Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בינואר 2007       חזור

מאו -הסיפור הבלתי נודע
מאת: ג'ונג צ'אנג ג'ון הלידיי
Mao: The Unknown Story - Jung Chang, Jon Halliday

ההוצאה:

מעריב בשיתוף דביר

"מאו - הסיפור הבלתי נודע" מבוסס על עשר שנות מחקר, וגדוש בגילויים מזעזעים על חייו הסוערים של האיש שלא בחל בשום אמצעי כדי להשליט את רצונו ואת דרכו על נתיניו, על חבריו לדרך, על נשותיו, על ילדיו ועל פילגשיו הרבים.

ג'ונג צ'אנג וג'ון הלידיי מנתצים בביוגרפיה חדשה ומרתקת כל מיתוס קיים בחייו של האיש שאחראי למותם של שבעים מיליון מאזרחי מדינתו. הרבה יותר מהיטלר. הרבה יותר מסטלין.

כל המיתוסים שמלווים את דמותו של מאו בהיסטוריה - המסע הארוך, ההתנגדות ליפנים, אהבתו לאיכרים, צניעותו - נבדקו, נחקרו ועובדו לביוגרפיה המוסמכת ביותר שנכתבה אי פעם על חייו.

מאו -הסיפור הבלתי נודע
שתפו אותי

הביוגרפיה המבוססת על מחקר היסטורי מדוקדק, כתובה בסגנון סיפורי סוחף ומרתק מציגה דיוקן של מאו דזה-דונג האמיתי, דיוקן של רודנות, רצח המוני והפקרות. היא כונתה בפי מבקרים במערב "פצצת אטום מתוצרת סין".

ג'ונג צ'אנג נולדה בסין ב-1952, היתה חברה ב"משמרות האדומים" ואחר כך עבדה כאיכרה, כ"רופאה יחפה", כפועלת במפעל פלדה וכחשמלאית. בשנת 1978 עקרה לבריטניה, שם קיבלה תואר דוקטור לבלשנות, והיתה לאדם הראשון מהרפובליקה העממית של סין שקיבל דוקטורט מאוניברסיטה בריטית. ספרה זוכה הפרסים "ברבורי פרא" יצא לאור בשנת 1991 ונמכר ביותר מעשרה מיליון עותקים. הספר תורגם גם לעברית וראה אור ב"ספרית מעריב".

ג'ון הלידיי, היסטוריון המתמחה בחקר רוסיה, ובן זוגה לחיים של צ'אנג, היה עמית מחקר באוניברסיטת לונדון. עד כה, ראו אור שמונה ספרים שכתב או ערך.

מאו -הסיפור הבלתי נודע מאת ג'ונג צ'אנג וג'ון הלידיי הוצאה משותפת של "ספרית מעריב" ו"דביר", תרגום: עידית שורר והדסה הנדלר, עריכה מדעית: יואב רפופורט, עיצוב עטיפה: יורם נאמן / יעל רשף, 860 עמודים.

אנו ממליצים לקרוא את אחרית הדבר לספר המתמודדת עם שאלת ה"אמת" ההיסטורית כפי שהיא מוצגת בספר: "אני מסכים עם מי שיטען שהספר הוא חד צדדי ושאי אפשר לסכם את ההיסטוריה רבת הפנים של ארץ רחבת-ידיים ומורכבת כמו סין בתאוות השלטון של אדם אחד. יתרה מזו, ברור שגם מאו, אשר עוצמת אישיותו אינה מוטלת בספק, היה אדם מורכב ורב-פנים יותר מאלו שהמחברים בחרו להציג כאן. גם אם אין לקבל את הנחות היסוד של הספר בלי ביקורת, הוא מציג זווית מחשבה חדשה המעוררת גם את העוסקים בתחום וגם את הציבור הרחב להעריך מחדש את מה שחשבו על סין בעת האחרונה. מה גם שהטיעונים כתובים בצורה מרתקת, כמו סיפור טוב."

אחרית דבר - כיצד לקרוא את מאו | יואב רפופורט
גם אחרי קריאה חוזרת ונשנית בספרם של רונג ג'אנג וג'ון האלידיי, המוגש כאן לקורא העברי, תחילה כקורא ואחר כך כעורך מדעי, עמדתי כלפיו לא לגמרי ברורה לי. מכל מקום ברור לי שזהו אחד הספרים החשובים ומעוררי המחשבה ביותר שנכתבו על ההיסטוריה של סין בשנים האחרונות.

התחלתי להתעניין בהיסטוריה של סין באמצע שנות השבעים של המאה העשרים, וכחוקר קראתי עד כה מאות ספרים ומאמרים על תולדות המפלגה הקומוניסטית הסינית ועל חייו של היו"ר מאו דזה-דונג. לא כל המקורות אהדו את המשטר הקומוניסטי או את מאו. יתרה מזו, במהלך שנות שהותי בסין שמעתי ממקור ראשון סיפורי זוועה רבים על תקופת שלטונו של היו"ר המנוח, בעיקר במהלך מהפכת התרבות.

למרות כל אלה, הגישה שגיבשתי על מאו ועל פועלו היתה חיובית בעיקרה. לא חשבתי, כמובן, שמשטר קומוניסטי טוטליטרי הוא דבר טוב כשלעצמו, אבל סברתי שבמקרה של סין הוא היה רע הכרחי. קיבלתי את ההנחה הרווחת שמאו ומשטרו לפחות איחדו מחדש את סין, אשר במשך מאה שנה היתה שרויה במצב של אנרכיה ובמלחמה מתמשכת. מלחמה שהמיטה סבל עצום על תושבי סין ומנעה מהם את האפשרות להתקדם ולהיות חלק מהעולם המודרני. המשטר הקודם של המפלגה הלאומנית, בהנהגת צ'יאנג קאי-שק, לא היה שונה בהרבה מהקומוניזם במה שנוגע לאכזריות שלטונית ולשלילת זכויות אדם, אך מלבד זה היה גם מושחת, רקוב ולא יעיל.

מאו נתפס בעיניי, בראש ובראשונה, כפוליטיקאי אפקטיבי, מהמצליחים בתולדות האנושות. אף על פי שהיה בן איכרים מפרובינציה רחוקה, הוא ידע, שנים רבות מראש, לנתח נכונה את המצב בארצו, ומצא דרך פעולה שתוביל אותו לראשות מפלגה, שיסודה בקומץ אינטלקטואלים. בעזרתה הגיע אל כס השלטון בארץ המאוכלסת ביותר בעולם וחולל בה שינוי משמעותי.

אני מוכרח להודות שהרומנטיקה שאפפה את ייסוד המפלגה הקומוניסטית הסינית שבתה את לבי. אני זוכר כיצד ישבתי בשאנגחאי, בבית שבו נוסדה, כיום מוזיאון, ודמיינתי את שלושה-עשר המשכילים הסינים הצעירים - מורים, סטודנטים ועיתונאים, ביניהם מאו - יושבים סביב שולחן בסלון זעיר-בורגני ברוח התקופה, שותים תה ומתווכחים, מאמינים, כמובן, שאפשר לשנות את העולם. הם לא שיערו שבתוך עשרים וכמה שנים יוביל אותם הרעיון שהם הוגים בסלון הזה לשלטון ללא מצרים, כשל הקיסרים, בארצם רחבת הידיים ועתיקת-היומין.

ודאי שידעתי שהתהליך היה כרוך בסבל אנושי עצום, אבל סברתי שהסבל היה כורח המציאות. חלקו נבע מחבלי הלידה הכרוכים בבריאת עולם חדש מתוך הישן, חלקו נבע מכיבוש זר, יפני, אכזרי במיוחד וחלקו נבע מעצם איחוד הארץ - חיסול הטוענים לכתר עם כינון שלטון מרכזי במדינה מפורדת ומאבק פוליטי בין סיעות כדי לשמור על המשך קיומו של השלטון. סבל כזה, אמרתי לעצמי, היה גם מנת חלקם של רוב העמים המודרניים, במיוחד באירופה, בתהליך שאפשר את ההתפתחות שמפירותיה אנחנו נהנים היום.

אף שידעתי על חייו הפרטיים הפרועים של מאו ועל האכזריות שנגזרה מההחלטות הפוליטיות שקיבל, הם נראו לי אך אנושיים בהתחשב בעוצמה האדירה שהיתה בידיו. נוסף על כך, מאז ועד היום מופיעה דמותו של מאו כאייקון באמנות ה"גבוהה" והשימושית בסין, כמייצג של הקרבה עצמית, אידיאולוגיה עמוקה ואמונה עממית תמימה במנהיג הכל-יכול, ואני קניתי את הייצוג הזה. קראתי את שיריו שנראו לי לא רעים כלל וכלל, והערכתי את ההומור הבריא, גם אם מחוספס במקצת, שעלה מכתביו ומתמלילי נאומיו - בקיצור, חיבבתי את האיש.

משום כך היה הספר הזה טלטלה בשבילי. עם קריאת העמודים הראשונים נתקפתי תחושה עזה של מיאוס וכעס: הזוג הזה החליט להפוך את מאו למפלצת? מי מאיתנו היה רוצה שיפשפשו בחיבורים שכתב בתיכון, בפרשיות האהבה שלו כאדם צעיר, במריבות שלו עם ההורים? מי מאיתנו היה נקי משחצנות בגיל הזה, ומה נעשה אם כמבוגרים יעמתו אותנו עם השטויות שכתבנו, אמרנו ועשינו אז? הרי מגוחך להציג אדם כרשע גמור, ועוד מנעוריו. בהמשך קיבל הבוז שחשתי כלפי המחברים גוון משועשע במקצת: העקביות האובססיבית שבה פירשו כל פעולה של מאו באופן שלילי נראתה לי מוגזמת עד כדי גיחוך. אך ככל שהתקדמתי בקריאת הספר, הרהורים מעורפלים שהיו לי - בנוגע למהפכה ולמשטר בסין, מידע שהיה לי, אך בתוך תוכי חשתי שאין לו הסבר מספק - החלו פתאום להתגבש לתמונה מאורגנת.

בעיני מי שזו לו הפעם הראשונה שהוא נתקל בסיפור תולדותיה של סין המודרנית, וגם בשביל הקורא המשכיל שאינו מומחה בתחום, הנרטיב של המחברים נראה מתקבל על הדעת. אבל מי שמכיר את ההיסטוריה החדשה של סין בגרסתה המקובלת נתקל בפרטים רבים החולקים עליה, וחשבתי שלמען הבהירות כדאי לציין את החשובים שבהם.

נקודת מחלוקת מרכזית היא סוגיית האיכרים. הדעה המקובלת היא שמי שהעלו את הקומוניסטים הסינים לשלטון, ומי שבזכותם נשארו בשלטון ומאו בראשם, היו המוני האיכרים הסינים. ההנחה היתה שבשל מוצאו האיכרי של מאו, הוא הזדהה עם סבלה של האיכרות הסינית, או לפחות הבין אותה טוב יותר ממנהיגים אחרים שבאו ממעמדות חברתיים גבוהים יותר. המחברים טוענים שמאו בז לאיכרים, ולא זו בלבד שלא היתה לו הבנה מיוחדת, הוא לא חש כל אהדה לסבלם. הם טוענים שבשום שלב לא היו בסין מרידות איכרים ספונטניות, ולפיכך לא הן חיזקו את כוחו של הצבא האדום.

לדבריהם, "מרידות האיכרים" היו לא יותר מהתפרעויות אלימות של גנגסטרים, וה"צבאות האדומים" לא היו שונים משאר הצבאות הפרטיים שפעלו באותה התקופה בסין, להוציא דבר אחד: התמיכה הרוסית. אחת הדוגמאות האופייניות היא הסובייט הכפרי אשר פעל בג'יאָנְגְסִי בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים של המאה העשרים. למקרא תיאור אורח החיים בסובייט בג'יאָנְגְסִי, שבמידה רבה מאו קבע בו את הטון, החלה לחלחל בי המחשבה שאולי הצדק עם המחברים.

כסינולוג בעל בקיאות מסוימת ברזי השפה הסינית, תמיד תהיתי כיצד התארגנו בפועל מרידות האיכרים, אבני היסוד של המפלגה הקומוניסטית הסינית. פרשת פֶּנג פּאי ומרד האיכרים בחאילוּפֶנג, הנזכרת בקצרה בספר ואשר חקרתי ביתר עומק בעצמי, הבהירה לי את בעיית התקשורת. פֶּנג היה יליד המקום ודיבר בניב המקומי. מאו היה יליד מחוז חוּנאן ודיבר בניב הפרובינציאלי החזק, סיאנג (Xiang). יש עדויות רבות, ובכלל זה הקלטה מנאומו ששמעתי במו אוזניי, שמאו לא דיבר על בוריה אפילו מנדרינית, השפה הסינית התקנית. גם שאר מנהיגי הסובייט בג'יאָנְגְסִי - משכילים, קציני צבא וחיילים - באו ממקומות שונים בסין ומן הסתם דיברו בניבים המקומיים שלהם ובמידה זו או אחרת של מנדרינית. בדרום ג'יאָנְגְסִי מדברים גאן (Gan), ניב ייחודי כל כך בשפה הסינית, שהוא כמעט שפה זרה.

בשפה זו, ורק בה, מדברים האיכרים תושבי המקום. לאורך ההיסטוריה הסינית, תיווכה בדרך כלל האליטה המקומית בין ה"זרים", דהיינו סינים לא מקומיים, לבין האיכרים. האליטה היתה מורכבת ממשפחות של בעלי אדמות גדולים שהיו עשירות דיין להעניק לילדיהן השכלה, במנדרינית. אם בעלי האדמות היו האויב, כיצד תקשרו מנהיגי ה"מרד" עם האיכרים שהיו אמורים להנהיג? תיאור התנהלותה של ההנהגה הקומוניסטית, זו אשר ייצגה לכאורה את שאיפותיהם המהפכניות של האיכרים המקומיים, כצבא כיבוש הנכפה על האוכלוסייה הר כגיגית, מתבצר בשטחו, מתנכר לתושבי המקום ומחלק להם פקודות באמצעות מתורגמנים, נראה לי לפתע מתקבל על הדעת הרבה יותר מהתיאורים האידיאליים שמסרו האיכרים שהשתתפו במאבק המהפכני.

גם את ההנחה המקובלת שהאיכרים הצטרפו לקומוניסטים מאחורי קווי האויב, מכיוון שהיו היחידים שנשארו להגן עליהם מפני היפנים, דוחים המחברים בטענה שהקומוניסטים כלל לא נלחמו ביפנים. לטענתם, התפקיד היחיד שמילאו האיכרים בעליית הקומוניסטים לשלטון היה העברה של אספקה - בכפייה ובאמצעי הפחדה. האיכרים סיפקו להם חומרי גלם - כח אדם, אוכל ואופיום - שנסחטו מהם ללא רחם והחמירו את מצבם לאין ערוך יותר מכפי שהיה לפני בוא "צבא השחרור". בניגוד למה שנהוג לחשוב, גם עם הקמת המדינה הקומוניסטית לא אומצה כל מדיניות שנועדה לסייע לאיכר הסיני.

נקודת מחלוקת אחרת היא "המסע הארוך". המחברים מפריכים את המיתוס המכונן של המפלגה הקומוניסטית הסינית - קרב תנועה הרואי של קומץ אידיאליסטים אשר מצליח להתגבר על מאמציו של האויב האכזר ולהשמיד אותו ואת הרעיון שהוא מייצג. הם טוענים שלא זו בלבד שצ'יאנג קאי-שק לא התנגד למסע, הוא קידם אותו בברכה, מכיוון ששירת את האינטרסים שלו. לטענתם, לתלאות הקשות מנשוא אחראיות רק האינטריגות הפנימיות של מאו, שניצל את המסע כדי להשתלט על המפלגה. ממילא מבטלים המחברים גם את ההילה האסטרטגית שנקשרה לראשו של מאו כמפקד המסע הארוך.

ניצחון הקומוניסטים במלחמת האזרחים יוחס לאהדת האיכרים ולמיאוס שעורר בציבור הסיני תפקודה הכושל של המפלגה הלאומנית (אשר, בין היתר גרמה לאינפלציה של אלפי אחוזים ובכך חיסלה את המעמד הבינוני בערים). המחברים מייחסים אותו לשורה של בגידות מצד גנרלים בכירים בקרב הלאומנים ואפילו בקרב האמריקנים. בטייוואן, שיושבים בה צאצאיהם של כמה מהגנרלים האלו, זוהי הנקודה מעוררת המחלוקת ביותר בספר, ודיון סוער מתנהל עליה באינטרנט.

היו לי שאלות גם באשר לתקופות מאוחרות יותר בהיסטוריה החדשה של סין. במשך שנים רבות תהיתי כיצד אפשר להסביר את הטירוף של "הקפיצה הגדולה קדימה". ההסבר המקובל הוא, שהיתה כאן גחמה של מאו אשר נבעה מבורותו בענייני כלכלה, וששיקולים פוליטיים הקשורים בכבודו כמנהיג שאינו טועה לעולם הניעו אותו להתעקש עליה גם אחרי שהתבררו מימדי האסון. הסבר זה נראה לי תמיד קלוש מכדי לתרץ את הרעב שגזר על מדינה שלמה. טענת המחברים, שמאו הרעיב במתכוון את האוכלוסייה כדי לשלם בתבואה על פצצות אטום ועל תעשיית נשק, תופעה שאנו רואים היום בצפון קוריאה, סייעה לי מאוד להבין את התקופה. אשר למהפכת התרבות, גם במקרה זה העדפתי לקוות שהאלימות המטורפת, שהכול העידו עליה, נבעה ברובה מאבדן שליטה של השלטון המרכזי. מחברי הספר הצליחו להעלות אל פני השטח תחושה מעורפלת שקיננה בי, שהדמיון בין התופעות רב מכדי לשלול קיומה של יד מכוונת.

אם לציין נקודות מחלוקת נוספות - בגיבוי מרשים של מסמכים מברית המועצות לשעבר, שרק בעת האחרונה הותרו לפרסום, טוענים המחברים שניצחון המפלגה הקומוניסטית הסינית לא היה קשור בתהליכים היסטוריים ארוכי טווח בסין, אלא במידה רבה היה תולדה של המניפולציות שהפעיל סטלין על מעצמות המערב האדישות והתמימות. לטענתם, הקו המנחה של המפלגה הקומוניסטית הסינית בתקופת שלטונו של מאו לא היה ניסיון להביא למודרניזציה של סין אלא ייצור נשק. טרור, ולא החדרת התלהבות בהמונים ושכנועם, היה האמצעי העיקרי שהשתמש בו מאו כדי לשלוט במפלגה ובעם. עוד הם טוענים שמאו לא ניצח במאבק משום שהיה מנהיג קשוב יותר מאחרים ל"דרך" מדינית מסוימת, אלא מפני שהיה רודן חסר מעצורים ואכזרי, שמתנגדיו, ה"הגונים" יותר, לא שיערו בנפשם עד כמה יהיה מוכן להרחיק לכת כדי להשיג לעצמו כוח אישי.

עליי לציין שכיום אינני היסטוריון פעיל היושב בארכיונים המאובקים של סין העממית (על הסגל הידידותי להפליא וכוסות התה האינסופיות שבהם). גישתי לארכיונים הסובייטיים מוגבלת עוד יותר. אין לי ברירה אלא לסמוך על היסטוריונים אחרים שיש בידיהם האמצעים לבדוק את טענות המחברים ולשתף את קוראי הספר בהערכת פועלם, על סמך הידע והנסיון הלא-מבוטלים שלי. באותו הקשר, אני ממליץ לקרוא גם את הערך המצוין (בשפה האנגלית) שהוקדש לספר באנציקלופדיה החופשית ברשת, Wikipedia. מה, אם כן, אומרים ההיסטוריונים אשר בדקו את טענות המחברים?

כמה וכמה סינולוגים חשובים וידועי שם היללו את הספר והסכימו עם נקודת ההשקפה שהוא מייצג. יש לציין, עם זאת, שההיסטוריונים האלה אינם מומחים לסין בימי מאו. בין שלל ההתייחסויות צדו את עיניי שתי ביקורות שאני רואה לנכון לשתף בהן את הקוראים. האחת היא של פרופסור פרי לינק (Perry Link) מאוניברסיטת פרינסטון שבארה"ב. לינק, מומחה בתחום, אמנם כתב ביקורת חיובית על הספר, אך מפנה את תשומת לבנו לכך שבני-סמכא מן המערב, דוגמת אדגר סנו בשנת 1936 והנרי קיסינג'ר ב-1971, נשבו בקסמם של מאו ושל ג'ואו אן-לאי, ויתרו, להוותם, על השקפת עולם מגובשת של שנים, וראו רק את מה שהראו להם. האם בדומה לסנו ביֶנָאן ולקיסינג'ר בבייג'ינג, אשר הילכו ברחובות שרוקנו מאדם לבל ייתקלו במישהו שיפגום ברושם הרצוי, גם אנחנו נהלך בשבילי הספר הזה ונראה רק את מה שהמחברים מעוניינים שנראה?

הביקורת השנייה היא של פרופסור אנדרו נתן (Andrew Nathan) מאוניברסיטת קולומביה שבארה"ב. זו הביקורת המייצגת, והטובה מסוגה, המתמקדת בעיסוקם העיקרי של היסטוריונים - האסמכתאות והמקורות שמביא הספר. הספר מכיל גוף עצום של הערות ומראי מקום למקורות שהשתמשו בהם המחברים. מר ג'ון הלידיי, בעלה של רונג ג'אנג ושותפה לכתיבה, הוא היסטוריון מקצועי האמור להכיר את כללי המשחק.

מסקנתו של נתן, המצטרפת לזו של היסטוריונים אחרים שבדקו חלק מהמקורות, היא שיש פה בעיה. מסתבר שחלק ניכר מהאסמכתאות, ודווקא בנקודות מעוררות המחלוקת ביותר, אינו ניתן לבדיקה. רבים מהמקורות אלמוניים - "חייל שנכח במקום", "זקנה שגרה ליד הגשר", "מקורב שהיתה לו גישה" וכדומה. רבים אחרים הם ראיונות בעל-פה עם אישים שקשה מאוד לבדוק איתם את אמיתותם: חלקם נפטרו, חלקם דוברים אלבנית בלבד וחלקם, כמו בתו של מאו, לי-נה, מתגוררים בסין ואין גישה ישירה אליהם וכו'. חלק מהאסמכתאות מתבסס על מקורות שהגישה אליהם קשה מאוד - ארכיונים עלומים בסין העממית, מסמכים בארכיונים רוסיים הידועים באנדרלמוסיה השוררת בהם וכו'. מובאות אסמכתאות שהן אמנם ציטוטים ממקורות ידועים, אבל הוצאו מהקשרן באופן המעוות ללא תקנה את כוונתן המקורית, ואחרות שהן פשוט ציטוטים לא נכונים.

במקומות רבים בספר המחברים מודים בגלוי שהם משערים השערות מלומדות, פחות או יותר. רוב המבקרים משבחים את היקף השימוש במקורות גלויים שנתפרסמו לאחרונה, כגון ספרי זיכרונות של אנשים שהיו עדים למאורעות התקופה. עם זאת, המחברים בחרו רק את אותם המקורות שחיזקו את התזה המרכזית שלהם באשר לרשעותו האינסופית של מאו, והתעלמו משפע של עדויות, קבילות באותה המידה, הטוענות את ההיפך הגמור. בקיצור, למרות הנספח המדעי, זהו לא ספר היסטוריה במובן המקובל של המילה. קבלתו תלויה, בסופו של דבר, במידת האמון שרוחש הקורא למחברים ולמניעיהם.

אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר לעמדתו המהפכנית של הספר היא סיפור הגשר בלודינג. בשל חשיבותו, הוא יכול לשמש דוגמה לריבוי נקודות המבט ההיסטוריות שמהן אפשר לבחון את הספר, ולכן אדון בו כאן באריכות מסוימת. הקרב על הגשר הזה הוא אחד המיתוסים המכוננים של המפלגה הקומוניסטית, "תל חי" הסינית. לפי הסיפור המקובל, המופיע בכל תיאור של "המסע הארוך", הצבא האדום, לאחר שנדחק אל אזור הספר המערבי של סין, חצה את הגשר הזה וכך הצליח לחזור לסין גופא.

לפי המסורת, חצו חיילי הצבא האדום, בהליכת זיקית ובידיים ורגלים חשופות, את גשר שלשלאות הברזל הבוער תחת אש אויב. מכיוון שכאמור, אני רומנטיקן, המיתוס הקשור במקום שבה את לבי ונסעתי לשם. באותה העת היתה זו עיירה נידחת ומבודדת בגבול שבין החלק הסיני לחלק הטיבטי של סצ'ואן. הגשר העתיק (גשר חדיש לתנועת כלי רכב הוקם כשני קילומטרים מצפון לו) נשאר כפי שהיה בימי קיסרות הצ'ינג ושימש רק לתנועת הולכי רגל בין שני חלקי העיירה. זהו גשר שלשלאות מתנודד ומפחיד הנפרש מעל נהר שוצף וצוקים שחורים ומאיימים. הולכי הרגל צועדים על לוחות עץ שהונחו בין השלשלאות. לפי הסיפור, מהנדסי הצבא האדום הניחו לוחות חדשים במקום אלה שנשרפו בקרב, ועל אלה צעד הצבא האדום בדרכו חזרה לסין ולתהילת עולם. ב-1990 נראה כאילו הלוחות לא הוחלפו מאז 1935 . את המוזיאון הניצב באחד מעברי הגשר מעטרת כתובת גדולה פרי מכחולו של דֶנְג סְיָאוֹ-פִּינְג בכבודו ובעצמו. זהו אכן מקום רב הוד ומרשים.

אולם לפי הספר שלנו, הקרב לא התרחש כלל ועיקר, והסיפור כולו אינו אלא תעמולה קומוניסטית. המחברים לא רק מצטטים מסמכים של צבא הגוּאומִינְדָאנְג שלטענתם עזב את המקום יומיים קודם לכן, ומסמכים של הצבא האדום אשר לפיהם, לכאורה, הנפגעות היחידות בקרב ההיסטורי הזה היו שתי פרדות שנפלו מהגשר. הם מגדילים לעשות ומצרפים עדות של קשישה ערנית וצלולה בת 93 שאמרה שמאז ומתמיד התגוררה ליד הגשר, שהיא זוכרת את כניסת הצבא האדום ושלא היה שום קרב.

היסטוריון אוסטרלי טרח וביקר במקום בעקבות קריאת הספר. את הקשישה בת ה-93 הוא לא מצא, אך הוא מצא קשיש אחר שטען שהיה שם ושאכן התחולל קרב קשה. אם כן, היה או לא היה קרב בלודינג? במסיבת עיתונאים שהתקיימה השנה בהונג-קונג, לאחר פרסום הספר, ציטטה רונג ג'אנג שיחה בין דנג סיאו-פינג לזביגנייב בז'ז'ינסקי, מי שהיה היועץ לביטחון לאומי בארה"ב. כשעלה עניין הקרב בלודינג אמר לו דנג: "הקרב לא היה קשה כל כך. היה הרבה יותר חשוב, לצורכי תעמולה, להביא אותו כדוגמה לרוח הקרב של צבאנו". אם כן, אולי בכל זאת יש משהו בטענת המחברים.

מהי בכל זאת האמת? האם הגרסה שמציע הספר הזה קרובה אליה יותר מהגרסה המקובלת? הרושם העולה מן הספר הוא שלמרות המגמתיות הברורה של המחברים ורצונם להבליט כל דבר המכפיש את מאו, הם אינם ממציאים עדויות יש מאין. רונג ג'אנג היא סינית ילידת סצ'ואן אשר עברה את מוראות מהפכת התרבות מגיל 14 ואילך והיגרה לאנגליה בשנת 1978. ספרה "ברבורי פרא", אשר יצא לאור ב-1991 והיה לי הכבוד לערוך את תרגומו לעברית, מתאר את קורותיהם של שלושה דורות במשפחתה. הספר זכה להצלחה בינלאומית ונמכר בערך ב-12 מיליון עותקים. אין לי ספק שהזעם הפרטי, והמוצדק, של רונג ג'אנג על מה שעולל לה ולמשפחתה המשטר שמאו עמד בראשו הוא הכוח המניע של הספר. עמדתה הפוליטית האנטי-קומוניסטית הברורה והמוצהרת של רונג ג'אנג, כפי שעלתה מהתבטאויותיה אחרי יציאת הספר, אינה מוגבלת רק לפרשנות על העבר. היא מקיפה גם את מה שמתרחש בסין בהווה ואת מה שראוי שיתרחש בה בעתיד.

עם זאת, כסינית "מקומית" ובעלת קשרים, לא מעט הודות למעמדו של אביה במפלגה ולילדותה בעולם המתחמים הסגורים של משפחות בכירי המפלגה, אין להטיל ספק בכישוריה למצוא אנשים ולשאול אותם את השאלות הנכונות בדרך הנכונה, כישורים שאין לאף חוקר זר. בהם. נוסף על כך, היא נשואה להיסטוריון אנגלי שיודע רוסית (וככל הנראה גם קצת אלבנית. בין השאר, הוא ערך את כתביו של מנהיג המפלגה הקומוניסטית האלבנית המנוח, אנוור חוֹדגָ'ה). דווקא הפן האישי של הפרויקט - זוג נשוי ללא ילדים שהשקיע שתים-עשרה שנים ואת כל הכנסותיה של רונג ג'אנג מ"ברבורי פרא" למחקר פרטי לחלוטין, הוא המעורר את האמון הרב ביותר בכנותם של המחברים.

יש להם השקפה פוליטית, ודאי, ואולי הם גם מייצגים רבים אחרים שהם בעלי השקפה דומה, אך לא נראה שהם מייצגים אינטרס פוליטי. לדעתי, הכנות והיושרה של המחברים אינה מוטלת בספק. ייתכן גם שהספר מעיד לא רק על עמדת מחבריו ועל ה"אמת", אלא גם על הרוחות החדשות המנשבות בסין. ייתכן שהולכים ורבים הסינים המוכנים לשקול באופן ביקורתי את תקופת שלטונו של מאו, וכי החופש לעסוק בה גבר.

אני מסכים עם מי שיטען שהספר הוא חד צדדי ושאי אפשר לסכם את ההיסטוריה רבת הפנים של ארץ רחבת-ידיים ומורכבת כמו סין בתאוות השלטון של אדם אחד. יתרה מזו, ברור שגם מאו, אשר עוצמת אישיותו אינה מוטלת בספק, היה אדם מורכב ורב-פנים יותר מאלו שהמחברים בחרו להציג כאן. גם אם אין לקבל את הנחות היסוד של הספר בלי ביקורת, הוא מציג זווית מחשבה חדשה המעוררת גם את העוסקים בתחום וגם את הציבור הרחב להעריך מחדש את מה שחשבו על סין בעת האחרונה. מה גם שהטיעונים כתובים בצורה מרתקת, כמו סיפור טוב.

© כל הזכויות שמורות לספרית מעריב, דביר הוצאות לאור

מאו -הסיפור הבלתי נודע - ג'ונג צ'אנג ג'ון הלידיי
Mao: The Unknown Story - Jung Chang, Jon Halliday


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *