Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בפברואר 2007       חזור

עיר השמש - דיאלוג פואטי
מאת: טומאזו קמפנלה
La Citta del Sole - Tommaso Campanella

ההוצאה:

נהר ספרים

עיר השמש היא אחת האוטופיות היפות והנועזות ביותר שנכתבו אי פעם, כתובה כדיאלוג פואטי עתיר דמיון, תבונה ורגש. היצירה המרתקת הזאת שימשה מקור השראה חשוב להוגי דעות חברתיים, למהפכנים ולמתקני עולם בכל הזמנים מאז ראתה אור לראשונה בתחילת המאה השבע עשרה.

טומאזו קמפנלה (1639-1568), נזיר איטלקי, הגה וכתב את עיר השמש בצינוק אפל שהיה כלוא בו בעוון פעילות חתרנית, בתקופה חשוכה בתולדות אירופה. הוא נידון למוות, אך בהשימו עצמו למשוגע ניצל מן המוקד.

התרגום נעשה על פי הגרסה הראשונה של עיר השמש, שנכתבה בידי קמפנלה ב-1602 באיטלקית וראתה אור ב-1623 בתרגום לטיני שנעשה בידי המחבר.

עיר השמש - דיאלוג פואטי
שתפו אותי

הגרסה האיטלקית המקורית ראתה אור ב-1941 בעריכתו של הפילוסוף נורברטו בוביו
(Bobbio). הקטעים בנושא האסטרולוגיה תורגמו בידי ד"ר שלמה סלע.

[...] אתם חושבים שאיש חכם הוא מי שבָּקי בדקדוק ובלוגיקה של אריסטו או של מחבר זה או אחר, אבל לשם כך דרוש רק זיכרון סביל ולא פעיל, והאדם מתנוון מפני שהוא מתבונן רק בספרים, ולא בדברים עצמם, ונפשו קמֵלה בתוך מילים מתות. הוא אינו יודע את דרכי האל ואינו מכיר את חוקי הטבע ואת אורח חיי האומות. שונה הוא מצבו של השֶמֶש שלנו, כי לדרגת חוכמה בזאת יכול להגיע רק אדם מהיר תפיסה, המבין כל דבר, ולכן הוא שוקד תמיד על ענייני הממשלה. אנחנו יודעים שאדם שלמד רק נושא אחד, אינו יודע היטב את הנושא הזה, וגם לא נושאים אחרים, ומי שהתמחה במדע אחד על ידי עיון בספר, נהיה מטומטם וחסר תנועה [...].

עיר השמש מאת טומאזו קמפנלה בהוצאת נהר ספרים,
מאיטלקית: ארנו בר, עריכה מדעית ואחרית דבר: פרופ' מירי אליאב-פלדון,
בסיוע המפעל לתרגום ספרות מופת, 105 עמודים.

מתוך עיר השמש ראשית הדיאלוג,
בהמשך פתח דבר מאת ראובן מירן ואחרית דבר מאת מירי אליאב-פלדון

עיר השמש | דיאלוג פואטי

הדיאלוג מתנהל בין חבר במסדר ההוספיטלרים, אבירי יוחנן הקדוש בירושלים, הידוע כיום כמסדר האבירים של מלטה, לבין הספן של קולומבוס. כדי להעניק ממד של אמינות לסיפור המסע, המספר טוען כי נמנה עם ספניו של אחד ממגלי הארצות.

המשתתפים: הוספיטלר ואיש ג'נובה - הספן של קולומבוס.

הוספיטלר:
אנא בטובך, ספֵּר לי מה אירע לך באותה הפלגה.

איש ג'נובה:
כבר סיפרתי לך כיצד הִקפתי את כל העולם, ואיך, כאשר הגעתי לטַפּרוֹבַּאנָה, נאלצתי לרדת לחוף. לאחר מכן, כדי להימלט מזעם תושבי המקום, ברחתי אל מעבה היער ויצאתי אל מישור רחב ידיים הנמצא סמוך לקו המשווה.

הוספיטלר:
ומה קרה לך שם?

איש ג'נובה:
עד מהרה פגשתי חבורה גדולה של גברים ונשים חמושים. רבים מהם הבינו את שפתי, והם הובילו אותי אל עיר השמש.

הוספיטלר:
אמור נא לי, איך נראית העיר הזאת? וכיצד היא מנוהלת?

איש ג'נובה:
חלקה העיקרי של העיר בנוי על גבעה הנישאת מעל למישור רחב ידיים, ואולם חומותיה משתרעות הרבה מעבר לרגלי הגבעה. קוטרו של מעגל החומות עולה על שני מילין, והיקפו שבעה מילין. בהיותה בנויה על צלע של הר, יש בה בתים רבים יותר מאשר אילו שכנה על פני מישור.

העיר נחלקת לשבעה מעגלים גדולים ביותר, הקרויים בשמות שבעת כוכבי הלכת, וממעגל אחד למשנהו אפשר לעבור דרך ארבעה שערים הפונים אל ארבע כנפות הארץ. והעיר בנויה באופן כזה, שאילו נפרץ המעגל הראשון, יהיה קשה יותר לפרוץ את השני, וכך הלאה, וכדי לכובשה יש לתקוף את חומותיה ולגבור עליהן שבע פעמים. אך סבורני שלא ניתן לפרוץ אפילו את החומה הראשונה, כי היא עבה מאוד ומחוזקת בדָיֵיק, ויש בה מגדלים ותותחים, ומִסביבה תעלות.

הנכנס מבעד לשער הצפוני, המחופה בלוחות ברזל והמצויד במנגנון נאה להרמה ולהורדה, רואה שהמרווח בין החומה הראשונה לשנייה הוא של חמישים אמה. הבתים עומדים בסמוך לחומה, ואפשר לומר שהם מחוברים אליה כגוש אחד. מעל לבתים בנויים מְצָדִים על גבי עמודים כעין שדרת עמודים במנזר, ואין כניסה לבתים בלתי אם מצִדם הפנימי. החדרים עצמם יפים, עם חלונות לפנים ולחוץ, והם מופרדים זה מזה בקירות דקים. הקיר החיצוני לבדו עוביו שמונה טפחים, הקירות הפנימיים עוביים שלושה טפחים, והמחיצות כטפח אחד.

לאחר מכן מגיעים למעגל השני, והוא צר מן הראשון בשתיים או שלוש אמות, ומבחינים בחומה השנייה, במצדים החיצוניים ובמעברים המוגנים. ובתוך החומה ניצבים הבתים, ולרגלי החומה שמנגד יש שדרת עמודים ומעליה ציורים יפים.

כך עוברים ממעגל למעגל עד למעגל העליון. ורק כשעוברים בשערים הכפולים - בשל החומות הפנימיות והחיצוניות - עולים בשיפוע מתון שלא ניכר, כי עולים באלכסון, והמדרגות כמעט שאינן נראות.

בראש הגבעה נמצאת רחבה גדולה, ובמרכזה מקדש גדול בנוי לתפארת.

הוספיטלר:
אנא ממך, ספֵּר לי, בטובך.

איש ג'נובה:
המקדש בנוי כמעגל מושלם ואינו מוקף חומה, כי אם נתמך בעמודים גדולים ויפים מאוד. במרכזה של הכיפה הגדולה יש כיפה קטנה ובה חרך הניצב מעל למזבח יחיד העומד במרכז המקדש. היקף מעגל העמודים הוא כשלוש מאות אמה ויותר, וסביב העמודים הנושאים את הכיפה משתרעת חצר ברוחב שמונה אמות, ובה מושבים רבים הצמודים לחומה נמוכה שמקיפה את החצר, ואולם גם בין העמודים הנושאים את המקדש לבדם, ללא קירות, אפשר למצוא מושבים ניידים במידה מספקת.

על גבי המזבח אין כל חפץ מלבד תבנית גדולה של השמים כולם, ותבנית אחרת, של כדור הארץ על שני חצאיו. במרומי הכיפה קבועים הכוכבים העיקריים, וליד כל כוכב רשומים בשלוש שורות שמו והשפעתו על עניינים ארציים. כמו כן מצוירים שם הקטבים וקווי האורך והרוחב, אך לא בשלמות, כי חסר חלקו התחתון של הקיר, ואולם אפשר לראותם בשלמות על גבי התבניות שעל המזבח. במקדש דולקות כל העת שבע מנורות על שם שבעת כוכבי הלכת.

סביב הכיפה הקטנה שבמרומי המקדש בנויים תאים אחדים, ומעל לשדרת העמודים בחצר מצויים תאים נוספים, גדולים מאוד, ואלה מגורי המשרתים בקודש, ארבעים במספר.

מעל לכיפה, דגלון מראה את כיוון הרוח, ויושבי המקום מכירים שלושים ושש רוחות, ויודעים על איזה מזג אוויר מבשרת כל רוח. ובמקדש יש גם ספר כתוב באותיות זהב, ובו דברים חשובים ביותר.

הוספיטלר:
ספר נא לי על צורת הממשל, כי הדבר מעניין אותי מאוד.

איש ג'נובה:
יש ביניהם נסיך-כוהן, המכוּנֶה שֶׁמֶשׁ, ובשפתנו היו קוראים לו מטפיזיקן, והוא הראשון במעלה בענייני הרוח והחומר, וכל דבר ועניין יישק על פיו. לידו עוזרים שלושה נסיכים: פּוֹן, סין ומוֹר, שפירושם עוצמה, חוכמה ואהבה.

עוצמה חולש על עסקי מלחמה ושלום, ואמנות הצבא. הוא המפקד העליון בשעת מלחמה, אך הנסיך-כוהן עליון ממנו. הוא ממונה על הפקידים, על הלוחמים, החיילים, התחמושת, הביצורים והטלת המצור.

חוכמה מטפל בכל המדעים ובמלומדים ובמומחים הממונים על המקצועות החופשיים והטכניים, וכפופים לו פקידים כמספר ענפי המדע; ואכן ישנם אסטרולוג, קוסמוגרף, גיאוגרף, לוגיקן, רטוריקן, מדקדק, רופא, פיזיקאי, וכן מומחה לתורת המדינה ומומחה לתורת המוסר. ויש בידו ספר יחיד המכיל את כל המדעים, שהוא מקריא באוזני כל העם כמנהג אסכולת פיתגורס, והוא ציווה לצייר את כל המדעים על פני חומות העיר ועל המצדים הפנימיים והחיצוניים.

על גבי החומות המקיפות את המקדש ועל המסכים שהם מורידים בשעת הדרשה כדי שלא יאבד קולו של המטיף, מצוירים כל הכוכבים, ולצד כל כוכב הסבר בשלוש שורות.

בצִדו הפנימי של המעגל הראשון מופיעות כל הצורות הגיאומטריות על מידותיהן ויחסיהן, והן רבות מאלה שתיארו אֶוּקלידס וארכימדס. בצד החיצוני מצוירת מפה של העולם כולו, ולידה לוחות של כל ארץ וארץ, המציגים את הטקסים, המנהגים, הלבוש והחוקים של המקום, וכן את האותיות הנהוגות בלשונותיהם, וכנגדם האלפבית של העיר.

בצִדו הפנימי של המעגל השני תמצא את כל האבנים היקרות והפשוטות, ומינרלים, ומתכות אמיתיות ומצוירות, והסברים מפורטים בשתי שורות לכל פריט ופריט.

בצד החיצוני תמצא כל מיני אגמים, ימים ונהרות ויינות ושמנים ושאר משקאות, והסבר על סגולותיהם, מקורותיהם ואיכויותיהם. כמו כן תמצא שם קנקנים מלאים בשיקויים בני מאה עד שלוש מאות שנה, המרפאים כמעט כל חולי.

בצד הפנימי של המעגל השלישי מצוירים כל מיני העשבים והעצים שבעולם, והם נשמרים גם בכַדי חרס מעל למצד, ולצדם הסבר על מקורם ועל אופיים ועל הדמיון שביניהם לבין הכוכבים והמתכות והאיברים של גוף האדם, ועל תכונותיהם הרפואיות. בצד החיצוני תמצא את כל מיני הדגים של הנהרות, של האגמים ושל הימים ותכונותיהם וכיצד הם חיים, מִתרבּים וגדֵלים, וכיצד ניתן לעשות בהם שימוש, והדמיון שביניהם לבין גופים שמימיים וארציים שנוצרו על ידי הטבע או בידי אדם. ואכן התפלאתי כשמצאתי דג חשמן ודג שרשרת ודג מסמר, שנראו ממש כפי שאנחנו מכירים אותם אצלנו. ויש גם קיפודי ים וצדפות קוצניות, וכל מה שראוי להכיר, והכול מצויר באופן מפליא ומלוּוה בהסברים.

במעגל הרביעי מתוארים בצד הפנימי כל מיני העופות - על אופיים, מידותיהם והליכותיהם, וגם הפֶניקס האמיתי נמצא אִתם. בצד החיצוני מוצגים כל מיני זוחלים, נחשים, דרקונים ותולעים, וכן חרקים, זבובים ויתושים וכדומה, עם הסבר על תנאי חייהם, על הרעלים שלהם ועל מעלותיהם, והם מרובים ממה שמקובל לחשוב.

במעגל החמישי תמצא את בעלי החיים היבשתיים המושלמים. יש שם ריבוי מופלא של מינים, ואיננו מכירים אפילו אלפית מהם. אך בהיותם בעלי גוף גדול, ציירו אותם גם על גבי המצד החיצוני, ויש שם הרבה מיני סוסים וצורות נאות אחרות, והכול מתואר בידע רב.

במעגל השישי תמצא בצִדו הפנימי את כל האומנויות המכניות וממציאיהן והאופנים השונים שמשתמשים בהם בארצות תבל השונות. ובצד החיצוני מתוארים ממציאי החוקים והמדעים וכלי הנשק. מצאתי שם את משה, את אוזיריס, את יופיטר, את מֶרקור, את מוחמד ורבים אחרים. מקום נכבד שמור לישו הנוצרי ולשנים עשר השליחים, הנחשבים שם מאוד, וגם יוליוס קיסר, אלכסנדר, פירוס וכל הרומאים. כאשר הבעתי את פליאתי על שהם יודעים את קורותיהם של כל אלה, הם הסבירו לי שיש ברשותם יֶדע על כל ארץ וארץ, והם משגרים שגרירים לארצות תבל ואוספים מידע על הטוב ועל הרע של כולן, והם שבעי רצון מכך עד מאוד. שם נודע לי שבסין הקדימו אותנו בענייני תותחים ודפוס. ראיתי שיש להם גם מורים לנושאים האלה, וילדיהם לומדים ללא לאוּת את כל המדעים באמצעות תמונות, עוד לפני שימלאו להם עשר שנים.

אהבה מטפל ברבייה ובחיבור בין זכרים לנקבות, באופן שיניבו גזע משובח. והם לועגים לנו, כי אנחנו דואגים להשבחת הכלבים והסוסים ומזניחים את הגזע שלנו. הוא דואג לחינוך, לתרופות, לעשבי המרפא, לזריעה ולאיסוף הפירות והמספוא, למאכלים ולכל עניין הנוגע למזון וללבוש ולמשגל, ולנושאים אלה עומדים לרשותו מורים ומורות רבים.

המטפיזיקן מתדיין אִתם על כל העניינים האלה, כי דבר אינו נעשה בלעדיו, וכל עניין נידון בין ארבעה אלה, אבל הדבר היוצא אל הפועל הוא זה המקובל על הפילוסוף.

הוספיטלר:
עתה ספֵּר לי על המוסדות ועל החינוך ועל צורת החיים. האם זו רפובליקה או מונרכיה או מדינה הנשלטת בידי מעטים?

איש ג'נובה:
האנשים האלה הגיעו מהודו, והיו ביניהם פילוסופים רבים שנמלטו מפני המונגולים ומפני שאר פולשים ורודנים, ולכן גמרו אומר לקיים חיי שותפות כדרך הפילוסופים. ואף כי שותפות בנשים אינה מקובלת על בני מולדתם, הם הנהיגו אותה, ואורח חייהם הוא כזה. הכול משותף, אבל האסמים הם בידי פקידים ממונים, והשותפות אינה נוגעת למזון בלבד, כי אם גם למדעים ולכיבודים ולבילויים, אך באופן כזה שלא ניתן לתפוס חזקה על דבר כלשהו.

הם אומרים ששורש הרכושנות טמון בכך שיש לאדם בית בבעלותו, ובנים ואישה משלו, וזהו מקור לאנוכיות, מפני שכל איש יבקש להעניק או להוריש לבנו עושר וכבוד, ואם הוא בעל שררה ישלח יד אל רכוש הציבור, ואם הוא חלש, יהיה קמצן או נכלולי או צבוּע. אבל אם נוטלים מהם את האנוכיות, נותר השיתוף בלבד.

הוספיטלר:
אם כך, איש לא ירצה לעבוד, ויחכה שאחֵר יעמול במקומו, כפי שטען אריסטו נגד אפלטון.

איש ג'נובה:
אינני יכול להתווכח על כך, אבל אומר לך שהם מסורים מאוד לארצם - וזה דבר נפלא - אף יותר ממה שמסופר על הרומאים, ודווקא כשהם חסרי רכוש. וסבורני שגם אצלנו היו הכמרים והנזירים מגלים יתר נדיבות וחסד וחיבה לזולת אלמלא היו להם קרובים וידידים ואלמלא ביקשו לעלות במדרגות הכיבודים.

הוספיטלר:
אם כך, אין שם ידידות, כי אין איש עושה טובה לרעהו.

איש ג'נובה:
יש דווקא ידידות גדולה, וגם יפה, שכן אינם יכולים לתת מתנות זה לזה, כי הכול ניתן להם על ידי הכלל, והממונים משגיחים היטב שאיש לא יקבל יותר מן המגיע לו. אך הכול מקבלים את הנחוץ להם. ואת הידיד הם מכירים במלחמות ובמחלות ובלימודים, כאשר הם עוזרים זה לזה ולומדים זה מזה. וכל הצעירים מכוּנים אחים, ומי שמבוגר מהם בחמש עשרה שנה נקרא בפיהם אב, ומי שצעיר בחמש עשרה שנה, נקרא בן. ויש פקידים ממונים על כל העניינים, והם משגיחים שאיש לא יפגע באחווה.

הוספיטלר:
אבל כיצד?

איש ג'נובה:
בעיר השמש ממונה פקיד מיוחד על כל אחת מן המידות הטובות: פקיד אחד נקרא נדיבות, שני חסד, שלישי צניעות, רביעי עוז-רוח, חמישי משפט-צדק פלילי ואזרחי, שישי שקדנות, ויש גם אמת, צדקה, הכרת תודה, חמלה וכך הלאה, והמינוי ניתן למי שכבר בהיותו תלמיד בבית הספר מצטיין באותה מידה טובה. מאחר שאין אצלם גניבות ורציחות, ואין מעשי אונס, גילוי עריות וניאופים כפי שקורה במקומותינו, הם מאשימים זה את זה בכפיות טובה או ברשעות כאשר מישהו מסרב לעשות לרעהו טובה קטנה, והשֶקר הוא בעיניהם גרוע אפילו מדֶבֶר. מי שחוטא אינו רשאי לקחת חלק בסעודה המשותפת, או לקיים מגע עם נשים, או ליהנות מכיבודים, וזאת עד שהשופט מחליט שכיפר על חטאו.

הוספיטלר:
ספר-נא לי כיצד נוהגים המופקדים על ניהול המדינה.

איש ג'נובה:
תחילה אני חייב לספר לך על אורח חייהם. דע לך שהגברים והנשים לבושים בגדי קרב, אף כי שמלות הנשים יורדות אל מתחת לברך, ואילו בגדי הגברים קצרים, מעל לברך. הם לומדים את כל המקצועות. מגיל שלוש לומדים הילדים את השפה ואת האלפבית על פי הרישומים שעל פני החומות. הם מתחלקים לארבע קבוצות, וארבעה זקנים מובילים אותם ומלמדים אותם, ואחר כך מניחים להם לשחק ולרוץ, תמיד יחפים ובשיער פרוע, כדי שיתחזקו, וזאת עד הגיעם לגיל שבע. הם מַפנים אותם גם לסדנאות של חייטים, ציירים, צורפים וכדומה, כדי לעמוד על נטיותיהם.

אחרי גיל שבע מתחילים כולם ללמוד את מדעי הטבע: ארבעה מורים מרצים לפניהם, ובתוך פרק זמן של ארבע שעות כל אחת מארבע הקבוצות מקבלת את השיעור שלה, כי בשעה שקבוצה אחת יושבת ללמוד, הקבוצות האחרות מתעמלות, או עוסקות בעבודות שירות לציבור. אחר כך ניגשים כולם ללימודי מתמטיקה, רפואה ושאר המדעים, והם מתדיינים ומתחרים זה בזה. מי שמצטיין במדע זה או אחר נהיה ממונֶה על אותו מדע או על אותה מלאכה, כי לכל תחום יש ממונה.

הם יוצאים גם אל השדה כדי ללמוד את עבודת האדמה ואת טיפוח המִקנה, ומי שמצליח ללמוד מלאכות רבות ומצטיין בעבודה, זוכה לכבוד רב. והם משתוממים על כך שאנו בזים לעובדי הכפיים ונותנים כבוד לאנשים שלא למדו כל מלאכה ויושבים בטל, ומפקירים אף את משרתיהם לבטלה ולשחיתות וגורמים להרס המדינה. [...]

פתח דבר | ראובן מירן

"באתי לעולם כדי להילחם בשלוש רעות:
בעריצות, בסופיסטיקה ובצביעות"
טומאזו קמפנלה

אם אוטופיה היא תוכנית המבקשת לברוא את הטוב שבעולמות האפשריים, הרי שהיא מגלמת בתוכה בהכרח התקוממות נגד המציאות. אפשר אף לומר שללא האוטופיות למיניהן הייתה המציאות קודרת יותר. עיר השמש האוטופית נולדה במוחו הקודח של הנזיר האיטלקי החתרן והמורד בן חבל קַלַבְּרִיָה טומאזו קַמְפַּנֶלָה, בעת שהיה כלוא במשך שנים ארוכות בצינוק תת קרקעי בעוון מינוּת והתמרדות.

היצירה הפילוסופית-פואטית הזאת היא פרי רגשותיו ומחשבותיו של אדם שחווה על בשרו את הרע שבעולמות האפשריים. זוהי תשובה אידיאליסטית-מהפכנית לדיכוי מחשבתי, תרבותי ולאומי כאחד, פִּרְייהּ האינטלקטואלי של התקוממות שלא צָלחה וניסיון לשמֵר רוח מרדנית נגד שלטון אטום ועריץ. אחד המאפיינים המייחדים את עיר השמש הוא שהרעיון הספרותי-נוסטלגי הערטילאי הופך כאן להצעת פעולה פוליטית-חברתית שמשמעה ערעור היסודות שהחברה נשענת עליהם.

לא תמיד קיים מִתאם כה מובהק בין חיבור פילוסופי לבין חייו ומידותיו האישיות של מחברו כבמקרה זה. קמפנלה השפיע על חבריו בבית הסוהר ובעיקר על האסירים הפוליטיים מקרב המורדים, אנשי קלבריה, שהתקוממו נגד הכיבוש הספרדי. הללו הִרבו לצטט את עיקרי דבריו כפי שהם באים לידי ביטוי בעיר השמש.

אחד מהם, טומאזו קאצ'ה (Caccia), סיפר לחוקרים שקמפנלה היה מסוגל להגות את רעיונותיו "בזכות הידע המדעי, האסטרולוגי והנבואי שלו". ואילו אסיר בשם צ'זארה מילרי (Milleri) מאשר בעדותו שקמפנלה בחר בלבוש מיוחד למורדים: מעיל לבן עם שרוולים ארוכים, ארוך עד הברכיים וכובע כעין טורבּן טורקי. הוא גם החליט שעל הקושרים לשנות את שפת דיבורם. חבר נוסף בהתארגנות החשאית העיד במשפט שברפובליקה החדשה יחיו האנשים בקומונה, ובקומוניזם הזה כלל קמפנלה גם את פעולת הרְבייה, השמורה רק לבעלי "המזג הטוב ביותר".

ואסיר פלילי אחד, שקמפנלה התיידד עימו בכלא, מסר שקמפנלה לימד אותו "להעריץ את אלוהים בעמידה [בקומה זקופה], באופן שהוא ניצב בגילוי או בכיסוי ראש, פניו מופנות תמיד אל השמים והוא אומר פסוקי תהילים. אחר כך, בהביטו בשמש בלי להשפיל את עיניו במשך זמן רב ככל שיכול, נשא אליה תפילה: 'הו, שמש קדוש ומקודש, אור השמים, אבי הטבע'." (במקור האיטלקי השמש ( Sole - הוא שם זכר.

הקשר בין אוטופיה למציאות חזק אפוא במיוחד על רקע נסיבות חייו של מחבר עיר השמש. קמפנלה, שטען כי "מי שבָּקי בדקדוק ובלוגיקה של אריסטו או של מחבר זה או אחר" אינו בהכרח חכם, שכן "לשם כך דרוש רק זיכרון סביל ולא פעיל, והאדם מתנוון מפני שהוא מתבונן בספרים, ולא בדברים עצמם, ונפשו קמֵלה בתוך מילים מתות," גרס שאת החיים אפשר להבין רק מתוכם עצמם ולא באמצעות למידה מספרים - ומתוך ניסיון חייו הסוערים הוא מציג תפיסת עולם המבשרת חוקה חברתית ודרך חיים חדשה. קמפנלה הוא בעצם נביאו של "חזון אחרית ימים", המוצג כמודל חברתי מהפכני שבראשו עומדים הפילוסופים, והוא מבוסס על שיתוף מוחלט ברכוש, הפקדת הרְבייָה בידי הגברים והנשים הערכיים ביותר ברוח ובגוף ואחדות מוחלטת בין הדת התבונית למדינה המחוברת בטבורה לקוסמוס ולחוקיו.

עיר השמש היא יצירה הגותית המוגדרת כ"דיאלוג פואטי", והכוונה בכך לדו-שיח המתייחס לנושא פילוסופי-מדיני. קמפנלה, המסרטט את קווי המִתאר של הרפובליקה ה"שִמְשִית", מזעזע וסודק את כלל האמונות והדעות שהיו מקובלות בתקופתו. הוא מסתמך על פירושו-שלו את הדת, את המדינה ואת האדם והעולם, ועל מקומם כישות אחת בקוסמוס המקיף אותם. עיר השמש שבתה את לבם של הפילוסופים של תקופת הנאוֹרוּת במאה השמונה עשרה אף שקמפנלה לא היה אתיאיסט, ואִילו האוטופיות הקומוניסטיות שצמחו במאה התשע עשרה התעלמו מהמרכיב הרליגיוזי ואולי אף המיסטי שהוא חלק לא נפרד מן הרעיון הקמפנליסטי, ושאלו ממנו את בשורת השוויון האולטימטיווי: חברה בלי משרתים ובלי אדונים, ביטול מוחלט של הקניין הפרטי, חברה צודקת באורח מושלם. ובדומה לחולמים אחרים על חברה מושלמת, גם ה"שִמשִיים", הלא הם אנשי עיר השמש, משוכנעים ששאר העולם יאמץ את דרכם.

פּוֹל לַפַארְג, (Paul Lafargue (1911-1842(. הציטוטים תורגמו ונערכו על ידי עורך הספר מתוך חיבורו של לפארג) ממייסדי המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית וחתנו של קרל מרקס, העריץ את קמפנלה וראה בו אחד ממבשרי של הסוציאליזם המודרני האוניברסלי. לדידו של לפארג, עיר השמש הוא קריאה לכל אומות העולם להצטרף לצורת השלטון השוויונית והצודקת ביותר שהציג קמפנלה. לפארג כותב: "קמפנלה האמין באחדות המין האנושי.

הוא סבר שאחדות זו עשויה להתממש אם יאוחדו כל עמי העולם תחת מרות אחת [...]." ועוד כותב לפארג: "האוטופיה של קמפנלה היא אחת היפות, הנועזות והמושלמות ביותר שנכתבו מאז ומעולם [...] הפילוסוף הנועז מעלה ביושר ובאומץ לב את הבעיות החברתיות שהתעוררו בתקופתו - בעיות הקיימות עדיין - וחותר לפתרונן [...]"

יצירת המופת הנפלאה הזאת, הנוגעת לכל מי שאינם מסתפקים במציאות שאנו חיים בה אלא חולמים ושואפים לטוב שבעולמות האפשריים, רואה עתה אור לראשונה בעברית. יש לקוות שלאורה של האוטופיה "היפה והנועזת" שיצירה זו נושאת בחובּהּ יתאפשר לנו לראות טוב יותר את המציאות שבה אנו חיים.

ראובן מירן, נובמבר 2006

אחרית דבר: קמפנלה וההיסטוריון | מירי אליאב-פלדון
עיר השמש היא כנראה האוטופיה היחידה, בין עשרות החיבורים האוטופיים שהתפרסמו בעולם המערבי מאז המדינה (פוליטאה) של אפלטון ועד ימינו, שנכתבה בין כתליו של בית סוהר. טומאזו קמפנלה הוא ללא ספק האוטופיסט היחיד אשר בילה את רוב ימיו בבתי כלא. אמנם לא כתיבתו דווקא היא שהביאה אותו למשפטים, לעינויים ולמאסרים, אך בחיבוריו נפרשׂ החזון שהניע אותו למעשים, לרבות ניסיון מרידה בשלטון הספרדי בדרום איטליה כדי להקים שם רפובליקה עצמאית - מעשים אשר נחשבו למסוכנים ולחתרניים בעיני כל הרשויות, כנסייתיות ו"חילוניות" כאחת.

ככלל, כתיבת אוטופיה היא כמעט מעצם הגדרתה פעולה חתרנית. בתיאור של החברה הטובה מביע הכותב, במפורש או במובלע, את אי-שביעות רצונו מן המציאות כפי שהיא. אוטופיה היא תמיד מעין "ראי הפוך" להוויה הקיימת: אם מאריך הכותב בדברי התפעלות מן הניקיון והסדר השוררים בחברה האידאלית הדמיונית, הרי שהעניינים המציקים לו ביותר בעולם שבו הוא חי הם הלכלוך והאנדרלמוסיה; אם פרקים ארוכים מוקדשים לתכנית הלימודים בבתי הספר בחברה המתוקנת, הרי שזו ביקורת נוקבת על קלקלות החינוך בעולם המציאות.

אבל, הסממן המייחד את החיבור האוטופי מכתבי ביקורת אחרים המציעים תיקון זה או אחר הוא הכּוּליוּת: אוטופיה היא ניסיון לסרטט את החברה הטובה על כל רכיביה, ולהראות כיצד כל אחד מן האלמנטים משתלב בכל היתר. לא די בשלטון הנכון, אלא יש להתקין מחדש את החינוך ואת מערכת המשפט, את מבנה העיר ואת חיי המשפחה, את הטיפול בחולים ואת הבילוי בשעות הפנאי. האוטופיסט האדוק יורד לפרטי הפרטים ומקפיד לבחון ולהציע פתרונות לכל עניין ועניין בחיי הקהילה ובשגרת יומו של היחיד.

בכוליות זו טמון "פרדוקס השלמות", כפי שכינה זאת שלמה אבינרי במאמרו על תומס מוֹרוּס: מצד אחד השאיפה לחברה טובה, צודקת, שוויונית ושוחרת שלום; מצד שני ובהכרח, חברה אוטוריטרית (יש ויאמרו, טוטליטרית) המתערבת בכול ואינה מותירה למעשה שמץ מחירויות הפרט ומן הזכות למיצוי גחמות אישיות. שהרי, אם הושגה השלמות, אסור שיחולו בה שינויים כלשהם, ולכן אי אפשר להשאיר ליחיד חירויות או זכויות לפעול לפי ראות עיניו ולחולל שינויים. בארץ אוטופיה ודאי לא ירשו לכתוב אוטופיות כיוון שהן, כאמור, חתרניות במהותן. הוא הדין בלוחמנות הרבה המתוארת ברוב החיבורים האוטופיים - על אף ההצהרות, כי המדינה המושלמת איננה רוצה בלחימה ואיננה מעודדת את הערכים המיליטריסטיים, הרי ברוב המקרים חייבת המדינה הדמיונית (המתוארת כאי של שלמות בים של רשע) להתכונן למלחמה.

היא מוקפת אויבים הרוצים ברעתה; היא קיבלה התחייבות מוסרית להגן על בעלות בריתה, ושֹומה עליה להפיץ (ואף לכפות) את אורח החיים הטוב על הסובלים ממשטרים רעים (וכבר רבים הצביעו על הדמיון בין העקרונות האוטופיים האלה למדיניות של ארצות הברית ולהצדקות שנתנה למלחמותיה אחרי מלחמת העולם השנייה). גם הדיון הארוך במלחמה ובנשק הוא אפוא חלק מאותו פרדוקס שלמות.

תלי-תלים של נייר נכתבו על אופיין האוטוריטרי של המדינות האוטופיות. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מתח הפילוסוף קרל פופר קו ישיר בין אפלטון, דרך תומס מור וקמפנלה, אל היטלר וסטלין, ורבים החרו החזיקו אחריו.

אולם, הן ההתלהבות של הוגי דעות מן "השמאל" (כמו למשל קרל קאוטסקי ופול לפארג, שראו באוטופיסטים של המאות השש עשרה והשבע עשרה את "מבשרי הסוציאליזם", או אנצו סרני, שעתיד היה למצוא בקיבוץ קהילה דומה לקווי המתאר ב"מניפסט הקַמפָּנֶליסטי" שחיבר בצעירותו) והן הסלידה של ליברלים מודרניים מן הטקסטים הללו - שתיהן גישות המתעלמות מן הרקע ההיסטורי שבו נכתבו החיבורים. ההיסטוריון, לעומת זאת, רואה את חשיבותם בראש ובראשונה כתעודות המלמדות על תקופתן. ובתור שכאלה ערכן לא יסולא בפז, גם בגלל עיקרון "הראי ההפוך", שבעזרתו אפשר להסיק מה היו אז המצוקות החריפות ביותר, וגם בגלל אותה כוליות, המאפשרת מבט על צדדים רבים ושונים של רוח התקופה וחיי הקהילה בזמן כתיבתן.

ההיסטוריון, בניגוד לפילוסוף או לחוקר של מדע המדינה, אף לא יבחר לעצמו רק את הטקסטים התואמים לטיעונו או להשקפת עולמו. ואכן מתברר, כי בעת החדשה המוקדמת נכתבו אוטופיות רבות למדי - לא רק שוויוניות, לא רק מושתתות על שיתוף, לאו דווקא אוטוריטריות ומיליטריסטיות - והן לא זכו לאותה תשומת לב שעוררו חיבוריהם של מור וקמפנלה.

השאלה הראשונה ששואל עצמו ההיסטוריון נוכח מקבץ כזה של חיבורים מאותה סוגה נוגעת לעצם הופעתו. הצורך לחלום על עולם טוב יותר הוא תמידי ואוניברסלי - מדוע, אם כן, לא נכתבו באירופה אוטופיות במשך אלף השנים המכונות "ימי הביניים"? ומדוע, מן הרגע שחידש תומס מור את הסוגה בשנת 1516 וטבע את המונח "אוטופיה" (היינו, המקום הטוב שאיננו בשום מקום), נפרץ הסכר והחל קילוח של כתיבה על אודות מדינות מתוקנות שיכול האדם להקים בכוחותיו עלי אדמות?

את התשובות לשאלות הללו יש לחפש בתמורות האדירות שהתחוללו באירופה בעת החדשה המוקדמת ולא מעט דיו נשפך בסוגיה זו (ראו דוגמאות אחדות בביבליוגרפיה להלן). אחד השינויים המכריעים לעניין זה היה ההיווצרות - בפעם הראשונה בתולדות המערב הנוצרי - של שכבת אינטלקטואלים "חילונים" אשר, גם אם התחנכו עדיין במוסדות הכנסייה, השתחררו מן הדוֹגמות והמעצורים התאולוגיים והאמינו בכוחו של האדם לתקן את העולם הזה כאן ועכשיו. תהליך דומה יתרחש בעולם היהודי לקראת סוף המאה התשע עשרה, עם צמיחתה של שכבת משכילים לא-רבניים, שהחלו מְשווים לנוכח עיניהם אפשרות להקמת חברה יהודית אידאלית בציון בלי לחכות לבוא המשיח.

מכל מקום, מבחינתו של ההיסטוריון יש להבהיר ולחדד את ההבדלים בין האוטופיות היווניות וההלניסטיות לבין תיאורי החברה האידאלית ברנסנס ובימי המהפכה המדעית - וודאי שאין "להאשים" את אלה או את אלה בצמיחתן של האידאולוגיות הטוטליטריות המודרניות. דור דור והמצוקות המיוחדות לו; דור דור וחלומותיו המובהקים; דור דור והפתרונות הנראים לו בגדר האפשר.

"בגדר האפשר" הוא מונח חשוב להבנת הכתיבה האוטופית. אוטופיה מובהקת איננה דנה בחיים בעולם הבא או בגן העדן האבוד והיא איננה חזון אסכטולוגי, שמימושו תלוי בהתערבות אלוהית במהלך ההיסטוריה. אוטופיה מובהקת אף איננה מושתתת על טבע מופלא או על מדע בדיוני. האוטופיסט מציע דגם של חברה, שאותו יכולים בני אדם רגילים לכונן בכוחות עצמם עלי אדמות, באמצעות הטכנולוגיה והידע העומדים לרשותם בזמן הכתיבה. אמנם, רוב האוטופיסטים לא ידעו להסביר כיצד אפשר לעבור מן המציאות אל הדגם האידאלי, ומשום כך זכו בקיתון של זלזול מצדם של הוגי ה"סוציאליזם המדעי" במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, והם שהפכו את המושג "אוטופיה" למילה נרדפת לחזון שווא שאינו ניתן להגשמה. אולם, מחברי האוטופיות עצמם - מאפלטון ועד פורייה ואוון - היו סבורים כי הם מציעים פתרונות ראליסטיים בתכלית, וצריך רק להתחיל את הכול מהתחלה על גבי לוח חלק.

קמפנלה, הוגה הדעות והחוזה הרדיקלי מקלבּריה, במעבר מן המאה השש עשרה למאה השבע עשרה, דגל ב"קומוניזם מדעי" משלו. קומוניזם מלא, כלומר שיתוף והיעדר קניין פרטי, לא היה רעיון חדש - וכבר התנהלו לגביו ויכוחים בין הוגי הדעות ביוון העתיקה. קמפנלה הכיר את השיטה מקרוב במנזר, וידע עליה מתיאורי אורח החיים של הכתות הנוצריות המוקדמות, מן המדינה של אפלטון ומאוטופיה של תומס מור ששימשו לו מופת, ואולי אף מסיפורי נוסעים על ארצות שהתגלו לא מכבר, ובהן חיים הילידים המאושרים "על פי הטבע" ובלי "שלי" ו"שלך". נדיר יותר היה העיקרון של היעדר קשרי משפחה.

אם תכלית הקומוניזם היא ביטול האנוכיות והתמסרות מוחלטת לטובת הכלל, סבר קמפנלה, הרי שאין די בביטול הקניין, אלא יש אף צורך בביטול "שלי" ו"שלך" בקשרים בין הבריות. והוא מבסס זאת על ניסיונו מן המנזר: כל עוד יש ליחיד הורים, אחיינים, שאירים אחרים - תהא הדאגה ל"שלו", לענייניו הפרטיים, קודמת לדאגה לכלל. אפלטון גרס כך אף הוא, אך החיל את היעדר הקניין והמשפחה רק על מעמד השומרים. קמפנלה הוא הראשון ובין המעטים בתולדות המערב שהאמין, כי תנאי יסוד לחברה הטובה הוא ביטול מוחלט של התא המשפחתי (למעשה, הפיכת החברה כולה למשפחה אחת, ולא רק על דרך המליצה) וביטול הבעלות הפרטית על רכוש. ואת כל זאת, האמין, אפשר לממש באמצעות המדע. אלא שהמדע בה"א הידיעה בעיני קמפנלה לא היה התאולוגיה ולא הקוסמולוגיה האריסטוטלית (כפי שאפשר היה לצפות ממי שרכש השכלתו במסגרת החינוך הדומיניקני), אלא האסטרולוגיה. על תקפותה של האסטרולוגיה ניטש ויכוח בין המלומדים בתקופת הרנסנס - החל מתומכים נלהבים, דרך הוגי דעות שקיבלו את התיאוריה אך דחו את השימוש המאגי בה לצורך חיזוי עתידות, ועד ספקנים גמורים.

קמפנלה היה ב"חברה טובה" בזמנו בכך שסבר, שפענוח נכון של החוקים של תנועת כוכבי הלכת, וכן (ובזאת נפרדת האסטרולוגיה מן האסטרונומיה) של ההשפעות המדויקות של מפת השמים על המתרחש על פני כדור הארץ, יעניק למדען לא רק מפתחות להבנת היקום, אלא גם כוחות לעצב את העולם, לפחות את עולמו של האדם. בין היתר, גרס הנזיר-המורד, אפשר בעזרת האסטרולוגיה לטפח מדע נוסף, שהוא תנאי הכרחי לקיומה של חברה אידאלית - האאוגֶניקה (השבחת הגזע).

אסטרולוגיה כשיטה המדעית להבטחת הקמתה וקיומה של החברה הטובה? הרעיון נראה מופרך לחלוטין לקורא המשכיל בימינו. אך האמנם מופרך יותר מאשר האמונה בהיסטוריה המתנהלת על פי חוקים דטרמיניסטיים, המוליכים את המין האנושי בדרך דיאלקטית אל "קץ ההיסטוריה" בשלב הקומוניזם?

הפקדת השלטון בידי בעלי החוכמה והידע הרב ביותר, שינהלו את ענייני החברה על פי מדע האסטרולוגיה ויטפחו "אדם חדש" באמצעות מדע האאוגניקה (המבוסס על אסטרולוגיה ועל השכל הישר) - זוהי בתכלית הקיצור הנוסחה של קמפנלה ליצירת חברה אידאלית. אולם מלבד הנוסחה הבסיסית, חיבורו מלא וגדוש רעיונות אחרים - מוזרים ומהפכניים בחלקם, אך גם תואמים את זמנם במידה רבה, וכולם בגדר האפשר. דוגמה אחת: החוקים המוצעים לגבי לבושה של האישה והתנהגותה. אין כמעט מחקר על עיר השמש שאינו מזכיר בתדהמה את העובדה, שבחברה דמיונית זו צפויה אישה המתפרכסת או נועלת נעלי עקב לגזר דין מוות. אולם, כלל זה איננו המצאה של מוחו הקודח של נזיר שונא-נשים. משלהי ימי הביניים ועד למהפכה הצרפתית במאה השמונה עשרה חוקקו מדינות רבות במערב אירופה חוקים מפורטים, חוקי מותרות, לגבי המותר והאסור לכל אדם (ובעיקר לכל אישה) בתחום הצריכה.

רוב מחברי האוטופיות בתקופת הרנסנס קיבלו כמובן מאליו את העיקרון של מדינה המכתיבה לאזרחיה מה ללבוש, מה לאכול ומתי, כמה אורחים להזמין לחתונה ועוד ועוד. הסיבה לעניין הספציפי בנעלי נשים הייתה המנהג הוונציאני לנעול נעלי "פלטפורמה" (chopines), שנועדו להגן על השמלות מפני הרפש ברחובות, מנהג שהפך לאופנה אשר הלכה והגביהה את נעלי הנשים עד כדי גובה מסוכן להליכה. חוקי המותרות אכן אסרו על הנעליים הללו. אלא שחוקי המותרות נשארו בדרך כלל על הנייר (או על הקלף) בלבד, בגדר משאלות-לב של הרשויות, וכמעט שלא נאכפו. האוטופיסטים, לעומת זאת, שיוו בדמיונם מדינות שבהן חוקים כאלה - הקובעים במדויק מה מותר ומה אסור לכל אדם בכל רגע מחייו - נאכפים בהצלחה גמורה. האיום בענישה דרקונית הוא הדרך, כך סברו, להבטיח את הציות לחוק (אם כי, קמפנלה ממהר להוסיף, הנשים היפות מטבען בעיר השמש ממילא אינן זקוקות לאמצעים מלאכותיים להדגשת יופיין, כך שהחוק המסוים הזה בעצם מיותר).

דוגמה אחרת לקוחה מאוטופיה של תומס מור: על תושבי ארץ אידאלית זו נאסר לשוטט להנאתם בדרכים, ומי שנתפס עובר עבירה זו יותר מפעם אחת - דינו מוות. גם תקנה זאת איננה בהכרח ביטוי לעינו הפקוחה של ה"אח הגדול" במשטר טוטליטרי, אלא היא הבעת תקווה של בן המאה השש עשרה, שאינו מכיר דרך אחרת לפתרון הבעיה החברתית הקשה מכולם בזמנו - המוני נוודים חסרי בית וחסרי פרנסה - אלא על ידי כפיית ציות מוחלט לחוקי הנוודות (vagrancy laws).

כיוון שטומאזו קמפנלה, ככל עמיתיו האוטופיסטים ובניגוד לחולמים על "ארץ קוקיין" או "איי אושר", נמנע מלהפליג בדמיונו אל עולם מופלא שבו הטבע מספק את כל צרכיו ותאוותיו של האדם, העיקרון הבסיסי שבאמצעותו הוא ביקש להבטיח שגשוג ורווחה כלכלית לכול היה הניצול המלא של כל המשאבים הקיימים.

פירוש הדבר, ניצול מלא של כל כוח האדם: גברים ונשים, זקנים, חולים ונכים - כל אחד ואחד יכול לתרום את חלקו; ניצול תבוני ויעיל של כל המשאבים החומריים; הימנעות מבזבוז על מותרות חסרות ערך. יתר על כן, מחשבה רבה השקיע קמפנלה בשאלה כיצד לגייס באופן מלא גם את המשאבים החשובים ביותר: ידע והשכלה. לפיכך זכה טומאזו קמפנלה למקום של כבוד ברשימה של חלוצי הפדגוגיה המודרנית.

ברשימה זו מצויים אוטופיסטים אחרים מן המאה השבע עשרה; האידאולוגיה של המהפכה המדעית, שהתחוללה בהדרגה בין קופרניקוס לניוטון, היא שבאה לידי ביטוי בחזונותיהם. אחד מהם היה יוהאן ולנטין אנדריאה, אשר בחיבורו כריסטיאנופוליס (1619) הרחיב בתיאורים של בתי הספר, שיטות הלימוד ותכניו, איכות המורים ועוד. מתקן עולם נוסף, יאן עמוס קומניוס, חלם על עולם של שלום, צדק ואחדות, שיוגשם בעיקר הודות להפצת הידע וההשכלה לכול. על שמו נקראים כיום מוזיאונים, אוניברסיטאות ומפעלי תרבות שונים, והוא כונה לא אחת בתואר "אבי הפדגוגיה".

אוסף של כל כתביו בענייני הוראה וחינוך, Opera didactica omnia, התפרסם בשנת 1657. לקומניוס הייתה קבוצה של תלמידים וחסידים באנגליה, ביניהם סמואל הרטליב, שחיבר אוטופיה בשם מָקָריה (1642), המושתתת אף היא במידה רבה על החינוך הטוב והפצת ההשכלה. ולבסוף, כמובן, יש לכלול ברשימה גם את פרנסיס בייקון, מי שטבע את הביטוי "ידע הוא כוח", ואת חיבורו הלא-גמור, אטלנטיס החדשה, שבמרכזו "בית שלמה" - מכון מחקר הצובר את כל הידע שבהישג בינתו של האדם. על אף ההבדלים בין כל חוזי החזיונות הללו, שבאו מארצות שונות ומכנסיות שונות, הם הכירו איש את כתבי רעהו, וישנו חוט המקשר בין כולם - ההתלהבות התמימה מן היכולת של התבונה האנושית להבין את סודות היקום ולהקים חברה מתוקנת באמצעות הידע המונחל במערכת חינוך בנויה כהלכה.

עם כל הרכיבים המודרניים המרשימים בכתיבתם על החינוך - חינוך לכול, לרבות נשים; מקצוע ההוראה כבעל היוקרה הרבה ביותר; השקעה ציבורית מְרַבּית בחינוך; התחשבות ביכולת האישית ובנטיות הלב של כל תלמיד; שימוש באמצעי המחשה ולימוד אגב משחק; לימוד מהתבוננות ומניסויים ולא רק מן הספרים, ועוד כהנה וכהנה - תפיסותיהם נטועות היטב בראיית העולם בת-זמנם. בראש ובראשונה ניכר הדבר בתפיסה (המשותפת לכל האוטופיסטים של המאה השבע עשרה) כי הידע הוא סופי. הדוגמה המובהקת ביותר לכך נמצאת בעיר השמש: כל הידע האנושי מצויר על חומות העיר, כל הידע מצוי בספר אחד. ועל אף שישנה בחברה הדמיונית מידה מסוימת של חלוקת עבודה והתמחות, הרי ישנם בה בני אדם - גם אם הם רק גאונים מעטים - המסוגלים לדעת הכול (ולפיכך הם המתאימים ביותר לשלטון). תהום מפרידה אפוא בין ראייה זו לבין התפיסה הרווחת בעולם המערבי המודרני לפיה הידע הוא אינסופי, כל תיאוריה מדעית עשויה להתגלות כמוטעית, ועולם המדע העצום בממדיו מחייב התמחות במדורים קטנטנים.

ארבע מאות שנים ותהפוכות אינספור מפרידות בינינו לבין ימיו של קמפנלה. לפיכך חזונו, כמו אוטופיות מאותה תקופה או מזמנים אחרים, אינו "רלוונטי" לימינו כדגם לחיקוי או אפילו כמצבור של רעיונות לרפורמה. באותה מידה גם אין טעם להתקומם על שהתעלם מזכויות האזרח ומחירויות הפרט (מושגים שנולדו כמאה וחמישים שנה אחריו) ולא צפה את הזוועות שהולידו המשטרים הטוטליטריים במאה העשרים. אולם, עיר השמש היא חוליה חשובה בתולדות הרעיונות והיא אף עדות מעניינת במיוחד לאחיזה העקשנית של הכמיהה לצדק חברתי ולשיתוף. האוטופיה עיר השמש מעניינת את ההיסטוריון לא רק בגלל תוכנהּ אלא גם בגלל דמותו של מחברהּ. הודות לכתביו הרבים, כמו גם בזכות הפרוטוקולים של משפטיו, הצליחו החוקרים לחשוף מידע לא מועט על האיש, על קורותיו ועל תפיסותיו.

טומאזו קמפנלה היה ללא ספק דמות מורכבת ומלאת סתירות. בשבעים ואחת שנות חייו הוא היה נזיר, אסיר, פילוסוף ומשורר; הוא דגל באסטרולוגיה אך עם זאת העריץ את קופרניקוס (שתפיסתו ההליוצנטרית החלישה מאד את אחיזתה של האסטרולוגיה המסורתית, שהייתה מבוססת על הקוסמולוגיה האריסטוטלית-תלמאית) וכתב חיבור הגנה על גלילאו; בספריו הציג דת טבעית ופנתאיסטית אך הוסיף לראות עצמו כקתולי נאמן; הוא תמך במרידה נגד שלטון ספרד בדרום איטליה אך הציע באחד מחיבוריו את ההגמוניה העולמית לספרדים (Monarchia di Spagna, 1599); ההתחזות למשוגע הצילה אותו מגורל דומה לאחריתו של בן דורו, ג'ורדנו ברונו, שהועלה על המוקד ברומא בשנת 1600 בשל השקפות שהיו דומות בחלקן לאלה של קמפנלה. את שנותיו האחרונות הוא בילה בצרפת - מוגן מפני האינקוויזיציה אך ספון בחצר שהייתה התגלמות ההיפוך של אורח החיים בעיר השמש. חוטים רבים נמשכים ממנו אל הוגי דעות ואל דמויות מרכזיות אחרות בתקופתו ולאחריה.

ההיסטוריון מן הראוי שייתן דעתו לא רק לתכנים בחיבוריו של הוגה דעות ולא רק לאדם עצמו ולמעלליו, אלא גם לתולדות היחס אל האיש והשקפותיו. תומס מור, שהגיע למעלת לורד צ'נסלור באנגליה, שהקריב חייו למען עקרונותיו אך שִכתב את ההיסטוריה בשירות התעמולה הטיודורית, והוא בעת ובעונה אחת קדוש של הכנסייה הקתולית ו"מבשר הסוציאליזם", זכה בכל זאת בתואר המחמיא "אדם לכל עת" ובהוקרה בכל הזמנים. קמפנלה, שפעל כמאה שנים אחריו, עורר תגובות מעורבות יותר.

באנגליה הוויקטוריאנית, למשל, העדיפו מתרגמיו להוציא מעיר השמש את קטעי האסטרולוגיה (שנראו בעיניהם כדברי הבל) ואת תיאורי הזיווגים לצורך העמדת צאצאים בריאים (אשר במאה התשע עשרה נחשבו לפורנוגרפיה מביכה). כמו ג'ורדנו ברונו, הוא הוצג לעתים כאביר חופש המחשבה שסבל מנחת זרועה של הכנסייה הקתולית ה"חשוכה", אך גם כמאמין במאגיה, שאימץ את התורה הקופרניקאית מסיבות "לא נכונות" ו"לא מדעיות". המהדורות השונות של כתביו, התרגומים והתמורות ביחס אל דמותו המורכבת של קמפנלה, הם אפוא מקורות היסטוריים חשובים בפני עצמם המעידים על תקופתם.

כדי להמחיש את טיעוני לעיל לגבי הערך ההיסטורי של חיבור כעיר השמש, אחתום בציטטה מדברי הפסיכולוג הנודע ז'אן פיאז'ה על יאן עמוס קומניוס במאמר משנת 1957, שהתפרסם בקובץ של ארגון יונסק"ו במלאות 300 שנה לפרסום כל כתביו הפדגוגיים של ההוגה הצ'כי:

"אין דבר קל יותר, או מסוכן יותר, מאשר להתייחס אל מחבר שכתב לפני 300 שנה כמודרני, ולטעון שאפשר למצוא בחיבוריו את השורשים של זרמי מחשבה בני זמננו. דוגמה טיפוסית לבעייתיות בפרשנות מסוג זה היא הפולמוס הנטוש על המשמעות של כתביו של פרנסיס בייקון (והדוגמה חשובה לנו במיוחד כיוון שבייקון, כידוע, היה אחד ממקורות ההשראה של קומניוס, אשר הרבה לצטט מדבריו). ישנם מלומדים הרואים בבייקון את אחד המבשרים של המדע הניסויי המודרני; אחרים מוצאים באמפיריציזם שלו את כל המשקע של דרכי החשיבה הקדם-מדעיות, והם מדגישים כיצד החמיץ את הקשר עם המדע האמיתי בזמנו [...]. הוא הדין בקומניוס."

והקורא את עיר השמש יוסיף: "הוא הדין בקמפנלה". יותר מכל הוגי הדעות האחרים, האוטופיסטים בראשית העת החדשה, בין שכתבו בהשראת הערכים של הרנסנס ובין שהיו שופר לאידאלים של המהפכה המדעית, הניחו על סדר היום של הציוויליזציה המערבית את הבעיה של צדק חברתי במלוא חריפותה. ניסיונותיהם הנואשים להציע לה פתרונות הם בראש ובראשונה עדויות מרתקות למגבלות ולהישגים של תקופתם.

מירי אליאב-פלדון
תל אביב, ספטמבר 2006

נקודות ציון בחייו של טומאזו קמפנלה
1568 נולד בעיירה סְטילוֹ (Stilo) במחוז קַלַבְּרִיָה שבאיטליה.
אביו היה סנדלר, ולא ידע קרוא וכתוב.

1581 התחיל ללמוד תיאולוגיה ופילוסופיה אצל נזירים דומיניקנים.

1587 ביטא את הערצתו לבֶּרנַרדינו טלזיו (Telesio) (1588-1509), הפילוסוף וההומניסט האיטלקי שפיתח תזות שעל פיהן (בדומה לטיעוניו הפנתאיסטיים של ג'וֹרדאנו בְּרוּנוֹ, [1548- 1600] (אין בנמצא דבר מחוץ לטבע. קמפנלה ראה עצמו כתלמידו של טלזיו. החל להירדף על ידי הכנסייה.

1589 נמלט לנאפולי, שם נעצר בעוון כפירה.

1592 נמצא זכאי, והחל לנדוד בין מנזרי איטליה. נפגש בבּוֹלוֹניָה עם גלילאו גליליי.

1593 נרדף על ידי האינקוויזיציה באשמה שלא הסגיר לידיה יהודי מומר שהערים על הכנסייה. נעצר ונכלא במצודת סנט-אנג'לו ברומא, שם היה כלוא גם ג'ורדאנו ברונו.

1595 ב-16 במאי, בחזית המנזר הדומיניקני סנטה מריה, "הודה" בפומבי בטעויותיו. מעשהו זה, והדברים שכתב נגד ההשקפות הלותריאניות, סייעו לו לצאת לחופשי ב-1596, בתום שלוש שנות מאסר.

1598 נאסר עליו לעזוב את גבולות קלבריה. נטל חלק פעיל בהתקוממות חבל קלבריה נגד הכיבוש הספרדי וחלם על כינונה של רפובליקה תיאוקרטית עצמאית במחוז הולדתו.

1599 בגלל התנגדותו לשלטון הכיבוש הספרדי בקלבריה, נעצר שוב וסבל עינויים קשים.

1600 ג'ורדאנו ברונו הועלה על המוקד ברומא.

1601 מחשש ששופטיו ידונו אותו למוות, קמפנלה המיוסר התחזה למטורף. שופטיו, שביקשו לוודא כי דעתו אכן נטרפה, גזרו עליו עינויים קשים: להיות תלוי על חבל במשך שלושים ושש שעות ולהיות נתון במֶלחצי עצמות. קמפנלה עמד במבחן ולא הודה. הוא לא נדון למוות כי על פי החוק עונש מוות מוטל רק על מי שהוחלט שהוא פושע מועד. (מי שהוכרזו כלא שפויים זכו בחייהם בשל הכבוד לנשמתם הפגומה, שאינה מסוגלת להתחרט על מעשי בעליה ולהיטהר.) קמפנלה זכה אפוא בחייו אך לא בחירותו. בית המשפט קבע שהוא אשם - בהתקוממות נגד השלטון ובכפירה באמונת הכנסייה הקתולית - ולכן הוא ראוי לעונש מוות פעמיים: בגלל מרד נגד מלך ספרד ובעוון מינוּת.

1604 קמפנלה תכנן תוכנית בריחה, אך זו נחשפה והוא נדון למאסר עולם. הוא הועבר מקַסטֶל נוּאוֹבו לכלא בקסטל סַן-אֶלמוֹ, שם נכבל בשלשלאות והושלך לצינוק. בכלא הנורא הזה, שבילה בו את ארבע השנים הבאות, הצליח לכתוב בחשאי יותר משלושים חיבורים בתחומי הפילוסופיה, התיאולוגיה, הרפואה, המאגיה, האסטרולוגיה, הדקדוק, הרטוריקה, הכלכלה והפוליטיקה, הספרות והשירה. חלק גדול מכְּתביו אלה התגלה על ידי סוהריו, הוחרם, וככל הנראה הושמד. ואולם, למרות הקשיים הרבים, הצליח קמפנלה להגניב חלק מהגיגיו ומיצירותיו אל מחוץ לכותלי הכלא בסיועם של ידידים וכמה סוהרים ששיתפו עמו פעולה. בין הכתבים שפורסמו, לאחר שנערכו והוכנו לדפוס, היה ה"אפולוגיה של גליליי", שנכתב ב-1616 וראה אור בפרנקפורט שבע שנים אחר כך.

1623 עיר השמש, יצירתו החשובה ביותר של קמפנלה, נכתבה באיטלקית וראתה אור בפרנקפורט, בלטינית, בתרגומו של קמפנלה. כותרת המשנה של הספר היא: "רעיון לרפובליקה פילוסופית". (החיבור נכתב לראשונה באיטלקית בין השנים 1603-1602 וגרסה נוספת באיטלקית נכתבה ב-1611.)

1626 בתום עשרים ושבע שנות מאסר שוחרר קמפנלה מכלאו
אך כעבור חודש נעצר ברומא.

1628 בזכות התערבותו של האפיפיור אוּרבָּנוּס ה-8 שוחרר קמפנלה.
הוענק לו תואר מורה לתיאולוגיה.

1634 לאחר ניסיון הנֶפֶל לרצוח את המִשנה למלך נאפולי שביצע אחד מתלמידיו (הנזיר הדומיניקני בן קלבריה טומאזו פִּיניָיאטֶלי) חשש קמפנלה שייעצר בידי הכובשים הספרדים. הוא נמלט מרומא לפריס, שם התקבל בברכה על ידי לואי -13 ועל ידי החשמן דה רישֶלְיֶיה, שהחל להעסיקו כיועץ. בפריס פרסם קמפנלה עוד שלושה חיבורים פילוסופיים.

1639 קמפנלה התגורר במנזר בפוֹבּוּר סנט-אוֹנוֹרֶה.

הוא צפה שליקוי החמה שעמד להתרחש ב-1 ביוני ימיט עליו אסון. כדי להרחיק את הסכנה, ובהתאם לכללי האסטרולוגיה שבהם האמין בכל לבו, הסתגר בחדרון שקירותיו סוידו בצבע לבן, הוא הואר בשבע אבוקות שעווה ובוּשם בקטורת. מחסה זה היה מוכר לאזרחי "עיר השמש" שלו כמקלט מפני "ההתנדפויות המזוהמות של השמים". את זמנו עד ליום הגורלי בילה קמפנלה בשיחות עם נזירים שחששו כי יצא מדעתו. ואולם ב-21 במאי, עשרה ימים לפני ליקוי החמה הגורלי, מת קמפנלה בן השבעים ואחת.

עוד על אוטופיה בויקיפדיה.

© כל הזכויות שמורות לנהר ספרים הוצאה לאור

עיר השמש - דיאלוג פואטי - טומאזו קמפנלה
La Citta del Sole - Tommaso Campanella


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *