» טקסט  » אומנות ועיצוב  » ספרים חדשים באפריל 2007       חזור

אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית
מאת: שרון רוטברד
Avraham Yasky, Concrete Architecture - Sharon Rotbard

ההוצאה: בבל ב-1952, אברהם יסקי ושותפו שמעון פובזנר תכננו את הפרויקט הראשון שלהם, כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). יסקי היה אז בן 25. בחמישים וחמש השנים הבאות עשה יסקי את אחת הקריירות המזהירות בתולדות האדריכלות בישראל. יחד עם אמנון אלכסנדרוני, יעקב גיל, יוסי סיון ואחרים, הוא היה שותף לתכנונם של מאות פרויקטים, שחלקם הפכו לציוני דרך ולמראי מקום: ההוסטל לעולים ("אקדמאים") ע"ש אלטשול, השיכון לדוגמא ואוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע; בנייני הפקולטה למדעי הרוח ובית הספרים הלאומי בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים; בית החולים ע"ש הרצפלד בגדרה; בית המגורים ברחוב שמריהו לוין, בית הלוחם, בית י.ב.מ. ומגדל אלרוב בתל אביב.

יסקי תמיד העדיף את הפשוט על המורכב, את העממי על המונומנטלי, את הקונקרטי על המטפורי. לכל אורך הקריירה שלו, הוא תכנן בעיקר בנייני חולין, בניינים יומיומיים, שימושיים, "רגילים". עבודותיו מייצגות את הזרם המרכזי של האדריכלות בארץ ואת הדרך שעשתה מהמצאת הישראליות ועד להשתלבות בגלובליזציה, מארכיטקטורת הבטון הרזה של שנות החמישים ועד לארכיטקטורת הזכוכית הנוצצת של תחילת המאה ה-21.

אברהם יסקי (נ' 1927) הוא מהפורים והבולטים באדריכלי ישראל. יחד עם אמנון אלכסנדרוני, יעקב גיל, יוסי סיון ואחרים, יסקי היה שותף לתכנונם של מאות פרויקטים, שחלקם הפכו לציוני דרך ולמראי מקום: ההוסטל לעולים ("אקדמאים") ע"ש אלטשול, השיכון לדוגמא ואוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע; בנייני הפקולטה למדעי הרוח ובית הספרים הלאומי בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים; בית החולים ע"ש הרצפלד בגדרה; בית המגורים ברחוב שמריהו לוין, בית הלוחם, בית י.ב.מ. ומגדל אלרוב בתל אביב.

עבודותיו זיכו אותו בפרסים חשובים, בין השאר בפרס רוקח (1957 ו-1976), פרס רכטר (1970) ופרס ישראל לאדריכלות (1982). שימש חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו (1979-1983), יו"ר אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל (1983-87), פרופסור-חבר בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון (1987-1991), נשיא לשכת המהנדסים האדריכלים והאקדמאים (1987-1993), ראש ביה"ס לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב (1998-1994)

שרון רוטברד הוא אדריכל ומוציא לאור, מלמד במחלקה לארכיטקטורה באקדמיה בצלאל ירושלים. שרון עבד במשרד יסקי-סיון באמצע שנות ה-90. ב-1998 הוא נענה להצעתו של אברהם יסקי לכתוב ספר על עבודתו. אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית הוא מבט אישי על חצי מאה של אדריכלות בישראל דרך גוף עבודותיו של אדריכל אחד; הרהור שמתחיל בשיכון עולים בקריית גת, נסחף דרך סביבות מגוונות (מקומות, בניינים, חומרים ורעיונות), ומסתיים במגדלי YOO בתל אביב.

אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית מאת שרון רוטברד בהוצאת בבל, עורכת: רוני מאירשטיין, הפקה והבאה לדפוס: עמית רוטברד, עיצוב עטיפה: מיכל סהר, עיצוב גרפי: אנקטי, על העטיפה: אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני, הוסטל לעולים ("אקדמאים") ע"ש אלטשול, באר שבע (מבט ממערב) / אברהם יסקי, סוף שנות ה- 50, 996 עמודים.

אברהם יסקי | בעיות צורה בארכיטקטורה
(דברים בכנס "הארכיטקטורה הישראלית לאן?", אמצע שנות ה- 70)

במסגרת הנושא הכללי "הארכיטקטורה הישראלית לאן?", בחרתי להעלות את עניין הצורה בארכיטקטורה לוויכוח. נדמה לי שעניין זה של צורה חייב להעסיק אותנו בצורה רצינית ביותר בעתיד הקרוב כיוון שזהו, לדעתי, מקום התורפה בבנייה הישראלית.

לא אגלה תגלית אם אומר שהפתרונות הפונקציונליים המופיעים בארכיטקטורה הישראלית עומדים על רמה גבוהה למדי; יתר על כן, פתרונות אלה לא זו בלבד שאינם יורדים, אלא לעתים אף עולים על הפתרונות אשר אנו מוצאים בארצות המפותחות והעשירות בעולם. לא כן עניין הצורה, כאן ניכר פיגור לגבי הנעשה בעולם, אמנם הצלחנו במקרים מסוימים להשיג סטנדרט לא רע אך הממוצע עדיין רחוק מלהשביע רצון, והרע ביותר היום הוא שחסרים אנו לחלוטין הישגים אמנותיים בולטים אשר הם הקובעים את הרמה התרבותית בשטח הארכיטקטורה.

בדברים הקצרים שלי היום אני רוצה להתעכב על ארבעה נושאים:

1) הסבר לסיבה שבעקבותיה נדחתה הדאגה לצורה לקרן זווית.
2) להבהיר שארכיטקטורה מתחילה כאשר ניכרת הדאגה לצורה וההישג הארכיטקטוני מושג כאשר הצורה מגיעה לדרגה אמנותית.
3) לאחר מכן ברצוני להוכיח שלא די בהישג הצורתי הבינוני אלא שכל יצירה ארכיטקטונית חייבת לקבל אופי עצמי מובהק כשם שכל יצירה אמנותית חייבת להגיע להישג כזה.
4) ולבסוף אנסה להבהיר מה לדעתי העקרונות היסודיים עליהם חייב להתבסס האדריכל היוצר בפיתוח צורות ארכיטקטוניות.

1.

הדאגה לצורה נדחתה לקרן זווית מסיבות היסטוריות אשר קל היום להצביע עליהן. הארכיטקטורה בת זמננו, או כפי שאנו רגילים לעתים לקרוא לה בשם ארכיטקטורה מודרנית, לא הופיעה בדרך האבולוציה אלא במאבק נמרץ בסוף המאה שעברה. משמעות המאבק היתה הריסת הפורמליזם והאקלקטיות ששלטו בכיפה, ומעבר לפתרונות רציונליים המתאימים לדרך החיים, לאמצעים הטכנולוגיים ולמושגים של תקופה חדשה. כשלב ראשון במלחמה זו הכרחי היה, כמובן, להדגיש את חשיבות הכנות והפונקציונליזם ולהימנע ככל האפשר מדיבורים על צורה, שהרי הפורמליזם היה האויב הראשי. הדגמה מצוינת למצב הדברים אשר שרר אז אפשר למצוא בדבריו של מיס ואן דה רוהה אשר נאמרו בתחילת שנות ה-20. ואלה דבריו: "אנו מסרבים להכיר בבעיות של צורה, אלא אך ורק בבעיות בנייה. הצורה איננה מטרה של עבודתנו, אלא רק תוצאתה. צורה בפני עצמה, אינה קיימת. צורה כמטרה בפני עצמה, הנה פורמליזם ולזאת אנו מתנגדים!".

דברים אלה הם, כמובן, סיסמאות מאבק ואסור להבינן כפשוטו באשר מעולם לא היתה ולא תהיה ארכיטקטורה בנייה בלבד, תמיד יחתור האדם להישג אמנותי, והישג זה כמובן איננו יכול לבוא מעצמו וללא דאגה רצינית ומאמץ יוצר. וכאן ברצוני לצטט דברים אשר נאמרו שלושים שנה יותר מאוחר על ידי אחד האנשים הכנים והרציניים הלא הוא לוצ'יו קוסטה הברזילאי, ואלה דבריו:

"למרות שלה קורבוזיה העריך את הערכים הפלסטיים כקובעים את משמעותה של הארכיטקטורה, הרי שעדיין רוב האדריכלים מוכנים להתנצל בכל פעם שהבניינים שלהם משיגים רשת אמנותית. הם מנסים להצדיק ההישג כתוצאה מקרית הנובעת מהפרוגרמה או הפונקציה, ולא כהתפתחות הגיונית של דרך מחשבה, אשר בוררת כמובן את אותם הפתרונות הפונקציונליים, הנושאים בחובם משמעויות פלסטיות הרצויות להם.

"כתוצאה של השקפה צנועה זו, נראה שארכיטקטורה בת זמננו יכולה לטפל בבעיות השימושיות הניצבות בפניה, אך אינה מסוגלת לספק את השאיפות הנעלות לביטוי אמנותי כפי שהיו תפקידיה בעבר".

מה יכול להדגים את המצב השורר היום בצורה טובה יותר מהדברים הנוקבים והפשוטים האלה של לוצ'יו קוסטה. ברוב תמימות נתפסנו להאמין שהפתרונות שנספק לבעיות תנועה, היגיינה, אקוסטיקה וכה הלאה, תוך שימוש באמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו היום, הם אשר ייצרו ממילא את הארכיטקטורה של דורנו. אך לא כן הדברים במציאות, כי ארכיטקטורה היא בראש ובראשונה התמודדות במישור הרוחני ועל הארכיטקט מוטל התפקיד הכבד לספק לחברה האנושית נוסף לפתרון הפונקציונלי גם את הסיפוק הרוחני בתחום האמנות הפלסטית המבטאה את מכלול הבעיות, המאוויים והרצונות של האדם.

2.

המשבר של שנות ה-20 - הארכיטקטורה הקרה. ולעיקר הדברים שרצינו לפתח, דהיינו: הארכיטקטורה מתחילה רק עם הדאגה לצורה והארכיטקטורה מושגת, כאשר האובייקט מגיע לרמה אמנותית, ובהתאם לכך אפשר להבחין בארבע רמות שונות בתחום הבנייה:

א. השלב הנמוך ביותר הוא כאשר מטפלים בפתרונות פונקציונליים ללא כל דאגה לתוצאות הצורתיות. בשלב זה אין עדיין לדבר על ארכיטקטורה, זו בנייה בלבד.

ב. השלב השני הוא הבנייה המסודרת. ברמה זו קיים מאמץ כלשהו להסדיר את חלקי הבניינים השונים על מנת להגיע לצורה מאורגנת, וזאת על ידי אלמנטים קונסטרוקטיביים רתמיים, פתחים בגובה אחיד, וכדומה. כאן, כמובן, אין כל משמעות פלסטית אמנותית לצורות, פרט לסדר כלשהו.

ג. השלב השלישי הוא הארכיטקטורה הסכמטית, או כפי שנוהגים לפעמים לקרוא לה ארכיטקטורה קומרציאלית. כאן נוקט הארכיטקט בדרך של ארגון הפונקציה בתוך קליפה צורתית מקובלת ודוגמתית. התוצאה היא סכמות ארכיטקטוניות שגרתיות אשר, אם גם הנן לעתים נאות למדי, עדיין אינן חורגות מתחום הפורמליזם, וודאי שהן רחוקות מאמנות יוצרת. כיוון שסוג זה של ארכיטקטורה הוא הנפוץ ביותר, לכן מציירים תמונה המתאימה בדרך כלל לרמה זו.

ד. השלב הגבוה ביותר הוא הארכיטקטורה האמנותית. בשלב זה מגיע המעשה הארכיטקטוני לרמה של ערך אמנותי. זאת אומרת שנוסף על הפתרון הישיר שמספק הארכיטקט לדרישות פונקציונליות, בתחום של נושא מוגדר, מופיע ההישג האמנותי החורג מתחום הדרישות האוטיליטריות המיידיות והופך להישג קיים ונמשך בחלל ובזמן.

נדמה לי שמחובתנו להדגיש ולחזור ולהדגיש את הרמות השונות אשר מניתי להלן, בכדי לחסל את טשטוש המושגים הקיים בין האדריכלים ובציבור הרחב בכללו. לא כל בנייה היא ארכיטקטורה, אפילו אם טיפל בה אדריכל. הארכיטקטורה האמיתית נולדת רק כאשר התחושה הפלסטית והרצון להגיע להבעתה מהווים דחף מתמיד לאיש היוצר, וזאת כמובן תוך מתן פתרונות פונקציונליים.

אני נזכר שמתכנן נודע אשר ביקר בישראל שאל אותי אם יש מקומות אשר אני פונה אליהם בהיותי על אם הדרך מתוך רצון פתאומי ליהנות מיצירה נאה. לצערי, התקשיתי לענות לו בחיוב. הקשר עם האובייקט הארכיטקטוני איננו נקבע רק בדרך השימוש בו, אלא במידה רבה גם בחוויה האמנותית תוך הביקור וההסתכלות. זיכרון גורר זיכרון: בהיותי סטודנט בטכניון נהגתי לעתים קרובות, ברגעים של מצב רוח ירוד, לרדת יחד עם חברי לחדר, אף הוא אדריכל, להסתכל בבית החולים של מנדלסון בבת גלים. אני זוכר היטב את החוויה העמוקה והתרוממות הרוח שגרמו לנו ביקורים אלה בבניין נפלא זה, למרות שלא נזקקנו לא למחלקותיו ולא למרפאתו.

אין צורך להרבות דברים בסוגיה זו, כי ברור לכל אדם ולאדריכל בפרט שההישג הצורתי בארכיטקטורה חשוב לפחות באותה מידה שחשוב הפתרון הפונקציונלי ואולי אף עולה עליו.

3 .

ועכשיו לעניין הייחוד והאופי ביצירה הארכיטקטונית. לא די בהשגת צורות נאות ואסתטיות. לו כך היה הדבר היינו חוזרים למושגים של המאה הקודמת, ונוקטים תמיד בפתרונות קלסיים, דהיינו בוחרים באחד מתוך שורה של רצפטים מוכנים מראש. לפי מושגינו היום ובעצם איננו מחדשים בכך דבר, חייבים הבניין, השכונה או העיר להיות בעלי אופי עצמי, ייחודי, בדומה לכל יצירה אמנותית בעלת רמה ובדומה לכל יצור חי. המשמעות של הדבר היא שהצורה תבטא את תכנונו הפנימי של הבניין, שתתמזג עם הסביבה והנוף ושתישא את חותמו האישי של היוצר. אפשר להדגים בצורה נוחה את כוונת דברי: נהריה ואשקלון שתי עיירות לאורך חופו של הים התיכון. ערים בגודל דומה, בתנאי אקלים דומים ועם אוכלוסייה פחות או יותר זהה. אם לשתי ערים אלה אשר מבחינת הדרישות הפונקציונליות הדומות כביכול תינתן גם דמות זהה הרי נגיע לטשטוש מוחלט. וזו אמנם המציאות האומללה בארצנו. לא רק לערים הדומות כמעט לחלוטין מבחינת התנאים אלא אף למקומות שונים כקריית שמונה ואילת יש זהות צורתית מבהילה. ואכן, אם מתבססים בתכנון על דרישות פרוגרמתיות בלבד, כמעט שלא קיימים הבדלים: האוכלוסייה דומה, הדרישות ההיגייניות דומות, האמצעים הטכנולוגיים שווים, וכה הלאה וכה הלאה. וכאשר מטפלים בבעיות אלה בעקביות יתרה, ממילא מתקבלים פתרונות דומים. סופו של דבר שישראל תקבל צורה אחת, מטושטשת, מבלי שלאדם החי במקום זה או אחר יהיה קשר הדוק לעירו ולביתו.

כל עיר, כל שכונה ועד כמה שאפשר כל דירה חייבים לקבל חותם, דמות ואופי ואם גם בניואנסים הקטנים ביותר. מכיוון שהשוני איננו נמצא בתחום הפונקציונלי כי אין כל הבדל בין משפחה בת ארבע נפשות, מהעלייה החדשה, למשל, בקריית שמונה, למשפחה דומה באילת, לא מבחינת הצרכים ולא בהווי החיים, הרי איננו יכולים לנבוע מהפרוגרמה והפונקציה אלא מתוך הסביבה, המקום והבנתם על ידי המתכנן.

4.

וכאן אני בא להציע דעתי בעניין העקרונות היסודיים שמהם מתפתחת ומתגבשת הצורה הארכיטקטונית.

בראש ובראשונה עלינו להבין את שינוי הערכים היסודי ביותר העובר על דורנו. האדם יצא מתחום של מערכת ייצור קטנה ומוגבלת, בהם מצא לרוב סיפוק ישיר ומיידי מפועל ידיו. עתה נמצא האדם בתוך מעגל ייצור ענקי שבו הוא משמש בורג קטן אשר לרוב אין קשר ישיר בין עבודתו לבין המוצר. תהום זו גורמת לריקנות הדוחפת את האיש לחפש הסיפוק בספֵרות אחרות. אם מוסיפים לגורם זה את הירידה של הדת ושל הסיפוק בתחומים רוחניים וכן את התרופפות המבנה המשפחתי, נמצא מיד את הסיבה לדחף הענקי בכל העולם לחיפוש סיפוק על ידי בידור מכל הסוגים. לכל אלה נוסף הזמן הפנוי הרב הנוסף לאיש כאשר אנו עוברים בהדרגה לשבוע וליום עבודה קצרים והולכים. באופן כללי, זו תמונה של עולם העובר מייצור לצריכה, ומובן שצריכה זו רבה גם בתחום הארכיטקטורה. יש דרישה הולכת וגוברת למקומות בידור, נופש, בילוי ולסביבה היכולה לספק לאיש חוויות אשר תמלאנה את החלל הריק הנוצר מהסיבות אשר מנינו להלן. אפשר כמובן לספק דרישות אלה בדרך הקלה ובאמצעים זולים כגון: צורות ארביטרריות וצורות מעניינות במרכאות. אפשר להמציא השכם והערב פריקסטים חדשים, לערבב ולבחוש חומרים וצבעים למיניהם, ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה. זו היא ההתדרדרות שבאה עם השובע, זהו הברוק המודרני, אנו עדים לו על כל צעד ושעל בכל רחבי העולם ואף כאן בישראל לא פסחנו עליו – זהו ה- excitement עליו דיבר פרופ' רטנר.

אך מאידך אין טעם בהסתייגויות פוריטניות ובהטפה לפשטות שלצערנו עבר זמנה. בעוד אנו מתמרמרים וצועקים יעלו הספיחים שבקצות המחנה, כל אותם דקורטורים למיניהם, ויציפו אותנו. מוטב שנבין את המתחולל היום בעולם ונדע ליצור ארכיטקטורה מעניינת העונה על הדרישות המתרבות ועל הצרכים הגדולים והנובעים מעצם תוכן וצורת החיים המודרניים. הטכנולוגיה של זמננו מעמידה לרשותנו אמצעים אדירים אשר אפשר לנצלם בצורה אנרכית ובערבוביה גמורה אך אפשר גם להופכם לכלים נפלאים שיענו על שמחת החיים ועל רצון החיים המפעפע.

השימוש הנכון בצורות מבוסס על ארבעה גורמם יסודיים:
א. השקפת עולם אישית של המתכנן (השקפה המבוססת על ידע, הבנה ואידאולוגיה.
ב. שילוב השקפה זו עם הפתרון הפונקציונלי.
ג. התאמה לנוף, לאקלים ולרקע התרבותי לוקלי.
ד. והשימוש הנבון והנכון בחומרים ובאמצעים הטכנולוגיים.

לא במקרה מניתי את סדר הדברים כפי שהוא להלן. קודם כול ומעל לכול חייב האדריכל לפתח את גישתו אל האובייקט. זוהי מעין דעה קדומה של המתכנן, עוד בטרם גישתו לפיתוח הפתרון עצמו. אך דעה קדומה זו חייבת להיות כי זוהי בעצם התחושה הראשונה לפרויקט. אינני מתכוון כאן לתחושה רגשית אלא לאינסטינקט של הבנה ותפיסה כוללת של הבעיה. רק כאשר קיימת תפיסה זו המבוססת כמובן על השקפת עולם רחבה, רק אז קיימת המסגרת הבסיסית שמתוכה אפשר להתחיל לברור את הפתרון הפונקציונלי הרצוי.

כאשר התפיסה התחושתית-אמנותית משתלבת עם הפתרון הפונקציונלי, אפשר לעבור לתפיסה צורתית המתאימה לתנאי האקלים ועוד יותר לתנאי הסביבה והנוף. בשלב זה נולד הרעיון הארכיטקטוני ונוצר המעבר לשלב הסופי והוא תרגום הרעיון לשפת הטכנולוגיה והחומר.

במילים אחרות, יכולנו, אפוא, להגדיר את תהליך עיצוב הצורה כדלקמן: בראש ובראשונה הסדר המחשבתי של האדריכל, המדריך אותו בבחירת הפתרון הפונקציונלי. שניים אלה נצמדים לקרקע לנוף ולסביבה ולאחר שמתגבש הפתרון הרעיוני הכולל הוא קורם קרום וגידים של חומר.

© כל הזכויות שמורות לבבל הוצאה לאור

אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית - שרון רוטברד
Avraham Yasky, Concrete Architecture - Sharon Rotbard