» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים באוגוסט 2007       חזור

אנה אחמטובה
מאת: מירי ליטווק

ההוצאה: גוונים "אנה אחמאטובה - מבחר משירתה" הוא הספר השלישי בסדרת התרגומים ממשוררי "תור הכסף" הרוסי בתרגום מירי ליטווק הרואה אור בגוונים. קדמו לו מבחרים משירתם של בוריס פסטרנק ו- מארינה צווטאייבה. מבחר משירת אלכסנדר בלוק שיראה אור לקראת סוף השנה יחתום את מפעל ארבעת הספרים. אנה אחמטובה (1889-1966) היא אחת המשוררות הגדולות של רוסיה במאה ה-20. אף שמוסדות התרבות הסובייטיים מיעטו להדפיס את שיריה והתנכלו לה וליצירתה, ההערצה אליה, שהחלה עוד לפני המהפכה, לא פחתה גם בתמורות העתים שלאחריה והיא נמשכת עד היום. ספרה הראשון של אחמאטובה "ערב" (1912) וכן ספרה השני "מחרוזת" (1914) הקנו לה מיד תהילה והערצה ברוסיה ומחוצה לה.

ספריה הבאים "להקה לבנה" (1917), "לֶחֶךְ" ו - (1922) "Anno Domini - 1921"  היו האחרונים שראו אור בטרם נכפתה עליה תקופה ארוכה של שתיקה על ידי המשטר. לאחר מות סטאלין בשנת 1953 החלו שוב ספריה לראות אור: "שירים" (1961), "במרוצת הזמן" (1965) וכן "רקוויאם" שנכתב בשנים 1935-1940 ופורסם ברוסיה רק בשנת 1987 והפך לסמלה של תקופה.

מירי ליטווק, ילידת רוסיה, בוגרת החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל-אביב ושל אוניברסיטת סורבון שבפריז. זכתה בפרס היצירה הספרותית על-שם לוי אשכול לשנת תשס"ו. ספריה: רוסיות ישנות עירומות : סיפורים (ספרית פועלים, תשנ"ט 1999), שמש מאחורי הגב (הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2001), געגועים לחושך (הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005).

על מירי ליטווק בלקסיקון הספרות העברית החדשה

פורטרט: יורי אננקוב, מתוך מגזין אומנות רוסי (1920).

אנה אחמטובה - חייה ושירתה | מירי ליטווק
אנה אחמטובה (1889-1966) היא אחת המשוררות הגדולות של רוסיה במאה ה-20. אף שמוסדות התרבות הסובייטיים לא הדפיסו את שיריה במשך רוב חייה והתנכלו לה וליצירתה, ההערצה אליה, שהחלה עוד בטרם המהפכה, לא פחתה גם בתמורות השנים שלאחריה, והיא נמשכת עד היום.

אנה גוֹרֶנְקוֹ נולדה בעיירה סמוכה לאודסה, אולם את שנות נעוריה עברה בצארְסְקוֹייֶה סייֶלו שליד סנקט פטרבורג. אחרי שהוריה התגרשו עברה להתגורר בקְרים עם אמה. בשנת 1910 נישאה למשורר ניקולאי גוּמיליוֹב שעמד בראש זרם המשוררים האקמאיסטים ברוסיה ומאוחר יותר, בשנת 1921, הוצא להורג על ידי הבולשביקים.

אחמטובה הצטרפה ל"סדנת המשוררים" האַקְמֶאיסְטים שכללה גם את המשוררים אוֹסיפּ מנדלשטאם וּוֶלימיר חְלֶבְּניקוֹב. האַקְמֶאיזם (מיוונית: acme פסגה, פריחה) היה זרם שקם כתשובה לסימבוליזם הרוסי ושהתנגד לכתיבה המיסטית והמעורפלת של דור המשוררים שקדם לו, שכלל משוררים כמו אַנְדרֵיי בּייֶליי, וְיַאצֶ'סְלַאב איוואנוֹב, אינוֹקֶנְטי אַנֶנְקוֹב ואלכסנדר בּלוֹק.

בעוד הסימבוליזם, שניזון מן הפילוסופיה של ולדימיר סוֹלוֹבְיוֹב על "נפש העולם" ו"הנשיות הנצחית", ראה באמנות אמצעי להגיע לידיעה רוחנית, חתרו האקמאיסטים להשגת מה שכינו "הבהירות הנפלאה". לדעתם מוטל על האומן להבהיר את משמעות הדברים בעולם, להימנע מחיפוש פילוסופי או תיאוסופי, ולעסוק בארצי.

בשנת 1912 מאמצת לה אנה את שם העט "אחמטובה" (כשמה של הסבתא-רבא שלה ממוצא טטארי) ומפרסמת בשם זה את ספרה הראשון "ערב" (1912) שיחד עם "מחרוזת" (1914) הביא לה תהילת עולם. שיריה המוקדמים, שהיו קאמריים והתאפיינו באינטימיות נשית, מצאו הד עצום בקרב הקהל הרחב. מנהגה האריסטוקרטי והאיפוק המלכותי של הופעתה זיכו אותה בשם "מלכת הנייֶבה" ו"נשמת תור הכסף" (עידן השירה של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ברוסיה).

היא הפכה לדמות נערצת ומודל מבוקש לציירים. רבים משירי התקופה הוקדשו לה והיא זכתה להערכת משוררים בני זמנה כמו צווֶטאייֶבה ופסטרנק, וכן של הגדולים והחשובים של ספרות התקופה, כמו אלכסנדר בּלוֹק וּוָלֶרי בּריוּסוֹב.

ספריה הבאים "להקה לבנה" (1917), "לֶחֶךְ" ו- 1922 "Anno Domini" , שהתקבלו בפחות התלהבות, היו האחרונים שראו אור בטרם נכפתה עליה תקופה ארוכה של שתיקה. משנה זו ואילך שיריה לא הודפסו ברוסיה, היא הוכרזה כ"אלמנט בורגני" ושני כרכי האוסף שהכינה לדפוס נדחו שוב ושוב. כמעט עד מותו של סטאלין בשנת 1953 לא נשמע קולה. למרות זאת שיריה הועברו במחתרת מיד ליד וקהל קוראיה אף ידע רבים מהם בעל פה.

בשנות ה-30, שנות הטרור הסטאליניסטי, היה גורלה של אחמטובה כשל רבים מבני ארצה. בנה לב גוּמיליוֹב נאסר ונכלא במחנות במשך ארבע-עשרה שנים, ובעלה השלישי ניקולאי פּוּנין מת במחנה הכפייה. רוב חבריה עזבו את רוסיה, נכלאו, או הוצאו להורג. מעטים האנשים, מחוץ לרוסיה, ידעו שהיא עדיין בחיים.

שנת 1946 מנחיתה עליה מהלומה נוספת. החלטת ממשלה רשמית מגדירה אותה "משוררת ריקנית, זרה לתרבות העם הסובייטי וסוגדת למערב". בעקבות זאת היא מוּצאת משורות איגוד הסופרים הסובייטי, דבר שפירושו אובדן מקורות פרנסה ואי פרסום יצירותיה. רק בשנות ה-60, לאחר מות סטאלין, יצאו לאור שני הקבצים "שירים" (1961) ו"במרוצת הזמן" (1965). ה"רקוויאם", שנכתב בין השנים 1935-1940 יצא לאור ברוסיה רק בשנת 1987 והפך לסמלה של תקופה.

"אחמטובה חייתה בזמן איום", כתב עליה בזיכרונותיו ישעיהו ברלין, "היא לא התבטאה נגד המשטר הסובייטי לא בפומבי ולא בשיחות פרטיות, אך כל חייה הם דוּגמה למה שהֶרצֵן אמר פעם על כל הספרות הרוסית: שהיא כתב אישום שלם נגד המציאות ברוסיה". קולה של אחמטובה הפך לקול הזמן, והאומה הרוסית נעשתה מזוהה עם יצירתה הבוגרת.

הליריקה המוקדמת של אחמטובה היא בעיקר ליריקת אהבה, אישית ומסוגרת, העוסקת בעולם החוויה והתחושה האינטימית. אין אצלה כמעט אהבה מאושרת. היא פונה לנטל ולכאב שבמשא הרגש - לפרידה ולגעגוע. דמות האישה הדחויה שמתבלבלת בין כפפותיה (שיר הפגישה האחרונה 1911) הפכה לסמל יצירתה בתחילת דרכה. אך המוטיב של הבלתי ממומש, הגעגוע לבלתי אפשרי, צובר עוצמה בשירתה. אין מדובר רק באהבה. זאת שירה של צימאון בלא רוויה, של חלום שלא ניתן להגשמה.

אַחֶרֶת, בְּשַׁלְוָה צְלוּלָה
חַיָּה אֲנִי עַל חוֹף הַבָּר,
וּכְבָר אֵינֶנִּי יְכוֹלָה
מִלָּה שֶׁל רֹךְ שַׁאֲנַנָּה לוֹמַר.

"הַאִם זֶה גּוֹרָלִי שֶׁהִשְׁתַּנָּה..."

גם הנושא של רוסיה, אדמת המולדת, מופיע כבר בשיריה המוקדמים, והוא צומח ועולה מתוך התבוננות והרהור עמוק בגורל של רוסיה על רקע ההיסטוריה שלה. שירי אחמטובה על מולדתה רחוקים מן הנדוש והפטריוטי הנפוץ בשפה הרוסית. הם עוסקים בקשר לעם ולאדמה בעומק רענן ואינטימי, במורכבות חדשה, מלאת כנות ואישית מאוד.

כֵּן, בִּשְׁבִילֵינוּ הִיא רַק בֹּץ עַל עַרְדָּלַיִם.
כֵּן, בִּשְׁבִילֵנוּ הִיא חֵרוּק שִׁנַּיִם,

וְאָנוּ בּוֹחֲשִׁים, מָשִׁים אוֹתָוּ עָפָר
שֶׁלֹּא עֻרְבַּב בּוֹ רֶשֶׁף זָר.

אדמת מולדת

       וכן:

אַךְ סַקְרָנִית כְּמוֹ תַּיֶּרֶת
וְכָל תַּגְלִית אוֹתִי שׁוֹבָה:
מַרְאֵה מִזְחֶלֶת שֶׁדּוֹהֶרֶת
וּצְלִיל שְׂפָתִי הָאֲהוּבָה.

"עיר, מילדות כה אהובה..."

הליריקה של אחמטובה היא כמעט תמיד עלילתית. רבים משיריה הם סיפורים הדחוסים בשתים עשרה או שש עשרה שורות. היא מצטיינת בבניית קומפוזיציה ומשלבת ביטוי פואטי עם סיפור עלילה. העלילה נגלית לקורא באמצעות קו מתאר אחד מהיר ושניים-שלושה פרטים קונקרטיים:

מֵעֵבֶר לָאֲגַם קָפְאָה הַלְּבָנָה,
נִדְמֶה נִפְתַּח חַלּוֹן
בַּבַּיִת הַמּוּאָר שֶׁהֶחְרִישׁ פִּתְאוֹם,
וּבוֹ דָּבָר לֹא טוֹב אֻנָּה.

אוּלַי גּוּפָה שֶׁל הָאָדוֹן מוּטֶלֶת שָׁם,
אוּלַי הַגְּבֶרֶת נִמְלְטָה עִם אֲהוּבָהּ,
וְיִתָּכֵן שֶׁנֶּעֶלְמָה תִּינֹקֶת חֲבִיבָה
וְנַעַל זְעִירָה נוֹתְרָה לְיַד אֲגַם...

" מֵעֵבֶר לָאֲגַם קָפְאָה הַלְּבָנָה..."

כפי שהתבטא מנדלשטאם: "באמצעות פרטי תיאור אצילי אחמטובה יוצרת את המורכבות העצומה ואת העושר הפסיכולוגי של כל הרומן הרוסי של המאה ה-19". בשירתה של אחמטובה מעט מושגים מופשטים, או כלליים ומעורפלים. היא כמעט אף פעם לא קוראת בשמות הרגשות: אושר, עצב, שמחה. שירתה מלאה בחפצים, לא ברעיונות ובאלגוריות, לא בסמלים. חצאית, כפפה, דלת, קרח על חלון. בכך היא אכן אַקְמאיסטית למופת:

לָמַדְתִּי לִחְיוֹת פָּשׁוּט וּבִתְבוּנָה,
לִרְאוֹת אֶת כְּחֹל שָׁמַיִם וּלְהִתְפַּלֵּל לָאֵל,
בָּעֶרֶב לְשׁוֹטֵט, לִגְמֹעַ דֶּרֶךְ הֲגוּנָה
כְּדֵי עַל דְּאָגָה בִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת לְהָקֵל.

"לָמַדְתִּי לִחְיוֹת פָּשׁוּט וּבִתְבוּנָה..."

דוגמה אחרת מתוך מחזור השירים 'סודות המקצוע'
שבו היא כותבת על מהות השירה:

הוּא - אֶדֶן הַחַלּוֹן הַחַם לְאוֹר יָרֵחַ
בִּשְׁמֵי צֶ'רְניגוֹב עַתִּיקַת יָמִים...

שיר

פרטי החומר מקבלים משמעות מכרעת מכיוון שהם משרתים את הרגש. אצל אחמטובה אפילו רעיון מופשט הופך לפרט של חומר:

לִי הָיָה אוֹתוֹ רַעְיוֹן -
כְּרִיזַנְטֶמוֹת לְיַד הָאָרוֹן
בְּגַסּוּת רְמוּסוֹת.

פואמה ללא גיבור

התמציתיות והחסכנוּת שבשיריה נהירות וקרובות לקורא המודרני. שיריה נעדרי קישוט וייפוי. ככל שרבה עוצמת הרגש, כך ביטוייו מאופקים יותר. נוכח בשיריה חותם של קלסיציזם. כל שורה עשויה ומבוצעת בבהירות וללא ערפול. אין שום דבר רופס. בכל מקום ניכרת השאיפה להגיע לצורה השלמה ביותר.

מירי ליטוַוק            

אנה אחמטובה | פֶּרֶט - הספר השביעי 1936 - 1964
אחמטובה הגישה את כתב היד של "הספר השביעי" להוצאה ממלכתית, אך החלטת הממשלה משנת 1946, המכתימה את יצירתה כאנטי סובייטית, עצרה את תהליכי ההכנה לדפוס. כתב היד הוחזר לה בשנת 1952. לאחר מכן היא תכננה והכינה להגשה את הספר "פרט" שהכיל את שירי 1940-1962, אך גם הוא נדחה. "הספר השביעי" יצא לאור בשנת 1966. הרכבו שונה רבות במהלך השנים. המחזור "פרט" נכלל בו.

סודות המקצוע:

© כל הזכויות שמורות למתרגמת ולגוונים הוצאה לאור

אנה אחמטובה - מירי ליטווק