| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2007 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
אך דווקא מתוך הנקודה הנמוכה ביותר, הצליח רונן להתעלות ולהתנשא מעל לחומות הכלא. בכוח האמונה האדיר שלו הוא יצר קשרים אמיצים עם ראשי המאפיות מחד ועם המפקדים והסוהרים מאידך, הקדיש את כל כולו ללימוד ובנייה מחדש של עצמו ולבסוף אף הצליח להימלט, בבריחה מופלאה רצופת ניסים. הסיפור נכתב בלשונו הישירה והנוגעת ללב של רונן והוא נקרא בנשימה עצורה. הקורא עובר עם רונן מסע פנימי מרתק, מסעיר ומיוחד במינו. מסע הנע בין ייאוש לתקווה, בין שברון לב ומחלה קשה עד לניצחון סוחף של הרוח והחומר גם יחד. הבריחה מהודו סיפורו של רונן ד. מאת אביגיל מייזליק בהוצאת מייזליק ספרים, עיצוב עטיפה: תמר בן שבת, עריכה: ל. מירצקי, 280 עמודים.
יום שלישי, י' בתמוז, תשס"ד. דלהי, הודו, 29/6/04:
המונית שהגיעה לקחת אותי לשדה התעופה כבר צפצפה מלמטה, אבל לא הייתי רגוע, הייתה לי תחושה לא טובה. משהו לא בסדר. החלטתי לנסות להתקשר לאבא כמו שאני עושה בכל הנסיעות שלי, אולי זה ירגיע אותי ואוכל סוף סוף לצאת לדרך. חייגתי בעצבנות את המספר ואחרי כמה צלצולים שמעתי בפעם האחרונה בחיי, את אבא שלי עונה. "רונן?" "כן אבא. אני יוצא לשדה התעופה. רק רציתי את הברכה שלך שתהיה לי נסיעה טובה." "אוי, רונן!" אמר אבא ופרץ בבכי. אבא שלי, החזק, הרגוע, שתמיד יודע לעודד, שאומר תמיד שעם קצת סבלנות הכל יסתדר - בוכה. "רונן אתה חייב לשמור על עצמך ולחזור מהר הביתה. תבטיח לי שלא תעשה שטויות. תבטיח לי שתשמור על עצמך." "אבא זה בסדר! עוד שלושה ימים אהיה בבית, אל תדאג אבא. אני מבטיח לך!" אבל הוא המשיך לבכות ולדאוג. אף פעם לא הייתה לי שיחה כזאת איתו. כשהנחתי את השפופרת במקומה הרגשתי את הלב שלי דופק בחוזקה. בפעם הראשונה מאז שהתחלתי עם כל הסיפור הזה פחדתי. ממש פחדתי. אבל אין ברירה, אני לא יכול להפסיק עכשיו. ניסיתי להגיד לעצמי שהכל יהיה בסדר ושבכלל אין לי מה לדאוג. לא יקרה כלום ובעוד כמה שעות הכל כבר יהיה מאחורי. יצאתי מהמלון לכיוון המונית, פתאום נשברה לי ביד הידית של המזוודה. לרגע נעצרתי. עוד סימן רע. אבל לא, אני לא אעצור עכשיו. נכנסתי למונית ויצאנו אל שדה התעופה. הטיסה מדלהי לבומביי הייתה אחת הטיסות הנוראות בחיי. בדרך נקלענו לסופה חזקה ולמרות שטסתי אינספור טיסות בעבר - הפעם ממש נלחצתי. המטוס היטלטל כעלה קטן ברוח ונפל כל הזמן נפילות חזקות למטה ולצדדים, הנוסעים היו במתח נורא והטייס בקושי הצליח להשתלט על המטוס. הקול שבתוכי המשיך לאותת ולהזהיר - הנה עוד סימן לא טוב. ניסיתי בכל כוחי להתעלם, זה בטח צירוף מקרים גרוע במיוחד שלא קשור אלי. לבסוף נחת המטוס בשלום וכל הנוסעים נשמו לרווחה, חוץ ממני. נדרכתי כולי והתכוננתי לקטע הקשה ביותר. הטיסה שלי לשוויץ עמדה לצאת בעוד כשעתיים ואני ידעתי שהכל עוד לפני. הפעם, שלא כמו בכל הפעמים הקודמות, הייתי מאד לחוץ. בדיקת מזוודות בשדה התעופה של בומביי. המון אנשים עמדו ופיטפטו בנינוחות בזמן ההמתנה לתורם. גם אני עמדתי שם, אך משום מה היה נדמה לי שכל הבודקים מסתכלים עלי. ידעתי שאני חייב להירגע, ומהר. התור שלי הגיע. הרמתי את המזוודה על הדלפק שליד מכונת הרנטגן, רוצה כבר לראות אותה יוצאת מהצד השני. השתדלתי לא להסתכל על הבודקים, הורדתי את הראש למטה והלכתי לאט לאט לצד השני, רק לקחת את המזוודה ולהמשיך הלאה. אבל בצד השני עמד קצין משטרה. "להרים את המזוודה" הוא אמר לבודקים שהרימו אותה על שולחן החיפושים. "מה הבעיה?" ניסיתי לשאול. "בבקשה לחכות בצד ולא לדבר!" הוא ענה. הקצין רוקן את כל החפצים מהמזוודה ושם אותם בצד בערמה גדולה. הם לא עניינו אותו. הוא ביקש מהבודקים שיעבירו את המזוודה הריקה פעם נוספת במכונת הרנטגן. הבודקים הרימו את המזוודה ואמרו בהודית שהיא כבדה. את המילה הזו - "כבדה" - הבנתי. המזוודה עברה פעם שניה ברנטגן והקצין הסתכל עלי במבט בוחן. "הכל בסדר? הכל בסדר?" חייכתי קצת. הוא המשיך להסתכל ולא אמר כלום. לא ידעתי מה עובר לו בראש. פתאום הוא זז לקראתי ואמר "בסדר. תכניס את הדברים ותמשיך הלאה". הייתי לגמרי מבולבל מהמעבר המהיר הזה, אבל ניסיתי בכל אופן לשמור על אופטימיות. דחסתי מהר את כל החפצים למזוודה והסתובבתי במהירות לכיוון הצ'ק-אין, שנמצא במרחק 50 מטרים הלאה. התחלתי ללכת את הצעדים הספורים עד לצ'ק-אין כשאני פוחד שגם הפקידים ישמעו איך הלב שלי דופק. הרגשתי כל הזמן שמסתכלים עלי, בסוף לא יכולתי להתאפק והסתובבתי. הקצין ושני הבודקים עדיין עמדו ליד מכונת הרנטגן והסתכלו עלי. נעמדתי בקצה התור של הצ'ק-אין ולא ידעתי למה לחכות. עכשיו כבר הייתי במהלך של הישרדות, כמו חיה שמרגישה את המלכודת מתהדקת מסביבה, אבל לא יודעת איך לברוח. מישהו נגע לי ביד. הסתובבתי אליו וראיתי שזה שוטר. הוא נעמד לידי, הסתכל על המזוודה שלי ועלי במשך כמה שניות, חייך אלי חיוך לא מובן, אחר כך הסתכל מאחורי ונענע את ראשו לסימון חיובי, כאילו אמר למישהו שם - זיהיתי אותו וזיהיתי את המזוודה. הסתכלתי גם אני לאותו כיוון וראיתי חבורה של שוטרים בלבוש אזרחי. קיוויתי שהוא לא רואה את הרעד בידיים שלי, אבל השוטר לא דיבר איתי בכלל ואחרי כמה שניות הלך. התור זז כל כך לאט ובשבילי כל דקה נמשכה כמו שנה. לבסוף הגיע תורי. הפקיד לקח ממני את המזוודה, הרגשתי שסוף סוף אני מתחיל לנשום. ניגשתי לביקורת דרכונים ולהפתעתי הם חתמו לי בלי בעיות על היציאה. כנראה שהצלחתי! אני בדרך למטוס, המזוודה כבר לא עלי! הרגשתי הקלה עצומה. באמת היה מפחיד הפעם, אבל לפחות זה מאחורי, הם נתנו לי ללכת! התחלתי להתקדם לכיוון הדיוטי פרי, רק רוצה לשתות משהו ולטלפן הביתה. פתאום צץ מולי אותו שוטר שחייך אלי קודם. הוא סימן לי לבוא איתו והחזיר אותי חזרה לרחבה מאחורי הצ'ק אין. באמצע הרחבה, מחוץ למסלול של המזוודות עמדה המזוודה שלי. השוטר חייך אלי שוב ואמר "תן לי בקשיש והמזוודה חוזרת למטוס." לא ידעתי מה לעשות. זאת מלכודת? ואולי זה באמת? "אין לי כלום במזוודה. כבר בדקו אותה וראו שהכל בסדר, אתה יכול להחזיר אותה למסלול." באותו רגע עבר לידינו קצין משטרה. ניגשתי וביקשתי ממנו שיחזירו את המזוודה למסלול כי כבר עברתי את כל הבדיקות. הקצין מדד אותי בעיניו מספר דקות, ובסוף אמר לשוטר - "תן לו ללכת." התחלתי שוב ללכת בלב הולם לכיוון הדיוטי פרי. התיישבתי ליד שולחן צדדי, מנסה לא לבלוט. הרגשתי יובש בפה והמצח שלי התכסה בטיפות זיעה. הייתי אמור עכשיו להתקשר לאשתי כמו שקבענו מראש אבל פחדתי שלא אצליח להוציא מילה מהפה. לבסוף נשמתי עמוק והתקשרתי. מרוב לחץ לא הצלחתי לדבר ברור, אשתי לא הבינה מה קורה לי. פתאום שמעתי את התינוקת שלי בוכה ברקע ומשהו בהגנה שבניתי לי נשבר. הרגשתי פחד איום. "נדבר מחר?" היא שאלה ואני עניתי לה בלי לחשוב "בלי נדר". כבר לא הייתי בטוח שבאמת אוכל להתקשר אליה בבוקר. נותרה עוד שעה עד ההמראה, לא הייתה לי ברירה אלא לשבת בדיוטי פרי ולחכות לטיסה שלי. ישבתי וקראתי אבל נשארתי דרוך ומתוח כולי. הסתכלתי כל הזמן על השעון, רק חיכיתי שהדקות יעברו. בתוכי התחוללה מלחמה קשה, קול אחד אמר לי לברוח מהר, קול שני אמר שהכל יהיה בסדר - עובדה שהם נתנו לי ללכת. הייתי אובד עצות. "רונן ד.?" הרמתי את ראשי מהספר וראיתי מולי בחור הודי, לבוש בגדים אזרחיים ובעל מראה מאד מכובד ואינטליגנטי. "תן לי בבקשה את הדרכון שלך". המשחק נגמר. הבחור לקח את הדרכון שלי וסימן לי לבוא אחריו. משום מה, דווקא עכשיו, הפסקתי לפחד. תמיד, בכל השנים שהסתובבתי בהודו, ידעתי שאם אי פעם יקרה לי משהו וחס ושלום יתפסו אותי - אני בורח להם. אחרי שנים של הכרות עם האופי של העם הזה היה לי ברור שזה יהיה מאד פשוט וברגע שהם יגמרו את כל החקירות שלהם - אני בורח מיד. הבחור ההודי הוביל אותי חזרה לרחבה שמאחורי הצ'ק אין. המזוודה שלי עדיין עמדה שם, מחוץ למסלול. מסביבה עמדו כחמישה עשר שוטרים, חלקם במדים וחלקם לבושים אזרחית - כולם נראו מאד רציניים וקשוחים. ביניהם עמד המפקד שלהם - הודי ענק ושמן בגובה 2 מטר, עם שפם גדול והבעה עצבנית. הוא נעמד מולי, הסתכל עלי מלמעלה עד למטה ופתאום אמר - "מה יש לך במזוודה?!?" "אין לי כאן שום דבר לא חוקי, כבר בדקו את המזוודה במכס וראו שהיא בסדר". "את זה נראה עוד מעט. תביאו את הכלב!". השוטרים גררו אל הרחבה כלב הודי קטן ועייף והדפו אותו בכוח אל המזוודה. הכלב ריחרח קצת את המזוודה ונשכב לישון על הרצפה. השוטרים ניסו למשוך אותו שוב לכיוון המזוודה, צעקו עליו, אבל הכלב בשלו. עד שלבסוף הקצין נעמד מול הכלב, הסתכל עליו וצעק משפט ארוך בהודית. הכלב קם, נבח נביחה אחת ונשכב תשוש כולו. המפקד זרח כולו וחייך אלי. "אתה רואה? אתה רואה?" הוא שאל. "מה אתה רוצה? צעקת עליו אז הוא נבח". עניתי לו, אבל זה כבר עיצבן אותו מאד. "תביאו לי סכין!" ציווה על השוטרים בקוצר רוח. הוא הכניס את הסכין בכל הכוח לתוך דופן המזוודה, ישר למקום שבו הייתה מוסתרת הסחורה. כשהמפקד הוציא את הסכין מהמזוודה היה דבוק עליה קצת חומר. הוא עבר משוטר לשוטר עם הסכין ואמר להם "תריחו, תריחו. אתם רואים? אני צדקתי!" כל השוטרים הריחו והנהנו בראשם. גם לי הוא אמר - "הנה, אתה רואה? אתה רואה? מצאנו!" מרוב התלהבות הוא המשיך להסתובב עם הסכין והראה אותה לעוברים ושבים שעמדו שם ולא היו קשורים לחיפוש ולא הפסיק להגיד "תראו! תראו מה מצאנו במזוודה שלו! תריחו, תריחו". הבנתי שהמצב חמור ואני חייב לברוח מכאן עכשיו. התחלתי להסתכל לכל הצדדים, אך ברגע שהשוטרים קלטו לאן אני מסתכל הם התחילו לסגור את כל הפינות ולהקיף אותי במעגל. ניסיתי לבנות לעצמי מסלול בריחה דרך המדרגות הנעות - לקפוץ מצד אחד לשני ולברוח אבל לכל כיוון שהסתכלתי ניגש שוטר ונעמד שם כדי לחסום את המעבר. ראיתי שבינתיים אין לי סיכוי והחלטתי לזרום עם החקירה עד שאמצא את הפירצה המתאימה. ארבעה שוטרים הקיפו אותי מכל צד והובילו אותי, דרך החלקים האחוריים של שדה התעופה, לחדר חקירות מדכא ועלוב. השוטרים הדפו אותי לתוך החדר הפנימי והלכו. אל החוקר שליווה אותי הצטרף חוקר נוסף עם הבעה קשוחה על הפנים, לבוש בגדים צמודים וכולו מנופח משרירים. הוא חתך את כל הדופן של המזוודה ומהר מאד הוא גילה את מה שהיה מוסתר שם - חמש קילו ג'אראס, חשיש הודי. קמתי כדי לראות את המזוודה ומיד קיבלתי אגרוף נורא ישר בפנים. "תרגע!!" צעקתי על החוקר החדש. "אם אתה תלך איתי באלימות אני שותק ולא מדבר כלום!". החוקר הסכים וביקש ממני לשבת מולו. הוא הוציא ערימה של טפסים באנגלית וביקש ממני למלא אותם. הייתי חייב להרוויח זמן כדי להמציא סיפור שיוציא אותי מכאן, אמרתי לו שאני לא יודע לכתוב אנגלית, רק לדבר, ביקשתי ממנו שהוא ימלא את הטופס בשבילי. החוקרים קצת התבלבלו מזה אבל כשראו שאין ברירה ואני לא מתכוון לכתוב, התחילו הם למלא את כל הפרטים במקומי. את הזמן הזה ניצלתי ומהר מאוד בניתי בראשי תסריט שלם ואמין עם שחקנים, ניצבים ועלילה מדויקת. סיפרתי להם שאת המזוודה נתן לי תייר שוויצרי שפגשתי. התייר ביקש ממני להעביר את המזוודה כי הוא סוחר באבני חן ולא יכול לעזוב כרגע את הודו כדי לא לאבד את הויזה. הוא כל כך התחנן עד שהסכמתי, תמורת 5000 דולר, להעביר אותה. הייתי תמים ובמקום להבין שמשהו כאן לא בסדר - לקחתי את המזוודה. לא העליתי על דעתי שיש במזוודה הזו משהו לא חוקי, הייתי בטוח שזה רק אבני חן. הסיפור נמשך ונמשך לאורך כל הלילה, 8 שעות של חקירה ועשרה דפים כתובים בכתב יד צפוף וקטן. תוך כדי חקירה הצלחתי להשמיד, מבלי שהם ירגישו, את כל מספרי הטלפון, כתובות ושמות שהיו לי ויכלו להפליל אותי או אנשים אחרים. באיזה שהוא שלב כל כך נכנסתי לסיפור שלי עד שהחוקרים התחילו להצטער נורא בשבילי שנפלתי ככה. לחלק מהם היו ממש דמעות בעיניים. הם האמינו לכל מילה וגם אני כמעט השתכנעתי מעצמי, עד שלרגע היה נדמה לי שבאמת אני לא אשם ותיכף ישחררו אותי. אבל זה לא קרה. במקום זה אחד החוקרים הביא לי קופסאות קרטון וביקש ממני לסדר בתוכן את כל החפצים שלי. אי אפשר לקחת שום דבר לבית המעצר וצריך להשאיר את הכל בשמירת חפצים. בתוך התיק שלי היו גם התפילין והטלית. כשהבנתי שהם הולכים לקחת גם אותם, ביקשתי מהחוקרים רשות להתפלל תפילת שחרית. הם לא הבינו מה זה אז אמרתי להם בהודית "פוג'ה" - תפילה - ומיד הם הסכימו. הנחתי את התפילין והתעטפתי בטלית, שמתי את היד על העיניים ואמרתי "שמע ישראל". עד אותו רגע הייתי כל הזמן במהלך של הישרדות. לא נתתי לעצמי להבין את המשמעות האמיתית של מה שקורה. אבל ברגע שאמרתי "שמע ישראל" הרגשתי כמו פיצוץ אדיר במוח. מול העיניים שלי התחילו לרוץ תמונות של בית סוהר, חומות, סורגים. בבת אחת הכל היכה בי והתפרקתי לגמרי. כל החיים נהרסו לי מול העיניים. חשבתי פתאום על הילדה שלי, על אשתי שמחכה לי ולא יודעת כלום, על ההורים - חורבן נורא של כל העולמות ברגע אחד! התחלתי לבכות בכי תמרורים. בכי שכמוהו לא בכיתי מעולם. החוקר שנתן לי אגרוף בתחילת החקירה ניגש והתיישב לידי, ביקש סליחה, חיבק אותי. אמר לי "אני מצטער, אני מצטער". שאל איך הוא יכול לעזור לי. גם כל החוקרים האחרים התיישבו לידי וריחמו עלי מאד. ביקשתי מהם שיתנו לי לטלפן לאשתי. היא מחכה בכלל לטלפון מאירופה, ואני חייב להתקשר אליה. שלושה שוטרים ליוו אותי חזרה לדיוטי-פרי לתא של טלפון בינלאומי. קודם כל התקשרתי למאיר, אחי. ענה לי התא-הקולי, השארתי לו הודעה שנעצרתי בהודו, שלא יודיע להורים בשום פנים ואופן, ושידאג לאשתי. עכשיו הייתי צריך להתקשר לאשתי ולספר לה - והיא לא יודעת מכלום. השעה הייתה עשר בבוקר בבומביי, שבע בבוקר בביתר עילית. הטלפון צילצל ואשתי ענתה. "הלו, רונן זה אתה? הגעת כבר לשוויץ?" את מה שעבר לי בלב ברגעים האלה אי אפשר לתאר. פחדתי שהיא נמצאת ליד התינוקת, ביקשתי ממנה שתצא מחדר השינה ותעבור לסלון כדי לדבר איתי. היא נבהלה נורא ושאלה "מה קרה? מה קרה? לא הגעת למלון?" לא ידעתי איך למצוא מילים כדי לספר לה. "לא, תקשיבי, הייתה איזו שהיא בעיה ואני עדיין בהודו. עצרו אותי." היא התפרקה לגמרי והתחילה לבכות. גם אני בכיתי ומרוב בכי חנוק בקושי הצלחנו לדבר אחד עם השניה. "אודליה אל תבכי. יהיה בסדר. השם יעזור! מהר מאד אני אברח מהם." "רונן שלא תעשה שטויות! טעות אחת כבר נעשתה, אני מתחננת שלא תעשה עוד שטויות". היא ניסתה להבין מה קרה בדיוק ולא ידעתי מה לענות לה, מלמלתי משהו על התכשיטים. ביקשתי ממנה שתדבר עם האחים שלי ושינסו לראות איך אפשר לעזור לי. בקושי נפרדנו זה מזו והשיחה הסתיימה. © כל הזכויות שמורות להוצאה לאור הבריחה מהודו - אביגיל מייזליק
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|