» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים במאי 2007       חזור

ללא מילים - התרבות הישראלית בראי השפה
מאת: עמליה רוזנבלום, צבי טריגר

ההוצאה: כנרת דביר ללא מילים: התרבות הישראלית בראי השפה מציע ניתוח מקורי, שנון ומעורר מחשבה, של כמאה מלים ומונחים בעברית העכשווית. בדיאלוג מפתיע מתחקים המחברים, עמליה רוזנבלום וצבי טריגר, אחר כמה מן התהליכים הפוליטיים והתרבותיים שמאחורי העברית שכולנו מדברים. איך המציאו הישראלים את המילה "שרימפסים"?, מתי החליף ה"מארז" את ה"אריזה"?, על מה מלמד השיבוש "וידוי הריגה"? , איזה מין חופשה היא "חופשת לידה"?, מי נמצא ב"אלפיון העליון"? , בין מי למי מפריד "קו העוני"? , ולמה מנומס יותר להגיד "סיימתי" מאשר "גמרתי"?. עמליה רוזנבלום, סופרת ומבקרת, זוכת פרס זאב לשנת תשס"ז, נולדה בניו יורק ב- 1974 וחיה בתל אביב. רומן הביכורים שלה ונדמה שהכול אפשרי ראה אור בהוצאת כתר, (2004), ואחריו התפרסם הרומן לבני הנעורים עד קצה המושב (כתר, 2006) שזכה לשבחי הביקורת. עמליה היא דוקטורנטית בפסיכולוגיה, וכותבת באופן קבוע בהארץ, ספרים ובטיים אאוט תל אביב.

צבי טריגר, יליד חולון 1972, הוא סופר ומשפטן. פירסם רומן מקרה של אזעקת אמת (חרגול, 2005), וסיפורים קצרים בכתב העת "מסמרים". צבי מלמד בבית הספר למשפטים של המכללה למינהל ובאוניברסיטת תל-אביב, ומפרסם ביקורות ספרים בהארץ, ספרים ובטיים אאוט תל אביב.

ללא מילים התרבות הישראלית בראי השפה מאת עמליה רוזנבלום וצבי טריגר בהוצאת דביר, ערכה והוסיפה אחרית דבר: רונית מטלון, עיצוב עטיפה: אמרי זרטל, 350 עמודים.

ללא מילים: מבוא | עמליה רוזנבלום, צבי טריגר
לקראת בלשנות תרבותית
כל מי שבילה חורף בניו יורק מכיר את מנהרות הרוח של מנהטן. את פונה לרחוב ראשי, אתה יוצא מתחנת הרכבת התחתית ופתאום אתם מוצאים את עצמכם מול קיר קפוא ובלתי נראה. הרוח מגיעה לעוצמה שאינה מאפשרת לך ללכת מולה. לא רואים את הקיר הזה, אבל הוא שם. ואין ברירה אלא ללכת בדרך אחרת. שנינו מכירים טוב את מנהרות הרוח של ניו יורק. אני, צביקה, למדתי משפטים באוניברסיטת ניו יורק ועבדתי כשנה במשרד עורכי דין מקומי. ואני, עמליה, חייתי בניו יורק יותר מעשר שנים ובמהלכן למדתי פילוסופיה, אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה.

כשחזרנו לישראל, כל אחד בנסיבות חייו שלו, קיבלה את פנינו מנהרת רוח מקומית. אלא שכאן לא מדובר בתופעה מטאורולוגית אלא בתופעה תרבותית-לשונית. בישראל שאליה חזרנו דיברו עברית, אבל לא היתה זו העברית שאנחנו דיברנו. הפער בין העברית שלנו לעברית העכשווית לא היה פער של סלנג. דווקא סלנג ניתן להדביק בקלות.

הפער היה עמוק יותר וחמקמק יותר. פתאום היה נדמה שהחנויות מלאות "מארזים" ו"מותגים", שבממשלה הכול סובל מ"התנהלות" לקויה ומהיעדר "שקיפות". כך נולד הרעיון לכתוב יחד רשימות שמטרתן להבין באמצעות העברית החדשה את השינויים שעברה התרבות הישראלית בעשור האחרון.

בקבוצת התמיכה הטלפונית שקיימנו, ושכללה רק את שנינו, נושא העברית החדשה עלה על הפרק לבקרים. כל אחד תרם את התגליות שלו, התהיות שלה, התובנות. כל אחד שאב מן הספרים וההוגים שהשפיעו עליו. כך נרקם הספר הזה. במהלך העבודה עליו גילינו שגם ספרו רב ההשפעה של חוקר התרבות והספרות האנגלי, המרקסיסט, ריימונד ויליאמס, Keywords (מילות מפתח), עוסק במפגש דומה עם השפה. במבוא לספר, שראה אור לראשונה ב-1976, הוא כותב (התרגום שלנו):

בשנת 1954, אחרי תום המלחמה עם גרמניה ויפן, שוחררתי מהצבא על מנת לחזור לקיימברידג'. הסמסטר האוניברסיטאי כבר התחיל, וקשרי חברות רבים כבר החלו להירקם. היה זה בכל מקרה משונה להגיע מחיל התותחנים לקיימברידג' קולג'. נעדרתי משם רק ארבע שנים וחצי, אבל בתנודות המלחמה איבדתי קשר עם כל חברי מהאוניברסיטה. ואז, אחרי ימים רבים ומשונים, פגשתי אדם שעבדתי איתו בחצי השנה הראשונה של המלחמה... גם הוא השתחרר מהצבא זה עתה. שוחחנו בהתלהבות, אבל לא על העבר. היינו יותר מדי טרודים בעולם החדש והמוזר שסביבנו. ואז אמרנו שנינו, למעשה בו בזמן: "העובדה היא, שהם לא מדברים את אותה שפה." (עמ' 11)

הבחנותיו של ויליאמס שונות משלנו, שיטות המחקר שלו שונות, והתקופה, התרבות והחברה שבהן הוא עוסק שונות אף הן. אך משותפת לנו ולו התחושה שהשפה שחשבנו שאנחנו מכירים השתנתה. ודווקא משום שהיא השתנתה בדרכים עדינות, סמויות, ולא בהפיכה צבאית, המבט הטרי של מי שלא היה כאן יכול לאתר את ההבדלים בקלות גדולה יחסית.

כמו אדם שמשמין באטיות, כמו נערה חולת אנורקסיה שמרזה מיום ליום, העברית שמנה ("שיהיה לך יום קסום") וגם רזתה ("חבל על הזמן") והגיעה דרך שני הקצוות האלה לממדים מדאיגים. ברוב המקרים בחרנו שלא לשים את האצבע על נקודה אחת שבה התחולל השינוי, אלא לשרטט תהליך. שרטוט התהליך של השינוי בעברית בין שנות התשעים לשנות האלפיים הוא בלשני. אך אין זו בלשנות קלאסית, כי אם ענף אחר, שאולי מתאים מכול לכנות אותו "בלשנות תרבותית". הבלשנות התרבותית שואבת לצרכיה מהבלשנות המסורתית וגם מן הבלשנות המודרנית. מן הבלשנות המסורתית היא לוקחת את חקר ההיסטוריה של השפה והתפתחותה לאורך זמן. מהבלשנות המודרנית היא לוקחת את ההתמקדות בניתוח שפה בנקודת זמן נתונה, מתוך חיפוש החוקיות הפנימית לה וגם מתוך התפיסה שהלשון היא מערכת חיה ומשתנה שרכיביה משפיעים זה על זה. אך בשונה משתיהן היא עושה זאת תוך כדי הקשבה מתמדת להשפעות התרבותיות הן על ההשתנות לאורך ההיסטוריה והן על החוקיות הפנימית.

בנוסף, הבלשנות התרבותית היא ריאקציונרית מעט, במובן זה: היא מפלסת לה דרך באמצעים דסקרפטיביים (תיאוריים), בניסיון להבין את הפוטנציאל האידיאולוגי הטמון במילים שהיא מתבוננת בהן. אך לאחר שדרך זו הובילה אותה לנקודת תצפית, היא אינה מהססת להיות פרסקריפטיבית ונורמטיבית, כלומר: להגדיר נורמות לשימוש בשפה. וכפי שמתברר עד מהרה בקריאת הספר, נורמות אלה הפוכות כמעט תמיד לנורמות המשתמעות מהשימוש המקובל בשפה. "כּוּס" היא מילה עדיפה בעינינו על "למטה", וכמותה גם "הומו" על "הומוסקסואל". ו"ערבי" בוודאי מועדפת על "בן מיעוטים". שלוש דוגמאות אלה די בהן כדי להבהיר מדוע ניתוח בלשני מסורתי, כלומר כזה שאינו בינתחומי ואינו משתמש בידע של ענפים כמו סוציולוגיה וביקורת התרבות לצורך התבוננות מבעד לרכיבים הלשוניים הבסיסיים, לא היה מספק את הסקרנות שלנו.

ניתוח בלשני שכזה אינו יכול להסביר את הביטוי המוזר "לידה טבעית", כי לא די להבין מהי הגדרתה של "לידה" ומה הכוונה ב"טבעי" בשביל להבין את הביטוי. "לידה טבעית" אינו מושג שמבינים אותו אחרי שמבינים את שני אלה. אם כבר, ניתן לטעון את ההפך: הבנה מילולית של המושגים או המילים מקשה עלינו את הבנת המשמעות התרבותית שלהן. הבנה מילונית של המילים אינה מסבירה את הקשר שלהן לבני אדם ממשיים, שאותם מנסה השפה למשטר. מושג כמו "בני מיעוטים" הוא כלי נשק בשימוש בני אדם: שוטרים מפעילים אותו על אזרחים, לדוגמה. זרחים משתמשים בו מול עצמם.

באופן דומה, "הומוסקסואל מוצהר" אינו מושג מופשט שמתקיים בוואקום. אם אדם בוחר להשתמש בו כדי להגדיר את עצמו, או יודע שכך הסביבה מגדירה אותו, המושג הזה הופך לאחת ההשתקפויות המרכזיות שבאמצעותן הוא יכול לראות את עצמו. קצת כמו שאנחנו עוצרים מול חלון ראווה לבחון את בבואתנו, כך גם המילים שאנשים אחרים בוחרים בשביל לתאר אותנו משקפות לנו דימוי של עצמנו, שאנחנו צריכים להתמודד איתו.

לכן יש חשיבות להבנת המושג "הומוסקסואל" והבנת המושג "מוצהר" כדי להסיק מהם מהו "הומוסקסואל מוצהר", אך יש צורך ללכת צעד אחד מעבר לשאלה מהי המשמעות המילונית של "מוצהר" ולשאול: מתי אנחנו משתמשים במושג "מוצהר", על אילו דברים אנחנו מבקשים שהזולת יצהיר ולאיזה צורך, ומה משתמע מכך לגבי האופן שבו אנחנו מתייחסים להומוסקסואליות? וכמובן, מדוע אנחנו מפחדים להגיד "הומו". שום דבר במילון לא יכול לענות לנו על זה, אלא רק בחינה עצמית מדוקדקת, שאינה פוחדת להתבונן בפחדים ובדעות קדומות שלנו עצמנו.

עד כה ציינו תופעות לשוניות חדשות כמו "התנהלות", "שקיפות", "מארזים" ו"לידה טבעית". דוגמאות אלה מבהירות היטב למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מגדירים את "העברית העכשווית" כנושא הספר (לולא העובדה המצערת שהמושג "עכשווי" מדיף ריח מיושן ואולי מוטב היה למצוא מילה אחרת). עכשווי אין פירושו סלנג. בתחקיר לספר זה נעזרנו בספרו המרשים של רוביק רוזנטל מילון הסלנג המקיף באותם מקרים שבהם המילים שבחרנו לנתח זכו לתשומת לבו האנליטית. עם זאת "עכשווי" לגבינו אינו "השפה של הצעירים" או "שפת הרחוב", אלא צילום רנטגן כלשהו של מלתחת העברית של הישראלי המצוי בתחילת המאה ה-21. מלתחה הניזונה משפת התקשורת, משפת הגלובליזציה, משפת השיטה הקפיטליסטית, משפת הממשל, משפת הממסד הרפואי, משפת הרחוב, ובאופן גובר והולך מן השפה האנגלית.

בנוסף, חשוב לנו להעיר שאין זה מקרה שלא בחרנו להתמקד בסלנג, מפני שאין בעצם הבחירה בסלנג להעיד על נקודת מבט ביקורתית. עיסוק בסלנג יכול, על פניו, להישמע חתרני, אך מן הסתם אפשר להשתמש בכלים בלשניים מסורתיים לניתוח סלנג, ואפשר לעשות זאת מבלי להגיב כלל על המציאות המשתקפת בביטויים אלה. ברשימות המבוא לספרו של רוזנטל מצאנו לפחות שתי מטרות לניתוח סלנג:

במהלך כתיבת המילון התחזקתי בעמדה שבה אני מחזיק מאז התחלתי בעבודתי בתחום העברית הישראלית: שפת הדיבור הישראלית עשירה ומגוונת, ולא בדלותה לכאורה יש לתלות את מדווי העברית. כמו כן, בניגוד לדעה הרווחת, הולכת ומתגבשת בתרבות הישראלית מסורת של דיבור... (רוזנטל, עמ' 1).

ורפאל ניר כותב בהקדמה למילון של רוזנטל:

יש המתייחסים אל הסלנג כאל דרך הבעה "פרחחית", שולית, דלה או לקויה. אולם השימוש בסלנג ממלא צרכים אותנטיים בחברה. [...] נראה לנו שלמילון המתעד את הסלנג הרווח בחברה הישראלית נודעת חשיבות מיוחדת, מאחר שהוא משקף דרכים של יצירה עממית בשפה מתחדשת. חלק משימושי הסלנג אמנם נעלם במהירת יחסית, אולם דווקא משום כך יש ערך בתיעוד המילים והביטויים ומשמעיהם. מהשינויים החלים בסלנג ניתן ללמוד על התפתחויות סוציולוגיות ותרבותיות מעניינות באתוס הישראלי. (שם, עמ' ח).

כל הסיבות שנמנו לעיל יכולות להצדיק ניתוח סלנג, אך אין הן המטרות שלנו. כדי להגיע למטרה שלנו, ביקורת התרבות הישראלית דרך השפה, אין לנו צורך באבחנה בין עברית רשמית לסלנג. זו גם זה יכולים לשמש אותנו בתהליך.

כפי שברור כבר מעצם אזכורו של ויליאמס בפסקאות הפתיחה, אנחנו לא עושים כאן משהו שלא נעשה מעולם לפנינו. אף על פי כן חשוב להבחין בין מה שאנחנו קוראים לו כאן "בלשנות תרבותית" ובין סוציולוגיה של הלשון או בלשנות חברתית במובנן המקובל. בלשנות חברתית בוחנת את השפעתם של גורמים חברתיים שונים כמו, למשל, נורמות תרבותיות, ציפיות (של הדובר/ת או המאזין/ה) והֶקשר (של הסיטואציה החברתית), על האופן שהדוברים משתמשים בשפה. היא בודקת ומדגימה את קיומן של השפעות אלה מתוך התבוננות בקבוצות שונות (למשל, על בסיס דת, מעמד חברתי, רמת השכלה, מוצא אתני או מגדר) דרך ההבדלים הלשוניים בין קבוצות אלה. אם הבלשנות הכללית טוענת שכל הישראלים דוברי העברית מדברים אותה שפה, הרי שהבלשנות החברתית נבדלת ממנה בכך שהיא מדגישה את ההבדלים בין דובריה השונים. בכך היא כמובן מאפשרת לשאול שאלות הדומות לאלה שאנחנו שואלים בספר, אם כי התשובות שהבלשנות החברתית מניבה שונות משלנו, כפי שנראה בהמשך.

הבלשנות החברתית בוחנת גם את האופן שבו השפה משפיעה על החברה. גם כאן משיק המחקר שלנו לתחום זה, מאחר שאף אנחנו מתעניינים באופן שבו ההבדלים בשימוש בשפה מבטאים אך גם מחזקים מעמדות ופערים בחברה הישראלית. לפעמים מכנים את העיסוק הראשון שדנו בו, בהשפעת החברה על השפה, "בלשנות חברתית", ולפעמים מכנים את העיסוק השני, זה המתמקד בהשפעת השפה על החברה, "סוציולוגיה של הלשון". קשה להפריד ביניהם ולא תמיד ניתן להפריד בין המטרות של שני התחומים הללו למטרותינו שלנו, אך ההבדלים קיימים. קל אולי יותר לראות אותם כשמתבוננים במחקרים עצמם ובטבעם של הממצאים.

מחקריו של הבלשן האמריקני ויליאם לבוב (William Labov) הראו, למשל, כיצד שפתם של השחורים בארצות הברית, בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים, היא בעצם ניב אנגלי. ממחקרים אחרים עלה שבניגוד למה שמקובל להניח, המעמד המקפיד על שימוש מדויק ביותר באנגלית הוא המעמד הבינוני, ולא המעמד הגבוה. אחד ההסברים לכך הוא ששאיפותיהם של בני המעמד הבינוני להתקדמות בסולם החברתי, שאינן נחלתם של בני המעמד הגבוה, מביאות אותם להקפיד על לשונם במיוחד (ובין השאר לבצע בה תיקוני יתר). לסוציולוגיה של הלשון ממצאים נוספים ומרתקים על ההבדל בשימוש בשפה בין קבוצות מעמדיות ובין נשים לגברים. יש ערך רב במחקרים אלה, והעובדה שהם נעשים על פי מתודה מדעית היא יתרון גדול.

המחקר שלנו יכול היה להתקיים בחלקו בחסות הדיסציפלינות האלה, אך מטרתו אינה רק ניתוח של החברה באמצעות הלשון או של הלשון באמצעות החברה, אלא שיקוף של האופן שבו החברה והלשון יוצרות זו את זו. ומאחר שניתוח זה עצמו נעשה באמצעות הלשון, הוא אינו יכול לנתק את עצמו מהסבך ולדמיין נקודת מבט קלינית וסניטרית שממנה ניתן להתבונן במבוך, למפות אותו ולהצביע על הדרך החוצה ממנו. מאחר שהמחקר נעשה באמצעות השפה ותנאי התרבות, ומאחר שהשפה ותנאי התרבות הם גם נושא המחקר, הניסיון למפות את המבוך ולמצוא דרכים החוצה ממנו נעשה תוך כדי הסתובבות בו, תוך כדי גישושים והתדפקויות על קירות השפה והתרבות, וניסיון להבין אותה מבפנים.

שיטת המחקר שלנו, שמוצאה בנקודת המבט הסובייקטיבית, היא אחד הדברים שמבדילים בינינו ובין חוקרים סוציולינגוויסטים והשיטה המדעית הקלאסית. ביקשנו לשקף את ערכו של הידע הסובייקטיבי, בין היתר, גם באמצעות המבנה הדיאלוגי של הספר.

שיטות מחקר
מחקר מילוני
אחד הכלים הראשוניים שבו השתמשנו כדי לפלס את דרכנו הוא אכן המילון. אף שגם המילונאים יעידו על עצמם שמילונים הם הפשטה של המערכת הלשונית, מקובל בחיי היומיום להתייחס אליהם כאל סמכות המגדירה את משמעות המילים. אנחנו התייחסנו אל המילון כאל נקודת אפס, המעידה על המרחק שנוצר בין המשמעות המילונית של המילה או המושג למשמעות הנוצרת מן השימוש בהם בפועל. ואם השאלה הראשונה שבדקנו היא מהו המרחק?, הרי שהשאלה השנייה שהנחתה אותנו היתה: מה הסיבות להיווצרות המרחק ומה משתמע ממנו?

אנחנו כמובן לא מתייחסים אל המשמעות המילונית כאובייקטיבית וחסרת שיפוט ערכי. במובן זה נקודת המוצא המילונית אינה נקודת אפס. אך פעמים רבות המשמעות המילונית מזכירה לנו שבכל מילה גלומות אפשרויות רבות, ואילו הבחינה של השימוש בחיי היומיום מגלה פעמים רבות שאנחנו עושים במילים רבות שימוש מצומצם מאוד וחלקי מאוד. בהקשר הזה אנו מוצאים את הבחנתו של הפרופסור למשפטים רוסקו פאונד
(Roscoe Pound) משנת 1910 בין law in books לבין law in action, מאירת עיניים במיוחד. פאונד טען כי לא ניתן לדעת מהי מערכת המשפט מקריאה בספר החוקים בלבד, וכי יש להבין כיצד המשפט מיושם והאם החוקים נאכפים. המילון הוא "המשפט שבספרים", ואנחנו מרותקים דווקא אל השפה המדוברת, שהיא "המשפט בפעולה".

ביקורת התרבות
מדוע, למשל, הפכו "ערכים" לערכים מסוג מסוים ביותר? ולמה הפכה "עשייה" לציון לשבח? דרך אחרת לתאר את מבנה הניתוח שלנו היא לומר, שבהפניית תשומת הלב למלוא הטווח של השימושים הגלומים במילה אנחנו מתחילים לשאול מדוע השימוש הצטמצם למשמעות אחת ("התייחדות המשמעות", כפי שמתאר אותה רפאל ספן בספרו דרכי הסלנג, 1972, עמ' 23-21), כיצד זה קרה, ואילו מטרות, אם בכלל, הדבר משרת.

אלה קווי המתאר של הניתוח של כל מילה, אך אי-אפשר לראות את מלוא התמונה מבחינה של מילה אחת או אפילו של עשר. לכינוסן יחד של מילים רבות נודעת חשיבות, מפני שכמו בארכיאולוגיה, אם ראש חץ, חרס או עצם נשלפים משכבת העפר הספציפית שלהם ולא ניתן לבחון אותם בזיקה לממצאים ארכיאולוגיים אחרים בני אותה תקופה, הם מאבדים את משמעותם ככלי לפענוח צורת החיים שיצרה אותם. "התנהלות" ו"שקיפות" חוברות יחד כדי להעיד על תחושת פרנויה לגבי הממשל. "מארז" ו"מותג" מצביעים יחד על קיומה של נטייה להמציא שמות חדשים לדברים ישנים. "אשת קריירה" ו"כוסית" מהוות, כל אחת מהן לחוד, פינה במבנה הארכיטקטוני של מושג האישה כיצור מיני ששייך באופן טבעי לגבר.

ניתוח המילים חושף לא רק אשכולות של אמונות ומבנים תרבותיים אלא גם אשכולות של השפעות. אנגלית, ערבית, צרפתית, גרמנית ויידיש משפיעות כולן על העברית, כמובן. אלה השפעות שבוודאי מרתק להתחקות אחריהן, וללא ספק אפשר לחקור את הפוליטיקה של השפעת הערבית על העברית המדוברת. אך מאחר שהמשימה שנטלנו על עצמנו שונה, גם כאשר אנחנו מציינים השפעות בעיניים בלשניות שכאלה (למשל, הדיון ב"אחי"), אנו עושים זאת מבעד לפריזמה תרבותית. כי מלבד השפות הזרות הרשמיות משפיעות על העברית שפות אחרות רבות: השפה המשפטית, השפה הצבאית, השפה השיווקית, השפה הרפואית, השפה הדתית והשפה האקדמית. ריבוי זה של השפות הוא בעצם ריבוי תרבויות, והוא שב וממחיש מדוע ניתוח בלשני בלבד אינו מספיק. הרי אפילו כשמדברים על השפעתה של האנגלית, לדוגמה, אנחנו לא מדברים על שפה במובן הממשי אלא המטאפורי, מפני שאנחנו מתכוונים, נאמר, באופן ספציפי לאנגלית אמריקנית, ומבט מיקרוסקופי יותר מבהיר שגם אנגלית אמריקנית זו מגיעה אלינו דרך מסננים של תרבות צריכה ושיווק, ניהול ואקדמיה כלכלית-עסקית-משפטית. השפה האקדמית היא מקרה מעניין מכיוון שבשל מבנה הקידום האקדמי, המחייב אנשי אקדמיה ישראלים לפרסם גם באנגלית, השימוש במונחים לועזיים הופך בה לנורמה מקובלת ואף מוערכת. במובן זה האנגלית שאנחנו מכירים בישראל היא ז'רגון ממש, כמו העברית המשפטית או הצבאית, ואין מישור שבו הניתוח הבלשני נשאר "טהור".

לצורכי הניתוח שלנו השתמשנו בספר במתודולוגיות שונות, ושאבנו השראה מחוקרים כגון: לייקוף וג'ונסון, ויליאמס, גיליגן, אסכולת פרנקפורט וביקורת האידיאולוגיה. ומאחר שהתהליכים התרבותיים שאנחנו מתחקים אחריהם בניתוחים אלה הם בחלקם לא מודעים, המתודולוגיה שלנו שואבת גם מחקר הלא-מודע ומטכניקת האסוציאציות החופשיות (וזאת בהשראת קרול גיליגן, הסבורה שלא ניתן להתחקות אחר הלוגיקה של הלא-מודע באמצעים אנליטיים בלבד). הקשבה לשפה שישראל מדברת היום היא כמו הקשבה לאדם המספר על חלומו. החלום לא נבחר באופן מודע, אך הוא מכיל אינפורמציה רבה הרלוונטית לפענוח חייו של החולם. באותו אופן, בדיוק מפני שרוב הזמן אין לרובנו תחושה של שליטה בשפה או בחירה בה, הבחירות שאנחנו עושים בסופו של דבר אומרות עלינו הרבה מאוד.

הציטוטים
בראש כל מושג מובא ציטוט המדגים, לדעתנו, שימוש טיפוסי בו. המטרה הראשית של השימוש בציטוטים היא להתחיל את הדיון מנקודת מוצא משותפת. עם זאת, מאחר שאנחנו מנתחים את האופן שבו מושגים פועלים ומופעלים בתוך השפה, כל ציטוט כזה מהווה גם הדגמה של הטיעונים שלנו. בתהליך בחירת הציטוטים מצאנו את עצמנו מול שפע של אפשרויות. נדמה שכולנו מדברים אותה שפה: חברי כנסת, שופטים, עיתונאים, טוקבקיסטים, מראיינים ומרואיינים; כולם אומרים "בשורה התחתונה", "נוף קסום", "זה היה הזוי לגמרי", וכדומה.

הבחירה שלנו נועדה בראש ובראשונה לבטא את המגוון האנושי הזה, אבל התוצאה היא שהיא גם מדגימה היטב את האחידות הלשונית שבה אנו מדברים. מעניין שציטוטים רבים שמצאנו במסגרת התחקיר יכלו לשמש אותנו ביותר מערך אחד; חלק מהם מופיעים בספר (למשל, "בריתה" ו"אירוע" המופיעות יחד באחד הציטוטים, וכך גם "קו העוני" ו"השד העדתי"). זה מצביע על כך שרבים מן המושגים המופיעים בספר, אשר על פניהם אינם קשורים כלל זה לזה ובאים מעולמות שונים, בעצם משתייכים לקבוצה אחת. כמו מרק אינסטנט, שיש להוסיף לו רק מים כדי שיהיה ראוי למאכל, כך אנחנו מקבלים מן המוכן ובאופן לא ביקורתי משפחות שלמות של מילים ואנחנו מרכיבים מהן משפטים. מאליהן עולות השאלות: האם אנחנו באמת בוחרים את אופני הביטוי שלנו, והאם המשפטים הללו שאנו מרכיבים באמצעות ערכת מילים זו אכן מבטאים אותנו? שתי תופעות אלה, של דיבור אחיד חוצה הקשרים תרבותיים ומקצועיים ושל שימוש הֶקבצי ב"ערכת המילים", מחזקות את אחת הטענות השזורות לאורך הדיון בדבר הבחירה (האוטומטית לגבי רבים מאיתנו) לנצל רק חלק קטן מן המנעד הלשוני העומד לרשותנו.

הגרפים
אחד הכלים הייחודיים שאנחנו משתמשים בהם לא אחת לאורך הספר הוא גרפים המתארים את העלייה בנפוצות המילים. כפי שציינו, הספר נולד ממפגש מחודש עם העברית, והגרפים נועדו בראש ובראשונה לברר לעצמנו, ככותבים, האם האינטואיציות שלנו לגבי השינויים שחלו בשפה מבוססות במציאות. עיתון הארץ הוא היחיד מבין העיתונים היומיים המחזיק במאגר ממוחשב ומקוון המאפשר בדיקה מסוג זה. כל מה ששאלנו את המאגר הוא בכמה פריטים הופיעה מילה מסוימת בטווח שנים מסוים. כך יכולנו להיווכח שלמילה "התנהלות" לא היה ולו אזכור אחד בשנת 1994, ואילו בשנת 2005 היא הופיעה ב-1,498 פריטים. כלומר, גם אם אין כאן מדידה מדויקת של מספר ההופעות של המילה בדפוס, הרי שיש כאן מדד מרתק לעלייה בשימושיות של המילה - עד כמה היא הפכה להיות שימושית יותר בידי העיתונאים, ועד כמה גדלה החשיפה של הציבור אליה.

לצערנו, צורת החיפוש במאגר לא איפשרה לנו להתחקות אחר השינוי בשימוש ברבים מן הערכים שלנו. חיפוש הופעת המילה "מארז", למשל, מעלה גם התייחסות למחסום ארז; את "עשייה" לא היה אפשר לחפש בנפרד מ"תעשייה"; חיפוש המילה "בריתה" העלה גם את הצירוף "בנות בריתה"; וכל סמיכות כמו "בן מיעוטים" או "כפייה דתית" בילבלה את מנוע החיפוש.

כדי לוודא שלא מדובר בעלייה מקרית ניסינו להשתמש בטכניקה סטטיסטית בסיסית, ולהשוות את העלייה במספר הפריטים לשינוי במספר הפריטים שבהם הופיעה מילת ביקורת, שאינה נכללת ברשימת המילים שלנו. המחשבה מאחורי בדיקה זו היתה פשוטה: כדי לוודא שהעלייה לא נגרמה, למשל, עקב עלייה במספר עמודי עיתון, המחייבת ייצור גדול יותר של מילים באשר הן, ביקשנו לדעת האם גם מספר הופעותיה של מילה אחרת, שאינה שייכת לקבוצת המילים הניסיוניות שלנו, גדל בהתאם. אלא שאותה בעייתיות במנוע החיפוש בצורתו הנוכחית מנעה מאיתנו חיפוש של מילים פעמים כה רבות, עד כי הרעיון איבד מן האפקטיביות המדעית שלו. עם זאת, הבדיקה האינטנסיבית שלנו של נפוצות מילים שלא נכללו בספר הראתה שאף כי יש מידה מסוימת של עלייה בשימוש במילים באשר הן, המושגים שנבחרו בספר ביצעו באופן כללי זינוקים גדולים יותר לאורך התקופה שאנחנו בוחנים.

בסופו של דבר נותרו בספר רק גרפים המשקפים את אותם מקרים שבהם מתודולוגיית החיפוש איפשרה לנו להדגים שינוי ממשי, ובמקרים מסוימים אף דרמתי, באינטנסיביות השימוש במילים מסוימות. אינטנסיביות זו משקפת, לדעתנו, שינוי שאינו מתחולל רק בזירה התקשורתית והתרבותית, אלא גם באופני הביטוי האישיים, מאחר שלתופעות התרבותיות יש ביטוי בחשיבה האישית ובאופן שבו אנחנו חווים את העולם.

נאמר זאת בפשטות: אנחנו חווים את העולם, בין היתר, דרך המילים שאנחנו משתמשים בהן. ומאחר שהעיתון משקף את השפה וגם מעצב אותה, הוא בבחינת גלגל שיניים מרכזי בהפצת השפה. לכן, אם בעיתון יש עלייה משמעותית בשימוש במילה מסוימת, סביר להניח שרוב האנשים משתמשים בה יותר גם באופן פרטי, ויש לה נוכחות גדולה יותר בחיים שלהם, אם הודות לקריאה ואם בגלל השימוש במילים עצמן. משהתחילו עיתונאים ופוליטיקאים לדבר על "התנהלות", אנשים "רגילים" התחילו אף הם להשתמש במילה "התנהלות" (וגם להפך - סביר שככל שמילה נעשית נפוצה יותר בשימוש יומיומי, הכתבים והעורכים בעיתונים מאמצים אותה), והקונספט שהיא מייצגת התחיל להשפיע על יחסיהם עם העולם. "התנהלות" מייצגת דרך מסוימת (משפטית וחשדנית, בין השאר) לראות את העולם. ומרגע שהמילה "התנהלות" מתחילה להופיע בשכיחות גבוהה יותר בעיתון, סימן שהיא גם מופיעה בשכיחות גבוהה יותר במחשבה שלנו, בהתנהגות שלנו באמצעות השפה, ומרתק מכול - באופן שאנחנו תופסים את העולם.

הגרפים עוזרים אפוא להמחיש את הטיעון המקובל עלינו, שלפיו הפצתן המרובה של מילים מסוימות, השכפול, הגלגול והשימוש המופרז בהן לא רק מעידים על מציאות אלא גם מייצרים אותה. במובן זה הגרפים הם חלק ממתודולוגיה של ביקורת האידיאולוגיה, בכך שהם יוצאים נגד ההנחה שהשימוש בשפה, לרבות בחירת מילה מסוימת, הוא נקי ולא מוּטֶה, ומיועד אך ורק לבחירת המילה המתאימה ביותר לתיאור מדויק של המציאות המדווחת.

הגרפים מזכירים לנו שוב ושוב שהבחירה במילה מסוימת זו חושפת אותנו ל"מציאות" אחת מבין הרבה אפשרויות לתיאור מה שקרה, ולכן גם להבנייתה, כפי שנראה בבירור במושג "הפרטה". המילה "הפרטה" הופיעה ב-562 פריטים בשנת 1994 וב-1,405 פריטים ב-2005. כפי שאנחנו טוענים בהמשך, אחת מתוצאותיה של העלייה הזאת בשימוש במילה היא הורדת הרגישות בציבור למשמעויות הפוליטיות והכלכליות ההרסניות שיש לתהליך הקרוי הפרטה על הציבור עצמו. אם להיות בוטים, בכל פעם שעיתונאי כותב "הפרטה", פרסומאי מוכר "מארז", פוליטיקאי מתהדר ב"שקיפות", רופא רוצה לבדוק אותנו "למטה", איש צבא מספר על "אירוע" ושכנה מספרת שהיא ילדה ב"לידה טבעית" הם דומים קצת למי שמתעטש עלינו במהלך נסיעה באוטובוס. אי-אפשר להימנע מלדבר, וגם לא כדאי. הדיבור מאפשר הפצת רעיונות, אך הוא גם מאפשר הפצה של רעיונות באופן סמוי, רעיונות שחלקם עלולים להיות הרסניים.

ממצאים
קו המשווה הסמוי של השפה וצמצום מרחב המשמעות המילולי
כפי שציינו, אחד הכלים הבסיסיים שלנו היה שימוש במילון או במשמעות הטעונה פחות של המילה כנקודת אפס, כדי לבחון ביחס אליה את אותה משמעות צרה יותר של המילה הנמצאת הנפוצה יותר בשימוש. במהלך ההתחקות אחרי צמצום המשמעויות של "ערכים", במובנה הרחב, לערכים מסוג מסוים ביותר, או של "עשייה", במובנה הרחב, לציון לשבח, גילינו שסולם ערכי נסתר עובר כמעין קו משווה מתחת לפני השטח של השפה. רבות מהמילים שהתמקדנו בהן התחילו את דרכן הלשונית כשהן פתוחות הן למשמעויות חיוביות והן לשליליות או כשהן נטולות מטען חיובי או שלילי כלשהו. בשינוי שהן עברו מאותה נקודת פתיחה התמיינו רבות מן המילים לצדו החיובי או השלילי של אותו קו משווה ערכי. למשל, דוגמה פחות פוליטית: אנחנו מתארים אוכל שנחשב ללא בריא כ"חסר ערכים תזונתיים". אנחנו לא אומרים עליו שהוא "בעל ערכים תזונתיים שליליים". כלומר, ערכים הם טובים. או שיש ערכים (וזה טוב) או שאין ערכים. "ערכים רעים" הם "לא-ערכים", הטיה של ממש זו מובנית אל תוך המילה, ונעשה בה, כמובן, גם שימוש פוליטי בידי קבוצות המתיימרות להיות בעלות "ערכים", שלא לומר אלה שמנכסות לעצמן את "ערכי המשפחה" ותחת הכותרת הקשה-להבסה הזאת מאגדים ערכים ריאקציונריים המגבילים את חירות האדם.

באופן דומה, מצדו השני של קו המשווה נמצאות מילים כמו "ערבי" וכמו "הומו". שוב, מילים שמשמעותן הבסיסית היא תיאורית ויש לה פוטנציאל וייעוד אידיאולוגיים או פוליטיים נמוכים. אך למעשה מוצמדים בחברה הישראלית למילים הללו, ולא רק לאנשים המתוארים באמצעותן, ערכים שליליים. "הומו" ו"ערבי" הן עדיין קללות מקובלות על רבים בישראל, "עבודה ערבית" היא תווית מגנה, ותחליפים מרתיעים כמו "בן מיעוטים" רק מעידים על התחושה החזקה שיש משהו פוגעני במילה המקורית, "ערבי" במקרה זה, ושלא במקרה.

חשוב להדגיש כי במקרים שבהם המילה החדשה נטענת במשמעויות שליליות, כמו במקרה של "בני מיעוטים" אך גם במקרים אחרים, כמו "סכיזופרניה", ביכולתו של הביטוי החדש להקרין אחורה באופן שלילי על משמעותו של הביטוי המקורי, הקונקרטי. כלומר, המטאפורה "סכיזופרניה" משפיעה לרעה על תפיסת המחלה סכיזופרניה, והשימושים ב"הומו" וב"ערבי" כקללות (מטאפורות שליליות), לא רק נובעים ממקומם הנחות של הומואים וערבים בחברה שלנו אלא גם ממשיכים להשפיע לרעה באופן מעגלי על הסובייקטים עצמם.

באופן אירוני, או ציני - תלוי כמה מודעות מייחסים למהלכים הללו - אותם כוחות הפועלים לאפלייתן לרעה של קבוצות אוכלוסייה שלמות, ובכך גורמים לאובדן המשמעות הניטרלית של המושגים ("ערבי", "הומו", "אישה"), הם גם אלה המבקשים, לכאורה, להגן עליהן באמצעות מילים חדשות. מילים שלא היה צורך בהן לולא האפליה הראשונית. כך, מושגים כמו "צניעות האישה", "בני מיעוטים" ו"הומוסקסואל מוצהר" הופכים נשים, ערבים והומואים לאובייקטים ומכחישים את הסובייקטיביות שלהם במסווה של הגנה עליהם (מפני תקיפה מינית, מפני עלבון מילולי).

הצורך לשלוט בקבוצה מסווה אפוא את עצמו תחת כותרת של אינטרסים "קהילתיים" שמרניים ולא בשם פלורליזם אמיתי. כפי שהמאבק סביב מצעד הגאווה בירושלים מראה שנה אחרי שנה, שלא האדם ולא כבודו הם העומדים במרכז, והשפה - היכולת להגדיר מהי "טומאה" ומהי "צניעות", למשל - היא אחד הכלים הראשוניים ביותר של שליטה באוכלוסייה.

כאן אנחנו מגיעים לנקודה המחברת בין האובססיה השיפוטית הכללית המתגלה בסיווגן של מילים ניטרליות למילים חיוביות ושליליות ("תותח" מול "ערבי") ובין האופי הפוליטי הבלתי ניתן להכחשה של המיון הזה. כלומר, ייתכן שבדומה לאופן שבו מיון, מדידה והשוואה בעולם הפיזי הם כלים לניהול אוכלוסיות, כך גם מיון של מילים מקל על ניהול אוכלוסיות (אוכלוסיות כמו החיילים, האזרחים והפלסטינים, הצרכנים, המצביעים), ואפשר להבין ממנו את תופעת ההגירה של מילים ומושגים בין שפות הניהול השונות (שפת הצבא, שפת הפרסום, שפת הפוליטיקה).

תובנה זו מאירה באור חדש את התנועה של המילים בגרפים. שכן התנועה של מילה משימוש מועט לשימוש מרובה מקבילה בעצם לתנועתה מן האפס, או מן השימוש הלא ערכי מרובה המשמעויות, אל הפלוס או אל המינוס, כלומר אל המשמעות המצומצמת החיובית או השלילית. מילה שהופכת לשיפוטית נעשית הרבה יותר שימושית בעולם התרבותי הנוכחי, ועם הפיכתה לשימושית באופן זה מתרוששת השפה העברית במילה אחת נוספת שהתגייסה למחנה מסוים. כל זאת תוך כדי כך שהמילה המגויסת כעת שומרת על איצטלת הניטרליות המקורית שלה, וניזונה ממוניטין העבר הניטרלי, שנודעת לו חשיבות רבה, כפי שנראה עוד מעט בשלב הצגת המסקנות.

התקת החשיבות מהתוכן לכותרת
העובדה כי פחות מילים נמצאות בנקודת האפס שלהן ואינן מצליחות להישאר בשימוש על כל מלוא משמעויותיהן האפשריות מעידה גם על עליית החשיבות של הצורה והכותרת על פני התוכן. כלומר, ניתן לראות את הצמצום במשמעותן של המילים ואת העובדה שכל מילה מסתווגת מיד למחנה ולמפלגה כניסיון להגדיר את "השורה התחתונה" של כל מילה.

בניסיון לנהל אוכלוסיות, גם באמצעות קרב שליטה על השפה, סיווגן של המילים למחנות ולמפלגות הוא תהליך בסיסי, שהאפקט שלו אינו רק תדמיתי אלא בעל השפעה גם על מהות הדברים. מי שמנצח במאבק על השפה שולט גם במציאות: מרגע שהחליפו "מרקי התיבול" את "אבקת המרק" התחלף סט שלם של אמונות והקשרים לגבי אותו מוצר עצמו. את מקומם של הצנע, דלות האמצעים והמלאכותיות תפסו דימויים של בישול מעודן, השקעה ויוקרה. באופן דומה, כמובן, אפשר לטעון כי מי שהטביע את המושג "התנתקות", במקום "נסיגה חד-צדדית ללא משא ומתן ובלי ביטחונות", זכה אף הוא בקרב על השפה ועל המציאות.

כלומר, העיקרון הוא שיווקי, אבל כמובן אינו מוגבל רק לעולם הפרסום. הוא גולש החוצה, משפיע על שפות אחרות ועל שפת היומיום, על האופן שאנחנו מבינים את עצמנו ומבנים את המציאות שאנו חיים בה. אחת ההשלכות הדרמתיות לחדירתו של עקרון השפה הפרסומית לשפת הדיבור היא התפשטות הניסיון להחליף את שמות הדברים, את המילים שאנחנו משתמשים בהן לתיאור המציאות, כדי ליצור אשליה של תיקון אמיתי במקומות שבהם קיים קלקול כלשהו. כשהמזכירה זוכה לתואר "מנהלת לשכה", וכשאני זוכה לשמוע ממנה את האיחול "שיהיה לך יום טוב", נדמה לשתינו שמצבנו השתפר - היא עלתה בסולם המעמד המקצועי ואני קיבלתי שירות טוב יותר, אך למעשה שתינו נשארנו בדיוק באותו מקום. ואולי מעצם כך אנחנו נמצאות במקום טוב פחות מזה שהיינו בו קודם שניתן הפיצוי המילולי "מנהלת לשכה" ו"שיהיה לך יום טוב", כי קודם היינו פחות מסונוורות ויכולנו לאמוד את מצבנו ביתר דיוק.

ולא זו בלבד שמילים מסוימות זכו בערך חיובי כדי לשמש תחליף לשינוי מהותי, אלא שיש מילים המדגימות את האופן שבו עצם הדיבור הפך לתחליף לשינוי מהותי. ניקח לדוגמה את "מצוינות", "עשייה" ו"מארז". אם נתבונן בנקודת הפתיחה של שלוש מילים אלה נראה שאין להן משמעות חיובית בהכרח, ואפשר אפילו לטעון שיש להן פוטנציאל שלילי לא מבוטל, מכיוון שהן מקדשות תפוקה כערך בפני עצמו, בלי קשר לאיכות ולמהות. אבל לפי השימוש הרווח הן נמצאות ב"פלוס" ביחס לקו המשווה. בעברית שלנו הן מילים חיוביות. המשותף להן הוא שהן מאפשרות דיבור במקום שינוי. "עשייה" היא מילה שכל קיומה כיום נגזר מהרצון לדבּר על הדבר במקום לטפל בדבר עצמו. זו מילה של יחסי ציבור, המזכירה בעסקנותהּ את "מצוינות" ובאוריינטציה הממתגת שלה את "מארז", ממש שלוש אחיות. כלומר, "עשייה" לא אומרת שום דבר על הדבר עצמו, חוץ מאשר על האופנים שבהם השפה באה למלא צרכים אחרים, זרים.

המודעה הבאה, המזמינה סטודנטים ללמוד בקורס למיתוג, ממחישה היטב את האופן שבו איכות המוצר ואיכות השירות מאבדות את מקומן לטובת הדיבור עליהם. אנחנו כמובן מתכוונים כאן ל"מוצר" ול"שירות" במובנם הרחב ביותר, בכל תחום של החיים: פוליטיקה, רפואה, כלכלה ועוד.

האם אפשר בכלל ליצור יתרון תחרותי? מנהלים רבים התייאשו מהמאמץ להשיג יתרון בעולם של מלחמות מחיר וחיקויים מיידיים. מנהלים אחרים משקיעים מאמצים ומשאבים רבים כדי לפתוח פער איכותי על המתחרים במוצרים או בשירות. אז מה עובד ומה לא? סדרת מפגשים זו, ראשונה מסוגה בישראל, תציג את תמצית הניסיון המצטבר בעולם בניהול אסטרטגיה תחרותית ובשימוש אסטרטגי במותגים, ואת הגישות העדכניות ביותר.

נושאי המפגשים:
+ איך תיצרו בידול שידליק צרכנים ושהמתחרים שלכם לא יחקו?
+ השגת יתרון תחרותי? כן, אבל לא כמו שסיפרו לכם.
+ איך עושים שיווק מרתק במקום שיווק מלקק?
+ איך מפתחים ומשווקים בהצלחה להיטים שיווקיים?
+ איך משיגים יתרון באמצעות מיתוג מתוחכם?

(הארץ, 11.9.2006)        

לבסוף, גיוסן של מילים למחנות עשוי לשמש הסבר מעניין לתלונות בדבר דלותה של השפה העברית העכשווית. המילים שמאבדות את נקודת האפס מאבדות אותה מאחר שהן הופכות להיות נציגותיהן של השקפות עולם. וכך, במקום שהדוברים והדוברות יתמודדו עם העושר של השפה ועם מגוון האפשרויות שהיא מעניקה להם לבטא את השקפות העולם שלהם, הם אינם זקוקים אלא למילות הקוד השגורות: "ערכים", אם אתם ימניים בהשקפתכם, ו"הומואים", אם אתם אנשי שמאל. הביטוי "חבל על הזמן" שימושי לכל הקשת הפוליטית, וגם הוא מייצג רדוקציה של עושר אדיר של משמעויות. הרדידות של דוברי עברית רבים מקורה אפוא במידה רבה בקידוד הזה, באופן שבו ביטויים רבים כל כך איבדו את האמביוולנטיות שלהם ואת חירותם (היחסית) מאידיאולוגיה מסוימת והפכו בעצם למושגים קצרניים ואת העברית המדוברת למִברקית.

השפעת כלכלת השוק על השפה
אחת התובנות המעניינות מן הדיון במונחים כמו "מיתוג" ו"מיצוב" ומונחים דומים היא שהשוק משפיע על השפה בדרכים ישירות ועקיפות. השפעה ישירה באה לידי ביטוי בקליטה של מונחים מן העגה הכלכלית אל תוך שפת היומיום ("לגזור קופון"). תהליך זה, יצוין, חופף לקליטת השפה המשפטית בתוך העברית היומיומית. שתי עגות אלה, המשפטית והכלכלית, מוסיפות נופך של רהיטות, מקצועיות ואובייקטיביות לדובר (ראו להלן דיון במושגים כסמל סטטוס). בנוסף, השימוש במונחים כלכליים בשפת היומיום נעשה באופן שאינו מודע להטיות הפוליטיות של מונחים אלה לכיוון של כלכלת שוק קפיטליסטי, כאילו אין אפשרויות אחרות לדיבור כלכלי (ראו דיון ב"הפרטה").

ההשפעה העקיפה מתבטאת בהחדרת המטאפורות הכלכליות והערכים שבבסיסיהן אל השפה. ראשית, כפי שהראינו בממצא הקודם, זיהינו תופעה של התקת החשיבות מהתוכן אל הכותרת (כפי שמראה הדיון ב"מארז" וב"קריאטיב", לא מדובר ברעיונות חדשים עם שמות חדשים, אלא בשמות חדשים לרעיונות קיימים). תופעה זו היא בראש ובראשונה מהלך שנועד לשרת צרכים שיווקיים. שנית, המציאות הכלכלית אחראית גם לשינוי המשמעות של מילים. כמו שאנו מראים בדיוננו במילה "פרויקט", שהתפצלה מהמילה מפעל (במובן של "המפעל הציוני" או "מפעל ההתיישבות"). עליית המילה "פרויקט" במשמעות זו אירעה במקביל לייחוד המילה "מפעל" למשמעות של factory. שלישית, השפה הכלכלית, כמו ז'רגונים מקצועיים אחרים, ממציאה בדיעבד צרכים שיצדיקו את קיומה. למשל, כפי שעולה מן הדיון, לא פחות משההבדלים בין המינים משפיעים על השוק, הם תוצר של השוק. דוגמה מוכרת לכולנו היא ההפרדה בין בגדי בנים (תכלת) לבגדי בנות (ורוד) בחנויות הבגדים לילדים. התוצאה היא שכשאנחנו נתקלים במילה כמו "בריתה" אנחנו לא באמת יכולים לדעת מה קדם למה: הרצון האותנטי בשוויון בין המינים או שמא הצורך הכלכלי ביצירת שוק חדש? שאלות אלה מתעוררות גם בנוגע למושגים כמו "אירוסים" ו"האלפיון העליון".

התוצאה הבלתי נמנעת של תופעות אלה היא שדיבור בשפה של כלכלת שוק משפיע בהכרח גם על תפיסת המציאות שלנו ("השורה התחתונה", "קו העוני").

הגבהת השפה מתגלה כהנמכה, או: מילים כסמל סטטוס
תנועה נוספת שחוזרת ונשנית במילים שניתחנו בספר היא ניסיונות להגביה את השפה או לשנות את המציאות באמצעות מילים שאינן עומדות במשימה, ומעידות יותר מכול על הניסיון עצמו. מי שמזמין "שרימפס" (במקום חסילונים) מתהדר אולי באנגלית כבסמל סטטוס, מבלי לדעת שהמילה שגויה, באותו אופן שמי שאוכל "צַהַריים" (בשתי תנועות a במקום שתי תנועות o) מבקש להתהדר בעברית תקנית יותר, מבלי לדעת שההגייה בשתי תנועות a שגויה. וכל המסיימות, המביטות והממתינות במקום לגמור, לראות ולחכות משתתפות אף הן בניסיון להגביה את השפה - ניסיון שאינו מגביה אותה באופן מעשי וכל שביכולתו הוא להעיד על הרצון בהגבהה (וגם להשתתף, כפי שציינו לעיל, במעגל שהופך את המילה "לגמור" למלוכלכת ומינית). כפי שאמרנו, אין בכוחה של "בני מיעוטים" להגן באמת על האוכלוסייה שעליה היא כביכול באה להגן, משום שבסופו של דבר הם ערבים, וכל עוד סובל ה"ערבי" מערך שלילי בשפה ובמציאות, כל ניסיון להתחמק מכך לא יצלח ויעיד יותר מכול על ניסיון ההתחמקות. באופן דומה, מי שמכנה את בעלה "אישי", במקום בעלי, או מצרפת לשם משפחתו של בעלה את שם משפחתה מהבית (שם אביה) בניסיון ליצור מראית עין של שוויון זכויות, אינה מחוללת בפועל שינוי פמיניסטי אלא דווקא תורמת להסתרת המציאות הלא שוויונית (וההבדל האחד בינה ובין בן המיעוטים הוא שלדוברת יש תחושה שהיא בחרה כיצד להציג את עצמה).

במהלך הניסיון ליצור מציאות חדשה באמצעות המילים מתגלה כי למילים עצמן יש מעין שווה-ערך של מעמד סוציואקונומי, המשפיע על החלטתם של הדוברים להשתמש או לא להשתמש במילים מסוימות. מילים שמקורן באנגלית הן סמל סטטוס, כפי שמדגימה המילה "קריאטיב". אך הכמיהה לאנגלית והזלזול בעברית מתבטאים לא רק באמצעות תיעתוק של מילים אנגליות, אלא גם בהעתקת מבנים תחביריים ורעיונות אל תוך העברית. "מנהלת לשכה" הוא תואר שהתרבות האמריקנית התקינה פוליטית זועקת ממנו. "עלית קפה" היא דוגמה נוספת להעתקת התחביר האנגלי, שבו שם התואר מופיע לפני שם העצם, וכותבי התפריטים במסעדות ובבתי קפה יצרו בני כלאיים רבים, כמו "עוף טריאקי" ו"סשימי סלט".

מסקנות
נשים ושפה
כפי שאנחנו מראים לאורך הספר, מאחר שהנשיות מוגדרת כ"טבע", חסרת שפה וחסרת תרבות ומושא לעיצוב והשתלטות על ידי הגבר והתרבות, תוצאות המאבק על השפה מוטות מראש לטובת גברים: למשל, המושגים "האם תסכימי להצטלם בעירום?" ו"אני לא פמיניסטית". אימוץ אידיאולוגיה כלשהי ומעורבות בפוליטיקה, במובן הרחב, מסווגים בעליל כלא-נשיים. ובאופן גורף יותר מנסה ההגמוניה לנטרל כל התנגדות שהיא, ולא רק התנגדות נשית, בטענה שהשפה שבה היא משתמשת חסרת אידיאולוגיה. או כפי שמבהיר משה צוקרמן, בביקורת האידיאולוגיה יש משמעות פוליטית לתהליך שבאמצעותו נתפסים השפה ומושגיה כמשהו טבעי וחיצוני למדבר, אשר רק עושה שימוש במושגים מן המוכן.

לפיכך מי ששולט בשפה מכניס לשימוש את המונחים שלו כדי לקדם אידיאולוגיה מסוימת, אך מציג אותם כמילים "ניטרליות". כך מתאפשרת הצגת המאבק ככזה הניטש בין תרבות "אובייקטיבית", חסרת אידיאולוגיה ושקופה, ובין נשים (על פי רוב) חסרות תרבות וחדורות אידיאולוגיה מעַוותת ומוטה. אגב, אנחנו נוקטים כאן את התיוג "נשים", כמובן, כדי לדבר על כל הקבוצות הזוכות לאותו יחס תחת אותן הצדקות - נשיוּת (יתרה, הן של הומואים והן של ערבים), חוסר תרבות (של ערבים יותר מאשר של הומואים) ולהט אידיאולוגי מעוות (ערבים ונשים כאן יותר מאשר הומואים). ואכן, אחת ההתנגדויות הגדולות ללימודי מגדר ופמיניזם באוניברסיטאות מנומקת בכך שהם אינם עומדים בסטנדרטים מדעיים מכיוון שהם רוויים באידיאולוגיה.

אך אם תתגלה העובדה שלתרבות ה"אובייקטיבית" יש אידיאולוגיה, יקרוס אחד הכלים הדכאניים הראשיים. וזאת הסיבה שאותו קו משווה הממיין את המילים לחיוביות ושליליות הוא סמוי. הוא סמוי מפני שאם רוצים ליצור את הרושם שהמשמעות הקיימת היא נקודת האפס, היא המשמעות ה"מילונית", ה"אובייקטיבית", הרי שאי-אפשר להודות בקיומו של תהליך המיון עצמו. יתרה מזאת, ביקורת האידיאולוגיה מלמדת אותנו שלשיטתה של התרבות השלטת לא ניתן כלל לשנות את מוסכמות היסוד שלה, מאחר שהן נתונות ולא בחרנו בהן ובטח לא אנו עיצבנו אותן, ממש כשם שלא בחרנו שהשמש תזרח ביום ותשקע בערב (על אחת כמה וכמה שלא בחרנו בהן למטרות מסוימות). דוגמה טובה לעניין זה היא מושג הכפייה הדתית, הנתפס כחורף תרבותי הנמצא מחוץ לשליטתם של הדוברים הישראלים.

לכן כל מי שמבקש לערער את הסדר השולט בשפה נתפס מיד כנודניק, טרחן, אישי, לא מדעי, או מואשם בניהול משטרת מחשבות ובהשלטת תקינות פוליטית. חשיפת קו המשווה, חשיפת האידיאולוגיה של מי שמתחזה לאובייקטיבי ושקוף דינה האשמה נגדית באידיאולוגיה על שתי משמעויותיה (הסותרות, אגב) - יצריות וחוסר רציונליות מחד גיסא וטהרנות ושיפוטיות קיצונית מאידך גיסא.

שימוש רטורי לא מודע במטאפורות - בין שיעור הספרות ללייקוף וג'ונסון
כשם ששאבנו בניתוחינו השראה מהמתודולוגיה ההיסטורית-מטריאליסטית של ויליאמס, כך הושפענו מאוד גם מהתיאוריה של לייקוף וג'ונסון לגבי קיומן של מטאפורות-על. למעשה, כל דיון המבקש להאיר את היחסים שבין התרבות לשפה מוצא את עצמו עד מהרה מתמודד עם שאלת המטאפורה, או ליתר דיוק משתמש במטאפורות כדי להבין טוב יותר את הקשרים שבין התרבות ללשון. אך מתברר שההתבוננות על המטאפורה יכולה, בתורה, להניב מחשבות חדשות לגבי מהותה של המטאפורה עצמה.

במשמעותה הראשונית, זו המוכרת לנו משיעורי הספרות, מטאפורה היא כלי לשוני שבאמצעותו אנחנו מציגים מושג אחד לאור תכונותיו של מושג אחר. כל מטאפורה מבוססת על השוואה כלשהי בין שני השדות, שמהם לקוחים האובייקט המתאר והאובייקט המתואר, אך שלא כמו בדימוי, במרבית המטאפורות אין משתמשים בדרך כלל במילות השוואה כמו "כמו", או "כ". לדוגמה, "התינוקת שלי היא מלאך" או "התינוקת שלי היא קליגולה". שתיהן מטאפורות שאני משתמשת בהן לתיאור דבר אחד, X, התינוקת שלי, באמצעות השוואתו לדבר אחר, Y, מלאך או קליגולה. השימוש המטאפורי במקרה זה הוא מכוון לגמרי. כלומר, הדוברת מבקשת באופן מודע להשתמש במטאפורה לצרכים רטוריים מסוימים, והיא בוחרת את המטאפורה שלה במודע, כאקט רטורי. לשימוש זה במטאפורה אפשר לקרוא שימוש רטורי מודע.

בספרם Metaphors We Live By הגדילו לייקוף וג'ונסון את שדה הראייה שלנו בכל הנוגע למטאפורות בכך שזיהו "מטאפורות-על", סמויות ובעלות עוצמה תרבותית, המהוות בסיס לרבות מהמטאפורות הנראות לעין המשמשות אותנו בשפה. לדוגמה, המשפטים "אני בהצפה רגשית", "יש לי רגשות עמוקים אליו", "רגשותיה סוערים", "הרגשות שלי כלפיו מתחממים" ו"קיפאון רגשי" נובעים מתוך המטאפורה הבסיסית "רגשות הם נוזל". הניתוח של לייקוף וג'ונסון מאפשר לנו לזהות תבנית שלפיה מרבית המטאפורות משמשות אותנו כדי להיטיב להבין מושג מופשט (רגשות) באמצעות מושג קונקרטי (נוזל). כך המושג הקונקרטי והברור - נוזל - המוכר לנו מעולם החומר ומניסיון החושים משמש אותנו לסידור ולהבניית המושג האמורפי יותר - רגשות.

מחקרם של לייקוף וג'ונסון מרתק במיוחד מפני שבזהוֹתם את קיומן של מטאפורות-העל הצליחו להציע תיאוריה חדשה, שלפיה מטאפורות אינן רק כלי לשוני המשמש אותנו בשפה, כלומר שמשרת אותנו בשימוש רטורי מודע, אלא מטאפורות הן אחת מצורות הקוגניציה שלנו. אם אנחנו תופסים את המציאות שלנו, מפענחים ומפרשים אותה באמצעות מטאפורות, הרי שקיים שימוש במטאפורות שניתן לכנות אותו שימוש לא רטורי ולא מודע.

תהליך הכתיבה של הספר הפגיש אותנו עם קטגוריה נוספת של שימושים במטאפורות, שאפשר לקרוא לה: שימוש רטורי לא מודע. ניתוחים רבים של מושגים ("האם תסכימי להצטלם בעירום?", "אני לא פמיניסטית") הובילו אותנו, בסופו של דבר, לחשיפת מטאפורות-על שונות: "מיניות היא זקפה", "מיניות האישה היא סחורה", "המדינה היא גוף אנושי", ועוד. נעזרנו בלייקוף וג'ונסון בצעדים הראשונים של ניתוח המטאפורות הללו, והן שימשו אותנו להבין כיצד הקונקרטי והמוכר מחיי המעשה ("סחורה") מסייע לנו שוב בהבנת המופשט ("מיניות האישה"). אך הניתוחים גם עודדו אותנו לפתח כיוון מחשבה נוסף, מאחר שמטאפורות-על אלה, גם אם הן מעידות על האוניברסליות של הצורך בדימויים, הן בעלות אופי פוליטי מובהק ונגזרות מהן משמעויות רבות בקרב על השפה. כלומר, על אף היותן חבויות, אי-אפשר להסתיר את הבעייתיות של השימוש בהן מאחורי טענת חוסר המודעות (ראו, למשל, את דיוננו ב"קו העוני", "האיום הדמוגרפי", "המכנה המשותף הנמוך ביותר" ו"כללי המשחק משתנים"). השילוב של צרכים רטוריים מחד גיסא ושימוש במטאפורות-על לא מודעות מאידך גיסא הביא אותנו לזיהוי השימוש הנוסף הזה במטאפורות, שהוא בעל תפקיד קריטי בתרבות ולכן ההתבוננות בו היא כלי חיוני לביקורת התרבות.

סיכום
השפה היא הסימפטום של התרבות. לכן בספר זה, שעיסוקו ביקורת תרבות של החברה הישראלית, בחרנו להתבונן בממצא הבולט והנפוץ ביותר שלה - המילים. הסימפטומטיות של המילה מתבטאת בערך המוסף שלה, באופן שהיא מבטאת דבר מה המוסיף או גורע מן המשמעות הבסיסית, הרחבה, שאותה מסוגלת המילה להעביר. פרויד מדבר על הסטייה כיכולת להגיע לסיפוק בדרך מצומצמת בלבד, נאמר רק מהתחככות בנעליים. באופן דומה, הצרת מרחב המשמעות של המילים היא אקט של סטייה. המילים כבר אינן משמשות אותנו באופן גמיש ורחב, והצמצום נעשה כמעט תמיד בהגבלתן או בהטענתן במשמעות חיובית או שלילית ברורה ומובהקת. הגבלה זו, כפי שאנחנו רואים, משרתת אינטרסים פוליטיים, חברתיים, אישיים וכלכליים סמויים.

החברה הישראלית מנסה להציג את עצמה בצורה מסוימת דרך המילים שלה, דרך המארזים, ההתנהלויות, השקיפויות ווידואי ההריגה. אבל הניתוח החלופי שלנו מראה שהמציאות הנפשית שונה מהפנים שאותן מבקשת החברה להראות. המילה היא הסימפטום המעיד על הקונפליקט העמוק הנמצא בתרבות שלנו. קונפליקט - מפני ש"התרבות" שאליה אנחנו מתיימרים להשתייך לא מאפשרת לנו להכיל את הגזענות, המיזוגניות והאליטיזם הכלכלי שלנו. תכונות "לא יפות" אלה מודחקות ומתבטאות במילים, מעין "טיקים" או עוויתות לשוניות, סימפטומים גופניים ונפשיים. לכן לא ניתן להבין את המילים האלה, את היווצרותן ואת השימוש בהן, באמצעות ניתוח לשוני קלאסי, ממש כשם שרופא משפחה מוגבל ביכולתו להסביר את קיומם של סיוטים בלילה.

הדבר מביא אותנו כמובן לשאלה: מה אפשר לעשות בנידון? הספר, כמו תהליך תרפיה, אינו מבטיח תוצאות או שינוי מלבד אלה הנגרמים מתוך הגעה להכרה במצב. ההכרה אינה מעלימה את הסימפטומים, אך היא מאפשרת מרחב תנועה ובחירה גדול יותר. כוונתנו אינה לייצר משטרת שפה הפוסלת את כל המילים והמושגים שבספר, ואחרים כמותם, אלא ליצור מרחב של התבוננות בין הדוברת למילותיה. מרחב שממנו היא יכולה להשקיף הן על עצמה והן על החברה שבתוכה היא חיה. מאחר שהמאבק על השפה הוא מאבק פוליטי וכלכלי, שרוב החיילים המשתתפים בו כלל אינם מודעים לקיומו ("סל הבריאות", "קו העוני"), ההכרה היא הצעד הראשון בדרך לשינוי. אולם אין די בהכרה. גישתנו אינה מסתפקת במיפוי זירות המאבק התרבותיות, אלא שואפת לעמוד על המשמעויות הפוליטיות, המוסריות והאישיות של תהליכים לא מודעים בחברה הישראלית כפי שהם באים לידי ביטוי בשפה

. מאחר שאנחנו מגיעים אל הספר גם כסופרים, אנחנו לא יכולים שלא לציין מחיר נוסף, כבד, של הצמצום שזיהינו במרחב המשמעות של המילים, והוא גלגול המערוך על המרקם העשיר של חוויותינו. תופעה זו ניכרת באופן ברוטלי יותר כמובן בביטויים רב-שימושיים כמו "חבל על הזמן" ו"סוף הדרך", אבל אלה רק דוגמאות קיצוניות של צמצום, הניכר גם בתופעת תנועת ה-e ("הֶתחלתי") ובוויתור על הזכות להשתמש במילים בכל קשת המשמעויות האפשרית שלהן. תוצאה זו קשורה, כפי שאנחנו מראים לאורך הספר, גם לתהליכים קפיטליסטיים, המנסים למכור לכולם בו בזמן את אותה חוויה (במובן הזה רשתות הבגדים, המזון והספרים משתלטות לא רק על השוק הצרכני אלא גם על השוק הנפשי-אינטלקטואלי-אינטימי), ובה בעת לתחזק את האשליה של בחירה וביטוי אישי בתוך המרקם האחיד.

ללא אוצר מילים מפורט, שבעזרתו נוכל לתאר את התרשמותנו החיובית או השלילית מהאירועים ומבני האדם שמרכיבים את חיינו, תאבד גם הרגישות הנחוצה לפיתוח רשמים שכאלה. הדיווח והחוויה הם שני גלגלי שיניים באותו מנגנון. בסופו של דבר, ככל שתפחת היכולת לדווח, כך תתמעט החוויה. הספר הזה יהיה, כמובן, קצת אחר בכל קריאה ובידיו של כל קורא. אנחנו מקווים שתהליך הקריאה יאפשר לקוראת לזהות את המילים שלה, לפתח כלפיהן את החשדנות הראויה, ויזכיר לקורא שיש להתייחס בכבוד לבחירת המילים שלו, המאפשרות לו הן להבין טוב יותר את מצבו בעולם והן לפעול לשינוי.

נקודה זו בפני עצמה מבליטה את אחת הסתירות הפנימיות הקבועות בניתוחים שלנו - עמדתנו בדבר התקינות הפוליטית. שוב ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו משני צדי המתרס, נאבקים בשאלת יכולתה או אי-יכולתה של השפה לשנות מציאות. זהו, מן הסתם, רק אחד מפגמיו של הטקסט. בנוסף, קשה להאמין שיש בנמצא קורא שיסכים עם כל הניתוחים שלנו. אדרבה, מטרתנו אינה לבנות מילון חדש, מקיף ודפיניטיבי ובו המשמעות "האמיתית" של מילות מפתח בעברית העכשווית; כל שאנחנו רוצים הוא לפתוח בשיחה. לא נטולת מחלוקות, ואולי אפילו חריפות, אך בכל זאת שיחה דחופה, על החברה הישראלית.

עמליה רוזנבלום וצבי טריגר, תל אביב, ינואר 2007

© כל הזכויות שמורות לדביר הוצאה לאור

ללא מילים - התרבות הישראלית בראי השפה - עמליה רוזנבלום, צבי טריגר