Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים באוגוסט 2007       חזור

צבע החיים - חייו ויצירתו של אלכסנדר פן
מאת: חגית הלפרין
The Color of Life: The Life and works of Alexander Penn - Hagit Halperin

ההוצאה:

הקיבוץ המאוחד מרכז קיפ

פרופ' חגית הלפרין מגישה ביוגרפיה ראשונית שלמה של המשורר אלכסנדר פן , שדמותו סיקרנה וריתקה אליה בחבלי-קסם קהל רחב מאוד הן בחייו והן לאחר מותו.

אלכסנדר פן (1906-1972), מוכר כיום כאחד הבולטים והפופולאריים שבגלריית המשוררים הישראליים של המאה העשרים, ויצירתו - הכוללת שירי אהבה רומנטיים, שירי מולדת קונפורמיסטיים ונון-קונפורמיסטיים, שירים פוליטיים עזי ביטוי ופזמונים ידועים - אהובה ומתנגנת בפי כל.

לא כך היה מעמדו בחייו. למן הצטרפותו למפלגה הקומוניסטית הישראלית, היה פן כמעט מוחרם, ובחייו פרסם רק ספר שירים אחד.

צבע החיים - חייו ויצירתו של אלכסנדר פן
שתפו אותי

קורות חייו, כפי שסיפר אותם, יוצרים רושם של אגדה מופלאה. כבר בראשית דרכו טיפח את מיתוס המשורר הגוי, שגדל בבית סבו צייד הדובים על גדות ים הקרח הצפוני, והגיע לארץ כזר וכנוכרי. לאחר מותו גבר העניין באגדת חייו ולא מעט עסקו בדמותו הססגונית-הבוהמיינית, ביפי תוארו, בלבושו, בחיבתו לטיפה המרה ובאהבותיו.

הספר, שהוא ביוגרפיה ראשונית שלמה של פן, מוליך את הקורא בשבילי חייו הכואבים של המשורר, שהביאו אותו לעצב מחדש את עברו וליצור מיתוס ביוגרפי קסום. סיפור חייו המפותל מעלה שאלות רבות: האם היה ציוני? האם ידע עברית לפני עלייתו ארצה? האם היה רומנטיקן, דון ז'ואן או "שונא נשים"? איך תמרן בין היותו קומוניסט לבין יחסו החם ללוחמי דור תש"ח? האם ערך לימים חשבון נפש ושינה את דעותיו הפוליטיות?

הביוגרפיה מתארת את הקשר המורכב שבין חייו ליצירתו של פן, מנסה לחדור מבעד למסכותיו השונות ולהבחין בין המיתי לאמיתי.

פרופ' חגית הלפרין היא חוקרת בכירה במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל-אביב, ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים. בשנת 1989 פרסמה מונוגרפיה חלקית של אלכסנדר פן בשם "שלכת כוכבים, אלכסנדר פן - חייו ויצירתו עד 1940" (בהוצאת "פפירוס"). בשנת 2005 יצא לאור הספר "אלכסנדר פן, השירים" בעריכתה ובעריכת פרופ' עוזי שביט, בהוצאת הקיבוץ המאוחד" ומרכז קיפ - אוניברסיטת תל-אביב.

צבע החיים - חייו ויצירתו של אלכסנדר פן מאת: חגית הלפרין בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ לחקר הספרות העברית - אוניברסיטת תל-אביב, עיצוב עטיפה: רוחמה ש., 248 עמודים.

לכתוב ביוגרפיה של אלכסנדר פן | חגית הלפרין
בשנת 1975, כשלוש שנים לאחר מות אלכסנדר פן, יצרה בתו סינילגה אייזנשרייבר-פן, קשר עם פרופ' עוזי שביט, ראש מכון כץ דאז, והעבירה את ארכיונו הספרותי לרשות מכון כץ (מרכז קיפ) לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל-אביב.

את העבודה על הארכיון התחלתי בביתו של אלכסנדר פן ברחוב דיזנגוף 211, כשאני יושבת ליד שולחנו בחרדת קודש, ממיינת ומסדרת את כתבי-היד. רעייתו של פן, רחל, התהלכה חרישית בחדרים, ורק מידי פעם הגישה לי ולגליה שגיב, שעבדה איתי, תה בכוסות זכוכית גבוהות. הבית היה מרוהט בפשטות נזירית כמעט. החדר שבו עבדנו כלל את שולחן הכתיבה של פן - שולחן חום, כבד וגדול מידות, ארון ספרים שמדפיו גדושים ספרים בעברית וברוסית - רובם עם הקדשות המחברים.

לצד הקיר עמדה מיטה צרה ובאמצע החדר הייתה כורסא, שפן נהג לשבת עליה. על קירות החדר היו תלויות תמונות רבות, חלקן צוירו בידי פן, שהיה גם צייר מחונן. ביניהן בלטה במיוחד תמונת השמן הנפלאה של "ריקוד הקבצנים" במחזה "הדיבוק". מגירותיו הכבדות של השולחן, וחלקו התחתון של ארון הספרים היו גדושים בכתבי-יד, מכתבים ותעודות של פן.

הכבוד שרחש פן ליצירה הספרותית ניכר מהאופן שבו כתב חלק גדול משיריו. השירים נכתבו בכתב-יד ברור ויפה להפליא. הטיוטות היו מסודרות, וניכר כי הצד האסתטי היה חשוב לפן מאוד. חלק מהשירים לוו ברישומים מעשה ידיו של פן. ככל שהתקדם סידור החומר - גברה השתאותי: כתבי-היד חשפו בפני משורר, שלכאורה ידוע ומוכר לציבור הרחב ולמעשה איש אינו מכיר את יצירתו במלואה.

מספר כתבי-היד הבלתי מוכרים, ונוסחי השירים, השונים כל כך מהנוסחים המוכרים, היה רב. ענייני בחומר הלך וגבר עד כי החלטתי להקדיש את עבודת הדוקטור שלי לחקר יצירתו של פן. התחלתי את המחקר כשמעלי מרחפות השאלות: כיצד קרה, שאלכסנדר פן הפך למעשה למשורר נשכח וחלקים רבים משירתו אינם מוכרים לרבים, ואיך ייראו פניו החדשות של המשורר כאשר תתגלה יצירה זו במלאותה.

בשלב הראשון של המחקר ביקשתי להכיר את המשורר וקורות חייו, אלא שכאן נתקלתי בקושי עצום וכמעט בלתי עביר. ככל שבדקתי את הפרטים הביוגרפיים של פן נדהמתי לגלות שלמעשה לא ידוע עליו כמעט דבר. הסתבר שהביוגרפיה שלו היא חידה מסקרנת וקשה לפיצוח. הפרטים הביוגרפיים המעטים שנאספו מספרים ומקטעי עיתונות רק הוסיפו חידה על חידה: מתי נולד פן? היכן? מי היו הוריו? מה היה שמו האמיתי? מה היו דעותיו הפוליטיות? כיצד עלה ארצה? נתברר כי לכל אחת מהשאלות היו כמה וכמה תשובות וקשה היה לקבוע מה אמת ומה בדיה.

אחת השיחות הראשונות שערכתי בהקשר זה הייתה עם השחקנית חנה רובינא, אהבתו הגדולה של פן בשנים 1934-1932. את רובינא פגשתי בביתה בשנת 1979, לאחר שנענתה לבקשתו של אבי, הסופר ישראל כהן, והסכימה לשוחח איתי ולענות על שאלותיי בקשר לבית אביו של פן וילדותו המוקדמת. רובינא הודתה, כי סיפוריו של פן על ילדותו הקשה ואימו, בת האצילים הגויה, הדהימו אותה בזמנו, וכיוון שלא האמינה להם, החליטה לשוחח עם ריקה, אחותו של פן, ונפגשה עימה בביקורה ברוסיה. אך לחקר האמת לא עלה בידה להגיע. לדבריה, ריקה לא הסכימה לספר לה דבר, ורק הודתה, כי היא ופן נולדו לשתי אימהות שונות.

עשרות ריאיונות שקיימתי בראשית שנות השמונים, עם אנשים שהכירו את פן עוד ברוסיה או מייד לאחר עלייתו ארצה, פתרו רק חלק מן השאלות, ולעתים דבריהם הוסיפו עוד תהיות והשערות...

עד מהרה נראה היה לי שהמחקר הביוגרפי "תקוע", והותיר אותי עם יותר שאלות מאשר תשובות. מצב זה היה כל כך מתסכל, עד כי הרהרתי באפשרות להפסיקו. קשה היה לי להתמסר לחקר יצירתו של יוצר, שאינני מצליחה להפריד בין אמת ובדיה בביוגרפיה שלו, יוצר שקורות חייו מלידתו ועד עלייתו ארצה לוטות בערפילי המיתוס.

לאחר חודשים אחדים התחלפה תחושת חוסר האונים בראייה חדשה של האיש ויצירתו: הביוגרפיה המיתית שלו אינה מכשול בדרך להבנת היצירות, אלא היא זו המזינה את השירה ויכולה לשמש כאחד המפתחות החשובים להבנתה! אומנם הקשר בין חיי פן ויצירתו הוא קשר מורכב אך גם מפרה: לא רק שקורות חייו השפיעו על יצירתו, כפי שזה בדרך כלל, אלא שלעתים השפיעה יצירתו על האופן שבו תיאר את חייו, ועל המיתוס הביוגרפי שעיצב.

להערכתי החיים והיצירה התערבבו אצל פן, לעתים עד לבלי הפרד. פן טשטש פרטים מקורות חייו בילדותו ובנעוריו, ויצר מיתוס ביוגרפי שליווה אותו מיום עלייתו ארצה (ואולי עוד קודם כן) ועד מותו. הוא ראה בעברו הכאוב משא כבד, שעליו לשאת על שכמו. פן חש שאירועי העבר הטילו עליו צל כבד והפכו אותו למקולל, למנודה, לקין. עלכן ביקש לקבור את העבר העובדתי, וליצור במקומו מיתוס ביוגרפי חדש וקסום. הבנה זו סללה את הדרך למחקר המקיף ואיפשרה גישה חדשה ליצירתו.

בשנת 1989 פירסמתי ביוגרפיה חלקית של שירתו (עיבוד של עבודת הדוקטור) בשם שלכת כוכבים, חייו ויצירתו של אלכסנדר פן עד 1940 (הוצאת פפירוס). הסיבה לחלקיותה של הביוגרפיה הייתה טכנית בלבד: חומר המחקר היה רב, ולכן החלטתי לכתוב רק על המחצית הראשונה של חייו. בשלב זה נראה היה שהביוגרפיה תישאר במתכונתה החלקית. עם זאת, מאז יציאתה לאור של הביוגרפיה המשכתי במחקר. בעקבות פירסום שלכת כוכבים פנו אלי קרובי משפחה וחברים נוספים של פן, שלא ידעתי על קיומם, ומסרו לי פרטים ביוגרפיים נוספים ורבי חשיבות. במשך השנים עמדו לרשותי גם ארכיונים חדשים וביניהם ארכיון המפלגה הקומוניסטית הישראלית שב"יד טבנקין", רמת אפעל, ארכיונו האישי של שמואל מיקוניס,מנהיג מק"י וארכיונו של אלכסנדר זייד (שניהם במכון לבון). בארכיונים אלה נמצא חומר חשוב, ששפך אור נוסף על קורות חייו של פן.

חומר חדש זה עורר אותי לבדוק אפשרות של כתיבת הביוגרפיה השלמה שלו. לשמחתי מצאתי כי גם השנים מ- 1940 ועד מותו ב- 1972 הן רבות עניין. אלה השנים שבהן נעשה פן קומוניסט, הוחרם, נטש את העיסוק בשירה הלירית לטובת השירה הפוליטית והתעמת עם חבריו המשוררים אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ולאה גולדברג מצד אחד, ועם המפלגה הקומוניסטית מצד שני. בשנים אלה הורע מצב בריאותו, אך הוא נלחם במחלתו באומץ ובהתרסה כדרכו.

בביוגרפיה המלאה הסתמכתי, כמובן, על העובדות המובאות בביוגרפיה החלקית שבשלכת כוכבים, אך למעשה נכתבה הביוגרפיה שלפנינו מחדש, בהתאם לתובנות החדשות אליהן הגעתי, ובהתאם לחומר המחקרי שנוסף.

פרק ראשון
"בראשית הייתה זעקת אימי"
רוסיה, 1906-1927

להיוולד על גדות ים הקרח הצפוני: המיתוס הביוגרפי
בראשית היה המיתוס. תולדות חייו של המשורר אלכסנדר פן, כפי שסיפר אותם וכפי שהוסיפו עליהם פרטים בני משפחתו, נוסכים רושם של אגדה מופלאה. פן היה אדם סגור, ומיעט לספר על עצמו ועל המתרחש בנפשו. בעיקר עטף בשתיקה את שנות ילדותו ונעוריו. הוא טשטש במכוון פרטים רבים מתולדות חייו, ויצר מיתוס ביוגרפי שליווה אותו מיום עלייתו ארצה ועד יום מותו. מצד אחד עובדות ביוגרפיות הותכו בפרוזה ובשירה והזינו את יצירתו, ומצד שני פרטים ביצירה הספרותית הופיעו כעובדות ביוגרפיות ותרמו לעיצוב המיתוס הביוגרפי שלו. נוסף לכך, הביוגרפיה המיתית, הן שלו עצמו, והן של גיבוריו הספרותיים, השתנתה בתקופות שונות, כאשר חל שינוי אידיאולוגי בדעותיו של המשורר.

לפי סיפוריו, המשפחה מצד אביו היא נצר לרבני חב"ד, וסבו של פן, יצחק, היה משורר, שידע עברית ורוסית. אביו של פן, יוסף, היה מוסמך לרבנות שהתפקר, ואף הוא ידע עברית על בוריה (שפר, 10.4.57). שרה, אמו של פן, הייתה אשתו השנייה של יוסף.אשתו הראשונה מתה עליו בהשאירה אחריה ארבעה יתומים.

סבו של פן מצד אמו, היה רוזן שבדי, אוקינוגרף, צייד דובים ודייג, בשם ינסן, שהתגורר בסיביר בניז'ני-קולימסק על גדות ים הקרח הצפוני (אייזנשרייבר-פן, 1974). בגרסה שהתפרסמה עוד בחיי פן תואר הסב כמי שהיה "ממונה על הפלך ועל התחנה לציד כלבי-ים ודגי-ים והפקת עורותיהם ושומנם" (שפר, 10.4.57).

אמו של פן, שרה, הייתה בתו היחידה של הרוזן השבדי ינסן. היא הייתה סובוטניקית (כת רוסית ששמרה שבת), ולמדה רפואה בווינה. יוסף האלמן, שנזדמן אף הוא לווינה פגש אותה, התאהב בה ונשאה לאישה. בחודש השביעי להריונה, בעת ביקורה של שרה בבית אביה בצפון הרחוק, בארבעה עשר בפברואר 1906, י"ט בשבט תרס"ו, ילדה את בנה, שיהפוך לימים למשורר אלכסנדר פן. לאחר לידת התינוק, אמר לה אביה: "כאן נולד הילד וכאן יישאר". כך גדל הילד הקטן בבית סבו, וגר עמו באיגלו של שלג. בחורף היה האזור שרוי בחשכה ובקיץ באור מתמיד, ורק במשך שלושה חודשים ניתן היה לקיים קשר עם העולם החיצון. אמו באה לבקרו לעתים רחוקות ובהיות אלכסנדר הפעוט כבן שנתיים, חלתה בדלקת ריאות ומתה. לימים סיפר פן, שאיננו זוכר דבר מאמו, מלבד שיר הערש שנהגה לשיר לו.

הסב נשאר ערירי. לא הייתה לו נפש קרובה זולת נכדו אלכסנדר. הוא לקח אותו איתו בזמן צאתו לציד מיום מלאת לו שנה, ונהג להניח אותו ביער כשכלב סן-ברנרד שומר עליו. יום אחד כשחזר הסבא מהציד מצא דוב מת ואת הכלב גוהר מעל פני התינוק (אייזנשרייבר-פן, 1985). כשגדל מעט החל הסב לאמן את נכדו במלאכת הדיג וציד הדובים. הנכד התלווה לסבו גם במסעותיו לאורך נהר קולימא הקפוא, בעת ש"סחר עם הכפריים, שהכינו את סירותיהם להפשרת השלגים בקיץ הקצר".

כך גדל הילד כשמגלשיים ארקטיים לרגליו, השפה הצ'וקצ'ית בפיו, וצבאים ארוכי קרניים גוררים את מזחלותיו. בהיותו כבן 10 התנפל דוב לבן על הסב ופצעו למוות. בטרם מת הספיק הסב להתקין לילד נעלי בד חדשות ולרשום לו את כתובת אביו היהודי. הילד הקטן החל לנדוד במרחביה המושלגים של רוסיה בחיפוש אחר אביו. לדברי פן נדד "מרחק של 6,000 קילומטרים בזיגזג מפותל" בתקופה קשה ועקובה מדם בקורותיה של רוסיה - תקופת מלחמת האזרחים (פן, 30.10.64). בתקופת מסעו חיממו אותו כלבי סן-ברנרד, ואף גנבו עבורו אוכל וודקה. אולם כפריים תפסו והרגו אותם. פן עצמו נהג לגנוב סכיני מטבח כדי לגונן על עצמו, ופעם כאשר ניסה בריון בגינה ציבורית לגנוב ממנו - דקר אותו.

לבסוף הצטרף לחבורת ילדי הפקר, שמילאו את רוסיה בשנותיה הסוערות של המהפכה הבולשביקית, ושרד כמוהם בעזרת האגרוף והסכין. נעלי הבד לא התאימו להליכה בשלג, וכדי להתחמם פרש בתוכן פיסות עיתון. עד יומו האחרון נהג לתחוב עיתונים בנעליו. בתו, סינילגה אייזנשרייבר-פן סיפרה, כי מנהג נוסף נשאר לו מתקופה קשה זו בחייו: כשאכל לחם, היה שומר את הקרום מתוך דאגה לעתיד, שמא יהיה רעב (אייזנשרייבר-פן, 11.7.83). בשלושת פרקי הרומן האוטוביוגרפי שלו "סנקה ז"יד" (1932) תיאר את מסכת נדודיה של חבורת נערי ההפקר שהייתה מלאת "סבל, הרפתקאות, רעב, קור, גנבות ולפעמים גם רציחות".

החוק ששלט בחבורתם היה החוק "המדכא חלשים ומרומם חזקים - חוק האגרוף". הם האמינו "מתוך הערצה רק בדבר אחד: בכוח האגרוף". בטיוטת המשך ל"סנקה ז'יד" בשם "סשקה גימנזיסט (מזיכרונות על אוקטובר 1917) ," סיפר, כי שהה בקרב "חבורת ילדים בני הפקר" בעיר הצפונית ארחנגלסק. החבורה מנתה שמונה נערים שגילם נע בין 11 ל- 14. הם עסקו בגנבות ובקיבוץ נדבות, ודאגתם העיקרית הייתה למצוא פת לחם, דג יבש ומקום לינה. בדרך כלל נהגו לישון "במבואות בתים, או, בלית בררה, התכרבלות צפופה גב אל גב", אולם יותר ויותר היה להם קשה להתקיים משום שאוכלוסיית העיר החלה לראות בהם "פגע רע,שיש להיפטר ממנו ויהי מה" (פן, 2:2-28).*

* המכתבים וכתבי היד ללא ציון המקור הם מתוך ארכיון פן, מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבותהעברית, אוניברסיטת תל-אביב.

כבר בתקופה זו הייתה אוזנו של אלכסנדר, נער ההפקר הקטן, קשובה לצלילים. הייתה לונטייה טבעית לכל מה שקצב וחרוז בו, והוא החל לחבר שירים ופזמונים ברוסית. אחד מהם, התגלגל לידיו של זמר נודד בחבל קזן והפך לפזמון פופולרי:

הוא אף "תיקן" את שיריו המזומרים של המשורר הרוסי ניקולאי נקרסוב, והתאימם לאורח חייהם של נערי ההפקר בלי לדעת דבר על מחברם האמיתי, והיה שר אותם בקולו הערב לעתים גם בליווי מפוחית (פן, 30.10.64).

לאחר כארבע שנות נדודים מפרכות מצא הנער אלכסנדר בן ה- 14 את יוסף, אביו, שהתגורר באותה עת עם משפחתו בפיטיגורסק שבצפון קווקז. בשעה שהגיע לבית אביו, ישב האב ליד השולחן וכתב כשגבו אל הדלת. אלכסנדר, גבוה ורזה מאוד, נכנס לחדר. האב הסתובב, זקף את ראשו, והשניים הביטו זה בזה שעה קלה עד שהאב קרא "אידי סודה, שורקה" ("בוא הנה, שורקה"). חוש האב לא בגד בו והוא הכיר מייד את בנו אלכסנדר, או שורקה, כפי שקרא לו, למרות שעד אז לא ראה אותו מעולם.

אולם הנער הוסיף לעמוד עמידה שכל כולה אומרת: "אתה-עוד-תקבל-ממני!". "שני אנשים מסוגרים מאוד, מסויגים מאוד, שעמדו וליטפו זה את זה במבטיהם", תיארה את הסיטואציה הדרמטית אחותו הבכורה של פן, ריקה (רבקה). האב מל אותו, ולאחר שנים רבות של נדודים יכול היה "סנקה" - שם חיבה של אלכסנדר - לחיות חיים מסודרים (אייזנשרייבר-פן, 1981). סנקה הגיע לבית שוקק חיים. אחיו ואחיותיו היו בוגרים ממנו בשנים רבות. גריגורי, אחיו הגדול, כבר לא גר בבית שעה שאלכסנדר הגיע. בהיותו כבן 19 הפליג לאמריקה.

בנו, לפי עדויות אחדות, הוא במאי הקולנוע הנודע ארתור פן (אייזנשרייבר-פן, 1981, זפרמן מ', 9.4.89). פניה, או פניצ'קה, כפי שכינוה, הייתה הבת שנטלה על עצמה את גידולם וחינוכם של אחיה ואחיותיה הקטנים. אחריה באה בתור ריקה, (לימים ריקה אלפרוביץ), ואחריה מיכאל, שהפך לימים לקצין בצבא האדום ולבסוף לנה ואלכסנדר - שניהם ילדיה של שרה, בת האצילים השבדית. אלכסנדר היה בן הזקונים, צעיר בשנים מכל אחיו ואחיותיו, וכונה בפי המשפחה בשמות החיבה שורה, שורקה, סניה, או סנקה.

אלא ש"סנקה, נער ההפקר", לא רגיל היה לחיי השלווה והשקט בצל קורת הגג. "החוץ" הססגוני, שוקק החיים, המנוגד כל-כך לערבות השלג הדוממות סקרן אותו, והוא המשיך לברוח מהבית מדי פעם ולשוטט ברחובות בחברת נערי הפקר. האב הבין לנפשו של הנער השובב והפרוע ובתבונתו הרבה, זהירותו ועדינותו, ניסה לחנכו ולזרוע בו את האהבה לספרות.

הוא לא הגיב ולו ברמז קל על עיסוקיו הפרועים של בנו ורק לפעמים, כבדרך אגב, שיתף אותו בשיחה "מקרית" על מלאכת הכתיבה ונטע בו את הרצון לכתוב שירה ולראות את שיריו בדפוס. בקטע של סיפור גנוז בשם "מתנה", שנמצא בעיזבונו, סיפר פן כיצד הוא, "סנקה", הביא למיכאל, אחיו הבכור, שאותו לא הכיר עד אז, מתנה, שככל הנראה "סחב" אותה למענו בשוק. האח רגז וסירב לקבל אותה, אולם האב, שעמד על טיבו של "הבן האובד", הצליח לחדור למעמקיו ועיניו השקטות והתכולות הביעו הבנה לנפש הילד, בן זקוניו, ולתהפוכות אופיו הסוער והמוזר, שלא ידע בית ספר מהו. בדרכו השלווה שכנע האב את מיכאל לקבל את מתנתו של הנער:

- - זאת אומרת, קניתי את החפץ... בשבילך... קניתי..
בשבילי? - פתיעה כנה נצטיירה בפניו של מיכאל.
כן, בשבילך... מתנה... לא מאמין?
והכסף לקנייה?
לא שלך הכאב, עסקי הוא זה, – חתך סנקה. הפעם רוגז היה באמת על אחיו המדקדק בחקירת עקיפין שלו. – לא רוצה לקבל מידי?
-וודאי שיקבלנה אין ספק, סניה, - בקול שלו ומתמשך קמעא נכנס לדו-שיחם האב.

(ארכיון פן, 2:2-22)

האב מתואר כמי שיושב בירכתי החדר אצל שולחן עשוי עץ בלתי מהוקצע ושקוע "בספר עב כריכה". פן תיאר את דמותו העדינה באהבה ובהערצה. הוא לא שכח איך היה האב "משמיט משמו את האות "'ק " ובמקום הצליל הקשוח שבסנקה מתנגן ס-ני-ה ברכות מופלאה" (שם). האב החל לכוון את סנקה לקרוא שירה. הספר הראשון שנתן לו היה כרך של שירי מיכאיל לרמונטוב.

שירת לרמונטוב קסמה מאוד לנער. הוא בלע את הספר בבת אחת והתהלך "מזועזע ונסער כמי שנזרק לעולם הזוי ובדוי". הוא הרגיש, כי יצירתו של לרמונטוב נותנת ביטוי לתחושותיו שלו, שעד כה לא נמצא להן פורקן. דומה היה הדבר "להתבגרות פתאומית", סיפר לימים. באותו שבוע שבו התוודע לראשונה לשירילרמונטוב הפך "למשורר שביעוד ובהכרה". הוא שקע בכתיבה קדחתנית "א-לה-לרמונטוב" ומאותה עת ואילך פסק לשוטט בחוצות ולא חיפש עוד הרפתקאות בחברתנערים מופקרים (פן, 30.10.64).

אחיו מיכאל, ששירת כקצין בצבא האדום, הגיע לפיאטיגורסק במהלך כיבוש צפון קווקז. פן סיפר כי הצטרף אל מיכאל, ושהה במחיצתו שעה שהצבא האדום הסתער לעבר גרוזיה. את כל הדרך עבר כש"ספר שיריו של לרמונטוב שמור בילקוטו" (פן, 30.10.64). ברבות הימים היה מיכאל למהנדס, והוצא להורג ברוסיה בסוף שנות הארבעיםבזמן ה"טיהורים" שערך סטלין. המשורר אברהם חלפי העיד, כי יום אחד מצא אתפן עצוב וכששאלו מדוע, ענה, כי נודע לו שאחיו מיכאל נרצח (חלפי, 12.3.80).

        אלכסנדר פן בן שבע עשרה

אמתובדיה: מי אתה אלכסנדר פן?
הסיפורים על לידתו המופלאה וילדותו רבת ההרפתקאות של פן נשמעו כפנטסיה, העולה על כל דמיון. כאשר סיפר את סיפורו יוצא הדופן והאקזוטי לאחר עלייתו ארצה, נתקל בתגובות של חיוכים ואי אמון. "משורר", חשבו, ומותר לו לבדות דברים: "הקשיבו לו בחיוך משומר ובעיוות שפתיים: נ..נו!", סיפר לימים הסופר יוסף סערוני (מאטוב), שפגש את פן בראשית שנות השלושים. סערוני, שהיה ידידו באותן שנים, טען שפן היה בעל דמיון יצירתי והאמין באגדות שיצר אודות עצמו וזולתו.

לדבריו "עדי ראייה, שהקשיבו לסיפוריו האמינו יותר לגרסת פן מאשר למעשים שראו במו עיניהם...". יום אחד סיפר פן לסערוני, כי דהר על סוס לאורך רחוב אלנבי ממש "כמו בערבות סיביר". אך למחרת סיפרו לו אנשים, כי באותו זמן, שבו אמור היה פן לרכוב על סוס ראו אותו בקולנוע, שבו הוקרן סרט על מירוץ סוסים... (סערוני, 1973).

במשך שנים רבות ניסו חברים קרובים, סופרים ובני משפחה לברר מה אמת בסיפוריו ומה בדיון והעלו חרס בידם. בתו סינילגה אייזנשרייבר-פן, השתכנעה במשך הזמן כי סיפוריו נכונים, לאחר שפגשה בשנת 1959 במוסקבה את ריקה, אחותו הבכורה של פן, וזו אמרה לה "זה רק אפס-קצה-הדברים שעברו על אביך. הביוגרפיה של שורה היא לגנדה". לא כן חשבו חלק מידידיו ובני משפחתו האחרים. אין לנו אלא להביא את מירב הגרסאות הקשורות למוצאו של פן, לבדוק את מידת מהימנותן ולנסות לבנות מהן סיפור חיים.

אברהם פפליקר-שטרן או אלכסנדר פן
אלכסנדר פן נולד ברוסיה, בשם אברהם פפליקר-שטרן. בכרטיס שלו שבאוסף הצלב האדום הפוליטי נכתב שנולד בשנת ,1905 ולא בשנת 1906 כפי שהצהיר. אביו, יוסף, היה איש עדין וטוב לב, שניהל במשך תקופה מסוימת "חדר", ואחר-כך שימש כמורה לעברית.האב היה איש משכיל, שכתב שירים בעברית. פן זכר את אחד משירי אביו ולימים כתבה אשתו רחל מפיו את מילותיו:

לפי עדות אשתו הראשונה של פן, בלה, שם משפחתו של אביו היה שטרן, ובאחד ממכתביו נזף בו האב על שנטל את השם "פן" ושאלו מדוע הוא משתמש בשם זה שגרם להם צרות רבות כל-כך. לדעתה, השם "פן" קשור היה לפעולתו הרבולוציונרית של אחד מאחיו של פן (ששונקין, 1980). לדברי סינילגה אייזנשרייבר-פן, בתו של פן, שם משפחתו של האב אכן היה "שטרן", אך כדי להתחמק מהשירות בצבא הרוסי שינה את שמו לפפליקר (אייזנשרייבר-פן, 1985).

ברשימת בעלי זכות ההצבעה לפרלמנט הרוסי ("הדומה") באזור מליטופול בשנת 1906 מופיעים שני אנשים ששמם יוסף: האחד יוסף פפליקר והשני יוסף שטרן , (2006 , Shtetlinks) וייתכן כי אין הם אלא איש אחד, דבר המחזק את ההסבר של סינילגה, בתו של פן. נראה שהעדות המהימנה ביותר היא זו של פסח יפהר (קרסנוגורסקי), אחד מחבריו של פן, ששהה עמו בבית המעצר במוסקבה. יפהר שמע מפי פן, כי שם המשפחה המקורי של אביו היה פפליקר-סטרן ופן קיצר אותו בנטלו את האות הראשונה והאות האחרונה (יפהר, 8.3.80).

את שם משפחתו המקורי "שטרן" או "סטרן" העניק פן לשניים מגיבורי יצירותיו. בתסריט שכתב לסרט "חלוץ" (1927) נקרא הגיבור בשם דוד, כשם סבו של פן מצד אמו (לפי אחת הגרסאות), ושם משפחתו הוא שטרן. ברומן האוטוביוגרפי שלו "שלכת כוכבים" נקרא הגיבור, בן דמותו של פן, בשם "ויקטור סטרן". מקובל שסופר חותם לעתים על יצירותיו בשם בדוי, שם עט, ואילו אצל פן חלה תופעה הפוכה ודווקא הדמויות הספרותיות שלו "מסירות את המסווה" ובאמצעותן הוא חוזר ומופיע בשם משפחתו המקורי.

אחת מחברות ארגון "החלוץ", רחל קריצבסקיה, שהכירה אותו באותן שנים, סיפרה מפיו של פן, כי את שמו "פן" העניק לו המשורר הרוסי סרגיי יסנין בכבודו ובעצמו.

יסנין, שהתגורר תקופה מסוימת בשכנותו של פן, היה כמעט תמיד שיכור, והיה שוכח את שם משפחתו של פן, "פפליקר". במקום "פפליקר" כינה אותו "פן", וכדי שיהיה לו קל לזכור את השם המליץ לפן לשנות את שמו. פן קיבל את המלצתו והפך מ"פפליקר" ל"פן"... (קריצבסקיה, 1989). יוסף סערוני הביא גרסה שרווחה בין חבריו מאותן שנים,שהשם פן נוצר מקיצור שמו של הסופר הרוסי הנערץ "פושקין" (סערוני, 1973).

מקום לידתו וגידולו: בירכתי צפון או בדרום אוקראינה
לפי עדויות אחדות של בני משפחה, חברים ששמעו זאת מפיו במוסקבה, וכרטיס הפרטים האישיים של פן שנמצא בארגון הצלב האדום הפוליטי, נולד פן בדרום אוקראינה, בעיירה קטנה בשם אקימובקה ( (Akimovka או כפי שהיא נקראת באוקראינית יקימיבקה ,(Yakimivka) באזור מליטופול (Raion Melitopolskyi) שבמחוז זפוריזיה (Oblast Zaporizhia).

המשפחה התגוררה בחצר סבו של פן, דוד, אביה של אמו, וסבלה ממחסור. אפילו מיטות לא היו בבית. בהיותו ילד קטן עברה המשפחה לעיר המחוז מליטופול. עם זאת בתעודת מסע מס' 3486 שניתנה לפן ביום י"ב בניסן תש"ט (13.3.49) נרשם, כי פן נולד בקליש שבפולין. בטופס בקשה לדרכון מיום 3.4.1959 רשם פן שתעודת המסע הזאת אבדה, וציין את מקום הלידה כניז'ני קולימסק שבסיביר. לדברי הסופר י. ד. אברמסקי ישבה המשפחה, לפחות זמן מה, בסיביר(אברמסקי, 1979).

הסב ינסן: אציל שבדי וצייד דובים או המשורר הרוסי יסנין
לפי המיתוס הביוגרפי של פן שם סבו, האציל השבדי, צייד הדובים על גדות ים הקרח הצפוני היה ינסן. בטיוטה לרשימתו "פגישתי הראשונה עם לרמונטוב" (פן, )30.10.64 תיאר פן את עקירתו מבית הסב, שבו נולד וגדל, אך לא הזכיר כלל את העובדה שסבו היה גוי או אציל שבדי וצייד דובים. השם "ינסן" מופיע ברומן הבלתי גמור "שלכת כוכבים" שכתב פן בשנת .1935 אחד הגיבורים המרכזיים ברומן הוא ולדימיר ינסן. לא קשה להבחין כי שם זה מורכב משמותיהם של שני המשוררים הרוסיים שפן העריץ ולדימיר מיקובסקי וסרגיי יסנין.

ולדימיר ינסן מתואר ברומן כמשורר מוכשר, אנרכיסט ושיכור, ומעוצב בצלמו ובדמותו של המשורר סרגיי יסנין. הוכחה נוספת לקשר שבין דמותו של ולדימיר ינסן למשורר סרגיי יסנין היא, שהפתיחה לסיפור הפנימי של "שלכת כוכבים" והפתיחה למאמר, שכתב פן על סרגיי יסנין בשם "הטרגדיה של יסנין" (פן, 31.12.37) - זהות לחלוטין! שורות פתיחה אלה מתארות את מוסקבה בתקופת הנא"פ (המדיניות הכלכלית החדשה בברית-המועצות שקבע לנין). רק התאריך הנזכר בכל אחת מהיצירות שונה. האירועים ב"שלכת כוכבים" מתרחשים בינואר 1926 ואילו במאמר על יסנין הזמן המוזכר הוא דצמבר 1925 - תאריך התאבדותו של סרגיי יסנין.

על סמך כל אלה ניתן אולי לפרש את סיפורו של פן, שהוא נולד לסב שבדי בשם ינסן לא כפשוטו אלא כאמירה בעלת משמעות סמלית: פן ראה עצמו כנצר לשושלת המשוררים יסנין ומיקובסקי. לפי זה הסב "ינסן" נוצר, כדי לענות על הצורך של פן לתאר את עצמו כ"צאצאו הישיר" של המשורר סרגיי יסנין. אין זה קשר-דם, קשר גנאולוגי, אלא הצהרה סמויה שהוא רואה ביסנין את "אביו", או ליתר דיוק, את סבו הרוחני. הקשר בין דמותו של ינסן ברומן לבין הסב המיתולוגי ינסן מתחזק גם באמצעות ההזיה שהוזה הגיבור ינסן ב"שלכת כוכבים". בזמן מחלתו, עולה חומו וינסן שוקע בהזיות, שבהן הוא נאבק בדוב לבן: "סבא, סבא! חם לי... אשרף!... והדוב? הדוב השתטח ומת... והשלג עמוק עמוק... לבן לבן... הנה הקרחונים! זוז מפה - תימחץ! סבא! הדובים הלבנים - למאות! לאן נעלמו הציידים? להכין את הצלצלים!". כאן מתמזגות אפוא שלוש הדמויות: פן, המתואר בדמותו של ינסן הנכד, הסב המיתולוגי ינסן, שנהרג בשעה שניסה לצוד דוב לבן ו"ינסן" - יסנין המשורר הרוסי. כיוון שהשם "ינסן", הוא שם שבדי טיפוסי, נוח היה לפן לתאר את סבו כ"אציל שבדי" וכך נוצר, אולי, המיתוס הפנטסטי.

האם : יהודייה או בת אצילים שבדית
עדות מאוחרת של פן עצמו תומכת בסיפורו שלו, שאמו לא הייתה יהודייה כשרה. בשנת 1965 חזר פן והזכיר את מוצאו הלא יהודי בהקשר לפרשה שהיכתה גלים ביישוב: משרד הפנים דרש מאישה בשם רינה איתני, להחזיר את דרכונה הישראלי מפני שלפי ההלכה אינה יהודייה. בתגובה לכך כתב פן חרוזים אקטואליים שהסתיימו בשורות:

אולם לפי עדותו של משה זפרמן, בן דודו של פן (אביו, ישראל, היה אחי אמו של פן), לא הייתה אמו של פן בת למשפחת אצילים שבדית או סובוטניקית אלא יהודייה כשרה למהדרין, בשם סוניה לבית זפרמן (משה זפרמן, 9.4.89). לדבריו מוצאה של סוניה היה ממשפחה ענייה, שגרה בעיר מליטופול, סמוך לאקימובקה. אחיה ואחיותיה הרבים של סוניה (חמישה בנים ושבע בנות) היו מוכשרים מאוד. אביה, דוד, היה מלמד ב"חדר", כמו בעלה לעתיד. שמו של סבא שלה היה אברהם (2006 Shtetlinks) ואולי על שמו קראה לבנה אברהם - לימים אלכסנדר פן. אם אכן שם האם היה סוניה זפרמן, ייתכן לשער,כי אברהם פפליקר-שטרן-זפרמן קרא לעצמו "פן" בנטלו את האות הראשונה משם המשפחה של אביו ואת האות האחרונה משם המשפחה המקורי של אמו.

בשנות השישים, בעת שאחותו של פן, ריקה, ביקרה בארץ, פנתה אליה בלה ששונקין, אשתו הראשונה של פן, בשאלה מי באמת הייתה אמו של פן. לדבריה ענתה לה ריקה במשפט: "את יודעת, בכל משפחה יכול לקרות משהו, הייתה בבית שלנו אומנת..." בסופו של דבר התרצתה וסיפרה לה, כי אמו של פן, שהייתה סובוטניקית, שימשה כאומנת בבית יוסף וטיפלה בילדיו, משום שאשתו חלתה והייתה מאושפזת במשך תקופה ממושכת. שני ילדים נולדו לה ממנו: אלכסנדר ולנה. האם נסעה ללדת את בנה אצל אביה, ופן הקטן לא גדל בבית יחד עם ילדי האישה החוקית. לדבריה האם מתה משחפת בראשית שנות העשרים, ואז נאלץ אברהם (אלכסנדר) לחפש את אביו. לאחר מסע רגלי ארוך, הגיע לביתו. עם זאת טענו בלה ובתה זרובבלה, שריקה לא רצתה לצער את פן, ועל כן לא סיפרה במפורש את כל הידוע לה על מוצאו (פיין, ;1980 ששונקין, 1980).

הסופר י. ד. אברמסקי טען שפן עמל על טשטוש זהותו ומחיקתה. "אלכסנדר פן היה מסכה בלי פן. תחפושת בלי פנים. הוא לא חיפש את זהותו האמיתית. הוא ביקש לאבדה. על טשטוש זהותו ומחיקתה עמל הרבה. נפשו יצאה בדברו שקרים. הוא אמר: את אבי לא הכרתי ואת אמי לא ידעתי. אמי בת-נכר הייתה" (אברמסקי, 1979). לדבריו, פן היה מבית טוב ואמו היהודייה יסדה בית תמחוי לפליטים יהודים שבאו לסיביר, ובית ספר עברי לילדיהם. אברמסקי טען שברשותו מסמכים ותעודות הקשורים לפן ומאמתים את דבריו, אולם הוא מעולם לא הציגם בפומבי. לימים טענה בתו של אברמסקי, כי המסמכים אבדו ואינם עוד ברשותה (אברמסקי שולה, תשמ"א).

החוקר והמבקר פרופ' דב סדן מסר גרסה מעניינת לקורות חייו של פן (סדן, א באדר תשמ"א). לדבריו, פן נפגש עם עגנון וסיפר לו את תולדות משפחתו. עגנון נטל את הסיפור ושיקע אותו בדמות אביה של שירה גיבורת הרומן "שירה". אם נקבל את המסופר ברומן כסיפור לידתו של פן נמצא, כי אביו של פן נתפס בגלל פעילות רבולוציונרית, ברח לגליציה ונעשה בה מורה לעברית. שם "נתן עיניו בנערה אחת מתלמידותיו" ונשא אותה לאישה למורת רוחם של הוריה. לימים חזר הזוג לרוסיה, אך האישה, אמו של פן, התגעגעה להוריה. שלחו לה הוריה כסף לנסיעה והיא באה לבקרם. יום אחד כשישבה בגן העיר ראה אותה קצין פרשים, התאהב בה ומשך אותה אחריו. כעבור זמן קצר מתה האם (עגנון, 1971) .

בין אם הייתה אמו של פן יהודייה, או בת-אצילים-שבדית-סובוטניקית-גויה, אשתו השנייה של האב, או אומנת שטיפלה בילדיו, או אישה שברחה מבית בעלה עם מאהבה הגוי - שיריו של פן מעידים על געגועים לאם שמתה בילדותו. אירועי העבר הקשים נתנו בו אותותיהם, והיתמות נהפכה לאירוע מכונן בחייו של פן. בדרך כלל דיבר על "העבר" כעל עבר מקולל, מכאיב, זה שאסור להזכירו, שיש לקבור אותו עמוק בלב ולא לתת לאיש דריסת רגל בפרטיו הקשים.

הוא חש צורך לסגור את העבר בתוכו בשבעה מנעולים, לעטות מסכה ולהסתיר את צדו הרך, הרגיש, הכואב. רק מעטים, ובהם ידידים בודדים ובתו סינילגה אייזנשרייבר-פן, זכו לחדור בעד המסכה, והללו דיברו על אופיו העדין, על הצד הרך של פן שלא נגלה לרבים. הוא לא קונן על מר גורלו, אך ראה בעבר וביתמות את סיבת הסיבות לכל משוגותיו בחיים, לכל הקלקלות שלו. זו הייתה בעיניו הסיבה לשתייתו, לדרכיו העקלקלות, לאי יכולתו לדבוק בדרך הישר ובטוב, כפי שרצה בכל מאודו. הכול נבע מיתמותו, מילדותו הכואבת. בעניין זה היה פן פטליסט. הוא לא האמין ביכולתו להשתנות, להתגבר על הגורל הרע שדבק בו: "דרכך-ישר... ולי הדרך / קוראת לפשוע בעולם", אומר הוא לאישה האהובה ("לך" , 1932).

יצירתו של פן מגלה, כי כל חייו התגעגע לאיזה רגע מופלא וקסום של איחוד עם האם שכמעט לא הכיר. רגע שהתרחש בזמן-לא-זמן ובמקום-לא-מקום. רגע זה הייתה בו שלווה מושלמת, שהביאה רוגע ואושר. אולם שלווה זו, דמיונית או ממשית, הייתה מנת חלקו זמן קצר בלבד. פן תיאר את עצמו כמי שמבטן אמו קולל בנדודים נצחיים, באי שקט תמידי, בהליכה או מירוץ ללא תכלית, בחיפושים אחר אותה שלווה קוסמית ששוב לא ישיג לעולם.

דמות האם מופיעה במחזור השירים שלו "אמא הנצחית", הכולל שלושה שירים, ששניים מהם (שירים ב' ו-ג') נדפסו במאזנים בשנות השלושים, ואילו השלישי (שיר א'), "אמא אותך לא ידעתי", נמצא בעיזבונו והתפרסם רק אחרי מותו. בשירים אלה תיאר את עצמו כיתום שלא ידע אהבת אם, כמי שאת עריסתו נענעו רוחות הצפון הקרות, ובמקום שיר ערש מרגיע מפי האם, שר לו הגורל האכזר שיר ארס, וכך הורעלו חייו. מינקותו השתכר מחלב האם, ומאז עמדו חייו בסימן קללת הנדודים, החיפושים הנצחיים אחרי דמות האם:

לעתים דימה בכאבו, כי טוב לאם שמתה, ולא ראתה את
בנה בחייו המקוללים, בשכרותו ובעליבותו:

האם מתוארת בשירים בכפל פנים, כדמות רומנטית, קדושה, אך גם כאישה חוטאת. אולם מהו חטאה? האם גילה פן בשירים את שהעלים מעצמו ונטר לאמו על שום שעזבה אותו לאחר לידתו? האם התכוון פן לכך, שהאם ילדה אותו מחוץ לנישואין, כפי שסיפרו בלה וזרובבלה, או שרמז לחטא בריחתה עם פרש פולני יפה-תואר ברוח סיפורו של עגנון, תעלומה זו נשארה בלתי פתורה.

כל חייו הוא נע ונד, חוטא, שיכור, ומחפש בנשים הנקרות בדרכו את דמות האם האגדית,האבודה. השירים מסתיימים בתיאור כאבו הנצחי של היתום:

דמותה של האם החוטאת והמסתורין סביב מוצאו, עולים גם דרך קישור לספר מיוחד במינו שהזכיר פן, במשפטים הספורים שכתב על שנות נדודיו. לדבריו הספרון הראשון שהתגלגל לידיו בשנות נדודיו בין נערי ההפקר היה איווט מאת הסופר הצרפתי גי דה-מופסן. נראה שהפגישה בסיפור זה הייתה רבת משמעות בשבילו. באיווט תיאר מופסן שתי נשים יפהפיות, אם, פילגש מקצועית של החברה הגבוהה, ובתה איווט בת ה- 18.

הבת מתוארת כדמות חידתית, ספק תמימה וספק מושחתת, שמוצאה לוט בערפל: "בתו של איזה אדם נכבד בן למשפחה מיוחדת מאוד, אמן מפורסם, או אציל חשוב, אחד הנסיכים, או אחד המלכים, שהיה נושא אהבתה החולפת של האם. איש אינו יודע מי היא" (מופסן, איווט). המסתורין סביב מוצאה של איווט, וההשערות בדבר מוצאה ממשפחת אצולה, התיאור הקוטבי שלה כתמימה או מושחתת - כל אלה מתקשרים עם המסתורין סביב מוצאו של פן עצמו, השיוך למשפחת אצולה שבדית ותיאוריו הקוטביים את עצמו, את האם "הקדושה וחוטאת" ואת דמויות הנשים בשיריו.

חבריו של פן, שהכירוהו עוד ברוסיה, סיפרו, כי אביו של פן התגורר עם ילדיו בבית שלא הייתה בו אם. אולם מתי התייתם פן? האם בעודו ילד רך בשנים או בנערותו, גם עובדה זו איננה ברורה די הצורך. לפי הנוסח המוקדם מ- 1932 של הרומן האוטוביוגרפי הבלתי גמור "סנקה זיד" - סנקה איננו יתום כלל, אלא ילד שובב, הבורח מן הבית ו"אי שם" "ישנם אצלו אבא ואמא". האם מתוארת כדמות רחוקה, שאליה מתגעגע סנקה השוכב מתעלף בשלג. ברגעי מצוקה, כשהוא עייף ורעב הוא קורא: "אמא - אמא, היכן את?" אולם מייד הוא מלגלג על עצמו: "כמה פעמים הוא אמר לעצמו, כי במקרה שקשה לך, אין להיזכר ולקרוא לאמא, העוזרת רק לילדים הנמצאים תחת חסות שמלתה הרחבה והארוכה...".

בנוסח מאוחר של "סנקה זיד" משנות השישים, שינה פן את הביוגרפיה של סנקה. האם "נעלמת", והיתמות הופכת לעובדה מרכזית: סנקה לא ברח מהבית אלא אמו מתה עליו והוא נאלץ לנדוד.

תקופת הנדודים בין ילדי ההפקר: אמת או מיתוס
ברשימתו "פגישתי הראשונה עם לרמונטוב" תיאר פן את הזמן ואת הדרך שעבר בנדודיו. היה זה "בשלהי אביב "1919 בתקופת מלחמת האזרחים. הוא תיאר את מסעו "במדברות שלגיה של קאלימה הסיבירית, ודרך שדות אוקראינה הנשדפים תחת עקב מגפיהם המרופטים של חבורות הליסטים מבית מדרשם של מכנו ופטלורה [מנהיגים אוקראינים שפרעו ביהודים], ומשם בואכה נמל נובורוסייסק בספינות בקר מטונפות, ואחר בקרונות משא אדומי קורות בהזדחלות יגיעה על פני מישורי קובאן וצפון קוקז עד פיטיגורסק - היא עיר כיסופי ומחוז חפצי, בהתחקותי על עקבות מגוריו של אבי ומשפחתו".

ביצירותיו המוקדמות משנות העשרים תיאר פן את עצמו בדמות ילד או נער צעיר, פרוע, דינמי, מרדן, הבועט בהליכות החיים השלווים-היהודיים-הבורגניים של בית ההורים ובורח או עוזב את הבית מרצונו, כדי לשוטט במרחביה המושלגים של רוסיה עם נערי הפקר: "רק לפני זמן מה היה כמו רוב הילדים בן לאב ואח לאחים ואחיות. וכעת טבעו האי-שקט זרקהו לרחוב ברצונו הטוב, והוא מתלבט בין שתי לשונות אש - בין עברו הקרוב והוויית עכשוו" ("סנקה ז'יד", 1932). סנקה, גיבור "סנקה ז'יד", מסרב לגלות לאנשים את מקום מגוריו. כששואלת אותו אישה רוסייה, שפגש בה בתחנת הרכבת: "יש לך אבא ואמא?" הוא עונה "אינני יודע", וכשהיא מתפלאה כיצד זהאיננו יודע, הוא משקר ומשיב: "ככה זה, אינני יודע", משום שהוא חושש שמא יגלו את מקום הימצאו להוריו, והחיפושים אחריו יתחדשו.

בפואמה הרוסית הגנוזה שכתב, "יוסלה ש"ס" (מאי, 1928) מתואר ילד שברח מהבית. יוסלה, גיבור הפואמה, ברח מבית הוריו רי מאיר וזלאטה, ונעלם מן הבית לימים רבים בלי להודיע דבר.

בפואמה"מכתב אל אשה" (1929) מתואר ילד שעזב את ביתו כדי לברוח מן "הדממה":

יצירות אלה מחזקות את ההשערה, כי אלכסנדר (או כפי שקראו לו אז אברהם או "אברשה") הצעיר והמרדן נדד במרחבי השלג הרוסי לא בגלל יתמותו, אלא משום שעזב או ברח בנערותו מבית הוריו, והתנסה בחיי נדודים, שבועות, חודשים ואולי אףשנים, לבדו או בחברת נערי הפקר. ניתן לשער גם שתיאור סנקה הנודד עם "ילדי ההפקר" הושפע מן הסרט הרוסי "הדרך לחיים" ,(1931) שהוצג בקולנוע "עדן" בתל- אביב מיום ,27.2.32 ממש באותה תקופה שבה כתב פן את "סנקה ז'יד" (החל להידפס ביולי-אוגוסט ,1932 גזית, חוב' ז-ח).

חלקו הראשון של הסרט מתאר את חייה של חבורת נערי הפקר, שנזרקו לרחוב בתקופת המהפכה הרוסית. תיאור נערי ההפקר המציקים לתושבים, גונבים ושודדים מהם דומים לתיאורים ב"סנקה ז'יד" ואף תולדות חייו של סנקה דומות לא מעט לתולדות חייו של קולקה, אחד מגיבורי הסרט. פן הזכיר את הסרט הזה בביקורתו על ההצגה בשם "ילדי הפקר" שהוצגה בבמת תיאטרון "מוגרבי" בתל-אביב, וטען כי ההצגה מושפעת מאוד מ"הפילם הסובייטי הנהדר "הדרך לחיים",וכי החיקוי הוא בלתי מוצלח משום שאינו מתמזג "באופן אורגני עם חיינו כאן".

מיתוס מעשה פסיפס
כל חייו נאחז פן בדמויות שהעריץ, וכצמח מטפס השתרג עליהן ושאב מהן השראה וכוח בחייו וביצירתו. הוא, המשורר, שנראה חזק ומוצק הן במראהו הפיסי והן באישיותו, זקוק היה למורי דרך, לסמכות שתראה לו את הכיוון, שתאמר לו איך לחיות, שתסייע לולנווט את חייו ואת יצירתו.

ההיאחזות בדמויות מפתח בחייו מעלה את ההשערה, שפן יצר לו מיתוס ביוגרפי וכי קורות חייו הם מעשה פסיפס מורכב, שאימץ לעצמו מעובדות ביוגרפיות של משוררים ואישים שהעריץ. כדי לברוח מעברו בחר במסכות ובמסווים שהתאימו לו והפכו לחלק מאישיותו שלו. השערה זו מתחזקת לאור העובדה, שיש התאמה רבה בין פרטים מתולדות חייהם של המשוררים הרוסיים מיכאיל לרמונטוב וסרגיי יסנין, המשורר אברהם שלונסקי והשומר אלכסנדר זייד לבין סיפורו של פן, ונראה שיש בתואם זה יותר ממקריות.

יסנין סיפר שילדותו עברה עליו בכפר אצל סבו וסבתו, ממש כפי שפן סיפר שגדל אצל סבו. אמו של לרמונטוב מתה עליו בגיל צעיר, והזיכרון היחיד שנשאר לו ממנה הוא שיר הערש, ממש כשם שפן תיאר את התייתמותו מאמו בגיל צעיר והזכיר חזור והזכר את "שיר הערש האבוד". השומר אלכסנדר זייד, שפן העריץ, נולד בערבות הקרח של סיביר, אמו הייתה גויה מן הסובוטניקים, ואשתו השנייה של אביו, והיא מתה בהיותו כבן שלוש-ארבע.

פרטים אלה דומים דמיון רב לפרטים שסיפר פן לבתו סינילגה. יסנין מספר, כי נמשך לחיי הרחוב, התחבר לנערים נועזים, נדד עמם ואף נהג לברוח ולהיעלם יחד איתם ליומיים-שלושה בשדות המרעה, כשהוא ניזון בתקופה זו מדגים בלבד. גם פן סיפר ברומן "סנקה ז'יד", כיצד רעבו נערי ההפקר והתקיימו מאכילת דגים בלבד. לרמונטוב השתקע בעיר פיאטיגורסק ממש כמו שסיפר פן על משפחת אביו. לדברי פן הוא נצר לשושלת חב"ד. וייתכן ש"שאל" פרט זה מהמשורר אברהם שלונסקי, שהיה קרוב משפחה של ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד תנועת חב"ד.

יש לציין שבסופו של דבר, למרות המחקר רב השנים, נותרה הביוגרפיה של פן בארבע עשרה השנים הראשונות בחייו לוטה בחלקה בערפל, וקשה להפריד בין אמת לבדיה ולהחליט איזו גרסה היא המהימנה ביותר. רק החל משנת 1920, השנה שבה עבר למוסקבה, ניתן להבחין בין המיתי לאמיתי, בין המיתוס הביוגרפי לביוגרפיה העובדתית.

במוסקבה, 1927-1920
פן סיפר שכבר בשנת ,1920 זמן קצר לאחר שפגש לראשונה באביו ובאחיו, נפרד מהם ונסע למוסקבה. בין אם נסע פן לבדו ובין אם נסע עם משפחתו, נראה שבראשית שנות העשרים העתיקו גם יוסף ובנותיו את מקום מגוריהם למוסקבה. כשהגיע אלכסנדר לתחנת הרכבת של מוסקבה פרץ בריצה פרועה בדרכו אל היציאה מהתחנה והתנגש באדם בעל זקנקן. היה זה המשורר איוון רוקוישניקוב, זקן משוררי רוסיה בימים ההם, ומראשי האסכולה הסימבוליסטית. השניים כשלו ונפלו. משקמו שאל בעל הזקנקן בכעס: "מי אתה, פרא?" ואלכסנדר ענה: "אני - משורר!" עוז לבו וחוצפתו של הצעיר מצאו חן בעיני המשורר הקשיש והוא חייך והשיב: "יפה מאוד! גם אני משורר".

איוון רוקוישניקוב אפשר לו להתאכסן בביתו ואף סייע לו להתקבל לבית הספר התיכון כתלמיד שלא מן המניין. פן השתתף גם בקורסים של הטכניקום הממלכתי לראינוע, וכשומע חופשי בשיעורי "המכון הממלכתי לניב" על שם ואלרי בריוסוב. אולם טבעו הסוער לא הניח לו להתמקד בלימודיו. "לא סבלתי את הלימודים בתוך מסגרת", הודה כעבור שנים, "כעת אני מצטער על כך". יוסף פן ובנותיו פניה, ריקה ולנה מצאו להם דירה קטנה בסמטת בריוסוב, באחד מ"בתי פרבדה" העלובים, בקומת מרתף, ולעתים הצטרף אליהם גם פן ושהה בבית המשפחה.

היו אלה שנים סוערות בתולדותיה של רוסיה, שנות מלחמת האזרחים שלאחר מהפכת אוקטובר. המהפכה והשינויים המסעירים שבאו בעקבותיה היו אירועים מכוננים בחייו של פן. הוא היה עד לתקוות הגדולות של האנשים לברוא עולם טוב יותר. הוא ראה את ההתלהבות שאחזה בהמונים, את הדגלים האדומים המתנופפים, את האנשים שהיו מוכנים להקריב את נפשם למען האידיאה הגדולה של שוויון וחירות לכול. מהפכת אוקטובר הטביעה את חותמה על פן הצעיר. כל חייו חיפש את הלהט, ההתרגשות, היכולת להתלכד סביב רעיון חשוב, שאותם חווה באותן שנים.

היו אלה גם שנים פוריות בספרות הרוסית, ומשוררים חשובים התדיינו ביניהם איך לשקף את המציאות החדשה: משוררים בני אסכולות ספרותיות שונות: הסימבוליסטים, האימז'יניסטים והפוטוריסטים, התכנסו וקראו משיריהם בבתים פרטיים ומעל במות, ויצאו זה נגד זה במאבקים ספרותיים סוערים. פן הושפע מאוד מהאווירה הספרותית של שנות העשרים. כבר בתקופה זו עמדה השירה בראש מעייניו, ומוסקבה זימנה לו שפע של הכרויות חשובות.

נראה שהייתה לו הזכות להכיר באופן אישי אחדים מגדולי הסופרים שמהם הושפע ואותם העריץ כל חייו: בעיקר אהב והעריץ את המשוררים סרגיי יסנין וולדימיר מיקובסקי. את יסנין הכיר, כאמור, אישית משום שהתגורר בסמוך לו. חברו אליהו בריליאנט סיפר, כי יום אחד הוא בא לבקר את פן בבית אביו, והנה דפיקה בדלת: על הסף עמד בחור צעיר וביקש רובל לוודקה. פן אמר לבריליאנט: "תן לו, ואני אגיד לך אחר-כך מי הוא". בריליאנט נתן לבחור את הכסף, ולאחר שהלך אמר לו פן: "את הרובל נתת למשורר סרגיי יסנין..." .

פן סיפר שכבר בשנת ,1921 בהיותו כבן 15 קרא באוזני יסנין משיריו שנכתבו ברוסית, ויסנין נהנה מאוד משירו "בית קטן". וכי המשורר איוון רוקוישניקוב, שלקח אותו תחת חסותו, עזר לו להתוודע אל המשוררים החשובים של התקופה. אחת החוויות המשמעותיות, בשנים בהן גר במוסקבה, הייתה השתתפותו בשנת 1923 בתחרות קריאת שירים באולם המוזיאון הפוליטכני במוסקבה. בתחרות התייצבו זה מול זה משוררי הקבוצה "האימאז'ינסטית" שבראשם עמד סרגיי יסנין, מול משוררי הקבוצה "הפוטוריסטית", שבראשם עמד ולדימיר מיקובסקי.

פן הצעיר השתייך לקבוצת האימאז'יניסטים של יסנין. הוא עלה לבמה וקרא את שירו "בן הפקר", שבמקורו הרוסי נקרא "ללא בית". השיר מצא חן בעיני מיקובסקי, ראש הקבוצה הפוטוריסטית, והוא ביקש למשוך את הצעיר לחבורתו. "חבר צעירון", קרא אליו בקולו הרועם, "עזוב את חבורת אוכלי הקש ובוא אלינו לאכול בשר". היה בדבריו חידוד, לשון נופל על לשון, משום שהמילה "קש" או "תבן" - ברוסית, "סיינו", מתהדהדת עם שמו של יסנין. פן סיפר, כי מיקובסקי כינה אותו בחיבה בשם "בנימין", משום שהיה הצעיר שבחבורה .

פן תיאר את פגישתו עם אחת מחבורות האמנים הרוסיים בפואמה שלו "מכתב אל אשה". פואמה זו נכתבה בשנת 1927 ברוסית, בשעה שפן היה חבר בקבוצת "השחר" ברחובות, ותורגמה על-ידו לעברית בשנת 1929. הפואמה בנויה בשני מישורים של התרחשות: מישור ההווה, שבו מתאר גיבור הפואמה את חייו כחלוץ בארץ, במחנה האוהלים, ומישור העבר, המתאר את חייו ברוסיה בתוך חבורת אמנים בוהמית ואת אהבתו לאחת מהנשים שבחבורה, שחקנית. הפואמה כולה היא למעשה מכתב התשובה של הגיבור לדברים שכתבה לו אהובתו, שנותרה ברוסיה לאחר שהוא עזב ועלה ארצה. הגיבור, בן דמותו של פן, נזכר בחבורת האמנים הרוסית, שכללה פייטנים, ציירים ופסלים. היו אלה אמנים מבוססים ומפורסמים, שהידרו בלבושם, סגדו ליופי וביקשו להשליט את הנורמות שלהם על שירת הדור.

נראה שפן יצק בדמותה של חבורת האמנים קווים של המשוררים הבורגנים והשמרנים, בני האסכולה הסימבוליסטית. הללו סגדו ליופי ולאמנות הצרופה, ומלחמה הייתה נטושה בינם לבין האסכולות האימאז'יניסטית והפוטוריסטית, שבראשן עמדו המשוררים יסנין ומיקובסקי. בפואמה מתואר משורר צעיר, בן דמותו של פן, השונה מהם בלבושו "הפרוע",בהתנהגותו הפראית ובשירתו שאינה מעודנת כשירתם והיא ניזונה מחיי ההפקר שחי בנערותו:

במשך כל חייו לא שכח פן את הפגישות עם מיקובסקי והן הטביעו עליו את חותמן. בהיותו כבן 50 כתב לאחותו של מיקובסקי: "ואף על פי שאני כבר בן ,50 אני שומר עד היום בזיכרוני את הפגישות הבודדות שהיו לי - הציפור המתחילה לעוף - עם אחיך". פן סיפר כי השיר "בן הפקר", שמצא חן בעיני מיקובסקי, היה שירו הראשון שראה אור. בשיר זה תיאר את עצמו כ"רך כתינוק ואכזר", מי ש"נע ונד על פני היבשה", פרוע, נבדל מהחברה, ולא מודה "בכל חוק ושלטון":

לדברי פן התפרסם "בן הפקר" בכתב העת הספרותי, "קריסטינסקיה ניבה" ("ניר האיכר"), שהופיע זמן קצר בעריכת יסנין ואוריישין, אך לא נמצאו עדויות לקיומו של כתב עת זה.

במוסקבה החל פן לעסוק בספורט האגרוף, ספורט שתפס מקום חשוב ומשמעותי בחייו. הוא התאמן במועדון הספורט "מכבי" ובמועדון הרוסי "דינמו" בהדרכת מאמן רוסי נודע בשם קונסטנטין גרדופולוב, ואף הופיע בזירה. בן דודו, משה זפרמן, שפגש אותו במוסקבה, זכר, שפעם נפצע קשה בתחרות אגרוף, וזמן רב לא יכול היה לזוז. אך פן לא נרתע מהמכות, וחישל את אופיו תוך כדי האימונים והתחרויות.

ספורט האגרוף, שאותו אהב כל חייו, ביטא אצל פן צורך נפשי עמוק. הוא ראה את החיים כמאבק מתמיד, כדו–קרב בינו לבין הזולת. "אני בוקסר לא רק בזירה, אני פייטר גם בשירי", אמר פן. המאבק נתן טעם ומשמעות לחייו. מאבק - בזירה ומחוצה לה, ומאבק כמטפורה לחיים, כצורך לחוות חיים תוססים ודינמיים. בשנת 1948 כתב רשימה מקצועית בשם "על עקרונות האימון בבוקס", ובה טען של"בוקס יש מעמד ייחודי", משום שרק בו יש "הסתכנות גופנית מתמדת, הן באימונים והן בתחרות.

כשנה לפני מותו הצהיר בריאיון: "אני אוהב תמיד את הדינמיות שבדברים, אינני אוהב אותם בצורתם הסטטית, משום שזה פסע לפני המוות". קרב האגרופים היה בעיניו תמציתה של הדינמיות החיובית. זוהי דינמיות, שבה המאבק הוא גלוי, לגיטימי ומתנהל ישירות בינך לבין יריבך: אתה חובט ביריב על פי "כללי המקצוע", ואגרופו של יריבך" חורש את התוצאה על חלקי גופך, המותרים לפגיעה" (שם).

מאסר וגירוש
בשנת 1924 התחזקה פעילותו של פן ב"מכבי" ולבשה אופי ספרותי ולא רק ספורטיבי. לחברי "מכבי" מוסקבה היה ירחון ספרותי בשפה הרוסית בשם "קול" (ברוסית משמעות המילה היא "יתד"). עורכו מאיר מרט הפסיק לערוך אותו משום שעלה ארצה, וחברי "מכבי" חיפשו עורך חדש. לאחר שנודע להם ש"יש בחור היודע עברית וכותב שירה" נשלח אחד מחברי הקבוצה אל פן, כדי לעמוד על טיבו. בו במקום כתב פן שיר קצר ברוסית בקצב המרש, שהדהדה בו שירתו של אלכסנדר פושקין. כך החל פן לערוך את ירחון "מכבי" (לויטן, פברואר 1989). מעתה השתייך לחבורת צעירים ציוניים שעליהם נמנו דוד לויטן (מזכיר "מכבי" מוסקבה), דוד לסקוב, מאיר מרט, רחל קריצ'בסקיה, אליהו בריליאנט, אלכסנדר בסין, וחברו הטוב של פן טיומה וירשוב, שמאוחר יותר שיחק תפקיד חשוב בחייו.

בזמן שפן הגיע למוסקבה עדיין היה "מכבי" ארגון ספורט לגאלי, אולם זמן קצר אחר-כך (באפריל 1920) סגרה היבסקציה (המחלקה לענייני יהודים בברית-המועצות בשנים 1930-1918) את משרדי "מכבי", והוא הוסיף להתקיים במחתרת עד נובמבר 1924 (רימון, תש"י).

רדיפות היבסקציה את יהודי רוסיה וההתאנות לציונות ולשפה העברית, חיזקו את "הנקודה היהודית" בלבו של פן. דוד לסקוב ואלכסנדר בסין הקימו מרכז חדש של "מכבי", שבנוסף לספורט עסקו בו גם בפעילות ציונית. השניים גייסו את פן, כדי שיעזור בהקמה ובארגון של סניפים נוספים בביילורוסיה. אולם, באותה תקופה התעצם גל המעצרים בקרב חברי התנועות הציוניות, וביום 25.8.1926, במהלך פעילותו הציונית בעיר בוריסוב שבקרבת מינסק, נאסר גם פן.

גרסה אחרת למאסרו מסר פן כשסיפר שעצרו אותו לאחר שהשתין יחד עם יסנין על פסל של אחד המנהיגים... כך או כך פן נאסר. אולם לא אדם כמוהו ישלים עם מעצרו. בדרך לבית המעצר, בזמן הנסיעה ברכבת, שתה נפט, וכמעט שבק חיים. הוא קיווה שיילקח לבית החולים ומשם יעלה בידו לברוח, אולם תכניתו לא הצליחה והבריחה נכשלה. זמן מה ישב גם בבית הסוהר במוסקבה ושם פגשו בו אנשי "החלוץ". אחד מהם היה פסח קרסונוגרסקי (יפהר), מי שהיה לימים ראש העיר הראשון של הרצליה. השנה הייתה ,1926 ופן השאיר על יפהר רושם עצום ביפי מראהו, בקומתו הגבוהה ובאומץ לבו. הוא לא כפף ראש בפני "הגויים" וכשניסה מי מהם להתעלל באסירים היהודיים הראה לו את נחת זרועו. כולם התייחסו אליו בכבוד.

בהתאם לגזר דינו היה עליו לשהות בגירוש שלוש שנים. באוקטובר 1926 נשלח פן ממוסקבה, יחד עם חברי "החלוץ", לאשחבד (פולטורצק) בירת טורקמניסטן שבאסיה התיכונה. כחבר "מכבי" יחיד בקרב קבוצת אנשי "החלוץ" שמנתה כשבעים חברים - היה פן יוצא דופן. נוסף לכך, פן אהב להתבודד. הוא בחר להתרחק מחברי הקבוצה ולא התגורר איתם בקומונה אלא בבית פרטי. האינדיבידואליזם שלו, ייחודו ואישיותו הסוערת ניכרו כבר אז. עם זאת חבריו סיפרו שללא ספק היה ציוני, ואף נבחר ל"ועד הגולים הציוניים".

באותה תקופה כינו אותו חלק מהחברים בשם אברשה פפליקר, אך הוא, שכבר ראה עצמו כמשורר, קרא לעצמו אלכסנדר, וחלק מהחברים החלו לקרוא לו "שורה" - שם חיבה של "אלכסנדר" (בריליאנט, 6.5.89 ואחרים). אולם לא כל חברי הקבוצה חיבבו אותו. חלקם הסתייגו ממנו מסיבות שונות ומשונות, ועם זאת ראו בו משורר מוכשר, וזכרו כיצד קרא משיריו לפני חברי הקבוצה, בנשפים ש"סודרו לכבוד החברים שקיבלו אישור לעלות ארצה". ההתפעלות מהשירים הייתה רבה ו"הם גמרו עליהם את ההלל". באותן שנים היו באמתחתו בעיקר שירים רוסיים. שמונה מהם נשמרו בארכיונו: "אילולי פטל" (?1918), "בית קטן" (1919), "הרהור" (1920), "ללא בית" (1922), "מרחקי דובים" (1922), "גורל" (1923), ושני שירים שונים בעלי שם זהה: "דרך" (1919 1923).

חלק מהשירים תרגם פן לעברית לאחר עלייתו ארצה. היו אלה שירים יפהפיים ובשלים, שהנושא העיקרי שלהם היה נדודיו של הגיבור בדרך החיים. אחדים מהשירים התייחסו לנדודים באופן שלילי ותיארו את שנות הנעורים החולפות ללא מטרה ואת האנשים צועדים לקראת מותם, ואילו בשירים אחדים מתואר הנודד כצעיר אנרכיסט, חופשי לנפשו, מרדן, שלהט נעורים מפעם בעורקיו. רוב השירים נושאים חותם של עצבות מלנכולית וצער עלעבר, שחלף ואיננו, וניכרת בהם השפעתם העזה של המשוררים הרוסיים לרמונטוב ויסנין.

למרות שכתב בתקופה זו בעיקר ברוסית, כבר אז אהב את השפה העברית. הוא דקלם באוזני חבריו לגירוש קטעים שלמים מהתנ"ך בעל פה, וכן שירים של שניאור וביאליק. חברו פסח יפהר זכר גם שורות אחדות משיר שחיבר פן בעברית, ודקלם אותו בהברה אשכנזית:

נוסף לכתיבת שירים התבלט אצל פן כבר אז גם כשרון הציור שלו. נוהג היה לשאת בכיסו פנקס קטן ולצייר את שלל הטיפוסים הססגוניים, שפגש בדרכי "האטפ" (הגירוש). הוא הושיב אותם לפניו כמודלים ועמל על רישומי פניהם בעיפרון רגיל. הוא רשםאת פניו של זקן טורקי, פרחח מטשקנט שנדון לשבת בבית מעצר לחינוך מחדש, קזחסטני מאלמה-אטה, מולה (חכם דת איסלמי), אפגני, קירגיזי, טורקמני, אוזבקי ואף את דיוקנו שלו. התאריכים המסומנים בפנקסו הם אוקטובר-נובמבר .1926 בצד הרישומים כתב בפנקסו גם את הוצאותיו לצרכי מחיה: 3 רובלים ו- 8 קופייקות עבור ענבים, רובל אחד עבור ביסקוויטים ו- 58 קופייקות עבור סוכריות קטנות. הוא רכש 3 ציפיות, סדין אחד, רובשקה (חולצה רוסית), לבנים מטריקו ומכותנה, מגבת, 3 זוגות גרביים וסוודר.

לאחר כמה חודשים באשחבד הועבר פן לכפר אחר. חברי הקבוצה התגייסו לעזרתו, ושלחו לו כסף למחייתו. אולם פן החליט שהגיע הזמן לשוב ולנסות לברוח. הפעם התחפש לאיש הצ'קה - המשטרה הרוסית החשאית. הוא העתיק את חותמת הצ'קה, וכתב בכתב-ידו, כי "אלכסנדר פן המתגורר בכפר, רשאי לנסוע לטיפול שיניים במוסקבה". עם המסמך המזויף בידו נסע לטשקנט במטרה להגיע משם למוסקבה. אך לרוע מזלו במהלך נסיעתו ברכבת עלו אנשי הצ'קה, כדי לעשות ביקורת, ולחפש אחר אסירים בורחים. אחד מהם, נטל את המכתב המזויף שהגיש לו פן, התבונן בו ואמר לו בלחש: "אתה אסיר פוליטי בורח נאר איך בין אויך א ייד (אבל גם אני יהודי). וכדי שלא תינזק, תיסע חזרה ותגיד שלא השגת רופא".

כאשר חזר ניסו החברים לעזור לו, וביקשו מאנשי הצwקה לאפשר לפן לעזוב את רוסיה. באותן שנים הסכימו השלטונות הרוסיים ל"זמנוב" (חליפין) שמשמעותו הייתה המרת הגירוש ביציאה לארץ ישראל באמצעות הצלב האדום. פשקובה, אשתו הראשונה של הסופר מקסים גורקי, הייתה יושבת ראש של הצלב האדום הפוליטי, ועזרה לאסירים הפוליטיים ולציונים. היא דאגה להשגת סרטיפיקטים מארץ ישראל. אולם הבולשת הרוסית לא הסתפקה בכך, והניחה מכשולים נוספים בדרכם של האסירים הציוניים. היא דרשה מהם כסף תמורת אישורי היציאה, וכל האסירים שלא יכלו לעמוד בתשלום פוזרו במקומות גלות שונים. ב- 4 בפברואר 1927 נשלח "אברהם פפליקר-שטרן", כפי שנכתב במסמכים, יחד עם שלושה מחברי קבוצתו לטדז'ן (Tedzhen) שבדרום טורקמניסטן.

למרבה המזל הסכימו אנשי הצ'קה לאפשר לפן לעלות ארצה בתנאי ששניים מחברי הקבוצה יפקידו את דרכוניהם כערובה לכך שפן לא ינסה לברוח שוב. חברי הקבוצה פסח יפהר ושלום ביילין הסכימו לערוב לפן, וכעבור שבועות מספר נמצא הכסף הדרוש לעלייתו והגיע תורו לעלות ארצה. לפי גרסה אחרת של שניים מחברי הקבוצה (יעקב ערב ודוד לויטן) נטל פן שלא כדין את הכסף שהיה מיועד לעלייתו של חבר אחר, ומיהר לעלות ארצה בלי לחכות לתורו. הסופר י. ד. אברמסקי סיפר גרסה שונה על עלייתו של פן ארצה.

לדבריו, אמו של פן נסעה למוסקבה ללאופולד סוסנובסקי, מהפכן ותיק, עורך ה"פרבדה" וטרוצקיסט, שהיה בנו של "קנטוניסט", נער יהודי שנחטף לצבא. סוסנובסקי נתן לאמו של פן מכתב לראשי המשטרה החשאית דאז, הג.פ.או. וכך שוחרר פן וקיבל אפשרות להמיר את הגירוש בעלייה ארצה. בזכותו, גורשו עמו כמה מחבריו אסירי אותה קבוצה. קשה לקבל גרסה זו, שאינה נתמכת במסמכים, בעיקר כשקיימות עדויות אחדות של חבריו, שככל הידוע להם, קיבל פן סרטיפיקט בעזרת פשקובה, אשת גורקי.

"באתי בלי הגבנון של העיירה" - האם היה פן ציוני?
פן טען כי בעלותו ארצה לא היה ציוני. לעתים אמר כי לא היה כלל חבר ב"מכבי" ולעתים הודה כי אכן הצטרף לארגון הספורט, אך הצטרפותו לא נבעה מסיבות אידיאולוגיות אלא רק בגלל זיקתו לספורט. לשאלת אחד המראיינים מדוע עלה ארצה ענה שעלה בגלל הזרעים שזרע בו אביו, אולם בדרך כלל בחר לספר, כי למעשה לא "עלה ארצה" אלא התגלגל ארצה "במקרה", בכורח הנסיבות. כעבור שנים רבות סיפר על עלייתו, כי כאשר ישב בכלא פנתה אליו הגב' פשקובה, אשת הסופר מקסים גורקי, וראש הצלב האדום הפוליטי, והציעה לו לעזוב את ברית-המועצות ולנסוע לפלשתינה. "עניתי לה שיש לי מושג קלוש בלבד על כל העניינים האלה", סיפר, "אבל אם אני נאשם בציונות, וכך רוצים לכפות עלי משהו - הרי אין מה לעשות. פלשתינה? - יהיה פלשתינה".

לידידו יונתן גרינבוים סיפר, כי גורש מברית- המועצות בגלל נאמנותו לחבריו. לדבריו יום אחד באו אליו בחורים יהודיים, וביקשו ממנו שיאמן אותם באגרוף. פן ענה להם, שהוא עובד באגודת ספורט סובייטית, והבטיח להמליץ שיקבלו אותם כחברים באגודה זו. כעבור חודשים מספר נאסרו הבחורים באשמת חברות בארגון ציוני חשאי, ופן הוזמן לחקירה. במשטרה דרשו ממנו לחתום על עדות נגד הבחורים, אך הוא סירב באומרו שהוא חותם רק על תוצאות של תחרויות אגרוף ועל שירים... המשטרה לא קיבלה כמובן "נימוק" זה, ופן נאסר וגורש מברית-המועצות יחד עם קבוצת הבחורים שאימן באגרוף.

מהעדויות שנאספו ברור שפן היה ציוני ופעיל בענייני "מכבי". עדויות חבריו מגלות, כי שוחחו איתו בענייני ציונות וראו אותו כאחד משלהם, הוא השתתף בחיי החברה של האסירים הציוניים, וכאמור אף נבחר כחבר ועד הגולים הציוניים. אולם הוא היה ציוני "נוסח פן". לבו היה נתון הרבה יותר לספורט ולכתיבת שירים והצד האידיאולוגי לא העסיקו הרבה באותן שנים. זמן קצר לאחר עלייתו ארצה עדיין הצהיר במפורש שהיה ציוני ולחם למען ארץ ישראל. אולם בהמשך דרכו חשוב היה לו להדגיש שלא היה ציוני, והתחזק יותר ויותר הצורך שלו לתאר את עצמו כ"גוי" גמור.

טענתו, שעלה ארצה לא בגלל "מורשת אבות" הקנתה לו, לדעתו, עליונות על בני דורו. תיאור הגירוש מרוסיה לפלשתינה, שכביכול נכפה עליו, אפשר לו להבליט את העובדה, שהוא שונה מחבריו בכך שהגיע ארצה ללא משקעים, ללא ציפיות וללא מטען יהודי או ציוני:"באתי בלי הגבנון של העיירה", טען, "אני יותר בריא מכם בהשתרשותי בארץ ובאהבתי אותה".

© כל הזכויות שמורות לקיבוץ המאוחד ולמרכז קיפ

צבע החיים - חייו ויצירתו של אלכסנדר פן - חגית הלפרין
The Color of Life: The Life and works of Alexander Penn - Hagit Halperin


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *