Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים בפברואר 2007       חזור

אסתר ורוזיה
מאת: מאשה גסן
Ester and Ruzya: How My Grandmothers Survived Hitler's War and Stalin's Peace - Masha Gessen

ההוצאה:

מילים

מאשה גסן, מחברת הספר, הגרה עם משפחתה ממוסקבה לארה"ב בשנת 1981 בהיותה בת ארבע-עשרה. עשר שנים לאחר מכן , בשנת 1991 היא חוזרת למוסקבה כעיתונאית אמריקנית, ושבה ומתאהבת בארץ הולדתה. במוסקבה מצפים לבואה אסתר ורוזיה - שתי הסבתות שלה - העוגנים של חייה, ומאשה כותבת:

"הן דאגו לביטחוני ולשפיות דעתי, וניסו להמשיך את תפקיד הסבתות מאותו מקום בו נלקח מהן לפני עשור. .... הייתי באה לשתות אתן תה, ושואלת אינספור שאלות...

בתמורה הן ספרו לי את סיפור חייהן - זהו הסיפור המבולבל אותו אני מנסה להעלות כאן על הכתב. סיפורה של ארץ אשר אינה יודעת מתי לשכוח ומתי לסלוח הפך לסיפורן של שתי נשים."

אסתר ורוזיה
שתפו אותי

וישנו גם סיפורו של יאקובּ, אביה של אסתר - גביר בביאליסטוק של לפני המלחמה, חבר מועצת היודנראט בגטו ביאליסטוק - אשר עשה את הבחירות שלו ואת הפשרות שלו.

זה סיפור הנפרש על פני שנות אימה של מלחמה וטרור: גיהינום המלחמה של היטלר וגיהינום השלום של סטלין. וזהו סיפורה של משפחה, ושל חברות בת למעלה מחמישים-וחמש שנים בין שתי נשים משכילות - דומות, ושונות עד מאד.. זה סיפורה של ארץ ושל תקופה, וזה סיפור על פשרות - כאשר אין מקום לבחירות, ועל בחירות - כאשר בחירה אינה בנמצא.

העובדה שסיפוריהן בסופו של דבר כה שונים היא תוצאה של נסיבות ולא תוצר כוונות.

אסתר ורוזיה, שתי הסבתות - בנות 83 ו-86 בהתאמה - חיות עדיין במוסקבה. מאשה גסן - הנכדה הסופרת והעיתונאית שבה סופית אל מוסקבה בשנת 1994 וחיה בה כיום עם בן-זוגה סווניה ושני ילדיהם.

אסתר ורוזיה מאת מאשה גסן בהוצאת מילים, תרגום: זמירה גוטסמן, עיצוב עטיפה: יונתן גוטסמן, 320 עמודים.

פרולוג
אינני נוסעת קלילה, ולא נסעתי בקלות. הייתי אחוזת אימה, דבר שהיה צפוי לאחר עשר שנות גלות (בדיוק): הודיתי כי חששתי פן לא יותר לי לשוב ולצאת את תחומי ברית-המועצות, אך חשש זה לא היה אלא תירוץ שכיסה על החשש האמתי. שבתי וטענתי כי אינני יודעת את מקורו של הפחד שאחז בי. לחצתי ומעכתי את ידה של בת-לוויתי כה חזק, עד כי פרקי ידיה שלה הלבינו כאשר נגענו בקרקע. חששתי כי אשוב ואכיר את הארץ הזו, וחששתי פן לא אכיר אותה., חששתי פן אתעב אותה, ופחדתי שמא אוהב אותה. יראתי פן דעותיי הברורות והמוצקות אודות העולם ואודות רוסיה בכלל, ואודות התייחסותי שלי אליהם בפרט יתהפכו על פיהם - דבר אשר כמובן עתיד להתרחש.

מה ראיתי בעיני רוחי כאשר דמיינתי את רוסיה? מבזק זיכרונות שכלל מספר בתים ורחובות. פנים ביתן של סבתותיי. פניהם הנפולים של הוריי כאשר הסבירו לי מדוע עלינו לעזוב את הארץ בה נולדתי, את תשישותם ההולכת וגוברת כאשר נקטו בכל אותם תהליכים אינסופיים הנדרשים לקבלת רישיון הגירה. פברואר 18, 1981 : יום אשר הסתיים בבוקר אפרורי, עת המטוס מגביה לאטו מעל שטחי ארץ מושלגים. זכרתי את קרוביי, עיניהם אדומות מחוסר שינה ומבכי, ניצבים בשתי שורות צפופות ונשענים על מעקה הכרום התוחם את אזור גבול המעבר בשדה התעופה שרמטייבו-2 אשר במוסקבה, עוקבים במבטם אחר שני פקידי מכס הבודקים את תכולת המיטלטלים שלנו הארוזים בשתי "מזוודות מהגרים" - שתי מזוודת קרטון זולות אשר תוכננו במיוחד להחזיק מעמד במהלך מסע לכיוון אחד בלבד.

רצתי בחזרה בכדי למסור לידי אחת מדודותיי את קופסת הצבעים שלי אשר הוצאתה מגבולות ברית-המועצות נאסרה על ידי אנשי המכס. אחר כך שבתי ורצתי בכדי לקחת שאיפה נוספת מהסיגריה של דודה אחרת. הייתי בת ארבע-עשרה, וזה היה היום הקשה ביותר בחיי. בסופו של דבר עברנו את בדיקות המכס, כשאנו פוסעים לאחור ולצדדים בכדי להמשיך ולהתבונן בפני קרובינו ההולכים ומתפוגגים. הם נפנפו לשלום. בקטע האחרון לפני בדיקת הדרכונים, ממש טרם הפכו תווי פניהם לבלתי ניתנים לפענוח, משכה אמי את ראשי קרוב אליה ולחשה: "הסתכלי בהם. את תשובי ותראי את כולם, מלבד את סבתא-רבא בת-שבע. הסתכלי בה." דבריה נשמעו לי כאבסורד: כל אחד ידע כי אין דרך חזרה, וכי לעולם לא נשוב לראות מי מהם. אך התברר כי מילותיה היו נכונות כמעט במלואן: אני שבתי לראות את כולם, להוציא את דודה-רבא יוג'ניה אשר נפטרה במהלך אותה שנה, ואת סבתא-רבא בת-שבע אשר הלכה לעולמה בשנת 1987.

שעה שהמטוס הנמיך עתה לקראת נחיתה, שבתי ודמיינתי כי הם יהיו ממש שם, עומדים דחוסים מאחורי אותו מעקה כרום, כמו מעולם לא זזו ולא השתנו - מלבד העובדה שכולם בגרו בעשר שנים. ניסיתי לשחזר את פניהם בזיכרוני, אך במקומם שבו ועלו מול עיניי פניו של שחקן קולנוע שראיתי לא מכבר בסרט רוסי, או צילה של תמונה נושנה.

בחנתי את פניהם של כל איש ואשה מאותו רגע בו נגעה כף רגלי בטרמינל, ונראה היה לי כי כל אחד ואחת מהם הוא איש מקרוביי.

ואז ראיתי אותם כולם שעה שעברתי את בדיקת הדרכונים: הם אכן היו שם, עומדים מאחורי מעקה הכרום, וזיהיתי אותם מיד.

וזה אולי המקום להסביר אודות משפחה.

התרבות הרוסית והמדינה הרוסית חברו יחדיו להפוך משפחה למבנה מהודק ונצחי. בני משפחתך הם אותם האנשים המחויבים להיענות תמידית. בת-דודה שנייה ומרוחקת שבעתיים אשר מגיעה למוסקבה בכדי לנסות להתקבל לאוניברסיטה, או בכדי לקבל עזרה רפואית עבור תינוקה, תהייה אורחת בביתך על חשבונך - מבלי להתחשב עד כמה קטנה דירתך, או עד כמה אמצעיך מצומצמים. כאשר תלך לדרכה - ייתכן ולא תצרו שוב קשר משך חודשים או שנים, אך כאשר יתעורר הצורך או תיווצר ההזדמנות, אתם פשוט תמשיכו מהמקום בו הפסקתם. המשפחה מורכבת מאנשים שניתן לסמוך עליהם - ומוטב לו לאדם להיות מסוגל לכך, מאחר והמשטר הסובייטי החשיב כל אדם ואדם אחראי לא רק למעשי הוריו ואחיו, אלא גם בני דודיו, דודותיו, ואפילו אלה אשר הקשר המשפחתי אתם היה קשה להגדרה.

אלפי בני אדם גדלו ובגרו בתקופתו של סטלין בבתי יתומים מיוחדים אשר נועדו ל"ילדיהם של אויבי העם." הורה אשר נאסר הטביע עליהם חותם לכל ימי חייהם. גם בתקופה מאוחרת ונוחה יותר, כמו התקופה בה גדלתי אני, עצם העובדה שהיה לאדם קרוב משפחה אשר חי בחוץ-לארץ פסלה אותו מלהתקבל למשרות שיש בהן אפילו שמץ מראית-עין של רגישות.

קרובי משפחה יכלו לחלוק, כמובן, אי-הסכמות, מריבות וויכוחים. אך שלא כמו בין חברים - לא יכלו להתנתק זה מזה. קרע במשפחה היווה כמעט תמיד מתכון לטרגדיה אשר תוצאותיה עלולות להיות חמורות.

ככל שגדלתי הבנתי כי יש מספר רב של אנשים אשר נוכחותם בחיי הם בבחינת נתון שאינו ניתן לערעור. הקרבה המדויקת בינינו, המתייחסת לקרבת-דם או קשרי נישואין - נותרה עבורי לעיתים קרובות בגדר תעלומה. נראה כי עד היום אינני מסוגלת לעכל סוג זה של פרטי מידע, ואני שבה ומתחקרת דודניות יודעות-דבר או קרובים אחרים רק בכדי לשוב ולשכוח תוך מספר שבועות את כל הנאמר לי. במקרה שלי - הקשר בין שתי סבתותיי בלבל ללא תקנה את התמונה בעיניי: הן היו חברות שנים רבות בטרם ילדיהם - יולושקה, אמי, וסשה, אבי - נישאו זה לזו, כשהם מאתגרים את החברות בין הנשים, אך מקבעים במלט את הקשר ביניהן.

בעיניי שלי, החיבור בין שני ענפי המשפחה מקורו בעבר בן עשרות שנים: הקשר ביניהן אשר קדם לאיחוד הוריי היה קיים מאז ומעולם. בפועל, הן נפגשו שבע-עשרה שנה טרם הולדתי. האזנתי רק לסיפור אחד אשר סופר אודות הקשר בין הוריי בילדותם: אבי בן השתים-עשרה לקח את אמי בת הארבע-עשרה לשייט, וגרם לה לחזור ספוגת מים. סיפור זה העיד על אינטימיות כל-שהיא, ואני הסקתי מכך כי הוריי גדלו זה בצד זו כשגורלם נחרץ, בבירור, להוליד אותי. ילדותם, וכמו כן עברם של אנשים אחרים שנכחו בחיי התקיימה בתוכי בתבנית דמיונית אשר עמודי התווך שלה היו, כמובן, שתי סבתותיי. המשפחה, כפי שאני חוויתי, היתה ללא ספק בעלת שני ראשים. זמן רב לאחר שלמדתי כי לא כך הם פני הדברים, עדיין נותרו שתי סבתותיי כסמן הימני שלי, העוגנים של חיי.

הייתי נטולת עוגן מזה עשר שנים, ושתי הנשים החשובות ביותר בחיי ציפו לי עתה בשדה התעופה. אין פלא כי הייתי אחוזת אימה.

שתי המזוודות שלי היו עמוסות בחפצים שנועדו לאחרים: בגדים לבן-דוד בן שנתיים, מצלמה פשוטה שנועדה לבן-דוד בן חמש אשר מעולם לא פגשתי. בקבוקי בושם לבני-דודים ודודים אשר היו ילדים כאשר עזבתי, וחפצי נוי קטנים, בלתי אישיים עבור נשותיהם אשר מעולם לא ראיתין ואשר כולן, משום מה, נקראו בשם נטשה. עבור סבתותיי נשאתי אתי חלוקי אמבטיה אמריקניים מבד מגבת רך, וגרבי מכנס. מעולם לא רכשתי גרבי מכנס לפני כן, כך שרק לפני הנסיעה גיליתי את הגדרותיהן הבלתי מדויקות של מערכת סימון הגדלים. כעת אני מתייחסת במחשבתי לסבתותיי כאל 'אקסטרה לארג' ו'פטיט'.

במהלך שעות הטיסה צמחו בדמיוני ההבדלים הפיסיים שבין שתי הסבתות לממדים בלתי סבירים. עכשיו הייתי מוכנה להתייצב בפני אשת-ענק ובפני ננסית. אך האיש הראשון אשר ראיתי היה דודי סרגיי, בנו של סבי מנישואיו השניים. הוא היה מבוגר ממני בחמש או שש שנים, וכילדה הייתי מוקסמת ממנו. לא נראה היה אז כי הוא מבחין בקיומי כלל ועיקר.

ואז נגלו סבתותיי. ומסתבר כי אסתר לא היתה גדולה בהרבה מאשר רוזיה. היא עברה לאחרונה שני ניתוחים בירכיה, דבר שהנמיך את קומתה והאט את התנהלותה. היא לא היתה אשה זקנה - רק בעוד שנתיים ימלאו לה שבעים שנה - והיתה לה נטייה לצבעים בהירים וזוהרים. השפתון שלה הבהיק בצבע פוקסיה. גוון עורה נטה תמיד להיראות כשיזוף בריא - והדבר בלט כיום יותר על רקע שערה שהאפיר - ערימה מהודקת של תלתלים כסופים שנאספו על קצה ראשה. היא חבקה אותי במהירות, ובאותה מהירות עצמה - בטרם היתה לי ההזדמנות להציג את בת-לוויתי או לומר מילה כל שהיא - עברה מהר על תוכניותיה עבורי. ברור היה לחלוטין כי היא לא השתעשעה כלל במחשבה אודות האפשרות כי יש לי תוכניות משלי. היא תכננה סעודות צהריים וביקורי קרובים, והיא רכשה כרטיסי תיאטרון.

נראה היה כי סבתי השנייה אובדת בתוך הערבוביה והחיפזון שעה שיצאנו משדה התעופה ונדחסנו למכוניתו של דוד סרגיי, דגם ישן של פיאט מתוצרת בריה"מ, בעלת גלגלי גומי חשופים ומגן-רוח סדוק. היה לנו תקר עוד בטרם יצאנו ממגרש החנייה, ואני עזרתי לסרגיי להחליף צמיג בעוד שתי סבתותיי צופות במתרחש ביראת כבוד וגאווה.

נסענו לדירתה של אסתר, ושם היא הושיטה לי שטר של עשרה רובלים, כרטיס מטרו, ושלחה אותי למיטה.

בימים הבאים המשיכה אסתר לעקוב אחרי בואי וצאתי תוך התפרצות שוחרת טוב לפרטיותי. ברוב המקרים נכנעתי לכך, בהנאה.

לאחר כשבוע עברתי להתאכסן אצל רוזיה, בעיר הקטנה בה היא חיה עם בעלה, אליק. סיפרו לי כי בצעירותה היתה מהממת. היא מאשרת זאת לעיתים נדירות. בגיל שבעים ואחת, כאשר שבתי ופגשתי אותה, היא היתה עדיין יפהפייה. עיניה יוצאות דופן ביופיין, עיניים בצבע אפור בל ייאמן על רקע גלגל עין לבן וצח כשלג - עיניים כמו מתוך ציורו של ילד, המושג הטהור ביותר המתייחס לעיניים - עדיין גרמו לראשים להסתובב. כאשר התגוררתי אצל סבתי רוזיה התבוננו בי עיניים אלה מעבר לשולחן כפי שמסתכלים באוצר או במתנה יוצאת דופן ובלתי צפויה. היא הכינה עבורי תבשילים מימי ילדותי - פשטידת כרוב, מרק פטריות, דג ממולא. היא ספרה לי סיפורים אודות ימי ילדותי אשר זכרתי בצורה שונה, או - כפי שקרה לעיתים קרובות יותר - לא זכרתים כלל.

נשים אלה הכירו אותי. ומה ידעתי אני אודותן? זכרתי את ריחה של רוזיה, אך אני חושבת כי היה זה רק ריחו של אויר צח, ושל מעיל הזמש העבה אשר לבשה לעיתים קרובות. המעיל ההוא התרפט מזמן, והאוויר שוב לא היה כל כך צח. זכרתי את שערה המכסיף של רוזיה, חלק ומואר כמו השחר, ואת צורת הליכתה הנמרצת, חסרת הסבלנות, ושבתי וזיהיתי כל זאת. זכרתי את חיבתה של רוזיה, ואת עור אצבעותיה הקשות והסדוקות אשר לטפו את לחיי. או חשבתי שאני זוכרת.

זכרתי את המקצב הקליל בצליל קולה של אסתר ואת הצורה המצחיקה בה בטאה מילים שונות, ושבתי וזיהיתי זאת. זיהיתי גם את הארץ אליה חזרתי, והכרה זו שינתה את חיי. זו היתה ארץ אשר שנאתי עקב כל ההקנטות האנטישמיות אליהן נחשפתי בהיותי ילדה; עקב דאגתם הכאובה והמתמדת של הוריי כי הסיכוי לעתיד יישלל ממני ומאחי בגלל יהדותנו, ויותר מכך - בגלל הקרע אשר נכפה על משפחתנו וחצה אותה לשניים - אנו הארבעה אשר עזבנו לאמריקה, וכל האחרים אשר נותרו מאחור. אך זה היה גם המקום אותו אהבתי בחוסר המודעות ובקלות של ילד, ואחר כך בעוצמה הטרגית אותה מסוגלת לחוות רק בת-עשרה, מאחר ונדרשו לנו שלוש שנים בכדי לצאת ממנה. חשתי את מלוא כובדם של כל התחושות והרגשות האלה רובצים על מסעי הראשון חזרה.

בבוקר היום הראשון שלי במוסקבה התעוררתי על המיטה הנמוכה אשר בחדר הקטן מבין שלושת חדריה של סבתי אסתר. התקרה התנשאה מעליי לגובה של כארבעה מטרים - התקרות גבוהות בבתים אשר נבנו ברוסיה לפני המהפכה - וגרמה לי לחוש כי אני נמצאת בקרקעיתה של באר מוארת. זכרתי את התחושה, וזכרתי כי פחדתי מכך בהיותי ילדה, אך היום אהבתי אותה, מאחר והיתה זו תחושה מוכרת. השעה היתה קרובה לשמונה בבוקר, כשעתיים בטרם תקום אסתר משנתה, ואני רציתי לצאת החוצה מיד, לבחון בכוחות עצמי את היכרותי עם הסביבה. התלבשתי במהירות, מודעת לפתע למראה הנוכרי שלנעליי מחודדות החרטום. כפי שיודע כל אדם המרבה לנסוע - הנעליים מצביעות תמיד על שייכות. מרבית האזרחים הרוסים נעלו אז נעליים מעוגלות חרטום, בעלות סוליית גומי עבה. ירדתי במרוצה את גרמי המדרגות של שמונה הקומות בדרכי למטה.

אסתר מתגוררת בלב-לבה של מוסקבה, בחצר צרה הגובלת בשדרה רחבה אשר שבה ונקראה טברסקייה, לאחר שנודעה משך עשרות שנים כרחוב גורקי. זה היה אותו חלק של מוסקבה אשר כילדה הכרתי ואהבתי ביותר. זכרתי כי פעם, בהיותי בת שתים-עשרה או שלוש-עשרה, ביצעתי הימלטות-ללא-אישור מהדצ'ה בה בילינו חופשת קיץ, בכדי לערוך מסע בן שעה אל מוסקבה, כשאני עולה במעלה המדרגות הנעות התלולות של תחנת המטרו פושקינסקייה, יוצאת לרחוב טברסקייה כאשר ריחו המתוק, יבש, מאובק של הקיץ במוסקבה מכה בפניי, ואני יודעת אז כי זהו המקום אליו אני שייכת. תמהתי מה אני עומדת לחוש כעת. תמהתי, למען האמת, אם אני עומדת לחוש משהו כל עיקר.

אלה היו הימים הראשונים של חודש מרץ, ימים בהם מוסקבה נעקרת מתוך החורף הממית. השלג היה עדיין בכל מקום, נערם בגושים קפואים, נושנים ושחורים. אך הבוקר היה שטוף שמש, והמדרכה אשר מתחת לנעליי המטופשות היתה יבשה ומאובקת. האבק התנשא באוויר החם, ואני שבתי והרחתי את הריח. הייתי בבית. הבעיה היתה שהקדשתי עשר שנים מחיי בכדי לשכנע את עצמי ואת האחרים כי מקום זה אינו ביתי. מדינה אשר התייחסה אליי כה גרוע אינה זכאית לטעון לתואר זה.

בימים הבאים למדתי לדעת כי הבעיה עמוקה מכפי שסברתי. לא זו בלבד שמדינה זרה ומפחידה זו היתה המקום בו חשתי יותר מכול כי אני נמצאת בבית, היא היתה - בחודש מרץ 1991 - ללא כל עוררין המקום המסעיר ביותר בעולם. התמוטטות המשטר הסובייטי גררה מהומות דמים בקצוות המדינה, אך היתה סקסית לאין שיעור במרכזה, מקום בו דיונים אודות הנושאים החשובים ביותר בהיסטוריה ובעולם דהרו קדימה, כשהם מתנגשים, מזגזגים דרכם - גורמים לתוצאות ברורות ונראות לעין בחיי המדינה הנוכחית. קיבלתי על עצמי מטלת כתיבה עיתונאית בכדי לגרום לבואי למוסקבה - היה זה יותר תירוץ מאשר סיבה לנסיעה, מאחר ונראה היה כי לעיתון עבורו עבדתי היה רק עניין מועט במאמר - אך עכשיו שקעתי במהרה בדיווחים עיתונאיים. לאחר נסיעה זו אקח על עצמי עוד ועוד מטלות אשר תגרומנה לי לשוב ולחזור לרוסיה, עד אשר - שלוש שנים לאחר מכן - אשוב אליה לצמיתות. כפי שקרה לעיתונאים רבים אחרים - התאהבתי בסיפור. אך הסיפור שב ובלבל אותי לעיתים תכופות. עד כמה יש לחשוף ולהבין את העבר בטרם ניתן יהיה לבנות עתיד? עד כמה ניתן לסלוח? עד כמה אנו מסוגלים להבין?

שנים רבות לאחר ביקורי הראשון פגשתי בהיסטוריון אשר בילה את ראשית שנות ה-90 בסקירת ארכיוני הק.ג.ב . כאחד ממתנגדי המשטר הקודם הוא תכנן לפרסם את המסמכים אשר חשף, אך סיים בכך שבחר לגנוז את הסודות שגילה. הוא נכנס אל הארכיון כשהוא נושא עמו מערכת ערכים ברורה, ומטרה פשוטה: ללמוד ולהבין כיצד אכן פעל הק.ג.ב - ואז לספר את הסיפור. הוא הבין עד מהרה כי הסיפור הביס את מערכת הערכים, וסרב להוציאו לאור.

התגלה כי שניים מחבריה הטובים ביותר של משוררת ידועה היו מלשינים, אך בדיווחים השוטפים אשר מסרו למשטרה החשאית - הם פיארו את דמותה כסטליניסטית נלהבת - ותיאורים אלה הם אשר בסופו של דבר הגנו עליה מפני השלכה לבית הכלא. אחד ממתנגדי המשטר אשר הוגלה לסיביר הסכים בסופו של דבר להוקיע את מעשיו החתרניים זמן קצר בטרם סיים לרצות את עונשו- או כך נטען באחד מהדוחות - אך כפי שהתברר לאחר מכן הוא אמר לסוכן הק.ג.ב כי עייף עד מוות מחטטנותם, וכי הוא רוצה לחזור למשרתו הקודמת. פסנתרן נודע הסכים לחתום על נכונותו לשרת כמלשין - רק בכדי להיות מוגדר לאחר שנים מספר כ"נטל חסר תועלת", לאחר שנכשל באספקת מידע כלשהו. לאחר שהרכיב מספר סיפורים כאלה - ויתר ההיסטוריון על חשיפת המידע . הקשר שבין המסמכים לבין חיי האנשים אשר בהם עסקו - היה בלתי ניתן לפענוח.

מטרת המשטר הסובייטי היתה לשלול מנתיניו את אפשרות הבחירה. מהלך ההיסטוריה נגזר מראש, וכך היה הדבר גם לגבי מהלך חייהם של בני אדם. כל אזרח סובייטי אשר חיפש דרכים לקבוע את גורלו שלו נאלץ לעמוד בפני מערכת שקלול תמורות כוזבת. ידידיה של המשוררת הגנו על בטחונה, אך הקריבו את היושרה האישית שלהם. מתנגד המשטר והפסנתרן המירו את שמם הטוב בתמורה לשקט נפשי זמני. אני סבורה כי מרבית האזרחים הסובייטים מעולם לא הקשו קושיות לגבי המשטר ולגבי תפקידם שלהם במסגרתו. אך אותם אלה אשר הקדישו שנים, או משך חיים שלם בחיפוש אחר פשרה מכובדת - נאלצו לגלות במוקדם או במאוחר כי פשרה כזו אינה בנמצא. כל אחת משתי סבתותיי נשאה בעולו של מצפון, ופירוש הדבר כי שתיהן נאלצו ברגעים מכריעים של חייהן לנסות ולמצוא את הדרך בה יוכלו לחיות עם המערכת בתנאים של שלום אמתי. היו להן דרכים שונות בתכלית לעשות זאת: רוזיה התפשרה במודע, בעוד אסתר, מרבית הזמן, המשיכה להתריס.

בתחילת 1994 שבתי וקבעתי משכני במוסקבה. שתי סבתותיי התווכחו לגבי צעד זה, אמרו לי כי זה רעיון נואל, אך ברכו על שובי, והמשיכו לחשוש פן אשוב ואשנה את דעתי ואעזוב. ופעמיים אכן כמעט ועשיתי זאת. כאשר עקרתי למוסקבה הצבתי גבולות לעובדת שהותי ברוסיה, דבר אשר אמור היה לשכך את פחדיי שלי, וכן את חששותיהם של אבי וידידיי. שבתי ואמרתי כי אשאר כל עוד הארץ לא תשוב אל עברה. זה היה רף ערכי מעורפל למדיי . לא היה ספק כי תהליך ההתנתקות מהעבר הסובייטי ייעצר ויעבור היפוך לאחור במוקדם או במאוחר, ויחד עם זאת אין ספק כי המשטר הסובייטי לעולם לא ישוב ויתממש. אני אמורה להחליט עבור עצמי אם המהפך המתרפק על העבר הרחיק לכת עד כי עליי לצאת שוב לגלות. בינואר 1995, בעודי מתקלחת בדירתה של סבתי רוזיה במוסקבה, מקום בו חייתי במהלך השנה הראשונה לשובי לרוסיה, חככתי בדעתי אם המלחמה בת שבוע הימים בצ'צניה פירושה סוף לסיפור האהבה שרקמתי עם ארץ זו, והאם עליי לשוב לארצות-הברית. האם היתה דרך בה יכולתי להישאר ברוסיה מבלי להתעמת עם המדינה הקוטלת בני אדם? וכך הפכתי לכתבת הסוקרת את חזית המלחמה.

לא סיפרתי לשתי סבתותיי כי אני נוסעת לצ'צניה אותה פעם - או בתריסר הפעמים הנוספות בהן שבתי ונסעתי. הן היו דואגות יותר מדיי. בכל פעם ששהיתי במוסקבה הן היו מתקשרות אליי לפחות פעם אחת ביום לבדוק את שלומי. הן דאגו לביטחוני ולשפיות דעתי, וניסו להמשיך את תפקיד הסבתות מאותו מקום בו נלקח מהן לפני עשור. אני הדפתי את ניסיונותיהן בעדינות, שומרת ומאבטחת את עצמאותי. הייתי באה לשתות איתן תה, ושואלת אינספור שאלות. בתמורה - הן סיפרו לי את סיפור חייהן - זה הסיפור המבולבל אותו אני מנסה להעלות כאן על הכתב. סיפורה של ארץ אשר אינה יודעת מתי לשכוח ומתי לסלוח הפך לסיפורן של שתי נשים. וישנו גם סיפורו של יאקובּ, אביה של אסתר, אשר עשה את הבחירות שלו ואת הפשרות שלו בעודו חי בגטו באזור ביאליסטוק הכבוש על ידי הנאצים. וישנו סיפורי שלי.

וכולם מהווים מקשה אחת.

© כל הזכויות שמורות למילים הוצאה לאור

אסתר ורוזיה - מאשה גסן
Ester and Ruzya: How My Grandmothers Survived Hitler's War and Stalin's Peace - Masha Gessen


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *