» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים באוקטובר 2007       חזור

פנים רבות לה
מאת: ענת ברין, רחל לב-ויזל
Her Multiface: One person's Theatre - Anat Brin • Rachel Lev-Wiesel

ההוצאה: נהר ספרים פנים רבות לה הוא יצירה מרתקת של מטופלת ומטפלת המכוון להבנת התופעה של הפרעת זהות דיסוציאטיבית. תופעה זו מוגדרת כנוכחות של יותר מאחד ממצבי זהות באותו אדם, המובחנים זה מזה ומתחלפים זה בזה, והיא אחת ההפרעות המעניינות והיצירתיות ביותר. בישראל, בין אחוז לשלושה אחוזים מכלל האוכלוסייה סובלים מהפרעה זו, על אף שלא כולם מודעים לה. הספר, הפורש את סיפור סבלה של ענת ואת ההיחלצות ממנו, בא לביטוי אותנטי באמצעות תיאור של חוויות ואירועים בחייה, תיאורי הדמויות שבתוכה ותמונות צבעוניות של פסלים שיצרה במו ידיה.

הכתיבה והעבודה על הספר הפכו לתהליך טיפולי מרתק שיש בו מן המַרפא. תחילתו בנרטיב לגבי כל דמות (פסל), המשכו בתיאור חופשי של רגשות, מצבי אגו, וחוויות משמעותיות בחיים, וסיומו במכתבים לקרובים ביותר.

ענת, המטופלת, מעידה על עצמה: "... הייתי ילדה שניסתה להזין עצמה מתוכה, ובזכות דמיונה הפורה הצליחה לברוא לעצמה מציאויות שונות, מציאויות בהן היא זוכה לטיפוח וחמלה. רגעים אלו של חסד לא מחקו כליל את הרעב התמידי, את הכמיהה..."

"חוויה של רִיק עצום ומאיים ולאחריו התמוטטות. הצפה של פחד, כליה וחידלון." "נפשה הפצועה מקטינה אותה לכדי גרגר אבק... מצב החידלון, חוסר המוצא - מצמית. יש תוכנית מדויקת כיצד לחדול להתקיים..."

בתהליך זה נעשה מַעבר הדרגתי מהתייחסות אל ה"אני" בגוף שני או שלישי, להעמדת ה"עצמי" בגוף ראשון יחיד. העמָדה זו משמעה התמודדות ישירה ועימות עם הכאב, עם דמויות משמעותיות, ועם אירועים טראומתיים.

קטעי הספר אינם מובאים באופן כרונולוגי כפי שנכתבו, כדי להמחיש את הבלבול והמעברים החדים שבין מצב אגו אחד למשנהו (התייחסות לעצמי בגוף שני, שלישי או ראשון, הסתכלות על העצמי כצופה, משתתף או מטפל).

ענת ברין היא אמנית רב-תחומית ועבודותיה הוצגו בתערוכות ברחבי הארץ. היא גם במאית, עובדת סוציאלית ודרמה-תרפיסטית.

רחל לב-ויזל היא פרופסור בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. כקלינאית וכחוקרת היא מתמחה בתחום הטראומה בתקופת הילדות ובהשלכות של אירועים טראומטיים על רווחה נפשית בבגרות. לב-ויזל פירסמה יותר מ-100 מאמרים ופרקים בכתבי עת מדעיים וחמישה ספרים למטפלים ובהם: "מסע של חוויות" (2001) ו"ציור דמות אנוש וציור משפחה: כלי עזר לאבחון פגיעה מינית ופיזית" (2006).

פנים רבות לה הפרעת זהות דיסוציאטיבית - תיאטרון של איש אחד מאת ענת ברין ורחל לב-ויזל בהוצאת נהר ספרים, 154 עמודים, כולל 32 תמונות צבע.

פתח דבר | רחל לב-ויזל
ההתחלה
את ענת פגשתי לפני כ-20 שנה, כאשר פנתה אלי לטיפול בעקבות דיכאון. הגיעה בחורה מטופחת, עיניים מרצדות, בחודש חמישי של היריון שלישי. במהלך סיפור חייה ובמהלך המפגשים הראשונים בינינו, היו המעברים בין הדמויות השונות שהקרינה מהירים כל כך, עד ששאלתי את עצמי לא פעם עם מי אני מדברת. שתי דמויות מרכזיות הופיעו אז. האחת היא ענת, אישה בהיריון שלישי שחוותה הזנחה כתינוקת ואלימות פיזית מצד אביה; אישה בדיכאון, עם מחשבות אובדניות, חרדת נטישה עמוקה, חוסר ביטחון באשר לאהבה של הקרובים כלפיה וצורך עז לרַצות את הסביבה, אך גם בעלת חוש הומור, מצחיקה ובלתי צפויה. השנייה נקראת יפה, אישה נוקשה, השומרת על גבולות ברורים מאוד בין מותר לאסור, כועסת ומבקרת את ענת על התנהגויותיה, אך גם עוצרת בעדה לעתים מלהתאבד.

הדיכאון היה מלווה בהתקפי חרדה קשים; לעתים תחושת ציפה בתוך עננים, לעתים קולות הקוראים לה למות; תחושה שמערכת העצבים והשרירים יצאה מכלל שליטה. החרדה מפני התקפי החרדה העצימה אותם ואת תחושת אי-השליטה על הגוף והנפש. תחושת בדידות הציפה אותה. מתוך התחושה שאין לה מילים לתאר את מה שהיא מרגישה, הביאה ענת לעתים קרובות ציור. הציור שימש עבורה תמיד ככלי להבעה. גם משחק ודימוי שימשו אותה תמיד כמכניזם של הגנה, בדרך של הפיכת הכאב להומור, משיכת תשומת לב, הערכה ומחיאות כפיים של הסביבה.

הנטייה לדה-פרסונליזציה (היכולת לנתק את הנפש מהגוף וכמו להתבונן בעצמך מהצד) הופיעה במהלך המפגשים עצמם, ובאופן בולט וקיצוני בעת הלידה, שבמהלכה תיארה עצמה ענת כמנותקת מן הגוף והכאב, יושבת בפינת החדר על התקרה ומתבוננת במתרחש. ההתמוטטות התחוללה לאחר הלידה, כאשר חשה שאינה יכולה לשוב אל גופה. במהלך השבועיים שלאחר הלידה, בסיוע של אמה ובעלה ושיחות תמיכה אינטנסיביות, חזרה ענת לאיזון ולתפקוד. הציור שציירה אז מתאר את החוויה שעברה עם הלידה ואחריה, וממחיש את תחושת ההתפרקות לרסיסי דמויות, ואת האימה מפני דמות שקיימת בתוכה ומאיימת להרוס ולחסל אותה. תוך כדי הציור ניסתה ענת להצליל את הדמות המאיימת, המפחידה, אך כאשר הופכים את הציור על פניו עולה וצפה הדמות מחדש.

על הספר
הסֵפר מכוון להבנת התופעה של הפרעת זהות דיסוציאטיבית שממנה סבלה ענת. הפרעת זהות דיסוציאטיבית מוגדרת כנוכחות של אחד או יותר מצבי זהות המובחנים זה מזה ומתחלפים, והיא אחת ההפרעות המעניינות והיצירתיות ביותר. סובלים ממנה בין אחוז לשלושה אחוז מכלל האוכלוסייה.

סיפורה של ענת בא כאן לביטוי אותנטי באמצעות חוויות ואירועים בחייה, תיאור הדמויות שבתוכה ותמונות הפסלים שיצרה. הכתיבה והעבודה על הספר הפכו לתהליך טיפולי מרתק שיש בו מן המַרפא. תחילתו בנרטיב לגבי כל דמות (פסל), המשכו בתיאור חופשי של רגשות, מצבי אגו, וחוויות משמעותיות בחיים, וסיומו במכתבים לקרובים ביותר.

קטעי הספר אינם מובאים באופן כרונולוגי כפי שנכתבו, כדי להמחיש את הבלבול והמעברים החדים שבין מצב אגו אחד למשנהו (התייחסות לעצמי בגוף שני, שלישי או ראשון, הסתכלות על העצמי כצופה, משתתף או מטפל).

הכתיבה ארכה כשנתיים, ובמהלכן חלו שינויים אפילו לגבי תפיסת אירועים ומצבי אגו חלופיים שונים. חשוב לציין כי אין לראות בספר כתב אשמה נגד מי מהדמויות המשמעותיות.

"לא ביקשתי לנקום, להכפיש או לבוא חשבון עם הורי. להפך. כתבתי מתוך הבנה, בגרות והשלמה. אין לי כעס על אמי, ואין בי גם האשמה. ישנה הבנה עמוקה שכך יכלה, כך עשתה, ושיש בלבה אהבה רבה וכנה אלי" (ענת, 6.06).

לרפא את עצמי מעצמי | ענת ברין
הכול התחיל כשהייתי בהיריון עם בני השלישי. לא הייתי שלמה עם ההיריון הזה. לא רציתי שעוד ילד יסבול ממני. הייתי בלתי נסבלת עבור בני הבית. בעלי איים עלי שאם לא אלך לטיפול ואקח את עצמי בידיים הוא עוזב אותי. פחדתי. צלצלתי מיד לשירותי הרווחה המקומיים. קול נעים, רך ומלטף ענה לי, קול אמהי שחיכיתי לו כל חיי. באתי, מלאה בהריוני, מיואשת, ביקשתי ממנה שתציל אותי מעצמי, שתעזור לי להוציא את אבי מתוכי. שאוכל להיות האמא שאליה השתוקקתי, סבלנית, מכילה, רגועה, אוהבת ללא תנאי.

בהתחלה היא היססה. היריון זה עניין רגיש. לא מתחילים מסע למעמקי הנפש עם מטען חורג. נשלחתי לאבחון כדי לאשר שיש בי את הכוחות הנחוצים לטיפול. קיבלנו אישור לצאת לדרך. במסירות ובאהבה התחלנו לצעוד לקראת המטרה, מפלסות בעדינות, בנחישות, במחשבה בהירה וישירה, את קורי העכביש שמפריעים לראות ולחוות את הנסתר, את שהוטמן עמוק-עמוק בתוך הנשמה. לראשונה חוויתי אהבה, אהבה ללא תנאי. ולראשונה האמנתי לה. לאהבה. אהבה שלה התגעגעתי, כמהתי, שקינאתי במי שזכה בה.

רוחה (רחל) הייתה שם בשבילי. דואגת, מאתגרת, מקדמת, תומכת ומאפשרת. מוכנה להיות מעֵבר לנדרש, מעבר לחמישים הדקות הטיפוליות; סומכת עלי שלא אקח לעצמי מה שלא נחוץ; מכבדת את שיקול דעתי ויושרי. זה אִפשר לי לראות את עצמי כשותפה לטיפול ולא רק מטופלת.

משבר נפשי כתוצאה מהלידה הביא את היחסים הטיפוליים לשיא נוסף. למיצוי המסירות והנכונות ללוות אותי במצוקה. מעבר לנדרש, מעבר לכל ציפייה. הליווי הצמוד נטע בי כוחות שלא הִכרתי מעולם. נטע בי תקווה ואמונה שחסרו לי. למרות עוצמתו של המשבר, ההחלמה הייתה מהירה. עמדתי על רגלי, חזקה ומחוזקת לקראת הבאות. לקראת סיומו של החלק הטיפולי.

על פי הכתוב בספרים, כאשר טיפול מגיע לסיומו נפרדות דרכי המטפל והמטופל והקשר ניתק. אצלנו זה היה שונה. נשארנו בקשר שהוגדר כקשר חברי, אך בפועל אני המשכתי להיות בתפקיד המטופלת. לא הצלחתי להיכנס לתפקיד החבֵרה, השוויונית, הספונטנית. תמיד נשאר איזה צל של יראת כבוד ונטייה להימנע מלהטריד. למרות היותי מוגנת וחופשייה לקבל עצות מקצועיות מהטובות שאפשר לזכות בהן, משהו העיב על קשר. משהו לא בריא עבורי. משהו שלא אִפשר לי לצמוח, לוותר על התלות בה, על ההגנה שלה, לוותר על חוויית האמהות הבלתי נגמרת אחרי שנים של יתמות נפשית. הייתי חייבת להתנתק, להכריז על עצמאות, אך לא באמת מסוגלת. רציתי את קרבתה. ובשֵם החברוּת הייתי בשבילה גם לעזר. שימשתי כשחקנית בהצגת מקרים בקורס של מדיניות רווחה הצגתי לפני הסטודנטים "אישה מוכה". הצורך שלי לשמור על האובייקט המיטיב דִרבן אותי להסכים.

הרבה ציפיות שלה ממני, אלו שבחרתי להפנים, הצלחתי להגשים וזכיתי מהן לגדולות - בזכות האמונה שלה בי, בזכות הכוח שנטעה בי, בזכות כישורַי ובזכות הצורך העז שלי לספק את הזולת. האמונה שלה ביכולת שלי נטעה בי תחושת כוח למצות את הפוטנציאל הגלום בי. היא הייתה עבורי "האגו האחר", המגביה, המרומם. כל מה שהגעתי אליו בתקופה זו בחיי - בימוי, עבודה סוציאלית, דרמה-תרפיה - היה בזכות ההנעה שלה.

ואף על פי כן, המשכתי להרגיש חסרה, חסרה את תחושת השוויון בקשר בינינו. וכדי לפתור את הבעיה חזרתי להרגלי הישנים: ניתקתי מגע. יצרתי חיץ בלתי עביר, בלי להביט לאחור, מתוך רציונל בתוספת כעס ועוינות. נוצר חלל. היא עברה למקום מגורים מרוחק, ואני המשכתי בחיי, בלימודים ובעבודה. מדי פעם יצרתי קשר ענייני, ביקשתי עזרה ממוקדת, אך לא יותר מכך. גם כשחוויתי משבר נפשי נוסף, לא פניתי אליה. נעזרתי במטפלים אחרים ובטיפול תרופתי. אפילו לא יידעתי אותה במה שקרה ובחומרת האירוע. רק לאחר חמש שנים לערך, כשרוחה יזמה קשר, נפגשנו. במפגש הזה יכולתי לומר הכול. לדבר על ה"למה", על הקשר בינינו, על הציפיות שלי מאותו קשר ועל התנאי ההכרחי לקיומו: שוויון. וזה אכן התאפשר כעת עקב השינוי שחל בי -ההתבגרות, העמידה באופן עצמאי בשעת משבר. הקשר התחדש על בסיס הערכה הדדית, שוויונית, ממקום של בריאות ואהבה.

מתוך השיתוף החדש הזה בינינו נולד רעיון כתיבת הספר במשותף. בעקבות משבר נפשי נוסף עלתה ההשערה שאני לוקה בהפרעה דיסוציאטיבית. הסימפטומים שתיארתי הצביעו על כך. רוחה המליצה לפנות לאחד המומחים בנושא, וכך עשיתי. עמדתי בכל הקריטריונים, וזכיתי לדעת ולהבין את פשר העינוי הנצחי בו הייתי נתונה זה שנים רבות. ההבנה הלוגית, המסגרת הברורה, נתנה את אותותיה. החלה רגיעה משמעותית בהתקפי החרדה. כעת הייתה לי אפשרות לזהות את המצוקה, להבין ולהימנע מלהיכנס להתקף פאניקה. החוסן הפנימי ותחושת הביטחון שנסכה בי רוחה אִפשרו את תחילת המסע אל תוך הסבך. בידודן של הדמויות, אפיונן והנרטיב המלווה אותן. מחשבות ודעות וסיפורי חיים, דיבור, שיר ואסוציאציה, ריחוק והסתכלות נכוחה, מסע רווי עליות ומורדות ובעיקר גילויים, תובנות ומסקנות.

אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי. שמחה על אומץ לבי לבטא את כל המארג הסבוך שבתוכי, לוותר על החולי ולרפא את עצמי מעצמי ובעצמי. לוותר על הפחד ופשוט להתיידד איתו. לראות את הפחד בממדיו האמיתיים ולא להעצימו לממדי מפלצת בולעת ומחסלת.

© כל הזכויות שמורות לנהר ספרים הוצאה לאור

פנים רבות לה - ענת ברין, רחל לב-ויזל
Her Multiface: One person's Theatre - Anat Brin • Rachel Lev-Wiesel