Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים באוגוסט 2007       חזור

תהודות זהות, הדור השלישי כותב מזרחית
מאת: מתי שמואלוף, נפתלי שם-טוב ניר ברעם
Echoing Identities, Young Mizrahi Anthology

ההוצאה:

עם עובד, אמנות לעם

על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא קיימים מזרחים צעירים בישראל. כולנו ישראלים. בעוד שאת המהגרים ובניהם מציינים כיוצאי אסיה-אפריקה, הדור הצעיר אוּחד במכבש כור ההיתוך. "לא עברתם את זה?" שואלים ומתכוונים למזרחיות, "ומהי בכלל המזרחיות הזאת?"

שאלה טובה. מלים רבות נכתבו בשנים האחרונות על-ידי מזרחים בני דור ראשון ושני. באנתולוגיה זו ניתן לראשונה קול לדור השלישי, שמרביתו גדל בפריפריה בשנות השבעים והשמונים.

רבים מהכותבים כתבו טקסטים אישיים, החושפים באומץ סיפורי חיים של הדור הצעיר. בספר הזה התגבש פסיפס אנושי מרתק, שנע בין שכונות הפריפריה בדרום ובצפון, שכונות האריסטוקרטיה בירושלים ומרכזי העצבים של תל אביב.

תהודות זהות, הדור השלישי כותב מזרחית
שתפו אותי

ישראל המרוחקת, הפריפריאלית, עולה מתוך הספר בישירות, בכאב, לעתים בזעם ובקול חכם ומלא תובנות. בין הסיפורים מתערבלים פיסות חיים מלאי מורכבות: ילדה שגדלה בצלו של סיפור אהבה בלתי-אפשרי בין מזרחי לאשכנזייה, וצעיר שמחמיץ שוב את אביו הקרב למותו; נערה שמוותרת על זהותה כדי "להשתייך", וילד שמאמץ עבריין כדמות אב; זמרת שבוחרת במוסיקה הערבית ומשלמת את המחיר, וסופר שמגלה במפתיע את עולמה המורכב של אמו, ועוד.

הכותבים גם יוצאים החוצה: מגלים את קהיר ומרקש, נמלטים לברזיל ולהודו, ובסופו של דבר חוזרים הביתה, להישיר מבט אל השאלות שכל אדם שואל לגבי זהותו, עברו וחייו.

רשימת הכותבים/ות: נעמה גרשי, שמעון אדף, נפתלי שם-טוב, מתי שמואלוף, דיקלה (דורי), סמי ברדוגו, סיגלית בנאי, יונית נעמן, אלמוג בהר, אייל בן משה, איריס ארגמן, יאלי השש, אליענה אלמוג, יחזקאל רחמים, אדמית פרא, דודו בוסי ושבא סלהוב.

תהודות זהות הדור השלישי כותב מזרחית בעריכת מתי שמואלוף, נפתלי שם-טוב וניר ברעם, הוצאת עם עובד, הסדרה לתרבות מדוברת - 972 בשיתוף אמנות לעם, עיצוב עטיפה: אמרי זרטל, על העטיפה: לילך בר-עמי (סדרת הבנות 2004), 202 עמודים.

צעדים ראשונים של חיים | מאת אייל בן משה
אייל בן-משה - נולד בשנת 1975 בנתניה. אביו נולד בארץ למשפחה יוצאת עדן שבתימן ואמו נולדה בתימן. למד תסריטאות בבית הספר קמרה אובסקורה. זכה בקרן רבינוביץ' וקרן סנונית על התסריט "דני וקלריס". מנהל חנות דיסקים ועובד על סדרת טלוויזיה.

א
אין טביעות רגליים בחוף, ריק כמו בית קברות. אני יוצר את הטביעות שלי צעד אחר צעד, דואג שכל הסוליה תוטבע באדמה הרכה. קשה ללכת ולהביט בים באותו זמן, הצוואר מתעקם.

בלילה יש כאן הרבה מהשכונה שבאים לראות את הפטריוט מורידים את הסקאדים. לא ראו כלום. מפגרים, מהבולים, אין להם מה לעשות? ככה לבוא באמצע הלילה ועוד אין שומדבר. אבא שלי בחיים לא היה בא לפה. אף כלב לא היה גורם לו להסתובב עם כל השכונה.

אחר צהרים חורפי. אני לובש קפוצ'ון וצעיף, מכנסי ג'ינס עוד מימי בית הספר היסודי, וגרביים עבים דחוסים בתוך נעלי ספורט. אני אוהב שהבגדים יהיו עלי נוחים, אחרת אני מרגיש לא שקט, זז כל הזמן מנושא לנושא וממקום למקום. אם אני לובש בגד שלא יושב טוב על הגוף אז קשה לי לדבר עם מישהו חדש. זה מפריע לי בנשמה. בגלל זה אני לא קונה בגדים חדשים, ואנשים כבר מזהים אותי לפי הבגדים. אני פונה לכיוון הדרומי של החוף, ממשיך טיפה ומסתכל למעלה, לצוקים ולגדרות שפעם בנו כדי למנוע מאנשים להתאבד בקפיצה. היום כולן חלודות ושקיות לבנות תקועות עליהן, מתנופפות, מנופחות ברוח. יש בקיעים עמוקים בצוקים שנגרמו ממפולות. פעם הייתי עומד בקצה הצוק ומטה את הגוף אל התהום ורוח חזקה היתה הודפת אותי כלפי מעלה.

הצוקים האלו יפים יותר בקיץ, ועוד יותר היו יפים לפני הרבה שנים, כשעוד לא היו כאן מבנים, רק בית גולדמינץ. הסלעים נצצו בשמש כמו זהב.

ב
מרחוק אני רואה שלושה ילדים, הם מתעסקים במשהו. איזה זין, אני מכיר אותם. הם גרים בלוק לידי, שלושה ערסים שלא לומדים וכל היום מסתובבים בחוץ. באסה, מה אני אעשה עכשיו? הם בטח כבר ראו אותי. אולי יעלה להם משהו בראש, אולי ירצו לתפוס אותי ולהרביץ לי. הנה כבר המצב רוח שלי משתנה, לפני רגע היה לי טוב. עכשיו חרא, בא לי לחרבן מרוב לחץ. אולי הם לא ראו אותי, הם דגים שם עם חכות שבנו לבד ממקלות במבוק, צועקים אחד על שני, צוחקים, נהנים מהחיים. למה זה? איזה חיים חרא. למה להם רגוע ככה ולי לחוץ עכשיו כמו איזה תרנגולת? גם אני השחור כאן, והם בהירים יותר, מרוקאים, גם יותר גבוהים ממני. אם אני אתחפף מכאן זריז אצליח להינצל. אולי הם עוד לא קלטו אותי. אבל אני לא יכול לזוז, כמו עמוד חשמל, עומד, תקוע במקום. מרחוק שטה סירה שאני לא מכיר. היא לא מפה, מהחוף שלנו. בטח באה מהחוף של העיר. הלוואי והדייגים יבואו לכאן עכשיו, אולי אני אדבק אליהם והערסים יחשבו שאני איתם ולא יעיזו לעשות כלום. הם לא היו מעיזים להתעסק עם הדייגים האלו, אם רק היו מדברים משהו לא במקום, הדייגים היו מזיינים להם את הצורה עם כאפות וסטירות לפנים. אבל הם לא באים, הם משייטים הרחק והגוף שלי מתחיל לרעוד. עכשיו אני כמו סמרטוט. הם ממשיכים לדוג שם, אולי בכלל לא שמו לב אלי. אני מסתובב לאט וקשה לי, הגוף לא רוצה לזוז. בהתחלה הולך לאט-לאט, ברגוע, ומנסה להתנהג כאילו לא קורה כלום, שום דבר, הכול כרגיל. אבל, הכוֹפַה עולה לי כמו טיל מהרגלים, אני מרגיש את הביצים שלי נופלות מרוב רעידות. הנה עכשיו מאחורי הקיוסק הם בטח כבר לא רואים אותי. החצץ בורח לי מתחת לנעליים שאימא שלי קנתה לי בתחנה המרכזית בתל אביב, המוכר הפרסי אמר לה שאלו נעלי הרים. נעלי הרים בזין שלי. העלייה הזאת של הים מלאה בורות בגלל הגשמים, אם הם רודפים אחרי ואני אפול פה חבל לי על הזמן. כל שנייה הרגל נתקעת לי באחד הבורות. עכשיו אני בורח כמו מכלבים שמריחים את הפחד שלך מקילומטרים. לא יעזור מה תעשה, הם קולטים אותך, הכלבים, הם מריחים את הכַוואפִים ולא עוזבים אותם עד שהם יקרעו אותם בשיניים שלהם. המחשבה הזאת גורמת לי ללכת יותר מהר, רק שאסור לי לרוץ, כי אם במקרה הם רואים אותי הם בליינד יידעו שאני בורח מהם, וזה רק יכניס להם רעיונות לראש. בסוף העלייה אני מתנשף כמו כלב, משתעל מהשרתון והטיים שאני מעשן. צריך לעבור למלבורו או פרלמנט, פחות רעל בַּריאות. איזה אוויר. אני מרביץ וואחד נשימה לנקות את כל הריאות שלי, אבל לא הולך להיעצר פה, צריך להמשיך עוד טיפה, עד אחרי כביש החוף אל תוך השכונה, שם יותר בטוח. קר ואני מזיע כמו סוס, עדיין ממהר, עכשיו כבר רץ ומרגיש את הזפת תקועה לי בריאות. בית פלדמן ובית גולדמינץ מאחורי, סגורים בחומה אפורה וגבוהה ויש להם בריכה בפנים בשביל החיילים. בקיץ, בשבתות, הייתי מתפלח לבית פלדמן ומשחק אותה בן של חייל. אין מה להסתכל ימינה ושמאלה. כביש החוף ריק, שומם כמו ביום כיפור. אני עובר אותו בריצה, ופתאום הגוף שלי עף בקלילות, מתמזג עם הרוח שמלטפת אותי כמו כף היד של אימא שלי.

בעצם הייתי צריך לדפוק להם מכות רצח, כמו סמי בן טובים. רבאק, מי הם בכלל? בא אליהם ככה, קורא להם, בואו, יא אַחוּל מַניוקי, אני שובר אותכם עכשיו וחותך לכם את כל הפנים. אולי אעמוד ככה מולם, אסתכל להם בעיניים, רציני, כמו ערס ואתן להם להתקפל מפחד, כמו שדוד שלי מספר. אם הם רק מעלים לי את הדם לראש אני פותח להם את הצורה, לבני זונות האלה. כמו טוני מונטנה, ככה במבט קשוח ועם מסור חשמלי לנסר להם את כל הגוף ולפזר אותם בכל השכונה, שכולם ידעו, עם אמיר אַחְמָאר אף אחד לא מתעסק. תהיה לי גם חליפה שלושה חלקים, לבנה, נעלי לכה לבנות ושיער משוח בשמן תינוקות; אחחח כוסאמק, העצבים יוצאים לי מהפנים, ככה אני מדבר עכשיו ומקודם שתקתי כמו דג. את מי כבר יש לי להביא נגדם, אחותי? אבא שלי המעפן? עדיף שאשתוק. אבל פעם אני אגדל, אולי אהיה יותר גדול מעכשיו, בריון, ונראה אותם אז.

ג
הדרך ריקה מאנשים. אני מגיע לסוף דרך העפר בקצה ה"יער האנגלי", יורד בזהירות אל המדרכה הנמוכה, ומתחיל לצעוד על הכביש אל תוך השכונה. אין אף אחד בחוץ, אפילו שהמלחמה לא מורגשת כאן במרכז הארץ. בטח בגלל שקר כולם בבתים, אפילו הילדים. מוזר, זה כמו חופשה שכולם קיבלו בגלל המלחמה, אלא שכאן אין מלחמה.

עדיין בוקר, בוקר של מלחמה- אם אני עכשיו פותח עיתון. כבר כמעט שכחתי כל מה שהיה לפני חצי שעה, אני יודע יפה להתנתק. אצלי הכול תופס עמימות מהר מאוד. היום כולו לפני, השמש יכולה להפתיע ולזרוח. ועוד כמה דברים: אני עדיין לא פגוע מלחמה שכתבו עליו בעיתון, אני לא מכיר אמהות צעירות שהפילו תינוקות בגלל ההפגזות, או עולים חדשים מבולבלים שהזריקו לעצמם אטרופין בטעות.

זה לא שאני לא משחק אותה גבר, אני זוכר איך בפעם הראשונה שהופעלו הסירנות הרגשתי שהבפנים שלי מתכווץ מרוב פחד, ובכל רגע שהמסכה היתה על הפנים שלי דאגתי שהיא לא אטומה מספיק, ואם תהייה התקפה ביולוגית אני מת. אבל אחרי ההפגזה השנייה, שלא לדבר על השלישית, ובמיוחד כשראינו הרבה אנשים עולים על הגגות כדי לחפש זיקוקים, כבר היה ממש מצחיק לראות את אימא שלי מסרבת לעזוב את הטלוויזיה.

לא בא לי לחזור הביתה. צריך לנצל את זה שהרחובות ריקים, הכבישים נקיים, והמרכז המסחרי שומם. צריך לנשום את האוויר הצלול והקריר. בקיץ האנשים כאן וכל המשפחות שלהם יורדים לחצר יחד עם כל הבית, כסאות שולחנות ומה לא. פותחים שולחן עם פיצוחים, שתייה, אבטיחים, לפעמים גם עושים על האש. מדברים, צוחקים, משתכרים, נהנים מהחיים; ככה בכל הרחוב, בלוק-בלוק. אני את הילדים שלי אגדל רק במקום כזה. אבל לפעמים, בעיקר בערבים, יש ילדים שתופסים איזה ילד וזורקים עליו ביצים. הם אורבים לו, מתקיפים אותו ומורחים לו במכה את הביצה על הראש. ככה גם כואב הראש מהמכה של הביצה וגם מגעיל לו שם, דביק ומסריח. אבל הוא לא יבכה לידם, הוא יחייך במבוכה, כאילו הוא אומר להם בחזרה חכו-חכו, בפעם הבאה אני עוד אזיין אותכם.

ד.
לאן הגעתי? עד לקצה השני של העיר. איזה מעפן אני, איך אני אחזור עכשיו? אין לי כסף לאוטובוס ואין לי כוח לחזור ברגל. כל העיר הזאת מלאה בורות, אני חושב שנקעתי את הרגל. איך אני אחזור עכשיו? בכלל העירייה אשמה, הם היו צריכים לתקן את זה, כביש שהם בטח סללו בזול. חארות, נבלות.

"הרצל!! עצור!!" מכונית הונדה אפורה נעצרת ואני נכנס לתוכה. השיר "אבא שלי" של גילי ארגוב בטייפ וקצת עושה לי דיכאון.

"לאן אתה נוסע?", אני שואל אותו בהתלהבות, אחרי שלא ראיתי אף אחד מלא זמן. הוא לא עונה לי, ואני ככה נכנס לבלבלה קטנה, מסתכל לצדדים וזורק לו,

"איזה טוב שבאת, לא היה לי איך לחזור".

מתחת לרגלים שלי זרוק עיתון מעריב של היום. תמונות של הפצצות, בתים הרוסים, אנשים מבוהלים, ילדים עם אינפוזיות שוכבים בבתי חולים, נשים צעירות עם עיניים מדוכאות וגברים עייפים רצים לכל הכיוונים.

"אתה רוצה לבוא איתי לים? אני צריך להוציא את הרשתות" הוא שואל, ככה באדישות בלי להזיז את המבט הערסי שלו מהשמשה של האוטו.

"ממתי אתה קורא מעריב?"

הוא מזיז את הפרצוף המכוער שלו אלי, ככה,לאט-לאט.

"זה אחלה עיתון, יותר מהזיוני שכל האלו מידיעות."

"טוב, תירגע, מה כבר אמרתי?"

ההונדה קורעת את כביש החוף ועכשיו "היה זה יום סגריר" מתנגן בטייפ. אני מסתכל על הים מעבר לחלון המכונית, הוא סוער מדי בשביל לשים רשתות, אבל גדול וכחול ואדיר ויפה ויש לו כל כך הרבה כוח וחיים בשבילי. ואיך לפני כמה שעות רצתי משם כמו פחדן, כמו סמרטוט, שפן.

"יאללה, אני בא".

המכונית רועדת מהדרך הלא סלולה ומתמלאת באבק לבן, הוא מאט.

"תן גז, מה יש לך, עוד מעט נכנסת שבת".

"חראם על האוטו. תוך שתי דקות אנחנו מגיעים, אל תדאג".

יאללה, שייסע יותר מהר, שכבר נגיע, נעשה את מה שצריך לעשות ונחזור. אנחנו זוחלים בירידה המתעקלת, הים מוסתר לרגע על ידי הצוקים החומים ונגלה אחרי שנייה. אני מסתכל לצדדים, לצד הצפוני והדרומי של החוף ולא רואה כלום, הכול ריק, אף אחד. אנחנו יוצאים מהרכב, לוקחים חליפות גלישה ישנות מהבגאז', הולכים מאחורי השירותים, לובשים אותם ופונים דרומה.

גם עכשיו אין הרבה עקבות רגליים בחולות. אפשר רק לראות סימנים של צעדים מהירים, בטח שלי. אף אחד לא עבר כאן בשעות האחרונות, כאילו לא היה פה כלום. "אף כלב לא היה פה", אני לוחש ומרגיש קצת מושפל.

"תראה איזה מים, אתה בטוח שתתפוס דגים?"

הרצל כמו בלטה, לא עונה, אטום, הולך ונכנס מהר למים הקפואים. אני אחריו, עוצר לשנייה ומנסה להתרגל למים. הביצים שלי הופכות קשות כמו אבנים והשיניים שלי עושות קונצרט. על הזין שלי, אני לא נכנס איתו לשם. עוצר ממש איפה שהמים מגיעים בקושי לברכיים, ומתחיל לחזור אחורה ולצאת מהים. פתאום הרצל עוצר, כאילו מרגיש משהו, אולי קולט שאני לא איתו במים. הוא לא מסתובב ונשאר באותה תנוחה מאובנת לכמה שניות. רק שלא יקבל את הג'ננה שלו עלי עכשיו, כמו שפעם קיבל על מישל עמאר שניסה להסתלבט עליו כמו שהוא מסתלבט על כולם. אני מרגיש שרץ לו משהו בראש. "הרצל, כַנֵס, אני כבר בא, אני צריך להשתין", אני צועק לו ומקווה שהוא יאכל את זה וימשיך להוציא את הרשתות בלעדיי.

ה.
הרצל מסיים לטגן לו את הדג השני ומתחיל לאכול אותו. הוא מסתכל אלי ומחייך וחתיכות דג תקועות לו בין השיניים השחורות שלו.

"למה לא נכנסת איתי למים יא כַוַואפ?", הוא זורק פתאום. ואז אני תופס חרא עליו, לא יודע מאיפה זה בא לי. הוא ממש אהבל. עבריין. כל הזמן נמצא בחוץ, ברחוב. הוא בטח נרקומן, ולא מתקלח אף פעם. האוטו שלו מסריח, לא רציתי להגיד לו את זה כדי לא להעליב אותו. הוא בטח למד עד כתה א' ומאז ברח והלך לעבוד בשוק. כל הפנים שלו צלקות, כל הגוף שלו. חינג'רו אותו מלא פעמים. והוא אף פעם לא מדבר על זה כששואלים אותו. גם לא מסתובב עם הרבה אנשים, אין לו הרבה חברים, מתעסק רק בדייג הזה שלו, דג ומוכר בשוק ויותר מזה לא רואים אותו. מוזר שאני מסתדר אתו, מוזר שרק איתי הוא מסתובב. כולם מפחדים ממנו. הם מריצים עליו כל מיני ספורים, שהוא הלך מכות עם זה ודקר את זה ושכב עם ההיא. בל"ג בעומר האחרון סיפרו שסימה, הבחורה הכי כוסית בשכונה, באה אליו והציעה לו שיזיין אותה. אני תמיד מבקש ממנו שיספר לי על זה, או שרק יאמת את הסיפור אבל הוא מסרב. מעניין למה הוא לבד כל הזמן. אני יכול להבין אותו, כולם חארות, כולם מפגרים. אני חושב שהוא יתום, אבא שלו נכנס לכלא אחרי שרצח את אמא שלו, אין לו עוד אחים, ואם יש אז הם בכלא. כשאני מסתובב אתו אף אחד לא מתקרב אלי, הוא הגב שלי. פעם אחת רוברט וחלק מהגולשים רדפו אחרי בכל השכונה, ובמקרה ראיתי אותו יושב עם בחורה מהשכונה השנייה על אחד מהספסלי אבן החדשים ברחוב הראשי. הוא חיבק אותה והיא הקיפה את המותניים שלו. עוד מרחוק ראיתי שהיא מעריצה אותו, אני לא יודע אם ממש אוהבת, אבל מעריצה, ונותנת ומנמיכה מעצמה בשבילו, כאילו הרצל זוהר ארגוב או עופר לוי או משהו כזה. היא היתה יפה, השיער שלה היה חום וחלק כמו של נערה איטלקייה. הפנים שלה רכות ונעימות, גם את זה יכולתי להרגיש מרחוק.

הפנים שלו היו רגועות כשהוא ראה אותי רץ, הגוף שלו דיבר אלי, אמר לי ברוך הבא, אתה חבר שלי, שב לידי. התיישבתי לידו והוא המשיך להתענג ורוברט והחברים שלו נעצרו במרחק בטחון מאתנו, כמעט נפלו בגלל העצירה הפתאומית, כמו בסרט אמריקאי מצויר. הם עמדו במרחק כמה מטרים והתלחשו אחד עם השני מה לעשות. הם הסתכלו עלי, פחדתי לחשוב מה הם חושבים עלי, מה כבר תכננו לגבי, מה יהיה כשהרצל לא יהיה לידי. אחרי כמה רגעים כשכבר התחילו להתייאש מלחכות והתפזרו, התחלתי להירגע קצת. זה כמו שנכנסים עם גלשן לים, במים הרדודים אתה נאבק עם הגלים והם נשברים בכוח אדיר, נופלים עליך בכל הכובד ומורידים אותך עד לאדמה. אבל כשעוברים אותם ומגיעים למים העמוקים, מתחילים ליהנות מהרוגע של המים בעומקים האלו.

הרצל נרדם, זרוק כמו איזה נרקומן. אפשר לבעוט לו עכשיו בראש והוא לא ירגיש. איך הוא בכלל יכול להירדם ככה בקור? בלי נעליים בלי כלום, העור של כפות הרגלים שלו עבה כמו של פּיל כי הוא אף פעם לא הלך עם נעליים. אני מחליט להסתובב קצת, מה שלא עשיתי בבוקר, ומתחיל ללכת הפעם לצד הצפוני איפה שבקיץ נשים וגברים משתזפים בעירום. יש את שרון הבלונדינית שאימא שלה הולנדית ובגלל זה היא ככה בלונדינית, שמספרים שראו אותה משתזפת שם בעירום. אני אישית לא ראיתי אבל זה לא שינה כלום, כי בכל פעם שעברתי לידה הפשטתי אותה בעיניים שלי.

חצי שעה בערך לוקח להגיע לחוף של העיר ופתאום מתחיל להתנגן לי שיר בראש, "בעבר היו זמנים שהיינו מבלים...", ואם אני כבר מתחיל לשיר זה סימן שנרגעתי קצת ואפשר קצת להפליג בדמיונות שלי. עכשיו הצעדים שלי יותר קלילים, כאילו נעלתי איזה נייק אייר עם כריות אוויר ואני יכול לרוץ בחופשיות או לקפוץ לסל ולהגיע לטבעת. ואיזה חיוכים יוצאים ממני עכשיו, חושפים את כל השיניים, מאוזן לאוזן כמו שאומרים. איזה רוגע, איזה שלווה, בא לי לצעוק משהו, לצרוח לשמיים, "הזין שלי", כן, "הזין שלי". אם יש מילה שאני רוצה לקרוע מתוכי אז זאת המילה הזאת, כי תמיד כשמישהו מתחיל אתך בקללות או מכות ואתה אומר לו זין, או בן זונה זה ישר מדליק את הבנאדם ואתה מרגיש קצת שחרור כי זרקת לו מילה כבדה שלוקחת ממך את כל הקריזה שחטפת עליו. ואז חמימות מחרמנת מתחילה לעלות לי לאורך עמוד השדרה, הזין שלי מתחיל להתרומם, להתמתח, שרון באה לי עכשיו בפנטזיה. לפני זה, ממש בשנייה, אני בודק שוב, מרחרח, מביט לצדדים שאין אף אחד בסביבה. מרחוק כבר רואים את הגגות המשולשים של המסעדות בחוף של העיר ומאחורה את הקיוסק של צ'ארלי, ואני כמעט באמצע בין החולות הלבנים והצדפים והקונכיות והצוקים ששלטי אזהרה "מט לנפול" תקועים עליהם. יש מולי בית מקרטונים שאין בו אף אחד אבל לא מתאים לי לשם, יכול לבוא הבנאדם שגר שם. אני ממשיך עוד טיפה ומתרחק כמה שיכול משם ומגיע ממש קרוב לחוף של העיר, איפה שיש סלעים גדולים שעומדים על החוף עצמו וביניהם אפשר למצוא המון מקומות להתחבא. גם לשם באים המון נודיסטים, בעיקר בתקופה של השבדיות והנורבגיות שכבר שנים לא רואים אותן. אני מוצא חתיכת חוף מוסתרת בין שני סלעים גדולים מכוסים במלא ירוקת ונעמד צמוד לסלע. בקיץ המקום הזה ממש כמו בסרט הלגונה הכחולה. אני מוריד את המכנסיים והברכיים שלי כבר רועדות מרוב התרגשות, אבל מייד מעלה שוב כי קר מוות, ומוציא רק את הזין ומתחיל לשפשף ולפנטז על שרון, שהיא איתי עירומה, וקיץ עכשיו, והיא שזופה ומחייכת ואני מלטף לה את החזה וגם למטה, איפה שהשערות רכות ודלילות והשפתיים נעימות וחמות, ואת העור הרך שלה, כמו קטיפה חומה אדומה, בוערת, הבטן שלי מחליקה על הבטן שלה, אני בא אליה והיא מקבלת אותי בתאווה.

אני גומר על המים והשפיך שלי כמו קצף לבן מעלה קצת אדים מהמגע החמים שלו עם המים, ומרים את המכנסיים וסוגר במהירות. עכשיו הקור שנכנס לי לגוף כל זמן שהבאתי ביד תופס ועוטף לי את הרגלים יותר ממקודם.

הבטן נדבקת לי לגוף ובאה לי הרגשה מסריחה כזאת, כאילו לא אכלתי כלום כל היום, ואני מתחיל לחזור במהירות, וכמו תמיד בהתחלה הולך אבל מרגיש שהרגליים רוצות לרוץ, והקור רק נהייה יותר קר מרגע לרגע, ואולי גם ירד גשם עכשיו, השמיים נעשים אפורים.

כבר מרחוק אני לא רואה את ההונדה של הרצל וזה מלחיץ אותי מאוד וגורם לי לרוץ בטיל לכיוון הקיוסק שנראה עכשיו נטוש מתמיד.

הרצל נעלם, אין אפילו שאריות דגים בשום מקום. אני מתחרפן, מסתכל לכל הכיוונים, לא מבין את עצמי, למה אני עושה את זה ומתחיל להרגיש איך כל המקום הזה סוגר לי על הנשמה. אני שואל את עצמי אם בכלל פגשתי אותו היום, או שאולי הוא קם, ראה שנעלמתי, אסף את הדברים שלו ונסע. בחנייה אני רואה כמה כתמים מטושטשים של פחם שמישהו ניסה להסתיר או לנקות ואני נרגע קצת, אחרי הכול אני לא כזה מסטול, במחשבה שנייה זה יכול להיות גם מישהו אחר.

הטקסט של דקלה | זיכרון קדוש
דיקלה דורי נולדה בשנת 1973, בבאר שבע. אביה נולד בעיראק ואמה במצרים. יוצרת וזמרת. הוציאה עד כה שני תקליטים: "אהבה מוזיקה" (2000), ו"עולם" (2004). בימים אלה עובדת על אלבום חדש.

הגילוי באחד מימות השבת בבאר שבע, ברגעי ההתבגרות של ילדותי, חזרתי לביתי, שהיה באופן מפתיע ריק מאנשים. החום הבאר שבעי הדביק את הצלילים החותכים לאוזנַי. היו אלו צליליו של גדול הזמרים המצריים עבדל חלים אל-חאפז - הזמר האהוב ביותר על אמי. אני זוכרת את עצמי, הולכת סחור-סחור ומחפשת לאן להימלט. המשימה היתה קשה, שכן ביתנו היה קטן, אבל יחד עם זאת, אני זוכרת איך הטיתי אוזן לעצבותו הבלתי נגמרת של השיר. שאלתי את עצמי, מה זה? מי זה גורם לי להרגיש ככה? ולמה זה לא מושר בשפה העברית? הרי אני הילדה היחידה בשכונה שאולי אוהבת את זה...

מבלי לחשוב יותר מדי, מצאתי את עצמי שוטפת פנים במקלחת, נפצעת מקולו של הזמר. באוזן אחת השתדלתי להתעלם מצליליו, ובאוזן השנייה נצמדתי לגרונו, כאילו היה אחרון הגיבורים שיכלו להציל אותי. שטפתי שוב את פני וחשבתי שאולי זה יפסיק, אולי עוד אוכל לשנוא את הצלילים. זו טעות, אמרתי לעצמי, זו טעות גדולה. אולי היו אלו הרחמים שלי שבעבעו בתוכי. ואולי היתה זו מחשבה ילדותית שאוכל לנצח את העולם מסביבי ולהאזין למוזיקה זו. בכל זאת, אי-היכולת להחליט השניאה, התישה וכלאה אותי במקלחת.

בגיל שלוש-עשרה או ארבע-עשרה בערך, פקדה אותי חוויית המשיכה-דחייה למוזיקה הערבית. הרגשתי מבפנים את הקושי. הדרך היחידה שיכולתי להינצל היתה להיכנס למקלחת ולשטוף את פני. הייתי מתלכלכת מאהבתי למוזיקה ומתנקה ממנה בו-זמנית. לא ידעתי אז את הסיבות לקריעה. עם זאת, הקונפליקט קרע אותי מתוך תוכי. וזה היה סוג של התנסות, שכללה הקשבה חווייתית למשהו שלא היה קשור לנוף המציאותי שבו חייתי. הרגשתי סוג של תלישות מכל רוח הזמן והמקום שבו העברתי את ימי. איבדתי אחיזה באופנה; בבית ספר; בציפיות אמי; בהיגיון שהכרתי. הנשמה שלי התפעמה בסוג של גאות לא נתפסת.

לרוב, לחוויה קשה ומוקדמת שכזאת מתווספת אומללות. אחר כך, הנפש אשר מבקשת להגן על עצמה, משכיחה ומדחיקה את החוויה. אבל אני, למרות הכאב העז שהתווסף לעוצמת הגילוי, לא שכחתי אותה. חזרתי הביתה בעזרת הגילוי הכואב הזה. ועד היום אני נלחמת על המקום הזה, שחותר להחזיק בשני קצות החבל. המרחב הערבי שאין לו עדיין זכות קיום. אני רוצה להחיות אותו וסוחבת אותו דרך ארוכה מילדותי אל שנות בגרותי. אלא שהיום אני פחות מבודדת באהבתי למוזיקה הזו.

לדור שלנו יש פחות מרחב "ערבי" מלדור שקדם לנו. לדור המזרחי הראשון היה את החופש, היתה להם את השפה והמוזיקה שלהם. וזו כללה גם את הכאב, את המילה ואת הניגון הטבעי. הדור השני המזרחי כבר החל "להתחשב" בשכנים האחרים שלו. היום אני מופיעה בפני קהל כזה ומבקשת להחזיר עטרה לתרבות שאבדה. ילדה כמוני, עם חוויה כה קרועה, שעומדת על קרקע מוצקה של בית עם תרבות ערבית ומרכז פנימי מערבי.

זיכרון קדוש

לסבי מצד אמי קראו עזרא. הוא היה מכור למוזיקה קלאסית ערבית מצרית. בכל אחר צהריים היה מתעורר עם הרדיו ומאזין לאום כולת'ום. ברגעים אלו, סיפרה לי אמי, אף אחד לא התקרב לחדר שלו. הוא היה שומע ברדיו את אום כולת'ום ומעשן סיגריה אחר סיגריה.

אבא שלי הוא פייטן. אך הוא לא התפלל, הוא שר. אבי הוא איש רוח, שיודע לדקלם את התנ"ך ואת הקוראן. הפשטות מהווה עקרון מפתח בעבודתו. אבי יכול ליהנות מפרוסת לחם פשוטה הנאה עילאית שמהווה חלק מהודיה לבורא. הוא שר רק בבית הכנסת. בדרכו הוא מחויב לעולם הדת, ומקדיש את כל מרצו לעבודת השם. הוא שירת שלושים שנה בצבא, כאיש מודיעין, עבד על ניתוח הקודים של שפת המורס. עד היום יש חלקים בזהות שלו שאני לא מכירה. יום אחד, אחרי שנים של עבודה, הוא התפטר מתפקידו בצבא. כשאני גדלתי הוא כבר עזב את הצבא והלך לעבוד ברהט - כפר בדווי ליד באר שבע. כשהייתי נערה, אבא שלי חי חצי מהזמן בבאר שבע וחצי מהזמן בכפר בדווי. העבודה של אבי השפיעה על אורחות חייו. בכל פעם שרצה להסביר מה אני צריכה לעשות, הוא היה משתמש בדוגמאות מחיי החמולות בכפרים.

אמי דאגה להעשיר את הסביבה שבה גדלתי. היינו רואות בבית תיאטרון וסרטים. המוזיקה המצרית בביתנו רצה כל הזמן ברקע, כפס-קול. עוד לפני מהפכת הכבלים היינו צופות ביחד בערוץ 1 בישראל ובטלוויזיה המצרית. עד היום אמי צופה בטלוויזיה המצרית בבית.

לפני חודשיים בערך ישבנו, המשפחה ואני, במרפסת בבית הורי. אמרתי, ברגע של וידוי אישי, שהייתי רוצה לעלות לקבר של אום כולת'ום ולראות את קיקרה. דווקא משום שלא זכיתי לראותה בחיי. אבי החל לצחוק ושאל בתוכחה, איך זה שביקשתי לעלות לקברה של אום כולת'ום ולא לקבר סבתי בבאר שבע. משפחתי נקלעה לוויכוח קשה וקולות רבים החלו להשחיר את דמותה של אום כולת'ום. המציאות היומיומית של האינתיפאדה השנייה התערבבה בזיכרונות הורי מישיבתם במדינות ערב. יצאתי עם התחושה שהבית שלי לא יכול היה להכיל אותי. חשתי זרה בביתי. אני נמצאת במקום גבולי ואבסורדי בחיי המשפחתיים, כי אני מזוהה עם השמאלנים, דווקא משום שאני אוהבת את הערבים ותרבותם בצורה "קיצונית".

לא חלף יום מהעימות הקשה על אום כולת'ום, ואמי התקשרה אלי היסטרית. היא ביקשה שאדליק את הטלוויזיה, כיוון שהילדים של הזמר עבד אל-והאב דיברו על זיכרון אביהם המפורסם. הבטתי באחד הערוצים הערביים ושמעתי איך ילדיו דיברו עליו באהבה. אבל לא יכולתי להפסיק לדאוג לאמי. כמה שהיא אהבה את השירים של עבד אל-והאב. ידעתי שהזיכרון הקדוש שלו שהתפרץ לנפשה טלטל קשות את עולמה הפנימי. היא היתה במצב גבולי. זה הבית שלי. באותה הנשימה חיו בנשמת הורי שנאה ואהבה לתרבות הערבית.

אבי דומה לאמי בכך שהוא נזהר שלא לשמוע את הזמרים האהובים עליו לבד. משהו בזיכרונם מתקשה להתקיים במציאות הגבולית בישראל. הוא שומע את הזמר העיראקי נאזים אל-ראזלי ומתרגש. הוא מבין שהוא ודורו ייקחו את האהבה הזו לקברם. נאזים אל-ראזלי העיראקי שר "אהה אומי" ואבי מבכה את כל מה שקשור לתרבות הערבית שבה הוא חי. ובכל זאת הוא מבקש באותו רגע, שלא אשיר את שירי אום כולת'ום, כי היא "כבדה", ושאשיר את וארדה (זמרת מצרית אחרת) ששרה בסגנון מודרני.

לא מזמן ביקשה אמי שאביא לה קלטת של עבדל חלים. נסעתי ליפו והבאתי לה שלושים קלטות, אף על פי שידעתי שאין סיכוי שאמי תקשיב לקלטות הללו, משום שהן גורמות לה לבכות. בבית שלי לא שומעים מוזיקה מצרית, אלא אם כן אני נמצאת ביחד עם הורי. וגם כשאני מגיעה, אנו שומעים מוזיקה מודרנית ולא מוזיקה ערבית קלאסית. אף אחד לא שומע בבית את עבדל חלים אל-חאפז או פריד אל-אטרש כשהוא נמצא בגפו. בשביל לשמוע אותם צריך את המשפחה כולה.

ההורים שלי חיים את המוזיקה של זמרי הקלאסיקה שחיו בזמנם. בעבר הם קנו קסטה חדשה בכל פעם שאחד מהם הוציא אלבום לשוק, בדיוק כמו שאנחנו קונים דיסק חדש של אייל גולן. החומרים המוזיקליים שהם נחשפו אליהם כבר לא מתחדשים, והיום אין זמר ברמה של הקלאסיקונים הערבים. כשהורי שומעים את השיר הם לא חווים אותו בהווה. השיר לא קיים בהווה. הם חווים את העולם שהיה ונעלם ואת ההורים שלהם; השכונה; החאפלות; הנעורים שהלכו ונמוגו.

מהבלוקים לבמות

באר שבע, עיר הולדתי, היתה מחולקת לשכונות מוזיקליות ערביות. שכונה א' שבה גדלה אמי, היתה שכונה מצרית. הורי, כמו הערבים, רואים במוזיקה דבר קדוש. אהבתם למוזיקה האגדית הקלאסית נוגעת בנשגב. המוזיקה מספרת את סיפור חייהם, וצורה זו של זיכרון נחרתה בזיכרוני. המוזיקה מופיעה בזיכרוני באופן כאוטי. למשל, כשאני שומעת את המוזיקה הערבית של עבדל חלים אל-חאפז, מיד מציפים אותי זיכרונות של ניקיונות פסח עם אמי. הורי יכולים לשמוע את המוזיקה הזו באהבה וברגע אחר לשנוא אותה. גם אני בזמן של פיגועים מתביישת במוזיקה ובעצמי. מצב גבולי, ובכל זאת - זאת אני.

ביתי בבאר שבע שכן בתוך בניין של תשע קומות ומולו ניצב בניין של שבע קומות. כל תושבי רבי הקומות גדלו ביחד. היינו חברים קרובים. ואני נרגשת כשאני נזכרת בהרגשה המופלאה הזו. בין הבלוקים היתה רחבה של חניון. אחד האנשים שהשפיעו עלי היה דויד. הוא לא היה קשור למציאות. אחד הדברים שהיו מוציאים לו את ה"שיגעון" היה ההאזנה למוזיקה. הוא גר עם אמא שלו אף על פי שהיה בן ארבעים ומשהו. הוא האזין למוזיקה משמונה בבוקר עד ארבע לפנות בוקר. הוא היה שוכב על המעקה בחניון בין הבלוקים, שרוע על האבנים, ומאזין למוזיקה. לידו היה מונח טייפ קטן ולצדיו היו ניצבים קרטונים של קלטות. והיה לו הכול! כל מה שאתם רוצים ולא רוצים במוזיקה הערבית שכב אצלו בתוך הקרטונים הללו. היה לו בהחלט טעם מוזיקלי משובח. כל היום הסתובבתי לידו. הכרנו דרך המוזיקה שהוא שמע.

בגיל 16 עד 17 לא יכולתי לישון בלילות. האנשים החולמים אין להם לילה. היתה לנו רחבה גדולה בחוץ, בין הבלוקים, ובכל לילה הסתובבתי בה וכתבתי. לאף אחד לא היו את הסבלנות ואת הכוח הנפשי להכיר בי ככותבת, כמשוררת, כזמרת, כשחקנית וכרקדנית. האנשים היו קשי-יום. להיות זמרת, הם ידעו, זה רק בחלומות. זוהי אגדה, סוג של מצב לא הגיוני.

בתקופת גיל ההתבגרות היה לי חבר רוסי שגר בקומה מעלי. עשינו ביחד מוזיקה שהיתה רחוקה מהעולם המוזיקלי הערבי שהכרתי. היינו שומעים רוק כבד. במיוחד אני זוכרת שהיינו שומעים Yngwie J. Malmsteen. הייתי חברה בלהקה שלהם. היתה לנו גיטריסטית וקלידנית. באופן כללי הבניין היה בנוי מקהילות מוזיקליות שונות. בכל פעם שהייתי הולכת לחבר, הייתי נחשפת למוזיקה אחרת. היה שכן שאצלו הייתי שומעת Rush והיתה טלי שאיתה שמעתי את פרינס ואצל משפחת ממן שמענו את זהר ארגוב ועופר לוי. כל בית ייצג מוזיקה ותרבות ואהבה. אצלנו שלטה המוזיקה המצרית והעיראקית. היום אח שלי, ששמע כל החיים את סיימון וגרפונקל ושלמה ארצי, שומע גם את פריד אל-אטרש. אח שלי עזרא היה מכור לזמרת דלידה. ואח אחר שלי היה מעריץ של אהובה עוזרי (עד היום אני ניגשת בכבוד רב למוזיקה שלה), וכל הזמן הקליט את תוכניות הטלוויזיה שבהן הופיעה. איבדתי את עצמי בין כל העולמות הללו. מאוחר יותר התחלתי לשיר בבית קפה באר שבעי בשם "פאנץ' ליין" כמלצרית-זמרת, שירים של ריקי גל וסי היימן שאותה אהבתי במיוחד.

קארין היתה אחת החברות הכי קרובות שלי, ודרכה הכרתי את אמה, חנה לפידות, שעד היום משפיעה על כתיבתי ויצירתי. קארין באה מבית שאין בו קירות ויש בו המון ספרים. חנה, שעבדה כפסיכולוגית, היתה מכורה למוזיקה של ג'ניס ג'ופלין ולמוזיקה שחורה. בניגוד לביתי, ביתם התנהל בצורה חופשית ביחס לצורות אמנותיות ותרבותיות. בגיל עשרים, קארין ואני החלטנו לעזוב לתל אביב וללמוד.

היה קשה מאוד לצאת מהבית של ההורים. התחלתי ללמוד תיאטרון בבית צבי, אבל הרגשתי שמשהו חסר לי. רציתי לעשות מוזיקה. חיפשתי מעבד מוזיקלי, כי הבנתי שאני צריכה לכתוב ולשיר ולא לעשות תיאטרון.

יום אחד הלכתי עם קארין בתל אביב וראינו את רן שם-טוב (מנהיג להקת "איזבו") מסתובב בתחתוני "חצי טייץ" ברחוב פינסקר. קארין הכירה לי אותו ונוצר בינינו חיבור יצירתי. השיר הראשון שכתבתי והבאתי לאולפן שלו היה "סדום ועמורה" ומשם התחיל החיפוש המוזיקלי שלי. רן ואני התחלנו לעבוד וניסינו ג'אז, רוק, בלוז ופופ ולא הלך לנו. המוזיקה פשוט לא נדבקה.

הייתי בת עשרים וארבע כשבוקר אחד התקשר אלי רן ואמר לי, "תקשיבי, דיקלה". ברקע שמעתי את אום כולת'ום. רן עשה קצת מוזיקה ערבית והשחיל את השירה שלהlive . אהבתי מאוד את החיבור שנעשה במוזיקה שלו. יום אחד הוא התקשר אלי ואמר שאנחנו צריכים להצליח כמו אייל גולן. הוא טען שאנחנו לא זקוקים לחברות מוזיקה גדולות כדי להצליח. הוא אמר שהוא יביא את הכסף להפקה ולא נצטרך להישען על המימון של חברות ההפקה. הוא ביקש שאביא את כל המוזיקה הערבית שאני אוהבת ושאכתוב כמה שיותר שירים. מצחיק, שנים חיפשנו את המוזיקה הנכונה שתחבר בינינו ובסוף המוזיקה הזו חיכתה לנו מתחת לאף. בהתחלה התנגדתי ואמרתי שאני לא מזרחית ואני לא יכולה לעשות את מה שאייל גולן עושה. הודעתי לו שאני לא אעשה מוזיקה מזרחית כמו שאחרים עשו. אבל הוא אמר שנעשה מוזיקה כמו שאנחנו נרצה. כתבתי את השיר הראשון בסדרה הזו - "תבלינים". הוא נכתב כשמלצרתי במועדון התיאטרון. חודש אחרי ההחלטה שלנו כבר נכתב החומר לתקליט כולו. הדרכים ליוו את כתיבתי וחלק מהחומר נכתב בחיפה ובבאר שבע. פתאום התחלתי להרגיש שעשיתי את הדבר הנכון, שמשהו אמיתי התחיל להתרחש בינינו.

מחיאות הכפיים של הורי

הוצאתי את התקליט הראשון שלי "אהבה מוזיקה" לפני כחמש שנים. אמי לא האמינה שהפכתי לזמרת. היא נקשרה לתקליט ובכתה המון. אבי פרגן לי מאוד. אבל רק היום, אחרי כמה שנים, הוא ניגש ואמר לי שהוא שמע את השיר "בוקר טוב" וחשב שזה שיר מאגדות.

אני לא שרה ערבית ליד אמי לעתים קרובות. מבחינתי, כשאני שרה בערבית, אני שרה רק בשבילה ובשביל אלוהים! זו הדרך היחידה שאני יכולה להתחבר אליה. הדבר הקשה ביותר בשבילי הוא לשיר מולה בערבית, משום שהיא השופטת הגדולה ביותר. גם מול אבי איני מסוגלת לשיר בערבית. אני לא חושבת שאוכל לקבל מהורי את מחיאות הכפיים שהייתי רוצה. אף פעם לא אהיה מולם זמרת מצרייה.

© כל הזכויות שמורות לעם עובד הוצאה לאור

תהודות זהות, הדור השלישי כותב מזרחית - מתי שמואלוף, נפתלי שם-טוב ניר ברעם
Echoing Identities, Young Mizrahi Anthology


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *