Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בינואר 2007       חזור

משמעות האהבה, מבחר כתבים
מאת: ולדימיר סולוביוב
The Meaning of Love, selected writings - Vladimir Solovyov

ההוצאה:

כרמל

ולדימיר סרגייביץ' סולוביוב (1853-1900) היה פילוסוף, משורר, הוגה דעות, מחזאי ומבקר ספרות, שהטביע חותם עמוק על הספרות והמחשבה ברוסיה.

בין מעריציו היה דוסטויבסקי, שתיאר אותו בדמות האב זוסימה ברומן האחים קרמזוב. אחד העם, דובנוב, ביאליק ושלום אש התייחסו בכתביהם לדעותיו. הראי"ה קוק אף ראה בו אחד מחסידי אומות העולם.

. "אנו (...) נושאים את עינינו אל שירתו של סולוביוב (...) ורואים בה פתח תקופה", כתב עליו אברהם שלונסקי, שתרגם משיריו לעברית.

משמעות האהבה, מבחר כתבים
שתפו אותי

כתיבתו של סולוביוב נותנת ביטוי להשכלתו הרחבה, שכללה גם ידיעת עברית, תנ"ך, תלמוד וקריאה בספר הזוהר. "סופיה", הראשון בכתביו המקובצים כאן, הוא חיבורו ההגותי הראשון ונכתב בצרפתית בזמן מסע על פני אירופה ומצרים. החיבור לא פורסם בחייו ונשאר בעיזבונו ככתב-יד.

את "משמעות האהבה", חיבורו המפורסם ביותר, כתב לאחר שסיים כתיבת 130 ערכים פילוסופיים ל"מילון האנציקלופדי" הגדול, וחזר לכתיבה פילוסופית "טהורה".

"התלמוד והפולמוסים העכשוויים עליו באוסטריה ובגרמניה", כתב הגנה נלהב על רוחו המוסרית של החוק התלמודי, התפרסם לראשונה בשנת 1886.

תרגום מרוסית, מבוא והערות: חמוטל בר יוסף, עיצוב העטיפה: יעל עומר, 235 עמודים.

מתוך הספר: פתח דבר, המבוא,
והמאמר הראשון מתוך משמעות האהבה.

פתח דבר | חמוטל בר יוסף
התחלתי להתעניין בסולוביוב תוך כדי מחקרי על ההקשר הרוסי של הספרות העברית החדשה. במהלכו התבררה לי ההשפעה שהייתה לסולוביוב על סופרים, אנשי רוח ואנשי דת יהודים בתחילת המאה העשרים. התחלתי להבין את חשיבותו של סולוביוב בתהליך העיצובֿמחדש של מושג היהדות בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. למדתי על מקומו המרכזי בספרות ובמחשבת הדת הרוסית בתחילת המאה העשרים ועל השפעתו מעבר לגבולות ארצו. הגעתי למסקנה שעולם הרוח היהודי באירופה בתחילת המאה העשרים, כולל מחשבת הציונות, ניזון מסולוביוב כפי שניזון מניטשה. ההיכרות עם כתביו נחוצה, כמו ההיכרות עם כתבי ניטשה, כדי להבין את הרקע שעליו צמחו גם הציונות וגם התרבות היהודית הלאֿציונית באירופה.

ואולם לעומת התרגומים הרבים והידע הנרחב על ניטשה בתרבות הישראלית, ולדימיר סולוביוב הוא לכל היותר שֵׁם בפיו של המשכיל הישראלי. בחרתי לתרגם אחדים משיריו, בייחוד השירים הנוגעים לסופיה; את חיבור הנעורים הגנוז סופיה, שהוא הבסיס לכל השקפת עולמו; את יצירתו המפורסמת ביותר, "משמעות האהבה"; וכן את המאמר על התלמוד, כדוגמה לכתביו העוסקים ביהדות.

בתרגום השירים השתמשתי בקובץ הכולל את כל שירי סולוביוב, שני סיפורים, מכתבים וזיכרונות של בני דורו, Vladimir Solov'ev Nepodvizhno lish solntse liubvi: Stikhotvorenia, Proza, Pis'ma, Vospominania sovremennikov, Moskovskii Rabochii, Moskva 1990. בתרגום סופיה השתמשתי בכרך השני (מתוך השלושה שיצאו עד כה) של המהדורה המדעית החדשה של כתבי סולוביוב בעריכתם של א"א נוסוב ונ"ב קוטרליוב, שבו מצוי הטקסט במקורו הצרפתי ובתרגום לרוסית, וכן הערות של העורכים: V. S. Solov'ev, Sochinenia: 1873-1876, Nauka, Moskva, 2000, כרך א'.

בתרגום "משמעות האהבה" והמאמר על התלמוד השתמשתי במהדורת עשרת הכרכים של כתבי סולוביוב שהופיעה בפטרבורג בשנת 1901 ובמהדורת צילום בבריסל בשנת 1966.

בתרגום "משמעות האהבה" נעזרתי בעצותיו של ניקולאי וסוולודוביץ' קוטרליוב ואני מבקשת להודות לו. אני מבקשת להודות גם למשה אידל ולאורי דאיגן שקראו את כתב היד והוסיפו הערות מועילות.

אני מבקשת להודות לטוביה רותם, שחברתוֹ המסייעת הנעימה לי את עבודת התרגום. על עבודת עריכה מצוינת אני מודה לחננאל גולדברג. ותודה לישראל כרמל, עורך הוצאת כרמל, ולאולגה אשר לצידו, על ההשקעה, המסירות והעבודה האחראית.

מבוא
ולדימיר סרגייביץ' סולוביוב (1853-1900) היה פילוסוף, משורר, הוגה דעות, מחזאי ומבקר ספרות שהטביע חותם עמוק על הספרות והמחשבה ברוסיה ברבע הראשון של המאה העשרים. הוא היה בנו של ההיסטוריון סרגיי מיכאילוביץ' סולוביוב (1820-1879). בשנת 1873 סיים את לימודיו במחלקה לתולדות הפילוסופיה באוניברסיטת מוסקבה ולאחר מכן למד שנה באקדמיה לכמרים במוסקבה. בשנות הגימנסיה עבר משבר דתי ונעשה מטריאליסט ואתאיסט, אך לאחר מכן שינה את דעותיו בהשפעת לימודי הפילוסופיה, ובעיקר כתבי שפינוזה, שהיה לדבריו "אהבתו הפילוסופית הראשונה", וכן כתבי הגל, שופנהאואר ואדוארד פון הרטמן.

בֿ1874 סיים לימודי תואר שני באוניברסיטת פטרבורג, לאחר שכתב עבודת גמר לתואר שני בנושא משבר הפילוסופיה המערבית: נגד הפוזיטיביסטים, וקיבל משרת דוצנט (מרצה) במחלקה לפילוסופיה שם. נושא עבודת הגמר שלו מסמן תפנית במחשבה ובתרבות הגבוהה הרוסית, אשר בשנות השישים והשבעים הייתה טבועה בחותם המחשבה המדעית הפוזיטיביסטית (שכונתה גם "ניהיליזם"), ואילו לקראת סוף המאה התשע עשרה פנתה לכיוונים פילוסופיים נאוֿאידאליסטיים ומיסטיים.

בקיץ 1875 קיבל ולדימיר סולוביוב מלגת השתלמות בחוץ לארץ ונסע ללונדון. בספריית המוזיאון הבריטי קרא כתבים גנוסטיים ומיסטיים, ובהם את ספר הזוהר, שעורר בו התלהבות רבה. טקסט זה הגיע לידיו בתרגום ללטינית של קנור פון רוזנרוֹת, Kabbala Denudata (קבלה חשופה, שני כרכים, פרנקפורט 1677-1684), ובה תרגום ללטינית של קטעים מן הזוהר וקטעים מתוך חיבורו של אברהם כהן דה הירירה, בית האלוהים.

באותה עת התעניין בספיריטיזם ובאוקוּלטיזם שהיו אז באופנה באנגליה ובארצות שונות באירופה. מלונדון נסע למצרים לחודשים אחדים. נסיעה זו נעשתה, לדבריו, על פי "קריאתה הסודית של סופיה". לדברי ידידו הצרפתי של סולוביוב, א"מ דה בּוֹגיוּז, סולוביוב רצה למצוא שם שבט שמוצאו משלמה המלך, אשר ברשותו נשמרו כתבים מיסטיים סודיים - קבליים ומאסוניים (הבונים החופשים). על פי עדות אחרת, עם חזרתו לרוסיה סיפר סולוביוב על מה שקרה לו במצרים, ואמר שרצה לראות שם את אור התבור ואף זכה לראותו.

בחיבורו הגנוז סופיה (1875-1876) כתב סולוביוב עצמו שנסיעתו למצרים נועדה למצוא חוט שיעזור לו לקשר את החיים בני זמנו עם חיי הבראשית של המין האנושי. בשירו "שלוש פגישות" שנכתב זמן קצר לפני מותו, תיאר את פגישתו עם סופיה במצרים. תוך כדי מסעו כתב בצרפתית את רובו של החיבור המכונה "סופיה".

סופיה הוא חיבורו ההגותי הראשון של סולוביוב שנכתב בצרפתית בשנים 1875-1876, בזמן מסעו ללונדון, לקהיר (דרך פריז) ולסורנטו (דרך נפולי) וחזרה דרך פריז, ונשאר בעיזבונו ככתבֿיד. חיבור זה, שהוא למעשה קטעי טיוטה, הוא שלב בדרך לעבודת הדוקטור שלו שהוקדשה לתורה הגנוסטית, ובו מוצגים לראשונה יסודות השקפת עולמו הפילוסופית, ובייחוד הרוחני המוחלט כעיקרון מאחד, משמעות האהבה וחזון הגאולה של ההיסטוריה האנושית. כבר כאן ניכר שלפנינו לא רק השקפה פילוסופית, אלא תכנית אוטופית לעיצוב מחדש של הנצרות בתֿהזמן וליצירת דת אוניברסלית חדשה. אופיו של טקסט זה, שכאמור מורכב מטיוטות וכזה נשאר שנים רבות בכתבֿיד, ניכר היטב בניסוחים, שהם לא תמיד ברורים, ולעתים כתובים בצורת ראשי פרקים או הערות שנועדו לפיתוח מלא.

סולוביוב חשב בתחילה שהחיבור ראוי לדפוס, או לפחות שאם יתרגם אותו לרוסית יגיש אותו כעבודת דוקטור, אך עם חזרתו לעבודה באוניברסיטה של מוסקבה נעשה לו ברור, כנראה, שעבודה מקורית זו, שטרח עליה כמעט שנה שלמה, אינה יכולה לשמש חיבור אקדמי. במקום זה כתב עבודת מסטר יותר מסורתית על הלוגיקה "החיובית" או "האורגנית", ועבודת דוקטור בשם ביקורת העקרונות התלושים, שבה מתח ביקורת על הספקנות. בשתי העבודות, כמו גם בחיבורו החשוב של סולוביוב, "שיעורים על האדםֿאל", כלולים, בכל זאת, קטעים מתוך "סופיה".

"סופיה" הוא, כאמור, חיבור שנשאר בכתב יד בעיזבונו של סולוביוב. כתב היד נשאר אצל אחיו של סולוביוב, וממנו עבר לאחיינו סרגֵי, שתיאר את הטקסט בספרו הביוגרפי על דודו. הטקסט הצרפתי פורסם לראשונה בשנת 1978. התרגום הרוסי והמקור הצרפתי מצויים במהדורה המדעית של כתביו משנת 2000, ועל פיהם נעשה התרגום לעברית שלפנינו. לפנינו, למעשה, ארבעה קטעים נפרדים, שכל אחד מהם הוא גרסה שונה של סופיה.

קטעים אלה הם טיוטות ששימשו יסוד לעבודת הדוקטור שלו. מוצגים בהם לראשונה יסודות השקפת עולמו הפילוסופית: הרוחני המוחלט כעיקרון מאחד, משמעות האהבה, וחזון הגאולה של ההיסטוריה האנושית. בולטת בו במיוחד השקפת העולם הנאוֿאפלטונית. כבר כאן ניכר שלפנינו לא רק השקפה פילוסופית, אלא תכנית אוטופית לעיצוב מחדש של הנצרות בתֿהזמן וליצירת דת אוניברסלית חדשה. סולוביוב עצמו במכתב להוריו כתב על הקטע שנכתב באיטליה (בין מרס למאי 1876), שזהו חיבור "בעל תוכן מיסטיֿתאוסופיֿפילוסופיֿתֵּאוּרגִיֿ פוליטי ובעל צורה של דיאלוג".

עם מקורות ההשפעה האפשריים של סופיה אפשר למנות, בלא ספק, את שפינוזה, ובמיוחד את המושג "amor Dei intellectualis" (אהבת אלוהים השכלית) כפי שהוא מוצג בחיבורו אתיקה. יש בחיבור רעיונות שאפשר לראות בהם את עקבות הקריאה של סולוביוב הצעיר בספר Kabbala Denudata, אם כי ייתכן שאת עקבות מחשבת הקבלה קיבל סולוביוב גם משפינוזה. עוד מקור אפשרי הוא חיבורו של אברהם כהן דה הירירה, בית אלוהים, שאותו קרא סולוביוב, כאמור, בתוך Kabbala Denudata, וגם באמצעות כתבי שפינוזה, שלדעת רבים הושפע מדה הירירה.

מצד הצורה הדיאלוגית מזכירה הקריאה בסופיה את המשתה של אפלטון, ועוד יותר - את ספרו של יהודה אברבנאל, Dialogi d'Amore (שיחות על האהבה, 1535), הכתוב בצורת שורה של דיאלוגים בין "פילו" ו"סופיה", ועוסק בטיבה של האהבה הרוחנית ברוח נאוֿאפלטונית. ספר זה שנכתב באיטלקית, תורגם במאה השש עשרה לצרפתית, לספרדית ללטינית, זכה למהדורות רבות והיה פופולרי מאוד. ספר זה היה מצוי גם בספרייתו של שפינוזה. נוסח עברי של הספר התגלה בספריית הברון הורַצִי גינצבורג בפריז על ידי שניאור זק"ש, והוא יצא לאור בגרמניה בשנת 1871. על רקע קשרי הידידות של סולוביוב עם הברון גינצבורג ועם בנו החוקר דוד גינצבורג סביר להניח שסולוביוב ידע על הספר ואף קרא אותו בתרגום הצרפתי. ייתכן שידידיו היהודים המשכילים של סולוביוב הביאו לידיעתו גם את החיבור חכמת שלמה, אחד מן הספרים החיצוניים שנכתב במאה השנייה לפנה"ס, ובו המנון לחכמה המשלב יסודות אפלטוניים עם גנוסטיקה יהודית.

בֿ1876 חזר סולוביוב, דרך סורנטו (איטליה) ופריז, לעבודתו כמרצה באוניברסיטת מוסקבה, אך בתחילת 1877 עזב את האוניברסיטה הזאת בשל מחלוקת מקצועית, ועבר ללמד באוניברסיטת פטרבורג, גם בקורסים הגבוהים לנשים, וגם כחבר הוועדה האקדמית במשרד לחינוך העם. בֿ1877 פרסם את חיבורו השיטתי הראשון, העקרונות הפילוסופיים של הידיעה השלמה, ובֿ1878 נתן סדרת הרצאות "שיעורים על האדםֿאל", שזכתה לקהל רב ולהדים חזקים. באותה עת כבר התגבשה אצלו השקפת עולם פילוסופיתֿדתית, שבמרכזה עומדים המושגים "Vseedinstvo" (אחדותֿהכול) ו"סופיה" (נפש העולם, חכמת האל העליונה, השכינה). עם מקורות ההשפעה המגוונים שלו נמנים הגנוסטיקה ההלניסטית, פילוסופיה גרמנית אידאליסטית, ומשנתו המיסטית של ניקולאי פיודורוב (1829-1903).

במרס 1881, לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני, נשא סולוביוב הרצאה בגנות עונש המוות לרוצחים מנקודת המבט של המוסר הנוצרי. בגלל הרצאה זו פוטר מעבודתו במשרד החינוך ובאוניברסיטת פטרבורג. בתקופה זו החלה פעולתו כהוגה דעות עצמאי. כתיבתו מעידה על שליטה בשפות רבות, השכלה עשירה (כולל ידיעת עברית, תנ"ך, משנה, קבלה ופילוסופיה של ימי הביניים), כישרון ספרותי, יכולת רטורית ופולמוסית, ופתוס מוסרי עז. במרכז הגותו בשנות השמונים והתשעים של המאה התשע עשרה עמדו נושאים חברתייםֿפוליטיים ודתיים. עם יצירותיו החשובות בתקופה זו נמנות יסודות החיים הרוחניים (1882-1884), הוויכוח הגדול והפוליטיקה הנוצרית (1883), תולדותיה ועתידה של התיאוקרטיה (1886), שלוש הרצאות לזכר דוסטויבסקי (1881-1883), ורוסיה והכנסייה האוניברסלית (צרפתית 1889). באותה עת כתב גם מאמרים בנושאי הלאומיות ובנושא המתח בין הסְלַווֹפִילִים למצדדי המערביות, שכונסו בעבודתו "השאלה הלאומית ורוסיה" (1883-1888; 1888-1891).

ביסוד הגותו בתקופה זו עומד חזון אוטופי על אחדות הכנסייה הקתולית והפרבוסלבית שתביא לאחדות כל עמי אירופה בשלטונו התאוקרטי של הצאר הרוסי. לתקופה זו שייך גם המאמר המובא בספר זה, "התלמוד והפולמוסים העכשוויים עליו באוסטריה ובגרמניה" שהתפרסם לראשונה ביוני 1886 בכתבֿהעת רוּסְקוֹיֶה אוֹבּוֹזְרֶניֶה. סולוביוב מתקיף כאן את הדעה הנוצרית האנטישמית שרווחה גם בקרב חוקרים ואינטלקטואלים, וגם בקרב יהודים משכילים, שהתלמוד, לעומת התנ"ך, משקף התדרדרות רוחנית ומוסרית. כתב הגנה נלהב זה על הרוח המוסרית של החוק התלמודי עורר גם בעולם היהודי חשיבה מחדש על התלמוד, וייתכן שהמסה של ביאליק "הלכה ואגדה" היא אחד מגילויי המהלך הזה. בֿ1891 הוזמן על ידי ברוקגאוס ועפרון, עורכי ה"מילון אנציקלופדי" בן 86 הכרכים (1890-1907) לשמש עורך ראשי של מדור הפילוסופיה. במסגרת זו, שבה כתב כֿ130 ערכים לאנציקלופדיה זו (כולל הערך "קבלה"), חזר סולוביוב לכתיבה פילוסופית "טהורה". בשנים אלה כתב את "משמעות האהבה" (1892-1894) ואת "הצדקת הטוב" (1894-1895). לקראת סוף ימיו פרסם את החיבור "שלוש שיחות" (1899-1900), והציג בו את רעיונותיו המשיחייםֿ אפוקליפטיים, ובעיקר את עמדתו בנושא הרוע, עמדה שנעשתה פסימית יותר.

בעקבות הרצאות שנשא בקורסים לנשים באוניברסיטת פטרבורג פרסם בֿ1884 את המאמר "היהדות והשאלה הנוצרית", ובו הסביר את תכונותיו החיוביות של העם היהודי ואת תפקידו החשוב בהיסטוריה הרוסית, ומחה נמרצות על האנטישמיות ברוסיה. בֿ1886 פרסם את המאמר "התלמוד והספרות החדשה עליו באוסטריה וגרמניה", ובו הגן על הערכים המוסריים שעל פיהם מתנהלים דיוני ההלכה במשנה. בשנות השמונים החל סולוביוב ללמוד עברית בהדרכת ידידו היהודי פייבל גץ.

לימודים אלה נמשכו כעשרים שנה, ובמהלכם למד סולוביוב את רוב ספרי התנ"ך, קטעים מן המשנה והגמרא, ומקורות יהודיים אחרים. סולוביוב נעשה באותה תקופה בן בית אצל משפחת הברון הוֹרַצִי גינצבורג והתיידד עם דוד גינצבורג, שגם הוא התעניין בגנוסטיקה ובמיסטיקה וזיקתן ליהדות. בעידודו של סולוביוב כתב דוד גינצבורג מאמר על הקבלה שהתפרסם בשנת 1896 בכתב העת החשוב וופרוסי פילוסופיי אי פסיכולוגיי, עם מבוא והערות שוליים של סולוביוב. בשנות השמונים והתשעים היה סולוביוב פעיל מאוד בתחום המלחמה באנטישמיות, ואף השתתף בישיבות של "החברה להפצת השכלה בין היהודים" בפטרבורג. סולוביוב האמין באפשרות של אחדות כל הדתות, וייחס ליהדות תפקיד של מורה דרך חשוב בתהליך זה.

סולוביוב לא היה נשוי וחייו התנהלו כנווד. בֿ1900 חזר למוסקבה, שם חלה ונפטר בחברת ידידיו, שני האחים הנסיכים יבגני וניקולאי טרובצקוי. על פי עדותו של יבגני טרובצקוי ביקש סולוביוב לפני מותו להתפלל למען העם היהודי.

תורתו של סולוביוב השפיעה עמוקות על הספרות והתרבות הרוסית שהתנגדה למהפכה פוליטית. דוסטויבסקי (שעליו כתב סולוביוב כמה מאמרי הספד) העריץ את סולוביוב ותיאר אותו בדמות האב זוסימה ברומן האחים לבית קרמזוב. המשוררים הסימבוליסטים אלקסנדר בלוק, אנדריי ביילי וּויאצ'סלב איבנוב היו תלמידיו המובהקים. הוגי דעות רבים שפעלו ברוסיה בזמנו ואחריו - כמה מהם נאלצו להגר בשל רדיפת השלטונות הסובייטיים - המשיכו את תורת הגאולה של סולוביוב ופיתחו אותה. אחדים מהם התעניינו ביהדות כמקור לרענון הנצרות הרוסית המודרנית. בתקופת השלטון הקומוניסטי היה סולוביוב אחד היוצרים שצונזרו ונאסרו לקריאה, ורק במערב המשיכו לפרסם את כתביו ולכתוב עליו. כיום יש התעוררות נלהבת של מחקר ולימוד כתביו הן ברוסיה הן בעולם המערבי.

הרצאותיו ופרסומיו של סולוביוב בנושאי היהדות והיהודים עוררו עניין רב בקרב יהודי רוסיה המשכילים, שאף הקימו במקומות אחדים חוגי לימוד של משנתו, וזכו לסיקור נרחב בעיתונות היהודיתֿרוסית והעברית. לאחר מותו, בשנת 1900, התפרסמו מאמרים רבים בעברית וברוסית על חייו ועל משנתו, ובבתי כנסת אחדים אמרו "קדיש" לעילוי נשמתו. פייבל גץ פרסם בכתב העת וופרוסי פילוסופיי ופסיכולוגיי מאמר על יחסו של סולוביוב ליהדות. הוגי דעות עברים רבים הגיבו על דעותיו של סולוביוב, ובהם ליליינבלום, אחד העם, בייחוד שמעון דובנוב והלל צייטלין. חזונו האקומני, ובייחוד חזון האחדות של היהדות והנצרות, משך את לבם של יהודים משכילים ושל סופרים, בייחוד של שלום אש.

למשנתו של סולוביוב יש הדים ברורים בשירתו ובכתביו של חיים נחמן ביאליק, שידיעותיו על תורת סולוביוב הגיעו, כנראה, בתיווכם של אירה יאן ושל אלכסנדר גורסקיֿגורנוסטאייב, תאולוג נוצרי חסיד פיודורוב שהיה מבאי ביתו של ביאליק. אברהם שלונסקי תרגם קטע מתוך "משמעות האהבה" ושניים משירי סולוביוב, שבהם בחר כדי לפתוח את הקובץ שירת רוסיה (1942) בעריכתו ובעריכת לאה גולדברג. במבוא כתב: "אנו, אשר לא נוכל עוד להגות בפילוסופיה של וולאדימיר סולוביוב (המנסה, בסופו של חשבון, להעמיד את הכול לשירותה של הפראבוסלאביות המיסתית) [כך] - נושאים עינינו אל שירתו של סולוביוב, שהיא 'חכמה יותר מן המשורר עצמו', ורואים בה פתח תקופה". בכך ביטא את מודעותו לחשיבותו של סולוביוב כאבי השירה הרוסית המודרנית.

משמעות האהבה | מאמר ראשון: הערות מבוא
I
מקובל להניח שהאהבה המינית נועדה לשמש אמצעי לריבוי המין האנושי. בעיניי זוהי דעה שאין לסמוך עליה - לא רק מתוך שיקולים שבאידיאות כלשהן, אלא ראשית כל על בסיס העובדות של מדעי החיים. ריבוי היצורים החיים יכול להתרחש גם בלא אהבה מינית - זה ברור מהעובדה שהריבוי מתרחש בטבע אף בלא חלוקה למינים. אורגניזמים רבים, גם מן הצומח וגם מן החי, מתרבים באופן לאֿמיני: על ידי התחלקות, הרכבה, נבגים, ייחורים. אמנם הצורות הגבוהות של שני סוגי האורגניזמים האלה מתרבות באמצעות המיניות, ואולם האורגניזמים המתרבים בדרך זו יכולים להתרבות גם בדרכים אחרות (הרכבה בעולם הצומח, פַּרטֶנוֹגֶנֶזיס אצל מינים מפותחים של חרקים).

וגם אם לא נתייחס לזה ונניח ככלל, שהאורגניזמים המפותחים מתרבים באמצעות התאחדות מינית, יהיה עלינו להסיק שהגורם המיני קשור לא בריבוי (שיכול להתרחש גם בלי מיניות), אלא בריבוי של אורגניזמים מפותחים (גבוהים). לפיכך, את משמעותה של הדיפרנציאציה המינית (ושל האהבה המינית) אין לחפש בשום אופן באידיאה של המין וריבויו, אלא באידיאה של האורגניזם הגבוה יותר.

אישור מפתיע לכך אנו מוצאים בעובדה רבת החשיבות הזאת: בקרב חיות המתרבות רק באמצעים מיניים (בעלי החוליות), ככל שאנו עולים בסולם ההתפתחות כך יורדת רמת הריבוי, אך עולה חשיבותו של הדחף המיני. בסוג הנחות ביותר של מחלקה זו - אצל הדגים - הריבוי מתרחש בממדים עצומים: מספר הביצים שכל נקבה מייצרת מדי שנה מגיע למיליונים. הזכר מפרה ביצים אלה מחוץ לגופה של הנקבה, והשיטה שבה נעשית ההפריה אינה משאירה מקום להנחה בדבר דחף מיני חזק כלשהו.

מכל בעלי החוליות המין קר הדם הזה מתרבה בלא ספק במהירות הרבה ביותר ומגלה סימנים של תשוקה מינית פחותה משל כל האחרים. בשלב המתקדם יותר, שלב של הזוחלים והדוֿחיים, הריבוי בולט הרבה פחות מאשר אצל הדגים, אף על פי שחלק ממין זה נחשב בתנ"ך, ולא בלי יסוד, ליצורים השורצים בכמויות גדולות ("שרץ ישרצו"); אך עם הירידה בריבוי אנו מוצאים כבר אצל חיות אלה יחסים מיניים יותר הדוקים. אצל הציפורים כוח ההולדה נמוך הרבה יותר לא רק ביחס לדגים אלא גם בהשוואה לצפרדעים, למשל, ובכל זאת הדחף המיני והקשר ההדדי בין הזכר לנקבה מגיע לגבהים שלא נודעו כמותם בשתי השכבות שהתפתחותן נמוכה יותר.

אצל היונקים רמת הריבוי כבר ירודה יותר מאשר אצל הציפורים, והמשיכה המינית, אצל הרוב לפחות, היא יציבה פחות, אך יותר אינטנסיבית. ולבסוף, אצל האדם, בהשוואה לכל ממלכת החי, הריבוי מתבצע בממדים הקטנים ביותר, אך האהבה המינית מקבלת משמעות גדולה ביותר וכוחות מדומים ביותר, והיא מאחדת בדרגה הגבוהה ביותר יחסים יציבים (כמו אצל הציפורים) ומתח של תשוקה (כמו אצל היונקים). ובכן, אהבה מינית וריבוי המין נמצאים ביחס הפוך: ככל שחזק יותר האחד כך חלש יותר השני. ככלל, עולם החי כולו מתפתח באופן זה: במינים הנמוכים יש כוח עצום של ריבוי, והיעדר מוחלט של כל מה שדומה לאהבה מינית (ואף של חלוקה למינים). אצל מינים בעלי אורגניזמים מושלמים יותר, מופיעה דיפרנציאציה מינית, ובהתאם לכך גם דחף מיני - תחילה חלש ביותר, ולאחר מכן הוא גובר עד לדרגות הגבוהות ביותר של ההתפתחות האורגנית, באופן יחסי יורדת רמת הריבוי (כלומר ביחס ישר לשלמות האורגניזציה וביחס הפוך לכוח הריבוי), עד שלבסוף, בשיא - אצל האדם - נוצרת האפשרות של אהבה מינית חזקה ביותר, אפילו עם הסתלקות מלאה מריבוי.

אך אם בדרך זו אנו מוצאים בשני הקצוות של עולם החי, ריבוי בלא כל אהבה מינית מצד אחד, ואהבה מינית בלא כל ריבוי, מן הצד האחר, הרי ברור לחלוטין, שאיֿאפשר להציב את שתי התופעות הללו בקשר בלֿיינתק זו מזו: ברור שלכל אחת מהן יש משמעות משלה, ושאין המשמעות האחת כלֿכולה אמצעי לאחרת. אותו הדבר עולה מהסתכלות על האהבה המינית בעולמו של האדם, שם היא גדולה לאין שיעור מאשר בעולם החיות, והיא מקבלת את האופי האינדיבידואלי שבגינו יש דווקא לאותו בן המין השני משמעות בלתי מותנית בעיני האוהב, כיחיד וחסר תחליף, כתכלית בפני עצמה.

II
כאן אנו פוגשים בתאוריה הפופולרית המכירה באהבה המינית כאמצעי לאינסטינקט התורשתי או ככלי נשקו של הריבוי, והמנסה גם להסביר את האינדיבידואליזציה של האהבה המינית אצל האדם כאיזו ערמומיות או פיתוי, שהטבע או "רצון העולם" מפעילים כדי להשיג את מטרותיהם שלהם. בעולם האנושי שתכונות ייחודיות מקבלות בו משמעות גדולה הרבה יותר מאשר בממלכת בעלי החיים או הצמחים, כוונת הטבע (לשון אחר - רצון העולם, רצון החיים, או במינוח אחר - רוח העולם התתֿמודעת או העלֿמודעת) אינה רק לשמר את המין, אלא גם להגשים בתחומיו המוני צורות פרטיות של טיפוסים ושל נטיות אופי אינדיבידואליות. אך חוץ מהמטרה הכוללת הזאת - הופעתן של צורות מגוונות ככל האפשר של המין - יש לחיי האדם, כחלק מתהליך היסטורי, עוד תפקיד: להאציל את הטבע האנושי ולשכללו.

לשם כך נחוצים לא רק קיומן של דמויות אנושיות מגוונות ככל האפשר, אלא גם הופעתן של דמויות מופת מעולות ככל האפשר, בעלות ערך לא רק לכשעצמן, כטיפוסים אינדיבידואליים, אלא גם ביכולתן להגביה ולשפר את הסובבים אותן. אותו כוח - נקרא לו כך או אחרת - המניע את התהליך העולמי וההיסטורי - מעוניין, בצד הריבוי של המין האנושי, לא רק בהולדה בלתי פוסקת של בני אדם המתאימים לתכונות מינם, אלא גם בהולדת פרטים מסוימים, בעלי המשמעות הגדולה ביותר שבאפשר. ולשם כך כבר לא מספיק ריבוי בדרך של איחוד מקרי ואדיש בין בני המינים המנוגדים. לשם הולדת פרטים מוגדרים יש צורך במייצרים אינדיבידואליים מוגדרים, ולשם כך אין די בדחף המיני הכולל, כפי שהוא משרת את שחזור המינים בקרב בעלי החיים.

מכיוון שאצל האדם העניין הוא לא רק בהולדת צאצאים בכלל, אלא גם בהולדת אותו דור המתאים ביותר למטרות העולם, ומכיוון שאדם נתון יכול להוליד את הצאצאים המבוקשים האלה לא עם כל אחד מבני המין השני, אלא רק עם מישהו מסוים, הרי שאותו אדם חייב להיות בעל כוח משיכה מיוחד בעבורו, חייב להראות בעיניו יוצא דופן, חסר תחליף, מיוחד במינו ומסוגל לתת לו את התענוג העילאי ביותר. הנה זוהי אותה אינדיבידואליזציה ואותה התרוממות רוח שבתשוקה המינית המבדילה את האהבה האנושית מזו של בעלי החיים, אהבה המתעוררת על ידי כוח בלתי נודע אך רב עוצמה לשם מילוי מטרותיו העצמיות, אשר אינן מודעות לבעליו, כתשוקה אירציונלית גורלית המשתלטת עלינו ונעלמת כמקסם שווא עם חלוף הצורך בה.

אילו תאוריה זו הייתה נכונה, כלומר אילו האינדיבידואליזציה והתרוממות הרוח היו ממצים את כל משמעותו של רגש האהבה, אילו רק הן היו הסיבה והמטרה היחידה של רגש זה, כלומר ייצוּר התכונות הנדרשות מהצאצאים (למטרות העולם הזה), היה נובע מכך באופן לוגי שדרגות האינדיבידואליזציה וההתעלות או העוצמה של אותה אהבה היו נמצאות ביחס ישר לדרגת הטיפוסיות והחשיבות של הצאצאים הנולדים ממנה: ככל שהצאצאים חשובים יותר, כך חזקה יותר הייתה צריכה להיות אהבת הוריהם; ולהפך, ככל שחזקה יותר האהבה הקושרת שני אנשים מסוימים, כך נצפה שצאצאיהם יהיו מצוינים יותר, בהתאם לאותה תאוריה. אם בכלל נכון שרגש האהבה מתעורר על ידי רצון העולם לצורך הולדת הדור הבא והוא רק אמצעי לשם יצירתו, הרי מובן שבכל מקרה ומקרה כוח הרגש המונע על ידי הכוח העולמי צריך שיהיה ביחס ישר לחשיבות שיש למטרה בעיניו.

ככל שרצון העולם מעוניין יותר בהולדה בעולם הזה, כך הוא חייב לחזק את המשיכה ואת הקשר בין שני האנשים שרק הם יכולים להגשים אותו. נניח שמדובר בלידת גאון עולמי שיש לו משמעות עצומה בתהליך ההיסטורי. ברור שהכוח העליון השולט בתהליך הזה מעוניין בלידה הזאת הרבה יותר מאשר באחרות שבסביבתו, שהרי אותו גאון עולמי הוא תופעה נדירה בהשוואה לבני תמותה רגילים. אם כן, כמה חזקה יותר מהרגיל צריכה להיות, אותה משיכה מינית שרצון העולם מצייד את עצמו באותו מקרה (לפי אותה תאוריה) כדי להבטיח את השגת המטרה החשובה למטרתו. תומכי התאוריה יכולים לדחות, כמובן, את הרעיון בדבר יחס כמותי מדויק בין חשיבותו של האדם ובין עוצמת התשוקה של הוריו, שהרי אלה הם דברים שאי אפשר למדוד אותם במדויק. אך אין מחלוקת (מנקודת המבט של תאוריה זו), שאם הרצון העולמי מעוניין במיוחד בלידתו של אדם מסוים, עליו לנקוט באמצעים מרחיקי לכת כדי לספק את התוצאה המקווה, כלומר, על פי הגיוֹן התאוריה הוא צריך לעורר בהורים תשוקה מרחיקת לכת המסוגלת להחריב את כל המכשולים בדרך לאיחודם.

ואולם במציאות אין אנו מוצאים שום דבר בדומה לכך, אין שום התאמה בין עוצמת התשוקה המינית ובין חשיבותם של הצאצאים. ראשית, אנו מוצאים את העובדה, שאינה מוסברת כלל על ידי תאוריה זו, שהאהבה החזקה ביותר היא לעתים קרובות אהבה נכזבת, ובכלל אינה מולידה צאצאים. אם בעקבות אהבה כזאת אנשים נכנסים למנזר או מתאבדים, מדוע רצון העולם מבזבז עליהם כלֿכך הרבה כוח? אך גם אם ורתר הלוהט לא היה מתאבד, הייתה בכל זאת תשוקתו האומללה נשארת חידה בלתי פתורה בעבור התאוריה של הצאצאים האיכותיים. אהבתו הייחודית המרוממת והנלהבת של ורתר לשרלוטה מראה (מנקודת מבט של אותה תאוריה) שדווקא עם שרלוטה היה עליו ליצור צאצאים חדשים ונחוצים לאנושות, ובזכות זה הרצון העולמי יוליד גם בתוכם את התשוקה היוצאת דופן הזאת. אך איך זה שאותו רצון כל יכול ומחיה הכול לא ניחש, או לא יכול היה לפעול גם על שרלוטה, שבלי שותפותה נשארה תשוקתו של ורתר חסרת תכלית ובלתי נחוצה לגמרי? Love's labour's lost הוא אבסורד מוחלט מבחינתה של ישות המתפקדת באופן טלאולוגי.

אהבה חזקה במיוחד היא בחלקה הגדול אהבה נכזבת, ואהבה נכזבת מובילה לעתים להתאבדות בצורה זו או אחרת. כל אחת מההתאבדויות לאין ספור האלה מפריכות בבירור את התאוריה שלפיה אהבה חזקה מתעוררת אך ורק כדי להוליד ויהי מה את הצאצאים הנחוצים, שחשיבותם נקבעת על פי עוצמתה של אותה אהבה. למעשה, בכל אותם מקרים דווקא עוצמת האהבה היא היא המבטלת את האפשרות לא רק של צאצאים חשובים אלא של צאצאים בכלל.

מקרים של אהבה נכזבת שכיחים מכדי לראות בהם רק יוצאים מן הכלל, שאפשר לפסוח עליהם בלא תשומת לב. ואף אילו כך היה - הסבר לא היה עוזר הרבה לעניין, שהרי גם במקרים שבהם האהבה החזקה במיוחד היא הדדית, אין היא מובילה אל מה שדורשת התאוריה. לפי התאוריה, רומאו ויוליה צריכים היו בהתאם לתשוקתם ההדדית ללדת אדם גדול כלשהו - לפחות את שקספיר. למעשה קרה ההפך: לא הם יצרו את שקספיר, כפי שצריך היה לנבוע מהתאוריה, אלא הוא יצר אותם, ובלא תשוקה, באמצעות יצירה לא סקסואלית. רומאו ויוליה, כמו רוב האוהבים אחוזי התשוקה, מתו בלי ללדת, ויוצרם, שקספיר, כמו שאר האישים הדגולים, נולד לא מזוג שהיה מאוהב עד שיגעון, אלא מנישואין שגרתיים ויומיומיים (אמנם הוא עצמו חווה תשוקת אהבה חזקה, כפי שאפשר לראות בין השאר בסונטות שלו, אך שום צאצאים ראויים לציון לא נוצרו מזה). לידתו של כריסטופר קולומבוס הייתה אולי חשובה יותר מזו של שקספיר בעבור רצון העולם. אך אין אנו יודעים על שום אהבה מיוחדת בין הוריו. אנו יודעים על תשוקתו החזקה במיוחד לדונה ביאטריסה אנריחס, אך אף על פי שהיה לו בן לא חוקי ממנה ושמו דייגו, הבן הזה מעולם לא חולל דבר דגול, ורק כתב ביוגרפיה של אביו, שאותה יכול היה כל אחד אחר להוציא לפועל.

אם כל משמעות האהבה היא בצאצאים, והכוח העליון הוא המנהל את ענייני האהבה, אם כן מדוע במקום להתאמץ ולאחד את האוהבים, הוא מונע, כאילו במזיד, את האיחוד הזה, כאילו המשימה שלו היא דווקא למנוע ויהי מה את האפשרות להוליד צאצאים מהאוהבים אהבת אמת: באמצעות איֿהבנות גורליות הוא מכריח אותם לקבור את עצמם במערות, מטביע אותם בהלספונטוס, ומוביל אותם בכל מיני תחבולות אחרות אל קִצם בטרם עת, בלא ילדים. באותם מקרים נדירים שבהם אהבה חזקה אינה מקבלת תפנית טרגית, כאשר הזוג חי באושר עד זקנה ושיבה, גם אז היא נשארת בלא פרי. חוש פיוטי נכון של המציאות אילץ גם את אובידיוס וגם את גוגול למנוע פרי בטן מפילימונה ומבַּאבְקִידָה, כמו גם מאפנסי איבנוביץ' ומפולחריה איוונובנה.

אי אפשר אפוא לקבוע יחס ישר בין עוצמת האהבה הפרטית ובין חשיבות צאצאיה, כאשר עצם קיומם של צאצאי אהבה כזאת הוא רק מקרה נדיר. כפי שראינו, (א) אהבה חזקה היא בדרך כלל אהבה נכזבת; (ב) כשאהבה חזקה הדדית, היא מובילה לסוף טרגי, ולא להולדת צאצאים; (ג) אהבה מאושרת, אם היא חזקה מאוד, גם היא נשארת בדרך כלל בלא צאצאים. המקרים הנדירים שבהם אהבה חזקה במיוחד מולידה צאצאים, וכפי שמתברר הם רגילים לגמרי, אפשר לומר שאינטנסיביות מיוחדת של אהבה מינית, כמעט בלא יוצא מן הכלל, או שאינה מולידה צאצאים כלל, או שהיא מולידה רק צאצאים שחשיבותם אינה עומדת בשום יחס לאינטנסיביות של רגש האהבה ולאופי המיוחד של היחס שהוליד אותה

לראות את משמעות האהבה המינית בהולדת ילדים תכליתית, פירושו להודות במשמעות זו רק במקום שהאהבה עצמה כלל אינה קיימת בו, ולסלק ממנה כל משמעות וכל הצדקה במקום שהיא קיימת בו. תאוריית אהבה מדומה זו, כשמשווים אותה עם המציאות, מתבררת לא כהסבר אלא כהפניית עורף לכל הסבר.

III
הכוח המנהיג את חיי האדם, כוח שיש המכנים אותו "רצון העולם" ויש המכנים אותו "הרוח של הבלתי מודע", אך למעשה הוא השגחת אלוהים, אין ספק שהוא מארגן בעזרת הילודה את האנשים הנבחרים הנחוצים למטרתו בשעת הצורך, ומציב בשורות הארוכות של הדורות צירופים של מולידים הנחוצים למען העתיד, לא רק הקרוב אלא אף של יצורי העתיד הרחוק. אמצעים מגוונים ביותר מופעלים למען הבררה המובטחת של מולידים, אך אהבה במלוא מובנה של המילה, כלומר משיכה גופנית בלעדית אינדיבידואלית ועילאית, אינה נמנית עמם. ההיסטוריה המקראית בריאליזם העמוק והאמתי שלה, זו שאינה מבטלת אלא מממשת את המשמעות האידאית של העובדות באמצעות פרטיהם האמפיריים (ההיסטוריה המקראית ) מספקת עדות לעניין זה, וכדרכה, היא תמיד אמתית ומאלפת בעבור כל אדם בעל שכל, בלי קשר לאמונתו הדתית.

העובדה המרכזית של ההיסטוריה המקראית, לידת המשיח, מצביעה יותר מכל על תכנית ההשגחה האלוהית בבחירת מולידי שלשלת הדורות ובקישורם, ולמעשה, האינטרס העיקרי של סיפורי המקרא מרוכז בגורלות השונים והמפתיעים שהנחו את הלידה וההתחברות של "אבות האלוהים". אך בכל השיטה המסובכת הזאת של אמצעים לקביעת לידת המשיח בתוך רצף התופעות ההיסטוריות, אין כל מקום לאהבה במלוא מובנה העצמי. היא נמצאת כמובן במקרא, אבל רק כעובדה עצמאית, לא כמכשיר בתהליך היוולדו של המשיח.

הספר הקדוש אינו מספר אם אברהם נשא את שרה מכוחה של אהבה בוערת, אך בכל מקרה ההשגחה חיכתה עד אשר אותה אהבה תקפא לגמרי כדי שמהורים בני מאה שנים היא תיצור את בן האמונה [יצחק], ולא את בן האהבה. יצחק נשא את רבקה לא מאהבה, אלא על פי החלטה ותכנית שאביו קבע מראש. יעקב אהב את רחל, אך התברר שאהבה זו אינה נחוצה ללידת המשיח. הוא צריך היה להיווצר מבנו של יעקב, יהודה, שנולד לא לרחל אלא ללאה הלא נאהבת. כדי שייווצר אבי אבותיו של המשיח באותו דור הכרחי היה דווקא האיחוד של יעקב עם לאה, אך כדי להשיג אותו איחוד, ההשגחה אינה מעוררת ביעקב תשוקת אהבה חזקה כלפי אמו העתידה של "אבי המשיח", יהודה. בלי לפגוע בחירות רגשותיו, התיר לו הכוח העליון לאהוב את רחל, אך לשם איחודו הבלתי נמנע עם לאה השתמש באמצעים מסוג שונה לגמרי: הערמומיות המסחרית של אדם שלישי, מסור כולו לאינטרסים המשפחתיים והכלכליים שלו, הלא הוא לבן. יהודה עצמו, היה חייב למען יצירת אבות אבותיו של המשיח, נוסף על צאצאיו הקודמים, להתאחד בגיל זקנה עם כלתו תמר.

ומכיוון שאיחוד כזה לא היה על פי סדרם הטבעי של הדברים כלל, ולא יכול היה להתרחש בתנאים רגילים, הושגה המטרה באמצעות הרפתקה מוזרה ביותר, מושכת את לב הקורא השטחי של המקרא ומפתה אותו. שום צורה של אהבה אינה יכולה לבוא בחשבון בהרפתקה שכזאת. לא האהבה מאחדת את רחב הזונה מיריחו עם העברי הנכרי - היא מתמסרת לו תחילה על פי דרכה המקצועית, ואחר כך מחזק הקשר המקרי את אמונתה בכוחו של האל החדש ואת רצונה בהשגחתו עליה ועל הקרובים לה. לא אהבה איחדה את אבי אבותיו של דוד, בועז הזקן, עם המואבייה הצעירה רות, ולא מאהבה עמוקה ואמתית נולד שלמה, אלא רק מבולמוס מקרי של יצר הרע שתקף שליט מזדקן.

בהיסטוריה שבספרי הקודש כמו גם בהיסטוריה הכללית, האהבה המינית איננה אמצעי או כלי נשק למטרות היסטוריות. היא לא משרתת את המין האנושי. לפיכך כאשר הרגש הסובייקטיבי אומר לנו שהאהבה היא ברכה לכשעצמה, שיש לה ערך עצמי ובלתי תלוי בעבור חיינו האישיים, הרי שגם במציאות האובייקטיבית מתאימה לרגש זה העובדה שאהבה אינדיבידואלית חזקה לעולם אינה כלי שרת למטרות הילודה, מטרות המושגות מחוצה לה. האהבה המינית (במובנה העצמי) אינה ממלאת שום תפקיד בהיסטוריה הכללית וכך גם בהיסטוריה הקדושה, והיא אינה משפיעה ישירות על התהליך ההיסטורי: מובנה החיובי נעוץ בחיים האינדיבידואליים.

איזו משמעות יש לה אפוא כאן?

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

משמעות האהבה, מבחר כתבים - ולדימיר סולוביוב
The Meaning of Love, selected writings - Vladimir Solovyov


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *