Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » כתבי עת  » ספרים חדשים במרץ 2007       חזור

קשת החדשה 19
מאת: אהרן אמיר - עורך

ההוצאה:

קשתות

בחוברת האביב (מס' 19) של קשת החדשה 200 עמודים, והיא מציגה לקורא מקבץ של עשרה סיפורים: 9 מקור ו-1 תרגום.

בין הכותבים בחוברת: יהושע קנז ואהרן אפלפלד (כל אחד בסיפור ילדות משלו), וכן אידה מגד, אדמיאל קוסמן (כן, בפרוזה!), אור גראור, בלה שייר, יעל צדוק, מעין בן הגיא ומשה אופיר. עם 13 המשוררים שבחוברת נמנים, נתן וסרמן, אמיר אור, זמיר בן-דוד, רות לורנד ואנדד אלדן.

בחלק העיון והביקורת משתתפים חוקר-הספרות הנודע פרופ' אורי (רוברט) אלטר במאמר על ספרה האחרון של ניצה בן-דב, "והיא תהילתך"; פרופ' יעל פלדמן תוהה "למה אהבה רבקה את יעקב"; פרופ' אורי רובין, בעל התרגום העברי החדש לקוראן, כותב על "מכה וירושלים" בראשית האסלאם.

קשת החדשה 19
שתפו אותי

ד"ר מתי שטיינברג עוסק, במאמרו "מגולה לתפוצה" (חלק ראשון), בנוכחות המוסלמית באירופה; ירון ידען מסתכל באגדה "בעיני חז"ל"; סלמאן מצאלחה במסה: "כל הציפורים עפות לרומא"; ואילו איתן בורשטיין מבקר את מחקריו של יהושע אפרון בראשית הנצרות.

את החוברת החדשה מלווים צילומים של עדי נס - מסדרת "סיפורי התנ"ך" שלו - אחד על העטיפה ועוד חמישה בגוף החוברת (הסדרה כולה מוצגת החל מה-16/3/07, במוזיאון הלנה רובינשטיין בתל-אביב).

יעל צדוק | תקומה
1 המשכנו ללכת, טוביה בסנדליו המידלדלים על כפות רגליו הגדולות, חיים הרזה שפוף מעט, ורחלי בשמלת-הפרחים הבהירה שלה שהתרפרפה בין רגליה. הכביש להט מתחת לרגלינו.

כבר חצי-שעה אנחנו הולכים, מרחוב הרצל לאורך מדינת היהודים. חיים-הרזה הולך ונרכן, והסנדלים של טוביה חובטים בכביש בכבדות פלאק-פלאק, ורק רחלי היפה צועדת לה כאילו כלום, אבל שני עיגולי-זיעה כהים הולכים ומתרחבים לה על השמלה מתחת לזרועותיה.

ממול היה צריך להיות רחוב התחייה. אבל שלט-הרחוב נצלה בשמש, "התחייה" התכווצה לאמצעית והשוליים החרוכים התקפלו פנימה. בכל אופן ידענו שזה שם ופנינו ימינה. פלאק-פלאק, הסנדלים של טוביה. תעלו למדרכה. אתם רוצים להידרס?

על הבניין היה שלט: "משרד ה-". שאר האותיות נפלו ממנו, והשאירו טביעות בהירות מטושטשות. עמדנו ותקענו עיניים בשלט, כאילו לנוכח מבטינו המרוכזים תפצענה האותיות מחדש. אחר-כך הבטנו זה בזה. וחיים הרזה סימן לנו בראש ימינה. שם היתה בוּטקה קטנה, ושלט קרטון צמוד אליה, ועליו כתוב בכתב עקמומי: חנייה שעה 8 שקל. חֶבֶל היה משוך ממנה אל עמוד ברזל חלוד. ליד העמוד עמד כיסא פלסטיק לבן עכור ועליו ישב איש שמנמן במכנסי-חאקי קצרים וגופייה לבנה מרופטת, לא ישב אלא נמרח על הכיסא, רגליו פשוטות לפניו וידיו מוטלות על בטנו. אמרנו (טוביה): סליחה, איפוא מגישים בקשות? האיש בהה דרכנו. אולי הוא מת.
סליחה, איפוא מגישים בקשות?

האיש לא זז ולא פצה פה, ורק אחרי ש זמן-מה עמדנו ארבעתנו ותמהנו, קלטנו, לאחר מעשה, שהאגודל שלו התרומם והצביע שמאלה (השמאלה שלו) וצנח מהר בחזרה לשורת האצבעות שנחו על בטנו. תודה (רחלי).

נכנסנו. היתה שם קרירות נעימה. על הקיר ממול היה מודבק דף נייר, עם ארבע חתיכות צלוטייפ, וחץ בטוּש שחור הורה לנו לפנות ימינה. תיכף ידענו שאנחנו במקום הנכון, כי היה שם נחש רחב של אנשים, שחוליותיו פרצו פה ושם לצדדים במין אי-סדר מתנועע, כמו אמֵבּה עצבנית. הרחק מאתנו, בראש התור, אפשר היה לראות פקידה כלואה מאחרי חציצת פלסטיק שקופה. קריר היה שם לפחות, ועמדנו. אחרי כמה רגעים כבר עמדו אחרינו עוד כמה אנשים, והאוויר התחיל להיות כבד וחמוץ. התור לא זז, אמר טוביה. התור לא זז, אמר האשה שעמדה לידנו וניפנפה במניפה. רחש מתמרמר הרטיט את הנחש הרחב, מראשו לכיוון זנבו, עד שהגיע אלינו: הפקידה הלכה להפסקת-אוכל. נו, הלכה להפסקת-אוכל. מה תגיד על זה. מושחתים כולם.

רחלי מעבירה את משקל גופה מרגל לרגל, טוביה מרקיד את בהונותיו בפתח הסנדלים, וחיים הולך ומתכווץ אל תוך עצמו. אחרי עשר דקות התקדמנו איזה מטר קדימה, אבל אז ראינו שהפקידה עוד לא חזרה, וזה רק האנשים שמצטמצמים זה לזה ויוצרים דבוּקה אחת מרובת-רגליים ומתנועעת. אחר-כך הפקידה חזרה וכולם אמרו: אוֹוו!

באחת ורבע כבר התקדמנו כל-כך שראינו את הבלוֹנים שהפקידה הפריחה עם המסטיק שלה. אבל אז היא יצאה מן הדלפק ממוּגן-הפלסטיק שלה ותלתה עליו שלט: המספרים נגמרו. המספרים נגמרו, אמר הנחש הרחב. חוצפה כזאת. אין עוד מספרים. זוזו, זוזו. תנו לצאת. אין עוד מספרים. בני-זונות.

הסתובבנו והלכנו לאכול שקשוקה אצל בֶּנוֹ.

2 שוב הלכנו למשרד להגשת בקשות.
חיים ראשו באדמה, טוביה פלאק-פלאק, ורחלי היפה צועדת בראש. הגענו מוקדם, עברנו את האיש בחניה, שישב באותה תנוחה כמו אתמול, ונכנסנו למשרד. התור היה ככה-ככה, ועמדנו. כשהגענו לדלפק של הפקידה בא איש מבוגר אחד בריצה מן הצד ואמר, כולו מתנשף: היי, עכשיו תורי, עכשיו תורי! התור אמר: איך עכשיו תורך ורק עכשיו הגעת? האיש אמר: אני הייתי כאן מקודם, רק הלכתי רגע לפקיד השני. התור אמר כמה דברים בבת-אחת: אין הייתי כאן מקודם. הלכת - הלכת. מה הוא חושב לעצמו. אדוני, תעמוד בתור כמו כולם. אל תתנו לו. מה-זה הייתי כאן מקודם, גם אני הייתי כאן מקודם.

האיש המבוגר דחף את הניירות שלו לפקידה. חיים נאנח. רחלי צחקה. הפקידה פוצצה בועת מסטיק מפוארת (ורודה) והיכתה בחותמת שלה בכל מיני מקומות, ואמרה לאיש: תלך לחדר שתיים.

בגלל שחדר שתיים היה מאחרינו הוא נאלץ עכשיו לעבור לאורך כל התור מראשו ועד סופו ואנשים אמרו לו: חוצפה. תראו אותו. איך אתה לא מתבייש. איש מבוגר כמוך.

בכל אופן, עמדנו מול הדלפק, וטוביה כיחכח בגרונו, וחיכה שהפקידה תרים את עיניה אליו, ולבסוף היא עשתה כן אבל לא אמרה כלום, רק הביטה בו, ולעסה בשקט. טוביה אמר: אנחנו צריכים לדעת מה עם הבקשה שלנו. תעודת זהות, אמרה הפקידה. טוביה פישפש בכיס האחורי של מכנסיו ומשך משם שׂרידים של ארנק-עור-חום-לשעבר, ושלף מתוכו את תעודת-הזהות שלו. אבל אז ניגשה אל הפקידה שלנו פקידה אחרת, ונעמדה לידה, יד על המותן, ואמרה: יוֹכי, היית מאמינה שרבינוביץ' לקח את החדר לעצמו?

הפקידה שלנו הניחה מידה את תעודת-הזהות של טוביה, ופנתה בהכיסא המסתובב שלה אל הפקידה עם היד על המותן, שחזרה ואמרה: הוא לקח את החדר לעצמו! אני הולכת לוועד! תלכי לוועד. בטח שאני אלך לוועד. או יותר טוב תדברי קודם עם יושוּע. מה יושוּע יעשה. לא יעשה כלום. את חושבת שהוא יעשה משהו? נסי, מה יכול להיות. לקח את החדר לעצמו. תגידי תודה שהוא לא נתן אותו למלכה. את חושבת שהוא יעשה משהו? נסי, מה יכול להיות. אבל אם הוא לא יעשה כלום? אי'פשר לדעת. נסי, מה יכול להיות.

טוביה הסיע את עיניו מתעודת-הזהות הנטושה שלו אל שתי הפקידות ובחזרה. חיים תקע מבט מתפוגג בקיר של האולם. רחלי אמרה: בנות, בנות, אנחנו לא יכולים לעמוד כאן כל היום. הפקידה אמרה לַיד-על-המותן: טוב, נדבר אחר-כך. ולטוביה היא אמרה: כן, מה רצית? טוביה אמר: לברר מה עם הבקשה שלנו. הפקידה: תעודת-זהות. טוביה: היא אצלך, הנה. הפקידה, זאת אומרת יוכי, פתחה את תעודת-הזהות, ואחר-כך הפכה אותה ודיפדפה בה, והלכה לארון-הברזל שמאחריה, שעל מדפיו היו תיקי קרטון חומים צפופים מאד. היא סקרה את התיקים מימין לשמאל ומלמעלה למטה, ולבסוף חזרה בידיים ריקות. אני לא רואה שום בקשה, היא אמרה. אמרנו (טוביה): מה זאת אומרת לא רואה. הגשנו. לפני חודש וחצי. היא אמרה: למי הגשתם? למשרד בירושלים. אבל אנחנו תל-אביב. זה לא שייך. אבל בירושלים אמרו לנו שאם אנחנו גרים בתל-אביב הם מעבירים את זה לתל-אביב. אין דבר כזה. מה זאת אומרת, הם אמרו שהם שולחים. עובדה. אז מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו?

להגיש עוד פעם בקשה. איפה? יוכי תלשה טופס ירקרק מבּלוק של טפסים, ועוד טופס לבן מבלוק אחר, ודחפה אותם אל טוביה, ואמרה: תמלאו ותבואו מחר. טוביה אמר: למה מחר? כבר אני ממלא ונותן לך. יוכי אמרה: אי'פשר. בקשות זה רק ביום שני ורביעי. טוביה: אבל אני כבר כאן, אני לא אשם שהטופס הלך לאיבוד אצלכם. אי'פשר אני אומרת לך.
אז לקחנו את הטפסים, וישבנו אצל בֶּנוֹ ומילֵאנו.

3 ספרנו את הימים עד יום רביעי, וביום רביעי התלבשנו שוב יפה והלכנו למשרד להגשת בקשות. כבר ידענו שיש שם תור ארוך, אז חיים הביא שני סנדוויצ'ים, אחד גבינה לבנה (מלפפון ירוק) ואחד גבינה צהובה (מלפפון חמוץ), טוביה הביא עיתון מאתמול, רחלי הביאה תשבץ, אני החזקתי את הטפסים, אחד ירוק, אחד לבן. כשבאנו לשם התור היה קטן וצר. אחר-כך התאספו עוד ועוד אנשים, והתור התארך ובעיקר התרחב, נוזל לצדדים. הפקידה עם המסטיק, כלומר יוכי, הסתכלה בטפסים, הפכה אותם והסתכלה שוב, ואמרה: איפה האישור של המשרד הכללי? אמרנו: צריך אישור של המשרד הכללי? בטח שצריך. לא אמרו לנו. כולם יודעים את זה. מה זה כולם יודעים. אתם צריכים להגיד (זאת רחלי). אמרו לכם. אף אחד לא אמר לנו. אמרו לכם.

יצאנו. כביש האספלט רתח. השמש חרכה לנו את הזרועות, את העורף, את הפנים. רחלי הוציאה מהתיק משקפי-שמש. חיים העביר מדי-פעם את ידו על הראש, כאילו הוא מנסה להיפטר מן הלהבה שאחזה בקרחת הקטנה שעל ראשו. טוביה פלאק פלאק, רק לאט יותר מקודם. ואין לנו אישור מהמשרד הכללי.

4 טילפַּנו לשאול איפה זה המשרד הכללי. ענו לנו, "לפניכם מערכת לניתוב שיחות. למדור חייבים - אחת, לעסקים מאושרים - שתיים, לעיסקאות-דֶמֶה - שלוש, לחקירות - ארבע, להסכמים עוקפי-תקנות - חמש". לא ידענו על מה ללחוץ, אבל ידענו שאנחנו בטח חייבים משהו. אז לחצנו אחת. "לחייבים חדשים - אחת, לחייבים אבודים - שתיים, להסדרי-ביניים -שלוש".

לא ידענו על מה ללחוץ, אז לחצנו אחת. "להתחייבויות - אחת, להסדרים עתידיים - שתיים, לאמצעים ממויניים - שלוש". לחצנו אחת, כי בטוח יש לנו התחייבויות. שמענו "אנא המתן" והרגשנו שאנחנו מתקרבים לארץ המובטחת. "השלוחה המבוקשת מנותקת זמנית. אנא התקשרו למדור חייבים". סגרנו. לא היינו שם מקודם? חיים כסס ציפורניים, טוביה קם לחפש במקרר מה לאכול, רחלי נשכה את השפה התחתונה. יש כנראה משהו שלא הבַנו.

5 החלטנו ללכת לשאול במשרד להגשת בקשות. נסענו בפיאט שלי, שבאופן חגיגי הצליחה להתניע. עמדנו ברמזור של הרצל והכּנסת. חיים, מאחור, לעס את הסנדוויץ' גבינה-לבנה-מלפפון-ירוק שלו. טוביה, על-ידו, זימזם את "הכל פתוח, עוד לא מאוחר". רחלי, על-ידי, שייפה את הציפורניים. יש לה בתיק הכל: פצירה, מספריים, משקפי-שמש, דיאודורנט, ממחטות-נייר, כרטיסייה לאוטובוס, טלכּרד, תחבושת לשעת חירום.

עמדנו ברמזור אדום, ופתאום עברה על-ידנו מרצדס שחורה מבריקה, ענקית, ונעמדה באלכסון לפנינו וחסמה אותנו. שני גברתנים יצאו ממנה (אחד נשאר ליד ההגה) ובאו אלינו במהירות, ופתחו אחד את הדלת הקדמית ואחד את הדלת האחורית, ותקעו לנו אקדחים מול הפנים, ואמרו: לצאת מהר. נבהלנו והרמנו ידיים, אבל אז הגברתנים אמרו פתאום אחד לשני בשקט כמה מלים ברוסית, והסתלקו בחזרה למכונית שלהם. ומזל שהיה ירוק ברמזור, כי המרצדס זינקה בחריקה וטסה משם. נשארנו לשבת ורק הורדנו לאט לאט את הידיים. הדלתות של הפיאט נשארו פתוחות, עד שאיזה נהג אחד עבר וצעק: תסגרו את הדלת, יא מניאקים. רחלי התחילה לבכות. חיים רעד כאילו חיברו אותו לחשמל, טוביה מילמל: אני לא מאמין, אני לא מאמין. אצלי התנדנדו הרגליים ולא יכולתי לנהוג. אז השארנו את הפיאט שם והלכנו לבֶּנוֹ לאכול שקשוּקה.

6 בנו אמר: מה הבעיה, יש לי חבר שהגיס שלו יש לו שכנה שעובדת בממשלה. אני תיכף בודק לכם. אחרי שבועיים בֶּנוֹ נתן לנו קבלה על עשרה קרטונים חלב, ארבע תבניות ביצים, חמש גבינה 5%, ועוד משהו שהיה מכוסה בכתם שומן. מאחרי הקבלה היה כתוב "שדרות הגאולה".

7 לקחנו את הפיאט הכתומה שלי ונסענו למשרד הכללי. נסענו לפי ההוראות של בנוֹ. נסענו ונסענו עד שהגענו לים. חזרנו. הסתכלנו סביב סביב ולא הבנו מה עשינו לא בסדר. שאלנו. אמרו לנו: תסעו ישר עד הצומת איפה ש"אמריקן דיל", שם תפנו ימינה ובסוף שמאלה. נסענו נסענו נסענו. הגענו לים. חזרנו. ישבנו בפיאט הכתומה. טוביה מחה את הזיעה מפניו בממחטת-בד משובצת. חיים כסס ציפורניים. רחלי בהתה.

8 בנו אמר: שכחתי להגיד לכם. אחרי שאתם עוברים את "אמריקן דיל" תסעו איזה חצי קילומטר, ואז תפנו ימינה, עד שתגיעו לכיכר-העצמאות. תמשיכו ישר. בדרך יש לכם את "גרין טאואר". זה סימן שאתם בדרך הנכונה. תסתכלו בשלטים. צריך להיות צומת ששם זה שדרות הגאולה. אבל תשימו לב, צריך לפנות ימינה, אבל תפנו שמאלה, הבנתם? זה הכל קונספירציה של הממשלה. אבל אל תדאגו. אמרתי לכם: חצי קילומטר "אחרי אמריקן דיל", כיכר-העצמאות, ותזכרו: אתם צריכים ימינה אבל תפנו שמאלה. טוב, אם לא הבנתם אז יש לנו בעייה. אבל עכשיו תאכלו משהו כי אתם נראים לי כמו החסה של שבוע שעבר ומחר תסעו עוד פעם.

9 למחרת לא נסענו כי טוביה הרגיש חולשה פתאומית. הוא ישב כל היום בכורסה המתנדנדת הישנה שלו והחזיק את הלב. אבל אחרי יומיים התלבשנו יפה ונסענו. אחרי שעברנו את "אמריקן דיל" עצרנו בצד בשביל לחשוב. חיים אמר שהוא מוכן לצאת מהמכונית ולצעוד מאה צעדים שזה בערך מאה מטר וככה נדע כמה זה חצי קילומטר. טוביה אמר שנתחיל לנסוע, אבל לאט. רחלי אמרה מה הבעיה, נסתכל במד-קילומטרים. אבל המד-קילומטרים היה מקולקל. אז חיים יצא מן האוטו וספר צעדים, ונסענו מאד לאט והסתכלנו בכל-זאת על המד-קילומטרים למרות שהוא לא זז. אחרי עשרים דקות הראש של חיים נפל לו על החזה תוך כדי הליכה, אז עצרנו והכנסנו אותו לאוטו. הוא ישב מאחור בעיניים עצומות ורחלי נופפה עליו בחוברת-התשבצים שלה. נסענו עוד קצת, פנינו ימינה, והגענו לכיכר העצמאות. עברנו גם את "גרין טאואר" והגענו לצומת. חיפשנו את השלט של שדרות הגאולה ולא היה. טוביה אמר: תעצור בצד. הוא יצא מהאוטו והסתכל לאחור, ובאמת, מן הכיוון השני כן היה כתוב. אז הבַנו שמה שצריך לעשות זה לעבור את הצמתים, לא משנה לאיזה כיוון, ולחפש את השלטים בכיוון ההפוך. אבל עכשיו לא זכרנו אם בנוֹ אמר לפנות ימינה למרות שצריך שמאלה או לפנות שמאלה למרות שצריך ימינה. טוביה אמר ימינה. חיים אמר שמאלה. אז נסענו ישר והגענו לאיפה שהיינו קודם.

נהיינו רעבים וחיפשנו מסעדה. ראינו מרחוק בניין עם חנויות ושלט של תחנת-דלק. נסענו לשם. מצאנו חומוסייה ונכנסנו. טוביה ואני הזמַנו פרגיות. חיים הזמין מרק (שעועית). רחלי הזמינה סלטים (בלי שמן) . אחר-כך נהיינו עייפים. יצאנו וחיפשנו את השירותים. רחלי נכנסה, צעקה איכס ויצאה. חשבנו מה לעשות עכשיו. פתאום ראינו על-יד השירותים שלט קטן "המשרד הכללי". נכנסנו. שאלנו את הפקיד בכניסה איפה מקבלים אישורים בשביל המשרד להגשת בקשות. הוא הטה את ראשו ימינה וקרץ בעין ימין, אז נכנסנו למסדרון הימני.

שם ישבו אנשים על ספסלים ובצד עמד מכשיר עם שלט "נא לקחת מספר". לקחנו. על השלט המואר שבקצה החדר היה כתוב המספר 233 , אבל האיש שישב על-ידי אמר שמספר 249 כבר נכנס מזמן. הם לא מעבירים, הוא אמר. הם לא מעבירים, אמרה אשה עם תינוק מאחרינו. עברה שעה. רחלי החליפה רגל על רגל ותופפה על משענת הכיסא שלה. ברבע לאחת התיישב לידי איזה איש, וזז לכאן ולכאן, ולבסוף קירב את ראשו אלי ואמר בשקט: חמש-מאות שקל ואני מסדר לך הכל היום, איך זה. אמרתי לו: איך זה? הוא אמר: יש עליך חמש-מאות שקל? אמרתי לו: לא. הוא אמר: ארבע-מאות? אמרתי: לא. הוא אמר: תן לי שלוש-מאות חמישים, אני מסדר לך הכל היום. איך זה. ספרתי את הכסף בארנק. מאה-עשרים ושבע.

התור שלנו, טוביה אמר. קמנו מהר וניגשנו לפקידה שהאור שמעליה דלק. אמרנו לה (טוביה): היינו במשרד להגשת בקשות, ולא ידענו שצריך אישור של המשרד הכללי, זאת אומרת, אמרו לנו: תביאו אישור מהמשרד הכללי, אחרת אי-אפשר ל- . הפקידה אמרה: מספר-זהות. טוביה אמר לה. היא תיקתקה במחשב שלה, ותיקתקה שוב, ולקחה לגימה מספל קפה שכבר היה עליו קרום, וקמה והלכה לחדר אחר, וחזרה והתיישבה, והוציאה מהמחשב דף נייר ודפקה עליו כמה חותמות ואיזה קישקוש ביד, ודחפה אלינו את הדף ואמרה: זהו. בכותרת של הדף היה כתוב: אישור. אמרנו לה: תודה, באמת תודה. והיא אמרה: בבקשה. הלכנו.

10 למחרת מוקדם בבוקר הלכנו למשרד להגשת בקשות. עברנו את האיש השׂרוּע על כיסא הפלסטיק הלבן בכניסה לחנייה, ונכנסנו לאולם הממוזג. לפנינו עמדו איזה עשרים איש, יותר לרוחב מאשר לאורך. בתא ישבה יוֹכי, ועל-ידה עוד אחת עם קוּקוּ. טוביה, חיים ורחלי ישבו, ואני שמרתי על התור. בסוף היו לפנינו רק שתי נשים והן התחילו לריב מי היתה קודם. היו צעקות: חצופה שכמותך. את לא תגידי לי חצופה, שמנה אחת. הלו, הלו, תירגעו. גברת, היא היתה קודם. מה פתאום, השנייה היתה קודם, אני ראיתי. מה זה משנה, יאללה תתקדמו כבר. מטומטמת אחת. מטומטמת אמא שלך. יוכי בהתה באוויר ופוצצה בלונים של מסטיק.

אחת הנשים דחפה אל יוכי תעודת-זהות. יוכי קמה וחיפשה במדפים של התיקים החומים, ואחר-כך חזרה ואמרה לה: אין לי תיק כזה. תלכי לחדר שמונה לברר. מה חדר שמונה, אחרי שעמדתי כאן כל-כך הרבה. האשה השנייה אמרה: מגיע לך. הראשונה אמרה: תסתמי. והלכה לחדר שמונה. טוביה ורחלי וחיים קמו מהר ועמדו לידי. הלו, הלו, מה זה צריך להיות, יש תור. טוביה אמר: אנחנו ביחד. התור אמר: מה ביחד. חוצפה. מה ביחד. תסלחו לי, תחכו בתור כמו כולם. טוביה אמר: אנחנו היינו כאן, רק ישבנו. התור אמר: אין דבר כזה ישבנו. תעמדו כמו כולם. תראו מה זה. מיוחסים. רחלי הסתובבה אל התור והסבירה לאט: אנחנו ארבעה, אבל זה רק תיק אחד.

התור אמר כמה דברים בבת-אחת: אז מה אם זה תיק אחד. טוב, אם זה תיק אחד זה בסדר. בכל-זאת צריך לעמוד כמו כולם. טוב, זה אותו התיק. אנשים פה עושים מה שבא להם. נו, הם ביחד. נתנו ליוכי את האישור של המשרד הכללי והיא עיינה בו ואמרה לפקידה שלידה: התחיל לשלוח אלי ידיים. הפקידה עם הקוקו אמרה: מי? יוכי: יושוּע. הפקידה: לא נכון. מה שאת שומעת. מה ז'תומרת, מה הוא עשה. התחיל עם נגיעות. אז מה עשית. התחמקתי ממנו. אז תלכי לוועד. יושוּע זה הוועד. יוּוּּ, אז מה תעשי. כן, תעודת-זהות. אני לא יודעת מ'ני יעשה. טוביה כבר היה מוכן עם תעודת-הזהות שלו והיא לקחה אותה וקמה לחפש את התיק שלנו, ושלפה אותו מהמדף וחזרה ותלשה טפסים מבּלוקים שהיו לה על השולחן וכתבה עליהם דברים, והטביעה חותמות, ודחפה אלינו את ערימת הניירות, ואמרה: התחיל לשלוח ידיים, את מאמינה? נהיה לנו לא נעים ממה שיושוּע עשה לה, ואמרנו לה בעדינות (טוביה): זהו? לאן עכשיו? יוכי אמרה: אני לא יודעת מה אני יעשה. טוביה אמר: לאן אנחנו צריכים ללכת עכשיו? יוכי אמרה: ללשכת ההקצאות. תפתחו תיק למענק א'. זה בגלל שהוא חשב שאני צריכה אותו, את מבינה?

11 אחרי כמה ימים הלכנו ללשכת ההקצאות. היה בוקר סגרירי של סתיו. הלכנו ברגל, טוביה בסנדלים המהוהים שלו, חיים עם הראש באדמה, ורחלי היפה עם התלתלים פזורים לה על העורף כי כבר לא היה חם.

הגענו ללשכת ההקצאות. שם היה תור עם חבלים, כמו בבנק, שהתפתל כמו מהדק-נייר.
איש אחד עם כרס נעמד אחרינו, ואחרי רגע אמר: אני אחריכם, כן? אני תיכף חוזר. והלך. אחריו באה אשה קטנטונת עם ז'קט ירקרק ושׂער אפור קצר, ואמרנו לה: יש מישהו אחרינו. היא אמרה: בסדר. עברה שעה וחצי. חיים הוציא סנדוויץ' גבינה צהובה (מלפפון חמוץ). התור מתח את צווארו אל הסנדוויץ'. טוביה אמר: אני רוצה שווארמה. רחלי תיקנה את הליפסטיק במראה הקטנה שלה. האיש בעל הכרס חזר והתחיל להתפתל בין החבלים כדי לחזור למקום שלו. כל החבלים אמרו: היי. מה זה. אדוני. אבל הייתי כאן. הוא היה כאן. הוא לא היה כאן. תלך לסוף התור. רק הלכתי לשאול משהו. כולנו רוצים לשאול משהו. מניאקים כולם. אחרי שעתיים הגענו לראש התור. הפקיד הג'ינג'י נאנח ואמר: כן? נתַנו לו את הניירות שנתנה לנו יוכי ואמרנו: אנחנו צריכים לפתוח תיק למענק א'.

הפקיד דיפדף בניירות ואמר: אתם לא יכולים לפתוח תיק למענק א' לפני שתביאו אישור שאתם לא מקבלים את המענק הזה. אמרנו (טוביה): אבל במשרד להגשת בקשות אמרו לנו לבוא לפתוח פה תיק. הפקיד אמר: ברצון אני אפתח לכם תיק, אבל קודם תביאו מהם אישור שאתם לא מקבלים את המענק. אתם מבינים? אמרנו (רחלי): אז למה הם שלחו אותנו לכאן? הפקיד משך בכתפיים: באמת שאני לא יודע.

12 רחלי ממלמלת דברים. לטוביה יש טיקים בעין. חיים מגמגם.

13 חזרנו למשרד להגשת בקשות. האיש עם הגופיה בכּניסה לחניון לא היה שם. רחלי אמרה: אולי קרה לו משהו. נכנסנו. התור היה דבוּקה מתנועעת של אנשים בצורה של משוּשה. עמדנו. איש אחד עמד מאחורי רחלי ונדחק אליה. היא הסתובבה אליו ואמרה: תתרחק ממני. הוא מילמל משהו והסתלק. הגענו ליוכי. היא דיברה בסלולארי. היא אמרה: הוא בבית-חולים. פנימית ב'. אמרתי לו, אבא, אל תדאג, אתה יוצא תוך כמה ימים. היה לנו לא נעים שאבא שלה בבית-חולים, ועוד אחרי מה שיושוע עשה לה. היא אמרה: זה מה-זה לא מתאים לי עכשיו, אבל מה לעשות.

חכי רגע. כן, מה רציתם. אמרנו (רחלי): את שלחת אותנו לפתוח תיק למענק א' בלשכת ההקצאות. יוכי: מספר תיק. רחלי אמרה: לא, אמרו לנו להביא קודם אישור שאנחנו לא מקבלים את המענק. יוכי אמרה: איך אני יכולה לתת לכם אישור כזה אם לא פתחתם תיק? רחלי: אבל זה מה שהוא אמר, שנביא קודם אישור. יוכי אמרה: אי'פשר. קודם צריך לפתוח תיק. רחלי אמרה: אז אולי תדברי עם הפקיד ההוא ותחליטו מה קודם? יוכי אמרה לנו ולסלולארי ביחד: אי'פשר. זה מה-זה לא מתאים לי עכשיו בית-חולים, אבל מ'ני יכולה לעשות. אבא זה אבא. לקחנו את הניירות והלכנו לבֶּנוֹ.

14 בנו אמר: תביאו לראות. הוא דיפדף בניירות שלנו ואמר: לא מבין מה זה. אבל יש לי בת-דודה,
הבת שלה עובדת עם זה, איך-קוראים-לו, שאשתו בממשלה. אני אדבר אתה.
אז אכלנו בשקט, טוביה שווארמה, רחלי ואני שקשוקה, וחיים לא אכל כלום כי הוא לא היה רעב. וגם ככה הוא שׂרוֹך.

15 חיכינו. אחרי חודש בנוֹ נתן לנו מפית נייר עם כתובת. לפנות לאליעזר. התלבשנו יפה והלכנו. חיפשנו את אליעזר. אמרו לנו: חדר חמש. דפקנו בדלת ונכנסנו. מבוגר חייך אלינו ואמר: אפשר לעזור לכם? אמרנו (טוביה): כן, דווקא רצוי שתעזור לנו, חה-חה.

התיישבנו. הרגשנו הקלה. טוביה אמר: בֶּנוֹ שלח אותנו. אליעזר אמר: מי זה בֶּנו?
טוביה אמר: אתה לא יודע מי זה בנוֹ? אליעזר אמר: לא. מי זה בנוֹ? טוביה נאנח ונתן לו את הניירות ואמר: תראה, היינו במשרד להגשת בקשות, ושם שלחו אותנו ללשכת ההקצאות לפתוח תיק למענק א', אבל בלשכת ההקצאות לא רצו לפתוח לנו תיק למענק א' כי אין לנו אישור שלא קיבלנו מענק א'. אתה מבין? אתה יכול לפתור לנו את הפלונטר הזה? אליעזר אמרה אל תדאגו, אני כבר אטפל בזה. הוא קרא את כל הניירות. היה לו שפם גזור יפה. חיכינו. כמה זבובים חגו וזימזמו לנו מסביב לראש. אליעזר אמר: לפי מה שאני רואה כאן, אתם בכלל לא צריכים לפתוח תיק למענק א', כי ממילא אין לכם זכּאוּת להטבה 126. הוא דיפדף בניירות עוד קצת ואמר: תשמעו, תשאירו את הניירות כאן. אני אטפל בזה ותקבלו תשובה בדואר, בסדר? טוביה אמר: טוב, תודה. רחלי אמרה: באמת תודה רבה לך. אמרתי: אנחנו מאד מאד מודים לך. חיים שתק. כולנו לחצנו לו את היד לפי התור ובערב הלכנו לסרט.

16 בסוף החורף אחותו של בנוֹ התחתנה. התלבשנו חגיגי והלכנו. היה שם מפל גדול של שוקולדה ומלצר עם מצנפת לבנה מילא כוס של שוקולדה למי שרצה. המלצריות הסתובבו עם מגשי נישנוּשים. זללנו שניצלונים, פטריות ממולאות, סיגרים חריפים ואגרולים. רחלי צחקה והתנועעה עם המוזיקה. אחר-כך ביקשו שקט. עשר בחורות עם כנפיים גדולות ושמלות לבנות ארוכות ניגנו בכינורות, והכלה והחתן צנחו לתוך האולם מלמעלה עם מצנח ורוד ענק. הכלה צרחה מהתרגשות וכולם הריעו ומיהרו לתפוס אותם. בחורות לבושות בגדי-גוף שחורים וחצאיות-מיני אדומות חילקו לנו רעשנים. אחרי החופה הדליקו כתובת-אש גדולה: נאוה - יוסי, ובאמצע לב גדול. כולם מחאו כפיים ורעשו ברעשנים. אמא של בנוֹ בכתה. בנוֹ זרח. הלחיים שלו היו סמוקות. הוא התחבק אתנו ואמר: מה אתם אומרים? גדול, הה? הוא קרא לצַלָם לצלֵם אותנו ביחד.

17 עברו חודשיים ואין תשובה מאליעזר. טילפנו לשְאוֹל. ענה לנו איש אחד: לא יכול להיות שלא קיבלתם תשובה. אמרנו: באמת לא קיבלנו. הוא אמר: תשלחו לי פאקס במה מדובר.

שלחנו פאקס. אחרי שבוע התקשרנו שוב. אמרו לנו: איזה פאקס? אמרנו: הפאקס ששלחנו לפני שבוע. אמרו לנו: לא קיבלנו שום פאקס. אבל תתקשרו מחר, נבדוק. התקשרנו למחרת.

ענה הבחור שדיבר אתנו בהתחלה: מה, לא קיבלתם תשובה? אמרנו: לא. הוא אמר: לא יכול להיות. תתקשרו מחר בבוקר, אני אעזור לכם. אמרנו: תודה, באמת תודה רבה. למחרת בבוקר התקשרנו. רחלי אמרה לו: תעשה לי טובה, תמצא את הפאקס ותתן לנו תשובה. אתה נשמע לי בחור טוב, תעשה לי טובה. הוא אמר: אני מבטיח לעזור לכם. תני לי יום יומיים.

18 באביב קיבלנו מכתב מלשכת ההקצאות שפתחו לנו תיק למענק א' ושעלינו לפנות למדור האישורים. הלכנו למדור האישורים. חיכינו שעה וצ'יק צ'ק קיבלנו הזמנה לוועדה, וגם טופס יפה שכתוב עליו "מדינת ישראל". היה כתוב שם "עליך להתייצב בפני הוועדה במשרדנו. נא לתאם פגישה בטלפון....". יופי. טילפַנו. ענה משיבון: "אין תשובה בשלוחה המבוקשת. אנא השאר הודעתך לאחר הציפצוף". השארנו. חיכינו שבוע. שום דבר. טילפַנו עוד פעם. "אין תשובה בשלוחה המבוקשת. אנא...." השארנו. חיכינו. שום דבר. צריך ללכת לשם. הלכנו.

ניגשנו למודיעין. הערנו את הפקיד ומסרנו לו את מכתב ההזמנה. הפקיד: כתוּב לכם להתקשר בטלפון, לא? הרגשנו לא נעים. באמת למה באנו אם כתוּב לטלפן? אה! כי לא ענו לנו.

לא ענו לנו, אמר טוביה בקול חרישי. הפקיד אמר: אתם לא יכולים לבוא בלי לתאם קודם בטלפון. הוא דחף אלינו את המכתב בחזרה. רחלי אמרה: אבל הם לא עונים בטלפון. הפקיד אמר: אין דבר כזה לא עונים. תנסו עוד פעם. באמת למה לא ניסינו עוד פעם. אה! כי גם עוד פעם הם לא ענו. אמרנו (רחלי): גם בפעם השנייה לא ענו. יש לכם שעות לקבלת קהל? הפקיד אמר: אין דבר כזה. רק בתיאום טלפוני. טוביה לחש: אבל אתם לא עונים בטלפון. הפקיד: אין דבר כזה לא עונים. לא ניסיתם מספיק. באמת אולי לא ניסינו מספיק וסתם בילבלנו לו את המוח.

19 לרחלי יש כאבי-ראש. טוביה כוסס ציפורניים. חיים בוכה בלי סיבה.

20. בנוֹ אמר: תשמעו לי טוב. עד עכשיו טיפלנו בזה בדרג זוטר. עכשיו צריך לחפש תותחים גדולים. הוא עצר והסתכל בנו אחד אחד. רחלי שתקה. טוביה משך בכתפיים. חיים השפיל את ראשו. טוב, בנו אמר. תנו לי לחשוב. הוא חשב. אחר כך הוא אמר: אולי השכנה של אמא שלי, שאני לא כל-כך מחבב אותה, אבל זה מקרה-חרום.

21 אחרי שבוע בנוֹ נתן לנו כרטיסיית אוטובוס מנוקבת שעליה כתוב בעט אדומה: ירדנה, בסוגריים: יצחק, ומספר טלפון. טילפַנו. ירדנה אמרה: מה, באמת? ככה טירטרו אתכם? תבואו אלי בשבוע הבא ונראה מה אפשר לעשות. אז הלכנו לאכול גלידה.

22 המשרד של ירדנה היה במבנה ישן. החלון שליד השולחן שלה היה שבור. ירדנה אמרה: תראו לי את הניירת. היא התחילה לקרוא. אחר-כך היא חייגה בטלפון, ושמענו אותה אומרת: תיק מספר 24088 לוכסן 74. אתה יכול להסביר לי למה הם לא קיבלו מוֹעד לוועדה? מה זאת אומרת הם לא התקשרו, אז תתקשרו אתם אליהם, חשבת על זה? תקשיב לי: עכשיו, ברגע זה, אתה קובע להם מוֹעד לוועדה. אני ממתינה. עשרים ושניים במאי? רשמתי, ותרשום גם לך.

היא הניחה את השפופרת בטריקה. טוב, חברים, היא אמרה. תרשמו: עשרים-ושניים במאי, תשע בבוקר, במדור האישורים. קמנו ולחצנו לה את היד אחד אחד, ואמרנו: תודה, אנחנו מאד מאד מודים לך. ירדנה אמרה: זה בסדר, בשביל יצחק - הכל.

23 בעשרים-ושניים במאי התלבשנו יפה ונסענו לוועדה. חיים לא בא כי הוא לא מפסיק לבכות. בחדר ישבו שלושה גברים. היה אפלולי ומחניק. הם אמרו לנו: נא לשבת. אבל היו רק שני כיסאות. אז טוביה עמד. הפקיד האמצעי דיבר. הוא היה רחב-כתפיים ועל ראשו היתה מונחת פאה כובעית בצבע חוּם. הוא אמר: האם ברור לכם שכל דיווּח שאיננו אמת יגרום נזק למדינה? אמרנו שכן. האם ברור לכם שמדובר בכספי מדינה שממילא אין לה הרבה? אמרנו: אנחנו לא רוצים כספי מדינה, רק אישור (טוביה); אדוני, אנחנו בכלל לא רוצים כסף (רחלי, בזעף).

הפקיד האמצעי אמר: כן, כן. האם יש לכם איזה שהוא קרוב-משפחה שקיבל המלצה להקלה מספר 2-2-4?

הסתכלנו זה בזה ואמרנו: לא.

הפקיד: האם אתם מבינים שמה שהמדינה חותמת עליו הוא לא בהכרח מה שאתם תקבלו, מאחר שיש נסיבות שמשתנות מעצם טבעם של נהלים תלויי-מצב (כיחכוח) ומאחר שקונסטלציות נוצרות ונמוגות בתהליך של זרימה מתמדת? טוביה אמר: הה? רחלי אמרה: ברור, ברור. הפקיד: מה שתקבלו אינו בהכרח מה שאחרים מקבלים וחל עליכם איסור לשתף אזרחים אחרים בהסכם הזה. אמרנו: כן. הקטן אמר: וגם אין לדבר על כך עם עיתונאים.

רחלי אמרה: בטח. תחתמו כאן, אמר האמצעי, וכולנו ניגשנו וחתמו על שלושה ניירות. תקבלו תשובה בדואר, אמר הקטן. אמרנו: תודה, באמת תודה.

24 שוב הגיע הקיץ. לאחותו של בנוֹ נולד בן. אמא של חיים מתה. הממשלה התחלפה.

25 ישבנו אצל בנוֹ וכתבנו מכתב למדור האישורים. בנו אמר שכותבים את 'הנדון' לפני ג/א נכבד/ה, וחיים אמר שאחרי. אז הלכנו לפי בנוֹ, כי יש לו מכרים בממשלה. רשמנו את מספר התיק, והוספנו שהיינו בוועדה במאי.

26 ביולי קיבלנו מכתב מן הוועדה: בעניין פנייתכם נא להגיש בקשה במשרד להגשת בקשות. שעות קבלת הקהל בימים ראשון, שלישי וחמישי מתשע עד שתים-עשרה בבוקר.

27 ישבנו אצל בֶּנוֹ וקראנו את המכתב שוב, לפי התור. בנוֹ אמר: בחיי שאני לא מבין, לא הייתם שם לפני שנה? טוביה נבר במזלג בשאריות השקשוקה שלו. רחלי הקישה באצבעות על השולחן. חיים בהה.

28 הלכנו למשרד להגשת בקשות. טוביה מטיח את רגליו הכבדות על המדרכה, חיים ראשו אל המרצפות, ורחלי בראש בשמלה קיצית ובכובע-קש עם סרט ירקרק. אני ביניהם, חושב איך בכלל נהיינו ככה. הכביש רתח מתחת לרגלינו.

בשלט-הרחוב של שדרות התחייה נחרכו כבר כל האותיות. אבל ידענו שזה שָם.

התור היה גוש אדם דחוס. עמדנו. חיים הוציא סנדוויץ' גבינה לבנה (מלפפון ירוק). טוביה הקיש בחרטום הסנדל שלו על הרצפה. רחלי הוציאה בלש מהתיק ופרשׂה את הדף שהיה מקופל פנימה. תא-הזכוכית של יוכי נעלם ובמקומו ראינו מרחוק פקיד יושב מאחרי שולחן-עץ קטן שלא היה עליו כלום. מאחריו, סמוך לקיר, ראינו את יוכי מוציאה ומחזירה תיקי קרטון למדפים.

לידֵנו ניפנף איש אחד בעיתון מקופל ומדי פעם החליף יד. המזגן פעל אבל היה מחניק. עברו שעתיים. התור שאחרינו כבר היה הרבה יותר ארוך ורחב מן התור שלפנינו. ליד השולחן של הפקיד היו צעקות, וגם בתוך התור היו צעקות. נמאס לי מהמשרד המזוין שלכם. צודק. בטח צודק. אתם אפילו אין לכם את היושר לענות לי. מי יענה לו, זונות כולם. מכתב קטן לא קיבלתי מכם כל השנים האלו. רק שוחד, תאמין לי. אתה מורח אותם קצת בירוק, פתאום כולם עוברים לדום. רק אחרי שאני אתלה את עצמי אתם תתחילו לבדוק, הה?! ח'ארה של מדינה, אחי. לשרוף אותה וזהו, כוּס-אֵם-אִמם. לקראת הצהריים הגיע התור שלנו. עכשיו ראינו שהפקיד הוא איש צעיר, ארוך ועגמומי. היה שם רק כיסא אחד, אז רחלי ישבה ואנחנו עמדנו. הפקיד דיפדף בשתיקה בניירות שהושטנו לו. דיפדף הלוך. דיפדף חזור. אחר-כך הוא קם והלך אל המדפים, ושאל את יוכי משהו.

יוכי פוצצה בלון ורוד (לא כל-כך הצליח), ואמרה: מאיפה לי לדעת, שיגישו בקשה. הפקיד חזר והתיישב. פניו נפלו. הוא פתח את התיק והתבונן בניירות בשתיקה. רחלי הטתה אליו את צוארה. חיים משך בסנטר. טוביה הקיש באצבעותיו על שולחן העץ הריק. בסוף חיים לחש אל הפקיד: נ-ננ-נכון ש-ש-שאתם ל-ל-לא מ-מ-מתכוונים ל-לתת ל-ל-לנו תשובה? הפקיד הרכין את ראשו. שני זבובים ליקטו פירורים על השולחן הריק. ביסקוויטים. הוא אכל ביסקוויטים. מאחרינו הרחיש התור. הפקיד עדיין החזיק את צרור הניירות. רחלי ליטפה את ידו. אין דבר, היא אמרה לו. אתה לא אשם. רוצה מסטיק? הוא הניד בראשו. רחלי משכה מידו את הניירות בעדינות, ויצאנו.

29 הלכנו לאורך מדינת-היהודים, באור החריף של הצהריים. עקפנו את הריסות הבניין שבפינת הכּנסת. בונים שם קניון. אוויר מלוהט, סמיך, רבץ על הרחוב. אתם חושבים שהוא יהיה בסדר? מי? הפקיד. רחלי הוציאה מהתיק שלה משקפי-שמש. על עורפו הכפוף של חיים זלגו שני חוטי-זיעה. פלאק-פלאק, הסנדלים של טוביה. תעלו למדרכה, אתם רוצים להידרס? בטח עשינו משהו לא בסדר.

יעל צדוק

© כל הזכויות שמורות לכתב העת קשת החדשה ולמחברת.

קשת החדשה 19 - אהרן אמיר - עורך


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *