Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2007       חזור

ללמוד לשכב
מאת: פרנק גוזן
Liegen lernen (Learning to Lie) - Frank Goosen

ההוצאה:

קרן

עיר גדולה, תחילת שנות השמונים. הלמוט בן השש-עשרה הוא תלמיד תיכון. יש לו הורים שלא מדברים זה עם זה ואמא שכל הזמן רק רוצה לדעת מה הוא בעצם רוצה. מהחיים, למשל. הלוואי שהיה יודע.

וכך הוא מתאר את עצמו: מתנזר מסמים, הטרוסקסואל, נמנע מהפגנות, משתדל כמה שפחות להירתם למשהו וכמה שיותר לחיות (ולתת לחיות).

הוא שומע תקליטים של הביטלס ודילן, רוקד לצלילי מדנס ופישר z., לובש כמו כולם מכנסיים רחבים ומתאהב בבריטה, נציגת ועד התלמידים.

ללמוד לשכב
שתפו אותי

הוא נרתם לפעילות פוליטית כדי לזכות בה, והיא מגלה לנער הביישן את סודות האהבה. במבט לאחור הוא מספר את קורות חייו, אהבהביו, אהבותיו ואכזבותיו, שהם גם, בעצם, תולדות גרמניה בשנות השמונים והתשעים. ספר סוחף, מלא תשוקה והומור, ומלווה בהרבה מוזיקה.

"לא היה טוב להתבגר בשנות השמונים, על כל פנים לא מדובר בתקופה שנזכרים בה בגעגוע. מכנסיים רחבים, קבקבי עץ, אבבא - לשנות השבעים היה קסם, משהו משנות השישים חדר אליהן, אולי אפילו קצת מהרעיון שהעולם יכול להיות טוב יותר. לשנות השמונים לא היה שום דבר כזה. תמונות של נשים עירומות או פטריות של פצצות אטום עיטרו את המגזינים, לפעמים יחד, ולעתים קרובות לא ידענו מה גרוע יותר."

"... גוזן מרתק... מדייק בהבחנותיו ויודע לעורר תשוקה. יש דרכים רבות לקרוא את ספרו: כיומן התבגרות; כספר המגשר בין הדורות; כהצהרת אהבה לאהבה." (שפיגל)

פרנק גוזן (נולד ב-1966) הוא סטנדאפיסט וסופר מצליח.
עד היום ראו אור שמונה ספרים פרי עטו.

ללמוד לשכב מאת פרנק גוזן בהוצאת קרן, מגרמנית: טלי שוורצשטיין-בסר,
עיצוב עטיפה: מוני פורט, 260 עמודים.

ללמוד מחתולה
פירושו ללמוד לנצח
לנצח במובן של ללמוד להסתדר
זאת אומרת: ללמוד לשכב.
רוברט גרנהרדט

ללמוד לשכב, פרק 1 | פרנק גוזן
בספטמבר 1998, השכם בבוקר, יצא אדם מפאב ששכן בקומת מרתף ברובע קרויצברג בברלין, נפל עם הפנים לתוך שלולית גשם עכורה והרגיש שעכשיו הגיע הזמן לאכול קבב. חייו כאדם חסר אחריות, אדם שלא בנוי לקשר, שמוק בעל יצרים, הגיעו ללא ספק לשפל המדרגה. מולו, על הקיר, הייתה כרזה: "לא נשנה הכול, אבל נשפר הרבה דברים!" האיש היה בשנות השלושים המוקדמות לחייו, לא נקי ולא מגולח, וכבר כמה ימים לא ישן כמו שצריך. כמעט נדמה היה שהוא רוצה להמשיך לשכב שם, בשלולית. פשוט לשכב, עבר לו בראש. אבל בעל הפאב, האיש החסון בעל הקול הגבוה וחמשת רוכבי האופנועים השתקנים בוודאי יתנגדו לכך. וגם לא היה ברור אם הנערה המכוערת והרזה, שכבר שעות עושה מדיטציה בישיבה מזרחית ובוהה בכוס מים, תרצה לסייע לו. מוזיקה סינית בקעה מהפאב.

האיש טעם מי גשם. הוא קפא מקור. אבל כל העניין לקח לא יותר מכמה שניות, ואז הוא קם ונכנס לתא הטלפון הסמוך. הוא טילפן, משעין את ראשו על המכשיר. לאחר כמה דקות הוא יצא משם, צעד כמה צעדים ונעצר לפני דוכן של אוכל טורקי. קבב כבר לא יהיה היום. לא נשאר לו כסף. לא נותר לו אלא לחכות.

האיש הזה, שעמד לפני הדוכן בבטן מקרקרת, כאב ראש וקהות חושים, הייתי אני. כל הסיפור התחיל ביום שהורי קנו טלוויזיה צבעונית.

רק בסוף הקיץ של 1982 השליך אבי לזבל את הטלוויזיה הישנה שלנו, שקלטה בשחור-לבן, וקנה מכשיר חדש. אילו היה הדבר תלוי בו, זו לא הייתה טלוויזיה צבעונית - כבר מזמן נראה לו הכול צבעוני מדי - אבל למוכר בחנות פשוט לא היו טלוויזיות שחור-לבן, וזה היה המזל שלנו. הביאו את המכשיר אחרי חופשת הקיץ, אבל זה היה במקרה.

אבי כל הזמן העמיד פנים שהטלוויזיה לא מעניינת אותו, אבל על מהדורת החדשות שלו, בכל ערב, הוא לא ויתר. הוא תמיד ראה סרטים, סדרות וכתבות כמו בניגוד לרצונו, כאילו הוא אומר: נו, אם כבר הדליקו את הטלוויזיה... הוא אף פעם לא אמר זאת, אבל זה מה שהיינו אמורים לחשוב.

אמי אהבה מאוד לצפות בטלוויזיה. אילו היה הדבר תלוי בה, כבר מזמן הייתה לנו טלוויזיה צבעונית. אבל אבי תמיד טען שאין כסף לזה. אמי הייתה אז מנענעת בראשה ונאנחת. היא אהבה לראות את 'מי אני?' ועצמה את עיניה כשרוברט לֶמְבּקֶה היה מכה בגונג, מפני שאז הופיעו התשובות - משלח ידם של המשתתפים - ופקחה אותן שוב כששמעה את הגונג בפעם השנייה, ואז גם היא ניסתה לנחש. אני חושב שזה עלה לאבא שלי על העצבים. אבל הוא לא אמר מילה, רק התנשף כמה פעמים בקול וגירד לעצמו יותר מדי את הרגל.

להורי הייתה פינת ישיבה אפורה. אמי ישבה על הספה הקטנה, אבי על אחת משתי הכורסאות, את רגליו שם על הכורסה השנייה והספה הגדולה נותרה לרוב ריקה. בדרך-כלל היה אבי מוריד את הגרביים, ואז אפשר היה לראות שהוא לא אוהב לגזור את ציפורני הבהונות.

אני התלהבתי מכך שיש לנו סוף-סוף טלוויזיה צבעונית. בכלל לא יכולתי לתאר לעצמי חיים בלי טלוויזיה, ובעצם גם לא יכולתי להיזכר בחיים כאלה. תמיד הייתה לנו טלוויזיה.

הזכרונות המוקדמים שלי קשורים בלי יוצא מן הכלל בסדרות אמריקאיות. פרומו שבו ראו גבר שעובר דרך הרבה דלתות ולבסוף עוצר בתא טלפון, שהיה בעצם מעלית שנסעה למטה. אחר-כך הייתה סידרה ששמה 'רוץ, באדי, רוץ!' שממנה אני זוכר רק את הפרומו, שבו ראו מישהו רץ ברחובות וחולף על פני גשרים, כנראה בניו-יורק. אבל הגדולה מכולן הייתה 'ג'יני'. לא יודע למה. המחשוף הנדיב של ברברה עדן עשה לי משהו רק בתקופה מאוחרת יותר. אבל בעיני זה היה נהדר איך שהיא הניחה מול המחשוף הזה את היד השמאלית על הימנית, הרחיקה את המרפקים והנהנה הנהון קצר. ואז היא נעלמה או שמשהו אחר הופיע או השתנה או השד יודע מה. היא נהגה לכנות את בעלה, קולונל נלסון, שעבד בנאס"א, "אדון", אבל ממש לא נראה שזה מה שהוא. ה"אדון" היה לארי האגמן, שלימים נהיה ג'יי.אר, אבל את זה עוד לא ראו עליו אז. אני התלהבתי מ'ג'יני' עד כדי כך, שאמי השתמשה בה כאמצעי לאכיפת משמעת. על כל תעלול הייתה מבטלת לי את 'ג'יני'. בכיתי לא פעם ולא פעמיים, אבל זה לא עזר.

כשהורי היו רואים טלוויזיה הם היו רואים טלוויזיה וזהו. לא היו דיבורים. אבל הם בלאו הכי לא דיברו הרבה, על כל פנים לא זה עם זה. אנחנו בהחלט היינו האחרונים שקנו טלוויזיה צבעונית. אפילו לא העזתי לספר שעדיין יש לנו טלוויזיה שחור-לבן, כי אז לא היו מתייחסים אלי יותר. רק מיקֶה ידע על זה, אבל מיקה ממילא ידע הכול ואפשר היה לסמוך עליו שלא יגלה, כי גם אצלם במשפחה זה לקח הרבה זמן עד שבסלון שלהם הייתה טלוויזיה צבעונית. ההבדל היחיד היה שלמשפחה שלו באמת לא היה כסף.

כששמעתי בבוקר שאחר-הצהריים תגיע הטלוויזיה החדשה ידעתי שנפתח פרק חדש בחיי. באותו יום שמעתי לראשונה על בריטה.

אבל לפני כן שמעתי על שדיים.

חברי, מיקה, נגע כנראה בפעם הראשונה בחייו בשדיים. כשהגעתי בבוקר לבית-הספר, הוא תפס אותי כבר במרחק של מאה מטר משם, הדליק לעצמו סיגריה, נשף את העשן, אחז בסיגריה בין האצבע לאגודל וסיפר לי את הידיעה כאילו גילה במקרה שיטה חדשה לביקוע גרעיני.

הוא נסע עם הוריו לשבועיים לאזור אייפל. והשדיים היו של אישה, בת תשע-עשרה בכל זאת. שדיים נהדרים, אבל את זה כמובן לא היה צריך להדגיש, כי אחרת הוא לא היה נוגע בהם. אלה היו ציצים אמיתיים, גדולים ועגולים וזקורים, ציצי של אישה שמזדיינת, שאחיו מזיין אותה. אחיו הביא את האישה, בת תשע-עשרה בכל זאת, כשביקר את מיקה והוריו באייפל.

מיקה לא עצם עין כל הלילה כי חשב שאולי אחיו עושה עכשיו משהו בסמוך, עם ההיא, בת תשע-עשרה בכל זאת, וכמובן שמיקה נדלק כל-כך מהעניין, שהוא התעסק עם עצמו כל הלילה. וכשלמחרת בבוקר הוא התנודד אל חדר האמבטיה, רדום לגמרי, עם עפעפיים כבדים כמו משקולות ושלפוחית שתן שאיימה להתפוצץ, עמדה שם האישה הזאת, בת תשע-עשרה בכל זאת, ושפשפה את עצמה בין הרגליים.

כנראה שהיא רק התנגבה, אבל מיקה לא יכול היה להישבע על זה, מפני שאחיו דאג לעדכן אותו בכל מיני עובדות כמו עד כמה הנשים בדרך-כלל מיוחמות, ועד כמה גדולה החרמנות של אותה אישה, בת תשע-עשרה בכל זאת, ואולי, אמר מיקה, היא לא התאפקה ועשתה את זה מהר עם המגבת, אבל, כפי שכבר אמר, את זה הוא רק יכול לשער. האישה, בת תשע-עשרה בכל זאת, אפילו לא חשבה לכסות את השדיים במגבת - מה שכמובן התאים לתיאורים שמיקה שמע מאחיו.

ממש לא, להפך, היא חייכה אליו בחוצפה, הניחה למגבת ליפול, הרימה את השדיים שלה עם הידיים למעלה ושאלה אם הם מוצאים חן בעיניו. בטח, ענה לה מיקה, הם לא רעים, ואז שאלה אותו האישה, בת תשע-עשרה בכל זאת, אם הוא רוצה לגעת בהם. אם אני מוכרח, ענה מיקה ונגע בהם, וחוץ מזה הוא החליט להיות דובר הכיתה בשנה הבאה. הוא הגיע עכשיו לגיל שבו מתחילים להתעסק עם דברים אחרים ולא מנסים רק למצוא חוברות פורנו יותר טובות כדי לאונן. האישה, בת תשע-עשרה בכל זאת, אמרה לו שייגע לה ממש בשדיים, שלא רק ירפרף עליהם קצת בקצות האצבעות - ואז, אגב, הוא שם לב ששני ציצים הגונים יכולים להיות כבדים מאוד.

"נו, טוב," אמר מיקה, "ירדתי מהרעיון להיות דובר הכיתה, אני לא מתכוון לקרוע את התחת בשביל האידיוטים העלובים האלה."

מיקה סיפר לי הרבה סיפורים. בעיקר על אחיו הגדול, שלעתים קרובות הולך מכות ומזיין הרבה.

אני שמרתי את חוויות החופש שלי לעצמי. הייתי בהולנד. זו הייתה החופשה המשותפת האחרונה שלי עם הורי, אלא שאז עדיין לא ידעתי את זה. התאהבתי בהולנדית בלונדינית. בכיתה ד' הייתי מאוהב באנקה. לא הפסקתי לחשוב עליה כל היום. ועכשיו לא הפסקתי לחשוב על ההולנדית הזאת שלושה שבועות ברציפות.

ההולנדית הייתה כנראה בתחילת שנות העשרים לחייה, ועבדה במאפייה שאליה הייתי בא כל בוקר לקנות לחמניות טריות. אבא שלי היה מוכן להסתפק גם בלחם מלפני שלושה ימים, אבל אמי עמדה על כך שנאכל לחמניות טריות, אחרי הכול - יצאנו לנופש. הבלונד של ההולנדית היה בהיר לגמרי, ומתחת לחלוק האופים הלבן היא תמיד לבשה חצאית נורא קצרה. היא דיברה גרמנית במבטא הולנדי, ונשמעה כמו בתו של רוּדי קארל. היא הייתה חברותית מאוד וחייכה הרבה, ואז אפשר היה לראות ששיניה הצחורות תואמות להפליא את שערה.

פעם אחת הלכתי לשם גם אחרי ארוחת הבוקר וחיכיתי עד שיסגרו את החנות להפסקת הצהריים. כשהיא יצאה החוצה, היא כבר לא לבשה חלוק. היו לה רגליים יפות מאוד, חומות. היא הייתה האישה הכי יפה בעולם.

החופשה הייתה שקטה מאוד כי הורי לא דיברו הרבה זה עם זה, אבל כפי שכבר אמרתי, זה אף פעם לא ממש היה מקובל אצלנו. כל שנה נסענו לכאן. תמיד להולנד, תמיד לאותו חור ליד הים. רק בתי המלון התחלפו, אבל תמיד נראו אותו דבר. בבוקר, אחרי הארוחה, הלכנו לטייל, ואחר-כך נכנסנו למסעדה לאכול ארוחת צהריים. אחר-הצהריים יצאנו שוב לטיול או ששיחקנו מיני-גולף. ואז הלכנו לשתות קפה בבית-קפה ואכלנו פרוסת עוגה. ושוב חזרנו לפנסיון. כשמזג האוויר היה סוער, ישבנו בפנסיון ודפדפנו במגזינים. בשש אכלנו ארוחת ערב, בכל מזג אוויר.

לחם עם ממרח כבד ותה ורדים, כל ערב. אחר-כך יצא אבי לטייל על החוף לבדו. יכולתי לראות אותו מחלון החדר שלי, פוסע ממש ליד המים, כאילו שהוא חייב למדוד את החוף, ראשו מורכן, עיניו נעוצות בחול. אולי הוא חיפש משהו. הוא מעולם לא מצא דבר. באותו זמן הייתה אמי מנקה את המטבח המשותף בפנסיון ואז מתמסרת לחוברות התשבצים שלה. היא הייתה פותרת ערימות של חוברות בחופשות, כאילו מישהו שילם לה על זה. אחר-כך צפינו בטלוויזיה ואמי סרגה מטליות לסירים. בשעה אחת-עשרה, הכי מאוחר, שכבנו לישון.

מכל זה לא סיפרתי למיקה דבר. עכשיו, אחרי שהוא נגע בשדיים, הוא רק היה לועג לי. כשהתקרבנו לבית-הספר העיף מיקה את הסיגריה ונשף את העשן בפעם האחרונה.

שמענו על בְּריטה לפני שראינו אותה. היא הייתה "החדשה". כמה בנים כבר ראו אותה. "היא מדליקה, בהחלט שווה זיון!" אמר שֶפֶר הארוך, שאף אחד לא סבל אותו. הוא רצה להיות חבר של מיקה, ובגלל זה דיבר כמוהו.

ראינו אותה בהפסקה הגדולה הראשונה. היא הייתה יפהפייה. היה לה עור כהה מאוד, כאילו שכבה שעות בשמש. עיניה היו צרות, והגבות נראו מצוירות. היא הייתה שונה משאר הבנות. היא נראתה כאילו אנחנו לא מעניינים אותה.

הקפנו אותה כל ההפסקה בלי לעורר תשומת לב. לא יכולנו להפסיק להסתכל עליה ולא ידענו מה לומר.

כשחזרתי בצהריים אבי כבר היה בבית. לידו עמד איש בחלוק לבן. מכשיר הטלוויזיה החדש הגיע, קופסה גדולה מפלסטיק שחור. על המסך ריצדה תמונה לניסוי. האיש ניסה למכור לאבא גם וידיאו, אבל אבא ממש לא היה מעוניין. הלכתי לחדרי וחיכיתי שאמי תקרא לי לאכול.

התוכנית הראשונה שצפיתי בה במכשיר החדש הייתה כמובן מהדורת החדשות. אבי שמר לעצמו את הזכות להטביל את המכשיר החדש. אחרי החדשות שידרו תוכנית טבע על חיות. אחרי חצי שעה של טלוויזיה צבעונית הלכתי לחדרי. שמתי אוזניות והקשבתי ל-The Concert in Central Park. בסוף מאי 82' הייתי בקונצרט של סיימון וגרפינקל באיצטדיון וֶסטפאלֶן בדורטמונד. לבשתי ג'ינס וחולצה לבנה מעוטרת ברקמה ומעיל שחור קצר בלי שרוולים, כמו גרפינקל על התקליט. בעיקר אהבתי את "America" כי המונח "New Jersey Turnpike" מאוד מצא חן בעיני. הייתה לי מערכת של שניידר לתקליטים וקסטות. קניתי אותה מהכסף שקיבלתי לקונפירמציה.

היו לי כבר הרבה תקליטים. בעיקר הביטלס וסיימון וגרפינקל וקצת בוב דילן. בבית-הספר הייתה הסכמה כמעט מלאה שהמוזיקה העכשווית לא שווה. חוץ מ-Bap אולי, אבל היו לכך סיבות פוליטיות. לא היה קשה לקנות תקליטים. איכשהו, תמיד נשאר קצת כסף. בדרך-כלל הייתי צריך רק להשתדל לא לבזבז יותר מדי ואחרי שבוע או שבועיים כבר יכולתי שוב לבזבז. גם לחג המולד וליום ההולדת ביקשתי שיקנו לי תקליטים. התקליט האחרון של דילן נקרא Shot of Love, והוא לא הלהיב אותנו. הכול נשמע כמו עבודה עצמית, כאילו הקליטו אותו במוסך. הדעה הרווחת הייתה שהתקליט הטוב האחרון שלו היה Live at Budokan, והיית חייב שיהיה לך אותו. אלא שזה היה אלבום כפול, והמחיר בהתאם. בינתיים נמנעתי מההשקעה הזו. כשקמתי למחרת בבוקר תפסתי את אמי מדליקה את הטלוויזיה. היא בהתה כמה דקות בתמונת הניסיון, הבחינה בי, כיבתה את המכשיר והניחה את השלט.

אבי היה מנהל תחנת רכבת. הוא היה גבוה ושקט. היו לו ידיים ארוכות, שהיו מתנועעות לצד גופו עד שלפעמים נראה היה כאילו אינן שייכות לו. אמי עבדה פעם במסחר, בחנות כלבו, במחלקת הצעצועים. אחר-כך סגרו את הכלבו, ובמשך כמה חודשים היא מכרה נעליים. ואז נולדתי. ומאז היא הייתה עקרת בית. ואבי עשה קריירה. כמנהל תחנה. לפעמים שאלתי את עצמי אם גם אמי רצתה לעשות קריירה. היא כבר מזמן יכלה להיות מנהלת מחלקת רכבות העץ והסביבונים.

אמי הייתה קצת יותר נמוכה מאבי ושמנה מאוד. בקיץ לבשה חולצות ללא שרוול, וידיה הגיחו מתוכן כמו בשר נקניקיות שלא הצליחו להכניס למעי. גרועים מכול היו השדיים שלה. כשהייתי קטן והיא עדיין הייתה מחבקת אותי ולוחצת אותי אליה, פחדתי שיום אחד הם ייפלו עלי ויקברו אותי.

חוץ מזה אמי גם שרה. גרוע, אבל בשמחה גדולה. כשהאוזניים שלי בקושי הגיעו לגובה השולחן, אמי אהבה לשיר לי את השיר של ז'יוואגו בגירסה של קרל גוֹט: "את יודעת, לאן..." היא לבשה שמלה אדומה עם כפתורים שחורים ותפוחים והייתה מדברת אל עצמה ומספרת על מרחבי הטייגה הרוסית והאהבה שגבר כמו עומר שריף יכול להעניק לאישה.

גם אבי עסק במוזיקה. והוא עשה את זה במרתף.

המרתף: אבי ציפה את הקירות והתקרה בעץ, פרש שטיח והתקין גוף חימום כדי לאחסן שם את האוצר שלו, אוסף תקליטים ענק. מאות אלבומים עשויים מעור סינתטי, שהכילו כל אחד מהם, בעטיפות ניילון שקופות, חמישים תקליטים קטנים. כל המדפים, מהרצפה עד התקרה, היו מלאים עד אפס מקום, ואבי בילה סופי שבוע אינסופיים בהמצאת שיטות קִטלוג חדשות לבקרים, בסידור ובקטלוג מחודש של התקליטים. לפעמים היה פשוט עובר לאורך המדף ומחליק באצבעו על גב של אלבום, או שולף תקליט ובודק אותו לאור הנורה החלושה שבמרתף. באמצע עמד שולחן לא גבוה ועליו פטיפון משנות החמישים, הראשון שאבי קנה לעצמו בכסף שהרוויח. הפטיפון היה בתוך מזוודה, והייתה לו זרוע אחת שבסופה הייתה תלויה מחט עבה.

למיטב ידיעתי, אמי אף פעם לא ירדה למרתף. גם לי הראה אבי יום אחד את המרתף, רק כדי לומר לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאין לי מה לחפש שם. אבל פעם אחת עקבתי אחריו בחשאי. חיכיתי במדרגות היורדות למרתף עד ששם תקליט והמשכתי להתקדם. דרך פתח צר בין קרשי הדלת, ראיתי אותו עומד מול הפטיפון. הוא פשוט עמד שם והביט על התקליט המסתובב, עד שגמר לנגן. אז הוריד בזהירות את התקליט והחזיר אותו לאלבום. הוא הלך לאורך המדפים, החליק באצבעו על גב האלבומים, ולבסוף הוציא אחד מהם, דפדף בו, הוציא תקליט אחד, שם אותו, ושוב נעמד מולו והביט כיצד הוא מסתובב. הוא עשה את זה עוד כמה פעמים. ואז, נדמה לי שבתקליט השישי או השביעי, פתאום אבי התחיל להתנועע. תחילה אי-אפשר היה להבחין בשום דבר, ואז ראיתי איך פלג גופו העליון מתחיל לנוע, לפנים ולאחור וגם לצדדים. אבי רקד. הוא אחז כביכול מישהו בזרועותיו, והסתובב. אחרי חצי שעה בערך התחלתי להשתעמם ועליתי למעלה.

הורי לא נגעו זה בזה מעולם. לפעמים, בחורף, אמי הייתה משלבת את זרועה בזרועו של אבי, אבל זו לא הייתה נגיעה של ממש, רק המעילים נגעו.

לא יכולתי לתאר לעצמי שהורי הביאו אותי לעולם בדרך המקובלת. הרעיון שהורי עשו סקס כדי שאבוא לעולם נראה לי אבסורדי. איפה אמור אבי לחדור לתוך הר האם הזה? איך יכול היה להיות בטוח שהוא חודר למקום הנכון, כשהדבר הזה שלו היה תקוע איפשהו חם ולח? זה היה יכול להיות באותה מידה בית השחי של אמא או קפל בבטן. ואם הם כן עשו את זה, איך הם נכנסו לאווירה? האם אמי שרקה את המנגינה של ז'יוואגו? או שאבי שר "חול חם וארץ אבודה וחיים בסכנה"? ואולי הוא הדביק מעל שפתו העליונה שפם דק כדי להיראות כמו עומר שריף? אולי אבי הוא בכלל לא אבי. אולי אמי היא בכלל לא אמי. אני הרי גם לא דומה לאף אחד מהם. אולי הם אימצו אותי. או מצאו.

שבועיים אחרי תום החופשה היה אמור להיבחר דובר הגימנסיה החדש. הדובר היוצא סיים את מבחני הבגרות. בריטה הציגה את מועמדותה. שמַלֶנדוֹרף הזקן, מנהל בית-הספר שלנו מתקופת הקיסר וילהלם לפחות, ראה אותה מחלקת כל השבוע פליירים ליד בית-הספר וכעס עליה. שמלנדורף עוד נלחם במלחמה והוא לא אהב פליירים.

ביום הבחירות ירד גשם. זירזו אותנו להיכנס לאולם, לשמוע את הדוברים מציגים את עצמם. ליתר דיוק היו אלה שני ועדים שהעמידו את עצמם לבחירה, בכל אחד מהם היו ארבעה אנשים, ובראשם הנציג או הנציגה. חברי שני הוועדים ישבו על הבמה, כל אחד מהם ליד שולחן בית-ספר שעליו ניצבו בקבוקים קטנים וירוקים של מים מינרליים. מיקה ואני ישבנו בשורה האחרונה. בריטה עוד לא הגיעה. היתר ניסו להעמיד פנים שהם לא עצבניים. ליד שולחן אחד ישבו רק שלושה אנשים, זה בוודאי היה השולחן של בריטה. שני נערים ונערה. הכרתי אחד מהם מהחטיבה העליונה: גבוה, רזה מאוד, על ראשו שיער שחור וסמיך שנראה כמו קסדה. אף אחד עוד לא ראה אותו בלי חליפת הג'ינס שלו. על הכיס הימני שעל החזה היה כתוב בטוש: Public Enemy No. 1 לידו ישבה נערה בת מקסימום אחת-עשרה, שאף פעם לא ראיתי. היא לבשה שמלה בצבע תכלת שהייתה רכוסה לגמרי, וצמותיה הארוכות והזהובות היו מלופפות והתנדנדו משני צדי ראשה הלוך ושוב. השלישי היה שחקן טניס מצוין שכולם הכירו מאחת הכיתות המקבילות, בחור יפה, שלבש חולצות לה-קוסט ונעל נעלי טניס יקרות. הוא קיבל את הנעליים מחברה המתמחה בציוד לטניס, שראתה בו את הכוכב העולה של הטניס הגרמני. היו רכילויות שכל מיני נערות רודפות אחריו, אפילו כמה מהחטיבה העליונה.

ליד השולחן השני ישבו ארבעה נערים מהחטיבה העליונה. לכולם היה שיער קצר. אחד מהם קרא את ה'פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג'. למעשה הוא היה הנציג. הוא נעל נעליים איטלקיות קלועות ולבש מכנסיים בהירים עם קפל מגוהץ וחולצה בצבע תכלת עם צווארון לבן.

"ככה אני מדמיין לעצמי את הגיבור שמצליח להרוג את הדרקון," אמר מיקה.

"זיגפריד?"

"בדיוק."

כולם חיכו לבריטה. בקצה הבמה עמד שמלנדורף, שהיה אמור לשאת את דברי הפתיחה, וראו עליו שהוא כועס על האיחור. לבסוף פקעה סבלנותו והוא הורה לכבות את האור באולם ולהדליק את אורות הבמה. ממש כשרצה להתחיל לדבר נכנסה בריטה, עברה באולם, ניתרה על הבמה והתיישבה במקומה. היא נעלה נעלי התעמלות ולבשה ג'ינס וטישרט אדום עם מחשוף בצורת וי ועליו חולצה פתוחה מקורדרוי עדין. שערה היה אסוף לקוקו מאחור.

שמלנדורף אמר משהו על הזכות לבחור והסביר את מהלך ההצבעה: עלינו להקשיב למה שיש לשני הוועדים לומר, לאחר מכן אנחנו יכולים לשאול שאלות ואז צריכים לסמן איקס על הפתק שקיבלנו בכניסה, ליד ועד א' או ועד ב'. בריטה הייתה א'. לכן היא הייתה רשאית לפתוח בדברים. שמלנדורף מסר לה את המיקרופון.

בריטה מסרה את המיקרופון ל-Public Enemy No. 1, שסקר בקצרה את הסיבות להרכב הזה של הוועד: שוויון בין מספר הנשים למספר הגברים שמייצגים את החטיבה הנמוכה, האמצעית והגבוהה, כדי להעניק משקל שווה לכל הנושאים. בעודו מדבר פשטה בריטה את חולצת הקורדרוי שלה, אחר-כך פתחה את הקוקו וניערה את השיער. היא התכופפה קדימה וכולם יכלו לראות שהיא לא לובשת חזייה. הנערה עם שתי הצמות המלופפות וכוכב הטניס הציגו את עצמם ואמרו דברים שלא שמעתי. אחר-כך מסרו את המיקרופון לבריטה. היא קמה, בניגוד לדוברים הקודמים, צעדה לקדמת הבמה ונראה היה שהיא מביטה אל כל אחד ואחד מאיתנו בנפרד.

היא אמרה שדווקא בית-הספר, שהוא כמו הבית, המקום הראשון של תהליך החיברות, צריך להשתלב בשיח החברתי, בעיקר בזמן שעולות שאלות מהותיות בעניין הישרדותו של המין האנושי על הכוכב הזה, והדיון בהן צריך להיעשות גם בתוך הכיתות. האנושות נמצאת כיום במצב שבו היא יכולה להשמיד את עצמה מאות פעמים, והעולם המערבי לא עסוק אלא בהמשך התהליך הלולייני של ההתחמשות במכלול הצבאי-התעשייתי המכוון לרווחיות, ברמיסת זכות ההגדרה העצמית של עמים שונים, כמו למשל בדרום-אמריקה, ובהרהורים על מלחמה גרעינית אפשרית, מתוך הנחה שייתכן שזה יהיה סופה של אירופה ושהאטמוספירה תזוהם, במקום שייעשו הצעדים הראשונים לעולם חופשי מנשק גרעיני ותבוטל הצבת טילי הפרשינג II וטילי השיוט. תלמיד כיתה ה' שישב בשורה הראשונה הצביע ושאל למה היא מתכוונת.

"מלחמה זה חרא," אמרה בריטה, "וגברים שמנים מרוויחים ממנה."

ואז היא התחילה לדבר על הסכנה לסביבה, על התהליך התעשייתי הדורסני שמאז אמצע המאה ה-19 מכלה את המשאבים הטבעיים, על הכחדת מינים רבים של בעלי חיים, על השחתת יערות העד, על הגשם החומצי ועל הסכנות הטמונות בניצול אנרגיית הגרעין למה שנקרא צרכים לא-מלחמתיים. הַריסבּוּרג היא רק ההתחלה, אולי הדבר הגדול עומד לקרות ממש כאן לידנו, בבּיבְּליס או בקרימֶל או בכל מקום אחר. ובכל מקרה זו תהיה טעות להטמין את הראש בחול, שבלאו הכי מלא בקדמיוּם. להפך, כל אחד ואחת צריכים לדעת, שרק היחיד מסוגל לשנות את העולם, וזו הסיבה שהיא קוראת לנו להראות כמה שיותר יוזמה אישית. במקרה שהיא תיבחר, היא מתכוונת להקים קבוצות עבודה שבהן יעסקו בכל הנושאים הללו, שבהן יבחנו מה קורה כאן, בבית-ספרנו, בשדה הממשי שבו אנו חיים, כדי שנוכל לתרום את חלקנו. נוסף על זה, היא מתכוונת לארגן לפחות ארבע פעמים בשנה מסיבת רוק באולם ההפסקות, שבהן תהיה ללהקות של תלמידי בית-ספרנו הזדמנות להופיע בפעם הראשונה. וגם להפוך את בית-הקפה לתלמידים, שהוזנח עד כה, למקום מפגש בשעות שלאחר סיום הלימודים, למקום שבו יתקיימו ערבים של שירי עם, אבל גם התכנסויות של אנשי קבוצת הספרות, קבוצה שלהקמתה היא קוראת כאן ועכשיו. כדי לממש את תוכניותיה, היא כבר גיששה אצל אב הבית והמחנכים, וכולם מוכנים, פחות או יותר, להירתם לעניין. למעשנים מהחטיבה העליונה צריך כמובן להקצות חדר עישון, מפני שלא ייתכן שהם יצטרכו לצאת לרחוב בגשם וברוח כדי לעשן, מה גם שהדבר מהווה בעיה מבחינת הביטוח. בכל אופן, גם אם תצליח לממש את התוכניות, עלינו לזכור שהיא רק הנציגה שלנו, המסייעת להגשים את רצון התלמידות והתלמידים, ולא הרוקדת לפני המחנה, היוזמה חייבת לבוא מצדנו, בידינו הדבר להשפיע על מה שמשפיע עלינו, רק כך נוכל להתחיל להיאבק על מימוש הזכות להגדרה עצמית בעולם שמוגדר מבחוץ - מאבק שאל לנו לחשוש מפניו אלא לראות בו הזדמנות, לא להשאיר את גיבוש האישיות שלנו בידי אחרים אלא לקחת אותה בעצמנו בידיים.

ואז היא הניחה את המיקרופון על הרצפה וחזרה למקומה. שניות אחדות שרר שקט. אבל אז החל מישהו למחוא כפיים, והאחרים הצטרפו, והתחילו קריאות ושריקות וצעקות. זיגפריד הקיש באצבעותיו בקדחתנות על השולחן, לבסוף קם, צעד לפנים והתכופף לקחת את המיקרופון. הוא הדגיש שבניגוד לדוברת שלפניו, הוא אינו רוצה להשתמש בטענות שטוחות וזולות. שריקות ראשונות. הוא לא מעונין בשילהוב רגשות של גיל ההתבגרות. השריקות גוברות. אבל הוא תולה זאת בחוסר הניסיון של המועמדת הצעירה ממנו בכמה שנים. קריאות בוז. חוץ מזה, הוא רוצה להסב את תשומת לבנו לכך שנציג התלמידים אינו נמצא בשליחות פוליטית, ושחל איסור על עיסוק פוליטי של נציג התלמידים הנבחר. ושהוא אינו יכול לתאר לעצמו שרוב התלמידים, בעיקר אלה הבוגרים, מעוניינים לפעול בניגוד לחוק.

"למה לא?" שאל מיקה, וכמה אנשים צחקו.

מובן שגם הוא, המשיך זיגפריד, בעד ערבי רוק ושירי עם, והוא רוצה לפעול למען חדר מעשנים, ולעניין בית-הקפה לתלמידים הוא בעיקר רוצה להוסיף, שלמרות שגם הוא מקדם בברכה מקום כזה, הרי שכדי שהוא ישרוד לאורך זמן, צריך לקחת בחשבון גם את הכדאיות הכלכלית שלו. אנחה כללית בקהל.

בינתיים החלו תלמידי כיתות ה' ו-ו' לנוע בחוסר שקט, זוגות החלו להתמזמז, וכמה כיסאות לידי מישהו הוציא כריך עם ממרח כבד. מתישהו הפסיק זיגפריד לדבר, מאחר שבלאו הכי אף אחד לא הקשיב לו. הוא החזיר את המיקרופון לשמלנדורף וחזר למקומו. זה שישב לידו טפח קלות על כתפו. זיגפריד נענע בראשו.

כעת בא תור השאלות. לא היו. סימנו איקס בטופס, קמנו, נדחקנו ליציאה והטלנו את פתקאות הבוחר שלנו לאחת מתיבות העץ שעמדו על שולחן באולם הכניסה.

נותר עוד קצת זמן עד לתחילת השיעור הבא. מיקה יצא החוצה לעשן. ישבתי באולם ההפסקות והעתקתי את שיעורי הבית במתמטיקה משפר הארוך. ואז נפתחה לפתע הדלת לחצר ובריטה נכנסה. המחברת נפלה לי מהברכיים. היא הביטה בי וצחקה. היא אמרה: "שלום!" גם אני אמרתי "שלום!", אבל זה נשמע כמו "שוהו!" היא חלפה על פני לשירותי הבנות. הוצאתי את הארנק שלי וספרתי את הכסף. אחר-כך הלכתי לעיר וקניתי לי את Bob Dylan live at Budokan.

© כל הזכויות שמורות: קרן הוצאה לאור

ללמוד לשכב - פרנק גוזן
Liegen lernen (Learning to Lie) - Frank Goosen


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *