» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בספטמבר 2007       חזור

אשליה אמריקאית
מאת: איאן שפירו
Containment - Rebuilding a Strategy against Global Terror - Ian Shapiro

ההוצאה: כרמל דוקטרינת בוש, לדעת מבקריה מבית ומחוץ, נגועה באָזלת יד: הזדמנויות שהוחמצו ללכידת אוסאמה בן-לאדן, כשל בתכנון לתקופה שלאחר המלחמה בעיראק, וחסרונה של אסטרטגיית "יציאה". בספר אשליה אמריקאית טוען פרופ' איאן שפירו כי הבעיות עמוקות יותר. בסגנון בהיר וקולח הוא מסביר כיצד דוקטרינת בוש, המבוססת על מלחמה מונעת ופעולות חד-צדדיות, התנתקה ממסורות החשיבה של מדיניות הביטחון הלאומי האמריקאית ומן הנורמות הבינלאומיות, וכיצד היא פוגעת בערכים הדמוקרטיים. באשליה אמריקאית מפריך שפירו את הטענה כי בלימה היא אסטרטגיה מיושנת.

רשתות הטרור עשויות להיות חמקמקות, אך ניתן לבלום את המדינות המאפשרות לרשתות אלו לסכן את העולם. שפירו מגן על אסטרטגיית הבלימה מול האשמות בפייסנות, וטוען כי אסטרטגיית הבלימה אינה צריכה להירתע מהפעלת כוח נגד איום ישיר כדרך מוצא מפני סכנה מיידית ומוחשית.

באשליה אמריקאית מוצגות גישות חדשות ותפיסות מקוריות בסוגיות של מודיעין, מימון, בעלי ברית, דיפלומטיה והמוסדות הבינלאומיים. שפירו מסביר מדוע הבלימה היא חלופה ראויה לסדר יום שגוי, המניח בצורה נאיבית כי ניתן להנביט שינויי משטר דמוקרטיים מתוך קני הרובים האמריקאיים.

איאן שפירו מלמד מדע המדינה באוניברסיטת ייל וכמו כן הוא ראש המרכז ללימודים אזוריים ובינלאומיים על שם מקמילן בה.

"אפשר להניח בביטחון שאם הנשיא בוש היה מאמץ את גישתו של שפירו, הוא (הנשיא בוש) היה מצליח יותר בהפחתה ודלדול כוחם של אויביה של ארה"ב" - (סמנתה פאוואר, בית ספר קנדי לממשל, אוניברסיטת הארוורד, New York Times Book Review)

אשליה אמריקאית, בוש ומלחמתו בטרור העולמי מאת איאן שפירו בהוצאת כרמל, תרגמה מאנגלית: יעל ענבר, עריכה מדעית: שאול משעל, עיצוב העטיפה: ינאי סגל, 195 עמודים.

אשליה אמריקאית: הקדמה | איאן שפירו
אל כתיבת הספר הזה התגלגלתי במקרה. בחודש ספטמבר 2004 הוזמנתי להרצות בפני מועדון הבוגרים של אוניברסיטת ייל בטוקיו. סיפקתי רשימה של נושאים אפשריים, אבל המארח שלי, ג'ים בּרוּק, דחה את כולם בטענה כי חברי המועדון יעדיפו שאדבר על פניה האפשריים של מדיניות החוץ האמריקאית בממשלו העתידי של קארי. בקשתו היא שהביאה אותי להרצות על הסיבות המונעות ממשל בראשותו של קארי.* מהרצאה זאת צמח הספר. תחזיותי בנוגע למסע הבחירות של קארי נבעו מן השכנוע כי בפוליטיקה קשה לנצח משהו בשום-דבר.

הדמוקרטים נמצאו במגננה מאז שכבשו הרפובליקנים את הקונגרס בסערה, לראשונה זה שנות דור, עשר שנים קודם לכן. נצחון הרפובליקנים נבע בעיקר מסיבות הקשורות בפוליטיקה המקומית. הדמוקרטים לא היו מוכנים למתקפה על מדיניות הרווחה ולכוחו ההרסני של הקיצוץ במִסים, שעליהם שקדו מאז שנות השבעים של המאה העשרים קרן המורשת (Heritage Foundation), המכון ליזמוּת אמריקאית (American Enterprise Institute) וקבוצות עבודה שמרניות נוספות. החוזה עם אמריקה, סדר היום הרפובליקני החדש שהוצהר במניפסט הנציגים הרפובליקנים בבית הנבחרים בשנת 1994, עיצב מחדש את השיח הפוליטי בוושינגטון, והדמוקרטים מיהרו אף הם לאמץ לעצמם דרך דומה. עד שנת 1996 כבר הפך הנשיא קלינטון למאזֵן תקציבים שמרני מבחינה פיסקלית והתחיל לחתום על חוקים שנועדו "לשים קץ למדיניות הרווחה כפי שאנחנו מכירים אותה". כאשר עלה ג'ורג' ו' בוש לשלטון בינואר 2001 נחפזו השמרנים לממש את הישגיהם ויזמו את הורדת שיעורי המס באורח דרסטי לטובת האזרחים העשירים ביותר באמריקה. החקיקה זכתה לתמיכה נרחבת בקונגרס מצד שתי המפלגות - דבר שהעיד על מידת היסחפותם של הדמוקרטים לתמוך בתוכנית השמרנית החדשה.

מדיניות החוץ לא תפסה מקום בולט במירוץ הבחירות לנשיאות בשנת 2000. שנות התשעים של המאה העשרים היו העשור של אמריקה בזירה הבינלאומית. זוהר העליצות שהתעורר בעקבות סיום המלחמה הקרה קָרַן במלוא עוזו. האיחוד האירופי התחיל לשלב בתוכו רבות ממדינות הגוש הסובייטי לשעבר. אמריקה קידמה בשמחה את פני רוסיה כבעלת ברית. סין אימצה את הקפיטליזם בקנאות של מי שזה עתה המיר את דתו ופתחה את שעריה בפני השקעות אמריקאיות. נראה כי העימות בן עשרות השנים באירלנד עמד לבוא על פתרונו. האפרטהייד נעלם מדרום אפריקה בדרכי שלום. עדיין צריך היה לטפל בבעיות רציניות של זיהום סביבתי, עוני ומחלות - בייחוד איידס - אבל מבחינה גיאו-פוליטית נראה כי העולם נמצא במצב שפיר. ייתכן שהנסיונות לפתור את הסכסוך במזרח התיכון נכשלו. אבל לא היה בכך שום חדש, ולא נראה כל סימן שהסכסוך עומד להתפשט או לצאת מכלל שליטה.

נכון הדבר, שבמהלך כל העשור כוונו פעילויות טרור כנגד ארצות הברית. בשנת 1993 נכשל ניסיון לפוצץ את מרכז הסחר העולמי בעיר ניו יורק באמצעות הטמנת מטעני נפץ בחניונים התת-קרקעיים. שישה אזרחים נהרגו. פיצוץ שגרירויות ארצות הברית בניירובי ובדאר-א-סאלאם בשנת 1998 גרם למותם של מאתיים חמישים ותשעה בני אדם. שנתיים לאחר מכן הותקפה בתימן ספינת חיל הים האמריקאי "קוֹל", ושבעה עשר מחברי צוותהּ נהרגו. בהתקפות אלה היו מעורבים אוסאמה בן-לאדן וארגון אל-קאעידה. אבל ממשל קלינטון היה טרוד באותה עת בשערוריית מוניקה לוינסקי. רק אנשים ספורים, אם בכלל, קישרו בין האירועים והגיעו למסקנה כי ארצות הברית עומדת בפני איומים חדשים במהותם, שחייבו אותה לבצע שינוי רדיקלי ביחסיה עם שאר מדינות העולם.

סגן הנשיא אַל גוֹר ביסס את מסע הבחירות הכושל שלו בשנת 2000 על התנתקות משערוריות ממשלו של קלינטון, בעודו זוקף לזכותו את הצלחותיו ומוכיח כי הוא "אדם בעל דעות עצמאיות". הצהרותיו בעניינים בינלאומיים עסקו בעיקר באיכות הסביבה. ג'ורג' ו' בוש מיקד את מסע הבחירות שלו בתחום מדיניות הפנים, ובייחוד בסוגיית קיצוצי המִסים. הוא חזר על הטיעונים הרפובליקניים המקובלים בדבר הימנעות מהסתבכויות בלתי-נחוצות בארצות זרות, ועמד בתוקף על כך שדרושים כוח מכריע ואסטרטגיות יציאה ברורות במקרים שבהם לא יהיה אפשר להימנע מהסתבכויות מעין אלה. הוא שפך קיתונות של בוז על עצם הרעיון של "בניית אומות". כשנבחר לנשיא, פעולותיו הראשונות בתחום הביטחון הלאומי היו קשורות בחידוש מערכת ההגנה נגד טילים מימי מלחמת הכוכבים של רונלד רייגן ובצמצום כוחות הצבא הרגילים. לצורך מימושה של מטרה זו מינה בוש את דונלד רמספלד לתפקיד שר ההגנה.

פיגועי 11 בספטמבר 2001 שינו את פני הדברים. אם הדמוקרטים הופתעו מן המהירות שבה הגדיר מחדש דובר בית הנבחרים, ניוט גינגריץ', את סדר היום הפוליטי הפנימי אחרי 1994, הפעם הוכו בהלם של ממש משינוי מדיניות החוץ אחרי פיגועי 11 בספטמבר. בד בבד עם השינויים המהותיים שתוכננו על ידי קבוצות עבודה שמרניות בנוגע למדיניות הפנים הושקעה עבודה רבה גם בהגדרת בסיס מדיניות החוץ. הניאו-שמרנים, כפי שהתחילו להיקרא, דחו מכול וכול את המסורת הבדלנית של המגמה השלטת במפלגה הרפובליקנית ובמקום זאת תמכו ביצוא תקיף של הקפיטליזם האמריקאי הדמוקרטי ושל ערכיו לכל רחבי העולם. פרשנים כגון אירווינג קריסטול, דייוויד פרום וריצ'רד פרל עמלו קשות כדי לשווק את הרעיונות שלהם לאליטות החברתיות ולגבעת הקפיטול. רק דמוקרטים ספורים התייחסו אליהם ברצינות לפני פיגועי 11 בספטמבר.

ממשל קלינטון הצליח להדוף את טענותיהם של הניאו-שמרנים ואת הלחץ שהפעילו עליו, והחודשים הראשונים בממשלו החדש של בוש התמקדו בתוכנית קיצוץ המִסים. אבל הניאו-שמרנים נהנו מקשרים הדוקים עם רמספלד, עם סגנו פול וולפוביץ' ועם סגן הנשיא דיק צ'ייני. קשרים אלה הניבו רווחים רבים אחרי פיגועי 11 בספטמבר. בעוד שהצבא האמריקאי רדף אחרי אוסאמה בן-לאדן והטליבאן באפגניסטן, בוושינגטון הלך וגבר במהירות הלחץ לנצל את ההזדמנות להפיל את משטרו של סדאם חוסיין בעיראק ולהתחיל לשנות את פניו של המזרח התיכון. ה"אני מאמין" של הניאו-שמרנים הפך למדיניותה של ארצות הברית כמעט בן לילה וזכה להגנה בסִדרת נאומים מפי הנשיא בוש ומפי פקידי מִנהל בכירים אחרים בשנת 2002. הוא נוסח במסמך הנושא את השם אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ארצות הברית של אמריקה, שפורסם על ידי הבית הלבן בספטמבר באותה השנה ואושר מחדש במסמך דומה שלוש שנים לאחר מכן.

מטרות המלחמה בעיראק היו מעורפלות מלכתחילה. זו תוארה כחיונית כדי לטפל בנשק ההשמדה ההמונית שבו איים סדאם חוסיין לכאורה על בני עמו, על שכנותיו, על ארצות הברית ועל העולם כולו. המטרות המשניות של המלחמה, השמת הקץ לדיכוי הפנימי בעיראק והשגת "שינוי משטר", הלכו וצברו תנופה כאשר נשק ההשמדה ההמונית לא התגלה לאחר הפלישה במרס של שנת 2003. רק מעט שאלות קשות הוצגו לממשל לפני הפלישה, למרות העובדה שלא נחשפו שום הוכחות קבילות אשר קישרו את עיראק לפיגועי 11 בספטמבר או לאל-קאעידה. הדמוקרטים נמנעו מפעולה. הם נעדרו רעיונות משל עצמם וחששו לקרוא תיגר על נשיא פופולרי בשעת מלחמה. הקונגרס תמך במדיניות הממשל באמצעות הצבעות תמיכה חוזרות ונשנות של שתי המפלגות בסתיו של שנת 2003. ההחלטות שהסמיכו את הנשיא לצאת למלחמה אושרו בבית הנבחרים ברוב של 296 מול 133 מתנגדים, ובסנאט - ברוב של 77 מול 23 מתנגדים.

רק לאחר שמהלכי המלחמה החלו להשתבש החלו הדמוקרטים להביע ביקורת של ממש. המלחמה לא הצליחה לעורר עניין מהותי במהלך מסע הבחירות של שנת 2004, ולו רק מפני שדמוקרטים רבים כל כך היו מעורבים בהחלטה לצאת למלחמה. המועמד הדמוקרטי ממסצ'וסטס לנשיאות, הסנאטור ג'ון קארי, גרם לעצמו נזק פוליטי במהלך מסע הבחירות. הוא יצא בהצהרה פתלתלה לגבי תמיכתו במימון המלחמה בעיראק: "למעשה אכן הצבעתי בעד הקצבה של שמונים ושבעה מיליארד דולר לפני שהצבעתי נגדה". כמו כן הוא טען בתוקף כי ההצבעה שהסמיכה את הנשיא בוש לצאת למלחמה לא היתה למעשה הצבעה למען היציאה למלחמה בפועל. קארי הקדיש חלק ניכר מהמשך מסע הבחירות שלו לניסיון להסביר מה התכוון לומר בהצהרות אלה. דבר זה סימל עד כמה לא היו מסוגלים מבקרי אסטרטגיית הביטחון הלאומי של הממשל להבהיר באופן ברור את העדפותיהם.

אחרי הבחירות לנשיאות בשנת 2004 הידרדרה עיראק למלחמת אזרחים. עקב כך החריפה הביקורת כנגד הממשל. ואף על פי כן בשיח הציבורי באמריקה חסר באופן בולט דיון רציני בחלופות לטיפולו של הנשיא בוש בשאר העולם בשם הביטחון הלאומי. הושמעו שפע של ביקורות, רבות מהן תקפות, על אודות הפלישה לעיראק ותוצאותיה, ועל מדיניות הממשל כלפי איראן, צפון קוריאה ויריבות אסטרטגיות אחרות. כמעט כל הביקורות היו שליפה מהמותן כשהן ממוקדות בכישוריהם של המשתתפים. ארצות הברית זקוקה אפוא לדוקטרינה בנושא הביטחון הלאומי המסוגלת לקנות את לבו של ציבור הבוחרים, להיות בת-הגנה בבית המשפט של דעת הקהל הבינלאומית וקבילה בעיני בעלי הברית הדמוקרטים של אמריקה. בספר זה אני טוען כי לאחר שיבוצעו בה ההתאמות הנדרשות לַעידן שאחרי 11 בספטמבר, דוקטרינת הבלימה שפותחה בתחילת המלחמה הקרה עונה על צורך זה בצורה טובה יותר מאשר דוקטרינת הנשיא ג'ורג' בוש או כל חלופה אחרת.

כשגילה אחד מעמיתי כי אני כותב ספר על בלימת איומים על הישרדותה של אמריקה כדמוקרטיה העיר כי אולי כדאי לי להתחיל בדייריו הנוכחיים של הבית הלבן. שׁחיקתן של החירויות הדמוקרטיות בשם הביטחון הלאומי מאז 11 בספטמבר היא אכן רצינית. שחיקה זו אינה מוגבלת לארצות הברית. בעקבות מטעני החבלה שהתפוצצו ב-7 ביולי 2005 בלונדון, תקף ה-Economist את ממשל בלייר ואת האופוזיציה כאחד על שהטילו מגבלות דרקוניות חדשות על נאומי "הסתה", נוסף על אלה שהיו קיימות נגד טרור בכל העולם הדמוקרטי. "חופש הדיבור", ציין בלייר, "איננו זכות יתר שאפשר לשלול אותה אם עושים בה שימוש לרעה, אלא אחד מעמודי התווך של הדמוקרטיה".

עלינו להיות מודאגים כאשר כותבי מאמרי מערכת ב-Economist מתלוננים כי הדמוקרטיה נשחקת מבפנים. עיתונאים רבים, אנשי אקדמיה ואינטלקטואלים ידועים משני עברי האוקיינוס האטלנטי דנים בסוגיות אלה. אני מברך אותם על מאמציהם, אבל זה אינו הדבר העיקרי שבו אתמקד. מטרתי היא להגדיר בבירור חלופה לדוקטרינת הביטחון הלאומי של בוש ולהסביר מדוע עלינו לאמץ חלופה זאת. היא נטועה במיטב מסורת הביטחון הלאומי והמסורת הדמוקרטית שלנו. היא מציעה את הסיכוי הטוב ביותר להגנה על העם האמריקאי ועל הדמוקרטיה שלו בעתיד ולשיקום הלגיטימיות המוסרית והפוליטית של ממשלתנו בבית ובעולם. היא משלימה את ההגנה על זכויות האזרח ואת הדאגות הקשורות בשחיקתה הפנימית של הדמוקרטיה, שבהן התמקדו אחרים.

כוונתו של ספר זה אינה לתאר כיצד אפשר לחלץ את ארצות הברית מעיראק. יש לי הרבה מה לומר בדפים אלה על מעורבותה שם, ולאחדים מדברי השלכות הנוגעות לדילמות שבהן אנחנו מתלבטים. הן באפגניסטן הן בעיראק לא הצליח הממשל לקלוט באיזו מידה תלויה הלגיטימיות של בניית אומה דמוקרטית בתמיכתה של האוכלוסייה המקומית. אין משמעות הדבר שכוח חיצוני לעולם אינו מסוגל לכונן מוסדות דמוקרטיים ברי-קיימא. אנחנו יודעים מהדוגמאות של יפן ושל מערב גרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה כי לפעמים הדבר אפשרי. אבל מעשה זה דורש מאמצים דקדקניים ליצירת לגיטימיות מקומית למוסדות החדשים - מאמצים שלא נעשו לא באפגניסטן ולא בעיראק. למעשה אפשר לזהות את מקורם של רבים מהקשיים בעיראק בעובדה, שכוחות הקואליציה של ארצות הברית התעלמו ממנהיגים מקומיים נבחרים או זלזלו בכוחם ובמקום זאת התעקשו לכפות עליהם פתרונות שונים.

נוסף על כך אנסה להסביר מדוע לאחר כיבוש עיראק פיתוחה של אסטרטגיית בלימה בת-ביצוע דורש שנקבע תאריך ליציאת הכוחות האמריקאיים. אולם מיסודו אין זה ספר העוסק בסוגיה מה עלינו לעשות עכשיו בעיראק. במקום זאת מטרתו היא לוודא שלא נסתבך בהסתבכות נוספת, בין שתהיה באיראן, בסוריה, בצפון קוריאה או בכל מקום אחר. אם לא נחלץ את מדיניות הביטחון הלאומי של ארצות הברית מציפורניהם של מי שעיצבו את דוקטרינת בוש ונתכנן אותה מחדש מן המסד ועד לטפחות, נשקפת לנו סכנה שנסיק מסקנות שגויות מן הסכסוך בעיראק ומהשלכותיו. הדמוקרטיה שלנו ומעמדנו המוסרי בעולם ימשיכו להידרדר, ובטחוננו הלאומי יהיה נתון בסכנה גדולה עוד יותר מזאת שהוא נתון בה כעת. הספר אשליה אמריקאית: בוש ומלחמתו בטרור העולמי נועד לעודד את המחשבה על ההגדרה המחודשת ולתרום לגיבושה, כדי לעזור להציב את אמריקה על מסלול התקדמות טוב יותר.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

אשליה אמריקאית - איאן שפירו
Containment - Rebuilding a Strategy against Global Terror - Ian Shapiro