» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים במאי 2007       חזור

כיכר השוק ריקה
מאת: הלל כהן

ההוצאה: עברית ומכון ירושלים לחקר ישראל הספר כיכר השוק ריקה - עלייתה ונפילתה של ירושלים הערבית 1967-‏2007, מביא לראשונה את סיפורה של הזירה הפוליטית הנפיצה בירושלים המזרחית אחרי ארבעים שנות שליטה ישראלית. וזו תמונת המצב: רבע מיליון הפלסטינים בעיר מבודדים בחומת הפרדה מאחיהם בגדה המערבית, קרועים בין הפריבילגיות שמעניקה תעודת הזהות הישראלית לבין רגשותיהם הלאומיים, משלימים בפסיביות עם כיבוש מתמשך. המוסדות הפלסטיניים חבולים, מנגנוני הביטחון מובסים והתנועות הפוליטיות מסוכסכות ומפולגות.

על בסיס היכרותו ארוכת שנים עם פעילי השטח של הארגונים הפלסטיניים השונים ושיחות גלויות לב איתם, חושף הלל כהן את מערכות היחסים המורכבות שבין מבצעי פיגועים למפעיליהם, בין אנשי חמאס לסביבתם התומכת ובין קבוצות ואישים מתחרים הנמנים על תנועת הפת"ח - ומנתח את המאבקים הישראלים-פלסטינים המשותפים.

כהן מציג את הגורמים הפעילים בירושלים המזרחית בתחום החברתי, הפוליטי והצבאי, עורך מאזן של כישלונותיהם והצלחותיהם ומגיע למסקנה שלכאורה השיגה ישראל את מטרתה: חיסול כל סממן של ריבונות פלסטינית בעיר. ואכן, הגשמת חלום אלקודס כבירה הפלסטינית נראית כיום רחוקה מתמיד.

אלא שהפלסטינים לא הרימו ידיים. קבוצות פוליטיות ודתיות קוראות להמשך המאבק נגד ייהוד העיר המזרחית, והר הבית ממשיך לרכז סביבו פעילות לשימור הזהות הערבית והאסלאמית של ירושלים. גם הערבים אזרחי ישראל - בהנהגת התנועה האסלאמית - התגייסו להגנה על קודשי האסלאם. המילה האחרונה במאבק על ירושלים, אם כן, טרם נאמרה.

ד"ר הלל כהן הוא חוקר במכון ירושלים לחקר ישראל ובמכון טרומן באוניברסיטה העברית ומחבר הספרים: ערבים טובים, צבא הצללים ונפקדים נוכחים.

כיכר השוק ריקה - עלייתה ונפילתה של ירושלים הערבית 1967-‏2007 מאת הלל כהן בהוצאת עברית ומכון ירושלים לחקר ישראל, עיצוב עטיפה: נאוי+שירה, 219 עמודים.

כיכר השוק ריקה: הקדמה | הלל כהן
במשך ארבעה עשורים של שליטה, הצליחה ישראל לבסס את שלטונה בירושלים המזרחית באופן כמעט מוחלט, ואף מאמציה לריסוק המוסדות הפלסטיניים בעיר נשאו פרי.

שכונות ענק יהודיות נבנו בין השכונות הפלסטיניות, על עתודות הקרקע שלהן; חומת ההפרדה ניתקה בין העיר לבין העורף החברתי, הכלכלי והתרבותי שלה; מוסדות פלסטיניים רבים עזבו את ירושלים מרצונם או בשל לחץ ישראלי; הפיצול והתחרות המאפיינים את המערכת הפוליטית הפלסטינית גברו, ובמקביל פחתה יכולתה לתפקד בירושלים; תלותם של המוסדות הירושלמיים במוסדות הרשות הפלסטינית (הרש"פ) גברה, אך התפקוד הלקוי של האחרונים פוגע גם בתפקוד המוסדות הירושלמיים; התנועות הפלסטיניות מתקשות להסכים על סדר יום פוליטי ואינן מסוגלות להניע המונים לפעולה; הציבור הרחב מתנדנד בין זיקתו הלאומית לרשות לבין מציאות חייו תחת שלטון ישראל על ההטבות הכרוכות בכך, עובדה שתורמת לשיתוק הפוליטי.

ניתן לנסח זאת גם כך: החלום הפלסטיני לראות את ירושלים המזרחית הופכת לבירת פלסטין, שבראשית שנות ה-1990 נראה בהישג יד, נתפס כיום כקשה למימוש מאי פעם. במובנים מסוימים זהו הישג ישראלי: המדיניות הישראלית השיגה את מטרתה. אלא שמוקדם לדעת את השלכות ההישג הזה על מערך היחסים בין ישראל לפלסטינים בכלל ועל מארג החיים בירושלים בפרט.

התרסקות החברה והפוליטיקה הפלסטינית בעיר היא תוצאה של שתי חולשות, או כישלונות, פלסטיניים: חולשתם היחסית בתהליך המדיני (תהליך אוסלו) שאילצה אותם לוותר על כל סממן ריבונות בירושלים, וכישלון המאבק המזוין בתקופת אינתיפאדת אלאקצא.

עם זאת, אין להבין מכך כי המאבק הסתיים. פעילות התנגדות פלסטינית ממשיכה ותימשך בירושלים במגוון אמצעים, אלימים ואחרים. לכך שני טעמים עיקריים הקשורים זה בזה: ראשית, הפלסטינים בירושלים חיים תחת שלטון ישראלי, שלטון זר, המפלה אותם לרעה. כיוון שכך, פעולות התנגדות זוכות ללגיטימציה רחבה.

שנית, הציבור הפלסטיני בעיר הינו חלק מהעם הפלסטיני ומהאומה הערבית והאסלאמית, ורובו רואה עצמו מחויב לערכים ולתפיסות הלאומיות והדתיות הרווחות. כתוצאה מכך, חלק מהפלסטינים בעיר רואה באיתגור השליטה הישראלית חובה דתית, לאומית ומוסרית, ורואה עצמו כשליח האומה הערבית לעניין זה.

זו הסיבה מדוע ההצלחה הישראלית הנוכחית אינה מבשרת את קץ המאבק. השאיפה הפלסטינית לסיום הכיבוש לא נגוזה, גם לא בירושלים. העוצמה בה דיכאה ישראל את האינתיפאדה השנייה, והצלחתה לחשוף את (כמעט) כל החוליות הפלסטיניות החמושות שפעלו בעיר גרמו לפלסטינים להכיר בעליונותה המודיעינית והצבאית, אך לא תרמו לקבלתה במרחב הערבי ולא הפכו את שליטתה לרצויה.

תהליך נוסף, העומד בקשר מורכב עם המסקנות שלעיל, ראוי אף הוא לציון: בשנים שחלפו מאז שנת 2000 התחזקה הזהות הפלסטינית הירושלמית הייחודית, והפער בין הפלסטינים בירושלים לאלו שבשטחים התרחב.

שורשיו של פיצול הזהות נטועים ב-1967, עם קביעת גבולות ירושלים המורחבת ומתן מעמד תושב למתגוררים בתחומה. הפיצול התקבע ב"שנות אוסלו" (1994-2000) בעקבות הוויתור של אש"ף על אחיזה בירושלים בשלב הביניים של ההסדרים. מדיניות הסגרים של ישראל שליוותה את התהליך המדיני הביאה לבידודה של ירושלים מהמרחב הפלסטיני שסביבה, וסגירת מוסדות פלסטיניים שפעלו בה ניתקה את תושבי העיר מההוויה הפוליטית הפלסטינית.

ההתנהלות הבעייתית של הרשות בתחומי טוהר המידות וזכויות האדם הרתיעה ירושלמים רבים שלא יכלו להתעלם מיתרונות מסוימים הנלווים לחיים תחת שלטון ישראל. בתקופת אינתיפאדת אלאקצא הפכה הזהות הפלסטינית הירושלמית למובחנת עוד יותר מזו הכללית משתי סיבות. ראשית: הפריבילגיות הכרוכות במעמד התושב, כמו חופש תנועה ותעסוקה וביטחון סוציאלי, הפכו משמעותיות יותר מאז פרוץ האינתיפאדה והבליטו את השוני בין הירושלמים לאחרים.

שנית: הניתוק הפיזי הכפוי של העיר מיתר השטחים הפלסטיניים, באמצעות חומת ההפרדה המקיפה את העיר, החליש זיקות חברתיות, כלכליות, פוליטיות ומשפחתיות קודמות, והביא להקטנה נוספת בנפח הפעילות הפוליטית הפלסטינית בירושלים. כתוצאה, פחתה גם ההזדהות של תושבי העיר עם הרשות. ודוק: עם הרשות, ולא עם התפיסות הפלסטיניות הלאומיות והדתיות שהתיימרה לייצג.

חיבור זה מתרכז בתהליכים שעברה המערכת הפוליטית הפלסטינית והחברה הפלסטינית כולה תחת השלטון הישראלי, ובייחוד מאז הסכמי אוסלו. המהלכים הישראליים - הן אלו המוגדרים כניסיונות פיוס, הן אלו שנועדו לחזק את השליטה הישראלית בירושלים - עומדים ברקע של האירועים ולא בחזיתם.

הוא פותח במבוא היסטורי המציג את תהליך מיצובה של ירושלים - אלקודס - כבירת פלסטין בתודעה הפלסטינית החל מראשית הלאומיות הפלסטינית, וסוקר את המהלכים הפלסטיניים שנועדו להפוך את ירושלים מסמל לאומי ודתי למוקד פעילות פוליטית. כפי שנראה, ב-25 השנים הראשונות לשלטון ישראל בעיר הצליחו הפלסטינים להפוך את ירושלים לבירתם בפועל, ובשלהי האינתיפאדה הראשונה היתה העיר מרכז פלסטיני לאומי שהוכר ככזה גם על ידי הקהילה הבינלאומית.

סמלה של הבירה הפלסטינית היה האוריינט האוס, מקום מושבם של פייסל חוסייני וצוותו. הפרק השני של הספר מנתח את תהליך הדעיכה שחוו המוסדות הפלסטיניים בעיר לאחר חתימת הסכם אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית. יריבויות ותחרויות פלסטיניות פנימיות העצימו את החולשה הפלסטינית אל מול ישראל ויחד גרמו לצמצום הנוכחות הפלסטינית המוסדית בעיר.

אינתיפאדת אלאקצא שפרצה בשנת 2000 הביאה לקריסה סופית של רוב המוסדות הללו. לאינתיפאדה והשלכותיה מוקדשים שני פרקים - הפרק השלישי, שמנתח את הפעילות הצבאית של הארגונים הפלסטיניים בירושלים בתקופת האינתיפאדה, את מאפייני החוליות החמושות, את ההבדלים בין התנועות השונות ואת רמת ההתארגנות בשכונות ירושלים השונות, והפרק הרביעי, הדן בפעילות הפוליטית בזמן האינתיפאדה ואחריה, ובכלל זה בבחירות 2006 לפרלמנט הפלסטיני והשלכותיהן.

באמצעות ניתוח הפעילות האזרחית והצבאית, איפיון המשתתפים בה ועמידה על היקפה, מוצגים הלכי הרוח והזרמים הפוליטיים והתודעתיים העיקריים בקרב הפלסטינים בעיר בשנות האינתיפאדה, ומידת התלות שלהם במערכת הפלסטינית הכללית.

הנה תמונת המצב העדכנית לשנת 2007: המכה האנושה שהנחיתה ישראל על החברה הפלסטינית בעיר ומוסדותיה הפכה את התושבים הפלסטינים בה לפסיביים מבחינה פוליטית, אך לא גרמה לשינוי מהותי במערך אמונותיהם וערכיהם. הגורמים הלאומיים והאסלאמיים בעיר ממשיכים בבניית כלים להמשך ההתנגדות לכיבוש למרות חולשתם המובהקת, תוך שהם לוקחים בחשבון את מאזן הכוחות ואת התנאים המיוחדים השוררים במרחב ירושלים.

הגורמים הפחות מיליטנטיים בקהילה הפלסטינית מרכזים את מאמציהם בשימור הזהות הערבית של העיר וחיזוק כושר העמידה של תושביה, באמצעות מיזמים חינוכיים ותרבותיים ובאמצעות עבודות שיפוץ ובנייה ברובע המוסלמי ואזורים אחרים. התחושה על פיה ישראל יכולה לעשות בעיר כרצונה רווחת בציבור הפוליטי והבלתי-פוליטי, עם יוצא מהכלל אחד , הר הבית, שפגיעה משמעותית בו תוציא פלסטינים רבים למאבק.

פתרון פוליטי שייקח בחשבון את הרגישויות הלאומיות והדתיות של הפלסטינים בעיר יישקל בחיוב על ידי רבים, אולם מעטים מאמינים שישראל תיזום פתרון כזה. פתרון כפוי על ידי ישראל בו ינותקו הפלסטינים בשטחים ובשכונות הקצה של ירושלים מהעיר העתיקה ואתריה הקדושים ותימשך שלילת כל סימני ריבונות פלסטינית באגן ההיסטורי, יידחה על ידי המוסדות הפלסטיניים הרשמיים וההנהגה הפלסטינית בעיר.

מתודולוגיה ומקורות: מחקר זה הוא בעיקרו מחקר איכותני-התרשמותי. הוא מתבסס על שיחות רבות מאוד עם פלסטינים, במהלך השנים כמו גם בשנה האחרונה, בירושלים. במסגרת המחקר שוחחתי עם אנשי חמאס ומשת"פים, פעילי פת"ח ופורשי התנועה, שמאלנים וימניים, פוליטיקאים ומתנזרים מפוליטיקה, חברי NGOs אליטיסטים ומובטלים קשי יום, ודומני שבאתי במגע עם אנשים המעורבים במרבית סוגי הפעילות החברתית, הדתית, הצבאית והפוליטית בעיר ועם מגוון התפיסות הקיימות.

בעיצומו של סכסוך לא נמנעים פלסטינים רבים, גם כאלו המשתייכים לתנועות רדיקליות, לשוחח עם חוקרים ישראלים. המניע העיקרי הוא שאיפתם להביא את דברם לציבור הישראלי, ודומני שרצונם לשמור על אפיקי הידברות פתוחים הוא בעל חשיבות כשלעצמו.

מטבע הדברים, התוצר של שיחות אלו הוא התרשמות ולא נתונים מספריים. מקורות אחרים תרמו היבטים כמותיים הקשורים למאבק הפלסטיני בעיר.

למשל: תיקי בתי משפט בהם נידונו ענייניהם של תושבים ממזרח העיר שהועמדו לדין בשל פעילות פוליטית או צבאית. סקירה של עשרות רבות של תיקי בתי המשפט בירושלים ובתי דין צבאיים מאפשרת לקבל - ולהציג - תמונה רחבה למדי של הפעילות הפלסטינית הצבאית בעיר, לנתח את אופי ההתארגנויות הללו, ולעמוד על מערך האמונות של הפעילים ורשת הקשרים שלהם.

במידת האפשר הצלבתי בין שני סוגי המקורות הללו: בעקבות התוודעות לאירועים שונים מעיון בתיקי בתי משפט, פניתי לאנשים שהיו מעורבים באירועים אלו. או להפך: לאחר שמיעה אודות אירוע פניתי לראות כיצד התבטא בפרוטוקולים משפטיים. מקור נוסף שבו הסתייעתי הוא אתרי אינטרנט של התנועות הפלסטיניות, ובעיקר פורומים לדיונים.

בפורומים אלו מתפרסמים מכתבים המוברחים מבתי הכלא בהם מספרים ראשי חוליות על עצמם, בפורומים אלו מספרים קרוביהם של שהידים על חינוכם, ובפורומים אלו ודומיהם מנהלים פעילי הפת"ח, החזיתות והחמאס קרבות מילוליים. זהו חומר רב ערך להבנת הדינמיקה התוך ובין-ארגונית בעיר ובכלל. ושוב, בעקבות קריאה בפורומים ניסיתי במידת האפשר לחזור לאנשים המעורבים או למקורביהם, כדי להעמיק בנושאים הנדונים.

מקור נוסף ששימש אותי הוא פרסומי ועדת הבחירות הפלסטינית העליונה. בפרק המנתח את תוצאות הבחירות בעיר השתמשתי בנתונים המפורטים שפרסמה הוועדה, ולהבדיל מהפרקים האחרים, אלו הם נתונים סטטיסטיים מדויקים.

הערה על המינוח: הפער העצום בתפיסה הישראלית והפלסטינית את ההיסטוריה ואת הסכסוך ביניהם מונע אפשרות להשתמש במינוחים שיהיו מקובלים על הכול. הר הבית בעיני הפלסטינים אינו הר הבית, כיוון שהם מטילים ספק בקיומו של הבית, כלומר בית המקדש, על ההר. בהעדר פתרון טוב יותר לטעמי, בחרתי להשתמש במינוח העברי ובמינוח הערבי (אלחרם אלשריף) לסירוגין.

באשר למאבק הפלסטיני המזוין, הרי שפלסטינים רבים רואים את כל אופניו כלגיטימיים, ואינם מקבלים את הגדרתו כטרור גם במקרים של פגיעה מכוונת באזרחים. אני מצדד בגישה המבחינה בין פעילות מזוינת נגד מטרות צבאיות לבין פעילות המכוונת כלפי אזרחים. את האחרונה ניתן להגדיר טרור וזו הלשון אותה אני נוקט בספר.

הגדרת כלל המציאות בירושלים נתונה אף היא לוויכוח סמנטי, שבמרכזו השאלה אם ניתן להגדיר את ירושלים המזרחית כשטח כבוש או לא. ישראל החילה על השטחים הערביים שסופחו לעיר את החוק הישראלי ואינה רואה בהם שטח כבוש. הפלסטינים וחלק ניכר מהקהילייה הבינלאומית גורסים שהסיפוח אינו תקף והשטח עודנו כבוש, על פי החוק הבינלאומי.

אלא שענייננו כאן איננו במעמד משפטי אלא במציאות חיים, ודומני שהתייחסות למציאות הקיומית מצביעה על כך שללא קשר למחלוקת המשפטית על מעמדו של השטח, הרי שתושביו הפלסטינים חיים בתנאי כיבוש, ולו מהטעם הפשוט שאין הם בעלי זכות בחירה לכנסת הישראלית שהיא הריבון בשטח, וכן בשל המהלכים הישראליים מאז 1967 שנועדו להחליש את אחיזתם בו (באמצעות הפקעת אדמות, מניעת בנייה וכיוצא בכך) תוך חיזוק השליטה הישראלית. כיוון שכך, המונח "תחת כיבוש" בו אני משתמש מתייחס לאוכלוסייה, ולאו דווקא לטריטוריה.

© כל הזכויות שמורות לעברית הוצאה לאור ולמכון ירושלים

כיכר השוק ריקה - הלל כהן