Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בנובמבר 2007       חזור

ג'וליוס וינסום
מאת: ג'רארד דונובן
Julius Winsome - Gerard Donovan

ההוצאה:

אחוזת בית

ג'וליוס וינסום, המספר בעל השם החידתי, גר זה שנים בבקתה שכוחת אל, בבדידות גמורה, ביער שרוחש בעלי חיים וטבע מתפרץ ואפוף חרישיות כמעט דתית, במדינת מיין שבצפון ארצות הברית. אורחים לו לחברה רק 3,282 ספרים, ירושה מאביו, כלבו האהוב הוֹבְּס (הקרוי כך על שמו של הפילוסוף הנודע), וזיכרונות עמומים מסיפור אהבה שהיה לו עם קלייר, אישה תושבת האזור, שהגיחה לעולמו משום מקום וגם עזבה אותו פתאום.

יום אחד, בעיצומו של החורף, הוא מוצא את הכלב שלו מת, ירוי מטווח אפס ברובה של צייד אלמוני.

שיווי המשקל הנפשי השברירי שלו מתערער. בשלווה שגרתית, כמעט בעדינות, ג'וליוס וינסום יוצא למסע נקם חסר הבחנה וחסר פנים, חמוש ברובה צלפים עתיק אך מדויק להחריד ממלחמת העולם הראשונה, ירושה מסבו, ומצויד בציטטות מכתבי שקספיר באנגלית אליזבתנית.

ג'וליוס וינסום
שתפו אותי

במשפטים צלולים וחסכוניים, שנשמעים כהדהוד לצליליו של חורף בראשיתי, "ג'וליוס וינסום" מוליך את קוראיו בשיטוט מהפנט אל תוך תודעתה של דמות מקוטבת, חמקמקה, טורדת מנוחה אך גם מצודדת לב, נגישה, עגולה. לכאורה אנו יודעים הרבה על ג'וליוס וינסום - את גילו, ההיסטוריה שלו, על אביו וסבו וילדותו, על טעמו בספרים, מחשבותיו האקראיות, מעשיו בחיי היומיום, על קור רוחו הנדיר כצלף - ובכל זאת איננו יודעים עליו דבר, לא מה הוא מרגיש ולא איך הוא מרגיש, ואפילו לא אם הוא מרגיש כלל.

במהלך הקריאה השאלות נערמות זו על גבי זו: מיהו ג'וליוס וינסום? האם הוא רוצח בדם קר? פסיכופת? מטורף חסר רגשות? קורבן לטראומה איומה שאינה מרפה ממנו? הלום קרב? פרנואיד שנרדף באמת ובתמים? ואולי ג'וליוס וינסום הוא כל אחד מאלה, ואינו אלא משל על אדם טוב-רע החבוי בנפשו של כל אחד מאיתנו?

רק לעתים נדירות נבנית בספרות דמות מורכבת כל כך בדרך סיפור פשוטה ומזמינה כל כך. ודווקא משום כך, הדמות המורכבת הזאת מעמידה את הקורא במבחני מוסר ובמבחני אנושיות לא פשוטים: האם עלינו לדכא את אהדתנו לג'וליוס וינסום ואולי גם להתבייש בה, משום שהוא מחסל בשלוות נפש בני אדם אחרים? ואולי קורבנותיו, כולם גברים ציידים, ראויים למותם, משום שהם, בניגוד לו, צדים והורגים להנאתם? על כל אלה - על מוסר, על התכוונות, על הנאה, על תרבות לעומת טבע - אנחנו נדרשים לחשוב בספר המדויק והייחודי הזה.

הסופר והמשורר ג'רארד דונובן נולד ב-1959 בעיירה וֶקספורד שבדרום-מזרח אירלנד, וגדל בעיר גלוֶיי שבחוף המערבי של אירלנד. הוא למד באוניברסיטה הלאומית של אירלנד ובאוניברסיטת ג'ון הופקינס בארצות הברית. בשנות השמונים של המאה שעברה טיפח קריירה של נגן גיטרה קלאסית. היום הוא חי בקלוורטון, כפר קטן במדינת ניו יורק, ומלמד אנגלית באוניברסיטה.

הקריירה הספרותית של דונובן החלה בכתיבת שירה. ב-1992 הופיע ספרו הראשון, קובץ השירים "קולומבוס רוכב שוב". כעבור שלוש שנים התפרסם עוד קובץ שירים פרי עטו, "מלכים ואופניים", וב-2000 הופיע קובץ השירים השלישי שלו, "המגדלור", שהיה אחד המועמדים הסופיים לזכייה ב"פרס אייריש טיימס לספרות". ספרי השירה של דונובן, וכמוהם שירים אחרים שפירסם בכתבי עת שונים, התקבלו בהתלהבות.

ב-2003 ראתה אור יצירת פרוזה ראשונה של דונובן, הרומן "הטלסקופ של שופנהאואר", השוטח דיאלוג שמתקיים בין שני גברים עלומי שם במשך יום אחד לאחר מלחמה שהתחוללה באירופה. הספר, שזכה לשבחי הביקורת, נכלל ברשימה המורחבת של המועמדים לפרס ה"בּוּקר" האנגלי היוקרתי לאותה שנה, ונמנה עם המועמדים הסופיים לפרס הספר האירי הטוב לשנת 2003. ב-2005 יצא לאור הרומן השני שלו, Doctor Salt, העוסק בשבריריותה של הנפש האנושית. כשנה לאחר מכן הופיע בכתובים הרומן "ג'וליוס וינסום". ב-2007 ראה אור הספר Sunless - גרסה חדשה, מעובדת ומתוקנת ממסד ועד טפחות של Doctor Salt, שדונובן ראה בו טיוטה בלבד ולא היה שבע רצון מהוצאתו לאור.

הרומן "ג'וליוס וינסום" הוא היצירה הראשונה של דונובן המתורגמת לעברית.

ג´וליוס וינסום מאת: ג´רארד דונובן בהוצאת אחוזת בית, תירגמה מאנגלית: טל ניצן, עיצוב עטיפה: דוד חליבה, 199 עמודים.

ג'וליוס וינסום | ג'רארד דונובן
חלק ראשון, 30 באוקטובר - 2 בנובמבר

1
אני חושב ששמעתי את הירייה.
זה היה אחר צהריים קר של סוף אוקטובר, ואני ישבתי על הכורסה ליד תנור העצים בבקתה שלי וקראתי. גברים רבים משוטטים ביערות האלה חמושים ברובים, לרוב באזורים הרחוקים ממגורי אדם, וזורים יריות כמו פלפל על פני השמים, בעיקר ביום הראשון של עונת הציד בנשק חם, כשאנשים מפוֹרט קֶנט ומערים קטנות יותר מביאים בטנדרים שלהם רובים ארוכים לאזור הזה, לצוד צבאים ודובים.

אבל המהלומה המתכתית שהידהדה ביער נשמעה הרבה יותר קרובה, רק קצת יותר מקילומטר אם זה באמת הצליל שהרג אותו, אם כי למען האמת שמעתי אותה מאז כל כך הרבה פעמים בדמיוני, חזרתי והשמעתי את פס הקול של הרגעים ההם לעתים קרובות כל כך, עד שעכשיו קשה לי להבדיל בין צליל הרובה ובין רוח הרפאים של המחשבות שלי.

זה היה קרוב, אמרתי, ופתחתי את התנור והכנסתי עוד בול עץ לתוכו, וסגרתי אותו לפני שהעשן יגיח ממנו וימלא את החדר.

רוב הציידים, אפילו המתחילים, נשארים בחורש הפתוח, מערבה מכאן בְּיער צפון מֵיין שנמשך עד לגבול הקנדי, אבל רובה טוב יורה רחוק, וקשה להעריך את המרחק בלי קירות וכבישים.

בכל זאת זה נשמע קרוב מדי. הציידים המנוסים ידעו איפה אני גר ואיפה נמצאות כל הבקתות ביער, חלקן גלויות, חלקן נסתרות. הם ידעו לא לירות סתם כך, ידעו שקליעים טסים עד שהם פוגעים במשהו.

היתה לי אש נעימה והרגליים שלי היו חמימות, וסיימתי לקרוא את הסיפור של צ'כוב על הילדה שלא מצליחה לישון כי התינוק לא מפסיק לבכות, וכל כך שקעתי בו, עד שלא שמתי לב שהכלב שלי נעלם. נתתי לו לצאת כמה רגעים קודם לכן וזאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא שוטט לו לבד, אם כי לרוב הוא נשאר במרחק של כמאה מטר מהבקתה במעגל גדול, התחום שלו, השטח ששייך לו. ניגשתי לדלת וקראתי לו, ושוב חשבתי שהצליל ההוא היה קצת קרוב לבית, ואחרי עשר דקות בדקתי שוב ועדיין לא מצאתי את הכלב שלי, הוא לא בא כשקראתי לו, יותר ויותר חזק, וכשהלכתי אל גבול היער ושרקתי, והקפתי את הפה שלי בידיים וצעקתי, לא היתה שום תגובה, שום יצור חוּם לא פרץ אלי מתוך השיחים כמו שעשה תמיד כשקראתי לו.

הרוח היתה קרה, וסגרתי את הדלת ותחבתי מגבת בינה ובין הרצפה כדי לחסום את רוח הפרצים. ואז עשיתי משהו שכמעט איני עושה בחודשי החורף: הסתכלתי בשעון.

השעה היתה שלוש וארבע דקות.

2
נובמבר מגיע לצפון מֵיין על כנפי רוח קרה מקנדה שמפלחת את היער הדליל בלי ששום דבר יעמוד בדרכה, ועורמת שלג לאורך הגדות של הנהר ועל מדרונות הגבעות. זה מקום מבוּדד, לא רק בסתיו ובחורף, אלא כל הזמן. מזג האוויר אפור וקשה והחללים ארוכים וקשים, והרוח הצפונית הזאת נושבת בכל חלל בלי רחמים ולפעמים ההברות נוֹקשות בגללה במשפטים שאתה אומר.

גדלתי ביער הזה, בחבל הארץ המיוער בעבר המערבי של עמק סנט ג'ון, שגובל במחוז הקנדי ניו ברנזוויק ונמשך לאורך גדותיו ומדרומו של נהר הסנט ג'ון עם הגבעות הגליות ויישובי הספר הקטנים שלו. סבי היה אקָדי צרפתי,* וכמוהו גם אמי, ומסיבות לא ידועות לי הוא הקים את הבקתה במרחק קילומטרים רבים מהצרפתים, בשטח מרובה עצים קרוב לתחילתם של היערות הגדולים במערב העמק. בימים ההם היה המקום עוד יותר נידח מהיום, וזה מוזר, משום שהאנשים ההם נטו להישאר מלוכדים: רוב המתיישבים בעיירות החדשות האלה היו צאצאי האקָדים הצרפתים שגירשו הבריטים מנובה סקוטיה ב-1755. חלקם פנו דרומה ללואיזיאנה, והשאר עקרו בסופו של דבר לצפון מיין, אנשי הקצוות האלה, אמר אבי, אנשי הדרום והצפון הרחוקים.

* האקָדים הצרפתים (הקרויים כיום קייג'ונים) התיישבו בקנדה במחוזות נובה סקוטיה וניו ברנזוויק של היום. הם סירבו להישבע אמונים לכתר הבריטי וגורשו על ידי הבריטים ב- 1755. (כל ההערות הן מאת המתרגמת.)

זה היה מוזר גם בגלל החורפים. הוא בנה את הבקתה בקרחת יער בת שמונה דונם, מוקפת עצים מכל עבריה, ואבי הוסיף מחסן גדול לאחסן בו את כל כלי העבודה שלו ואת הטנדר וכל דבר שביר או שעלול ללכת לאיבוד, שלא היה שורד בחוץ במשך ששת חודשי החורף. ביער שמסביב לבית צמחו עצים ירוקי-עד וגם נשירים - עצי אדר, אורנים, אלונים, אשוחיות, אשוחים - וכך נדמה היה שהעצים המקיפים את הבקתה צועדים לאחור, נסוגים בהדרגה כשהעלים נצבעו צהוב וצבע חלודה עמוק, ונשרו בספטמבר כמו נֶשֶל, והתקמטו צהובים על אדמת היער כשבא אוקטובר, ונסחפו ברוח בנובמבר.

הבקתה מקוֹרה בצד הצרפתי, של אמי - אבי היה אנגלי - ואני ירשתי אותה ממנה באמצעותו. הוא אמר לי שלא הייתי מאמין למראה עינַי אילו ראיתי את זה, שהעמק דמה לאזור הגבעות הגליות שבמרכז אנגליה, אבל הלשון שהידהדה בגבעות כאן היתה צרפתית, לא אנגלית. וזאת היתה עוד החלטה מוזרה, צרפתייה שנישאה לאנגלי, אבל סיפרו לי שהיא היתה אישה עצמאית, ובכל מקרה לאנשים האלה אף אחד לא אומר מה לעשות.

הבקתה מתמזגת ביער, או היער בבקתה. רגע אחד אתה בחורש, דורך על ענף, והצעד הבא כבר מביא אותך למרפסת הקדמית, ואתה צריך להיזהר. גברים רבים שחיים ביער הזה לא יכולים לחיות בשום מקום אחר: הם חיים לבדם ורגישים מאוד לכל פגיעה שאתה עלול לפגוע בהם, רצוי לשמור על נימוסים, ומוטב בכלל לא לומר כלום. הם באים צפונה ומחכים שהחיים יחלפו, או שהיו כאן מלכתחילה ונשארו מאותה סיבה. גברים כאלה חיים בקצה כל השבילים הארוכים בעולם, וכשהם מגיעים למקום כזה כבר נגמרו להם כל האזורים שהם לא יכולים לחיות בהם. אין להם ברירה אלא לבנות, והם מתרחקים ככל יכולתם מהדרך הראשית אפילו פה, בצל העמוק של העצים. אני התגוררתי רחוק מהקרוב ביותר ביניהם, הבקתות הכי סמוכות היו במרחק חמישה קילומטר מערבה וצפונה ממני.

בקיץ גידלתי ערוגת פרחים בקצה קרחת היער, כעשרה מטר על מטר, מלאה פרחי כובע הנזיר, ציפורני חתול, שושנים ואצבעוניות, וכל שנה הוספתי עוד זרעי דשא למדשאה הקטנה, שגדלה והיתה בקיץ לשטיח לוהט שיכולתי להשתרע עליו ולהריח את הפרחים ולטעום את השמים הכחולים. אבל החורף הזה בא באיחור. היתה לנו רוח דרומית חמימה, מוזרה, ברוב חודש אוקטובר, וכמה פרחים עדיין חיו ונתנו ריח הרבה אחרי שהסתיימה עונתם. סוככתי עליהם בשקיות ניילון שחורות שמַתחתי לאוהלים קטנים על מוטות כדי שישרדו גם אחרי לילות כפור מזדמנים, בתקווה לשמר את הצבעים שלהם עוד שבוע ולקצר את החודשים האפורים הבאים. הם האירו את חיי בקיץ, ורציתי לעזור להם. אבל ביומיים האחרונים הטמפרטורות צנחו, ובקרוב גם השורדים האלה ייסוגו אל הביטחון שבקרקע ויישנו בתוך הזרעים שלהם תחת הלפיתה האכזרית של החורף העמוק.

מלבד הכלב שלי חייתי לבדי, כי אף פעם לא התחתנתי, אם כי נדמה לי שפעם הייתי קרוב לזה, וכך גם הדממות כאן היו שלי. המקום הזה נבנה סביב דממות: אבי אהב לקרוא, וכונניות הספרים הארוכות נמתחו לאורך הקירות מתנור העצים שבסלון אחורה למטבח וימינה ושמאלה אל שני חדרי השינה, ארבעה מדפים גובהן והן נושאות כל ספר שאי-פעם רכש או קרא, שזה היינו הך, כי אבי באמת קרא הכול. לכן הייתי מוקף ב-3,282 ספרים, כרוכים בעור, מהדורות ראשונות, ספרים בכריכה רכה, כולם במצב טוב, מסודרים לפי האל"ף-בי"ת ומתועדים ברשימות שנכתבו בעט נובע. ומכיוון שכוננית הספרים הקיפה את כל הבקתה - ומאחר שכמה חדרים היו חשוכים וקרים יותר מאחרים, בגלל ריחוקם מהתנור - היו גם רומנים חמימים ורומנים קרים. רבים מהרומנים הקרים נכתבו בידי סופרים ששמות המשפחה שלהם מתחילים באותיות שבין ג' למ', כך שסופרים כמו ג'ונסון וג'ויס ומלורי התגוררו מאחור, על יד חדרי השינה. אבא שלי קרא לספרייה שלו שלוחה של אלכסנדריה במיין, על שם הספרייה היוונית, וכשחזר מהעבודה לא היה דבר שאהב יותר מלשבת בסוודר העבה שלו ולעשן מקטרת, ולמתוח את רגליו אל האח עד שגרביו העלו אדים, ולפנות אלי ולבקש ממני ספר מסוים, ואני זכרתי את הדפים הקרים בידַי כשהבאתי לו את הכרך שרצה, וכיצד הם התחממו תחת עיניו סמוך לאח, וכשסיים לקרוא הייתי לוקח את הספר החמים בחזרה אל המדף שלו ומחליק אותו פנימה, ועכשיו המקום היה צפוף יותר, כי הספר תפח מעט בחום.

אף שכבר עברו עשרים שנה ממותו, כל הרומנים וספרי המסעות, המחזות והסיפורים הקצרים נשארו איתי כפי שהוא השאיר אותם, כל מה שהוא היה וידע עדיין נמצא סביבי.

ביום שני ההוא אחר הצהריים לקחתי את אחד הספרים האלה, סיפורים רוסיים, וכשסיימתי את הסיפור הרמתי את הראש להביט מהחלון. הכלב עדיין לא נראה. שוב השעון: שלוש ועשרים.

3
יצאתי לקרחת היער וצעקתי.
הוֹבְּס!
קיוויתי לראות אותו רץ אלי מאחור או קופץ מהטנדר שלעתים קרובות היה ישן בו על המושב בשעות היום, מול השמשה שאספה את אור השמש והפכה את המקום לחממה, אבל גם עוד שלוש צעקות לא הביאו אותו. כדי להסיח את דעתי ממנו לקחתי עוד גזרי עץ מהערֵמה והנחתי אותם על יד הדלת. קשר קטן רופף החל להתרקם לי בקיבה, ונשאר שם למרות שהתעלמתי ממנו ובחרתי לי עוד ספר מהמדפים והתיישבתי ליד החלון. מסה מאת אלכסנדר פופ במהדורה ראשונה שראתה אור ב-1757 בלונדון, כרך אחד מתוך עשרה כרוכים בעור המקורי, עם כרטיס של מפתח העניינים בתוך הכריכה. זה לא עזר. לא הצלחתי להסיח את דעתי בפרטים, ומה שבנסיבות אחרות היה מסב לי עונג היה לערב-רב של מילים פזורות וטורדניות במוחי, קשות כמו אבן: "יצירות מר אלכסנדר פופ בעשרה כרכים, לונדון: נדפסו עבור א' מילר, ג'אן ר' טונסון, ה' לינטוט וס' בתרסט, 1757. עם ציור שער ועשרים ושלושה הדפסים, עמודי כותרת נפרדים לכל כרך מודפסים באדום ובשחור, כרוכים בעור עגל חדש מנומר, עם תוויות אדומות על השדרות, מעוטרות באותיות בהטבעת זהב."

בסוף סגרתי את הספר ונאנחתי, כי הדקות משכו מכל צד והידקו את הקשר.

הירייה היתה קרובה מדי, וגם נשמעה קהה יותר מיריית רובה. השמעתי אותה שוב בדמיוני והערכתי שהיתה במרחק של פחות מחמש מאות מטר.

בשלוש וארבעים הלכתי שוב אל גבול היער וצעקתי את שמו בין כפות ידַי. שמעתי את ההד מתגלגל קדימה כמו אבן שטוחה שהושלכה. אז צעדתי בשביל לתוך היער, מאה מטר, מאתיים מטר, ושוב קראתי. החשכה היתה קרובה, זו היתה השעה שהצבאים יצאו. אולי ראה אחד מהם ורץ אחריו, מרדף שהיה יכול להרחיק אותו ארבעה או חמישה קילומטרים מכאן. לעתים קרובות כשטיילתי עם הוֹבְּס ראיתי אותו מסתער בעקבות צבי גדול בלי תקווה לתפוס אותו - ואיני יודע מה היה עושה אילו כן תפס אותו - ותמיד חזר הביתה לפנַי, וחיכה לי שם מתנשם ומכשכש בזנבו. כשהתחילה עונת הציד קשרתי לצווארו צעיף כתום כסימן לציידים, אבל הוא נקרע ולא החלפתי אותו, ועכשיו, כשעשיתי את דרכי חזרה, התחרטתי על זה. לא היה טעם לשוטט עוד ולגשש את דרכי בלילה.

בחמש דקות לארבע הגעתי לקרחת היער וראיתי אותו שוכב על הפרחים, שותת דם, נושם, אבל בקושי. העיניים שלו היו פקוחות, וכששמע אותי הרים את הראש. רצתי אליו וראיתי את הפצע, מיריית רובה ציד.

הוא עדיין נשם כשהבאתי אותו למרפאה של הווטרינר בפורט קנט, אחרי נסיעה של עשרים וחמישה קילומטר, חמשת הראשונים בדרך עפר ותחת עצים. עקפתי בורות תוך שאחזתי בו ולחצתי על הפצע, ואמרתי את שמו כדי שישמע מילה מוכרת, וחשתי לחות בידי. כשהגעתי לכביש הסלול אל העיר, האצתי. כשנקשתי על הדלת, הרופא, בחלוקו הלבן, אכל ארוחת ערב. אשתו פתחה לי והאהילה על גבותיה תחת מנורת המרפסת כשהסתכלה בי מלמעלה למטה.

ירו בכלב שלי, אמרתי.

היא הסתכלה בטנדר שעמד בכביש הגישה במנוע דולק ובדלת פתוחה, וראתה את הובס שרוע על המושב באור. היא לפתה את הצווארון שלה והינהנה, וקראה אל בעלה.

כלב שירו בו.

הערכתי את התִמצות. זאת היתה אישה שידעה את ערכן של שניות. הרופא רץ החוצה ונשאנו את הכלב למרפאה שלו, הצמודה לבית, והשכבנו אותו על מיטת המתכת.

הוא נורה מקרוב, הוא אמר.

אמרתי לו שאני יודע את זה.

לא, זה היה ממש קרוב, אמר הווטרינר, סנטימטרים. התרמיל תקוע לו עמוק בגב. כלומר הרובה נגע בו, אמרתי.

היורה הכיר את הכלב, אולי ליטף אותו קודם כדי שיתקרב ככה, הוא אמר.

אחר כך הרופא אמר שעלי להצטרף אל אשתו, כי הוא עובד יותר טוב לבדו. שאלתי אם אוכל להישאר כדי שהכלב יראה מישהו מוכר, אבל הוא ניענע בראשו ושוב אמר שעלי ללכת. אשתו לקחה אותי למטבח ונתנה לי ספל תה ואמרה לי לא לדאוג. היא היתה אישה טובה, ואני חיבבתי אותה. זכרתי את חביבותה אל אבי כשעשה את הנסיעה הארוכה אליהם עם כלב אחר, יותר מעשרים שנה קודם לכן, זמן קצר לפני מותו.

היא הכירה אותי עכשיו, ראיתי זאת בפָניה.

אתה ג'וליוס וינסום, היא אמרה.

הינהנתי.

הוא בטח רדף אחרי צבי אם התרחק כל כך מהבית, אמרתי.

הם עושים דברים כאלה, אמרה. מסכן קטן.

או שהלך לטייל, לשאוף אוויר, אמרתי.

היא אמרה, הם אוהבים ללכת לטייל, בדיוק כמו בני אדם.

פעמון צילצל, והיא אמרה שאנחנו צריכים לחזור למרפאה. כשנכנסנו, יכולתי לראות רק תחבושות ודם. הוא איבד הרבה דם.

צריך להיות נורא אכזרי כדי ללחוץ על ההדק ולירות בכלב כזה, אמר הרופא, והתקרב עד שידו היתה על כתפי, ואני הבנתי מה הוא אומר. הם יצאו ושמעתי את אשתו שואלת אותו מה המצב ולמה הוא לא הצליח להציל אותו. את התשובה שלו לא שמעתי כשהם סגרו את הדלת, ואני עמדתי שם עם הכלב שלי מתחת למנורה.

הברנש הקטן הסתכל בי ואני אחזתי את הראש שלו, והוא השעין את הראש על זרועי והפסיק לנשום, כאילו עכשיו, כשהייתי שם, היה יכול להרפות ככה.

4
הדרך אל הבקתה באמת היתה ארוכה. הובס שכב לצדי, אבל הנחתי את הראש שלו על ברכַּי כדי להעניק לו ולוּ שמץ של נוחות אפילו בשלב המאוחר הזה. הרבה מחום גופו אבד לו, והדם הכתים את הפרווה שלו ואת המושב. באותו הלילה, זמן קצר אחרי שחזרתי לבקתה, קברתי אותו לאורם של פנסי הטנדר בערוגת הפרחים, במקום שמצאתי אותו, בחלק שיכולתי לראות מהחלון כשהסתכלתי החוצה. היה קשה להשליך את חופן העפר הראשון על פניו, לראות בור פעור סביב הגוף שכל כך הרבה פעמים רץ אחרי צעצועים שהשלכתי או רעד על הרצפה בחלומות שבהם הוא רץ ונבח. אֵת החפירה נכנס אל האור ויצא ממנו בעוד העפר נערם לו על הבטן, על הגב, נופל לו לתוך האוזניים, לתוך העיניים, בזמן שכיסיתי אותו יחד עם הדברים שעשו אותו: הטיולים שלו, המנוחה, האכילה כשהיה רעב, הכוכבים שצפה בהם לפעמים, היום הראשון שלו כאן, כשהבאתי אותו הביתה, הפעם הראשונה שראה שלג, וכל שנייה מהחברוּת שלו, מה שהוא לקח איתו אל הדממה ואל האי-נוע. חפרתי והשלכתי את כל העולם על החבר שלי, וחשתי את הכובד שלו כאילו שכבתי יחד איתו בחושך הזה.

אחרי שנעלם, שמתי את האת במחסן והלכתי לבקתה והשארתי אותו להתקשות שם. בלילה הזה ירד גשם, ואחרי שהאש כבתה נעשה קר. שכבתי במיטה ביום שני בלילה והאזנתי לרוח המצליפה בבית סביב-סביב כמו חבל.

5
התעוררתי ביום שלישי בבוקר עם רסיס של אור מהחלון, הפעם הראשונה שהשמש לא זרחה על הובס החי. הקבר שלו היה במרחק שישה מטרים מהבקתה, קרוב כל כך שגם אם רוצים לעקוף אותו אי-אפשר שלא להבחין בו, ולא יכולתי להביא את עצמי לצאת ולראות אותו, לכן תעיתי בפנים בין הקירות החשוכים, הלכתי לאורך שורות הספרים, שלפתי אותם מהמקומות הצפופים שלהם על המדפים וניערתי אותם מאבק באלומת האור שחדרה מהחלון הקדמי עד שהאוויר התמלא אבק מסתחרר בקרני הבוקר. אחר כך הלכתי לחדר האורחים ומשכתי שני ארגזים מתחת למיטה, ארגזים שנכתב עליהם "אלכסנדריה", ומצאתי בתוכם ערֵמות של כרטיסים מהודקים בקפידה בגומיות חומות.

אבי אכן הקיף את הבית ב-3,282 ספרים, רבים מדי לזיכרון של אדם, ולכן רשם את הפרטים של כל אחד מהם בכרטיס, וציין שם מחבר, הוצאה לאור ושנה, וגם סיכום של התוכן. אני זוכר את צליל השריטה של העט הנובע שלו כשישב על כיסא ניו אינגלנד העתיק, שעדיין עומד ליד האח, וסקר כל כריכה מלמעלה למטה, מעל ומתחת למשקפיו, ורשם את הפרטים, והניע את ראשו מצד לצד ומילמל את הפרטים בזמן שכתב אותם. העט הנובע שרט בשלג ובאביב, בגשם ובסתיו. נשארתי בחדר, רכון על הארגז, וזִכרו הציף אותי כמו נחל שזורם ביער אחרי הגשם: איך ישב זקוף בסוודר הצמר הירוק שלו, בצעיף הקשמיר, מדיף ריח קל של מי גילוח, מכסה את הצוואר כשנהיה קר למרות האח המבוערת, ואיך ישבתי קרוב אליו וקראתי גם אני, והדממות נמתחו כמו גפנים בחלל הבקתה, ונשברו רק כשאחד מאיתנו קם להכין תה או לפרוס לחם בחמאה. הוא היה איש עדין שקל לחיות איתו, כיוון שתפס מעט מאוד מקום. יש אנשים כאלה, אם כי מעט מאוד, וממנו למדתי איך להיות דומם. חיינו יחד לבדנו: הוא לא התחתן שוב מעולם. הוא אמר שבשבילו יש רק אישה אחת, גם אם היא מתה, ומזה למדתי שנאמנות היא כשאתה לוקח מילה ערומה כתובה ומעלה עליה בשר ומפיח בה חיים.

אחרי שני קומקומים של תה וכשהאש כבר בערה על גחלים, הצצתי בשעון בפעם השלישית ביומיים, יותר מבטים משזכה להם השעון הזה בחודשיים לפחות. הייתי חייב להביא גזרי עץ, או שהמקום היה קופא לפני שלוש. זאת היתה התקופה בשנה שקראתי לה תקופת העץ, כשחיממתי את הבית רק בגזרי העץ שכרתּי ביער, אבל בשבוע שלאחר מכן כבר הייתי צריך למלא את מכל הנפט כדי לשמור על טמפרטורות גבוהות. ברגע שהחורף מתיישב כאן, אתה יכול להבעיר יער שלם ועדיין לא תשיג את הקור.

יצאתי וחציתי את קרחת היער כשהקבר משמאלי, ולקחתי כמה גזרי עץ. כל אחד מהם הדיף אל השמש החמימה את הריח החריף של החודש שבו אוחסן, ומאות עלים חלודים נשרו מהעצים ושרטו את הקליפה בדרכם מטה, ושוב מצאו משב אוויר וריחפו עליו, ונחתו ברחש של גשם. חזרתי אל הדלת שהשארתי פתוחה, ארבעה גזרי עץ בזרועותי ועינַי נעוצות בקרקע. לא הסתכלתי, אבל הנזק כבר נגרם העפר התחוח והאבן שהנחתי עליו כדי להרחיק חיות טרף התגנבו איכשהו אל זווית העין ושלי, ולבי שקע. כשהייתי שוב בבקתה והדלקתי את האש מחדש התגעגעתי אליו בפעם הראשונה, התגעגעתי אליו במהלומת פטיש על הלב, הרגע הנורא שבו אתה מבין את המילה "איננו" לאשורה. פירושה שאף אחד לא רואה איך אתה חי, מה אתה עושה.

ויחד עם העצב הסתנן פנימה דרך הדלת משהו אחר, כלומר, שמץ של משהו אחר. זה בטח בא מערֵמת העצים או רץ לכאן מהיער, כי אף פעם לא הרגשתי דבר כזה קודם.

© כל הזכויות שמורות לאחוזת בית הוצאה לאור

ג'וליוס וינסום - ג'רארד דונובן
Julius Winsome - Gerard Donovan


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *