, "אולי נכין לכולם קפה?"

האישה הנהנה בחולשה, נעמדה והלכה אחרי השוטרת אל המטבח. ברז נפתח ונשמעו קולות ספלים מקרקשים. סייר סימן לקרלסן לעבור למסדרון. הם עמדו שם ומלמלו זה אל זה. תורביורן היה יכול לראות רק את ראשו של סייר ואת קצה נעלו של קרלסן, שהייתה מבריקה ושחורה. באור החלש יכלו לבדוק את שעוניהם בלי שיבחינו בהם. הם עשו זאת ואז הנהנו בהסכמה. היעלמותה של ראנהילד הפכה לעניין חמור, ויהיה צורך להשתמש בכל משאבי המחלקה. סייר גירד את מרפקו דרך החולצה.

"אני לא יכול להתמודד עם המחשבה שנמצא אותה זרוקה באיזו תעלה."

הוא פתח את הדלת כדי לשאוף מעט אוויר רענן. ושם היא עמדה. בטרנינג האדום שלה, על המדרגה התחתונה, וידה הלבנה והקטנה מונחת על המעקה.

"ראנהילד?" שאל בתדהמה.

חצי שעה מאושרת לאחר מכן, כשמכוניתם האיצה ברחוב שיפרבאקן, העביר סייר את אצבעותיו בשערו בסיפוק. קרלסן חשב ששערו נראה עכשיו, לאחר שהסתפר קצר מהרגיל, כמו מברשת צמר פלדה. מסוג המברשות המשמשות לניקוי צבע ישן. פניו חרושות הקמטים של סייר נראו שלוות, לא אטומות ורציניות כפי שהיו בדרך כלל. בחצי הדרך במורד הגבעה עברו את הבית האפור. הם ראו את המלונה ופנים בחלון. אם הלגה מואן קיוותה לביקור מהמשטרה, היא תתאכזב. ראנהילד ישבה בבטחה בחיק אמה עם שתי פרוסות עבות של לחם בידה.

הרגע שבו פסעה הילדה הקטנה לסלון נחרת בתודעתם של שני השוטרים. האם, ששמעה את הקול הקטן, רצה מהמטבח והשליכה את עצמה במהירות לרגלי ראנהילד, כמו חיית טרף החוטפת את קורבנה ואינה רוצה לשחררו לעולם. גופה הרזה של ראנהילד וקווצה משערה הלבן בלטו מבין זרועותיה החזקות של אמה. הן עמדו שם. ללא קול, אפילו לא בכי קל. תורביורן כמעט מעך את הטלפון בידו, ספלי הקפה רעדו בידי השוטרת, וקרלסן, שחיוך מאושר היה נסוך על פניו, לא הפסיק למולל את שפמו. החדר התבהר כאילו השמש שלחה לפתע קרן אור דרך החלון. לבסוף, בצחוק מייבב: "ילדה רעה שכמותך!"

סייר כחכח בגרונו. "חשבתי לצאת לחופשה של שבוע. מגיעים לי כמה ימים."
קרלסן עבר פס האטה.
"מה תעשה בזמן הזה? תטוס לפלורידה לעשות צניחה חופשית?"
"חשבתי לאוורר את הבקתה שלי."
"זה ליד בְּרֶוִויק, נכון?"
"אי החול."
הם פנו לכביש הראשית והאיצו.

"אני חייב לנסוע השנה ל'לֵגוֹלֵנְד'," רטן קרלסן. "אני לא אוכל להתחמק מזה עוד. הבת שלי מציקה לי."

"אתה גורם לזה להישמע כמו עונש," אמר סייר. "'לגולנד' זה מקום יפהפה. כשתצאו משם, אני מבטיח לך שתהיו עמוסים בקופסאות לגו והחיידק ידבק בך. תיסע, לא תתחרט."

"אז היית שם, מה?"

"נסעתי לשם עם מָתֵאוּס. אתה יודע שהם בנו פסל של 'השור הרובץ' מקוביות לגו בלבד? מיליון וארבע מאות אלף חתיכות בצבעים מיוחדים. זה לא ייאמן."

הוא השתתק כשהבחין בכנסייה משמאל, כנסיית עץ לבנה קטנה במרחק-מה מהדרך, בין שדות ירוקים וצהובים, מוקפת בעצים שופעים. כנסייה קטנה ויפה, חשב; הוא היה קובר את אשתו במקום כזה, גם אילו היה צריך לנסוע מרחק רב לשם כך. מובן שעכשיו כבר היה מאוחר מדי. היא נפטרה לפני יותר משמונה שנים, וקִברה שכן בבית הקברות שבמרכז העיר, ממש ליד הרחוב הראשי העמוס, אפוף אדי דלק ורעש מכוניות.

"אתה חושב שהילדה בסדר?"

"היא נראתה ככה. ביקשתי מהאימא שתתקשר אלינו אחרי שהמצב יירגע קצת. היא ודאי תרצה לדבר על זה בסופו של דבר. שש שעות," אמר בהרהור. "זה לא מעט. הוא ודאי היה זאב מתבודד מקסים."

"יש לו רישיון נהיגה, כך שהוא לא נזיר מוחלט."

"אנחנו לא יודעים שיש לו רישיון נהיגה."

"לא, לעזאזל, אתה צודק," אמר קרלסן. הוא בלם בפתאומיות ונכנס לתחנת הדלק, שניצבה במקום שהתושבים כינו "מרכז העיר": בית דואר, בנק, מספרה והתחנה של "פינה". כרזה ועליה המילים "מוכרים תרופות" הייתה תלויה בחלון הראווה של מרכול "קיווי" הזול, ואצל הספר הייתה תלויה פרסומת מפתה למיטת שיזוף חדשה.

"אני צריך לאכול משהו. אתה בא?"
הם נכנסו וסייר קנה עיתון וממתקים. הוא הציץ מהחלון לעבר הפיורד.
"סלח לי," אמרה הבחורה מעבר לדלפק, מביטה בעצבנות במדיו של קרלסן. "לא קרה לראנהילד כלום, נכון?"
"את מכירה אותה?" סייר הניח כמה מטבעות על הדלפק.
"לא, אני לא מכירה אותה, אבל אני יודעת מי הם. אימא שלה הייתה כאן הבוקר וחיפשה אותה."
"ראנהילד בסדר גמור. היא חזרה הביתה."
היא חייכה בהקלה ונתנה לו עודף.
"את מהסביבה?" שאל סייר. "את מכירה את רוב האנשים?"
"בהחלט כן. אין פה הרבה אנשים."
"אולי את מכירה גבר מעט מוזר, שנוסע ברכב מסחרי ישן ומכוער שצבעו מתקלף?"
"זה כנראה ריימונד," אמרה, מהנהנת. "ריימונד לוֹקֶה."
"מה את יודעת עליו?"

"הוא עובד במרכז התעסוקה. הוא גר בבקתה בצד המרוחק של הר קולן עם אבא שלו. לריימונד יש תסמונת דאון. הוא בערך בן שלושים ונחמד מאוד. אבא שלו היה פעם מנהל התחנה הזאת, דרך אגב, לפני שפרש."

"יש לריימונד רישיון נהיגה?"

"לא, אבל הוא בכל זאת נוהג. זאת המסחרית של אבא שלו. הוא נכה, אז כנראה אין לו כל-כך שליטה במה שריימונד עושה. השוטר המקומי יודע על זה ועוצר אותו מדי פעם, אבל זה לא עוזר. הוא אף פעם לא נוהג ביותר מהילוך שני. הוא לקח את ראנהילד?"

"כן."

"אז היא לא יכלה להיות בידיים בטוחות יותר." חייכה. "ריימונד היה עוצר כדי לתת לפרת משה רבנו לחצות את הכביש."

שני הגברים חייכו ויצאו החוצה. קרלסן נגס בשוקולד שלו והביט סביב.
"עיירה נחמדה," אמר בעודו לועס.
סייר, אשר קנה מרציפן, עקב אחר מבטו. "הפיורד הזה עמוק, יותר מ-300 מטר. הטמפרטורה אף פעם לא גבוהה מ-17 מעלות צלזיוס."
"אתה מכיר כאן מישהו?"
"אני לא, אבל הבת שלי אינגריד מכירה. היא הייתה כאן בטיול פולקלור, מהאירועים האלה שמתקיימים בסתיו. 'הכר את מחוזך'. היא אוהבת דברים כאלו."
הוא גלגל את עטיפת הממתק לרצועה דקה ודחף אותה לכיס חולצתו. "אתה חושב שמישהו עם תסמונת דאון יכול להיות נהג טוב?"

"אין לי מושג," אמר קרלסן. "אבל אין איתם בעיה, מלבד זה שיש להם כרומוזום אחד יותר מדי. אני חושב שהבעיה הגדולה ביותר שלהם היא שהם צריכים יותר זמן כדי ללמוד כל דבר. גם הלב שלהם חלש. הם לא מגיעים לגיל מבוגר מאוד, ויש גם משהו בידיים שלהם."

"מה?"
"חסר להם קו בכף היד או משהו כזה."
סייר הביט בו מופתע. "בכל אופן, ראנהילד בהחלט הוקסמה."
"אני חושב שהארנבים תרמו לזה."

קרלסן מצא ממחטה בכיסו הפנימי וניגב את פינות פיו. "גדלתי עם ילד עם תסמונת דאון. קראנו לו 'גוּנָאר המשוגע'. עכשיו כשאני חושב על זה, האמנו שהוא הגיע מכוכב אחר. הוא כבר נפטר, בגיל שלושים וחמש בלבד."

הם נכנסו למכונית והמשיכו לנסוע. סייר הכין דיווח קצר ופשוט שאותו יציג בפני מפקד המחלקה כשיחזרו לתחנה. כמה ימי חופשה בבקתה שלו נראו פתאום חשובים ביותר. העיתוי היה נכון, התחזית לזמן הקרוב נראתה מבטיחה, והילדה שהופיעה בריאה ושלמה בביתה גרמה לו מצב רוח טוב. הוא בהה בשדות ובכרי הדשא, שם לב שהֵאֵטוּ וראה את הטרקטור לפניהם. טרקטור ירוק מסוג "ג'ון דיר" עם חישוקי צמיגים צהבהבים שזחל במהירות של שבלול. לא היה להם סיכוי לעקוף אותו; בכל פעם שהגיעו לישורת, היא הייתה קצרה מדי לעקיפה. החקלאי, שחבש כובע גננים ועטה מגיני אוזניים, ישב כמו בול עץ, כאילו צומח ממש מתוך מושבו. קרלסן האט ונאנח. "הוא מוביל כרוב ניצנים. אתה יכול להושיט יד ולקחת ארגז? נוכל לבשל אותם במטבח של התחנה."

"עכשיו אנחנו נוסעים במהירות של ריימונד," מלמל סייר. "חיים בהילוך שני. זה היה יכול להיות משהו, אתה לא חושב?"

הוא השעין את ראשו בעל השיער האפור על משענת המושב ועצם את עיניו.

© כל הזכויות שמורות לינשוף הוצאה לאור

אל תביט לאחור - קארין פוסום
Don't Look Back - Karin Fossum