» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים ביוני 2007       חזור

נקודת האל חזור
מאת: רונן ברגמן
Point Of No return - Ronen Bergman

ההוצאה: כנרת זמורה ביתן ספרו של ברגמן עוסק במאבק המודיעין הישראלי נגד איראן והחזבאללה. הספר פותח ברומן האינטימי בין ישראל ואיראן שנגמר באבחה חדה, כשחומייני תפס את השלטון בפברואר 1979. החבר הקרוב הפך למר שבאויבים, ובין ישראל לאיראן ניצתה מלחמה חשאית שאינה מתנהלת בגלוי בשדה הקרב אך גם לא מפסיקה לגבות קורבנות. הספר חושף פרטים רבים על המלחמה הסודית הזו והוא מבוסס על אלפי מסמכים סודיים שלא פורסמו מעולם ומאות שיחות עם גורמים בכירים ב-20 מדינות. ברגמן מביא בספרו שורה של פרשיות חשאיות ומבצעים עלומים שלא פורסמו מעולם, זאת לצד ניתוח מקיף של משנתו של חומייני, האופן בו הצליח לתפוס את השלטון ויורשיו- להחזיק בו 28 שנים, מאבקי הכוחות הפנימיים בשלטון בטהרן מחד, ובקהילת המודיעין הישראלית מאידך, הפיכת החזבאללה לכח הצבאי והפוליטי הדומיננטי בלבנון ועוד.

עוד בספר גילויים דרמטיים על פרוייקט הגרעין האיראני, משלוחי נשק סודיים מישראל לאיראן, הפיגועים נגד שגרירות ישראל ובניין הקהילות היהודיות בבואנוס איירס, הקשרים בין איראן ואוסמה בין לאדן, המאמצים של הביון הישראלי להחזיר את רון ארד, מלחמת לבנון השניה ועוד.

רונן ברגמן:" קשה לאתר בישראל קונצנזוס חוצה מפלגות ואידיאולוגיות כמו ההתייחסות אל איראן. לדידו של רוב הציבור בישראל איראן היא האיום המוחשי ביותר על ביטחון המדינה. אבל מה באמת ידוע לציבור הישראלי על הנסיבות שהעלו את חומייני ועמיתיו לשלטון, על מבנה השלטון בטהרן, על הסיבות שהוא עדיין מחזיק מעמד, שלא לדבר על התמיכה האיראנית בטרור הבינלאומי ועל מידת הקִרבה של המשטר לפצצת אטום? הכותרות גדולות ומפחידות, אבל הנתונים מובאים במשורה, אם בכלל. אספקטים חשובים ביותר של התנהגותה של איראן אינם נדונים כלל בפורומים פתוחים לקהל: מהם מניעיה של איראן? מדוע היא מוכנה לשלם מחיר כה כבד בזירה הבינלאומית בגין תמיכתה בטרור? מי האחראי, בתוך איראן, להפעלת טרור? איך פועלת שרשרת הפיקוד בהפעלה שכזו? מהן שיטות הביצוע? מה מידת הלהיטות ללחוץ על ההדק הגרעיני? הניסיון לגשר, ולו במשהו, על פערי הידע עומד ביסוד כתיבת ספר זה. האתגר האיראני, ובכלל זה גם תנועת חזבאללה הלבנונית, גרורתה הבולטת ביותר של טהרן, עלול ללוות את מדינת ישראל ואזרחיה, למרבה הצער, עוד שנים רבות. כדי לדעת להתמודד איתו יש להכיר, ראשית דבר, את מאפייניו, גיבוריו ומניעיהם."

ד"ר רונן ברגמן, עיתונאי ופרשן בכיר ב"ידיעות אחרונות" ולשעבר כתב בכיר ב"הארץ" הוא מחברם של שני רבי מכר, "והרשות נתונה", אודות טרור ושחיתות ברשות הפלסטינית ו"זמן אמת" (בשיתוף עם גיל מלצר) אודות מלחמת יום הכיפורים.

נקודת האל חזור, המודיעין הישראלי מול איראן והחזבאללה מאת רונן ברגמן בהוצאת כנרת זמורה ביתן, עורך: שחר אלתרמן, עיצוב עטיפה: אמרי זרטל, 607 עמודים.

נקודת האל חזור : הספירה לאחור | רונן ברגמן
בשעה שישראל וארצות הברית ניסו נואשות לשכנע את רוסיה להפסיק לעזור לפרויקט הגרעין האיראני, התנהל מתחת לאפם המסלול החשאי הפקיסטני. הדרך לפצצה השיעית הראשונה מעולם לא היתה קצרה יותר "אני, ד"ר איפטיחאר חאן צ'ודרי, נשבע ומאשר בזאת: שנולדתי ב-12 באפריל 1961 בצ'קוואל, פקיסטן; שאני מוסר תצהיר זה בהקשר עם בקשתי לקבלת מקלט מדיני בארצות הברית; שיש לי חשש סביר שירדפו אותי אם אשוב למולדתי, פקיסטן, ושיהרגו אותי מיד עם שובי; שאשתי מונזה איפטיחאר חאן ובננו, מהדי מורטזה, היו מצטרפים אלי בבקשה זו למקלט מדיני, אולם הם נמצאים מחוץ לארצות הברית, ונשקפת סכנה לחייהם.

"ידוע לי ממקור ראשון על מאמצים גרעיניים ניכרים שממשלת פקיסטן עושה כדי לגרום לסכסוך בין מדינות האזור. מסמכים ורשומות שהגיעו לידי במסגרת תפקידי כקצין מחקר גרעיני חשפו את העובדה שפקיסטן מספקת סיוע טכנולוגי גרעיני לתוכניות הגרעין של מדינות רבות ובהן איראן ואוזבקיסטן."

ב-1 ביוני 1998 התקיימה פגישה חשאית ביותר במשרדי האף-בי-אי בפדרל פלאזה מס' 26 בניו יורק. את הארגון ייצגו שני הסוכנים המיוחדים רוברט וושינגטון וכריסטוס סינוס. האורחים היו עורך-הדין מייקל ויילדס, המתמחה בייצוג מבקשי מקלט מדיני, והלקוח שלו, ד"ר איפטיחאר חאן צ'ודרי. סוכני האף-בי-אי נדהמו. במשך שעות ארוכות פרס בפניהם ד"ר איפטיחאר תמונה מזעזעת המוכרת לו, כך טען, מידיעה אישית ומעדות ראייה. "בחלק גדול מהמעשים," אמר לסוכנים, "הייתי מעורב בעצמי."

גורם אמריקאי הבקי בפרטי הפרשה אומר כי בתחילה התקבלו הדברים שאמר ד"ר איפטיחאר בחשדנות רבה. היה נדמה כי הפליט הפקיסטני מבקש להמציא לעצמו סיבות לקבלת המקלט המדיני. "רבים מאיתנו לא רצו להאמין כי זהו המצב לאשורו, שהרי יש לנו יחסים חמים וארוכים מאוד עם פקיסטן."

אלא שד"ר איפטיחאר אמר ב-1998 את מה שנודע לעולם כולו רק ב-.2003 ראש פרויקט האטום הפקיסטני, עבד אל-קאדיר חאן, הקים מתחת לאף של סוכנויות הביון בכל העולם מערך בינלאומי אדיר וחשאי ביותר למכירה של ידע, ציוד וחומרי גלם גרעיניים ללוב, לאיראן, לעיראק ולצפון קוריאה. ההתקדמות האדירה שהשיגו מדינות אלה לקראת פצצת אטום (ובמקרה של צפון קוריאה - עד הפצצה ממש, ככל הנראה) היתה גם, ובעיקר, הודות לו. חאן ואנשיו הציעו את שירותיהם הנדיבים לעוד שתי מדינות: סוריה וסעודיה. למעשים של ד"ר חאן יש השפעה מכרעת, קיומית כמעט, על מדינת ישראל.

התצהיר שמסר ד"ר איפטיחאר מוכיח דבר נוסף, חמור אף הוא: לארצות הברית היתה ידיעה עמוקה, אינטימית, על מה שמעוללת פקיסטן. אף על פי כן, ובשל הרצון העז לרתום את מושארף במאבק נגד אל-קאעדה ושלטון הטליבאן באפגניסטן השכנה, עצמה ארצות הברית עין, ולפעמים אפילו שתיים, במאבק הזה.

את ד"ר סרגיי קורגיניאן, יועצו שוחר הקונספירציות של פוטין, כל הגילויים האלה לא הפתיעו כלל. "שמע," הוא אומר, "אנחנו יודעים מהמודיעין שלנו שחאן היה בצפון קוריאה לפחות 13 פעמים. ואיך הוא הגיע לשם? האם הצליחו לחפור מנהרה תת-קרקעית בין שתי המדינות מבלי ששמנו לב לכך? הרי הוא היה צריך לטוס, לעבור ממדינה למדינה, להחתים דרכונים, לדבר בטלפון, באי-מייל, שלא לדבר על הפמלייה שלו והכמויות האדירות של ציוד שעבר ממקום למקום, וזה רק במקרה של צפון קוריאה. אז אני מוכן לקבל שלמודיעין האמריקאי יש כשלים, שהם רחוקים מלדעת הכול, שהם לא ממש חזקים בריסון גורמים אסלאמיים (אף שאני לא בטוח שהם רוצים בכלל). אולי יש בהם אפילו כמה אנשים די טיפשים, אבל האם הם עד כדי כך מטומטמים? נו, מסייה, נו!" בתצהיר שמסר לאנשי האף-בי-אי ומחלקת ההגירה סיפר איפטיחאר על מסלול ההכשרה הארוך שעבר - מההכשרה האקדמית שלו (תואר קדם-הנדסי מהמועצה ללימודים גבוהים בקראצ'י, תואר ראשון ברפואה, תואר שני בפיזיקה של מוצקים), דרך קבלתו לעבודה במשרה מלאה ב"מועצה לאנרגיה אטומית בפקיסטן" ועד לעלייתו בדרגה ומינויו לתפקיד בכיר ביותר. "בתקופה ההיא האמנתי שפקיסטן זקוקה לפצצה, מכיוון שמנערותי חינכו אותי שפצצה אסלאמית היא המפתח להצלחת המוסלמים בקהילה העולמית, ולהצלחתה של פקיסטן," סיפר.

איפטיחאר גילה לסוכנים על הקשרים הגרעיניים ההדוקים שנרקמו בין פקיסטן לסין. אבל העיקר בתצהירו הוא התיאור המפורט של הבאזאר הגרעיני שפתח ד"ר חאן להפצת צעצועי יום הדין שלו ברחבי העולם. המוצר המבוקש ביותר בבוטיק הגרעיני של חאן היה צנטריפוגות בשם P1, שתוכננו בחברה בשם יורנקו, בבעלות משותפת של בריטניה, הולנד וגרמניה. בתחילת שנות השמונים היה לחברה זו עובד פקיסטני, מומחה למתכות - אותו ד"ר עבד אל-קאדיר חאן. ד"ר חאן גנב את התוכניות של הצנטריפו גות הללו והפך לאבי פרויקט הגרעין בארצו. הכבוד הרב שרחשו לו בפקיסטן, על שאיזן את משוואת האימה מול הודו, שהתגרענה עוד קודם, מצא ביטויו בקריאת הקומפלקס הגרעיני של המדינה על שמו - "מעבדות חאן". אחר כך התגלו "צנטריפוגות יורנקו" במדינות כמו לוב או צפון קוריאה. פקיסטן הכחישה במשך כל השנים כי היתה קשורה בהפצת הידע הזה. חאן נעשה עשיר כקורח אגב הפצת הידע והסחורה שלו, ותוך כדי כך הפך את כדור הארץ למקום הרבה פחות בטוח. לצורך כך השתמש לא פעם במתווכים - בהם יפנים, גרמנים ורוסים - ואף הקים בכמה מדינות, דרך שותפויות מקומיות, מפעלים מקומיים, לא פקיסטניים, לייצור רכיבים שונים של הצנטריפוגות ושל מכשירים אחרים.

איפטיחאר סיפר בדיוק איך נוצר הנתיב החשאי שבין פקיסטן לאיראן: "איראן ופקיסטן חתמו על הסכם שיתוף פעולה כדי להחליף טכנולוגיות גרעין. במאי 1997 הייתי נוכח במקום כאשר הגיעו לפחות חמישה מדענים איראנים לסיור לימודי במרכז לחקר הגרעין בקושאב. מהמסמכים למדתי כי התקיימו פגישות בין ד"ר חוסיין (הממונה על איפטיחאר) למשלחת מדעית איראנית רשמית. המדענים האיראנים ניהלו משא ומתן בנושאים רבים ושונים: מהי רמת הפיתוח של מחקר הגרעין הפקיסטני; אילו חומרים שימשו לייצור נשק גרעיני; מהם המקורות לרכש טכנולוגיה גרעינית, ומה האפשרות לגבי המשך שיתוף פעולה בין ממשלות איראן ופקיסטן. מדענים אלה ומדענים איראנים אחרים נחשפו לשיטת עיבוד אורניום למטרת בניית פצצת אטום. אני יודע גם כי הסניף של הטלוויזיה האיראנית באִסלמבאד פועל כצינור להעברת מידע סודי לאיראן. המידע האמור מגיע בצורת קלטות וידאו של מרכזי מחקר הגרעין, שיטות העבודה של מתקני גרעין מסוג זה ושיחות הדרכה עם ד"ר חאן. עובדי גרעין פקיסטנים לא רשמיים עברו להתגורר באיראן כדי להכשיר עובדים שם וכדי לסייע בפיתוח נשק גרעיני איראני." ואם עד עתה סיפק איפטיחאר מידע מדאיג ביותר, הרי כאן הוסיף כי למיטב הבנתו מהשיחות עם העמיתים האיראנים "איראן מתכוונת לעשות שימוש בנשק גרעיני נגד מדינת ישראל בעתיד, כשהנשק שלה יפעל."

בתצהירו מסר איפטיחאר מידע מפורט על אתרי הגרעין הסודיים של פקיסטן, על המעבדות החשאיות ועל המתקנים שבהם נמצא נשק קונוונציונלי וגרעיני. הוא אומר כי הסתכסך עם שירות הביון הפקיסטני על רקע הכוונה להקדים מכה גרעינית ליוזמה התקפית הודית ולהפיל פצצת אטום על ניו דלהי. איפטיחאר אומר כי ברגע ששמע על הכוונה לתקוף את הודו בכלי נשק גרעיני חש אכזבה מהממשלה וממנהיגיה בשל הזלזול שלהם בכוח ההשמדה של כלי הנשק ובחיי אדם. "שוחחתי בחשאי עם כמה עמיתי מחקר שלי וביחד החלטנו להתנגד, בהתבסס על סיבות הומניטריות ופוליטיות. אני הייתי מנהיג הקבוצה הזאת."

המרד של איפטיחאר עלה לו לטענתו בפיטורים מיידיים וברדיפה מתמשכת מצד הביון הפקיסטני, שכללה איומים על חייו. "סוכנויות המודיעין האמינו שאם יהרגו אותי, ארבעת העמיתים שלי להתנגדות לא יהוו איום. ב-28 באפריל 1998 ברחתי והסתתרתי בכפר בשם רוואל-זאיר, שם היתה לי דירה. למחרת, ב-29 באפריל 1998, אנשי סוכנות החקירות הפדרלית חטפו את אשתי. התקשרתי לבית הורי, שחיים בנפרד, והם אמרו לי שאשתי אכן נחטפה וכי היא מוחזקת בידי השלטונות. שוחחתי בטלפון עם בני בן הארבע, והוא אמר לי שבערב לפני כן הגיעו כמה גברים לעשות חיפוש בבית, 'חיפשו את אבא, ולקחו את אמא.' לא שמעתי מאשתי מאז שנחטפה, ואני חושש שהרגו אותה." בעזרת קשרים ושוחד הצליח איפטיחאר לברוח לקנדה מנמל התעופה באסלמבאד ב-18 במאי .1998 משם עבר לארצות הברית ופנה לאף-בי-אי.

כדי להוכיח עד כמה אינטימית היתה היכרותו עם תוכנית האטום הפקיסטנית סיפק איפטיחאר לאף-בי-אי אינספור פרטים על ראש התוכנית, עבד אל-קאדיר חאן, לרבות מספר הרישוי של המכונית שלו ומספר חשבון הבנק שלו. גורם מודיעין אמריקאי אומר כי הפרטים נבדקו ונמצאו נכונים. איפטיחאר קיבל מקלט מדיני, אבל תצהירו, כמו גם התחקיר המקיף שעבר בידי מומחי מודיעין מכמה סוכנויות, נקבר ולא זכה להתייחסות רצינית. לבית הלבן ולפנטגון היה סדר יום משלהם.

ארצות הברית מעולם לא הודתה שהיא ידעה מה מתרחש בין פקיסטן לאיראן. ד"ר רוברט איינהורן, ששימש תת-מזכיר המדינה האמריקאי לנושא תפוצת הנשק: "המודיעי ן של ארצות הברית וישראל נכשלו בפיצוח ובהבנת הניסיון האיראני להשיג פצצת אטום. האירוניה הגדולה היא שלאורך שנות התשעים ועד 2003 השקיעו שתי המדינות מאמצים אדירים, חשאיים וגלויים, כדי להבין מה בדיוק מספקת רוסיה לאיראן ובניסיון למנוע את האספקה הזאת. היינו משוכנעים כי זהו הנתיב המרכזי שדרכו רוצה איראן להגיע לנשק יום הדין. היו מאות פגישות בין פקידים של שתי המדינות ובין פקידים רוסים, לרבות בדרגים הגבוהים ביותר, כולל בין ילצין ופוטין לנשיאי ארצות הברית וראשי ממשלת ישראל, שבמהלכן ניסו לשכנע את הרוסים לנתק את הקשרים הגרעיניי ם עם איראן. למאמצים הללו היתה הצלחה מוגבלת בלבד. אבל באיחור רב התברר כי אם איראן תגיע יום אחד לפצצת אטום, הרי שזה בכלל לא יהיה בנתיב הרוסי. את ההתקדמות הגדולה לקראת נשק גרעיני היא השיגה בכלל בנתיב אחר, חשאי, שהיה נסתר מעינינו."

השלטון המהפכני האיראני הצליח, גם בעניין הגרעין, לסדר את כולם. באיחור רב, לקראת סוף 2003, התברר למודיעין במערב שהסיפור הרוסי הוא רק הסחה מהדבר האמיתי. רק במזל גדול והודות לערנות של אחד מקציני האיסוף של המוסד התגלה האתר בנתנז, שבו הקימו האיראנים מערך צנטריפוגות להעשרת אורניום. כשהמידע הזה אומת קמה בהלה גדולה בישראל. היו כאלה שדרשו להפציץ את האתר מיד, ולעשות לשם כך שימוש במטוסי האף-16-אַי בעלי הטווח הארוך שישראל רכשה מארצות הברית. במוסד היו כאלה שסברו כי ניתן לפעול גם בשיטות אחרות, וכי אפילו יושמד האתר, באפלה המודיעינית שבה שרויה ישראל מול איראן יתכן מאוד כי יש עוד אתרים שעליהם לא ידוע דבר. הנחה זו אכן התאמתה מאוחר יותר.

באורח פלא הגיע המידע גם לקבוצת אופוזיציה איראנית בשם "מועצת ההתנגדות הלאומית", והיא פירסמה באוקטובר 2003 כי איראן בונה אתר צנטריפוגות במקום הנקרא נתנז. המידע הזה, שנראה מקצועי ומבוסס מאוד, היה שונה מאוד מכל מה שפירסמה עד היום האופוזיציה האיראנית. הוא הביא לביקור של פקחי הסוכנות הבינלאומ ית לאנרגיה אטומית בראשותו של מוחמד אל-בראדעי באתר. אנשי סבא"א הופתעו מאוד. הם גילו שאיראן מתקדמת הרבה יותר מכפי שהצהירה, וכי היא בדרך להשלים את "מעגל הדלק הגרעיני" - מכלול השלבים להעשרת אורניום, שלב קריטי בדרך לפצצה.

בעקבות הגילויים באיראן, ולאחר מכן גם בעקבות התפרקותה של לוב מפרויקט הגרעין שלה ומסירת כל המרכיבים לידי אנשי סבא"א, נחשפה הרשת שבנה ד"ר חאן ברחבי העולם. יותר לא יכלו ממשלות ארצות הברית ופקיסטן לתת לו גיבוי. עבד אל-קאדיר חאן מסר בפברואר 2004 וידוי פומבי בטלוויזיה של פקיסטן. העסקה שהוא טווה עם ראשי השלטון שם היתה כל כך שקופה, שנדמה שאיש אפילו לא ניסה להתאמץ ולהסתיר אותה. בווידוי שלו הודיע חאן כי הוא אכן שיווק טכנולוגיה גרעינית אסורה מהמעבדות הקרויות על שמו בפקיסטן למדינות אחרות, דרך מתווכים. הוא הודיע כי עשה את הכול על דעת עצמו, בלי ידיעה או אישור כלשהו מצד מנהיגי המדינה. הוא סיים את ההתוודות קורעת הלב בבקשת מחילה מהנשיא פרבז מושארף. זה מיהר להודיע על חנינה מלאה למדען הסורר ובכך ביקש להסיר את הפרשה מסדר היום. הפקיסטנים סומכים, ובמידה לא מעטה בצדק, על הצורך האסטרטגי של ארצות הברית בתמיכתו של מושארף במלחמה נגד ארגון אל-קאעדה ושרידי הטליבאן באפגניסטן. הם יודעים שהאמריקאים לא ימהרו לצאת בחריפות נגד השלטון באסלמבאד. על פי כמה ידיעות העביר חאן לבתו המתגוררת בלונדון מסמכים, שעולה מהם באופן חד-משמעי כי הצבא הפקיסטני, עד לדרג הבכיר ביותר שלו, היה מודע למכירת הפריטים והידע הגרעיניים למדינות בעולם ואף סייע לכך. בפקיסטן הבינו את הרמז ודאגו שלא להתאנות יותר מדי למדען מספר אחת שלהם, כדי שהחומר המביך לא ידלוף.

מאז גילוי הצנטריפוגות נפתח משחק חתול ועכבר בין איראן לסבא"א. האחרונה דרשה מאיראן לספק לה את כל המידע על הפיתוחים הגרעיניים שלה עד לאותו זמן. איראן, שלא רוצה להיות מנודה כצפון קוריאה והולכת כל העת על חבל דק, סיפקה חלק מהפרטים, ואף זאת במשורה, בגרסאות סותרות. גם המידע החלקי הזה הכה את המערב בהלם. על פי גרסת האיראנים עצמם התברר כי כבר מ-1989, ובזמן שסבא"א חזרה ואמרה שוב ושוב שהכול בסדר, ביצעה איראן אינספור פעולות בשורה של אתרים, שכל אחת מהן היא הפרה בוטה של האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני. היא העלימה יבוא גדול של אורניום, בצורות שונות, למדינה. היא העלימה אתרים ואינספור ניסויים. כך, למשל, הודתה איראן ב-2004 שהיא מפתחת תוכנית להעשרת צנטריפוגות אורניום כבר 18 שנה, ותוכנית להעשרת אורניום באמצעות לייזר כבר 12 שנה. היא הודתה שייצרה כמויות קטנות של אורניום מועשר וכי לא דיווחה על פעילויות רבות של המרה, ייצור וקרינה שקשורות לחומרים גרעיניים, לרבות הפרדה של כמות קטנה של פלוטוניום. איראן אמרה לסבא"א כי הפעולות הללו נערכו במסגרת "ניסויים כדי ללמוד על מחזור הדלק הגרעיני ולרכוש ניסיון בכימיה."

האיראנים הודו בכל פעם רק במה שהיו מוכרחים להודות. כך, למשל, בהתייחס לאחד הניסויים שנמצאו להם שרידים והאיראנים הודו בהם, שאלו פקחי האו"ם מה קרה לאורניום-פלואור שהיה מעורב בו. האיראנים טענו כי "החומר התאדה בשל שסתומים דולפים בצילינדרים שהכילו את הגז," רק כדי "להיזכר" מאוחר יותר, מול עדויות סותרות, כי החומר מאוחסן אצלם. כמה ממזכרי הפגישות בין אנשי סבא"א לאיראן הגיעו לגורמי ביון מערביים. מעיון בחומר הזה קשה שלא להתפעל ממידת התחכום והחוצפה של האיראנים. נדמה כי השיא היה כשהם נשאלו על הקשרים עם עבד אל-קאדיר חאן. בינואר 2005 הם נכנעו, לכאורה, והציגו דף אחד, כתוב בכתב יד, ובו הצעה שהעביר להם חאן ב-1987, דרך מתווך, לרכוש 000,2 צנטריפוגות P1 כולל הציוד הנלווה. סבא"א ביקשה לקבל את הנייר הזה. איראן סירבה. סבא"א דרשה לקבל גם את כל הניירות הנלווים למשא ומתן שהתנהל מול חאן, לרבות השרטוטים שהיו אמורים להיות מצורפים לדף היחיד, כך על פי תוכנו. בינואר 2006 הודיעה איראן כי הדף הזה הוא "השריד היחיד" שנותר מאותו משא ומתן. הסיבה, כך טענו עלי לריג'אני, המנהל את הדיאלוג עם הסוכנות, ואנשיו, טמונה בסודיות הפרויקט וב"אופי הניהולי של הוועדה האיראנית לאנרגיה אטומית."

לריג'אני מתואר בישראל כזאב בעור כבש. עיון מדוקדק בדברים שאמר בפרסית כשהציג את מועמדותו לנשיאות ב-2005 עשוי לחשוף את דעתו האמיתית בנושא: "איראן צריכה לעשות משהו ולהכריח את האמריקאים לשנות את נקודת מבטם. אנחנו נוכל לשנות את התנאים רק כאשר נגדיל את הפוטנציאל ואת הסטנדרטים הטכנולוגיים שלנו. אם נשנה את המעמד הגיאו-פוליטי שלנו לגיאו-אסטרטגי, תהיה אמריקה חייבת להתייחס אל איראן באופן אחר. לא תהיה לה ברירה אלא לקבל את המציאות. ובמקרה כזה, הם לא יאיימו על המדינה. לכן הנושא החשוב ביותר הוא העוצמה הכלכלית והטכנולוגית שלנו... איראן עצמה תכתיב את התנאים לאזור." בהזדמנות אחרת אמר: "אנו נגד השגת נשק גרעיני ונשתמש בטכנולוגית הגרעין לצורכי שלום, תחת מגבלות האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני, אך אם יאיימו עלינו, המצב עשוי להשתנות."

פקחי סבא"א אמרו לאיראנים כי הם יודעים שבאמצע שנות התשעים הגיעו אליהם 500 צנטריפוגות נוספות מאותו טיפוס. אפשר אולי לראות את הניירת הקשורה לכך? לא, אמרו האיראנים בפגישה בפברואר .2006 אין לנו ניירת. אל-בראדעי מציין, עם זאת, בסיפוק כי האיראנים "הבטיחו לנסות ולספק עוד הבהרות בנושא." משחקי החתול ועכבר לא נעצרים כאן. איראן מונעת מפקחי האו"ם גישה לשורה של אתרים ואנשים באיראן. כך, למשל, המרכז לחקר הפיזיקה בלויזאן (שם גם פותח טיל הזילזל) סגור ומסוגר בפני הפקחים, שרצו לקחת משם דגימות כדי לחפש שרידים לפעילות גרעינית. בחצי השנה האחרונה חסמה איראן כמה פעמים את דרכם של הפקחים שרצו לבקר בבונקרים של נתנז בטענה ש"הפיקוח תכוף מדי," שלא לדבר על האתר לניסויים בחומרי נפץ בפרצ'ין הנחשב לרגיש ביותר. איראן גם סירבה לדון בשורה של נושאים רגישים כמו ניסויים בחומרי נפץ, תכנוני טילים שנראים כמתאימים לשאת נשק גרעיני והקשר בין פרויקט הגרעין לצבא האיראני. בביקורות שכן נעשו נמצאו לא מעט חומרים חשודים, ובהם אפילו שרידי אורניום באיכות צבאית. איראן טענה כי האורניום לא שלה ונשאר על המכונות ממקום קודם שבו עשו בהן שימוש.

עוד נושא הטעון בירור הוא פליטת פה של הנשיא אחמדי-נז'אד, שאמר משהו על צנטריפוגות הנחשבות מתקדמות יותר מאלה שהיה ידוע שנמצאות בידי איראן. מומחים שקראו את התבטאותו הבינו שהוא מתכוון לדגם הנקרא P2. נציגי איראן הובכו בעקבות פליטת פה זו, ומסרו עד היום שורה של גרסאות סותרות בנושא. איראן גם לא הסבירה לפקחים מה פשרם של סימנים ברורים לפעילות הפרדת פלוטוניום ושל שרטוטי פצצת אטום שגילה הסי-אי-איי על מחשב נייד השייך לאחד המדענים האיראנים.

בעקבות המשחקים הללו פירסמה סבא"א שורה של דו"חות. החלק העובדתי של אותם דו"חות מנוסח בידי מומחים בעלי שיעור קומה, הזוכים להערכה רבה גם בוועדה לאנרגיה אטומית בישראל. ואילו על הניתוח, הסיכום וההמלצות אחראי באופן אישי ד"ר מוחמד אל-בראדעי, שזכה במודיעין הישראלי לכינוי המלגלג "אל-דוקטור", במלרע. אף שאיראן נתפסת שוב ושוב בדו"חות בשקרים בוטים מתעקש אל-בראדעי שוב ושוב לנסח באופן פושר מאוד את מסקנותיו, ובעיקר את המלצותיו למועצת הנגידים של הסוכנות ולמועצת הביטחון של האו"ם. בפרק הסיכום אף חולקים חלק מהדו"חות מחמאות לאיראנים ואומרים כי מאז שמועצת הנגידים של הסוכנות הציבה תאריך יעד לשיתוף פעולה מצד האיראנים, איראן הבטיחה וקיימה "שיתוף פעולה פעיל ופתיחות."

אמנם אפילו היה אל-בראדעי נחוש יותר, ארצות הברית היתה מתקשה לגבש קואליציה בינלאומית להפעלת סנקציות על איראן, אך ברור כי אמירות חדות ונוקבות שלו היו מספקות לארצות הברית תחמושת רצינית ודוחקות לפינה את רוסיה וסין, הקרובות לאיראן. בניסוחיו המגומגמים מספק להן אל-בראדעי את התירוץ להישאר על הגדר ומאחורי גבם של ארצות הברית והמערב להמשיך לעשות עסקים אדירים עם איראן.

* * *

ארבע פעמים ניסה העולם בסוף המאה העשרים ותחילת המאה ה-21 למנוע ממדינות להשיג נשק גרעיני. השימוש בשיטות רכות לא הוכיח את עצמו. במקרה של עיראק, רק מלחמת המפרץ הראשונה ומשטר הפיקוח שנכפה עליה מנעו ממנה השגת פצצת אטום, שהיתה רחוקה ממנה מרחק חודש אחד בלבד. במקרה של לוב, רק משטר סנקציות חריף וקיצוני, בלחץ אמריקאי כבד, הוביל אותה להיכנע ללא תנאי, אחרי 17 שנים, ולמסור את כל הידע, המכשור וחומרי הגלם הרבים שצברה. המקרה השלישי והבעייתי מכולם היה של צפון קוריאה. באמצע שנות התשעים חתמה צפון קוריאה עם ממשל קלינטון על עסקה, שבמסגרתה היתה אמורה לקבל ידע גרעיני לצורכי שלום בתמורה להפסקת הנתיב הצבאי לפצצה. למרות זאת המשיכה בחשאי בפיתוח נשק יום הדין וכשהצליחה, הודיעה כי היא מתנערת מכל התחייבות קודמת, הוציאה את עצמה ממשטר הפיקוח הבינלאומ י של האמנה למניעת הפצת הנשק הגרעיני (NPT), פירסמה כי יש ברשותה פצצות אטום ואחר כך ביצעה ניסוי באחת כזו.

© כל הזכויות שמורות לכנרת זמורה ביתן הוצאות לאור

נקודת האל חזור - רונן ברגמן
Point Of No return - Ronen Bergman