» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים בינואר 2007       חזור

נהג חדש
מאת: שבתאי קור

ההוצאה: כרמל ירון אביטוב עורך הספר: "יוצאים בשאלה" הם על פי רוב חתרניים באופיים – הם נוטים להקשות קושיות, לבחון הנחות יסוד ולהתקשות בהליכה בתלם שסללו עבורם דורות על גבי דורות קודמים. על כן יש המייחסים להם עליונות, ואילו אחרים רואים בכך התנשאות. אלא שגיבור הספר לא היה אמור לחרוג מן המעגל החרדי. השאלות שהעלה בילדותו ובנעוריו, כמו רבים מבני גילו, נענו בכובד ראש, והצליחו להשיב אותו אל התלם. רצף מקרי של אירועים הוא שהביא להתפקרותו והטיל אותו, בלתי מוכן, נפשית וטכנית, אל העולם החופשי הזר והמנוכר.

"שבתאי קור מצטרף לשורה חשובה של כותבים – יהושע בר יוסף, חיים באר, אדם ברוך, דב אלבוים, ישראל סגל ואחרים – הבוחנים מבפנים את עולם הישיבות החרדיות בירושלים ובבני-ברק. נהג חדש הוא תיאור אמין של צעיר חרדי הקרוע בין שני העולמות, נע בין קטבים של אמונה וכפירה, ומתחבט בשאלות קיומיות-פילוסופיות.

הספר מיטיב לתאר את נפתולי נפשו של הגיבור, את ייסורי היציאה בשאלה הקשים כתופת, ואת המשבר הנפשי הקשה הפוקד אותו בגינם. תלמיד הישיבה מאבד את זהותו החרדית, אולם מתקשה למצוא את מקומו בעולם החילוני.
זהו מסמך וידויי בעל כוח הכתוב בכנות רבה, ומעבר לערכו הספרותי הוא משמש גם תעודה חברתית יקרת-ערך." | ירון אביטוב.

שבתאי פותח את סיפורו במפגש מקרי, כנער שזה עתה מלאו לו שלש עשרה שנים, עם מי שהוא מכנה "שלוחו של השטן", זה מעיר לו על טיפשותו באומרו "מה אתה חושב שיש אלוהים?" המשפט הזה מהדהד באוזני שבתאי, מטריד את מנוחתו, שבתאי פונה אל המשגיח שמייעץ לו להילחם בטרדות האמונה בעזרת ספר הזוהר. העצה מתבררת כיעילה, שבתאי מצליח להדוף מעליו את כל הרהורי הכפירה תוך שהוא קורא באקסטזה בספר הזוהר, ואף מצליח לצבור לו קרדיט, בעוד הרהורי הכפירה נסים במרוצתם מפחד קדושת הזוהר, הוא מוסיף לקרוא ובכך דוחה הוא את ביקורם הבא.

הנער גדל ומתבגר, מתברג היטב ב"אוקספורד" של עולם הישיבות הליטאי "ישיבת פוניבז'", זונח את הרהורי הכפירה, ונתפס אליהם בשנית כשחברו הטוב, משה, מציע בפניו שאלות באמונה, שעליהן התכוון להשיב מתוך רצון לסייע לחברו.

השניים עוברים יחד תהליך ארוך ומורכב שמתואר בספר, לרוב בגוף ראשון ובכנות רבה. כאן התפצלו דרכיהם של שבתאי ומשה. משה פורח בעולם האומנות והפילוסופיה החילונית, ושבתאי שוקע בדיכאון שבשיאו הוא מחליט לשים קץ לחייו, את הרגעים שלאחר כתיבת מכתב ההתאבדות הוא מתאר כך:

"הרגשתי הקלה מסחררת לאחר סיום כתיבת המכתב. השאלות שהטרידו את מנוחתי כל אימת שחשבתי לשלוח יד בנפשי, בנוגע לדרך הקלה שאותה יבור לו האדם אל המוות, הפכו לא רלוונטית. כל סוגי המוות נראו דומים. הקושי נעוץ היה בדמיון המתאר רגעים שלאחר המוות. הגופה המרוסקת, הזוועה, התחושה של יתר הסובבים, כל אלה הפכו ללא רלוונטיים בתוך תחושת החירות הממכרת, זו שהעניקה לי את הכוח לבצע את הדבר הנכון"

הפחד מפני הגובה והרהורים נוספים, הניאו אותו מלפגוע בעצמו, והוא מבין שלא עוד שנלקח ממנו האלוהים, גן העדן, המעמד החברתי, ההשכלה הישיבתית שהפכה לא רלוונטית, אלא שעליו לחיות כך את חייו, להשלים בגרויות, לעבוד בעבודות שחורות תמורת אוכל שזכה לו בחינם בעודו בישיבה.

לימים נחשף לארגון "ה.ל.ל" המסייע ליוצאים בשאלה,
ובעזרתו, צעד אחר צעד, הוא משתקם והולך.

בספר מספר שבתאי על החיים בישיבה, הלבטים שהיה עליו להסתיר, השידוכים שהוצעו לו ושנענה להם, ועל העולם החילוני שהיה בעיניו זר ומנוכר. ניתנת בו הזדמנות נדירה להציץ לתוככי העולם החרדי על כל מבואותיו, לעמוד על התשתית השומרת באדיקות על הגחלת לבל תכבה, על המנגנונים שנועדו לשמור על הבנים לבל יתעו בדרך זרה, ועל האכזריות והאטימות שנתקלים בה אלו שאפסה תקוותם.

עריכה ירון אביטוב, איור ועיצוב העטיפה: זהבית כרמל, 272 עמודים.

פרק ראשון
בין הערביים, יום שישי. רגעי הרוגע האחרונים, שלאחר סערת ההכנות הנמרצות ולפני כניסת השבת. כשהשלווה עוטפת אותי כמו בטלית, פסעתי לבית-הכנסת. רק השבוע מלאו לי שלוש-עשרה, גיל שהכשיר אותי להשלים מניין ולקבל תמורה כספית עבור התפילה. חודשים רבים קינאתי בחבריי המתפללים בבית-כנסת נטוש, משלימים מניין וכל אחד מהם מקבל תשלום של חמישים שקלים טבין ותקילין עבור השתתפותו בתפילות השבת.

פסעתי ברחוב רש"י שבשכונת "מקור ברוך" בירושלים, חציתי את רחוב יפו סמוך לבית-החולים "שערי צדק" הישן וירדתי בואכה רחוב אגריפס. עדיין לא הסתגלתי למראה ה"ישיבֶע בּוֹחֶר" שהעניקו לי החליפה וכובע הבורסלינו רחב השוליים, ולמגבלות הכרוכות בכך. זו הייתה הפעם השנייה בסך הכול, שבה התהדרתי בבגדי האברך החדשים שלי, וכל עובר-אורח חשוד היה בעיני כמי שבוחן עד כמה הולמים אותי סממני הבגרות.

"שלוחו של השטן" היה עב-בשר וגדול-ממדים. בעודו מגיף את חלונות רכבו ונועל אותו בחניון של "שוק קניון", שר בקולניות והביט בי באירוניה כשחציתי אלכסונית את הרחוב. נראה לי קצת ילדותי לשחק "הורדות" בעיניים, משום כך הישרתי לעברו מבט.

"הי רבי צעיר," קרא לעברי בהתגרות, "לאן ת'הולך? לבית-כנסת? מה יש לך מבית-כנסת? מה 'תה חושב, שאלוהים שומע אותך? שאכפת לו ממך?"

לא ידעתי את נפשי מרוב בלבול. "נראה לך שלך אכפת ממני יותר ממנו?" שאלתי.

"זה לא שאכפת לי, פשוט כואב לי, שאתה סתם מבזבז זמן בבלבולי סרק, שלא ייצא לך מהם כלום, גם לי יש ציצית," אמר תוך שהוא מרים את שולי חולצתו ושולף את ציציותיו. "זה לא שאני כופר או משהו, יש לי אמונה, אבל אני יודע לשים את הגבול. אני לא מטומטם, לא לוקח קשה את הדת."

גדר הפרידה בינינו. הוא מצא בה פירצה, עבר דרכה, והתקרב אלי. קצת פחדתי. "טוב," אמרתי, "אני זה אני, ואתה זה אתה. אני גדלתי וחונכתי על ברכי הדת, ואין לי שום כוונה לשנות ממנהגיי. אני מצטער שאכפת לך ממני… סליחה, לא אכפת לך, רק כואב לך... שבת שלום."

לרגע, חשתי כעס על האיש. מה הוא בדיוק חושב לעצמו, שכל חכמי ישראל טעו כשהאמינו שיש אלוהים? מה זאת אומרת "לא לקחת את הדת קשה"? האם זהו דבר הנתון לשיקול דעתנו? אבל בלי משים, ובלי שהתכוונתי, בצבצה במוחי מחשבה סוררת שלא הצלחתי לאלפה בינה ולא הצלחתי להדחיקה אל שולי תודעתי: אולי באמת הכול רק שקר וכזב? אולי האמונה שלי היא רק תוצר של חינוך דוגמטי? אולי אין בכלל עולם הבא, גן-עדן וגיהינום ואני סתם תינוק שנשבה? משהו בי התערער. הגעתי נסער לבית-הכנסת, גוללתי את הסיפור בפני חבריי ("הוא אמר לי שלאלוקים לא אכפת ממני!"), אולם אלו הביטו בי בלעג. אחד מהם אף הציע, ברצינות מעושה: "בואו נלך להרביץ לו, הוא עדיין שם?"

התפללנו ערבית. כשדעתי מוסחת במקצת, מלמלתי את התפילה במהירות, מתפלל שתסתיים כבר ואוכל לשוב הביתה ולשכוח מהכול. ואכן, המחשבה המטרידה דעכה כשהגעתי הביתה, אולם שבה והטרידה אותי בהמשך יותר ויותר, במיוחד ברגעים שלא ציפיתי לה כלל, במיוחד באמצע התפילות, שאותן ניסיתי לומר בשיא הדבקות.

הגיעו ימי המבחנים ל"ישיבות קטנות". חשוב היה לי להתקבל לישיבה מוצלחת, כך שאת מירב שעותיי השקעתי בשינון החומר למבחנים. הלחץ והדחף להצליח השכיח ממני את כל הטרדות. את המבחנים עברתי בהצלחה, התקבלתי למספר ישיבות ובעצת מפקח ה"תלמוד-תורה" בחרתי ללכת לישיבת "משכן ציון" שנבנתה על טהרת שיטת הלימוד הספרדית המסורתית שאותה הנחיל ר' בן ציון אבא שאול זצ"ל לבנו ר' אליהו שעמד בראש הישיבה. לא נותר לי אלא להכין עצמי למסע הארוך של הלימודים בישיבה. בבית-הספר הצטיינתי בלימודי הקודש, שתפסו את חלקו הראשון של היום, והייתי תלמיד גרוע במקצועות החול. ימים ולילות חלמתי על יום שלם של לימוד גמרא, בלי לימודי חול משעממים, כדי שתהיה לי האפשרות להצטיין לאורך כל היום.

הלהט הלך והתעצם וליווה אותי במשך כל תקופת "בין הזמנים". את העמוד הראשון של מסכת "גִּטִּין", שהיינו אמורים ללמוד ב"ישיבה-קטנה", ידעתי בעל-פה כבר שבוע לפני תחילת הלימודים בישיבה. ביום הראשון ללימודים התאספו התלמידים כולם באולם הישיבה, נזהרים שלא לעורר תשומת לב מרובה. ראש הישיבה, המשגיח ושני הרבנים המחנכים ישבו בחזית האולם. הרב המחנך הסביר בקצרה עד כמה חשובה שנה הלימודים הראשונה בישיבה, והזמין את ראש הישיבה לשאת את דבריו. דממת אלוהים שררה באולם. ראש הישיבה דיבר על אופייה הייחודי של הישיבה שהוא ניצב בראשה, ועל הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו להיות חלק ממנה.

לאחר מכן נאם המשגיח. המשגיח, ידענו כולנו, הוא צדיק אמתי. "אני לא מאמין, שיושב כאן תלמיד שלא רוצה להיות 'הרב שך' של הדור הבא," פתח ואמר. "כולם רוצים, אבל 'הרב שך' יש רק אחד בכל דור. למה? כי הלהט הראשוני דועך. החוכמה היא לשמר את הלהט, להבין שאנו נתונים במלחמה יום-יומית, שמצליחה להקריב אלפי 'הרב שך' בכל יום ולהופכם לאנשים רגילים. אל תאפשרו לעצמכם למות במלחמה, שזה עתה אתם מתחילים בה. במלחמה הזו מי שרוצה מנצח והופך לגדול הדור. להיות בחורי ישיבה זו זכות שעלינו לברך עליה בכל יום: 'ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים.'" וכך המשיך להלהיב אותנו עד שהגיעה שעת התפילה.

כשיצאנו מבית-המדרש, בדרכנו למתלי המגבעות והחליפות, חשתי אושר גדול ונדמה היה לי שכל העולם כולו אפוף אווירת קדושה. עליתי להסעה, כשספר הלכות בידי, והתיישבתי לקרוא. הנהג הפעיל את מקלט הרדיו. קולו של הרב אמנון יצחק נישא ברמה. "המון הרצאות אני נותן," אמר הרב, "ובכל הרצאה, אני חוזר על אותה השאלה ואיש לא מצליח לענות. השאלה היא למה באת לעולם. אני רוצה לשמוע תשובה חילונית."

הרב קירב את המיקרופון למספר חילונים שהשיבו תשובות מבולבלות ("להביא ילדים לעולם", "בשביל לחיות" וכו'), שהסתיימו בדברי סיכום מלאי בוז מצד הרב: "כולם מבינים שלא יכולה להיות תשובה חילונית לשאלה זו, שהרי אם אתה באת לעולם כדי לחיות, אז מדוע אתה מת, ואם באת לעולם כדי למות, מדוע אתה חי?" סיכם הרב ופרץ בצחוק רם.

צחוקו הצליח לקומם אותי. האם הוא סבור שצחוק יכול לחפות על טיעון שטחי? מי אמר שצריכה להיות "תשובה חילונית" לשאלה הזו? לא הצלחתי לתפוס כיצד אדם כמו הרב יצחק, שאיננו מבין בתחומים כה רבים, מסוגל להוכיח "משהו" מכורח חוסר הבנה שלו. שמעו יצא ברבים כמנהיגם של אנשים "המוניים", ואולי בשל כך, בשל הצורך שהיה לי להתנער מן ההמוניות הזו, דבריו כה קוממו אותי.

כשירדתי מההסעה וצעדתי לביתי, החלו לקנן בי שוב מחשבות הכפירה. אלוקים, ביקשתי, בבקשה אל תנסה אותי עכשיו. רק עכשיו התחלתי את שיעור אל"ף. אני יודע אלוקים, שעליי להוכיח בכוחות עצמי את אמיתוּת קיומך, אבל אני לא מסוגל כעת. בבקשה, תיטע בי אמונה, התחננתי. נזכרתי, שכשהייתי בעיצומן של החזרות לבחינות, והחלו מחשבות כפירה מתדפקות על קירות מחשבותיי, ביקשתי מאלוקים שירפא אותי ממחשבות הכפירה לפחות עד שאסיים את המבחנים.

רק לאחר מכן, הבטחתי לו, אתפנה להוכיח מעל לכל ספק את מציאות קיומו. אבל הנה התגלגלו להם העניינים כך, שכבר ביום הראשון ללימודים שמעתי את ר' אמנון יצחק. הקב"ה, ברוב חסדו, המתין בסבלנות עד סיום היום הראשון ללימודים בישיבה, ומשנוכח לדעת, שאין בדעתי לקיים את הבטחתי, שלח לי שוב את הפיתוי בדמות אמנון יצחק. עד שהגעתי הביתה החלטתי לשים קץ לספקות ולמצוא תשתית איתנה לאמונתי. להורי סיפרתי על היום הנפלא שחוויתי בישיבה.

למחרת, לאחר תפילת שחרית, הוצאתי דף ועט, במטרה לכתוב קושיות שעלי לברר לעצמי. אך ראה זה פלא - ניסיתי להעלות עוד ועוד שאלות, וכולן נראו לי מטופשות. השאלה המרכזית שדרשה הוכחה לקיום האלוהים נפתרה חיש-קל. אני, השואל, הפכתי להוכחה חיה, שכן הרגשתי מעל לכל ספק שיש אלוהים בשמיים. חשתי גם שהוא מנהל אתי סוג של דו-שיח, שומר עליי, מזרים בי כוחות בלתי מוגבלים ללמוד תורה ושומר שדעתי לא תוסח עלי בשעת התפילה. הרגשתי שאני פשוט אוהב את אלוהיי, והוא באמת אוהב אותי. רציתי לחבקו אבל חיבקתי רק את עצמי, בעודי נבלע במעמקי ההוויה האלוהית.

הישיבה שבה למדתי, בפאתי מאה שערים, שכנה סמוך למנזר. כמה מתלמידי הישיבה נהגו לסתום בקיסמי שיניים את החורים במנעולי המנזר, כדי שיתקיים בהם הכתוב "משנאיך השם - אשנא". נוצרייה מבוגרת התדפקה בוקר אחד על שער הישיבה וגערה בנו בקולי קולות, מבלי שאיש הבין את דבריה. אחד מאנשי הצוות ניסה להרגיעה, ולאחר מכן שוחח עמנו על חשיבות "דרכי שלום", אבל תלמידי הישיבה המשיכו בהתנכלויותיהם למנזר. אני לא נמניתי עמם. להפך. המנזר עורר את סקרנותי, והייתי צמא לדעת מה מתרחש בתוכו. חששתי שהם יתנכלו לי בתורם (היו לי מיני סיוטים שהם תופסים אותי, כולאים אותי במנזר ושם מקריבים אותי כקורבן), ועל-כן הסתפקתי בהצצה דרך חלונותיו.

יום אחד ראיתי מבעד לחלון נזיר כורע בתפילה. הבליחה בי המחשבה, שהוא מתפלל בדיוק כמוני, ושאלתי עצמי, מה היה קורה אילו התחלפתי עמו - הוא היה לומד במקומי בישיבה, ואני הייתי הופך לנזיר. האם הייתי מצליח לפענח אז את הזיוף שבנצרות? האם הייתי נשאר נוצרי במשך כל חיי? הרי יש בעולם נוצרים חכמים ממני שאינם מצליחים לגלות את אור היהדות. התחלתי להתפלמס עם עצמי האם גם לנוצרים יש רמב"ם משלהם, ומיהו הרמב"ם החכם יותר, ומהי דת השקר ומהי דת האמת? הרי ישנן שלוש דתות מרכזיות, ששתיים מתוכן כוזבות, מן הסתם. העולם היטשטש לנגד עיניי, כשחשבתי לרגע על האפשרות שאולי כולנו - יהודים, נוצרים ומוסלמים - טועים ואין אלוהים.

מספרים על רב צדיק שנשאל: "הרי רוב העולם גויים, והרי ידוע שהולכים לפי הרוב, ומדוע לא נמיר את דתנו?" השיב הרב: "רוב קובע רק במקום שיש ספק, והיהדות איננה מוטלת בספק." לגביי, חשבתי, היהדות מוטלת בספק. האם מותר יהיה לי ללכת אחר הרוב ולעשות כרצוני?

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

נהג חדש - שבתאי קור