| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2007 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
מפתיע במיוחד הוא הסיפור האנושי המסתתר מאחורי המיתוס. פילבריק מעלה על נס את אומץ לבם של הפוריטנים, שהיו מוכנים להקריב הכול למען אמונתם הדתית, ואת נדיבותם ותחכומם של האינדיאנים ילידי המקום, אך בד בבד אינו מסתיר את דעתו על זוועותיה של המלחמה. פילבריק מתאר בעוצמה רבה את הדרמה של המסע, את שיממונם מטיל המורא של חופי ניו אינגלנד, את ההחלטות הגדולות כקטנות שקבעו את השתלשלות העניינים למאות השנים הבאות, ואת האירועים שהשלכתם ניכרת עד עצם היום הזה.
ביקורות מחו"ל
"אנחנו אוהבים היסטוריה יפה, מלאת הוד וגבורה. מעטים מעיזים להתמודד באומץ ובכנות עם שאלות נוקבות כמו שעושה זאת פילבריק." (Washington Post) "ראוי לכל השבחים. מרתק, מטלטל וסוחף." (The New York Times) נתנִאל פילבריק הוא מחברם של רב-המכר בלב הים, שזכה ב-National Book Award וראה אור בעברית בהוצאת "אריה ניר", ושל הספר Sea of Glory: The Epic South Seas Expedition, 1883-1844 , שזכה בפרס תיאודור ופרנקלין ד. רוזוולט להיסטוריה ימית. מאז 1986 הוא חי באי ננטאקט. מייפלאוור - אמריקה הסיפור האמיתי שמאחורי המיתוס מאת נתנאל פילבריק, מאנגלית: נעה בן-פורת, עורכת הסדרה: רחל הלוי, עיצוב עטיפה: אורנה בן שושן, 415 עמודים.
מייפלאוור: מבוא: שני המסעות
אלא שרק לעתים נדירות ההתחלות סדורות וברורות כפי שהיינו רוצים שיהיו. קחו למשל את האירוע שרוב האמריקנים מקשרים עם תחילתה של ארצות הברית: מסע המייפלאוור. כולנו שמענו לפחות גרסה אחת של הסיפור: איך ב-1620 הפליגו הצליינים אל העולם החדש בחיפוש אחר החופש מרדיפות דתיות; איך אחרי החתימה על "אמנת מייפלאוור" הם נחתו בפלימות רוק והתיידדו עם האינדיאנים המקומיים בני שבט הוַומפָּנוֹאֶג, שלימדו אותם לגדל תירס, ואיך ראש השבט מאסאסוֹיט חגג עמם את חג ההודיה הראשון. ומההתחלה המבטיחה הזאת נולדה ארצות הברית. גם אני, כמו אמריקנים רבים, גדלתי על המיתוס הזה של מוצא האומה כשאני מתייחס אליו בהסתייגות מסוימת. הצליינים, במגבעותיהם רחבות התיתורה ובנעליהם המאובזמות, היו עניין השייך למצעדי החגים ולשירה ויקטוריאנית קלוקלת. אין דבר רחוק יותר מאובדן הדרך של אמריקה המודרנית, חשבתי, מאשר הצליינים והמייפלאוור. אבל כפי שגיליתי מאז, סיפורם של הצליינים אינו מסתיים בחג ההודיה הראשון. כשאנו מסתכלים איך חיו הצליינים וילדיהם בשלום במשך חמישים שנה לצד שבט הוַומפּנוֹאֶג, ואיך השלום הזה הופר לפתע ובמקומו פרצה אחת מהמלחמות היותר עקובות מדם שהתחוללו אי-פעם על אדמה אמריקנית, ההיסטוריה של מושבת פלימות כבר נראית לנו באור חדש ושונה לגמרי והופכת להיות משהו מעניין, רציני ומורכב הרבה יותר. ואת מקום הסיפור שאנחנו כבר מכירים, תופס הסיפור שאנחנו צריכים להכיר. ב-1676, 56 שנים אחרי מסעה של המייפלאוור, הפליגה מחופי ניו אינגלנד אונייה בעלת שם דומה, אבל מפורסמת פחות, הסיפלאוור. גם היא, כמו המייפלאוור, הייתה עמוסה במטען אנושי. אבל במקום 102 מתיישבים לעתיד היו על סיפונה של הסיפלאוור, ששטה אל האיים הקריביים, 180 עבדים אינדיאנים. מושל מושבת פלימות, ג'וזאיָה וינסלו - בנם של נוסעי המייפלאוור אדוארד וסוזנה וינסלו - צייד את רב-החובל של הסיפלאוור במסמכים הדרושים. בתעודה הנושאת את חתימתו הרשמית הסביר וינסלו שהילידים הללו - גברים, נשים וילדים - לקחו חלק בהתקוממות נגד המושבה והם אשמים בביצוע "מעשים נלוזים כגון רציחות מתועבות, הריגה ופשעים אחרים". כעונש על מעשיהם נידונו "הפושעים עובדי האלילים" לעבדות עולם. הסיפלאוור הייתה רק אחת מכלי שיט רבים שהפליגו מניו אינגלנד לאיי הודו המערבית עם מטען של עבדים אינדיאנים. אבל ב-1676 לא היה לבעלי המטעים בברבדוס ובג'מייקה עניין רב להעסיק עבדים סוררים שכבר הפגינו את נטייתם למרוד. אין כל תיעוד המספר מה עלה בגורלם של האינדיאנים שהפליגו על סיפונה של הסיפלאוור, אבל אנו יודעים שרב-החובל של אחת מאוניות העבדים האמריקניות נאלץ לעשות את כל הדרך לאפריקה לפני שהצליח להיפטר לבסוף ממטענו האנושי. וכך, קצת יותר מחצי מאה אחרי הפלגת המייפלאוור, השלים כלי שיט מניו אינגלנד מסע טרנסאטלנטי מסוג שונה לחלוטין. ההתקוממות שמזכיר וינסלו בתעודה של הסיפלאוור ידועה כיום בכינוי "מלחמת המלך פיליפ". פיליפ דנן היה בנו של מאסאסוֹיט, ראש שבט הוַומפנואג שקיבל את פני הצליינים ב-1621. כעבור 54 שנים, ב-1675, יצא בנו של מאסאסוֹיט למלחמה. יחסי השכנות השבריריים שנוצרו בין האינדיאנים לאנגלים בעשרות השנים שחלפו מאז הפלגת המייפלאוור נהרסו ללא תקנה. מלחמת המלך פיליפ נמשכה רק 14 חודשים, אבל היא שינתה את פניה של ניו אינגלנד. אחרי 55 שנות שלום, חייהם של הילידים ושל האנגלים נעשו כה כרוכים ושלובים אלה באלה עד שעם פרוץ הקרבות מצאו את עצמם רבים מהאינדיאנים של האזור "במצר ולא ידעו מה לעשות", כפי שכתב אחד מבני התקופה שרשם את דברי הימים ההם. חלק מהאינדיאנים בחרו לתמוך בפיליפ; אחרים הצטרפו אל הכוחות הקולוניאליים; והיו גם כאלה שניסו לא לקחת כל חלק בסכסוך. אבל האלימות התפשטה במהירות עד שכל המחוז נהפך לאזור קרבות מדמם. כשליש ממאה היישובים שכבר היו אז בניו אינגלנד נשרפו עד היסוד וננטשו. הועלתה אפילו הצעה לבנות חומת מגן סביב גרעין ההתיישבות העיקרי במסצ'וסטס ולהפקיר את היישובים שמחוץ למתחם המוגן לידי פיליפ ובעלי בריתו. הכוחות הקולוניאליים ניצחו בסופו של דבר, אבל המחיר היה כבד מנשוא. עם פרוץ פעולות האיבה חיו בניו אינגלנד קרוב ל-70 אלף בני-אדם; בסופה של המלחמה, כ-5,000 מתוכם היו בין המתים. יותר משני שלישים מהנפגעים היו אינדיאנים. במונחים של אחוזים מכלל האוכלוסייה, מלחמת המלך פיליפ הייתה עקובה מדם פי שניים ממלחמת האזרחים וקטלנית פי שבעה מהמהפכה האמריקנית. בסטטיסטיקה המצמררת הזאת לא נלקחו בחשבון הילידים שסיימו את המלחמה כעבדים, דוגמת נוסעיה האומללים של הסיפלאוור. 56 שנים עברו לפני שכל זה קרה, אבל בסופו של דבר, שאיפתו של עם אחד לחירות, הובילה לכיבושו ולשעבודו של עם אחר. מי שהביא אותי אל הצליינים היה פיליפ. הייתי עסוק בחקירת ההיסטוריה של המקום שאימצתי לי לבית, האי ננטאקט, כשנתקלתי בשמו של מנהיג הוומפנואג ברשומות של העיר. ואחרי שניסיתי לענות על השאלה מה הביא את פיליפ לאי ננטאקט, שבינו לבין מקום מושבו הקבוע שבו נמצאת כיום העיר בריסטול, רוד איילנד, מפרידים 105 קילומטרים של ים, הבנתי שעליי להתחיל את מחקרי ממאסאסויט, אביו של פיליפ, ומהצליינים. התרשמותי הראשונית מהתקופה הייתה מושפעת משתי דעות קדומות מנוגדות: האחת היא המסורת המכובדת, רבת השנים, המתארת איך נעשו הצליינים סמל לכל מה שטוב באמריקה; האחרת היא הסיפור המודרני, המוכר כיום לא פחות, שמתאר איך חיסלו האירופים הרעים את האינדיאנים התמימים. חיש מהר גיליתי שבמציאות, האינדיאנים והאנגלים בני המאה ה-17 היו יותר מדי חכמים, יותר מדי רחבי לב, יותר מדי תאבי בצע ויותר מדי נועזים - בקיצור, יותר מדי אנושיים - מכדי שהתנהגותם תהיה עד כדי כך פשטנית. בלי עזרתו של מאסאסוֹיט לא היו האנגלים שורדים את שנתם הראשונה בעולם החדש ותמיכתם בראש השבט נשארה איתנה עד סוף ימיו. מאסאסויט, מצדו, הבין כמעט מההתחלה שגורלו קשור בגורלם של האנגלים. מבחינה זו יש מידה מפתיעה של אמת בסיפור הלעוס לעייפה של חג ההודיה הראשון. אבל האינדיאנים והאנגלים ממושבת פלימות לא חיו באידיליה מתמדת של תמיכה הדדית. אדרבה, אלה היו 55 שנים של מאבק והתפשרויות - תהליך דינמי ולעתים מורט עצבים של תן וקח. כל עוד הכירו שני הצדדים בעובדה שהם זקוקים זה לזה, שרר ביניהם שלום. הצרה היא שהדור השני ראה את הדברים באור שונה. לוחמיו של פיליפ תקפו ביוני 1675, לא בכורח נסיבות עלומות ובלתי מתפשרות שלא הותירו לאינדיאנים כל ברירה אחרת. הנסיבות האלה היו שם מההתחלה. המלחמה פרצה בניו אינגלנד מפני ששני המנהיגים - פיליפ ויריבו האנגלי ג'וזאיה וינסלו - הניחו לה לפרוץ. מבחינתם של האינדיאנים ושל האנגלים כאחד לא היה במלחמת המלך פיליפ שום גורם שהיה בבחינת ייהרג ובל יעבור, והתפרצות הלחימה הפתיעה כמעט את כולם. כשחברה נשטפת באלימות ובפחד, קיים פיתוי שכמעט לא ניתן לעמוד בו לעשות דמוניזציה של האויב. בהתחשב בקטל ובסבל חסרי התקדים שגרמה מלחמת המלך פיליפ, הפיתוי הזה היה גדול במיוחד. אין תמה אפוא שהאינדיאנים והאנגלים כאחד התחילו לראות בשכניהם לשעבר יצורים בזויים ותת-אנושיים. כן מפתיעה העובדה שגם בעיצומה של אחת מהמלחמות הרצחניות ביותר בהיסטוריה האמריקנית, היו אנגלים שסירבו לראות באינדיאנים בני בלייעל מטבע ברייתם והיו אינדיאנים שחשבו בצורה דומה על האנגלים. אנשים אלה, שלא היססו להביע את אמונתם באנושיות של זולתם בקול רם ובנחרצות ושהודות להם הסתיימה המלחמה בסופו של דבר, הם גיבוריו של הסיפור הזה. נניח לדורות הבאים של תושבי ניו אינגלנד לרקוח את האגדות הנוסטלגיות ומחממות הלב העומדות במרכזן של חגיגות יום ההודיה. כפי שנראה בהמשך, לצליינים היו דאגות חשובות יותר מאשר להכריע בשאלה מי היה הראשון מביניהם שהציג את כף רגלו על אדמת פלימות רוק. אמנם נכון שרוב הידוע לנו על ניו אינגלנד של המאה ה-17 מגיע מהאנגלים. עם זאת, בעשרות השנים האחרונות הצליחו ארכיאולוגים, אנתרופולוגים ופולקלוריסטים להרחיב במידה ניכרת את ידיעותינו על התרבות האינדיאנית של העת ההיא. דבר זה אינו משנה את העובדה שכל תיאור של התקופה מסתמך ברובו על סיפורים, על רשומות, על מכתבים, על מסמכים ועל שירים שכתבו גברים ונשים אנגלים שחיו באותן שנים. התמקדתי בעיקר בשני אנשים, האחד מוכר לכל ילד אמריקני, השני קצת פחות מוכר: ויליאם ברדפורד שהיה מושל פלימות, ובנג'מין צ'רץ', נגר שסבו מצד אמו הגיע על המייפלאוור והוא עצמו היה לאחד מגדולי הלוחמים באינדיאנים. ברדפורד וצ'רץ' היו הפכים גמורים - הראשון אדם בעל דעות מוצקות ואדוק בדתו, השני עז נפש ויהיר - אבל שניהם כתבו בגילוי לב על חייהם בעולם החדש. יחד הם רוקמים מעשייה בין-דורית שעלילתה משתרעת על פני 56 שנים, סיפור של גילויים, של הסתגלות, של קהילה ושל מלחמה - תבנית שחזרה על עצמה שוב ושוב בעת שארצות הברית התקדמה מערבה ויצאה, בסופו של דבר, אל העולם הגדול. סיפור זה הוא אחת מאבני היסוד של התרבות האמריקנית ובה בעת רב בו הנסתר על הנגלה; והוא נפתח באונייה המפליגה בים רחב וסוער. © כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור מייפלאוור - אמריקה הסיפור האמיתי שמאחורי המיתוס - נתנאל פילבריק
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|