» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים באוקטובר 2007       חזור

עדויות מגובה החול
מאת: מעוזיה סגל
Voices Across The Dunes: Paratroopers Bloody Battle in the Chinese Farm - Maozia Segal

ההוצאה: מודן בליל 17-16 באוקטובר 1973 יצאו לוחמי גדוד הצנחנים 890 מחטיבה 35 לקרב חייהם בחווה הסינית בסיני. טוראי מעוזיה סגל נותר מאחור לשמור על הציוד המחלקתי. כעבור יממה הגיעו ראשוני חבריו מהקרב, מאובקי מדים, טרוטי עיניים, משאירים מאחוריהם פצועים והרוגים רבים, רבים מדי. מתוך השוחות החפורות בחיפזון, מאחורי תלוליות חול המכסות טפח ומגלות טפחיים, נראית המלחמה אחרת לגמרי. לא תנועת החטיבות והאוגדות, האסטרטגיות והטקטיקות, הן אלה שמעסיקות את מוחו של הלוחם בקו האש הראשון, אלא הדבקות במטרה ובחיים, העזרה לחבר תוך סיכון עצמו, המשפחה שנותרה מאחור ושאולי לא יזכה לראותה שוב.

מעוזיה סגל משרטט את מאבקן של ארבע פלוגות הגדוד מול כוחות מצריים עדיפים וערוכים היטב, רגע אחרי רגע, מלווה את פעולתם של כוחות החילוץ וההצלה ומעלה גם את קורותיהן של יחידות החטיבה שלא הגיעו לקרב בחווה הסינית.

"הרגשתי שבהחלטתי לכתוב ספר על גדוד 890 בחווה הסינית," כותב סגל, "נפלה בחלקי הזכות לשפוך אור על פועלם, על מחשבותיהם ועל רגשותיהם של לוחמי הגדוד ברגע קשה ומשמעותי בחייהם הצעירים, להביא את סיפורם ברבים, כשליח ציבור העומד בפני התיבה"

זהו ספרו השלישי של סגל שנפצע קשה מאוד ברמת הגולן ב-1 במאי 1974 מפגיעת פגז מרגמה סורי. הוא איבד את שתי רגליו, את ידו השמאלית, את התחושה בשלוש אצבעות יד ימין ואת הראייה בעין ימין.

מעוזיה סגל סיים את לימודי התואר השני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן ומשמש כיום כיועצו של ראש האגף לשיקום נכים במשרד הביטחון.

עדויות מגובה החול - קרב הצנחנים בחווה הסינית מאת מעוזיה סגל בהוצאת מודן, עורך: יובל עמית, עיצוב העטיפה: תמיר להב רדלמסר, צילום העטיפה: גיורא מרמורי, לוחם בפלוגה ה ' גדוד 890, קיבוץ מסילות, התמונה צולמה בנובמבר 1973 ב"גבעת הפצועים" באזור הקרב בחווה הסינית, 413 עמודים.

הקדמה | איתי מיכאלי
רגע לפני התהום אתה מרגיש
בשלהבת הקטנה של הקיום האנושי

מלחמה - המחשבה הראשונה שמעלה בי המילה הזאת היא על אנשים נואשים, בני אדם החייבים לשנוא את זולתם; אנחנו, הלוחמים, מאוחדים כולנו באחוות הלוחמים הנואשים, והאחרים - אלה שעלינו לשנוא - הם האויב השנוא; אנחנו הטובים והם הרעים. בלא הוודאות הזאת תהיה אבוד בעת מלחמה. זוהי פשטנות נוחה, אחת ממעלותיה של המלחמה.

אל התהום הזאת מגיעים כל בני האדם המתאווים למעללי גבורה, רדופים בכוחו של זעם לא נשלט; ישנם גם אחרים, כמוני, הנמלטים אל אימת המלחמה מכישלונות או מרגשות אשם. אולם אלה וגם אלה שווים בקרב.

כל יום ויום אנו נדרשים להוכיח שאנו גברים, לוחמים, מסוגלים להחזיק מעמד, לשאת את הכאב ואת אי הנוחות של השטח; לא להתלונן לעולם, להרוג בלי לחשוב, בלי לשאול שאלות, לציית. משום כך גם נוהגים בנו כבעדר כבשים. מאמנים אותנו בעלבונות ובהשפלות, מטרטרים אותנו בתיאטרון הטראגי הזה של חיים ומוות. איש מאיתנו אינו עוד אדם בזכות עצמו, אלא מכונה בשירותה של המולדת.

אני מקבל את הטירוף ואיני מסביר אותו לעצמי. אני נצמד לנשק שלי ויורה. אל תחשוב, שמא תהסס ותתבלבל, שמא תמות - זהו החוק המובהק ביותר של המלחמה. לאויב אין פנים, אין הוא אנושי, אלא חיה, מפלצת.

לנהוג כך - אין זה קל ופשוט. למדתי לעשות כך דרך רגלי ולא בראשי.

שוב ושוב אני מוצא את עצמי נאלץ לקרוא לדברים בשמם: להרוג ולרצוח במלחמה - אלה הם המעשים המעניקים משמעות לחיים. ואני, מתוך גישה מעשית וצינית, יוצא להרוג, מחפש את המלחמה, גאה בשרירי ובכוח העמידה הקשיח שסיגלתי לי באימונים, נכון תמיד להוכיח את כוחי ומייד. בטקס חניכה מאוחר קברתי את עברי וחקרתי את גבולותיהן של היכולת ושל הסכנה המיידית; כאב, סבל ועייפות מביאים אותך אל גבול היכולת האישית ומעבר לה. ואז, כשאין עוד כוח לשאת את המצב האובדני, רגע לפני התהום, אתה מרגיש בשלהבת הקטנה הזאת, שלהבת הקיום האנושי, וריאותיך מתמלאות אוויר צח.

אני מבין שאפשר למות כהרף עין, בכל רגע נתון, להיעשות לדבר מה חסר משמעות, לאבק חסר צורה ודמות.

רק לציית. איזו תחושה מוזרה, קשה לי עם זה. האם אצליח לתת פקודות לאחרים? האם עלי לציית מתוך עיוורון מוחלט? לעולם לא אהיה חייל טוב וממושמע לגמרי. הימים עוברים בזה אחר זה, והמטרה היא להישאר בחיים. ההם שלמעלה מקבלים את ההחלטות, ולי לא נותר אלא לקוות שהם יודעים את אשר הם עושים. אני חייל עופרת, בלי פנים, בלי עבר ובלי עתיד, וכל שנדרש ממני הוא למלא את חובתי. הדבר היחיד שמציל אותי הוא אחוות הלוחמים.

אני מרגיש מלא זעם על מות חברי. הכאב מצטבר, ואני רוצה לבכות, רוצה לתפוס נשק ולצאת למסע של הרג. בגרוני תקועה דרך קבע מין נהמה, חנוקה ואין־סופית, והיא מאיימת להשתחרר ולהפוך את העולם על פיו.

במלחמה מאבדים את האמונה, אבל מתחילים להאמין באמונות תפלות, לראות אותות וסימנים על כל צעד ושעל: ימי שלישי מביאים מזל רע; עברו בדיוק שבעה ימים בלי שיקרה דבר? זהו השקט שלפני הסערה.

הזוועה הגדולה ביותר היא שהמלחמה מתחילה להיראות נורמלית. תחילה הייתי המום מכך, אחר כך נדלקתי. בקרב אי אפשר לחשוב, אתה הופך להיות מכונה הזורעת הרג, הרס ומוות. אנחנו משתגעים מרוב רצון לחיות, והאויב דומם, ממתין חרש.

אנחנו פוגשים את המוות באלף צורות איומות. אנחנו נצא מזה שלמים, אל תדאגו; אחדים מאיתנו יישארו כדי לספר על הקרבות, על המתים, על ההישרדות. רבים יוצאים מהמלחמה בלי פגע למראית עין, אך למעשה איש לא יחזור להיות כשהיה. חותמת המלחמה נחרטה בבשרנו לעד, אבל למי אכפת? תמיד אמרתי שמוטב לחיות כפחדן מאשר למות אמיץ וטיפש.

מרגע שגברה האש ורעם המלחמה התעצם, מעבר למטחי האש, נשאר הזמן קרוע ומעוות. הקרב עד זריחת החמה אירע בממד אחר והותיר בי אחריו רק תמונה אחת - תמונה בשחור־לבן ובאדום, בלי ניע ובלי קול - ובתוכה נקבעו לעד אירועי הלילה ההוא. בתמונה הזאת, העקובה מדם - אני איני נמצא. אני מביט בגוויות ובפצועים מהצד.

אין מקום לרגשנות, זהו הצו למבקשים לצאת בחיים מהקרב.

אין אני יכול להביט בפניו של שום איש. כל הפנים חתומים בחותם המוות; עיניהם הריקות והמתות של בני ה-18 מבהילות אותי, איש־איש ותהום שחורה פרוסה על פניו.

אולי אני באמת שונה מן האחרים, אולי משום כך יצאתי מהמלחמה בריא ושלם. אני בלתי מנוצח - כך חושבים כולם, שאם לא כן - איש לא היה יכול להוסיף ולהילחם.

נדמה לי שגיליתי את הסוד המסביר את הימשכותה של המלחמה: אני מאמין שהמלחמה היא המצאה של הגברים הקשישים כדי להשמיד את הצעירים. הזקנים שונאים את הצעירים בכל נפשם, מפחדים מפניהם, אין הם רוצים לשתף אותם בנשיהם, בכוחם ובכספם; ועם זאת, הם יודעים שבמוקדם או במאוחר ינשלו אותם הצעירים, ולוּ יהיו הם בניהם, עצמם ובשרם - ועל כן הם שולחים אותם אל מותם.

לזקנים יש, אם כן, סיבה הגיונית לשלוח את הצעירים לקרב; אולם הצעירים - למה להם לצאת למלחמה? אין די בדחף הראשוני לצאת לעימות כוחני. יש כאן גם סחרור של דם, עונג בעוצמה העולה על כל מה שאפשר להתנסות בו, הרבה יותר ממין ומאורגזמה; כמו מגע ראשון, כמו נשיקה ראשונה, כמו אהבה ראשונה המכה בתודעה. האדרנלין דוהר בכל העורקים בגוף, מעורר בו מין רטט חושני, הנאה פראית, שונה מכל מה שחוויתי; הנאה נפלאה, הרבה יותר מהאורגזמה הממושכת ביותר, הנאה שאפפה אותי כליל. אחרי כל זה, הפלא הוא שנותרתי בחיים.

מי שהרגיל את עיניו להבחין בסמוי מן העין היה ודאי משגיח בשינויים שחלו בי, בחומה הבצורה שהקיפה אותי, במבט הקשה, בצחקוק היבש של חייל זקן, בקול הניחר ובהבעה חדשה, הנראית כמעין לגלוג תמידי. אני מקרין כוח של חיה זועמת, אבל מתחת לקליפה הזאת אפשר להבחין בשבריה של נשמה פצועה.

לא יהיו מנצחים במלחמה. הכול שותפים לתבוסה אחת. במקום הגמול המובטח על הניצחון, הסבל רק נמשך ונמשך. המוות אינו יודע שובע, ודורש כל העת עוד מאמצים כדי להמשיך להתקיים - אחרי המלחמה.

לאט־לאט מתפוגג הכאב ממאמץ המלחמה, ועימו נעלמת גם מקצת העייפות. יש לי הרושם שכבר חייתי רגע דומה לזה. אני שב לנשום, מרחיב את החזה כדי להיווכח שמשהו פועם שם בפנים. אני פורץ בבכי, כמו שלא בכיתי מאז הסתיימה המלחמה, בכי הנובע מעמקי לבי ועברי, קינה עזה, סערה סוחפת כול. אני בוכה על המאבקים ועל התבוסות, שרק לשווא ניסיתי לעשותם לניצחונות, על הבגידות שספגתי לאורך השירות מחברי וממפקדי. אני בוכה על גודל המשגים שעשיתי, על האהבה המושלמת שלא חוויתי מימי, על מראות הזוועה של המלחמה, על חברי שחזרו בשקי פלסטיק אטומים, על הפצועים ועל קטועי הגפיים. הצער עוטף אותי כליל.

אין עוד כישלון ואין עוד הצלחה.

חיים - מעט בכל יום, מסע בלי מטרה, שבו רק הדרך נחשבת. הגיעה השעה להיעצר. לשם מה החיפזון, לאן אני רץ?

אני מרגיש טובע ברצף האירועים. צריך לנשום עמוק, להגיע לקרקעית ולספוג את המכה, ואז לשוב ולצוף מעלה. המשברים מועילים, הם מחסנים, הם הערובה היחידה לכך שנמשיך להשתנות, לגדול מחדש. מי אמר שהחיים קלים? הכאב מצוי בהם כל הזמן. עלי להפסיק לרחם על עצמי, לקום על הרגליים בבוקר ולהתיישר, לחדול מלהתעמת עם עצמי, לדחוק את הספקות, לקבור את העבר, להשאיר הכול מאחור ולהתחיל מחדש. דף חלק ליום המחרת. צריך לעשות הכול באהבה עם הסביבה, אין עוד שום אויבים, אין רעים - אלה נותרו רק בזיכרונות המקוללים מן העבר.

מהעבר יש לחמוק אחת ולתמיד, מהעתיד אין לפחד כלל.

איתי מיכאלי
קיבוץ הזורע, 2007
סגן איתי מיכאלי קיבל בימי המלחמה
את הפיקוד על פלוגה ד' בגדוד 890

פתח דבר
מסוק "יסעור" נחת בשעת לילה מאוחרת, 16 באוקטובר, כדי לקחת אותנו, הטירונים של פלוגה ב' בגדוד צנחנים 890, אל הקרב הראשון בחיינו כחיילים קרביים, הקרב על החווה הסינית. ברגע האחרון, ממש בדרך למסוק, נזכר סגן משנה איתן פיכטנבאום, מפקד המחלקה שלי, מחלקה שתיים, שלא השאיר מישהו לשמור שלא ייעלם הציוד המחלקתי, כמקובל בצבא ההגנה לישראל ובשאר צבאות העולם. מסיבות שאינן ידועות לי, ואולי בהתערבות ההשגחה העליונה, החליט איתן להשאיר אותי כשומר הציוד המחלקתי.

לא השתתפתי עם רעי הלוחמים בקרב הזה, ובמשך שנים אחר כך התחבטתי בין "חבל שלא הייתי שם" ל"מזל שנשארתי מאחור". החווה הסינית היתה תלויה כאבן רחיים על צווארי. היום, ממרומי גילי חסר התום, אני מבין שבהחלטתו הציל מפקדי איתן את חיי, ואם לא את חיי - ודאי הציל את נפשי מן השריטה שחקק הקרב הזה בנפשותיהם של רבים מלוחמי הגדוד.

שבעה חודשים אחר כך - הייתי אז מ"כ בפלוגה א' בפיקודו של סגן אבישי בן נתן - איתן לא היה שם, וגם לא ההשגחה העליונה. גדוד 890 החזיק קו במובלעת הסורית ברמת הגולן, והמחלקה שלנו, בפיקודו של סגן משנה גרשון בלאו, היתה במוצב "כרמלה", סמוך לעיירה חרפא. ב-1 במאי 1974 נפצעתי קשה, ועל כך כתבתי בספרי הראשון "להתחיל הכול מחדש: דרכו של צנחן מפציעה קשה לשיקום מלא" (תל־אביב: משרד הביטחון, 1983).

בספטמבר 2003 נסעתי עם בנצי עציון, סגן מפקד פלוגה ב' עד כחודשיים לפני מלחמת יום כיפור, לאזכרה באנדרטה לחללי הצנחנים בתל נוף. בדרך ניסה בנצי לשכנע אותי לכתוב ספר על פלוגה ב' בחווה הסינית. לא היתה זו הפעם הראשונה שדיבר איתי על כך ותמיד דחיתי אותו בנימוס - אולי פשוט משום שלא נלחמתי שם - אבל הפעם הסכמתי.

"תהיה זו הזדמנות טובה," חשבתי לעצמי, "לפגוש חברים שלא ראיתי הרבה מאוד שנים, אחדים מהם מאז שסיימנו קורס מ"כים." היתה לי מין תחושה של גיל 50, שהזמן חולף ושצריך להספיק ולחדש קשר. בעומק ליבי ידעתי שהבאת סיפור גבורתם של לוחמי פלוגה ב' תהיה מעין פיצוי על כך שלא שכבתי לצידם בחולות, תחת האש האיומה שהמטירו עליהם המצרים. כפי שאמרה לי אריאלה גולדמן, שבנה נועם, רב סמל במילואים, נפל במלחמת לבנון השנייה: "היית שומר המאהל ונשארת שומר המאהל."

זהו הספר השלישי במעין טרילוגיה על מאורעות ועל אנשים שהשפיעו השפעה מכרעת על חיי: הראשון, כאמור, מספר את סיפור חיי ופציעתי הקשה; השני, "שמחה בלב: סיפורו של שמחה הולצברג, 'אבי הפצועים'" (תל־אביב: מודן, 2000), מספר על חייו של חברי ומורי שמחה הולצברג - אדם יקר לכלל נכי צה"ל, חתן פרס ישראל וניצול שואה, שממנו למדתי ששכר הנתינה הוא עצם הנתינה; והספר השלישי - הריהו לפניכם.

"ספר על פלוגה זה לא מסובך," אמרתי לעצמי משהחלטתי לכתוב ספר המתאר את קרבות פלוגה ב' במלחמת יום כיפור, "מה כבר היה שם שאני לא יודע." הערכתי שתוך כשנה אסיים את מלאכת הכתיבה, אבל החישוב היה לגמרי לא מדויק.

כבר בתחילה התברר כי משימת האיתור של הלוחמים אינה קלה, וכי יהיה עלי לכתת את רגלי מצפון הארץ ועד דרומה. עם זאת, אף על פי ששערם של החבר'ה קצת האפיר, כרסם מעט תפחה, וגם הזיכרון לא מה שהיה, את מאורעות הלילה ההוא איש מהם לא שכח; ואז, אחרי שסיימתי לראיין את החיילים ואת הקצינים בפלוגה ב', הבנתי שאין מדובר בסיפור של פלוגת צנחנים גרידא: פלוגה ה', הפלוגה המסייעת, חילצה מקו האש את פלוגה ב', ולכן הסיפור לא יהיה שלם בלי סיפורה; ומה עם פלוגה ג' ומפקדות הגדוד והחטיבה? ומה עם סיפורם של המחלצים - פלוגת הסיור "במבה" וגדוד 100?

הרגשתי חסר אונים. איך מאתרים ומראיינים כל כך הרבה אנשים? האם באמת אני מעוניין לחטט בפצע המוגלתי שממאן להגליד? היטיב להגדיר זאת איתי מיכאלי, מפקד פלוגה ד' בגדוד 890 במלחמת יום כיפור: "אני ישן טוב בלילה, אבל כשאני פוקח את העיניים, אני יכול לראות את הפצועים ולשמוע את זעקתם. אני יכול לראות חברים שוכבים ולא קמים, וזה לא פשוט. קשה להסביר את זה, אבל התמונות ממשיכות להיות בשחור ובאדום."

כמה חודשים אחרי שהתחלתי במלאכת האיסוף של החומר התקיימה הקרנת הבכורה של הסרט הדוקומנטרי "החווה הסינית - רשומון" בבימויו של ניר טויב. באולם "עינב" בתל־אביב התכנסו מאות מלוחמי הגדוד ולוחמים מיחידות אחרות, והאווירה היתה טעונה במתח רב. אחרי ההקרנה נערך דיון קולני, ובו הובעו כעסים ותסכולים רבים. שם חשתי בפעם הראשונה, ובמלוא העוצמה, עד כמה תקועה החווה הסינית בעמקי נשמתם של הלוחמים. הרגשתי שבהחלטתי לכתוב ספר על גדוד 890 בחווה הסינית נפלה בחלקי הזכות לשפוך אור על פועלם, על מחשבותיהם ועל רגשותיהם של לוחמי הגדוד באחד הרגעים הקשים והמשמעותיים בחייהם. אז גמלה בליבי ההחלטה שלא להרפות, למרות העומס הרגשי הרב שהוטל עלי, ולהביא את סיפורם ברבים, כשליח ציבור העומד לפני התיבה.

עברתי כאחוז תזזית ממרואיין למרואיין, שמעתי סיפורים אישיים מרגשים מאין כמותם, בייחוד מפיהם של אלה שפתחו את סגור ליבם בפעם הראשונה. כל סיפור היה קצה חוט המוביל אל סיפור הבא, וכך הפלגתי גם למחוזות שלא חשבתי שאגיע אליהם: גדוד 50, גדוד 202, סיירת צנחנים ושאר יחידות חטיבת הצנחנים, שלא לקחו חלק בלחימה בלילה ההוא בחווה הסינית.

העובדה שלמשימה של חטיבה 35 הגיע גדוד 890 בלבד, וגם הוא לא במלואו, נעשתה משמעותית והטרידה את מנוחתי. יכולתי להתייחס לכך בקצרה ולציין במילה או שתיים איפה היתה כל אחת מהיחידות האחרות, אבל הרגשתי כי התייחסות כזו תחטא לאמת ולא תהיה תואמת לרוח הספר. על כן ראוי להעלות על הכתב גם את פועלן ואת גבורתן של היחידות האלה. התלבטתי לא מעט איך לעשות זאת, ובסופו של דבר החלטתי להכניסן בשער השני. מטבע הדברים, אין אני מאיר את הקורות אותן בהיקף שבו מובא הקרב של צנחני חטיבה 35, כלומר, ארבע הפלוגות של גדוד 890 בליל 17-16 באוקטובר 1973.

בתפקידי האחרון בשירותי הסדיר, לפני שנפצעתי במובלעת הסורית, הייתי מפקד כיתה - התפקיד הקרבי הבכיר ביותר שמילאתי בצה"ל. איני מתיימר להבין בטקטיקות ובאסטרטגיות, לקבוע מי אשם ובמה; אין לי הכלים לדעת מהו הקריטריון לקרב מוצלח או לכישלון צבאי צורב. אני משמש בספר הזה עט נובע לליבם ולנפשם של חברי לגדוד ולחטיבה ומתאר את האירועים מנקודת מבטו של החייל ושל הקצין, מגובה החול ומעומק השוחה.

קריסת מערכות
מלחמת יום הכיפורים נחרטה בתודעה הציבורית כמלחמה טראומטית, שבה שילמנו מחיר כבד על יהירות ועל חוסר מוכנות. המודיעין, שצה"ל הסתמך הסתמכות מוחלטת כמעט על הערכות המצב שלו ועל שיקול דעתו, נכשל כישלון חרוץ. עם פרוץ המלחמה עמד צה"ל בעמדת פתיחה נחותה. היוזמה, היתרון הכמותי והאיכותי היו בידי מצרים וסוריה.

שבע שעות עברו בין הודעת הרמטכ"ל, רב אלוף דוד אלעזר, על פרוץ המלחמה בישיבת חירום של המטה הכללי ביום כיפור, 6 באוקטובר 1973, לבין תחילת המתקפה הסורית והמצרית על ישראל. גיוס המילואים החל פחות או יותר עם תחילת הקרבות, וחיילי המילואים החלו להגיע לחזית רק כמה שעות אחר כך. חיילי הצבא הסדיר המעטים שאיישו את מוצבי רמת הגולן ואת מעוזי תעלת סואץ נתפסו עם הגב לקיר. הם נלחמו על נפשם לחימה עיקשת, מול כוחות אויב עדיפים, בהיקף העולה עליהם עשרות מונים. בזיכרון הקולקטיבי של אזרחי המדינה נחקקו קרבות אלה כקרבות חירוף נפש וגבורה. קרבות "עמק הבכא", כיבוש החרמון, מוצב "המזח", קרב סרפיאום - כל אלה ועוד רבים אחרים יצרו מיתוסים שעליהם נכתבו תילי תילים של מחקרים, כתבות ופרקי מורשת קרב.

קרב הצנחנים בחווה הסינית היה לאחד המיתוסים המפורסמים בתולדות צה"ל. כטבעו של מיתוס הצמיח הקרב פרשנויות רבות, מהן מפארות את גבורת הלוחמים ומהן אוחזות בתיאוריות קונספירציה על אחריות הדרגים הגבוהים. בעיקר מראשית שנות האלפיים זכה סיפור הקרב בחווה הסינית להתייחסויות רבות. חיילים ובני חיילים שלחמו בקרב, היסטוריונים ואנשי מקצוע מתחומים שונים, כמו גם אזרחים מן השורה, חוזרים ועוסקים בו בדרכים שונות: דיונים באמצעי התקשורת, סרט דוקומנטרי שנוי במחלוקת, פורום ערני באינטרנט, שבו מתנהלים ויכוחים מרים סביב הקרב. "יודעי דבר" ניתחו לנתחים באזמל חד את פרטי הקרב, והאשמות עלו באוויר.

אישים מרכזיים בממסד, בפוליטיקה ובצבא הישראליים (מהם גם אחדים שמעורבותם בקרב מקרית ביותר), כגון אברהם אדן (ברן), דוב (דוביק) תמרי, עוזי יאירי, אמנון ליפקין־שחק, אהוד ברק ויצחק (איציק) מרדכי, שזכו בעבר לתהילת גיבורים - נעשו מושא לביקורת הציבור. יש הטוענים, למשל, שאי אפשר לכנות את אירועי הלילה ההוא "קרב", וכי לוחמי גדוד הצנחנים 890 שימשו בעיקר "בשר תותחים". אחרים, לעומתם, טוענים את ההפך הגמור. יש הטוענים כי המג"ד, איציק מרדכי, לא תיפקד בעת הקרב, ואחרים, לעומתם, טוענים שאיש לא ייקח ממנו את תפקודו המעולה בקו האש הראשון.

החווה הסינית - במישור שממזרח לתעלת סואץ, סמוך לאגם המר הגדול - היתה ניסוי להקמת מפעל מדברי חקלאי־התיישבותי, שהוקם בידי ממשלת מצרים בשיתוף סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם. לפי התוכנית, שפורסמה ב-1962, הכוונה היתה לטייב ולהשקות כ-8,400 דונמים של אדמה מדברית שישמשו את צורכי החקלאות והשתייה של 11 כפרים, שלושה מרכזים חקלאיים ומרכז קהילתי אחד, על מנת ליישב במערב סיני פליטים בדואים וחיילים מצרים משוחררים. בהקמת החווה סייעו מומחים יפנים, שתיכננו להעביר את מי השתייה והחקלאות בשישה צינורות גדולים מתחת לתעלת סואץ. עד יוני 1967 הוקמו בתי משאבה ומגורים ונחפרו 140 קילומטרים של תעלות השקיה. במלחמת ששת הימים חשבו בטעות חיילי צה"ל - כי הכתב היפני שעל הבתים ועל המכונות הוא למעשה כתב סיני, ומאז דבק במקום הכינוי "החווה הסינית".

34 שנים עברו מאז הקרב השנוי במחלוקת ועד כתיבת הספר הזה, והשאלות הקשות ממשיכות להעסיק את חברי לפלוגה, לגדוד ולחטיבה, כמו גם רבים אחרים: האם היה הקרב נחוץ? האם מפקד האוגדה ברן וסגנו דוביק תמרי ידעו מהו היקף המשימה? האם ידעו מהו סדר הגודל של הכוח המצרי במתחם החווה? איך קרה שגדוד המרגמות החטיבתי ומחלקת המרגמות הגדודית נשארו הרחק מאזור הלחימה? מדוע לא ניתן סיוע ארטילרי במהלך הקרב? מדוע לא אושר לצנחנים להיחלץ משטח ההריגה עוד בשעות החשיכה? האם מח"ט חטיבת הצנחנים, עוזי יאירי, קיבל את המידע המודיעיני הנחוץ טרם הקרב? האם ידע שסדר הכוחות המצרי גדול הרבה יותר מכפי שאמר לו ברן? מה הוא הבין בדיעבד?

מייד אחרי שהסתיימה המלחמה נשלחנו, חברי שנלחמו בחווה הסינית ואני, לקורס מ"כים. איש מאיתנו לא דיבר על הקרב; איש מהחיילים לא העלה בדעתו לעסוק בשאלות כאלה. עסקנו בעיקר בליקוק פצעים וב"להמשיך הלאה וקדימה". אני, שכאמור, בכורח הנסיבות, לא השתתפתי בקרב, לא הבנתי אז את עומק הצלקות שהותירה החוויה בחברי ובמפקדי. כיום, אחרי מאות שיחות, ראיונות ועדויות שאספתי, אני נזהר אמנם מלחוות דעה, אבל חש היטב את כובד המועקה.

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

עדויות מגובה החול - מעוזיה סגל
Voices Across The Dunes: Paratroopers Bloody Battle in the Chinese Farm - Maozia Segal