» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בספטמבר 2007       חזור

האחים הימלר
מאת: קטרין הימלר
Die Bruder Himmler - Katrin Himmler

ההוצאה: מטר הוצאה לאור הסבא של קטרין הימלר היה אחיו של הפושע הנאצי היינריך הימלר. אבי בנה של קטרין הוא ישראלי, בן לניצולי שואה. כשהיא נושאת על גבה את המטען המשפחתי המסובך הזה, החלה המחברת להתחקות אחר ההיסטוריה המשפחתית הגלויה והמוסווית שלה. במשפחתה של קטרין הימלר דוּבָּר לעתים קרובות על פשעיו של הדוד, היינריך הימלר. על-פי הסיפורים נחשב היינריך הימלר, אחי-סבה, לחריג "לא-יוצלח" בבית ההורים ההומניסטי והמשכיל. לאֶחיו של היינריך, גֶבּהַארד ואֶרְנְסט, לעומת זאת, לא היה על-פי אותם סיפורים קשר רב לפוליטיקה של המשטר הנאצי. כך בחרו הוריה של המחברת לתאר את המורשת המשפחתית שלהם.

בספר חשוב ומרתק זה עוקבת קטרין הימלר אחרי סבה ארנסט, שנעדר מאז 1945, ומגלה כי מעורבותם של שני אחיו של היינריך הימלר בשלטון הנאצי היתה עמוקה בהרבה מכפי שסופר. הם תמכו במפלגה כבר בשלביה המוקדמים והפיקו תועלת מן התנאים החדשים שנוצרו אחרי 1933. קטרין הימלר מספרת את סיפורה של משפחה, אשר במקום לגלות רחמים כלפי הנרדפים, הביעו בניה ובנותיה הסכמה למצב הפוליטי ואף תמיכה במשטר הנאצי. בהתמודדות אמיצה ויוצאת-דופן עם העבר הצליחה המחברת להגיע למכתבים רבים שלא פורסמו ולמסמכים אישיים מעזבונה של המשפחה, וחשפה אותם לעין הציבור, ובכך השלימה פערים רבים שהיו חסרים במחקר ההיסטורי.

קטרין הימלר נולדה ב-1967 בגרמניה, למדה מדע המדינה ולקחה חלק בפרוייקטים שונים בתחום ההיסטוריה בת-זמננו, בנושאים גזענות ובין-תרבותיות. היא מתגוררת עם בנה בברלין. אבי בנה הוא ישראלי, בן לניצולי שואה.

האחים הימלר - סיפורה של משפחה גרמנית מאת: קטרין הימלר בהוצאת מטר,
אחרית דבר לספר: מיכאל וילדט, תרגום מגרמנית: דפנה עמית, 256 עמודים.

לקריאת ההקדמה ופרק ראשון מתוך: האחים הימלר

אחרית דבר | מאת מיכאל וילדט (Michael Wildt)
התרגלנו לראות בפושעים הנאצים פושעים יחידים, כל אחד לעצמו. מדינת חוק אינה מכירה באשמה קולקטיבית, היא מכירה אך ורק באחריות של יחידים. עברות, גם אם בוצעו בידי קבוצה, יש להוכיחן לגבי כל אחד מחברי הקבוצה. רק אז אפשר לגזור את הדין.

לכן נוהלו המשפטים נגד פושעי המלחמה בנירנברג, משפט אייכמן בירושלים או משפטי אושוויץ בפרנקפורט שעל נהר המיין, בהכרח נגד יחידים, והם שנידונו אחרי בחינת מכלול ההוכחות ושמיעת העדים. לולא התאבד היינריך הימלר עם היתפסו במאי 1945 ולו הועמד למשפט בנירנברג, כי אז היו השופטים דנים אותו ללא ספק למוות על הפשעים שביצע.

הטיפול המשפטי הזה ברצח ההמונים הנציונל-סוציאליסטי הטביע במשך זמן רב את חותמו על הדרך שבה ראינו את הדברים. לכך הצטרפה התפישה שפושעים מעטים שעמדו בראש המשטר היו אחראים לטרור, לרדיפות ולרצח, ואילו הרוב רק מילאו פקודות ולכן אינם נושאים באחריות; תפישה זו ענתה על הרצון להשתחרר מעול האשמה, ולהדחיק את הדברים. אחרי המשפטים הראוותניים על פשעי מלחמה שנערכו מיד עם תום המלחמה, הלכה והחווירה - מהר מדי - תמונת הפושעים הנאצים האמיתיים שנצטיירה מן היושבים על ספסל הנאשמים בנירנברג. במקומה הופיעו ברומנים על חיילים ובמגזינים הצבעוניים של שנות החמישים סיפורי הזוועה המפורטים על מרטין בורמן (Martin Bormann) שנעלם, או על רופא האס-אס לשעבר מאושוויץ, ד"ר יוזף מנגלה (Josef Mengele), הרוצחים לשעבר בלבוש שטני, שטנים בדמות אדם, חסרי תכונות אנוש.

לכן עורר משפט אייכמן בירושלים ב-1961 תשומת לב כה רבה. על מרקעי הטלוויזיות אפשר היה לראות את אחד המארגנים הראשיים של רצח המיליונים, והוא נגלה כאדם לא שטני כלל וכלל. קשה היה לעכל שהאדם הזה באולם בית המשפט, האדם השקדן, הכמעט כנוע, הלא-בולט הזה, הוא אכן אדולף אייכמן מעורר הפלצות. הזעזוע העמוק נבע לא רק מטענתו החוזרת ונשנית שהוא רק ציית לפקודות, והיה, בדומה למיליוני גרמנים אחרים, רק בורג קטן במכונה, אלא מכך שמתקבל הרושם כי אכן אלה היו פני הדברים. "הדבר המטריד בדמותו של אייכמן", כתבה חנה ארנדט (Hannah Arendt) שעקבה אחרי המשפט, "היה הרי בדיוק זה שהוא היה כרבים אחרים ושהרבים האלה לא היו סוטים וגם לא סדיסטים, הם היו והם עדיין נורמלים באורח מחריד ומבהיל".

באותה עת ראה אור המחקר החלוצי של ראול הילברג ( Raul Hilberg), שבו הוא ניתח את ההכחדה של יהודי אירופה כתהליך ביורוקרטי. נקודת המוצא האמריקנית המודרנית במדעי החברה, שיותר משבחנה דמויות, בחנה את המבנים החברתיים, את ההתפתחויות הסוציו-אקונומיות ואת התהליכים הממסדיים והאדמיניסטרטיביים, השפיעה גם על הכתיבה ההיסטורית על המשטר הנאצי ועל החברה הנציונל-סוציאליסטית.

הביורוקרט, שאפשר היה לפוגשו בכל מוסד חברתי, זה שארגן את הרצח על-פי פקודה משולחן הכתיבה שלו, היה לטיפוס העיקרי של הרוצח. הוא היה מוגבל לחלקו שלו בלבד בתהליך העבודה, קיבל על עצמו את המטלות המנהליות שהוקצו לו, ביצע אותן בצורה קורקטית ויסודית, בלי לחוש עצמו אחראי למכלול - התמונה הזאת תאמה לא רק את ההצדקה של פושעים רבים, אלא גם את החוויה היומיומית בחברה מודרנית ביורוקרטית שיש בה חלוקת עבודה.

העובדה שדווקא הבנים והבנות המרדניים בדור של 1968 - שזקפו לזכותם את החתירה להתמודדות עם הנציונל-סוציאליזם, אבל חמקו תוך כך מעימות של ממש עם אבותיהם, בהופכם את הפאשיזם לפרי הבאושים של הקפיטליזם - הניחו לפושעים להיעלם מאחורי עניינים אנונימיים כמו עסקים גדולים והון פיננסי, מולידה אירוניה דקה של ההיסטוריה. במקום אנשים בשר ודם, תנאי הייצור הם אלה שנחשבו כעת המחוללים האמיתיים של רצח ההמונים.

שנות השמונים שינו את ההסתכלות על הפושעים הנאצים: בני אדם כסובייקטים פועלים, כשחקנים בהיסטוריה שלהם, היו למוקד ההתעניינות המדעית. פתיחת הארכיונים במזרח אירופה ובברית המועצות לשעבר בתחילת שנות התשעים הולידה שפע של מחקרים אמפיריים על מדיניות הכיבוש הנציונל-סוציאליסטית; הללו בחנו בעיקר את הפושעים הקונקרטיים במעמד הביניים - קציני אס-אס, עובדי מִנהל, קציני שטח של הוורמאכט - ואת האחריות שלהם לרצח ההמונים. "אנשים רגילים" ("Ordinary Men"), זהו שם ספרו המפורסם של כריסטופר בראונינג (Christopher Browning), ובכך הוא ניסח בצורה פרוגרמטית כמעט את פרספקטיבת המחקר החדשה.

מאז קיבל מה שנקרא "מחקר הפושעים" תנופה אדירה ונחשפה ההשתתפות הנרחבת של האוכלוסייה הגרמנית בפשעי המשטר הנאצי. אלפים הפיקו רווחים משוד הרכוש היהודי. אפילו אלה הנמנים עם העילית האקדמית, היסטוריונים, גיאוגרפים וכלכלנים, נחשדו בכך שהיו בין "הוגי ההכחדה" (כשם ספרם של סוזאנה היים [Susanne Heim] וגץ עלי [Gtz Aly]). ואף-על-פי-כן, מאז הולכת וגוברת הסכנה שמושג הפושע יֵלך ויתעמעם: הקביעה המשפטית הברורה שפושע יכול להיות רק מי שעבר עברה מוכחת בעליל, אינה תופסת עוד כשמדובר בהלשנה, בקנאה, בחמדנות, בהליכה עם הזרם או בהסטת המבט הצדה. חלק מחקר מושג הפושע תקוע, לפיכך, על-פי ההיגיון אך ללא תקנה, בסמטה האנליטית, סמטה ללא מוצא: מי שמכריז על כלל האוכלוסייה כעל פושעים אינו מכריז, ככלות הכול, דבר.

ועם זאת, הניתוק של מושג הפושע מן ההגדרה המשפטית-הפלילית הטהורה שלו מאפשר לבחון את ההשתתפות והאחריות של היחיד, את אופציות ההתנהגות ואת חירויות ההחלטה שלו. נקודת מוצא כזאת אינה פוסלת את קיומן זו לצד זו של צורות התנהגות שונות, לעתים סותרות אפילו, בטענה שיש כאן "שגיאת מערכת"; היא משקפת אותו כאלמנט של הסבר ההתנהגות. אחרי הליכה ממושכת בדרכים עוקפות, הליכה נחוצה אולי, הגיע מחקר הנציונל-סוציאליזם כעת לנקודה שבה הוא מפרש את מדיניות הרדיפה והפשע כהיסטוריה חברתית - וגם כהיסטוריה של משפחות.

אולי היה צורך בחילוף דורות נוסף, שישים שנים אחרי תום המלחמה, כדי ליצור סוגה חדשה זו. סופרות וסופרים רבים מנסים כיום לברר לעצמם את הדברים באמצעות המודוס של סיפור ביוגרפי-משפחתי של ההורים או של הסבים שלהם עצמם. אצל אחדים אפשר להבחין בכמיהה לקשר, להבנה, להתפייסות עם המבוגרים; אצל אחרים, לעומת זאת, ניכרת, כקודם, התביעה הישנה לפרשנות בלעדית, כאילו צריך לתאר עוד פעם אחת וסופית, כעת בלבוש של סיפור משפחה, את התרחשות ההיסטוריה הגרמנית ואת הלקחים שיש להפיק ממנה.

אחדים, בהם קטרין הימלר, מסיקים מסקנה אחרת. הם מכלילים את עמדת המספר האישית שלהם בשדה הראייה והופכים גם את הזיכרון האישי שלהם לנושא ההתמודדות וההגות. לכן אין ספרה של קטרין הימלר ספר על שלושת האחים הימלר, על גבהארד, היינריך וארנסט, ותו לא; ספרהּ הוא גם מסע של גילויים באפלת ההיסטוריה המשפחתית האישית. לשם כך נחוצים לא רק כוח התמדה אלא גם נכונות ואומץ להתעמת עם המשפחה הזאת, שנשארת - אין מנוס - המשפחה שלה.

העניין של ציבור הקוראים במשפחת הימלר יופנה תחילה, ללא כל ספק, לעובדה שממנה יצא גדול הפושעים הגרמנים. אך הסתכלות כזאת לא תעשה צדק עם הספר. הישגו הוא דווקא בכך שאינו מציב במרכז את הפושע-היחיד היינריך הימלר, אלא משפחה גרמנית, שמצד אחד אסור לכנותה "רגילה", ומצד שני חייבים לכנותה כך. מדובר באותה שאלה שהביאה את אלפרד אנדרש (Alfred Andersch), תלמיד לשעבר בגימנסיה "ויטלסבאך", שלמד יוונית עתיקה אצל הימלר האב, אל סף הייאוש: האומנם אין ההומניזם מגן על האדם בפני שום דבר? לא, ההומניזם, כשמבינים אותו כהכרה של העולם העתיק הקלאסי, אינו מגן מפני ברבריות ורצח של המונים! ספרה של קטרין הימלר משיב על השאלה של אנדרש בהציגו משפחה שבה העלייה בסולם, גאוות ההורים בקריירות של בניהם, משמעת והיעדר רחמים כלפי אלה שאינם עונים על הדרישות האלה, הם שקשרו בין בני המשפחה.

בין המסמכים המאלפים ביותר מן ההיסטוריה המוקדמת של המשפחה מצויים המכתבים שכתב גבהארד האב לכל אחד מבני המשפחה ב-1910 לפני צאתו למסע ביוון - מעין צוואה חינוכית ופוליטית, המספקת הסתכלות מעמיקה על המשפחה הזאת. לאשתו נתן הנחיות מפורטות איך לנהל את משק הבית, ממי לבקש עצה במקרה שימות ומי בא בחשבון לתפקיד הסנדק של הילדים. בבן הבכור גבהארד התרה לשמח את אמו בחריצותו, במסירות ובטוהר המידות, ולהיות לגבר יעיל וגרמני טוב.

לבן הצעיר ארנסט הורה להיות צייתן תמיד ולעשות כל מה שאמו והמורה שלו מורים לו. ציות, חריצות, חובה, קשיחות וגרמניוּת - לא האידיאל ההומניסטי של אישיות שואלת, מתווכחת, מטילה ספק - היו יעדי החינוך של משפחת הימלר.

בדומה לרבים מבני דורם היו הבנים גבהארד והיינריך פעילים בימין הלאומני, השתתפו בפוטש של היטלר ב-1923 במינכן, וגם כשנפרדו דרכיהם - גבהארד פנה להכשיר עצמו להוראה ואילו היינריך בחר בפוליטיקה כמקצוע - נשארו הם ואחיהם הצעיר ארנסט קשורים זה לזה בנושא הפוליטיקה.

דווקא הפניית המבט להיינריך הימלר בלבד חוסמת את ההסתכלות על חלקם ה"רגיל" בהרבה של גבהארד וארנסט במשטר הנאצי. גבהארד שפיתח את הקריירה שלו במשרד הראשי לטכנולוגיה של המפלגה הנאצית ובמשרד החינוך של הרייך, וארנסט שהגיע להיות סגנו ואיש אמונו של המנהל הטכני קלאוס הובמן בחברת הרדיו של הרייך, לא נזקקו כלל וכלל לשיחות "שכנוע" עם אחיהם שהפך בינתיים לאישיות רבת-כוח, כפי שטוענת האגדה המשפחתית.

הם עצמם היו מעורבים פוליטית, כך גבהארד שרצה בתוקף תפקידו במשרד הממשלתי לנפות את המהנדסים ניפוי גזעני על-פי מקום הכשרתם, וכך ארנסט שפעל באזורים הצ'כיים הכבושים ועוד ב-1944 הלשין מטעמים אנטישמיים על סגן מנהל מפעל. למשפחות היו קשרי ידידות קרובים עם הרמן ברנדס, למשל, שהיה שותף בהקמת שירות הביטחון של האס-אס (SD), עבד מ-1937 במנגנון הלאומני של האס-אס, היה מפקד בכיר באס-אס ובמשטרה בסרביה הכבושה וב-1947 נשפט ביוגוסלביה בשל פשעיו והוצא להורג.

היו להם קשרים גם עם ריכארד ונדלר, אחי אשתו של גבהארד, שהיה ראש מחוז בגנרלגוברנמן וארגן וביצע עם הנס פרנק ועם גיסו היינריך הימלר את מדיניות הדיכוי והרצח בפולין הכבושה. גם אחרי המלחמה לא נמנעה אשתו של ארנסט הימלר מלשלוח חבילות ומכתבי תמיכה לאוסוואלד פוהל שנידון למוות וישב במחנה מעצר לנדסברג, אדם שהיה ממונה בזמנו, בתוקף תפקידו כראש המשרד הראשי למשק ולמִנהל של האס-אס, על כל מחנות הריכוז.

באמצעות משפחת הימלר הגרמנית ה"רגילה" נגלית רשת הפשע שאליה השתייכו גרמנים רבים כל-כך בדרכים כה שונות וברמות שונות של אינטנסיביות. דווקא המשפחה הזאת, שבשל הפשע אדיר הממדים שביצע היינריך יכלה לנקות מאשמה את שני האחים האחרים בטענה שלא היו אלא "טכנאים לא-פוליטיים", מלמדת בהבלטה על המעורבות במשטר הנאצי.

גם גבהארד וגם ארנסט הצטרפו מוקדם למפלגה הנאצית, הם ראו בעבודתם עבודה פוליטית, שיש לבצעה ברוח השקפת העולם הנציונל-סוציאליסטית. במובן המשפטי-פלילי העניין חד-משמעי: שני האחים לא היו אחראים לרצח; אך ההתנהלות שלהם, שנבעה מתוך הסכמה עם מדיניות הרדיפה, היא שאפשרה את התוצאות הרצחניות שלה. קטרין הימלר לא מצאה אפילו מסמך אחד, מכתב אחד, זיכרון מאוחר אחד, שמהם אפשר להסיק שגבהארד וארנסט הימלר הסתייגו ממדיניות הרצח של המשטר ושל אחיהם.

דווקא הדברים שאינם מופיעים במסמכי המשפחה הם שבולטים. הרדיפות אחרי האופוזיציה הפוליטית ואחרי היהודים אינן נזכרות ולו במילה. במכתבי המשפחה, כמו, אגב, במכתבים של משפחות גרמניות רבות אחרות, אין זכר לבתי הכנסת הבוערים ולבתי העסקים ההרוסים בעת הפוגרום בנובמבר 1938. כאילו זה נושא שאין לגעת בו. האב הימלר, כל עוד חי, הפנה תמיד לבנו מכתבי בקשה לעזרה של אנשים נזקקים; על האחים לא מסופר שנהגו כך. להפך, כשנזדמנה לארנסט ב-1944 האפשרות להגן על מישהו באמצעות חוות דעת עליו, במקום לעשות כן הוא הסגיר את מיור שמידט לאחיו.

במקום אחד בולטת מידת ההרסנות במיוחד. לא בעת שלטונו של המשטר הנאצי, אלא במארס 1946 דווקא; אחרי שארנסט נעלם בברלין, נאלצה אשתו, פאולה הימלר - בדומה למרבית המשפחות הגרמניות - לחזות על בשרה את מלחמת הקיום. היא כתבה אז לאחותה עד כמה הכול איום ונורא וקשה. "אז תוהים מה טעם החיים ומה נהיה מאיתנו. ומה יהיה בהמשך. אסור לחשוב עוד, צריך להמשיך להיסחף בקהות חושים. לולא היו לי 4 ילדים לא היה אכפת לי מכלום. איזה מין הרעבה זאת. המשאלה הכי גדולה שלי היא פצצת אטום בסביבה הזאת, אז יבוא הקץ על כל הסבל." (עמ' 190) העובדה שעלבון ההרחקה מן האליטה השלטת דחף אותה לרצות בגיהינום לא רק לעצמה אלא גם לרבבות בני אדם אחרים, מלמדת על עוצמת פנטזיות ההרס שפקדו את הדורות האלה והצמיחו פושעים כמו היינריך הימלר.

סיפור המשפחה של קטרין הימלר מתאר את דרגת המעורבות, את הפרקטיקה של הסכמה, את התמיכה הפעילה במדיניות הרדיפה, את ההנאה מן ההטבות שהעניק המשטר, ואת המגע עם הפשעים שלו. היינריך הימלר יכול היה לבטוח בהסכמה של המשפחה הזאת למעשיו. אין להטיל את האחריות למעשיו על אחיו וגיסותיו, אך אפשר בהחלט להאשימם בכך שלא התנגדו.

הדבר שמתגלה בבירור בסיפור המשפחה הזאת הוא החֶסֶר המבהיל של אמפתיה - כאילו חסרה לאחים ולרעיותיהם כל יכולת שהיא לחוש רחמים. אפילו אחרי המלחמה היה צל האשמה הבלתי ניתנת להכחשה של היינריך הימלר גדול דיו כדי לאפשר התחמקות מן העימות עם חלקם-שלהם במשטר הזה. העובדה שיש לך במשפחה פושע שכזה ממלאת, כך נראה, את מכסת ה"התמודדות עם העבר". כך אפשר היה לדבר בחוג המשפחה בלי כל קושי על הפשעים של היינריך הימלר, אבל דווקא לעומתם החווירה החשיבות של מעורבותם האישית של האחרים.

ספרה של קטרין הימלר, בדומה לסיפורי המשפחות האחרים, מסמן אפוא נקודת מפנה בזיכרון העבר הנציונל-סוציאליסטי. הזמן שבו ההיסטוריונים, על מחקריהם המדעיים, תובעים לעצמם בלא ערעור זכות בלבדית לפרש את הנציונל-סוציאליזם, מגיע בעליל אל קצו, ויהא זה ללא ספק אתגר מפתה לנסות ולהבין מדוע דווקא ההיסטוריונים הם אלה שקבעו אחרי המלחמה את טיב הזיכרון של הנציונל-סוציאליזם.

סיפורי משפחות כמו זה שמציעה קטרין הימלר, סיפור מאופק, רציני, מרוחק-משהו, בלי אמפתיה מזויפת, ובכל זאת מודע כל הזמן לקשר המשפחתי שאינו בר-התרה, סיפורים כאלה פותחים פתח להיסטוריה שמתנהגת בצורה שונה מן הסיפורים הגדולים של ההיסטוריונים, בכך שהיא חושפת לעין אנשים הפועלים במסגרת חיי היום-יום, אנשים שאינם ברגים קטנים במכונות אנונימיות, אלא בני אדם יחידים שמחליטים החלטות - בהן גם החלטות רצחניות. אל שדה הראייה נכנסים אנשים שבשבילם המשפחה היא מרקם יחסים האמור לספק להם משען דווקא בשעות קשות, ובה-בעת הם מוכנים לטשטש ולמחות כל מה שעלול לעצבן, להרגיז או לבלבל. אל מול ממצא המחקר של הפסיכולוג החברתי האראלד וֶלצֶר (Harald Welzer), הקובע כי בזיכרון של המשפחה הגרמנית דווקא הנכדים הם המכחישים את האחריות של דור הפושעים, מציבים סיפורי משפחה כמו זה שכתבה קטרין הימלר קונטרפונקט ברור.

© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור

האחים הימלר - קטרין הימלר
Die Bruder Himmler - Katrin Himmler