» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים במרץ 2007       חזור

מטריקס ופילוסופיה
מאת: וויליאם ארווין - עורך
Matrix and Philosophy:
Welcome to the Desert of the Real - William Irwin

ההוצאה: פן וידיעות ספרים האם העולם הסובב אותנו הוא ממשי כפי שאנו רואים אותו, או שאנחנו בעצם צפים במיכל (Brains in a Vat), והעולם כפי שאנחנו מכירים אותו נוצר במוחנו על ידי גירוי אלקטרוני? השאלה הפילוסופית הותיקה זכתה לחיים חדשים עם הופעתו של סרט המדע בידוני: מטריקס. בספר מטריקס ופילוסופיה מנתחים פילוסופים את המטריקס מקודות מבט שונות: מטפיזית, אפיסטמולוגית, אתית ואסתטית. הם חושפים רבדים לא מוכרים ביצירה המורכבת שהיא מטריקס, ולפעמים גם מגיעים למסקנות לא נעימות. בספר מכונסים 20 מאמרים בחמש סצנות: איך אתה יודע?, המדבר של הממשי, במורד מחילת הארנב של האתיקה והדת, תמות וירטואליות, דקונסטרוקציה למטריקס. הכותבים שבספר מתבססים, בין השאר, על אפלטון, אריסטו, אקווינס, דקארט, ניטשה, סארטר, סלרס, נוזיק, בודריאר וקווין.

וויליאם ארוין, עורך הספר הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת קינגס קולג' במדינת פנסילווניה. ערך וכתב ספרים ומאמרים רבים על סארטר, אפלטון, פילוסופיה של החוק ועוד. זהו ספר שלישי בסדרה, העושה שימוש בתרבות הפופולארית כדי לעודד חשיבה פילוסופית. עוד בסדרה: סיינפלד ופילוסופיה, וודי אלן ופילוסופיה ובקרוב: שר הטבעות ופילוסופיה.

מטריקס ופילוסופיה, ברוכים הבאים למדבר של הממשי , עורך: וויליאם ארווין בהוצאת פן וידיעות ספרים, מאנגלית: נעמי דרום, עורכת הגרסה העברית: דריה שועלי, 362 עמודים.

הקדמה | מחשבות על מטריקס
באיזו גלולה היית בוחר, האדומה או הכחולה? האם תמיד צריך לדעת את האמת, או שלפעמים בורות היא אושר? צפיה במטריקס מעוררת, בנוסף להתפעלות מהאקשן ומהאפקטים המיוחדים, גם שאלות רבות: האם יכול להיות שאנחנו אסירים של המטריקס? האם זהו סרט נוצרי? אולי בודהיסטי? אין באמת כפית?

אדם אלברט, סטודנט שלי בקינג'ס קולג', הוא שהסב לראשונה את תשומת לבי למטריקס. הוא זיהה מיד את ההקשרים בין הסרט לבין טענתו של דֶקַרְט, לפיה כל אדם עשוי להיות מרומה על ידי חלום או מלאך זדוני. סטודנטים ופרופסורים לפילוסופיה בכל העולם עברו תהליכים דומים. המגזין פילוסופיה עכשיו אף ערך בקרב סטודנטים תחרות מאמרים, שנושאה "באיזו גלולה היית בוחר? למה?"

בספר זה, מורים הולכים בשבילים שהתוו תלמידיהם. הם שואלים שאלות על החשיבות הפילוסופית של הסרט, וגם מספקים להן תשובות. לפי טענתו של מבקר התרבות סלבוי זִ'יזֶ'ק, מטריקס הוא מבחן רוֹרְשַאך לפילוסופים. כל פילוסוף רואה בסרט את האסכולה הפילוסופית האהובה עליו: אֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִיזְם, מַרְקְסִיזְם, מַרְקְסִיזְם. בּוּדְהִיזְם, נִיהִילִיזְם, פּוֹסְט-מוֹדֶרְנִיזם. לא משנה מהו ה"איזם" הפילוסופי החביב עליך, תוכל למצוא אותו במטריקס. אבל הסרט הוא הרבה יותר מסתם כתם דיו חסר צורה: הוא מונחה ע"י תכנית פילוסופית, ומכיל תוכן פילוסופי רב. האחים ווַשוֹבְסקִי, אמני קומיקס שלא סיימו קולג' אך התעניינו ב"שאלות הגדולות" של החיים, הודו ששילבו בסרט תימות פילוסופיות ואזכורים פילוסופיים רבים. ספר זה אינו מתיימר בהכרח לבטא את כוונת הכותבים והאמנים שיצרו את מטריקס. מטרתו היא להדגיש את המשמעות הפילוסופית של הסרט.

ובמילותיה של טריניטי - השאלות הן שמניעות אותנו. הכותבים מתבססים, בין השאר, על אפלטון, אריסטו, אקווינס, דקרט, קאנט, סארטר, סלרס, נוזיק, בודריאר וקוויין. מטרתם היא לעסוק בשאלות כגון: מה ביכולתי לדעת? מה עלי לעשות? מהי ההכרה? מהו החופש, והאם אנו חופשיים? האם ניתן ליצור אינטליגנציה מלאכותית? החיפוש אחר מענה לשאלות אלה מוביל אותנו לחקירה של ענפים שונים של הפילוסופיה: מטאפיזיקה, אפסטימולוגיה, אתיקה, אסתטיקה, פילוסופיה של ההכרה פילוסופיה של הדת, ופילוסופיה פוליטית. השאלות רבות, אך הציווי חד הוא: התעוררו!

תרבות פופולארית היא השפה המשותפת של תקופתנו; כולם אוהבים אותה. ידעת שאלייה מתה לפני שהספיקה להשלים את סרט ההמשך למטריקס? ידעת שוו.ו. קוויין מת פחות משנה לאחר מכן? רבים מכירים את כוכבת הפופ אלייה, אך מעטים מכירים את הפילוסוף הדגול קוויין. שאיפתם של מחברי המאמרים הכלולים בספר היא להביא את הקורא מפופ לפילוסופיה. ווילי סאטון היה המוח מאחורי פשעים רבים, סוג של גאון קרימינלי. כששאלו אותו פעם "ווילי, למה אתה שודד בנקים?" הוא ענה "כי שם נמצא הכסף". למה כדאי לכתוב על מוצרים של התרבות הפופולארית, דוגמת מטריקס? כי שם נמצאים האנשים.

איש לא יתנגד לנסיון להשתמש ביצירותיהם של הוֹמֶרוס, דַנטֶה ושייקספִּיר כדי להעלות שאלות פילוסופיות. מטריקס אינו נמנה עם הקלאסיקות של התרבות המערבית, אבל הוא מעלה את אותן שאלות. לו נמצאה הפילוסופיה רק בכתבי הפילוסופים, והיתה רלוונטית רק לחיי פרופסורים, היא היתה הופכת דלה ומשעממת - כפי שהיא אכן נחשבת בטעות ע"י רבים. אבל הפילוסופיה נוגעת לכל היבט בחיינו; היא רלוונטית, ויכולה לשפוך אור על חיי כולנו; כמו המטריקס, היא "נמצאת בכל מקום".

ספר זה אינו מיועד רק לפילוסופים, אלא לכל מי שהיה לו אי פעם "שבב במוח" ששיגע אותו. נקווה שהוא יהווה סיפתח, ולא סיום, ללימודי הפילוסופיה שלך.

סצינה 1 | איך אתה יודע?

1. המחשב, המערה והאורקל: ניאו וסוקראטס | ויליאם אירווין

"אני אומר להם שאני מרגיש מצוין
בעודי בוהה בצללים על הקיר"
ג'ון לנון

לעתים כה קרובות אנחנו חיים את חיינו בשלשלאות
ואיננו יודעים שהמפתח מצוי אצלנו"
הנשרים

רבים מזהים את מטריקס כגלגול של "הסיפור הגדול ביותר שסופר אי פעם". הדימויים התנ"כיים ברורים, ויציאתו של הסרט לאקרנים בסוף השבוע של חג הפסחא 1999 תמכה בהשערה זו. מעטים מזהים את מטריקס כגלגול של "הסיפור הגדול ביותר שלא סופר אי פעם", סיפורו של סוֹקְרַטֶס, אינטלקטואל שהמשיך לחפש אחר תשובות למרות ההתנגדות העזה בה נתקל, ושילם על כך בחייו.

מדוע אין רוב האנשים מכירים את אחד הסיפורים הגדולים שיש בכוחה של תרבותנו להציע? הסיבה העיקרית היא, שאנחנו מותירים את מלאכת סיפור המעשה בידי פרופסורים לפילוסופיה באוניברסיטה. לא כולם לומדים באוניברסיטה, ולמרבה הצער לא כל מי שלומד באוניברסיטה לוקח קורס בפילוסופיה. קורס מבוא לפילוסופיה הוא אמנם המקום האידיאלי להתחיל ללמוד בו על סוֹקְרַטֶס ולנהל דיונים סוערים על חייו, אבל אין צורך לחכות להזדמנות שאולי לא תגיע לעולם. סיפורו של סוקרטס, כמו סיפורו של ישו, צריך היה להיות נושאם של ספרי ילדים, תכניות טלויזיה, שיחות משפחתיות ודיונים בבתי ספר. צריך היה להיות עליו סרט. האחים ווָשובְסְקי ביימו את קיאנו ריבְס בסרט שהוא למעשה גרסה מוסווית של סיפור סוקרטס, אבל אני הייתי מלהק דווקא את סטיב מרטין לתפקיד הראשי בסרט שיהלל את סוקרטס בגלוי. ספילברג היה מביים. מטריקס הוא דברים רבים: גלגולו של סיפור סוקרטס הוא רק אחד מהם, וצופים שאינם מכירים את הסיפור יחמיצו אותו לגמרי. אם סיפורו של סוקרטס אינו מוכר לך, מאמר זה יעזור לך להתוודע אליו.

שאלות ומשימות
"יש לנו שליחות מאלוהים" אמרו האחים בּלוז. היו להם מיכל דלק מלא, חצי חפיסת סיגריות, ומאה ושישים מיילים עד שיקאגו. חושך שרר בחוץ והם הרכיבו משקפי שמש. המשימה? לערוך מופע כדי להציל את בית היתומים, בו גידלה אותם נזירה "בסגנון הישן", אותה כינו בחיבה "פינגווין". משימתו של נִיאו היא להציל את המין האנושי מהשתעבדות עיוורת לבינה מלאכותית. גם לסוקרטס יש משימה מהאל (אפולו), משימה שנמסרה לחברו כַאיְרֶפון ע"י האורקְל מדֶלפִי: משימתו, אם יבחר לקבל אותה, היא "להעיר" את תושבי עירו, אתונה.

טְרִינִיטִי לוחשת לניאו, בתוך ההמולה של רוב זומבִּי במועדון הגותי מהגיהנום: "השאלה היא שמניעה אותנו". השאלה היא: מהי המטריקס? גם לסוקרטס היה "שבב במוח" ושאלה שהניעה אותו: מהם החיים הטובים? גם ניאו וגם סוקרטס נכנסים לצרות בשל סקרנותם. סוקרטס מוצא עצמו במשפט, כשהוא מואשם בחילול הקודש ובהשחתת הצעירים, ואת ניאו מאשימים הסוכנים ב"ביצוע כמעט כל פשע מקוון שיש לנו חוק לגביו".

סוקרטס נהג לשאול את עמיתיו האזרחים שאלות שנראו ישירות ופשוטות, אך התבררו כחמקמקות; הוא הגביר בהדרגה את דרגת הקושי של שאלותיו עד שחשף את בורותם של האנשים שתיחקר. לדוגמא, סוקרטס שואל את חברו אֶוּתִיפרון: מהי הקדושה? מה גורם למעשה להיות קדוש? תשובתו של אֶוּתִיפרון: "מה שנעים לאלים הוא קדושה, ומה שלא נעים להם הוא אי קדושה" (אותיפרון, 7a). נראה שזו תשובה טובה, עד שסוקרטס מציב שאלת המשך מסובכת: "האם הקדושה אהובה על האלים מפני שהיא קדושה, או שהיא קדושה מפני שהיא אהובה?" (אותיפרון, 10a) כצפוי, אותיפרון מתקשה להשיב ומתעצבן על סוקרטס. תהליך זה, של הצגת שאלות עד שהאדם השני סותר את עצמו או טועה, ידוע כעת כשיטה הסוקרטית (כפי שביל וטד גילו בעודם לומדים בתיכון סן דימה). לא די בכך ששיטה זו מפחידה סטודנטים (כמו ב"מירוץ אחר הגלימה") ומביכה פוליטיקאים (בחרו כל דוגמא שתרצו), היא גם תרמה לפופולאריות של סוקרטס בקרב צעירים בעלי מודעות חברתית, ותרמה לבוז שחשה כלפיו האליטה האנוכית.

סגנון השיחה של סוקרטס עלול להישמע יהיר, אבל אל הידע שלו הוא נהג להתייחס בצניעות גמורה. המנטרה שלו "איני יודע דבר" טענה לבורות ולא לידיעת כל. ולמה בחור שאינו יודע דבר מתחקר את כולם בלהט כזה? את ההרפתקה המצויינת של סוקרטס, כמו את זו של ניאו, התניעו מילות האורקל, ותובנה מסוימת באשר לטיבם של הידע והחוכמה.

מה אמרה האורקל?
האורקל אמרה למורפיאוס שעליו למצוא את האחד, האדם שינתץ את כבלי המטריקס, וישחרר את האנושות בעזרת האמת. על כן מנתק מורפיאוס את ניאו מהמערכת, מעביר אותו שיקום, מאמן אותו בקונג-פוּ ולוקח אותו לאורקל כדי לקבל אישור על גורלו. ניאו מתנגד לאפשרות המפוארת הזו, דוחה את הטענה שנגזר עליו להיות האחד, ואומר למורפיאוס שהוא אינו מאמין בגורל - ברצונו להאמין שהשליטה בחייו נמצאת בידיו. גם סוקרטס התנגד לגורלו, או כך לפחות הוא מספר במשפטו, כפי שאפלטון מתאר ב"נאום ההגנה של סוקרטס":

"(כַאיְרֶפון) היה חברי מנוער... (הוא) הלך לדלפוי והעז לשאול באוראקל... הוא שאל אם יש מישהו יותר חכם ממני. והכוהנת הפיתית ענתה שאין."(נאום ההגנה של סוקרטס, 21a)

"כאשר שמעתי את התשובה, הרהרתי ביני לבין עצמי: למה מתכוון האל? למה הוא רומז? הרי בתוכי אני יודע היטב שאינני חכם כלל. אם כך, למה הוא מתכוון כשהוא טוען שאני האיש החכם ביותר?" (נאום ההגנה של סוקרטס, 21b)

ואכן, איך יכול להיות שאין חכם מהאיש הטוען כי הוא אינו יודע דבר? סוקרטס מספר כי הוא יצא להפריך את נבואת האורקל.

"פניתי לחקור את השאלה, ובאופן הבא: הלכתי אל אחד מאלו הנחשבים חכמים, על בסיס ההנחה שכאן, אם בכלל, אוכל להפריך את הנבואה ולאמר: "האיש הזה חכם ממני, ואילו אתה טענת שאני החכם ביותר" (נאום ההגנה של סוקרטס, 21c)

אך כשחקר סוקרטס את האיש, שהיה פוליטיקאי, גילה לאכזבתו שהאיש חשב שהוא יודע הכל אך למעשה לא ידע דבר. סוקרטס, שהיה עקשן מטבעו, לא אמר נואש וחקר גם את המחזאים הנערצים והאומנים המוכשרים של אתונה. גם אצלם נחל אכזבה. האירוניה היא, שסוקרטס היה צריך לחשוף את בורותו כדי להיווכח שהוא החכם בתושבי אתונה. לאחר מכן הוא קיבל על עצמו את המשימה שהאל הטיל עליו: לחקור את התושבים סביבו, לחשוף את בורותם לעצמם, כדי שיתעוררו ויצטרפו אליו בבקשת ידע.

"הוצמדתי - פשוטו כמשמעו - לעיר על ידי האל כמו לסוס כביר ואציל, אשר מחמת גודלו הוא נוטה לנרפות וכדי להתעורר הוא זקוק לאיזה זבוב_בקר.... מין יצור שלא חדל לעורר ולשכנע אתכם, ולגעור בכל אחד מכם, ולהתיישב עליכם, כל היום, כל היום, בכל מקום" (נאום ההגנה של סוקרטס, 30e)

סוקרטס נטפל לאנשי עירו ולא הפסיק לחקור אותם, במטרה לגרום להם להתעורר ולהכיר באמת: שמי שמעדיף להישאר בור ועצל כמו סוס נרפה לא יגיע בסוף לגן עדן, אלא לבית החרושת לדבק.

שתי האורקל-יות שוכנות בבתים שונים מאד: המיתולוגיה מספרת כי זאוס שיחרר נשר אחד מהמזרח ונשר שני מהמערב, כדי למצוא את מרכז העולם. הנשרים עפו עד שהתנגשו זה בזה באויר מעל דלפי, ובכך קבעו את מיקומו של האוֹמְפלוֹס, או טבורו של העולם. דלפי שכנה למרגלות הר פָּרְנסוּס וניחנה ביופי מלכותי, ושם דיבר אפולו דרך הכוהנת שלו, האורקל, שהיתה ידועה גם בשם פִּיתִיה. מורפיאוס אינו לוקח את ניאו לטבור העולם אלא ללב המטריקס, למקום שונה לגמרי מהר פרנסוס - דירה בשכונת עוני, משכנה הבלתי צפוי של האורקל. "מה היא יודעת?" שואל ניאו את מורפיאוס בהיסוס "הכל" עונה מורפיאוס, "היא תגיד שהיא יודעת מספיק." "והיא טועה לפעמים?" שואל ניאו בספקנות. מורפיאוס עונה לו, בביטחון מרוחק "נסה לא לחשוב על כך במונחים של נכון ולא נכון. היא מדריכה, ניאו. היא תעזור לך למצוא את הדרך".

מבקר במקדשו של אפולו בדלפי (לנשים לא הותר להיכנס) הקריב את הקורבנות הראויים ושילם את התשלומים הנחוצים, ואז היפנה את שאלתו לאחד מעוזרי האורקל. הם הפנו את השאלה לכוהנת עצמה, שהיתה ישובה על שרפרף תלת רגלי. היא שאפה את נשימתו של אפולו, אדים (כנראה אתילן) שנבעו מתהום באדמה. הכוהנת של אפולו התנבאה בג'יבריש. הגבב הלא מובן תורגם ופורש ע"י כוהן, שדקלם אותו בדרך כלל בטקסט מחורז במשקל הֶקסַמֶטֶר. כמו עצות של מדיום טלפוני, גם נבואות הכוהנת נטו להיות מעורפלות ופתוחות ליותר מפרשנות אחת. סוקרטס, כאמור, לא הסכים עם הצהרתה שהוא החכם באדם. הוא הכיר את אופן ההתבטאות החידתי של האורקל ועל כן יצא להוכיח את טעותה, אבל בדרך גילה את המשמעות האירונית של הנבואה. המלך קרוֹאסוּס לא היה חכם כמוהו. לשאלתו, האם כדאי לו לצאת למלחמה נגד הפרסים, ענתה האורקל, "ממלכה גדולה תיהרס אם תצא למלחמה עכשיו". המלך חשב שאלו חדשות מצוינות, והוביל את חייליו למלחמה - ולטבח. כשהתלונן בפני האורקל, היא השיבה שהוא פשוט טעה לגבי זהותה של הממלכה המדוברת. לא היתה לו סיבה ממשית להתלונן.

לא רק שהאורקל במטריקס גרה בחלק העני של העיר הוירטואלית, היא גם מופיעה בדמות סבתא שחורה - "לא מה שציפית". זאת בדומה לנטייה שרווחה בתקופה מסוימת, לבחור את הפיתיה מקרב נשים בנות 50 ומעלה ולא מקרב הבתולות, שעמידותן לפיתויים היתה חלשה יותר. בניגוד לעמיתתה מדלפי, האורקל של משכנות העוני פוגשת פנים אל פנים את האנשים המבקשים את שירותיה. ולמרות העובדה שהיא יושבת על שרפרף בעל שלוש רגליים, שואפת בנחת את ריח העוגיות שיצאו מהתנור ונושפת עשן מהסיגריה בידה, היא אינה מדברת בג'יבריש. אך אל תתנו לעובדות האלו לבלבל אתכם: דבריה עשויים להישמע פשוטים, אך המסר שלהם פיתיאני בהחלט. למרבה הפלא, האורקל הזו גם שואלת שאלות ולא רק עונה עליהן. "האם אתה יודע מדוע אתה פה?" "מה אתה חושב? האם נראה לך שאתה האחד?" "אינני יודע" עונה ניאו. סוקרטס טען תמיד שהוא לא יודע, אבל ניאו באמת לא יודע. כדברי האורקל, הוא חמוד אבל לא חכם במיוחד. היא מניחה לו להסיק בעצמו שהוא האחד, ואומרת לו שלהיות האחד זה כמו להיות מאוהב - אתה צריך לגלות זאת בעצמך. "אתה יודע זאת בכל מאודך, מהביצים ועד לעצמות." כנחמה פורתא היא אומרת לו "נראה שניחנת בכישרון, אבל אתה עדיין מחכה למשהו." "למה?" הוא שואל. תשובתה הנבואית: "אולי לחיים הבאים. מי יודע? זו דרכו של עולם."

אבל דבריה של האורקל נאמרים ללא רשעות, ובמהלך שיחתה עם ניאו היא מספקת לו גם מספר עצות. היא מצביעה אל שלט התלוי מעל לדלת המטבח ושואלת את ניאו אם הוא יודע מה כתוב שם. המשפט נכתב בלטינית, היא מסבירה לו, ומשמעו "דע את עצמך". זה למעשה המפתח לפענוח נבואתה של האורקל. במקדשו של אפולו בדלפי אותה אמרה נכתבה ביוונית, (איך אני יכולה לכתוב אותיות ביוונית? נעמי) (לא בלטינית "ברברית" כמו בסרט), והיא תורמת יותר לפירוש הנבואה הפיתיאנית מאשר כל מילותיה של האורקל. סוקרטס הבין זאת, וניהל את חייו לפי אימרה דומה "חיים שלא נבחנו כראוי אינם ראויים שיחיו אותם". כפי שראינו, המלך השחצן קרוסאוס לא הכיר את עצמו, ושילם על כך ביוקר. לניאו לוקח זמן להכיר את עצמו, להאמין בעצמו ועל כן להגשים את נבואת האורקל - שבמסגרתה מורפיאוס מוצא את "האחד" וטריניטי מתאהבת באיש מת שהוא למעשה "האחד".

הכרת העצמי היא המפתח, ובלעדיה אי אפשר לדעת את הדברים ששווה לדעת. תימה זו מרכזית לא רק לסוקרטס ולמטריקס, אלא גם לסרטים פילוסופיים אחרים. השאלה ש"מועדון קרב" מציג נראית בתחילה ילדותית למדי: "איך תוכל להכיר את עצמך אם אף פעם לא השתתפת בקטטה?" אך ככל שהעלילה וה"קטטה" מתפתחות, אנחנו מבינים שלא מדובר בקושיה טיפשית הנובעת מעודף טסטוסטרון. אנחנו לומדים להכיר את עצמנו רק דרך מאבק. חישבו גם על הסרט "בנים אינם בוכים", על על הדרך שבה ברנדון מרמה את עצמו ואת הסובבים אותו, ועל התוצאות ההרסניות של התנהגותו. ואחרון חביב, "ממנטו" הופך בשאלה המבלבלת: כיצד אדם יכול לשקר לעצמו? האם אובדן זיכרון הוא חלק מהתשובה? אם כך, הוליווד ואתונה מסכימות: אין טעם לחיות חיים שלא נבחנו כראוי.

להשלמת סקירתה של האורקל העירונית, נחזור לאמרה נוספת שנכתבה בדלפי: "אל תפריז בדבר" (משפט ביוונית). "קח עוגיה" אומרת האורקל לניאו. לא "קח עוגיות" או "קח כמה עוגיות שתרצה". אנחנו יודעים שהעוגיות מפיצות ריח נפלא ומפתה, שעלול לגרום לניאו להפריז באכילה. האורקל גם שותה משהו (קרוב לוודאי משקה אלכוהולי) ומעשנת סיגריה. ההנחה היא, שהיא מסוגלת ליהנות משתיה ועישון בלי להגזים. זאת בניגוד לטבעה של האנושות, שהסוכן סמִית מתאר כוירוס שמתפשט, הורס את כל המשאבים בסביבה ואז ממשיך בדרכו.

האגדה מספרת שבעבר כולם יכלו ליהנות מהאדים שהעניקו השראה לאורקל, אבל בני האדם השתמשו בהם לרעה וגרמו לעצמם נזק. בסופו של דבר נשמרה הזכות לשאוף את "משב נשימתו של אפולו" לאורקל בלבד, והשואל נאלץ לתקשר עם האל דרך שתי דרגות של תיווך - אחת של האורקל והשניה של הכוהן_המתרגם, ששמע את הנבואה ותירגם אותה לטקסט מחורז. אם ה"אחד" יעכל כראוי את החוכמה הטמונה באמרות "דע את עצמך" ו"אל תפריז בדבר", הן יסייעו לו לספר את האמת להמונים, ואז כולם יוכלו "לשאוף את העשן הנבואי" ולתקשר עם האל בעצמם.

בין שתי מערות
מורפיאוס אומר לניאו שהוא "נולד לתוך כלא של ההכרה". אפילו עבדים, שבויי מלחמה וקורבנות של מחנות ריכוז יכולים, מדי פעם, לשמור על חופש ההכרה. "הם מחזיקים בגופי, אבל הם לעולם לא ישלטו במוחי".

ההיסטוריה ראתה גיבורים רבים מגנים כך על עצמם במצבים של כליאה ועבדות: אֶפּיקטֶטוּס, פרֶדריק דאגלס, ויקטור פרֶנקל, ג'יימס בּונד סטוֹקדֵייל, נלסוֹן מנדֶלָה, ג'ון מֶק'קֵיין, מלקוֹלם אֶקס ורוֹבּין "ההוריקן" קרטר הם רק כמה דוגמאות. הדבר היחיד הגרוע יותר מלהיות כלוא בכלא של ההכרה הוא להיות כלוא בכלא כזה מבלי לדעת זאת, ועל כן לא לרצות לברוח כלל. אם אתה כלוא מבלי לדעת זאת, איך תדע שמישהו שחרר אותך?

"ועתה הסתכל-נא מה יהא טיבם של התרתם של הללו ושל רפואתם מן הכבלים ומן הסכלות, אם תגיע שעה שיארע להם דבר טבעי כגון זה: אם יוּתר אחד מהם ויוּכרח לפתע פתאום לקום (על רגליו) ולהסב את צוארו ולצעוד ולהביט בפני האור שלמעלה, ויעשה כל זה מפני מכאובים ומפני ההבהקה לא יוכל להסתכל באותם הדברים שאת צלליהם ראה אז, מה, לפי דעתך, ישיב לכשיבוא אדם ויגיד לו, כי אז אך הבלים ראה, אבל עכשו, מאחר שנתקרב יותר אל היש והֶפנה אל דברים שישותם גדולה יותר, הוא רואה נכוחה יותר... וכי אינך חושב שיהא אדם זה נבוך ויהא סובר שמה שנראה לו אז הוא אמתי יותר ממה שהראה עכשיו?" שורות אלה נלקחו מספרו של אפלטון, "המדינה" (515d), שבו הוא מספר סיפור הידוע כאלגוריית המערה (וידוע גם כדימוי המערה, מיתוס המערה, או משל המערה) (514א-521ב). אך הן יכולות לתאר גם את הבעיה העומדת בפני ניאו בעת שמשחררים אותו מהמטריקס.

האסירים במערה כבולים בצווארם, ידיהם ורגליהם, וכך חיו מלידתם. הם לא יודעים שניתן לחיות אחרת. צללים מופיעים על הקירות שלפניהם, שכן הסוהרים מציגים דמויות של חיות לאור המדורה, כמו בתיאטרון בובות. האסירים רואים את הצלליות על הקיר - לא חיות אמיתיות אלא פסלים מגולפים, מוארים באור המדורה במקום באור השמש. הם אינם יודעים שהם כלואים, ואינם חושדים בקיומה של מציאות חלופית. ואז משוחרר אחד האסירים מכבליו. הוא נגרר אל מחוץ למערה, ורואה לאור השמש את הדברים כפי שהם באמת. האסיר המשוחרר אינו אנוכי: במקום להישאר בחוץ, הוא חוזר למערה כדי לספר לאסירים האחרים. הם מאמינים שהוא איבד את שפיותו, וגומלים לו על מעשהו הנדיב בלעג והתנגדות.

משל המערה מקביל לסיפור חייו של סוקרטס, שהיה מורהו של אפלטון, נחשב למשוגע ונדון למוות בשל נסיונו להסב את תשומת ליבם של האנשים לקיומה של דרגת מציאות גבוהה יותר. כמובן שיש פה גם הקבלה לסיפור חייו של ניאו, ששוחרר מהמטריקס כדי שיוכל לחזות ב"מדבר של הממשי". גם ניאו, כמו מורהו של אפלטון, מוצא את עצמו כבול בשלשלאות, או ליתר דיוק בכבלי המחשב היוצרים את מופע הצלליות של המטריקס. באלגוריה של אפלטון לא ברור מי שיחרר את האסיר, אך במטריקס מורפיאוס הוא המשחרר (במיתולוגיה היוונית "מורפיאוס" הוא שמו של אל השינה, שגורם לשינויי צורה דרך החלומות). כמו שאת האסיר של אפלטון צריך היה לגרור אל מחוץ למערה, גם ניאו מבועת בהתחלה למראה האסירים האחרים, הישנים במערות-תרמילים ורודים ודביקים. ניאו מסרב להאמין למראה עיניו, ולקבל את העובדה שעד עכשיו חי בחלום. "רוב האנשים האלה אינם בשלים עדיין לניתוק מהמטריקס" מבטיח לו מורפיאוס. השיקום של ניאו כואב כמו תקופת ההסתגלות ההדרגתית של האסיר לעולם שמחוץ למערה. "למה כואבות לי העיניים?" שואל ניאו. "כי מעולם לא השתמשת בהן" עונה לו מורפיאוס.

"שורשי החינוך מרירים הם, אך הפרי מתוק" כתב אריסטו. ועלינו לזכור שהפירוש המילולי והאטימולוגי של המילה "חינוך" הוא "להוביל החוצה", כפי שהאסיר הובל אל מחוץ למערה וניאו אל מחוץ למטריקס. שבועת היפּוֹקרטֶס מזכירה לרופאים שהם אינם הבעלים של הידע הרפואי אלא רק הנאמנים שלו. עליהם לחלוק בידע הזה כדי לעזור לאחרים. למתמחים בפילוסופיה אין שבועה שתזכיר להם את חובתם, למרות שהידע שברשותם חשוב לא פחות. האסיר המשוחרר של אפלטון משתוקק ליהנות מאור השמש, מהידע ומכל הטוב שפגש, ולמרות זאת הוא חוזר למערה כדי לעזור לאחרים. "התחשוב שיהא אדם זה להוט להשיג אותם הכבודים... או מוטב יהיה לו לסבול, לדברי הומירוס, ויבכר הרבה יותר "להיות חורש אדמה, עובד שכיר-יום לאחֵר אשר נחלתו זעומה" ולקבל באהבה כל מיני היסורים מאשר להיות סובר הסברות ההן וחי את החיים ההם" (המדינה 516b) גם ניאו, בניגוד לסַייפר, יעדיף לשאת הכל ובלבד שלא ייאלץ לחזור לחיים במציאות שקרית.

ידע ומציאות
משל המערה אינו רק גלגול מוסווה של סיפור סוקרטס. אפלטון משתמש בו כדי להצביע על דרגה גבוהה יותר של מציאות, האִידֵאות, ולעודד את הקורא להיות פתוח לאפשרות זו. כולנו דומים לאותם אסירים, שכן אנו נוטים להאמין בטעות כי המציאות בה אנו חיים היא האמיתית והגבוהה ביותר שבנמצא. לדברי אפלטון, כל מה שאנו תופסים בחושינו ומחשיבים למציאות אינו אלא חיקוי עלוב לאידאות, שהן רמה גבוהה יותר של מציאות. אנחנו עשויים לחוות שקיעות יפיפיות, מעשים צודקים ואטריות מצוינות, אבל כל הדברים הללו הם רק חיקוי לאידאות המושלמות, עותקים של היופי, הצדק, הטוב וכך הלאה.

איזה "שבב במוח" יכול לדרבן אדם לחפש את האידאות? איך ניתן להכיר אותן? אפלטון וסוקרטס הטיפו לחשיבותה של ההבנה והתפיסה האינטלקטואלית, בניגוד לקליטה המתבצעת אך ורק דרך החושים. מורפיאוס אומר לניאו שלא ניתן לספר לו מהו המטריקס. אתה חייב "לראות בעצמך". כמו במקרה של האידאות, גם כאן הכוונה אינה ל"ראיה" במובן המילולי, אלא לידיעה ישירה שתורמת להבנת המטריקס. המאמר הזה לא ילמד אותך באמת מהן האידאות, ואפילו אפלטון אינו יכול לעשות זאת. זה חלק מהאתגר והתסכול המקופל בקריאת הדיאלוגים של אפלטון. הקורא מוצא את עצמו תוהה, מהו צדק? מהי אהבה? מהו טוב? מהי, אחרי הכל, האידאה? שאלות מסוג זה הן שהכניסו את סוקרטס לצרות, כך שמומלץ להתקדם בזהירות.

ניאו לומד גם שהאינטלקט חשוב יותר מהחושים. הרוח נעלה על החומר. ממש כפי שעבור אפלטון האידאה אמיתית יותר מהעולם הפיזי, כך עבור ניאו "אין באמת כפית". ניאו הוא גלגולו של האדם ששיחרר את האנשים הראשונים. אפלטון טען שהאינטלקט והגוף זרים כל כך זה לזה עד כי טראומת האיחוד שלהם בעת הלידה גורמת לשיכחה, לסוג של אמנזיה. לא מדובר באובדן הזיכרון הטוטלי שהבוגד סייפר מנסה להשיג, אלא בשיכחה מהסוג שעלול לנבוע מלילה של שתיה מוגזמת. הרמז הנכון יחזיר את כל הפרטים לזיכרון. בשביל אפלטון, דֶז'ה_ווּ אינו סימן לתקלה במטריקס אלא היזכרות (אנַאמְנֵזיס) באידאות. אנו מסוגלים לראות את האידאות בתקופה שבין גלגולים, כשהנפש חופשייה מהגוף. כל למידה שמתבצעת ברמה הגשמית היא היזכרות באידאות, תהליך שנעזר בדמיון בין האידאות לבין חפצים יום-יומיים. ילד אינו צריך ללמוד שהפרח יפה, למשל, הוא יודע זאת כי הוא נזכר בצורתו של היופי עצמו ובחלקו של הפרח ביופי.

פילוסופיה: הנתיב שהלכו בו פחות
במכונית, בדרכו לפגוש את מורפיאוס, ניאו שוקל לפנות לאחור אבל טריניטי מביאה את הרגע למשבר. "היית שם כבר. אתה מכיר את הדרך. אתה יודע בדיוק היכן היא נגמרת, ואני יודעת שזה לא המקום בו אתה רוצה להיות". אי אפשר שלא להזכר בשורותיו המפורסמות של רוברט פְרוֹסט: "בחורש צהוב נפרדו ארחות/בחרתי בנתיב שהלכו בו פחות/וככה נוצר כל ההבדל."(מאנגלית: חנה ניר, מתוך "בתום קטיף התפוחים" הוצאת קשב לשירה) חייבים לתהות לכמה אנשים מתאימה הציטטה המפורסמת והאהובה הזו: הדרך שהלכו בה פחות היתה הופכת לכביש ראשי עם פקק תנועה אם כל מי שניכס את הציטטה לעצמו היה גם חי לפיה.

הגלולה האדומה היא הסמל החדש לבחירה נועזת, ורוב האנשים מתעקשים שהיו לוקחים אותה לו עמדו בנעליו של ניאו. לכן בסיכום המבוא שלי לקורס פילוסופיה אני ממליץ לסטודנטים שלי לשאוף את אדיהם של אחד מכלי הכתיבה שלי, המרקר האדום או המרקר הכחול. אם ישאפו את אדי המרקר האדום הם יבחרו בפילוסופיה כמקצוע הלימוד הראשי שלהם, ו"יראו לאיזה עומק מגיעה מחילתו של הארנב הלבן". אם ישאפו את אדי המרקר הכחול הם יחזרו למקצוע הראשי שבחרו כבר, וישכחו שאי פעם הקדישו מחשבה לשאלות החשובות ולמיסתורין של היקום. ההצעה הזו מעוררת אצל רובם רוגז משועשע. הם היו מעדיפים לחשוב שבחירה כזו אינה קיימת באמת. אף אחד לא באמת בוחר בפילוסופיה כמקצוע ראשי - זה פשוט לא מעשי. אבל תמיד יש גם סטודנטים שאינם יכולים להתנגד לפיתוי של ידע ומציאות..

© כל הזכויות שמורות לפן, ידיעות ספרים הוצאות לאור.

מטריקס ופילוסופיה - וויליאם ארווין - עורך
Matrix and Philosophy:
Welcome to the Desert of the Real - William Irwin