» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים באפריל 2007       חזור

ליל הבדולח - כרוניקה של חורבן
מאת: מרטין גילברט
Kristallnacht: Prelude to Destruction - Martin Gilbert

ההוצאה: ידיעות ספרים ב-7 בנובמבר 1938 נכנס לשגרירות גרמניה בפריז יהודי צעיר, מלא זעם על גירוש משפחתו מגרמניה, ויורה חמישה כדורים בדיפלומט זוטר. כעבור שלושה ימים מת הדיפלומט, ועם רדת החשכה נשטפת גרמניה באלימות אנטישמית מתוזמרת היטב. החורבן של אותו לילה – ליל הבדולח – היה תחילתו של תהליך החיסול השיטתי של יהודי אירופה. בספר בוחן מרטין גילברט, את אירועי ליל הבדולח כרגע ההיסטורי המדויק שממנו לא היתה חזרה בדרך לשואה כוללת. בהתבסס על תיעוד יוצא דופן של עיתונאים, דיפלומטים ועדי ראייה הוא טווה את סיפור האימה וההרס על כל פרטיו. במבט רחב יותר הוא בוחן את התהליכים ההיסטוריים שהובילו לאותו לילה, שבו הותר דמם של יהודי אירופה ונסללה הדרך למלחמה הנוראה שבאה אחריו.

ביקורות מחו"ל
"העובדות לא תמיד מדברות בעד עצמן, ורק היסטוריונים מעטים יודעים לתארן כמו גילברט במיטבו." וושינגטון פוסט

"גילברט הוא אמן התיעוד ההיסטורי" פאבלישרס ויקלי

" ספרו של גילברט הוא תיאור עובדתי מבריק ונוקב" אלי ויזל

מרטין גילברט הוא סופר והיסטוריון יהודי, שהתפרסם כשנבחר לשמש כביוגרף הרשמי של וינסטון צ'רצ'יל (ב-1986) . חמישה כרכי ביוגרפיה ושמונה כרכי תעודות ומסמכים היסטוריים יצאו עד כה מתחת ידיו.

אולם הנושא אשר העסיקו אף יותר מכך הוא - העם היהודי. ספריו על נושרא זה כוללים את: גלות ושיבה - המאבק למען ריבונות יהודית; הסכסוך היהודי-ערבי; אטלס השואה (וסידרה שלמה של אטלסים אחרים); המסע האחרון - גורל היהודים באירופה הנאצית; אושוויץ ובנות הברית; יהודי התקוה - מצוקת יהודי בריה"מ; והשואה - טרגדיה יהודית. מרטין גילברט מרבה במסעי הרצאות, באירופה ובארה"ב, אך ביתו הוא בלונדון. נשוי ואב לשלושה.

ליל הבדולח - כרוניקה של חורבן מאת מרטין גילברט בהוצאת ידיעות ספרים, מאנגלית - בן ציון הרמן, עיצוב עטיפה: פיני חמו, 222 עמודים.

"משעות הבוקר המוקדמות של 10 בנובמבר 1938 עד רדת החשכה הותרו חרצובות האלימות נגד יהודי גרמניה במערבולת של הרס וחורבן. בתוך שעות ספורות הוצתו ונהרסו למעלה מאלף בתי כנסת. במקומות שהיה חשש שהאש תסכן מבנים סמוכים של לא יהודים, ניתצו הפורעים את בתי הכנסת בפטישים ובגרזנים. לא היתה זו התפרצות ספונטנית של הרס, אלא השתוללות מתואמת ומקפת.

במאות שכונות יהודיות הבעירו אנשי פלוגות הסער של הס"א - חלקם במדיהם חוּמֵי החולצות, אחרים בבגדים אזרחיים - מדורות ענק והשליכו אל תוך הלהבות רהיטים וספרים מבתי כנסת ומבתים פרטיים. יהודים נרדפו ברחובות, גודפו והוכו. עשרות אלפי חנויות ובתים של יהודים נבזזו. יהודים הותקפו בכל עיר בגרמניה, מהבירה ברלין ועד העיירות והכפרים הקטנים ביותר ברחבי הרייך של היטלר שחיו בהם יהודים. בעשרים וארבע שְעות אלימות נהרגו תשעים ואחד יהודים.

באותן עשרים וארבע שעות נעצרו למעלה מ 30,000 גברים יהודים מגיל שש עשרה עד שישים - רבע מכל הגברים היהודים שנותרו בגרמניה באותו זמן - ונשלחו למחנות ריכוז. שם הם עונו ויוסרו במשך חודשים אחדים. למעלה מאלף מתו במחנות אלה.

השם שניתן ליממת הטרור היה "קריסטַלנַכט", ליל הבדולח, או ליל הזגוגיות המנופצות. בעבור מבַצעי ההרס שיקף השם את תחושת הניצחון והבוז שלהם כאחת: ניצחון על מה שהרסו, צחוק למחשבה על צליל הזגוגיות המנופצות. אולם כל יהודי בגרמניה נתקף באותו לילה פחד ומצוקה.

שום אירוע בתולדות יהודי גרמניה בין 1933 ל 1945 לא סוקר על ידי העיתונים בהרחבה כזאת בעת התרחשותו. בגרמניה היו כמה מאות עיתונאים זרים, בהם כתבים של סוכנויות החדשות הבין לאומיות, שדיווחו באופן חופשי על מה שראו ושמעו. לא היתה זו עת מלחמה. חמישה שבועות קודם לכן חתמה גרמניה עם בריטניה וצרפת על הסכם מינכן לסיפוח חבל הסודטים הצ'כי, הסכם שבלשונו של ראש ממשלת בריטניה דאז נֶוויל צ'מברלין, בישר "שלום בימינו".

פרטי הדיווחים על ההיקף והשטנה של המתקפות על היהודים ורכושם במהלך ליל הבדולח, הכו גלי הלם בכל המדינות הדמוקרטיות ומחו באחת כל קסם שהילך הנאציזם קודם לכן על אנשים מן השורה ועל ממשלותיהם. ליל הבדולח היה נקודת מפנה דרמטית בתפיסת העולם לגבי הנאציזם.

ספר זה פותח במקורות ובאירועים של הלילה עצמו, שעודנו חי ומוחשי בזיכרון אלה שעברו אותו. אחר כך הוא סוקר את שש השנים שהובילו לאותה התפרצות טרור. משם הוא ממשיך ומתחקה אחר תגובתם של יהודי גרמניה, ממשלת גרמניה והעולם לאירועי ליל הבדולח..."

"יש בדפים אלה דיווחים על גרמנים בעלי רצון טוב ועל דיפלומטים זרים שניסו לעזור. אין לשכוח את אומץ לבם. אולם דבר אינו יכול לגרוע מסבלם של הקורבנות של אותו ליל אימים, או להמתיק את תוצאותיו הנוראות בעבור יהודי גרמניה ובעבור האנושות. ליל הבדולח שימש פתיחה לחורבנו של עם שלם, ודוגמה למה שיכול לקרות כשחברה נופלת קורבן לאינסטינקטים השפלים ביותר שלה".

מרטין גילברט    
25 בספטמבר 2005   

פרק 1 | ליל הזגוגיות המנופצות
ב 18 באוקטובר 1938, בפקודת היטלר, גורשו מגרמניה למעלה מ 12,000 יהודים. אלה היו יהודים ילידי פולין שחיו בגרמניה באופן חוקי שנים רבות. הם נצטוו לעזוב את בתיהם בתוך לילה אחד והורשו לקחת איתם רק מזוודה אחת לאיש. בשעת הילקחם נבזז כל מה שהרוויחו וצברו בגרמניה במשך עשר, עשרים ואף שלושים שנה - רהיטים, כלי שולחן, מצעים, מיטות, כירות, ספרים - הן על ידי השלטונות הנאציים, והן, במאות מקרים מתועדים, על ידי שכניהם.

שנים עשר אלף המגורשים נלקחו מבתיהם באיומי רובים וכידונים של הגסטפו לתחנות הרכבת הקרובות והועלו על רכבות לגבול הפולני. 4,000 קיבלו אישור כניסה לפולין אך 8,000 נדחו ונאלצו להישאר ליד הגבול, 7,000 מהם לפחות על רצפות האבן הקרות של תחנת הגבול הפולנית בזבונשין ובאורוות סמוכות. שם, בתנאים קשים, המתינו לממשלת פולין שתסכים לקבלם. עוד מאות אחרים נותרו, כפי שדיווח עיתון בריטי אחד לקוראיו, "זרוקים בשטח, חסרי פרוטה ונטושים, בכפרים קטנים לאורך הגבול בקרבת המקום שאליו גורשו על ידי הגסטפו ובו הושארו".

"רשומים בפנקסי," כתב עיתונאי בריטי מזבונשין, "שמותיהם של אישה בת תשעים ושלוש שהיתה בין המגורשים לפולין ועיוור בן שבעים ושש מהנובר שלא הורשה לקחת איתו אפילו מטפחת."

בעוד השלטונות הפולניים מהססים להעניק אישורי כניסה, המתינו המגורשים בזבונשין רעבים, סובלים, מבולבלים וכועסים. לפחות חמישה שלחו יד בנפשם. לזוג מגורשים אחד שחי בהנובר למעלה מעשרים ושבע שנים היה בן בפריז, נער בן שבע עשרה ושמו הרשל גרינשפן. אחותו ברטה שלחה אליו מהגבול גלויה ותיארה את גירושם: "איש לא אמר לנו מה קורה, אבל הבנו שזה הסוף." תחינתה האחרונה היתה: "אין לנו פרוטה. תוכל לשלוח לנו משהו?"

הרשל גרינשפן קיבל את מכתבה הקצר והמיוסר של אחותו בשלושה בנובמבר. למחרת אותו יום קרא בעיתון אידי בפריז תיאור מפורט של הגירושים. העיתון דיווח על מקרים של אובדן שפיות ושל התאבדות בקרב המגורשים. חמתו של גרינשפן בערה. בבוקר יום ראשון שישה בנובמבר קנה אקדח, טען בו חמישה כדורים, ולמחרת היום נסע ברכבת התחתית לשגרירות גרמניה. תוכניתו היתה להרוג את השגריר. הוא אמר לשוער שבידיו "מסמך חשוב" למסירה, ונשלח לחדרו של המזכיר השלישי, ארנסט פום ראט. "יש לך מסמך חשוב למסור לי?" שאל פום ראט. גרינשפן שלף את אקדחו וקרא, "אתה גרמני מזוהם והנה המסמך שלך, בשמם של 12,000 יהודים נרדפים."

גרינשפן ירה חמישה כדורים. שניים מהם פגעו בפום ראט אך לא הרגו אותו. עם זאת, אחת מפציעותיו של הדיפלומט היתה חמורה מאוד, והוא הובהל למרפאה הקרובה. ברגע שנודע להיטלר על הירי הוא הורה לרופאו האישי, ד"ר ברנדט, לטוס לפריז יחד עם מנהל המרפאה של אוניברסיטת מינכן. שני הרופאים יצאו לדרך קצת אחרי חצות הלילה של שבעה בנובמבר. בגרמניה הוקיעו עיתוני הבוקר של שמונה בנובמבר את היהודים כעם של רוצחים. הם ציינו, כהוכחה למערכה מתמשכת של היהודים נגד גרמניה הנאצית, ששלוש שנים קודם לכן ירה יהודי גרמני, דוויד פרנקפורטר, בווילהלם גוסטלוף, ראש הארגון הנאצי של גרמנים תושבי שווייץ, והרגוֹ.

עיתוני הבוקר בגרמניה גם הסבו תשומת לב לעובדה שאחת עשרה שנים לפני רצח גוסטלוף, בפריז שבה ירה גרינשפן בפום ראט, ירה למוות יהודי פולני, סמואל שוורצברט, באוקראיני סימון פטלוּרה, שחייליו רצחו עשרות אלפי יהודים באוקראינה בתום מלחמת העולם הראשונה.

במהלך שמונה בנובמבר הוכרזו אמצעי הענישה הקיבוצית הראשונים: כל העיתונים וכתבי העת היהודיים חויבו לחדול מפעילותם לאלתר. איסור זה ניתק את היהודים מערוץ הקשר הנגיש ביותר שלהם עם מנהיגותם, שתפקידה היה לייעץ להם ולהנחותם, בייחוד בענייני הגירה. כפי שהסביר אחד העיתונים הבריטיים, היה זה אמצעי שנועד "לשסע את הקהילה היהודית ולגזול ממנה את החוטים הרופפים האחרונים שקושרים אותה יחד". באותו זמן פעלו בגרמניה שלושה עיתונים יהודיים בתפוצה ארצית, ארבעה עיתוני תרבות, כמה עיתוני ספורט וכמה עשרות עלונים קהילתיים. זה של ברלין היה בתפוצה של 40,000 גיליונות.

כמו כן הוכרז בשמונה בנובמבר שילדים יהודים לא יוכלו עוד ללמוד בבתי ספר יסודיים ממלכתיים "אריים", דבר שהתאפשר עד אז במקומות שלא היו בהם די בתי ספר יסודיים יהודיים. בה בעת הושעו כל פעילויות התרבות היהודיות "לזמן בלתי מוגבל".

פעולה אלימה מקפת נגד היהודים התרקמה במוחם של המנהיגים הנאצים זה זמן מה. בשעה שפום ראט שכב פצוע אנוש, חשו שהבשיל הרגע לעשות שימוש בתוכניות קיימות. ריינהרד היידריך, משונאי היהודים הגדולים של הרייך השלישי - סגנו של היינריך הימלר ראש הגסטפו והס"ס ואחראי למחנות הריכוז - עמד לפני רגע התהילה שלו.

יום שמונה בנובמבר ראה כמה התפרצויות ששר התעמולה הנאצי, ד"ר יוזף גבלס, שונא יהודים במתכונתו של היידריך, כינה "הפגנות ספונטניות" נגד יהודי גרמניה. בלונדון דווח שבית כנסת "נשרף עד היסוד" בהרספלד שבהֶסֶה, "השני שנחרב באזור בתוך עשרים וארבע שעות". עיתון בריטי אחר הביא אותו לילה דיווחים מקַסֶל ומווינה ש"נופצו חלונות של חנויות יהודים", ונערכו "הפגנות נגד בתי כנסת. נזק נגרם לאחד מהם לפחות, על ידי המון שפרץ פנימה". קיים חשש, הוסיף העיתון, שהפגנות ו"ניפוצי חלונות" יתרחשו הלילה גם בברלין, "אולם ככל הידוע עד כה, לא אירעו הפרות סדר אנטי יהודיות עד שעה מאוחרת".

כעבור שבוע נודע שמליל שמונה בנובמבר עד השכם בבוקר תשעה בו, התנהלה הוצאה להורג של יהודים שנכלאו חודשים קודם לכן במחנה הריכוז בוכנוולד. מספר היהודים שנרצחו בלילה שבין שמונה לתשעה בנובמבר, כך נמסר מאוחר יותר מ"מקור מוסמך", הגיע לשבעים. באותו לילה גם הותקפו יהודים במחוז הסה וגורשו מבתיהם. הם נמלטו לפרנקפורט והגיעו "חבולים ושותתי דם".

במהלך תשעה בנובמבר דיווח ג'רלד שפרד, הקונסול הכללי הבריטי בעיר החופשית דנציג, על "התגברות המערכה האנטי יהודית" בעיר, שהיתה להלכה בשליטת חבר הלאומים מאז 1920. קירות וחלונות של חנויות בבעלות יהודית "הושחתו בססמאות גנאי, ובמקרה אחד לפחות נופצו החלונות". בעליו היהודים של מפעל שוקולד אולצו להעבירו ל"נציונל סוציאליסט בכיר". כמה יהודים נלקחו למעצר מגֵן "יחד עם נשים אריות שקיימו עמם קשרים אינטימיים, אף שאין כל הצדקה חוקית לצעד כזה".

ביום רביעי תשעה בנובמבר הגיעה לעת ערב לברלין הידיעה שפום ראט מת מפצעיו. תחנות רדיו בגרמניה קיימו שתי דקות דומייה. השלכות מותו של פום ראט לא היו נהירות. "ידיעות שמגיעות מגרמניה הערב," דיווח עיתון בריטי אחד, "אינן מלמדות על נקיטה מיידית של צעדי ענישה רשמיים כלשהם כלפי היהודים, אך דווח על התגברות ההפגנות הבלתי רשמיות. כמה בתי כנסת הועלו באש בידי המון נזעם..."

ברחוב אוּנטֶר דֶן לינדֶן האופנתי בברלין התגודד קהל סביב משרד התיירות הצרפתי. כמה יהודים חיכו שם בתור, כמדי יום ביומו, לקבל את לוחות הזמנים ופרטי הנסיעות שיצטרכו כדי להגר לצרפת. הקהל אילץ את משרד התיירות לסגור את שעריו, כשהוא קורא בקצב, "הלאה היהודים! הם נוסעים לפריז להצטרף לרוצח!" עיתון ברלינאי אחד הגדיר את גרינשפן "רק אחד מכנופיית פורעים".

עיתון בריטי ציין שיהודים גרמנים רבים עצורים במחנות ריכוז זה זמן מה, והעיר על "המעשים הברבריים ביותר" שהם סובלים מהם. שיעור התמותה בקרב היהודים האלה היה כה גבוה - "הם מתים מיחס גרוע או נדחפים להתאבדות" - עד שאחד מהם שהשתחרר לא מכבר אמר ש"אפילו בזמנים כתיקונם" במחנות הריכוז, היהודים "מתים כמו זבובים בסתיו". העיתון הוסיף: "יש חשש שהיחס הקשה יחמיר, כגמול על רצח הדיפלומט הגרמני. העיתונות והרדיו בגרמניה מאשימים את כלל היהודים באחריות למעשה."

בזמן שפום ראט שכב פצוע אנוש בפריז, נכח היטלר במינכן באספה של מנהיגי המפלגה הנאצית ואנשי ס"א במדים, "החולצות החומות", לרגל יום השנה לפוטש של מרתף הבירה ב 1923, שבמהלכו ניסה לתפוס את השלטון בעיר הבירה הבוורית. בתשעה בנובמבר בערב נמסר לו שפום ראט מת מפצעיו. שר התעמולה, ד"ר גבלס, ששהה עם היטלר במינכן, אמר לו שבכמה ערים גרמניות פרצה כבר אלימות נגד יהודים. גבלס תיעד ביומנו את תגובתו של היטלר: "הוא מחליט: יש להתיר להפגנות להימשך. המשטרה צריכה לסגת. יטעמו היהודים פעם אחת את טעמו של זעם עממי." גבלס הוסיף: "נתתי את ההוראות הנחוצות למשטרה ולמפלגה. אחר כך נאמתי בקצרה ברוח זו לפני הנהגת המפלגה. תשואות סוערות. כולם מדברים מיד בטלפונים. עכשיו יפעל העם."

הפעולה היתה מהירה וסוערת. "האורגיה החלה הבוקר השכם," דיווח כתב עיתון בריטי אחד מברלין, "בהתלקחויות אש בו זמניות כמעט, בתשעה מתוך אחד עשר בתי הכנסת..." "הצרות החלו," דיווח עיתון בריטי אחר, "כשהמון שיכור למחצה, חמוש במוטות ברזל ובלבנים, החל לנפץ חלונות במערב העיר, תוך התעמרות ביהודים והדבקת כרוזים על חנויות..." בכרוזים נכתב: "פיהרר! שחרר אותנו מהמגפה היהודית!" בתוך שעה וחצי נהרסו לפחות מאתיים חנויות יהודיות.

גבלס התמוגג מנחת וכתב ביומנו: "כצפוי, כל האומה רועשת ורוגשת. ההרוג האחד הזה עולה ליהודים ביוקר. היהודים היקרים שלנו יחשבו להבא פעמיים לפני שיירו למוות סתם כך בדיפלומטים גרמנים."

הדיפלומט הבריטי הבכיר בגרמניה, סר ג'ורג' אוגילווי פורבס, יועץ השגרירות בברלין, שהיה עד למעשי ההרס בבירה, כתב בדוח המלא הראשון שלו: "במיוחד שמתי לב להתנהגות הקבוצות שהשתרכו אחר כל חבורת פורעים. לא שמעתי כל הבעת בושה או סלידה, אך על אף הסבילות המוחלטת של רבים מהצופים, הבחנתי בחיוך הנואל שמסגיר לרוב, מבלי משים, מצפון נוקף."

ברלין היתה רק אחת מלמעלה מאלף ערים, עיירות וכפרים ברחבי גרמניה שהאירועים הנוראים פרצו בהם עוד בטרם עלות השחר. "באמצע הלילה," כתב לורי לוונטל, אז בן ארבע עשרה, בהיזכרו באירועים שהתרחשו בעיר אשָפֶנבּוּרג, "התעוררנו לקול ירי. לודוויג לוונטל, בן דודו של אבי ושותפו לעסקים, התגורר עם משפחתו בקומה הראשונה של ביתנו. שני אנשים פרצו את דלת הכניסה לביתו וירו בו מטווח קצר בעודו במיטה. הוא נלקח באמבולנס לבית חולים. בינתיים נחטף גיסו, אלפונס ווֹגֶל, נלקח ליער הסמוך, נקשר לעץ ושימש כמטרת אימונים עד צאת נשמתו."

יהודי גרמניה היו קהילה ותיקה שראשיתה אלפיים שנה קודם לכן, בימי הרומאים. שנתיים לפני ליל הבדולח זכה לורי לוונטל בבית ספרו בפרס על עבודה שבה התחקה אחר אילן היוחסין של משפחתו עד הגעתה לגרמניה כמעט שלוש מאות שנה קודם לכן. היהודים היו גם פטריוטים גרמנים. שנים עשר אלף יהודים נהרגו במדי גרמניה במלחמת העולם הראשונה. אחד מדודיו של לורי לוונטל, קצין בחיל המשמר הגרמני, נהרג בקרב שלושה חודשים אחרי פרוץ המלחמה. אחד מבני דודיו נהרג בחזית באוקטובר 1916. אביו זכה בצלב הברזל על גבורתו באותה מלחמה.

השחר האיר על מראות מזעזעים של הרס וחורבן בכל רחבי גרמניה. באותו ערב דיווחה סוכנות הידיעות רויטרס, שבין הערים שבהן נשרפו כליל בתי כנסת היו שטֶטין לחוף הים הבלטי, קונסטַנץ ליד גבול שווייץ, אֶסֶן ודיסלדורף בחבל הרוֹהר התעשייתי, וכן קרֶפֶלד, קוֹטבּוּס, ברַנדנבּוּרג, אופֶנבּוּרג ואֶבֶּרסווַלדֶה. בית הכנסת באֶסֶן, שנבנה ב 1913, נחשב לאחד היפים בגרמניה. במיינץ נהרסו שישה בתי כנסת, נוסף על בית הספר היהודי הדתי, המוזיאון היהודי והספרייה היהודית, ובית הקברות היהודי העתיק, שראשונות מצבותיו היו בנות למעלה מתשע מאות שנה. 1,032 שנה לפני ליל הבדולח פסקה ועידה של הכנסייה במיינץ שאדם שהורג יהודי בזדון חייב לשלם על כך ככל רוצח אחר.

באשָפֶנבּוּרג ראה לורי לוונטל להבות עולות מכיוון בית הכנסת. הוא מיהר למקום האירוע, אך דרכו נחסמה על ידי אנשי החולצות החומות. בעיר האוסטרית גרָץ, שההיסטוריון הנודע דוויד הרצוג היה הרב שלה, וחתן פרס נובל היהודי אוטו לוי לימד עד הסיפוח הגרמני פרמקולוגיה באוניברסיטה שלה, נהרסו בית הכנסת המפואר ובית הספר היהודי הסמוך לו, שניצבו בגאון על גדת הנהר. פה ושם נהרסו בתי כנסת גם בערים שלא היו בהן יהודים. יהודי אייזנשטט שבאוסטריה גורשו מיד אחרי הסיפוח הגרמני במרס. הדבר לא מנע מההמון להרוס את פנים בית הכנסת ואחר כך להחריב את הבניין.

הקונסול הבריטי הכללי במינכן, דונַלד סֶנט קלֶייר גֶיינר, דיווח על מעשי הרס דומים בכל רחבי אוסטריה: בית כנסת בלינץ "נשרף עד היסוד". בית הכנסת בזלצבּוּרג "נחרב ותכולתו הושלכה לרחוב". בעיירות הנופש בּאד הַלֵיין ובאד גַסטַיין "נבזזו בתי המלון והפנסיונים היהודיים".

גיינר ציין שהמתקפות בווינה בוצעו "על ידי אנשי הס"א האוסטרים, רובם במדים מלאים, והמשטרה קיבלה בבירור הוראות לא להתערב". דווח שתשעה עשר בתי כנסת "נשרפו כליל". כל מכבי האש של וינה "נפרסו בכוחות מלאים" למנוע מהאש להתפשט, "שכן בשלב מסוים נשקפה סכנה חמורה שהאש תתפשט לחלקים נרחבים בעיר".

כתב טיימס בווינה סיפר לגיינר שבעת שהובל למעצר בתחנת המשטרה ולפני שחרורו, "הבחין בכמה יהודים מכווצים בפינות, מבועתים כל כך שלא יכלו אפילו לזכור את שמותיהם, בעוד יהודי זקן לבֶן שיער וזקן שוכב על הקרקע וסופג בעיטות אכזריות מאיש ס"א, ואנשי משטרה עומדים מהצד ומסתכלים".

באותו לילה, לדבריו המרים של גיינר, "הפכה וינה לחזיון בלהה, שבו שרפות משתוללות בכל רחבי העיר ויהודים נדחפים ברחובות וסופגים מטר קללות ומכות מהמונים חוליגניים שגאים בהשתייכותם לאחת האומות הגדולות והתרבותיות בעולם". בסך הכול נחרבו בווינה בליל הבדולח תשעים וחמישה בתי כנסת ובתי תפילה.

ממינכן שלח כתב עיתון בריטי רשימה של ארבע ערים בדרום גרמניה שבהן "חנויות נופצו ובתי כנסת הועלו באש". היו אלה מינכן עצמה, נירנברג, בַּמבֶּרג ובַיירוֹית. בית הכנסת בביירוית נחנך ב 1760. דיווחים מנירנברג בעשרה בנובמבר סיפרו על יום של טרור. "אנשי החולצות החומות פרצו תוך ריסוק דלתות לבתי היהודים, תלשו וילונות, שיסעו בסכינים שטיחים וריפוד ושברו רהיטים," דיווח עיתון בריטי אחד. "ילדים מבוהלים גורשו מייללים ממיטותיהם, ואלה נכתשו לחתיכות." העיתון הוסיף: "רבים מהפורעים היו צעירים בשנות העשרה."

עיתון אמריקני דיווח שבפרידריכשטרסה ש"במרכז ברלין הדפו המוני אדם את המשטרה הצדה בקדחת הביזה שלהם". העיתון דיווח גם שבקֶלן "שברו המונים חלונות כמעט בכל חנות יהודית, פרצו באלימות לבית כנסת, הפכו את מושביו וניפצו את חלונותיו". בזלצבּוּרג נחרב בית הכנסת וחנויות בבעלות יהודית נבזזו. בווינה, שבה דווח על התאבדותם של עשרים ושניים יהודים, "העמיסו פלוגות הסער יהודים על משאיות ולקחו אותם לרחוב דולינר להרוס בית כנסת". דווח גם על "פריצה, הריסה ושרפה" של בתי כנסת בפוטסדם, בטראוכטלינגֶן, בבמברג, בברנדנבּוּרג, באֶבֶּרסווַלדֶה ובקוטבוס. בית הכנסת בטראוכטלינגן עמד על תלו משנת 1730.

הקונסול הכללי הבריטי בפרנקפורט, רוברט סמוֹלבּוֹנז, שלח ללונדון דיווח על האירועים בעיר ויסבאדן. האלימות החלה בשש בבוקר, כתב, "בשרפת כל בתי הכנסת". במשך היום "ביקרו קבוצות מאורגנות של שני הגופים הפוליטיים" - הס"א בחולצות החומות והס"ס בחולצות השחורות - "בכל חנות ומשרד יהודיים, ניפצו חלונות והרסו סחורות וציוד". למעלה מאלפיים יהודים נעצרו. כל בית כנסת במחוז נחרב, "וכל הרבנים, יחד עם שאר מנהיגים דתיים ומורים, נלקחו למעצר".

במחוז מֶקלֶנבּוּרג דיווח העיתון הנאצי המקומי, כיצד בעיר שווֶרין סומנו בתשעה בנובמבר כל בתי העסק היהודיים להריסה למחרת היום ובעשרה בנובמבר הותקפו, תוך כדי הפיכת בית הכנסת ל"לא ראוי לשימוש". ברוסטוק הוצת בית הכנסת ועסקים יהודיים הותקפו. בגוּסטרוֹב "הועלו באש בית הכנסת, בית התפילה שבבית הקברות היהודי וחנותו של השען היהודי, כמה חלונות ראווה נופצו, ותכולת החנויות נהרסה. כל התושבים היהודים נלקחו למעצר". בוויסמאר נעצרו כל היהודים.

הרס בתי הכנסת צולם בהרחבה. בכיכר העיר צֶווֶן הבעירו הפורעים מדורה גדולה והשליכו לתוכה את רהיטי בית הכנסת, ופקדו על מנהל בית הספר להביא את תלמידיו לצפות בלהבות. הם צולמו מתכנסים לצפות במחזה. באוֹבֶּר רַמשטַט, בזמן שבית הכנסת נשרף, צולמו מכבי האש מצילים בית שכן. גם בית הכנסת בזיגֶן צולם עולה בלהבות. אותו דבר קרה לבית הכנסת באֶבֶּרסווַלדֶה.

ברֶגֶנסבּוּרג היה הרובע היהודי העתיק ביותר בגרמניה - הוא נוסד 918 שנים לפני ליל הבדולח. באותו לילה נהרס בית הכנסת, שנחנך ב 1841. תיעוד מצולם של הקהילה היהודית מהאירועים כלל צילומים של חלונות ראווה מנופצים ושל גברים יהודים מוצעדים לדכאו, מלווים בחיילי סער צוחקים במדים. היהודים אולצו לשאת דגל גדול ועליו המילים "אַוּסצוּג דֶר יוּדֶן", "סילוק היהודים".

בארכיון יד ושם בירושלים יש צילומים של הריסת בתי כנסת בארבע ערים נוספות: וַייסלוֹך, קוֹרבַּך, אֶשווֶגֶה ותַלפַנג. בית הכנסת באשווגה נחנך מאה שנה קודם לכן, בדצמבר 1838; זה שבתלפנג - ב 1822. במחקרו של אדולף דיאמנט על בתי כנסת שנשרפו, נבזזו ונחרבו בליל הבדולח מופיעים תצלומים של למעלה מתשעים בתי כנסת עולים בלהבות או חרבים, ושל שלטים שהוצבו אחרי המלחמה באתרי בתי כנסת שהוחרבו. בין בתי הכנסת שנשרפו היו גם אלה בערי האוניברסיטה הַיידלברג וטוּבּינגֶן.

בברֶמֶן התמקמו שלוש כבאיות ושבעה סולמות כיבוי בשתיים לפנות בוקר בעשרה בנובמבר, ברחוב שבו ניצבו בית הכנסת ובניין המִנהל היהודי. הם היו עדיין בעמדותיהם שלוש שעות לאחר מכן, בחמש בבוקר, כשבית הכנסת הועלה באש, וכפי שדיווח הקונסול הבריטי ט"ב וילדמן, "נחרב עד היסוד". בעוד בית הכנסת בוער פשטו אנשי הס"א על בניין המִנהל היהודי ובזזו אותו. באותו זמן נשרף בית התפילה בבית הקברות היהודי. בעת תקיפת חנויות של יהודים "נצטווה נהג משאית לנסוע ברכבו אל תוך חלונות הראווה של החנויות השונות.

כשסירב, קפץ איש ס"א למושב לידו והכריח אותו לעשות זאת". אחר כך "לקח איש הס"א את הסחורות, או חלק מהן, לַווינטֶרתילפֶה", אירוע הצדקה החורפי שנערך כל שנה בגרמניה. מודעות שהוכנו יום קודם לכן הונחו בחלונות הראווה המנופצים: "נקמה על פום ראט", "מוות ליהדות ולארגון הבונים החופשיים הבין לאומי", "אין עסקים עם גזעים שמתרפסים בפני היהודים" ו"הלאה היהדות".

הקונסול דיווח גם שתופרת יהודייה, לורֶה כץ, הובלה בכוח לרחוב בכתונת לילה, והורשתה ללבוש מעיל רק אחרי ש"נבזזו כל הבגדים מחנותה". דווח שכמה יהודים שלחו יד בנפשם. אחרים אולצו לצאת מבתיהם בשעות הלילה באיומי רובים. "אדם אחד, רוזנברג שמו, אב לשישה מה'נוֹישטט' [העיר החדשה], התנגד ונורה במקום."

מעריכים שתשעים ואחד יהודים נהרגו בגרמניה בליל הבדולח. על כמה ממעשי ההרג דיווחו דיפלומטים וכתבים זרים. כתב דיילי טלגרף בברלין מסר ש"לפי הדיווחים נשרף שמש בית הכנסת בפריצרֶגֶנשטרסה למוות עם משפחתו". הכתב גם שמע "ממקור מוסמך" על מעשי לינץ' בשני יהודים במזרח ברלין, ועל עוד שניים במערבה. "דוּוח על עוד כמה מקרי מוות משאר חלקי הארץ." היו גם מעשי השפלה. בדוֹרטמוּנד "אילצו הבוקר חוליגנים יהודי רומני לזחול מרחק ארבעה קילומטרים, והלקו אותו לכל אורך הדרך".

הקהילה היהודית בדורטמונד נאלצה עוד קודם לכן למכור לנאצים את בית הכנסת הגדול שלה, שנבנה בשנת 1900. הוא פורק לפני ליל הבדולח. בית הכנסת הנותר נחרב בליל הבדולח. בהַיילבּרוֹן הועלה באש בית הכנסת בעל הכיפה הגבוהה, שנחנך ב 1877. התיעוד המוקדם ביותר של חיי יהודים בהיילברון הוא מאמצע המאה ה 11, מועד הכתובת בעברית שנמצאה חקוקה על קיר בית הכנסת הישן, שנבנה ב 1357. גם בבאד הוֹמבּוּרג, עיר מרחצאות ששימשה מקום מפגש פופולרי לאינטלקטואלים יהודים רוסים בתחילת המאה, הוחרב בליל הבדולח בית הכנסת, שנחנך בתשעה בנובמבר 1866.

בבַסוּם, שגם בה נחרב בית הכנסת, ראתה ג'וזפין בֵּייֶר בת החמישים ושש את בעלה נעצר ואת ביתה נחרב. היא שלחה יד בנפשה. בגלוֹגַאוּ, ששני בתי הכנסת שלה הוצתו, הושלך ליאונרד פּלַכטֶה מחלון אל מותו. ביַסְטְרוֹב, שגם בה הוחרב בית הכנסת, נהרג מקס פרוידליך, אב לשלושה, תוך כדי מעצרו. בבֶּקוּם, שבה נהרסו כליל שני בתי הכנסת ובית הספר היהודי, נרצח אלכסנדר פַלק. הוא היה בן תשעים וחמש במותו.

במהלך עשרה בנובמבר הוציא מפקד משטרת גרמניה, היינריך הימלר, צו שאוסר על היהודים להחזיק ברשותם נשק. עיתון לונדוני אחד דיווח באותו ערב שלפי הוראתו של הימלר, "כל יהודי שיימצא ברשותו נשק יישלח לעשרים שנות מאסר".

תלמידי בית ספר עמדו במקרים רבים בראש המתקפות על יהודים וניפוץ החלונות. אוּלריך פוֹן הָסֶל, דיפלומט גרמני שרתח על המתרחש - והוצא להורג ב 1944 על חלקו בניסיון ההתנקשות בחיי היטלר - ציין ביומנו חמישה ימים אחרי ליל הבדולח שהמארגנים "היו חסרי בושה במידה מספקת לגייס למעשים כיתות בית ספר (בפֶלדַפינג אפילו חימשו את התלמידים בלבֵנים)". חודש אחרי ליל הבדולח סעד פון הסל עם בכיר במשרד החוץ הגרמני, וציין אחר כך ביומנו שהדיפלומט "אימת את הסיפור שמורים חימשו תלמידי בית ספר באלות כדי שיוכלו להרוס חנויות של יהודים..."

בחמש אחר הצהריים בעשרה בנובמבר הוציא גבלס צו לעצור את ה"הפגנות". הצו שודר ברדיו בכל עיר ויישוב, ובעקבותיו החלו אנשי המשטרה ופקידי המפלגה הנאצית לשלוח הביתה את המפגינים שֹבעי ההרס והמותשים. בתי כנסת רבים בערו עדיין. באותו לילה נאלצו לפנות את הקונסוליה האמריקנית בברסלאוּ מפני שהלהבות שעלו מבית כנסת סמוך "איימו להתפשט". בית הכנסת החדש של ברסלאוּ, בן שישים ושש שנה, נחרב. בית הכנסת בסקלוֹוַר, שנבנה ב 1790, נהרס חלקית בלבד. אחר כך שימש את הנאצים כמרתף יין וכמחסן. בית הכנסת בסטוֹרך נותר על תלו, אך אנשי פלוגות הסער לקחו את ספרי התורה מארון הקודש והבעירו אותם בחצר. אחר כך עצר הגסטפו את הרב, ד"ר משה הופמן, יחד עם החזן, והם נשלחו לבוכנוולד עם עוד שש מאות גברים יהודים בגיל שש עשרה עד שישים.

בכל מקום ניסו יהודים לחמוק מרשתו של הגסטפו. במַגדֶבּוּרג ניצל אפרים הנדלר, מנהיג בקהילה היהודית, מתפיסה וגירוש לזַקסֶנהַאוּזֶן הודות לכמה ידידים לא יהודים שעזרו לו לעלות על רכבת הלילה לברלין. כשבאו לחפש אותו, נמצא כבר במרחק קילומטרים רבים. ממש לפני פרוץ המלחמה הצליח לעשות את הדרך לארץ ישראל בתעודה מנדטורית. בנו ליאו, ששהה בליל הבדולח בארץ ישראל ובידו כרטיס הפלגה בחזרה לגרמניה דרך טרייֶסט, קיבל הודעה מוצפנת לא לשוב. במקום תוכניתו המקורית הפליג לאנגליה. אפרים הנדלר ניצל הודות לרצונם הטוב של גרמנים שהיו אמיצים דיים לצאת נגד השנאה השלטת.

יש ראיות על שלושה כפרים גרמניים שבהם מנעו הכמרים המקומיים וראשי הכפר פוגרום בליל הבדולח. כפרים אלה היו ווֹרמסריד, דֶרכינג ולַיימֶרינג.

לא היתה כמעט קהילה יהודית כפרית אחת שהחורבן פסח עליה. בכפר הֶנגֶן שליד הגבול עם הולנד, חברו תושבי הכפר לאנשי פלוגות הסער ועמלו שכם אל שכם להחריב בגרזנים ובקורנסים את בית הכנסת המקומי הקטן. אריק לוקס צפה בנעשה עת דודו מיכאל, השוחט המקומי, שבנה את בית הכנסת, ראה בייאוש איך הפורעים משליכים את ספרי התורה מיד ליד "עד שהגיעו לרחוב בחוץ. נשים קרעו את כיסויי הקטיפה, וכל אחד ניסה לחטוף משהו מעיטורי הכסף של ספרי התורה. עירומים ופתוחים התגוללו הספרים בסמטה הבוצית, ילדים דרכו עליהם ואחרים תלשו פיסות מהקלף המשובח שעליו נכתב החוק - אותו חוק שהאנשים שקרעוהו לגזרים ניסו לשווא להבין למעלה מאלף שנה".

בניסיון להסביר מדוע לא הורה למשטרה לעצור את הפורעים בליל הבדולח אמר ד"ר גבלס במפגש עם העיתונאים הזרים בברלין יום לאחר ההרס, "לא יכולתי להורות לשוטרים שלנו לירות בגרמנים, כי בתוך תוכי הזדהיתי איתם." בתגובה אמיצה להרס ולברוטליות חתם ברנרד ליכטנברג, הכומר הקהילתי של קתדרלת סנט הֶדוויג בברלין ששימש כומר צבאי במלחמת העולם הראשונה, את טקס הערבית בכל יום אחרי ליל הבדולח בתפילה "למען היהודים והאסירים המסכנים במחנות הריכוז".

במאמר ראשי על ליל הבדולח, שהתפרסם כשבתי הכנסת ברחבי גרמניה עוד העלו עשן, הריסותיהן של כמה אלפי חנויות התגוללו עדיין ברחובות, ואלפי יהודים גרמנים ואוסטרים חבשו את פצעיהם או הובלו למחנות ריכוז, ציין טיימס: "שום תועמלן זר שמבקש להשחיר את שמה של גרמניה בעיני העולם לא יכול היה לעשות זאת ביעילות רבה יותר מסיפור השרפות, ההלקאות והתקיפות הנבזיות של אנשים חסרי הגנה וחפים מפשע, שהמיט אתמול חרפה על הארץ הזאת."

פרק 2 | עדי ראייה: ברלין
האלימות בליל הבדולח שסוּקרה יותר מכול היתה זו שהתרחשה בברלין, העיר הגרמנית שבה מספר הכתבים הזרים הגדול ביותר. "ראיתי כמה התפרצויות אנטי יהודיות בגרמניה בחמש השנים האחרונות," דיווח יו גרין, כתב דיילי טלגרף בברלין, "אך מעולם לא משהו מעורר תיעוב כמו זה." משעות הבוקר המוקדמות ועד "עמוק אל תוך הלילה", חתם סופית הפוגרום, כפי שכינה אותו הכתב, "את הוצאת יהדות גרמניה אל מחוץ לחוק". נשים גרמניות שגערו בילדים שברחו ובידיהם צעצועים מחנות יהודית הרוסה, "ספגו יריקות ומכות מההמון".

מקס קופפשטיין היה בן שלוש עשרה באותם ימים. "אבי נהג ללכת כל בוקר לבית הכנסת," הוא נזכר, "ואחר כך לחזור הביתה לארוחת בוקר ולצאת למשרד. בבוקר עשרה בנובמבר 1938 הגיע אבא הביתה מוקדם בהרבה מהרגיל, וסיפר לנו שבתי הכנסת בברלין עולים באש. בית הכנסת שלנו, המינכֶנֶר שטרסה, לא הוצת, מפני שהיה ממוקם בְחצר והיתה סכנה שהאש תתפשט לבניינים שסביבו.

"היות שלא ידענו מה צופֵן היום, לא הרשו לי ללכת לבית הספר, אך אבא הלך לעבודה, לא לפני שסיכמנו על קוד התרעה - 'יש אורחים' - למקרה שיבואו הנאצים לחפש אותו. אימא ואני נשארנו לבד בבית. כעבור זמן מה צלצל פעמון הכניסה. אימא פתחה את דלת דירתנו המרווחת. בפתח עמדו שני אנשי גסטפו בבגדים אזרחיים וביקשו לראות את אבי, וולטר קופפשטיין. היא ענתה שהוא במשרדו, וסימנה לי בידה מאחורי גבה. ירדתי למטה דרך היציאה האחורית של דירתנו ורצתי לתא הטלפון הציבורי שבפינת הרחוב. טלפנתי לאבי במשרדו לומר 'יש אורחים', ושבתי הביתה."

בינתיים ביקשו אנשי הגסטפו מאמו של מקס קופפשטיין לטלפן לאביו "ולומר לו לבוא מיד הביתה, בלי להוסיף שום דבר, וכך עשתה. הם חיכו. כעבור זמן קצר שאלו את אמי, 'בן כמה בעלך?' אימא השיבה - במתכוון או לא, איני יודע - בכך שמסרה להם את שנת לידתו, '85', במקום את גילו, שהיה אז חמישים ושלוש. הם לא הבינו, וחשבו שהוא בן שמונים וחמש. 'מה, כל כך זקן?' קראו, ועזבו את הבית."

היו עוד מקרים של היחלצות בנס באותו יום. להָנֶלוֹרֶה הָיינֶמַן לא מלאו עדיין שלוש כשהופיעו בפתח הדירה של משפחתה שני סוכני גסטפו ודרשו לראות את אביה וסבה, שאך זה יצאו למקום מבטחים. אמה פאולה אמרה להם שאיש מהגברים אינו בבית, והם עזבו. למחרת בערב שבו אותם סוכני גסטפו. הפעם עצרה אותם בחדר הכניסה השוערת הלא יהודייה של הבניין, פרַאוּ מילר. "הֶר היינמן והֶר זילברשטיין כבר לא גרים כאן," אמרה להם. "על דִברתי. רק אשתו ובתו נשארו. למה לכם להטריד אישה צעירה וילדה בת שנתיים? הרי בוודאי אין בהן איום על הרייך." השניים הלכו כלעומת שבאו.

כעבור שנים אמרה פאולה היינמן לבתה, "אנשים כמו פראו מילר הם הוכחה לכך שלא כולם בגרמניה היו אנטישמים. היו כאלה שאכפת להם מבני אדם אחרים." היינריך זילברשטיין, שלחם בשורות הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, לא האמין כשהזהירו אותו כמה שבועות קודם לכן שהוא מופיע ברשימת המועמדים למעצר של הגסטפו, ש"בגידה כזאת ביהודי גרמניה" אפשרית. "אבל אני אזרח שומר חוק," מחה בפני חברו לשעבר ליחידה הצבאית, עובד מדינה לא יהודי בכיר שבא להזהיר אותו. "זה אבסורד! זו חייבת להיות טעות."

השכם בבוקר עשרה בנובמבר, כשאנשי הגסטפו התכוננו להעלות באש את בית הכנסת אוֹרַנייֶנבּוּרגֶר שטרסה, דרש מהם מפקד מחוז המשטרה המקומי, מפקח המשטרה וילהלם קרויצפלד, לחדול ממעשיהם. בית הכנסת, אמר להם, הוא אתר היסטורי, בניין עירוני מוגן. זה היה נכון. הבניין היה אתר מוגן זה שנים רבות בשל חשיבותו האדריכלית. אנשי הגסטפו עזבו את המקום, ובית הכנסת לא הוצת - עד עשרים ושניים בנובמבר 1943, כשנפגע בעת גיחת הפצצה לילית בריטית על ברלין. תצלום של בית הכנסת העולה בלהבות באותו לילה ב 1943, מופיע לעתים קרובות בטעות כצילום מליל הבדולח. על מעשה ההתנגדות המוצלח שלו ספג קרויצפלד נזיפה חמורה.

שאר מעשי ההרס בברלין התנהלו בלא הפרעה. בשעת אחר צהריים מאוחרת תיאר גיליון עשרה בנובמבר של עיתון ערב לונדוני כיצד במשך היום, "בדייקנות רבה", הגיעו קבוצות של אנשי פלוגות הסער והס"ס "בבגדים אזרחיים, רכובים על אופנועים עם סירות צמודות מלאות אבנים, למקומות שהוקצו מראש, השליכו את האבנים דרך החלונות והמשיכו בדרכם". זה לא הסתיים בכך. "ההמונים ברחובות הבינו מהר את הרמז. היום אחר הצהריים עלו עשרות בתי כנסת באש, אלפי חנויות של יהודים נהרסו ואלפים רבים של יהודים נחבשו בכלא."

באותו אחר צהריים ראה בברלין כתב של סוכנות הידיעות אֶקסצֵ'יינג' יהודי בגיל העמידה "נרדף ברחובות, וסופג מכות נמרצות מכל מי שעבר על פניו. שוטר עמד מנגד וחייך". ההרס והחורבן עוד השתוללו מאוחר יותר באותו אחר צהריים. הקוּרפוּרשטֶנדַם הברלינאי האופנתי "הפך לתל חורבות. ערמות שברי זכוכית וסחורות מנופצות מהחנויות כיסו את כל הכביש. האש בערה עדיין". אחד עשר בתי כנסת בברלין עלו בלהבות.

"במורד הרחוב," נזכר זֶרֶם פרַייֶר, "עסקה חבורת גרמנים בניפוץ חלון הראווה של המאפייה שבה נהגנו לקנות כל יום שישי את חלת השבת שלנו. ביוני 1938 יצא חוק שכל חנויות היהודים צריכות להציב מחדש את שלטיהן בסגנון אחיד שיקל את הזיהוי. כך לא היה לגרמנים כל קושי למצוא מטרות מתאימות להתקפתם. החבורה התקדמה לעבר הבית שלנו.

המבשלת שלנו הסבירה לנו שנוכחותה בביתנו אינה חוקית. היא החלה לעבוד אצלנו כשהתקנות קבעו שרק גרמנים מעל גיל חמישים מורשים לעבוד בבתי יהודים, אולם בינתיים פורסם חוק חדש, שאסר על כל הגרמנים לעבוד בבתי יהודים. היא אמרה שאם הנאצים ייכנסו לבית, היא תיאלץ להימלט. היות שהיו לבית שני גרמי מעלות, היא תכננה לברוח במדרגות שהנאצים לא יעלו בהן. למרבה המזל לא עלו הנאצים אף לא באחד מגרמי המדרגות. רק אחר כך נודע לנו שבאותו יום פרצו חברי הנוער ההיטלראי לבתי יהודים רבים, ניפצו רהיטים והחריבו את הדירות. ברחובות רדפו חבורות נאצים אחר יהודים ותקפו אותם. עברנו את היום אחוזי חרדה."

לקראת הערב, כתב פרייר מאוחר יותר, "הגיעו לאוזנינו ידיעות שגֶרינג דיבר ברדיו וביקש מחבורות הנאצים לחדול מגרימת נזק נוסף". כשהתעורר פרייר למחרת היום הוריו "נעלמו מן העין". השכם באותו בוקר, כשנודע לאביו שיהודים מגורשים מהארץ, הוא יצא לרחוב להושיט עזרה ותמיכה. אולם במשך היום אמר לו קצין גסטפו שהוא מופיע ברשימת האנשים שאמורים להיעצר, והמליץ לו להסתתר. זו הסיבה שהוא נעלם. "הוא התחבא אצל ידידים שונים שלנו, עד שהשיג כעבור כמה ימים אשרת תייר לאיטליה ועזב מיד את הארץ. מאיטליה המשיך לאנגליה, שם נשאר במשך עשר השנים הבאות."

"מרכזי הקניות הגדולים נראו כאילו עברו הפצצה מהאוויר," דיווח דיילי הרלד מברלין. "ארוניות תצוגה נתלשו מהקירות, רהיטים נופצו, שלטים חשמליים נותצו לרסיסים." כתב ניוז כרוניקל ראה בוזזים "מנפצים בזהירות יתרה את חלונות הראווה של חנויות תכשיטים, מגחכים בינם לבין עצמם, ודוחפים לכיסיהם את התכשיטים והמחרוזות שנפלו על המדרכה". בפרידריכשטרסה "גררו הפורעים למדרכה פסנתר כנף וניתצו אותו בגרזנים לקול תרועות וצהלות".

כמו שאמר כתב דיילי טלגרף בברלין, "דומה ששנאה גזענית והיסטריה השתלטו לגמרי על אנשים הגונים לכאורה. ראיתי נשים בלבוש אופנתי מוחאות כפיים וצורחות בחדווה, ואמהות מכובדות בנות המעמד הבינוני מרימות בידיהן את תינוקותיהן לחזות ב'חגיגה'."

ילד יהודי קטן ושמו פול אוסטרַייכֶר תיאר לימים כיצד הלך עם אמו באחד מרחובות הקניות הראשיים של ברלין והביט בהתרגשות בחלונות הראווה, ובתוך שניות נמחקה השמחה ואיננה עוד. "מאות אנשים, כך נראָה לי, הניפו אלות כבדות בידיהם, קפצו ממשאיות והתחילו לנפץ את החנויות על כל סביבותינו."

מרים וַלק, שחיה בדירה בקומה הראשונה מול בית הכנסת בלֶווֶצוֹושטרסה, נזכרה איך ראתה את הנאצים "שורפים את כל הספרים ברחוב", כולל ספרי תורה. "עד היום אני מרגישה את צחנת השרפה ואת הפחד - מה הלאה?"

הֶלגה לַייבּ היתה תלמידת בית ספר בברלין. בבוקר עשרה בנובמבר יצאה את ביתה כמדי יום ביומו ב 7:40 כדי "לתפוס את החשמלית לבית הספר, שנמצא בגרוֹסֶה הַמבּוּרגֶר שטרסה, כחמש דקות הליכה מאלכסנדרפלאץ. זה היה בוקר קר ואביך וחלונות החשמלית היו מכוסים אדים, כך שלא יכולתי להסתכל החוצה. גם בחמש דקות ההליכה שלי לא ראיתי שום דבר יוצא דופן. כשהגעתי לכיתתי מצאתי את כולם מכונסים בעצמם ושותקים, אך לא הצלחתי לגלות מדוע. כשנכנס המורה הוא הסביר את המצב ואמר שעל כולנו לחזור הביתה. לא הורשינו להשתהות לפני בית הספר. שחררו אותנו מבית הספר זוגות זוגות, בהפרשי זמן קצרים. בדרך הביתה ראינו את חלונות החנויות המנופצים, והכול היה מוזר ומפחיד מאוד ".

תלמידת בית ספר אחרת בברלין באותו יום היתה חוה רֶכניץ. היות שהוריה גרו בעיירה הקטנה רֶטיבּוּר, על שפת הנהר אֶלבֶּה, היא התגוררה בברלין בבית חברתה דוֹרטֶה. הן נסעו ברכבת הפרברים לבית הספר, וכשהגיעו "מצאו אותו ואת בית הכנסת השכן עולים בלהבות, וכמותם גם בית אבות יהודי מעבר לכביש. סביב עמדו הרבה חברים של תנועת הנוער ההיטלראי, שהריעו וצעקו, 'רַאוּס מיט דֶן יוּדֶן' [הלאה היהודים]. חזרנו הביתה ואני לבשתי את השמלה והמקטורן הטובים ביותר שלי, ארזתי רק מזוודה קטנה ועליתי על רכבת בחזרה לרטיבור..."

גֶרד בּוֹסיאן בן החמש עשרה נזכר איך בקומת הקרקע ליד דירת משפחתו היה בית תפילה ובית מדרש קטן. היהודי החרדי שניהל אותו, רבי קופפרסטוך, היה בעל מעמד של גיבור בגרמניה על כך שב 1914, כשחי בחלק הרוסי של פולין, נתן לצבא הגרמני מפה חיונית לפני קרב טַנֶנברג.

על כך קיבל מהקיסר הזמנה לו ולתלמידיו לחיות בברלין. מהצבא הגרמני קיבל אות כבוד על תרומתו הפטריוטית לקרב המכריע - נאמר אפילו שהיה לו כתב הגנה (שוּצבּריף) בחתימתו של היטלר. כשהגיעו בריוני הס"א להרוס את בית המדרש שלו, עמדו כבר על המשמר שני שוטרים גרמנים מצוידים באקדחים ולא הניחו להם לעבור. "זה," מהרהר גרד בוסיאן, "מה שהציל כנראה את הבניין שבו גרנו."

מרים ליטקה בת האחת עשרה היתה אף היא בברלין בליל הבדולח. "גרנו בבית דירות שבחצרו האחורית נמצא בית הכנסת שלנו, 'בית ציון'," כתבה מרים שנים אחר כך. "מאחר שמפעל כימי היה צמוד לבית הכנסת מאחור, לא הורשו הנאצים לשרוף אותו [הוא עדיין עומד על תלו]. אולם אמי, אחי ואני צפינו מחלוננו המואפל וראינו כיצד משליכים את תכולת בית הכנסת לחצר. הספסלים, ספרי התורה, ספרי התפילה וכל השאר, הכול נערם על הקרקע. שמענו את הנאצים מדברים ביניהם, צועקים, צורחים. שמענו 'דָה אוֹבֶּן ווֹנֶן אַוּך נוֹך יוּדֶן' - 'יש עדיין יהודים שגרים שם למעלה.' פחדנו שיעלו לדירתנו שבקומה הראשונה ויפגעו בנו, אבל הם הלכו אחרי שסיימו את מעשי ההרס בבית הכנסת."

בהמשך אותו בוקר, זכרה מרים ליטקה, "כשהחלו לפרוץ לחנויות היהודים, לנפץ חלונות ראווה, לבזוז ולהשמיד סחורות, התקשרו אלי קרובי משפחתי שהתגוררו בסמוך. דודי, גרשון פַכלר, היה בעל חנות רהיטים גדולה בקסטוֹנינָלי, שדרה יפה עם עצי אגוז משני עבריה. הוא ביקש ממני לגשת לשם לראות מה קורה לחנותו, ולוודא ש'העובדים לא יגנבו'. במבט לאחור אפשר לראות כמה מגוחך היה הרעיון לשלוח ילדה בת אחת עשרה לצפות בנאצים ההורסים את חנותו.

אבל דודי עם זקנו היהודי המובהק ודאי לא יכול היה לגשת לשם, וכמוהו גם בניו הבוגרים, לכן שלחו אותי, ילדה בהירת עור ושיער עם עיניים כחולות וצמות. עמדתי שם עם קהל צופים שנהנה בעליל מה'הצגה'. מה אמורה הייתי לעשות? למנוע ממישהו לבזוז ולגנוב? כעבור זמן מה הבחנתי שכמה נשים בוחנות אותי במבטיהן, ושמעתי אחת אומרת לרעותה, 'הילדה הזאת יהודייה.' לשמע הדברים האלה החלטתי ללכת הביתה".

יותר מכול בלטו בברלין בעשרה בנובמבר בתי הכנסת הבוערים. לפחות שלושים הועלו באש עד שמונה בבוקר. עיתון ערב בלונדון דיווח באותו יום שרבות מאותן שרפות "עדיין בערו בעוצמה רבה אחר הצהריים". כך קרה גם לרבים מבתי העסק והחנויות. כל יהודי שניסה להיכנס לעסק הבוער שלו "לחלץ סחורות, נחסם בכוח. הם עמדו וצפו ברכושם הבוער לקול מצהלות הקהל".

שרפת בתי הכנסת היתה מלווה במעשי ביזה וּוַנדליזם. לפני שההמון פרץ לבית הכנסת בפַסַנֶנשטרסה להעלותו באש, הוא "הסיר תחילה את הפרוכת והקישוטים, השליך אותם בוויטֶנבֵּרגפּלאץ, העלה אותם באש ורקד סביב המדורה". אחרי שהעלה את בית הכנסת באש הזמין שלושים מוניות "לצאת למסע הרס והצתות" באזור קוּרפוּרשטֶנדַם. קהל ענקי התגודד סביב בתי הכנסת העיקריים העולים באש, "צופה בלהבות המאכלות אותם ומריע בפראות כשהגג קרס". כבאים כיוונו את צינורות הכיבוי שלהם רק לרכוש לא יהודי סמוך, להציל אותו מהאש.

מאזור קוּרפוּרשטֶנדַם עבר ההמון לשני מרכזים אחרים של חנויות יהודיות בברלין, אוּנטֶר דֶן לינדֶן ואלכסנדרפלאץ. שם פשט על אחד מבתי העסק הגדולים באירופה, כול בו ישראל, בניין בן ארבע קומות, "והחריב אותו לעיני קהל אלפים". כשבע מאות מ 1,200 העובדים נמלטו כשהכנופיה נכנסה לבניין. אחרי שתיאר את הפשיטה הכריז שדרן רדיו ברלין, "כל זה מתון מדי. דרושים לנו אמצעים חריפים יותר. זה רק אות הפתיחה."

האות הובן בהחלט - ויושם. כפי שדיווח עיתון ערב לונדוני אחד, בעוד בתי הכנסת וחנויות היהודים בברלין הופכים לעיי חורבות ואפר, "החלו המונים לפרוץ לבתים פרטיים של יהודים, להכות את הדיירים ולנתץ את הרהיטים. כשפנו היהודים במצוקתם לשוטרים, נענו במשיכת כתף ובסירוב להתערב".

באותו ערב כתב אוֹיגֶן לֶהמַן מברלין לבנו, שכבר נמצא בבריטניה, "השעה עכשיו 6:30, ובקושי אני יכול לחשוב בצלילות. אי אפשר לתאר את מה שקרה לנו, יהודי גרמניה, מאז 4:30 הבוקר. בכל גרמניה אין בית כנסת אחד שלא נשרף או עדיין עולה באש, אין עוד חלונות ראווה שלא נופצו." בבית כול בו אחד בבעלות יהודית בברלין "נופצו כל השמשות עד שתיים אחר הצהריים", באחֵר "זה קרה עד שתים עשרה" ובשלישי "עד שבע, וכן הלאה וכן הלאה. אתה יכול לשער מה קרה לסחורות התצוגה".

כתב ניוז כרוניקל בברלין דיווח על "שני מחזות משונים" שהיה עד להם באותו יום. באחד ראה עוברים ושבים משליכים אבנים דרך חלון ראווה, כשעל המרפסת מעל החנות "עומדת יהודייה אפורת שיער, מתריסה כנגד אבני הקלע ומטיחה גידופים בהמון למטה שהורס את מקור מחייתה". המחזה השני התרחש מחוץ למסעדה בבעלותו של יהודי הונגרי. כמה אנשים הפכו את המקום למטווח קליעה למטרה, והשליכו אבנים מבעד לשמשות השבורות "על אגרטלים, כדים, צלחות תלויות ולוחיות על הקירות". בתוך המסעדה "אסף ילד קטן בגיל בית הספר את אבני הקלע לתוך שקית נייר והשליך אותה מהקומה הראשונה חזרה לקהל, כדי שיוכל להתחיל מחדש".

הכתב ציין ש"הגרמני הממוצע צפה בנעשה באדישות או בתדהמה". הוא דיווח גם על "נאצים צעירים שרדפו יהודים ברחובות, הכו אותם באגרופים והפילו אותם". אחד "הסממנים המחפירים ביותר" של מבול המתקפות "היה מספר הילדים הצעירים שהשתתפו בו בחדווה". הוא גם ציטט מאַנגריף, עיתונו של גבלס, שהכריז: "האחריות למעשה הרצח מוטלת על כל היהודים. כל פרט חייב לתת בפנינו דין וחשבון על כל כאב, כל פשע, כל מעשה נבזי של הגזע הנפשע הזה נגדנו הגרמנים. כל יהודי אחראי, בלי רחמים. יהודי העולם רוצים להילחם בנו. הם יצטרכו לעשות זאת בתנאים שלהם עצמם - עין תחת עין, שן תחת שן."

אותו כתב היה עד גם לגילוי אחד של אומץ לב, כשדיווח על "המחזה המוזר של שני קציני צבא גרמנים במדים, שהתערבו למנוע הריסת חנות ונהדפו על ידי המון צווח שאיים לתקוף אותם פיזית". הקצינים נאלצו לסגת, ידיהם על פגיונותיהם. ההמון צרח לעברם, "אתם חייבים לנו אפילו את המדים שלכם!" בעיני העיתונאי הבריטי נראו שני הקצינים האלה "האנשים היחידים ברייך שהעזו עדיין לצאת להגנת ההגינות והאיפוק".

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

ליל הבדולח - כרוניקה של חורבן - מרטין גילברט
Kristallnacht: Prelude to Destruction - Martin Gilbert