» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים בספטמבר 2007       חזור

גוג ומגוג
מאת: מרדכי מרטין בובר
Gog and Magog - Martin Buber

ההוצאה: ידיעות ספרים ספר מופת זה, שראה אור לראשונה בשנת 1941 בהוצאת "עם עובד" ואזל מן השוק, זוכה כאן לההדרה מחודשת ולהערות מאת דב אלבוים ולתוספת אחרית דבר מאת אפרים מאיר. עלילת הספר מתמקדת בשני גיבורים המגלמים שתי מסורות: "החוזה מלובלין" ו"היהודי הקדוש מפשיסחא"- שניהם מנהיגים של קבוצות חסידים גדולות החלוקים בדעותיהם באשר לשאלות יסוד במשיחיות היהודית, שאלות שהיו רלוונטיות ואקטואליות לגורל המדינה היהודית של אותה התקופה, ורלוונטיות עדיין לימינו אנו. "החוזה" פירש את האירועים ההיסטוריים של זמנו בצורה משיחית ורצה כי חסידיו יזהו את נפוליאון כגוג ומגוג, שאחריו יתגלה המשיח. "היהודי הקדוש" היה משוכנע כי לא המאגיה והניסים יביאו את הגאולה, אלא תיקון ותשובה של היחיד, וטען שהרוע אינו ממוקם בחוץ, אצל אנשים אחרים, אלא בתוכנו.

בובר ראה את החסידות כתחיית החיים היהודיים, והוא מיטיב לתאר אותה בספר זה. חיי החסידות באים לידי ביטוי בנתינה צנועה לאנשים אחרים והאלוהות נכנסת לחיי האדם דרך היחס והשיבה לאחר באמצעות חיי היום-יום.

על אף שמדובר בשני אנשים שחשבו בצורה שונה לחלוטין, הרי ששניהם היו מאוחדים בכוונתם העזה לעבודת אלוהים בקהילות דיאלוגיות, והסיפורים שבספר מביאים את הקורא להקשבה אינטנסיבית אל האחר ולפתיחות בסיסית לזולת. נקודה נוספת שמדגיש בבובר בספר היא העובדה שהקדושה נמצאת בכל, ובכל מה שהאדם עושה הקדושה היא אפשרית, ולכן תפקידו של האדם להפוך לאדם קדוש המגשים את הקיום הנשגב.

מרדכי מרטין בובר (1878-1965) נולד בווינה. עד שמלאו לו ארבע-עשרה התחנך בבית סבו בלבוב ואחר כך חזר לבית אביו בווינה. הוא למד בגימנסיה הפולנית בלבוב ובאוניברסיטאות וינה, לייפציג, ציריך וברלין. לאחר שהצטרף לתנועה הציונית נתמנה על ידי הרצל להיות עורך השבועון הציוני המרכזי "די וולט" והיה ציר בקונגרס השלישי. ב-1916 ייסד את הירחון "דר יודה" שנעשה במה למחשבה היהודית האירופית. עם פרנץ רוזנצווייג תרגם את התנ"ך לגרמנית מחדש. ב-1938 עלה לארץ ישראל ועד 1951 היה פרופסור לסוציולוגיה ולפילוסופיה של החברה באוניברסיטה העברית. בובר נפטר ב-1965 בירושלים.

בובר הוכתר בפרסים רבים, בהם פרס ישראל, והשפעתו הרוחנית והמוסרית נודעה בכל תחומי התרבות בישראל ובעולם. מספריו הרבים הופיעו בעברית בין השאר: תורת הנביאים, בעיית האדם, בין עם לארצו, בפרדס החסידות, אור הגנוז, נתיבות באוטופיה, פני אדם, במשבר הרוח.

על מרטין בובר ב- ויקיפדיה

גוג ומגוג מאת מרדכי מרטין בובר בהוצאת ידיעות ספרים, ההדיר מחדש והעיר: דב אלבוים, אחרית דבר: אפרים מאיר, עיצוב עטיפה: ניר דרום, על העטיפה: צבי מלנוביצר, פרט מתוך "ריקוד השור", שמן על בד ,1985, 303 עמודים.

"גוג ומגוג": על גאולה, קדושה וחיי היום-יום | אפרים מאיר
בשנת 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר כבר מתחילים להתברר מעט מפרטי ההרס והחורבן של אירופה והשמדת יהודיה, מצליח מרדכי מרטין בובר, אחד מענקי הרוח של המאה ה-20 לכתוב סוף סוף את ספרו "גוג ומגוג". שם הספר לקוח כמובן מהאפוקליפסה של מלחמת גוג ומגוג, מלחמת אחרית הימים לפי נבואותו של הנביא יחזקאל (יחזקאל לח), אך בובר לא כתב את ספרו על המלחמה האיומה וההשמדה שהתרחשה סביבו עת נמלט מגרמניה בשנת 1938. למעשה, תוכנית הספר התרקמה במוחו שנים רבות לפני כן, אך רק על רקע עלייתו לארץ ישראל והמתחולל באירופה הבשילה כתיבתו של הספר, הנחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות היהודית.

בובר כתב על מלחמת עולם אחרת שהתרחשה שנים רבות לפני כן ועל מנהיג אחר שניסה לכבוש את כל אירופה, הלוא הוא נפוליאון בונפרטה. אך גם אז, בובר לא כתב בספר זה מאומה על עלילותיו של המצביא הגדול, אלא על קורותיהם של מנהיגי תנועת החסידות היהודית, עת מתחוללת בקרבתם מלחמת עולם.

אם כך, מהו מוקדה של יצירת הספרות היפה החשובה ביותר של בובר? האם ניסה בובר להפיח חיים בדמויות המופת של תנועת החסידות שנחרבה באירופה? או שמא ניסה לדון בשאלות יסוד המלוות את ההיסטוריה היהודית ובמיוחד בשאלה מהם פניה הגאולה העתידה לבוא, ומהם הדרכים להחיש את בוא המשיח?

אין ספק שמוקדים אלו נוכחים באופן ברור ב"גוג ומגוג", ובמיוחד שאלת המשיחיות היהודית שפיעמה בתנועה החסידית ובמקורותיה הקבליים באופן מובהק. שני הגיבורים שמציב בובר בקדמת ספרו, "החוזה מלובלין" ו"היהודי הקדוש" מפשיסחא, שניהם מנהיגים של קבוצות חסידים גדולות והם מתגוששים ביניהם על רקע שאלות יסוד במשיחיות היהודית. האם הגאולה תבוא כתוצאה מפעילות מיסטית אינטנסיבית המנסה לשנות סדרי בראשית ולהשפיע על מהלך ההיסטוריה (החוזה מלובלין) או שהגאולה היא דווקא בהתמקדותו של היחיד בתיקון מעשיו בפרטים הקטנים המרכיבים את היום-יום שלו "בשוק, בבית ובלב" (היהודי הקדוש).

שאלות אלו לא היו עבור בובר שאלות בתיאולוגיה יהודית מופשטת בלבד. על רקע עלייתו לארץ ישראל והשאלות הפוליטיות הרות הגורל שריחפו ביישוב היהודי באותה עת, היה דיון זה רלוונטי ואקטואלי לגורל המדינה היהודית שבדרך, אשר נתפסה ללא ספק על ידי דתיים ושאינם דתיים כבעלת משמעות של גאולה.

מיותר לציין, כי שאלות אלו עדיין רלוונטיות, על אף עשרות השנים שחלפו מאז פורסם הספר לראשונה, אך גם זו רק חלק מהתמונה הרחבה והמשמעויות הרבות שמעלה גוג ומגוג. באמצעות דמויותיו בספר זה מעלה בובר שאלות נוקבות גם על הדרך לישועתו של כל אדם באשר הוא, ההופכות להיות אקטואליות מתמיד בעידן שבו יהודים רבים מחפשים את דרכם החדשה בתוך המסורת היהודית. דמויותיו מעלות שאלות בדבר טיבו של החיפוש אחר הרוחניות וההארה. האם ההארה באה לאדם כתוצאה מנסיונו להתקרב לעולמות העליונים, או שמא הוא יכול למצוא אותה דווקא התנהלותו בתוך בעולם הזה ובדיאלוג מתמיד עם זולתו?

אבל "גוג ומגוג", איננו ספר היסטורי או הגותי בלבד. כאשר הציג בובר את שתי הדמויות הראשיות ב"גוג ומגוג", הוא ניסה גם לכתוב על הקרע העמוק שחש בנשמתו בין שתי מגמות סותרות אלו שהיו קיימות באישיותו בעת ובעונה אחת. בובר, המנהיג הרוחני הכריזמטי הנוטה להתבודדות, מצד אחד, ואיש הרוח המטיף לדיאלוג מתמיד והתערות בעולם המעשה, מאידך. את הקרע הזה בנפשו הציג באמצעות שתי דמויות שגורלן טראגי והן מסתחררות בכף הקלע של אישיותן ללא התר.

"גוג ומגוג" והפילוסופיה הדיאלוגית של בובר
העמקה ב"גוג ומגוג" ראוי לה שתיעשה על רקע מפעלו הפילוסופי וההגותי של בובר, בהיותה אחד מפרותיה הבשלים של החשיבה הדיאלוגית שלו, הבאה לידי ביטוי באופן תמציתי בספרו "אני ואתה". בובר ביקש להביא את האדם המודרני לשיא של רוחניות, וראה את החסידות כתחיית החיים היהודיים. לצורך כך הוא בנה אנתרופולוגיה שלמה המבוססת על אורח החיים החסידי. הקריאה ב"גוג ומגוג" מביאה את הקורא בסוד עולם נסתר ונשכח שאל לנו לשכוח, שכן העולם כה זקוק לו. היא מזמינה אותנו לעולם של דיאלוג מתמיד, שבו כבוד האדם תלוי בהיענות לאדם ולאלוהים. מתברר שישנו עולם שבו מקדישים את החיים לשם ייחוד של האל הטרנסצנדנטי עם שכינתו האימננטית, השוכנת בארץ עם הסובלים והנדכאים. זהו עולם וחיים של אנשים שהיו מודעים לכך שכל מעשה שלהם יכול לגרום לדחיית או לזירוז ייחוד הדוש ברוך הוא ושכינתו .

בחיים הרוחניים של החסידות, שבובר מתאר כאן בצורה גאונית, חובתו העליונה של אדם טמונה בהעלאת הניצוצות האלוהיים. דרך עבודת הגילוי של הנקודה האלוהית בזולת, אדם זוכה לחירות אמיתית ונמלט מעולם ההכרח. הניצוצות הקדושים שנגאלו מובילים למקור החיים ומעיין האור. חיים שכאלה, כה מיוחדים וכה לא-טריוויאליים בנתינה לאלוהים, באים לידי ביטוי בנתינה צנוע לאנשים אחרים. השכינה שבה מגלותה כאשר האדם מוציא לחופשי את הניצוצות האלוהיים באמצעות קיום שרוח הבריות ורוח המקום נוחה הימנו. במגע עם היופי הרוחני הטמון בכל אדם אחר, באמירת "אתה" לזולת, מגלים החסידים את השמחה האמיתית של העולם, המובילה לשמחה של אלוהים. הדבר הראשון שעל האדם לעשותו, הוא לא להסתתר בפני המציאות העליונה. הוא חייב לדעת שאינו יכול להימלט מאחריותו ושעליו לתת תשובה. אמנם, מנגנוני ההגנה רבים הם, אך האדם נקרא להשיב לקריאתו של אלוהים. גילוי האני האמיתי הוא הוא הגילוי של היות נקרא, היות נדרש להשיב. אני נקרא, משמע אני קיים.

בחיים חסידיים סובב הכל סביב השכינה. ר' מנחם מנדל מקוצק שאל את אורחיו "היכן אלוהים?" וכאשר צחקו הם, ואמרו: "הלא 'מלוא כל הארץ כבודו'!", ענה הרבי מקוצק לשאלה שלו עצמו: "אלוהים נמצא היכן שנותנים לו להיכנס". הפאנאנתאיזם של בובר, היות האלוהים בעולם כולו, מבוסס על אמירות כאלה. הדרמה ההיסטורית "גוג ומגוג" מזמינה אותנו לאפשר לאלוהים להיכנס לחיינו דרך היחס, דרך השיבה לאחר. היפתחות זו לאחר מתאפשרת כאשר אנו חיים את חיי יום-יום כ"מקום כבודו".

"גוג ומגוג" התבשל אט-אט ברוחו של בובר. יותר מעשרים שנה חלפו עד שמכלול הסיפורים החסידיים הזה ראה אור לבסוף, בשפה העברית, בזמן שבובר שהה כבר בירושלים, בתחילת מלחמת העולם השנייה. הוא כתב את הספר חיש מהר כאילו הכול כבר היה ערוך לפני עינו הרוחנית. בובר לא רק ידע על העולם החסידי; הוא גם חי אותו. לא כחסיד מסורתי, כמובן, אלא כאדם שרצה להחיות את מיטב התנועה הרוחנית הזו. באמצעות הצגת החסידות לא כגישה אדוקה וצרת אופקים לחיים, אלא כאחת מן התופעות הרוחניות העמוקות ביותר של העולם, העניק בובר לקוראיו מכל האומות והדתות מתנה המכוונת אותם להפניית חייהם לאחרים.

אין זה ממטרת הספר להעלות תיאוריה או תורה מסוימת, אלא להכיר בפנינו מציאות נצחית. בובר ביקש לכתוב על מציאות נעלה ורוחנית. אף שבא ממשפחת משכילים, הוא הכיר את רוח החסידות מנעוריו. הוא התוודה על כך שאם היה נפגש עם החסידות בזמן שדבר האל היה חי בה, ובטרם הידרדרה לכדי קריקטורה, היה אף הוא עוזב את אביו ואמו ודבק בחסידות. מה שהקסים אותו בחיי החסידות הוא לא פחות מאשר תחיית היהדות, כהקדשת והשלמת החיים כולם.

ב"גוג ומגוג" מעבד בובר כמה וכמה קטעי מסורת חסידית, שבכתב ושבעל פה, לדרמה היסטורית אחת גדולה. היה עליו למלא פערים כדי להבטיח את המשכיות הסיפור, אך הסיפור מכיל גרעין היסטורי. בסיפור שומעים אנו על יחסיהם המורכבים של שני אנשים הנקראים בשם זהה - יעקב יצחק - אך קוראים לעולם שונה לחלוטין.

ליעקב יצחק "החוזה מלובלין" הייתה יכולת בלתי רגילה לראות את שורש הנשמה - האם היא משורש נשמתם של הבל או של קין. הוא אהב את השמחה ושנא את העצבות, אותה החשיב כעוון הגדול מכל. הוא פירש את האירועים ההיסטוריים של זמנו בצורה משיחית. באמצעות פעולות מאגיות-תאורגיות, ביקש החוזה מלובלין, כצדיקים אחרים, לעשות את נפוליון ל"גוג של ארץ מגוג". אחרי מלחמותיו של נפוליון יתגלה המשיח. כנביא יחזקאל בשעתו, שתיאר את המשיח כמי שיבוא אחר השליט הדמוני גוג (יח' לח-לט), רצה החוזה מלובלין, בתור מנהיגו הרוחני של דורו, כי חסידיו וחסידים אחרים יזהו את נפוליון כגוג האפוקליפטי. הוא האמין בהתערבות אלוהית הניסית שתתרחש במהרה בימיו. דמות המפתח השנייה היא יעקב יצחק, "היהודי", או "היהודי הקדוש". הוא היה תלמידו של החוזה, אך, שלא כמורהו, היה משוכנע בכך שלא המאגיה והניסים יביאו את המשיח המיוחל, אלא התשובה ותיקונו של היחיד. הוא התייחס אל הנס כיחסי: ניסי מנקודת המבט של ההתגלות, טבעי מנקודת המבט של הבריאה. ה"יהודי", שייסד את חצרו בפשיסחא ומשך גם תלמידים מחצר רבו, שאל את עצמו האם יש למישהו את הזכות לייחל להגברת כוח הרוע (נפוליון ומלחמותיו) על מנת לזרז את בוא המשיח. הוא עצמו לא מיקם את הרוע בחוץ, אצל אנשים אחרים, אלא בתוכנו.

גישתם השונה של "החוזה" ו"היהודי" לגאולה היא החוט השוזר את הסיפור. "החוזה", בעל הכישרון הבלתי רגיל להתקשרות לעולמות העליונים, הגה במעשים אלוהיים שישנו את פני ההיסטוריה. "היהודי" האמין שהגאולה תלויה בתשובה הכנה של האדם. כאשר קוראים אנו את דברי הימים האלה יכולים אנו להרגיש כיצד מבין בובר את דרכו של "החוזה" מלובלין, אך מזדהה עם "היהודי הקדוש", המדגיש את חשיבות שיבת האדם ללוז הדיאלוגי של עצמו ולהבאת האחר לקשר עם אלוהים.

הגאולה והמשיח לא יבואו כתוצאה ממעשי ניסים, אלא מכוחה של תשובה. "היהודי" גרס כי המשיח ימלוך כאשר בני אדם יכתירו אותו. מנקודת מבט זו, אין טעם לחשב את הקץ. בחצרו הדמוקרטית לימד "היהודי" את תלמידיו כי הדבר היחיד המוטל עליהם הוא לחיות בצניעות לפני אלוהים, וכי זהו "כל האדם" (קהלת יב, יג). האדם נפגש עם אלוהים במלוא ממשותם של חיי אנוש, לא במקום נפרד ובעזרת ניסוחים ידועים מראש.

"החוזה", כאמור, מזהה את נפוליון כגוג, ורוצה להשפיע על האחרים להכיר באירוע העל טבעי, הכרה שבהכרח תביא לביאת המשיח המיוחל. ואכן, אנשים נמשכו אחר דרך מחשבה זו בעיניים עצומות. אפילו כאשר סבל נפוליון ממפלות, המשיך ר' מנחם מנדל מרימנוב, אחד מגדולי תלמידיו, להאמין שישמע את שופרו של המשיח. החוזה עצמו עדיין מאמין בביאה מהירה של המשיח בשעה שנפוליון מוגלה לאי אלבה. אולם, קולות אחרים נשמעים במהרה. קבוצת אנשים, שהמייצג הבולט שלהם הוא היהודי הקדוש, חושבת שאולי המשיח יבוא דווקא כשאין מצפים עוד לבואו. לפי הבנתם, גוג איננו נמצא בחוץ אלא בפנים, ודבר לא יוגשם בעולם, טרם הוגשם קודם בקהילה החסידית הדיאלוגית.

בסופו של דבר, לקראת סיום הסיפור, החוזה מלובלין מסתפק בכך שיעבדו את האל בשמחה, שמחה המלכדת את האנשים. כששמחים בשמחת תורה, אמר החוזה, גם תשעה באב יהיה מוצלח. לאורך כל הסיפור, למרות ההבדל העצום בין תפיסות העולם של החוזה והיהודי, החוזה מעריך את היהודי, וכשהיהודי נפטר הוא מצטט אותו ומדבר עליו. על ערש דווי, מזמין החוזה את הרוקח שמחה בונם, תלמידו וחברו של היהודי, ומתוודה בפניו על כישלונו. לב נוגע בלב, והחוזה מגלה כי תמיד אהב את "היהודי", אך לא מספיק. אמנם, הוא עדיין חושב שהמשיח יבוא בתשעה באב האחרון שלו, יום שחזה כיום מותו. מעניין לציין כי מאיר, המחליף של החוזה כמנהיג החסידים, עובר לגור באפטה, מקום שבו "היהודי" בילה את נעוריו.

תחושה מוזרה מלווה את הקורא ב"גוג ומגוג". בתהליך הכתיבה, בובר אינו מנגיד את פשיסחה ולובלין, כאילו היו טוב ורע, אלא רק מבקש לתאר באובייקטיביות את שתי המסורות. אף אין מטרתו של בובר להנגיד את שני האישים, אלא להראות את גדולת נשמתם. אכן, משחר נעוריו התוודע בובר לחייו ומחשבתו של ר' שמחה בונם, תלמידו הראשון של "היהודי", והוא אף היה משוכנע שמסורת לובלין נכנעה שלא בגלוי בפני מסורת פשיסחא. אולם, עטו של בובר נותן ל"יהודי" לכתוב לחוזה כי את כל ידיעותיו הוא קיבל ממנו. "היהודי" אפילו אומר שאכן הגאולה קרובה היא, אבל מיד מוסיף שצריך לשוב בתשובה ושהכול תלוי בכך. מתברר אפוא שבובר מתייחס בכבוד רב לדרך החיים של שני המנהיגים, שכן שניהם היו אנשים דיאלוגיים, על אף השוני העמוק שהיה ביניהם.

שניהם חפצו ליצור קהילות ממשיות; שניהם ידעו להעלות ניצוצות מן העולם הזה; ושניהם ידעו כיצד לגלות באנשים אחרים את המימד האלוהי. מכל מקום, ללא ספק, הסימפטיה של בובר נתונה בראש ובראשונה ל"יהודי הקדוש", אשר יותר מן החוזה מלובלין מתנה את הגאולה ביצירת מפגשים אמיתיים ובתשובה לגרעין האותנטי של האני, ל"אני-אתה "המכוון את האני לאחר.

החוזה צופה ש"היהודי" עתיד למות. אחרי כל כישלונותיו לזרז את הקץ, הוא מבקש מ"היהודי" להביא לו מסר מן השמיים. כתגובה, אומר "היהודי" לבנימין, אשר ניחש את כל מה שהיה בשיחה בין החוזה ו"היהודי": האם חסיד מסרב למסור את נפשו? אף על טענתו של בנימין כי יריבים הם, עונה "היהודי הקדוש": אם מביאים מסר מעולם האמת, הרי שזו אמת.

תשובה מדהימה זו, שבה וממקמת את "היהודי הקדוש" בעולם הדיאלוגי של החסידות. הוא אמנם מחשיב עצמו כתלמיד החוזה, אך עצמאותו כלפי מורו מתבטאת דווקא במסר השמימי למורו, כי בתהליך הגאולה תשובתו של האדם לזולת ולאלוהים היא תנאי הכרחי. כאשר החוזה שומע על מותו של "היהודי הקדוש", הוא מקונן ואומר שלא היה לו חסיד כמוהו ולא יהיה לו חסיד כמוהו. "גוג ומגוג" אפוא הוא סיפור על שני אנשים שחשבו בצורה שונה לחלוטין, אבל היו מאוחדים בכוונתם העזה לעבודת אלוהים בקהילות דיאלוגיות.

כל דברי הימים ב"גוג ומגוג" מלאים בפלאים. גם ל"יהודי", למרות שאינו סומך על ההתערבות האלוהית אלא על תשובת האדם, יש כוחות מאגיים. הוא בעל חזונות כמו החוזה, הוא צופה מראש אירועים כמורו ובאמצעות תפילתו הוא משפיע על מהלך האירועים. אך עבורו התשובה היא מכרעת. בכל מקום שהוא מגיע "היהודי" לא מעוניין בניצחונות או הצלחות. הוא גורם לגעגועים למשיח ולנכונות לשוב. ברור שבובר העדיף את גישת "היהודי" מעל זו של החוזה, אולם הוא התאמץ לתאר את גדולת שתי החצרות: לובלין ופשיסחה. גדולת בני אדם כדוגמת החוזה ו"היהודי הקדוש" מצויה ביכולתם להתייחס לאחרים, גם כשפער עמוק מפריד בין מורה לתלמיד. המורה כיבד את התלמיד ולמד ממנו, גם התלמיד כיבד את מורו והעניק לו נקודת זכות. היחס בין שניהם לא היה נטול מתח ובובר אינו מסתיר זאת, אבל מעל לכל היראה העמוקה של האחד מהשני מבטאת את יראת האל.

היו שהאשימו את בובר שנטה לתאר את "היהודי" כמין ישו. ואכן יש מקומות שבהם ההקבלה ברורה. "היהודי" מבקש מתלמידיו ללכת למקום שדנים בו בכשרות. באותו מקום הם פוגשים באליהו, שמזהיר את החסידים שהם דואגים יתר על המידה ממה שנכנס לפה ופחות מידי ממה שיוצא מהפה. כמובן שקטע זה מזכיר לקורא את הכתוב במתי 15 ,פסוק 11, שבו ישו יוצא חוצץ כנגד הפרושים ואומר שלא מה שנכנס בפה מזהם את האדם, אלא מה שיוצא מפיו. בקטע אחר ר' מנדלי מטומשוב, תלמיד "היהודי", מספר סיפור שמכיל את התובנה שעול האל קל הוא: אם העול כבד מידי, זה איננו עול ה'. משפט זה מזכיר את דברי ישו שעולו קל ומשאו לא כבד (מתי 11, פסוק 30). לאשמה שבובר תיאר את ישו בדמות של "היהודי הקדוש", בובר הגיב שזו לא נטייתו, זו היא המציאות. גם ישו נטל חלק במסורת היהודית של עבד ה'. בובר מפנה אל אלברט שוויצר שתיאר ישו כזה, אבל, מוסיף בובר, ישו יצא מההסתרה של האשפה (ישעיהו 49 פסוק 2) ואילו "היהודי הקדוש" נשאר בה.

הקורא המכיר את האנקדוטות הקדושות של בובר, שבהם יש מצב ואמירה, חיים והוראה, משהו חוצי ומשהו פנימי, יכיר בנקל מספר אנקדוטות בדברי הימים האלה. מכיוון שהחיים החסידיים מקדשים את חיי היום-יום, האכילה השתייה והריקוד הופכים למעשים קדושים. כל אחד עובד את ה' בדרכו שלו. אנו שומעים על צורף שמלמד את "היהודי". הרב הופך לתלמיד של צורף שתמיד מקדים בעבודת הצורפות שלו את הצדיק. "היהודי" שואל כיצד הצורף יודע על עבודתו הרוחנית שלו והצורף עונה שהוא אינו מבין במה שהרב עוסק, אבל האם הרב מבין אותו? האנקדוטה מלמדת שיש להבין קודם את האחר לפני שנכנסים לקשר איתו.

גם איכרים יכולים ללמד את הרבנים בסיפורים החסידיים. איכר אחד שעגלתו מלאת שחת נפלה על הכביש מלמד את "היהודי" שאף אחד אינו יודע את מה שביכולתו עד שמנסים קודם, ונוסף לכך הוא מלמד את "היהודי" שיש לראות בזולת שליח האל.

סיפורים כאלה מיועדים להביא את הקורא להקשבה אינטנסיבית אל האחר, לפתיחות בסיסית לזולת. באמצעות סיפורים אלה הקורא מקבל את ההזדמנות לרומם את חייו ולהגיע לקיום דיאלוגי שבו הנוכחות של האחר נהפכת לממשית. הסיפורים הדיאלוגיים מובנים רק מתוך פרשנות דיאלוגית שאליה בובר מזמין את הקורא. יש להם תפקיד טראנספורמטיבי בכך שהם מדרבנים את הקורא לאמץ סגנון חיים דיאלוגי. חיי הדיאלוג הם חיים של מעורבות ל"אתה", לאדם האחר ול"אתה הנצחי". בתפיסת העולם החסידית השכינה נמצאת בכל מקום והיא משרתת את העם בכל אתר אפילו בבית זונות, משום שכל דבר לא קדוש יש להפוך לדבר קדוש. שתייה ביחד הופכת לתירוץ ללימוד.

אפשר להיות בשקט גם כאשר נמצאים ביחד ו"היהודי הקדוש" הוא מומחה גדול בדבר זה. אפילו אותיות האלף בית מהווים תירוץ להקשרים רוחניים. כאשר "היהודי" למד לקרוא ולכתוב סיפרו לו שכאשר כותבים פעמיים את האות יו"ד, אחת אחרי השנייה, משמען שם ה', אך כששמים יו"ד אחת מעל יו"ד אחרת, זה הופך לסימן שמפריד פסוק אחד מהשני. מוסר השכל - אם בני אדם יחד, שם ה' שורר בתוכם, אך אם אחד מתנשא מעל רעהו יש הפרדה וההעדר נוכחות שם ה'. החסידים מתפללים כמות שנושמים. הם עובדים את ה' בשני יצריהם. הם מודעים שכששונאים אדם רע אז הופכים אותו לרשע ממשי בכך שגורמים למסוגרותו ומונעים ממנו לשוב מדרכיו הרעות.

דברי הימים ב"גוג ומגוג" מכילים גם מושג מיוחד של חירות. גדולת חירות האל מנוגדת לכפייה, המתגלה כאן כרע. בסיפורים אלה שהם רק במבט ראשון נאיביים, מושגים נעלים מקבלים ביטוי. הרע נחשב כעוצמה שאיננה מכוונת, אך כאשר היא מכוונת היא הופכת באופן מיידי לטוב. מושג מתוחכם אחר נמצא בעובדה שהחסידים מודעים שהם באים מאפר ועפר, אך בעת ובעונה אחת יודעים שטביעת אצבעותיו של הבורא עליהם. כאן מתבטא הרעיון שהאדם חייב לחשוב על עצמו כבטל, אך מצד שני הוא צלם אלוהים ודומה לקונו. צניעות מונעת יוהרה, אך מודעות של גדולה מונעת מליפול בהרגשת נחיתות. החיים הטובים נמצאים במאזן הנכון בין קבלת גבולות וקשר עם האנרגייה האינסופית.

החסידים ידעו שהם כלום לפני האל, אבל היו משוכנעים כי התנהגותם השפיעה על תולדות העולם. בעולם הנשגב המרומז על ידי בובר פסוקים אינם ביאור לאירועים במציאות, אלא עולם הממשי שבו האירועים ההיסטוריים הם רק הדגמה. אירועים רוחניים משפיעים על ההיסטוריה. לכל מה שקורה משמעות רוחנית, כדוגמת אשת החוזה שהיא עקרה. האירועים מתבהרים באור מה שכתוב או באור מה שמוטל עלינו כשאנו מטפסים בסולם הרוחניות. הניצוצות הקדושים נמצאים בכל מקום בדברי הימים של בובר. ישנה קדושת השבת, האדם איננו נכנס בשבת אלא השבת נכנסת בו. השבת היא מעין עולם-הבא. הקדושה מתבטאת בסולידריות שבין בני אדם. כל ישראל ערבים זה לזה.

בכל הדברים האלה, בובר מזכיר לנו את המציאויות הנשכחות הנוגעות לחיי היהודים עצמם. בעולם הקהילה החסידית נסים הם שיגרה. טבעי הוא שניתן למנוע מחולה למות. ברור שהשכינה נמצאת בקרב היהודים וסובלת אתם ועם כל הסובלים. בעולם המתואר כאן עדיין יודעים שהעולם מושתת על ל"ו צדיקים הנושאים את המנהיגים או לייתר דיוק את ניסתרותם מכיוון שכל נשיאה נסתרת היא. בתיאור של בובר מנהגים יהודיים מוטענים באופן פתאומי בכוח רוחני עצום. לומדים את סוד המקווה או את היופי של מלווה מלכה. אין פה תיאור של אדיקות גרידא או של דתיות המרוחקת מחיי ים יום, אדרבא כאן מתוארת מציאות המצביעה על דבר נשגב המעניק משמעות לכל מה שיש.

בסיפור כולו "היהודי הקדוש" מוצג כאדם מיוחד קרוב ללבו של בובר.הוא מתפלל לבד, הולך למקווה לבד. הוא איננו שם דגש רק על החיים הציבוריים אלא גם על חיי הפרט ועל כוונותיו של הפרט. הוא אמנם מתפלל ולומד, אך הוא כולו בעולם. "היהודי הקדוש" מלמד מישהו איך לדבר ואיך לאכול. אף על פי שבובר מראה שפשיסחה בכיוון אחר מאשר לובלין, בהוא מראה שפשיסחה אינה יכולה ללא לובלין.

"היהודי" מודה בתלותו בחוזה, הוא מזהיר את תלמידיו שכשהם מדברים כנגד החוזה הם בעצם מדברים נגדו. עם כל ההבדלים ביניהם, פשיסחה ולובלים שזורות אחת בשנייה כשני צדדים של אותו מטבע כאשר החוזה רצה לפרש את המלחמות נפולאון כמבשרות את בוא המשיח וכשהוא רצה לזרז את ימי המשיח באופן מאגי, "היהודי הקדוש" איננו שותף לגישה זו. הייתה לו מחשבה אחרת על הנס. ההבדל בין החצר של לובלין ושל פשיסחה בנוגע לשאלת הנס קשור להבדל ביניהם בנוגע לרע. "היהודי" רצה לקחת את הרע על כתפיו. כעבד ה' המכפר לאחרים הוא רצה לשאת את הרע ולקחתו על עצמו. דבר זה איננו התנהגות פתולוגית או תיאופתייה, אדרבא, זה מעיד על הנשגבות בלהיות מעורב עם הזולת, באחריות אינסופית. גישה זו אינה משתקת את "היהודי הקדוש", אלא מחייה וממריצה אותו והופך אותו לאדם עבור האחר, אדם של הרוח, אדם של בין לבין.

בזמן שבובר כתב, פיהרר נורא שלט בעולם וניסה להרוס כל דבר יהודי. בובר כתב על מנהיג ("פיהרר") אמיתי, על מנהיגות וסמכות אמיתיות. כך אלימלך מליז'אנסק מתואר על ידי בובר כמנהיג אמיתי, מנהיג שמלכד את חסידיו, שלא רצים כשוטים אחרי מנהיגם. המנהיג, ה"פיהרר" האמיתי דואג שהאנשים ידאגו אחד לשני: הוא אדם דיאלוגי ב"גוג ומגוג" הרוחני קשור לחומרי. העולם הזה נלקח ברצינות. דברי הימים גם מציינים ריב כעס ואפילו שנאה, אך לפני הכל הספר מעיד על חיים לא טריוויאליים.

בחיים הנשגבים הללו אחד בשירות צנוע לאחר ויוצרים דיאלוגים. "גוג ומגוג" מסתיים בסיפור של פיוס. אנו למדים שבני אדם מיועדים לחיי דיאלוג, לחיי אדם-ביניים. אנשים מקבלים את התפקיד לייחד את האל עם שכינתו, "וזה עניינו של הייחוד, מצוות קבלת אחדות, שעליו להחזיק בה בכל עתות חייו ובכל עסקי עולמו" בצורה רחבה יותר בובר ניסה בפרשנותו את החסידות לחדש את צורת החיים הדיאלוגית. הוא שם לו למטרה להפוך את החסידות למוכרת בעולם. כמו החסידים הוא חיפש את האל בעולם, האל חי בעולם, הוא מקומו של העולם ואין העולם מקומו.

ההומניזם הדתי של בובר לא שולל את העולם, אלא מאשר אותו. כמו דיטריך בונהיפר הוא לא חיפש את האל בשולי החיים, אלא באמצע החיים. בצורת חיים של החסידים האל נוכח בכל מקום. גם בובר חשב שה"אתה הנצחי" נוכח תמיד על אף שהאדם אינו תמיד מודע לכך.

כל מעשה בעולם יכול לבטא פנייה ל"אתה הניצחי". כל מעשה יכול להפוך לקדוש. בכל דבר יש ניצוצות אלוהיים שהאדם יכול לגואלם במעשה יום יום. בכל מה שאדם עושה הקדושה היא אפשרית. אין כאן צורות קבועות ולא חוקים אפריוריים. כל דבר יכול להיות מובא באל. רק צריך את הגישה הנכונה. כמו בחסידות בובר לא ידע על ההפרדה שבין קודש לחול. ניתן להיות קדוש בייחוד עם אישתך בשיחה עם ילדיך או חבריך. באמצעות קידוש חיי יום יום הצורה נכנסת בחומר, האל מאמץ "צורות" חדשות והאדם מודע לכך שנברא בצלם ובדמות האל.

המסר העיקרי של בובר ב"גוג ומגוג" שכל תהליך הגאולה תלוי באדם. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד: ה"אתה" האלוהי ייצא מהסתרתו. הוטל על האדם לאחד את האל עם שכינתו. תפקידו של האדם להפוך לאדם קדוש המגשים את הקיום הנשגב שהצדיק הוא האבטיפוס ממנו. הוא מאחד את נשמתו, הוא קשור לכל אחד, ורק אז האיחוד מתממש.

עם ספריו על החסידות, בובר לא רצה להחיות את החסידות כמו הלל צייטלין. הוא גם לא היה היסטוריון של החסידות כמו גרשום שלום. משימתו הייתה להראות את האוטנטיות ואת האקטואליות של החיים הדיאלוגיים כדוגמת החיים החסידיים. בובר התעניין בהווה החי שניתן לממשו דרך הרהור על העבר. עם גישתו האכזיסטנציאליסטית לחסידים פיתח אנתרופולוגיה דתית שבה הדיאלוג הוא המשמעות האולטימטיבית של הקיום האנושי.

עם האינטרפטציה האישית הסלקטיבית שלו את החסידות, בובר הצליח לחשוף את הממד הדיאלוגי בתנועה שהוא העריך מאוד. האל מתגעגע לאדם ומטיל עליו משימה גדולה. הוא הלך לגלות בעולם וסובל עם גורל העולם עד שהאדם מעלה את הכל בפני עיני ה' וגורם לאיחוד שחל האחד עם שכינתו.

גאולת האדם נעוצה ביכולתו לזהות את תפקידו הפרטי ואת זהותו. כמו שאמר רבי זושא מאניפולי : בעולם הבא לא ישאלו אותי "למה לא היית משה?", אלא "למה לא היית זושא?" בצורה כזו, לכל אדם תפקיד ייחודי שהוא מקבל מהאל. בכל בית טמון אוצרו שלו, אוצרו הייחודי, וכל אחד חייב לגלות את האוצר הטמון בביתו. "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו."

האנתרופולוגיה הדתית של בובר, המבוססת על מגוון סיפורים חסידיים, מניחה גם שעל האדם לפעול מתוך נשמה מאוחדת, כאדם שלם. והחשוב מכל: על האדם להתחיל עם עצמו, אך לא לשכוח שאין די בזה, כי עליו להיות קשור לעולם ומלואו. עליך להתחיל במקום שאתה עומד, שם האוצר הנסתר, שם האוצר שלך ולא של אף אחד אחר, אך העצמי האמיתי מתגלה בשיבה לאחר; האני נהיה אני בזיקה לזולת.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

גוג ומגוג - מרדכי מרטין בובר
Gog and Magog - Martin Buber